דרום אמריקה על אופנוע (2)

בוליביה – צ׳ילה – ארגנטינה

בוליביה

 מעבר הגבול מפרו לבוליביה לקח כחצי שעה ללא שום בעיה. החלפתי מטבע במקום ויצאתי לדרך ל- Copacabana עיירה קטנה ומיוחדת לחופה של ימת טיטיקקה המראה מגובה ההר לפני שמגיעים לעיירה – ממש מרהיב. כשטיילתי קצת בעיירה – ולמרות שעכשיו זו לא עונת שיא  – רואים שזה מקום תיירותי סואן על פי המסעדות, המוטלים, חנויות המזכרות ומשרדי הנסיעות. עיירה קטנה שקטה ואותנטית. למחרת המשכתי מזרחה כדי לעלות על מעבורת שחוצה את מייצר Tiquina.

והדרך לשם היתה פשוט מרהיבה עולים לגובה של כמעט 4000 מטר ורואים את ימת טיטיקקה מכל זוית אפשרית יפה יפה..

אחרי החציה הדרמתי ל-La Paz , בירת בוליביה, פה כבר הכל שונה לגמרי; רעש של עיר גדולה, תנועה בכבישים הפקוקים מאוד והגרוע מכל צפירות הבלתי פוסקות של הנהגים כאילו מדברים אחד עם השני. לקח לי כשעה וחצי עד שהגעתי למוטל שבחרתי מראש במרכז העיר (בדיעבד אולי טעות) קרוב מאוד לשוק המכשפות. גם פה, רעש עד אמצע הלילה. בכלל, נראה לי שכל העיר שוק אחד גדול. גם כשנכנסתי העירה וגם שיצאתי ממנה, כל רחוב שני זה שוק. לא ממש נהנתי פה למעט המראה היפה של העיר מלמעלה כשהייתי כבר בדרכי החוצה

. גם ויתרתי על "דרך המוות" המפורסמת, אולי אם הייתי פה לפני 20 שנה היה סיכוי. בדרך לסאלר עצרתי עוד בעיירה Oruro.

בבוליביה מחיר הדלק לתיירים כפול מהמחיר למקומיים. כל רכב שנכנס לתדלק מכנסים את מספר הרישוי שלו למחשב שמפעיל את המשאבה, מספר רישוי זר מאפס את המונה לפי שניים 8.6 במקום 4.2 במטבע המקומי. בסה"כ לא נורא. הדרך מ- Oruro לסאלר היתה מדברית עם רוחות חזקות אך ככל שהדרמתי הרוחות נרגעו וגם אני. הסאלר מקום מרהיב ביופיו, ממש אין מילים לתאר את המרחב העצום שרואים רכבתי קצת לעומק לתוך המדבר, אך לא יותר מדי, רוכבים שפגשתי בדרך הסבו את תשומת לבי שהמלח מזיק למערכת האלקטרונית סנסורים וכדומה שלא חסר באופנוע הזה. כמובן צילומים עם כל הסמלים ואטרקציות נשארתי עוד קצת להתבוננות

והמשכתי ל-Uyuni עיירה ממש קטנה לא מפותחת במיוחד אבל יש את כל מה שתייר צריך. פה שהיתי יומיים למנוחה, התארגנות וחישוב המשך המסלול. הכוונה שלי היתה לרכב ל-San Cristobal ול-Alota Canton ומשם דרומה לדרך הלגונות אך לאחר שהתייעצתי עם מדריך טיולים מקומי (בידיעה שהדרך לא קלה) החלטתי לוותר. אז מ- San Cristobal תדלוק אחרון והמשכתי לגבול עם צ'ילה. דרך לא סלולה אך לא קשה במיוחד. באחת הפעמים שעצרתי לצלם, ראיתי מולי אופנוע שבא לקראתי חיכיתי שיגיע בתקווה שיעצור ושנוכל להחליף מספר מילים, אכן הבחור עצר היה עם בת זוגתו כמורכבת.

התחיל לדבר בספרדית וכשהבין שאני לא דובר את השפה עבר לאנגלית. החלפנו כמה משפטים ואז באה השאלה מאיפה אני כששמעו את התשובה מישראל, שניהם הורידו את הקסדות מראשיהם והתחילו לדבר בעברית, מסתבר שהם ישראלים מחיפה שגרים כרגע בארה"ב ומדי פעם יוצאים להרפתקה קצרה, דקות ארוכות החלפנו רשמים וסיפורים ונפרדנו לדרכנו. איזה עולם קטן אה. זהו, מעבר הגבול לצ'ילה לא לקח זמן רב, היתה שם רוח חזקה וקרה בגובה 3500 מטר לערך. ישנתי ממש שם בגבול בצד הצ'ילאני בעיירה Ollague במוטל קטן וחמוד עם ארוחת ערב חמה וארוחת בוקר אחלה מקום. זהו, מחר לצ'ילה.

צ׳ילה

הבוקר היה קר כמה שכבות ביגוד עליי יצאתי לדרך לא לפני שנכנסתי למכולת היחידה בעיירה שהיא גם מרכז הפעילות המקומית, החלפת כספים, חיבור ל-Wi Fi, כרטיסים לאוטובוס וכל מידע שצריך, אני החלפתי את המטבע הבוליביני שנשאר לי למטבע המקומי והגברת אפילו כיבדה אותי בכוס תה חם ויצאתי לדרך עם הרבה ציפיות מצ'ילה. ככל שהדרמתי מזג האויר השתפר משמעותית כי גם יורדים בגובה, אחרי שעה של רכיבה, הייתי צריך לעצור ולהוריד מעליי את הלבוש החם שלבשתי בבוקר, עד ל-Calama הדרך היתה יפה ותיכף מרגישים שזו מדינה אחרת במיוחד בעיר עצמה, הכל נקי ומסודר ומפותח יותר תשתיות הכבישים, תרבות הנהיגה והאנשים עצמם ניראים יותר מבסוטים מהחיים. מפה הדרמתי ל-Antofagasta בדרך ביקור ב-La Portada צוקים מרהיבים על חוף האוקינוס

. Antofagasta עיר יפיפייה מערבית לכל דבר והאנשים פה חיים טוב. בדרך כבר וכמעט לא רואים את הכפריים הקטנים והדלים שראיתי בכל דרום אמריקה עד כה, ניראה שצ'ילה מדינה יותר עשירה ומתפתחת. זהו אני כבר בגובה פני הים ודבר מורגש היטב אחרי שהייתי יותר מחודש בגובה 3000/4000 מטר מעל פני הים שם הייתי מתעייף די מהר מחוסר החמצן, פה מרגיש הרבה יותר טוב מבחינה גופנית וזה מעודד. עוד בדרך דרומה עצרתי ב-Hand of the Desert

המיתולוגי, מרשים.

עוד לא הצלחתי ליצור קשר עם המוסך ב-Santiago שם מתכנן לבצע טיפול לאופנוע אבל יש עוד כמה ימים. בינתיים המשכתי דרומה על כביש מס. 5 דרך Chanaral ו- Copiapo La Serena עד ל- Santiago. הרבה ק"מ של רכיבה ואיתם מגיעות גם המחשבות בעיקר המחשבות על המשך המסע ולאט לאט התגבשה אצלי ההחלטה (קשה) לוותר על האופציה של להגיע לדרום אפריקה. מרגיש שבע, העייפות ניכרת, ולגעגועים הביתה ולמשפחה ולארץ שלנו יש השפעה מרובה, לא עניין של זמן או תקציב פשוט מרגיש שאסיים פה את דרום אמריקה מיציתי את עצמי במסע הזה. הדרך ל- Santiago לאורך החוף יפה מאוד, כפרי דייגים קטנים בכל מפרץ והריח של הים הופך את הרכיבה להנאה רבה. Santiago עיר מדהימה הגעתי אליה ב-1.1.2020 וחשבתי לעצמי שעקב כך הכל רגוע ושקט ואין פקקי תנועה אבל מסתבר שכך העיר, מפותחת להפליא שבילי אופניים בכל מקום כבישים ראשיים מחוץ לאזורי מגורים אנשים אדיבים הרגשתי כמו בקנדה. התאכסנתי פה ב- Hostal Casa Matte מקום מפגש לאופנוענים עם חצר גדולה לחניה ובעל בית שיעזור ככל שידרש. היו פה 5 רוכבים שהמסקרנים היו זוג מאנגליה שהגיעו לבואנוס ארייס עם האופנוע שלהם ירדו לאושואיה ובדרכם לפרודו ביי אלסקה,

דיברנו המון הרי אני עושה עשיתי את הדרך ההפוכה… היה כיף. פה גם ביצעתי טיפול לאופנוע החלפת שמנים, פילטרים וצמיג אחורי. השירות היה טוב והמחיר סביר. אחרי יומיים המשכתי דרומה דרך Talca , Temuco פה שוב שהיתי יומיים להתארגנות ומנוחה. הנוף בדרכים משתנה רואים יותר ירוק , יותר שטחי חקלאות בעיקר כרמים וגם מזג האויר מתקרר.

ארגנטינה (וצ׳ילה)

ממשיך בדרכי דרומה והדרך עדיין ארוכה עד לאושואיה. ב-Osorno החלטתי לפנות מזרחה לארגנטינה ולא להגיע ל-Puerto Montt ומשם להתחיל את דרך 7 "קארטרה אאוסטרל" ולהשתמש בשרותי המעבורות עד ל-Ohiggins זאת היתה התוכנית. זהו חציתי את הגבול לארגנטינה בפעם הראשונה מעבר חלק ללא בעיה. מזג האויר לא מבשר טובות גשם רוחות וקור בשלושה הימים הקרובים, בסופו של יום הגעתי ל-Bariloche ולא נהנתי מנוף של האגמים הנמצאים צפונית לעיר. Bariloche עיר מקסימה וזאת תודות לנוף המקיף אותה, נאלצתי לשהות פה יומיים עקב מזג האויר הסוער, וממש אי אפשר היה לטייל באטרקציות בסביבה הקרובה לעיר או אפילו לצאת מהמוטל, די למזלי היו במוטל 3 חברה ישראלים, תרמילאים שמטיילים כל אחד בנפרד ובמקרה נפגשנו פה, כמובן שדיברנו הרבה ואפילו בערב התארגנו לעשות על האש, ובאמת הבשר פה משהו מיוחד. איך-שהו עברו יומיים ולמרות שמזג האויר לא השתפר משמעותית, החלטתי להמשיך דרומה, אחרי כשעתיים נסיעה הגשם פסק אך רוחות חזקות מאוד לא פסקו עד שהגעתי ל-Esquel ,פה פגשתי את אדם שני שטייל כבר בכל העולם

וממשיך לטייל בכל פעם שמזדמן לו (רכוב על אופנוע כמובן) אומנם פגישה קצרה אך ההרגשה שהספקנו המון, דיברנו עד אמצע הלילה על תה חם, ארוחת בוקר מפנקת וגם רכבנו כ-50 ק"מ יחד ונפרדנו לשלום כל אחד לדרכו היה כיף גדול וכבוד גדול לשנינו.

זהו נכנסתי בפעם השנייה לצ׳ילה, מעבר הגבול ללא בעיה או עיכוב, ועליתי על ה-"קארטרה אאוסטרל" שלא כולה סלולה, ממש לא קשה לרכיבה, אך גם דורשת יותר תשומת לב לרכיבה ופחות תשומת לב לנופים המהממים

ובכל זאת ההרגשה נפלאה. יש אומרים אחד המקומות היפים בעולם פטאגוניה רק חבל שמזג האויר לא משהו. התחזית מספרת שצריך להיות שיפור לטובה, נקווה. צ׳ילה, אין ספק המדינה המפותחת ביותר בדרום אמריקה מכל הבחינות, מאוד אהבתי. התוכנית להגיע ל-Chile Chico משם לחזור לארגנטינה ומשם להדרים לאושואיה. כמובן לנסות ולראות כמה שיותר מקומות. את ההחלטות אקבל בדרך והרבה תלוי במזג האויר. כבר יצרתי קשר עם חבייאר מדאקר מוטורס בבואנוס איירס (יהודי נחמד שעשה עלייה פעם לארץ ולא הצליח לו, אז חזר לארגנטינה…) שמחזיק מוסך אופנועים ומשמש נקודת מפגש להרבה אופנוענים מהעולם המגיעים למסע רכוב בדרום אמריקה – לצורך התחלה של סידורים להטסת האופנוע ארצה (שירות בו מטפלת- בתשלום כמובן – סנדרה אשתו של חבייאר), וככל שעובר הזמן, אני מרגיש את סופו של המסע, אבל עדיין לא תם ולא נישלם. המחשבות בעיקר בזמן הרכיבה שהכל יסתדר ללא בעיות או סתם עיכובים, חושב תמיד טוב….. הגעתי ל-Puerto Rio Tranquilo בשעות הצהריים המוקדמות, עיירה קטנה וציורית שמאפיינת מאוד את העיירות בצילה, פה הצטרפתי לשיט למערות השיש היה מרהיב…

בחלק הזה של היבשת פוגשים המון אופנוענים מכל רחבי העולם ובכל הזדמנות יוצרים מגע ומחליפים חוויות כל אחד וסיפוריו, פגשתי 4 רוכבים משוייץ שיורדים גם לאושואיה פחות או יותר אותו מסלול כמו שלי. לא רכבנו יחד אך נפגשנו שוב כמה פעמים על הדרך.

רואים גם המון רוכבי אופניים שרוכבים את ה -"קארטרה אאוסטרל" ממש מוריד את הכובע בפניהם. זהו, עוד קצת רכיבה דרומה ונפרדתי מ-"קארטרה אאוסטרל" ולמרות הידיעה שזה קטע ששווה לראות, לא יורד ל-Ohiggins בעיקר עקב מזג האויר הלא נוח, ומה גם שצריך לחזור את כל הדרך חזרה. דרך Chile Chico חציתי שוב לארגנטינה ומשם ל- Perito Moreno (העיירה) ואיזה שינוי במזג האויר… בסך הכל שעה ומשהו רכיבה מזרחה והשמיים די בהירים הטמפרטורה עולה אך כבר מרגישים את הרוח המדברית. מ- Perito Moreno התחלתי לרדת דרומה על כביש מס. 40 שידוע שמלווה ברוחות חזקות ואכן הציפיות לא אכזבו הרכיבה היתה קשה ואיטית, בתחנת הדלק המיתולוגית ב-bajo Caracoles אזל הדלק (יגיע מתי שהוא בשעות הצהריים המאוחרות) היו שם עוד 2 רוכבים; גרמני וארגנטיני (שמסתבר שבנו משרת בצה"ל)

החלטנו לרכב יחד ל-Gobernador Gregores לתדלק, סטייה של כ-70 ק"מ מכביש מס. 40, בדרך שבר ענן עבר מעלינו ולמשך 20 דקות ברד כבד שכיסה הכל בלבן ועם רוח חזקה, הרכיבה היתה ממש מסוכנת, שלא לדבר לעצור לצלם ולתעד את הרגע. באמת אחד הרגעים במסע כולו שהרגשתי נתון לחסדיהם של איתני הטבע, אך נסיעה איטית וריכוז יתר ועברנו גם את זה בשלום. טפחנו אחד לשני על השכם כשהגענו לתחנת הדלק נכנסנו לקפה ולהתאוששות קלה, החבר׳ה היו נחושים להגיע ל-El Calafate היום. אני ויתרתי והמשכתי עד Tres Lagos כ-70 ק"מ על דרך לא סלולה ועוד כ-100 ק"מ על כביש סלול והגעתי. בערב כשמצאתי מקום לאכול (גברת שמכינה בביתה אוכל לאורחים בתשלום) פגשתי שם שוב 2 רוכבים מארגנטינה שפניהם לאושואיה כמובן שדיברנו, התפעלו מהמסע שלי. הזמנו את אותה המנה ישבנו באותו שולחן אכלנו והחלפנו דברים. נפרדנו ואמרנו שבטח ניפגש שוב בדרך ואכן זה קרה כמה פעמים. כל האנשים שעד עכשיו פגשתי כולם אחלה.

לאחר בדיקה של תחזית מזג האויר שלא בישר טובות, גשם שמלווה ברוחות חזקות החלטתי לוותר על אל-צ'לטן וביקור בפיץ רוי והמשכתי דרומה לעיירה -El Calafate הרכיבה היתה די קשוחה המשכתי עד הקרחון פריטו מורנו היה שם קפוא ורוח שחודרת לעצמות אבל אין מה להגיד מקום יפייפה,

וגם הדרך לשם. באזורים האלה פוגש הרבה תרמילאים ישראליים בטיול אחרי צבא ובדרך כלל יוצא להחליף איתם כמה משפטים, מחמם את הלב לראות אותם כך מטיילים.

למחרת בבוקר החלטתי שאני חותך מזרחה לריו גאייגוס על כביש מס.5 ולא חוזר לצ׳ילה דרומה שזאת היתה התוכנית המקורית, מזג האויר שם יותר סביר, ואכן שעה של נסיעה מזרחה כשהרוח בגב הרגשתי את השינוי לטובה. למחרת המשכתי דרומה לריו-גראנדה ואחרי שעברתי פעמיים את הגבול ארגנטינה/צילה ובאמצע מעבורת על תעלת מגלאן בין פאטגוניה לארץ האש – והגעתי לריו גראנדה ואז הרגשתי את ההתרגשות לקראת אושואיה.

בבוקר קמתי בהרגשה שזהו יום מיוחד וכבר בדקות הראשונות של הרכיבה מרגיש פרפרים בבטן ההתרגשות בעיצומה. מהעיירה Tolhuin הדרך מקסימה ומזג האויר נוח למדי, בדרך רואים אופנוענים שחוזרים צפונה שמניפים יד לשלום כאילו אומרים לי עוד קצת וגם אתה מגיע. הגעתי לכניסה לאושואיה כמובן צילום לתעד את הרגע והיישר

לשמורת לה פאטייה בחלק הדרום מערבי של העיר אושואייה לסיים את כביש מס. 3, הרכיבה בשמורה היתה איטית ומרגשת עד שהגיע הרגע בו ראיתי את השלט המודיע שזהו!

הסתיים הכביש הגעתי לסוף העולם!! לאחר כמה דקות מרגישים את עוצמת המקום שנותנת לך סיפוק רב ומחשבות על כל הדרך שעברתי בכל המסע עד שהגעתי הלום. הסתובבתי קצת רגלית בשמורה ועוד קצת ועוד קצת… כאילו לא רציתי לעזוב.

באושואיה מצאתי הוסטל נחמד לשהות בו והיומיים ששהיתי פה נתנו לי להרגיש באמת באיזה מקום מרוחק אני נמצא. אפילו אמרתי לעצמי ״כל הכבוד״. בבוקר כשפני צפונה, עוד עצרתי לרגע ברכס מעל העיר להתבוננות אחרונה ותיעוד של הרגע,

הרי לא כל יום מגיעים לפה. זהו, רכיבה צפונה בארץ האש לריו גראנדה ומשם לריו-גאייגוס במזרח פטאגוניה מצפון לתעלת מגלאן. כשנכנסתי לארגנטינה בפעם האחרונה, הרגשתי שבאמת המסע עומד להסתיים. אני כבר בקשר עם חבייאר ויש כבר תאריך שנפגש. מתארגן גם על כרטיס טיסה בהתאם ומקווה שהכל יסתדר כמו עד עכשיו. חילקתי לי את הדרך ל-10 ימים כך שלא אגיע בסוף שבוע ומשתדל בדרך לראות כמה שיותר. הרכיבה בכביש מס. 3 לא פשוטה, יש רוחות חזקות. אך למזלי, חלק מהזמן הרוחות היו בגב – כך שזה מקל. משתדל בדרך לשהות בעיירות קטנות ולא בערים גדולות, איפה שמרגשים יותר את המדינה ובפרט את האנשים.

עוד כמה ימים וזה נגמר, האמת שאני רוצה כבר הביתה. בטח אכתוב פרק סיכום כשאגיע ארצה.

למי שזוכר, ב 2009- 2013 הקפתי את העולם על האופנוע שלי, מסע של ארבע וחצי שנים, ו200,000 ק״מ בערך, על פני כל היבשות למעט אנטרקטיקה

אני זוכר ושמח להזכיר (יוני):

2010 מאפריקה לאסיה

2010 אדם רוכב מיפן לסיביר

2010 אדם בדרך לקאזחסטן

2011 אדם רוכב מאסיה לאירופה

2011 אדם בדרום אמריקה

2001 אדם בצפונה של דרום אמריקה

2011 אדם עובר מדרום למרכז אמריקה

2011 אדם עולה לכיוון סיאטל ארה״ב

2012 אדם נפרד מצפון אמריקה

2012 אדם בניו זילנד

2012 אדם באוז

2012 אדם באוז 2

2012 אדם במערב אוז

2012 בחזרה לאאוטבק

2014 אדם מקפל את המסע באוסטרליה

הסיפורים המעודכנים על "הדרך", נתנו לי להבין שעולם כמנהגו נוהג וחלק ממנהג זה, הוא השינוי הבלתי פוסק. אולי אין חדש תחת השמש, אבל אוכלוסיית העולם גדלה בקצב חסר תקדים. שינויי אקלים קיצוניים וטכנולוגיות חדשות שמחברות/מנתקות אנשים ותרבויות

כך, שמתוך אזור נוחות מרופד ביותר, התחלתי לחלום על הטיול הבא. הבוסים שלי עקצו אותי מדי פעם באמירות כגון ״אתה את הטיולים שלך כבר עשית… יחד עם זאת, עמוק בפנים הרגשתי שאני צריך קצת אוויר, קצת מרחב, קצת שקט מהעולם המודרני. ומתוך כך, נולד הרעיון לטיול הבא.

סיימתי 8 חודשים של עבודה בגואטמלה, הגעתי הביתה ובתוך זמן קצר כבר עמד האופנוע ארוז ומוכן.

זה ב.מ.וו. 2018 שקניתי בארה"ב באורגון ורכבתי עליו לגואטמלה בתקופה שעבדתי שם, ועם האופנוע הזה אני עולה עכשיו צפונה חזרה לטריטוריה ארצות הבריתית.

יצאתי לדרך לכיוון הגבול עם מקסיקו, עם חצי חיוך וחצי דאגה לצוות שלי שנשאר מאחור. אנשים נהדרים ואני מקווה שהכול יסתדר להם בהעדרי. היציאה מגואמלה–סיטי, שהיא עיר צפופה ופקוקה כמו כול עיר בירה ולוקח זמן להתרגל… האופנוע העמוס.. רכבתי ורכבתי. עם כל קילומטר אני מרגיש יותר חופשי ומאושר, היעד; הגבול עם מקסיקו.

למחרת חציתי את הגבול ועם ספרדית טובה הכול כל כך קל ומהר, ממש כמו לנסוע מעבר לפינה לקנות חלב.

מקסיקו גדולה ורשימה, מדינה מתועשת מאוד, עם מערכת כבישים רצינית ותרבות עשירה. לקח לי שבוע לחצות אותה מדרום לצפון לכיוון טקסס.מעבר הגבול ממקסיקו לתוך ארצות הברית תמיד לוקח לי חצי יום, עוצרים ושואלים אותי מליון שאלות, אני נשאר מחייך, עונה ובסוף נותנים לי להכנס .

רכבתי לתוך טקסס, הדבר הראשון שבלט לי היא הנהיגה סביבי אדיבה ומתחשבת, אנשים טובים. הרגשתי בבית.

כעבור כמה ימים הגעתי לפיניקס אריזונה – הבסיס הקדמי החדש שלי בדרום ארה"ב,  תודות לזוג אוסטרלי שחי פה ומאמץ מטיילים.

אדם