רכיבה נינוחה במרכז אמריקה

בניקאראגואה חונים בתוך המלון

מרכז אמריקה – חם ורטוב
לאחר שלושה חודשים על האנדים בדרום אמריקה, מרכז אמריקה מחוויר קלות, בניגוד לדרום אמריקה שבה כל מדינה שונה מרעותה, ארגנטינה, צ'ילה, פרו, אקוודור, קולומביה. מגיעים למרכז אמריקה והכל דומה, האנשים דומים, הנופים דומים האוכל דומה (ואולי זאת תסמונת-סוף-הטיול), אז ניסינו למצוא את השונה ולציין אותו.
פנמה הייתה תחת השפעה אמריקאית במשך קרוב למאה שנה ואכן פנמה סיטי נראית כמו down town של עיר אמריקאית טיפוסית על גורדי השחקים

פנמה סיטי

הכבישים הרחבים ורשתות המזון המהיר בכל פינה. שני דברים מצאנו שלא תואמים את האמריקניזציה: 1) להפתעתנו הפנאמים כמעט ולא מדברי אנגלית, 2) בורות הביוב הפתוחים על המדרכות. אתה הולך על המדרכה ופתאום לפניך בור ביוב סטנדרטי רק בלי המכסה, אתה חושב אוקי שכחו לסגור, אבל עוד 100 מטר עוד אחד ואחריו עוד אחד ואתה מבין שזאת השיטה, לא סוגרים בורות ביוב (למה? ככה!).
אנחנו בתחילת עונת הגשמים כך שמזג אויר לא ממש צפוי, בבוקר ממש חם ואז ללא התראה נפתחים ארובות השמים ויורד מבול מהגהינום למשך חצי שעה וחוזר להיות חם. הזמן בין אין גשם ליש מבול הוא עשר שניות. וכבר נקלענו למבול כזה שהרטיב אותנו עד למתחת לעור.
קוסטה ריקה החליטה באמצע המאה שעברה על פירוק הצבא והיא המדינה היחידה בעולם שהחוקה שלה אוסרת על קיום צבא.

בקוסטה ריקה

למה אני מספר את זה כי בכל הטיול שלנו אנחנו מופתעים מכמות השוטרים, ממכווני תנועה ועד שוטרי מכס. קולומביה אף הגדילה לעשות והוסיפה צבא למשוואה, ובכל נקודה אסטרטגית עומדים חיילים שמסמנים לנהגים שהכל בסדר (יש שם מורדים מכל מיני סוגים).

אל תצלם… בקוסטה ריקה

כל זה נכון עד שאתה מגיע לקוסטה ריקה, לא רק שאתה לא רואה צבא (כי אין) אלא גם שוטרים אתה כמעט ולא רואה, זאת המדינה היחידה שלא עוצרים אותך כל שני מטר לבדוק ניירות, וזאת גם המדינה היחידה שלא מסבירים לך כל הזמן כמה בטוח כאן. מעניין מה היה קורה אם ישראל הייתה מחליטה לפרק את הצבא שלה 😊.
ניקרגואה היא מדינה למודת קרבות,

גראנדה קוסטה ריקה

עד לפני כמה שנים הם טבחו אחד בשני ואז הם נרגעו ומנסים לשדר ביטחון, כל ניקרגוואי שתדבר איתו יספר לך שזאת המדינה הכי בטוחה במרכז אמריקה, ואולי זה היה נכון עד לפני כמה שבועות, כאשר פרצו כאן מהומות נגד השליט המקומי (אורטגה – שבבורותנו חשבנו שהוא כבר לא בשלטון מלא זמן) ובשבוע האחרון נהרגו 40 אזרחים במהומות. מהסיבה הזאת החלטנו לחצות את המדינה במהירות (3 ימים), אך להפתעתנו מה שראינו תוך המסע היה בהחלט נחמד (בעיקר אהבנו את גרנדה וליאון – ערים קולוניאליות תוססות).
נראה לנו שיש בניקרגואה בעיית שמיעה כלל מדינתית, בכל מסעדה/בר/בית קפה, המוזיקה מושמעת בדצבילים לא נעימים לאוזן ואי אפשר לדבר, או לשמוע את עצמך. מסעדה מקומית אחת אף הגדילה לעשות, לאחר שהתיישבנו והזמנו לאכול נכנסו למסעדה, שני מתופפים ושלושה כלי נשיפה והתחילו לנגן, עוצמת הנגינה ממש החרישה, ברמה מציקה, בהתחלה ישבנו וסתמנו את האוזניים (ממש עם שתי אצבעות) ולאחר חמש דקות לא יכולנו לסבול יותר ופשוט קמנו שילמנו ויצאנו. בנוסף עובר מידי פעם ברחוב טנדר ועליו רמקולים ענקיים שמשמיעים מוזיקה וצעקות לא מובנות שכנראה מנסות למכור משהו, עוצמת הרמקולים כה חזקה שהכל מושבת עד שהטנדר עובר. בעקבות כל הנ"ל החלטנו שיש כאן בעיה גנטית ברמה לאומית או שכמו שציינו חלק מילדנו אנחנו פשוט מזדקנים.
הונדורס – לאורך כל הטיול בחרנו לנסוע בכבישים צהובים (בגוגל מפס) – בניגוד לכבישים לבנים שאתה לא יודע מה אתה מקבל (לפעמים מזכירים רכיבת שטח), כבישים צהובים בדרך כלל במצב סביר. בעיקרון ניתן לומר שמרכז אמריקה הכבישים טובים יותר מדרום אמריקה,

עדיין שומרים אותך ערני אבל סבירים, לפעמים עם חורים שמגיעים לאנטיפוד, לפעמים עם מפולות מהצד, ולעיתים עם באמפר בגובה ההימלאיה ללא שום התראה… כאמור שומרים אותך ערני… כל זה נכון עד הונדורס. בגבול יש שער מתחת לשער (דהיינו פחות ממטר אחד בתוך המדינה), יש בור בכביש שדורש מיומנות לעבור אותו, האם זה מבשר לגבי כל הכבישים במדינה? ואכן החמישים קילומטרים הראשונים הם יותר בור מאספלט. אלא שאז הכביש הופך לדו מסלולי במצב מעולה תאווה לגב. כל זה נכון עד חמישים ק"מ לפני הגבול עם גואטמאלה שבו הכביש הופך עוד פעם לצר ומחורר. סיכמנו אם כך שהמדינה הזאת בלויה בקצוות.
גואטמאלה – בהיררכיה הכלכלית גואטמלה די גבוה בסולם המרכז אמריקאי, היא במצב טוב יותר ממדינות כגון ניקראגווה, הונדורס ואל סלבדור (יתכן מאחר והם הפסיקו להרוג אחד את השני מוקדם יותר), אלא שאתה לא רואה את זה כאשר אתה מסתובב באזור, קודם כל חזרו הבאמפרים ולא סתם אלא שהגואטמאלים לא חושבים שיש צורך להתריע על קיום באמפר (כמו אומרים לעצמם, הרי הבאמפר נועד להאט מהירות, אז תיסע לאט, מה אתה מתלונן…), הלבוש של האנשים (בעיקר נשים) מזכיר סבתות משנות החמישים, הבתים בלויים ולא מטופחים והכבישים אללה יסתור. מעניין לאן הולך הכסף. יתכן שהסיבה היא שלא עברנו דרך מרכז המדינה כך שאנחנו מקבלים רושם לא נכון (מירי רגב בטח חוגגת כעת ואומרת הנה עוד הוכחה שהפריפריה מוזנחת).
טיקל נחשב לאחד מאתרי המאיה המעניינים בעולם.

ואכן המקדשים בני אלפיים שנה ששרדו בג'ונגלים מרשימים ומעלים תהיה לאן הם נעלמו (המאיות), מאחר והאתר די לא בנתיב התיירים (ואנחנו גם מחוץ לעונה), המקום למרות תפארתו ממש נטוש וגם לא ממש מטופח (היינו כאן לפני 20 שנה וכמעט כלום לא השתנה). העיר הקרובה לטיקל היא פלורס, אי שכולו בתי מלון ומסעדות

פלורס ליד מקדשי הטיקאל גואטמאלה

אלא שהזמן לא הפך אותו למקום תיירותי מידי אלא השאיר אותו מקום קסום ומומלץ ובזכות זה נשארנו כאן עוד קצת.

מחר מקסיקו.

———————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליואב ואירה ארמוני

———————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

על מכונת המרחקים – הכי רחוק

ליאור ודנה ממשיכים במסעם המופלא הנה הבלוג השוטף והיפהפה שלהם.

עברנו את המייצר – Darian Gap, צפון ומרכז אמריקה מאחורינו ואנחנו בלב קולומביה – בוגטה. האופנוע שטס בטיסת קרגו נפרדת נחת יום אחרינו ובגלל רצף של סוף שבוע וחגים היינו צריכים לחכות עוד שלושה ימים בשביל לשחרר אותו.

בנתיים נהנינו מאוכל רחוב קולמביאני, התרבות הקולומביאנית החדשה לנו ומיצגים של האומן הקולוביאני בוטרו שמפסל נשים שמנות.יום השחרור הגיע, מגיעים למכס בטרמינל המטען, אחרי שהלכנו מהפקיד הזה לפקיד הזה, תעלו למעלה ואז שוב תרדו, קחו 30 שניות הפסקה ושוב תעלו למעלה ותרדו למטה. קיבלנו חותמות מכל אחד במשרד המכס הקולומביאני בעל חותמת ונכנסנו להאנגר של DHL

לקבל את האופנוע. האופנוע הועמס למטוס על פלטת העמסה, כמו שהוא בלי להכניס אותו לארגז כמו שברוב הפעמים עושים כשמשנעים אופנוע. יחד איתנו נכנסו עוד זוג רוסי שרוכב על GSA וזוג מבוליביה שטסו לארה״ב לקנות אופנוע וחוזרים איתו הביתה. קיבלנו את האופנועים ביחד ואז החל מעין מרוץ חימוש קטן, מי מארגן את האופנוע הכי מהר ויפה. לאחר שזיוודנו את מכונת המרחקים נרגשים יצאנו לאגמי גוואטפה.

במרכז אמריקה התרגלנו לקצב התקדמות הרבה יותר איטי מצפון אמריקה, עומס וצפיפות על הכביש ותשתיות חצי קימות אבל בקולומביה הסיפור אחר, לרוב הכבישים במצב מצוין אבל הקצב איטי בהרבה ממרכז אמריקה. בגלל שהאזור הררי, כמעט מצוקי ובשביל להתקדם 100 מטר בכיוון צריך להתעקל בכביש אולי 4 פעמים. המהירות הממוצעת הייתה בסביבות ה 30-40 קמ"ש. הילוך שני – שלישי, וברגעים שהגענו להילוך רביעי פתאום הרגשנו שאנחנו טסים. כמובן היה צד חיובי לעניין, בנוף ההררי הסבוך המכונה שלנו נהנת מהכל.גוואטפה הינה אזור גבעתי מוצף, ככה שנצור מעין אגם גדול ומלא איים בתוכו כאשר במרכז מתנוסס סלע ענק שמנותק מהנוף.

האזור אכן מתוייר אבל עדיין הקסם לא נעדר ממנו. משם רכיבה קצרה לעיר מדג'ין בעלת ההיסטוריה המעניינת, מקום מוצאו של פאבלו אסקובר ברון הסמים הקולומביאני שאחראי רבות לעיצוב קולומביה המודרנית. העיר שנחשבה פעם למסוכנת מאוד בגלל עוני, התייצבה ומסבירה פנים לתייר. מדג׳ין בנויה בתוך עמק כשהבתים שבה בנויים באופן זהה מלבני חמר אדום וכמו כל עיר מתאפיינות בפקקים. רכבנו בכביש המרכזי בעמק ומרחוק ראינו שעומד לרדת גשם יחד איתנו כל הרוכבים המקומיים שמו לב וישר עצרו מתחת לגשרים והחלו לעטוף את עצמם בביגוד לגשם ויצרו מעין חסימות נתיבים רק בשביל לשים מעיל גשם. מדג'ין הביאה שינוי מרענן אחרי מרכז אמריקה, ברים ומסעדות מערביות באווירה צעירה מקומית בהחלט הרגשנו מעין קפיצה לאירופה כמובן שזה היה בחלק מאוד מסויים של העיר בעוד שבחלקים אחרים שעברנו מדובר בבתים זעירים ועוני גדול.

מדג'ין ממוקמת בעמק צר בלב ההרים, עם העזיבה אנחנו מתחילים לטפס לעבר מעבר הרים ונאלצים לזגזג ולגזגז בין משאיות ענק, עם הירידה לכיוון קאלי עמקים גדולים נפרשים מולנו, ההילוכים מטפסים למעלה וסוס העבודה חוזר למהירויות שיוט מוכרות.
קאלי או בשמה המלא סנטיאגו דה קאלי הינה העיר בשלישית בגודלה בקולומביה וכך ביקרנו בשלושת הערים הגדולות בקולומביה. עיר מודרנית ופשוטה סה"כ. משם התחנה הבאה הייתה הכנסייה Santuario Las Lajas, מבנה שחור לבן שבנוי על צוק מעל נחל שעובר מתחתיה. שם התחלנו לראות שמאפיין מאכל דרום אמריקאי והוא בשפה המקומית קואי שזה בעצם שרקן על הגריל.

הגענו מעט מאוחר למעבר גבול בין אוקוודר לקולומביה, בסביבות שתיים בצהריים שהתכנון שלנו היה באותו יום להגיע לאוטבאלו (Otavalo) באקוודור.

שם יש שוק גדול של מוצרי צמר למה (הבעל חיים) שהמקומיים מייצרים. תור ענק בגבול החל לעלות את הספק אם נצליח להגיע באותו יום לאוטבלו וכבר מחפשים חלופות. כאשר הגענו לגבול האקוודורי הבנו שאין סיכוי שנצליח להגיע בגלל שלקח זמן לקבל את כל האישורים. סוף סוף קיבלנו אותם ויצאנו, אקוודור היא המדינה הראשונה שמתוכנן לנו מסע בגבהים, הרמה האנדית.

מתפתלים בין הרי האנדים ולאט העלטה יורדת בגבהים. הגענו לסן גבריאל ומצאנו גסטהאוס באווירה מגניבה בבית עתיק, כאשר יש פטיו במרכז. העיר גם היא עתיקה, כבישי אבן ובניינים עתיקים בסגנון קולוניאלי.למחרת הגענו לאוטבלו, העיר ניראת כמו במהלך בנייה, צפופה רועשת ומלוכלכת אך השוק היה נחמד מאוד אף על פי שהוא מתוכנן לתיירים נהנו מאחר צהריים שקט משום שזאת אינה העונה לאקוודור ושמחנו שבילינו את הלילה הקודם בסן גבריאל.
מאוטבלו היינו בדרך לאמצע העולם, כן לחצות את הקו המשווה אירוע מרגש בפני עצמו. רכבנו למקום המציין זאת ומציג כל מיני מייצגים אודות כדור הארץ. כאשר הגענו ושיחקנו ים יבשה, פעם היינו בצפון ופעם בדרום. עונג הידיעה שירדנו מקו רוחב 70 בפרודו ביי (אלסקה) עד 0, כך מהחוג הארקטי עד לרצועת המדבר ולאזור הטרופי על שני גלגלים וכך שמפה אנחנו ממשיכים את תמונת המראה דרומה, ממשיכים באזור הטרופי למדבר ולאזור הדרומי.
ביקור בקיטו עיר הבירה של אקוודור וקניית בורג שנגזר לנו ממגן הרוח בסוכנות של BMW. ממשיכים על האנדים לכיוון אזור הרי געש, הגבוה בניהם הוא קוטופקסי Cotopaxi מתנשא לגובה של 6100 מטר שרובו מכוסה בקרח וQuiotoa שבלועו ישנו אגם. בדרכנו לקיוטואה היה עלינו לחצות עמק ולעבור שני רכסי הרים מקומיים עד ההגעה לקיוטואה, לקראת סוף העמק אנחנו רואים את הפס המלא עננים, חושבים לעצמנו יפה, נראה שמח שם. חייבים לראות מקרוב עד כמה שמח, מתחילים בטיפוס ולאט לאט רואים שההרים בקצה מתכסים לבן ושוב אנחנו חושבים נו יאללה בטוח יתבהר עד שנגיע. הטמפרטורה צונחת והלבן מתברר כברד יפה שנערם. נעצרנו אחרי שיירת רכבים שהזדחלה לאיטה, אך הכביש עדיין היה פנוי. מתמסרים לחווייה וממשכים יחד עם השיירה שברגע שהצטברה מדרגת קרח על הכביש מצאנו את עצמנו רוכבים על עשרה ס״מ של קרח שנערם. שם הגיעה ההחלטה שמפה אנחנו מסתובבים ויורדים.

הסתובבנו וגלשנו למטה לכפר הקרוב. מצאנו מלון חדש שנראה שאנחנו הראשונים שהגענו אליו וכנראה האחרונים עד שהבאים יתקעו בסופה הבאה. התחממנו והלכנו לישון. ניסיון נוסף למחרת עבר בהצלחה, כל בקרח נמס והגענו בשלום ללוע המרשים של קיוטואה ששוכן בגובה של 4200 מטר והדרך עוצרת נשימה.

משם צללנו לגובה פני הים באותו יום לעיר Guayaquil, שהינה תחנת היציאה לאיי הגלאפגוס אבל את הביקור שם נדחה לפעם הבאה. עצה שלנו, אם באפשרותכם להזמין מקום בגסטהאוס הממוקם בצמוד לאצטדיון העירוני במדינה דרום אמריקאית ביום של דרבי כדורגל טעון אל תעשו זאת. לא נעים להתקדם בצפיפות שיא במיוחד שהאופנוע שאתם עליו הוא מקורר אוויר.

150 ק"מ לפני פרו שם מתוכננת לנו חווית אנדית עוצמתית.

—————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לדנה וליאור אלוני

————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

חווייה הררית רכובה חד פעמית

כביש 3S פרו.

כביש 3S מוביל לאורך כ- 900 ק"מ מאזור קוסקו (Cusco) לחוף הים באזור פיסקו (Pisco), על פניו נסיעה שהיא חתיכת עוגייה (Piece of cake), אך מבט קרוב יותר במפה (ראה מפה)

מצביע על כך שמדובר על כביש שפניה שהיא בת "רק" 90 מעלות נחשבת למותרות. הכביש חוצה את האנדים לרוחבם כך שמעבר לטיפוס מספר פעמים ביום לגבהים באזור ה-5000 מטר וירידה לגבהים שנמוכים מ-2000 מטרים גם הטמפרטורות עוברות מ- 2-3 מעלות בגבהים ל- 20-22 בעמקים וצריך להחליף קיץ לחורף ולהפך,

חלק מהזמן נסענו בתוך עננים (ראות אפס, לחות 100%) ולעיתים אף רכבנו מעל העננים.

עד כאן הכל אחלה, הנוף מלהיב, מנוף אלפיני דרך נופי ירח ועד אזורים מדבריים דמוי מדבר יהודה, לעיתים נוסעים בתוך ואדיות עם קירות זקופים משני הצדדים ולעיתים לאורך פסגות הרים כאשר נוף האנדים נשקף עד למרחוק, לעיתים הנחל עובר מתחת לכביש ולעיתים מעליו (כאשר הנחל עובר מעל הכביש ויש ישוב בסביבה, מדובר על הזדמנות עסקית, אפשר לעצור בתוך הנחל ונער זריז ירחץ לך את הרכב במי נחל רעננים – זאת למרות השלטים שמזהירים לא לרחוץ רכב בנחל).

הכביש במצב נהדר, סלול ברובו, מסומן היטב, עם שילוט ומעקי בטיחות שיכלו לפאר אוטובאן בגרמניה והכל היה יכול להיות נפלא. אלא ש… לצידי הדרכים בכל העולם תראו שלטים שמזהירים אתכם מאבנים מתדרדרות, זה תמיד נראה מיותר כי האבנים לא באמת מתדרדרות ואם כן מה בדיוק רוצים שיעשו עם המידע הזה. בכביש 3S אין כמעט שלטים כאלו, זה מיותר

האבנים על הכביש הם עדות ברורה לכך שהיתה כאן מפולת, ולא אחת ולא שתיים … מאות, לעיתים זאת סתם אבן שמונחת באמצע הכביש, לעיתים סלע ולעיתים מפולת שחוסמת נתיב, זה יכול להופיע גם באמצע סיבוב פרסה ואז רצוי שתהיה במהירות הנכונה כי הנתיב שלך חסום לחלוטין ורכב ממולך חוסם את הנתיב השני (מדברים מניסיון).

כמובן שבגבהים יהיו עדרי לאמות ואלפקות ובנמוכים יותר חזירים וצאן, אך לאורך כל הדרך בחום ובקור, בגשם ובשמש בגובה ובנומך, אחת לכמה מאות מטרים ירבוץ כלב (ללא קשר אם יש ישוב בסביבה או לא), וישמור על הדרך, אם אתה על אופנוע יש גם סיכוי טוב שהוא ירדוף אחריך תוך כדי נביחות שמראות מי שולט כאן. לקראת סוף הדרך עוברים לכביש 28 שהוא ללא מפולות אך, עם הרבה מקומות ששכחו לשים את השחור מלמעלה (אספלט), כאילו אמרו "אם אין מפולות על הכביש איך נשמור ערנות של הנהגים".

בקצרה הדרך מאוד מומלצת למי שאוהב לרכב כשהאופנוע לא במצב מאונך. ואגב לא חשוב מה מהירות הנסיעה שלך תמיד יעקוף אותך טרנזיט (מונית שירות).

———————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאירה ויואב ארמוני

———————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

שני חברים על שני אופנועים

יצאו להרפתקה מיוחדת

אליאור רפלסקי ועומר סלע (מימין לשמאל, כאן למעלה), נחתו בבואנוס איירס שם רכשו שני אופנועים וציוד רכיבה (משומשים כמובן) והחלו את מסעם ברכיבה דרומה על כביש 3 הידוע בשיעמומו לאורך כמעט 3500 ק"מ והמלווה את החוף המזרחי (האוקיינוס האטלנטי) של פטגוניה עד למבואות ארץ האש האגדית היא טיירה דל פואגו. שני החברים האלה שייכים לקבוצת הרפתקה בווצאפ וכולנו בקשר מדי זמן והנה הדיווח הראשון שקיבלנו (סוף סוף) משניים שהולכים על הקצה… לטובה (יוני)

07:44, 14/2/2018] אליאור רפלסקי אופנוע: קצת על אושוואיה:

לאחר אינספור תקלות ובעיות בבואנוס איירס לקראת המסע וחציית Ruta 3 החד גונית (משעממתתת!!) הגענו ל Isla Grande de Tierra del Fuego, האי הכי גדול בדרום פטגוניה. כבר עם המעבר של מצר מאגלן הרגשנו את השינוי באוויר, אחד הנופים המרהיבים שראיתי בחיי הקצרים ;). בדרכנו לאושוואיה ישנו בקמפינג על Lago fagnano שנמצא בעיירה נחמדה הנקראת Tolhuin (כמובן שביקרנו גם במאפייה/קונדיטוריה אולי המפורסמת ביותר בארגנטינה) מקום מיוחד במינו שכולו בנוי ממחזור של דברים שונים. לאחר לילה קשה של גשמים ורוחות סוף סוף הגענו לאושאייה,

אנחנו בעיר הדרומית בעולם!. תוך כדי רכיבה על האופנועים שכבר ממזמן הפכו להיות הנשים שלנו, אנחנו פשוט לא מפסיקים לבהות ביופי הקסום הזה. הירוק לא מפסיק למשוך את העין . כל רגע ומכל מקום בעיר ניתן לראות את פסגות השלג מסביב, בחיי, אם לא הייתה לעיר הזאת תקופת חורף כה קשה הייתי עובר לגור כאן!. כמה ימי מנוחה בעיר והגיעה השעה להמשיך, אבל, לא לפני שנגיע לסוף Ruta 3 העוברת בפארק לה פאטייה היפייפה

שם נמצא שלט חביב שאוליי מסמל את סוף העולם, אבל בשבילנו רק את ההתחלה :))

—————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאליאור רפלסקי ועומר סלע

——————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

מה עובר לאנשים בראש כשהם בוחרים באופנוע למסע בסוף העולם

לתופעה בה אנשים עוברים מרכיבת אופנוע לשימוש בקראוון מפנק כשהם מחליטים להשתכלל, יש יוצאים מן הכלל, הנה הסיפור הנפלא שלהם:

אירה ויואב – א-מ-ר-י-ק-ה 2017-18
הקדמה (פרק ראשון ובו יסופר איך נעור משנתו האיכר)
הילדים בגרו ועזבו את הבית וזה בדיוק הזמן לצאת לטיול אחרי צבא. ארזנו קצת מזוודות וקנינו קרוואן (כמו שרק באמריקה אפשר למצוא) כזה עם כל הפינוקים, מקרוז קונטרול ועד מכונת קרח ומכונת קפה, עם אופנוע קטן מאחור (Suzuki GZ 250) ויצאנו למסע של שנה. התחלנו בפלורידה וכל שידענו שאנחנו צריכים להיות בקיץ באלסקה. השתדלנו ככל האפשר לעבור בחצר האחורית של ארצות הברית, דרך פארקים וללא ערים. כאשר אתה נוסע מאחור (ג'ורג'יה, דרום קרוליינה, טנסי, קנטאקי, אוהיו, מישיגן, אילינוי, איווה, נברסקה, קולרדו, וויומינג, מונטנה) אתה לא פוגש תיירים והמקומיים יוצאים מדעתם כאשר רואים שמספר הרכב מפלורידה וכששומעים שאנחנו בדרך לאלסקה זה בכלל נשמע להם מדע בדיוני.
כשחצינו לקנדה, לאחר כשלושה חודשים, והגענו לרוקי'ס הקנדיים התחלנו לפגוש תיירים ובסוף אפילו נתקלנו בזוג ישראלים רוכבי אופנוע – דנה וליאור. דנה וליאור בגיל של ילדנו אבל הקליק נוצר כבר בחצי שעה הראשונה, גם הם בדרכם לאלסקה, כך שפגשנו בהם עוד מספר פעמים לאורך הדרך הם באוהל ואנחנו בטירה על גלגלים שלנו.
בסוף אלסקה נפרדו דרכנו, והמשכנו להתעדכן במסלול. ואז יום אחד הבנו הם נוסעים לדרום אמריקה ומסיימים בארגנטינה. בהחלטה של רגע, קנינו את האופנוע שלהם, מכרנו את הקרוואן (אחרי 8 חודשים) ולקחנו טיסה לבואנוס איירס שם חיכו לנו הזוג הצעיר ואופנוע BMW GS 1200 מאובזר לטיול. והנה אנחנו מתחילים את פרק ב', חצי שנה על אופנוע מבואנוס איירס לטקסס.
זה לא המסע הראשון שלנו על אופנוע, כבר שוטטנו באירופה חודשיים (מרומניה לאוסטריה וחזרה) על Yamaha R6, חצינו את ארה"ב במשך שלושה חודשים (מסן פרנסיסקו דרך ניו יורק למיין וחזרה לניו יורק) על Suzuki V-Strom 600, וקרטענו בהודו חודשיים (ממומבאי לוורקלה וחזרה לבנגלור) על הנפילד 500, ועוד גיחות מזדמנות אחרות, אבל אתגר כמו זה עוד לא עשינו. ובכל אופן איך יורדים מרכב 34 רגל (בערך 12 מטר אורך) עם מנוע 8300, אוטומטי בכל אספקט אפשרי, חדר שינה צמוד פלוס סלון שנפתח לחדר בגודל 6X3, עם מטבח אמריקאי מאובזר מלא (למשל מקרר 4 דלתות), 3 מערכות מיזוג וחימום ומה לא. לרכב דו גלגלי עם מושב בגודל 20X20, חיפוש מלון כל ערב (אנחנו כבר לא בגיל לישון בלי מזרון וגג מוצק מעל הראש), וגשם, ורוח, וחום, וציוד מיגון… טוב אל תרחמו עלינו: א. הבאנו את זה על עצמנו, וב. אנחנו נהנים מכל רגע (אפילו יותר מהקרוואן).
התכנית כרגע, בואנוס איירס דרך אורוגוואי לברזיל (הקרנבל), ארגנטינה צ'ילה וצפונה פרו אקוודור, מרכז אמריקה, מקסיקו עד לטקסס.
המשך יבוא.

—————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאירה ויואב ארמוני

————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה