מסוסים שמדברים רומנית, משוגע עם רובה, יער בלי דובים ועד שלילת תואר שף המשלחת…

הצג את הוראות נסיעה ל-Péplos, Feres, Hellas במפה גדולה יותר

יוטרן 6 – הדרך חזרה

עם הביקור בבית הקברות "העליז והשמח" – אני מוכן לקבל הגדרות אחרות, אבל כך הוא רשום ועם כותבי ספרי תיירים אני לא מתווכח – הנקודה הצפונית ביותר ברומניה, שכמה פסיעות משם זו כבר אוקריינה, החלטנו שמתחילים לחזור. הגשם לא עוזב אותנו ושוב לילה בפנסיון די זרוק וגשם שיורד ללא הפסקה. כהתנהלות שבשגרה, אנחנו מורידים בגדים ומפרקים את כל הציוד מהאופנועים ומיד מאתרים כל זיז וכל בליטה בשני החדרים שניתנו לנו, כדי לתלות ליבוש את כל מה שנרטב. בעלת הבית נכנסה לרגע להביא לנו משהו וכשראתה את מחנה הנוודים הזה ואת מה שעוללנו לדירה שלה היא הייתה קרובה לבכי. אבל איכשהו, אולי בגלל ה-25 אירו שקיבלה, הבליגה ושתקה.

למחרת נסיעה במעלה ההרים. הגשם פסק ואנחנו שוב שרים לנו שירים שמחים ומתענגים על רכיבה ונופים שאין בשום מקום בעולם. נידחות כזו ויופי כמו שיש בהרי רומניה – מה נגיד – בטח יש בעוד מקומות בעולם, אבל פה היינו וזה עכשיו איתנו ושלנו.

שוב איום בגשם וקור איימים. אפשר למצוא מקום להקמת המחנה, אבל בשיחה אם מישהו על הדרך שגם ידע מספר מילים באנגלית, הובהר לנו שיש באזור הרבה דובים ולא כל כך כדאי להתעסק איתם – זה הספיק ומלון מדהים ביופיו, קצת הוריד את הסטנדרט עבורנו והסכים לקבל אותנו.

בהכנות המקדימות שלו, יוסי הכין מפה עם סימונים ומראי מקום לנקודות על הדרך ששוות התיחסות. אחת מהן, הייתה דרך לא סלולה שקיצרה את המסלול. אורכה כ-5 ק"מ ובסופה עיירה קטנה. הוא לא מוותר לנו ובטח שלא לאופנועים האומללים ומקפיץ אותנו בדרך שמיועדת ומתאימה לעגלות עם סוסים. בעיקר לחוטבי העצים ואנחנו מתנסים ברכיבת שטח אמיתית, עם עם שלוליות ענקיות, בורות עמוקים, אבנים רטובות ובוץ בלי סוף. עומדים בזה בכבוד וגם די נהנים מהאתגר המופרך הזה. להפתעתנו, האופנועים לא נשברים ולקראת סופה של הדרך, נגלים לנו תושבי היער האמיתיים. שתי קבוצות של עובדים מארגנים על הדרך את העמסת העצים שכרתו על עגלות רתומות לסוסים מקסימים ופלדמן, כל כך נרגש מהמחזה ובמקום הוא מחליט להישאר.. טוב אם לא, אז לפחות לעזור קצת.

לבסוף, בלב מפרפר פוגשים את האספלט והבתים ואז נגלה לנו מחזה; אירוע שפותח את מהדורת החדשות של הכפר – סוסה בריאה וחזקה והסייח הקטן שלה, נפלו לנהר בגלל גשר קטן שהתפרק. הסייח עומד מבוהל מתחת לחלק שנשאר מהגשר ואמא שלו שכובה על הצד, ראשה בידיו של אחד האיכרים וכל גופה מעוות ומקופל. חציו במים ונראה שהיא בתנוחה שממנה כבר לא תצא. מסביב מתאספים כעשרה איכרים ולכל אחד רעיון אחר. שוב, פלדמן מתגייס לעזור ומנסה וכל המעמד  הדרמטי הזה, מעכב אותנו לדקות ארוכות של שותפות עם המצוקה שנגלית לנו. לבסוף, הסוסה מרימה את עצמה בתנועה חדה ונעמדת באמצע הנח. כולם מוחאים כפיים ומי שנראה כמו הבעלים, מסמן בידו את ברכת הצלב על חזהו. שניהם מוצאים מהנחל ואנחנו ממשיכים משם.

עכשיו יש קצת זמן ומחליטים שמחר נמשיך לטייל ולתור את האזור. בנתיים, כבר ירדנו מההרים ואפילו הדרמנו קצת ומזג האוויר משתפר להפליא. כשהיום מגיע לסופו – שזה בערך 8 בערב, מחפשים את החניון בסופו של כפר ושם שכהדרך הראשית של הכפר נגמרת ומתחילה דרך היער, צמוד לנחל קטן. פורשים בצד את האוהלים וכל מה שצריך. כאשר סיימנו לאכול והחשכה כבר ברמה של "ראיתם אולי איפה הפנס שלי", הופיע פתאום אדם מבוגר לבוש ברומנית שזה בדרך כלל טרנניג, חולצת עבודה ומגפיים מגומי. אבל משהו בו היה חריג. הוא הסתכל עלינו במבט חד ומרוכז ואז ראינו על כתפו רובה ציד ומיד הזדהנו והוא צעק "איגליז" ואמרנו כן ואז ניגש למרכז המחנה שלנו וצעק כמה משפטים ברומנית ויוסי שהוא הכי נחמד בעולם, ניסה להסביר לו קצת. לא בטוח שהבין אבל נחה דעתו ולשמחתנו – בכל זאת אדם חמוש – נראה מעט רגוע יותר ואז ביקש מיוסי שיבוא אתו והם פשוט נעלמו בתוך היער.

דקות חלפו, אפילו הרבה וכבר חילקנו בינינו את האופנוע החדש של יוסי. אבל עד שלא שומעים יריה זה לא סגור. לבסוף, חזרו שניהם וכשהצייד הלך לביתו, סיפר לנו יוסי שהוא חווה את אחד המפגשים המפחידים ביותר בחייו ושהאיש הזה לא לגמרי שפוי. הוא הראה לו מלכודות לחיות ששם בכל מיני מקומות. הכריח אותו לצלוח את הנהר, לקח ממנו את הפנס וכל הזמן אוחז בידו מנפנף ברובה וצועק מילים לא ברורות. חשבנו שזהו אפשר להירגע אבל אז הוא הופיע שוב ולהפתעתנו הביא אתו את בתו ואמר – "איגליז, אינגליז" ואז הבת שלו החלה לדבר איתנו והנה עוד הפתעה היא מדברת מושלם ואפילו במבטא אוקספורדי קל.

רוני מציע לה את הכסא שלו והיא מתיישבת ופותרת לנו כתב החידה המוזר הזה; היא באמת הבת שלו. היא אוהבת את אבא שלה, אבל לא סובלת אותו. היא הייתה באנגליה 3 שנים. יש לה חנות פרחים שכמעט לא מוכרת כלום. היה לה חבר. יש אימא. אין עתיד ועם האבא הצייד, לא דיברה כבר 3 ימים וככה עוד ועוד מיני מעשיות עד שנהיה מאוחר ועם הרמז הראשון, היא חזרה לביתה והצייד הזה עוד הכריח את יוסי המסכן, לסחוב עצים מהבית שלו והדליק לנו מדורה שבערה כל הלילה.

דובים וחיות אחרות לא הפריעו לנו ולילה בהחלט שקט עבר על.. למחרת, שוב נבחרת דרך הרים ואם חשבנו שראינו הכל, אז דרך כזו באמת הייתה קיצונית – קרוב ל-2 ק"מ של אבנים, עיקולים מבעיתים, בורות ותהום שבתחתיתה נהר שוצף. כזכור, אופנועים עם הרוכב – כמעט חצי טון – זה היה פרק רכיבה גבולי ביותר ומזל טוב אמיתי, איפשר לנו לסיים ללא תקלות – דע לך יוסף – מי שמכניס אנשים תמימים וישרי כפיים לדרך כזו – יעשו לו בערב עוגה ובלילה שמיכה..

יוסי שדה בשדה

ביום הזה גילינו להפתעתנו, שבעצם היום יום שבת ולא שישי כמו שחשבנו ושלמעשה חסר לנו יום – מה עושים? נותנים בגאז ומחליטים להגיע הכי קרוב שאפשר לסוף רומניה. קרוב לגבול עם בולגריה. בסך הכל כ-300 ק"מ של כבישים טובים וכך עד שמגיעים לדנובה. את הנהר הענקי הזה חצינו כשנכנסנו לרומניה והנסיעה הייתה על גשר מכוער, עם תנועה עצבנית שלא איפשרה עצירה. הפעם שוב על גשר מכוער אבל עם מעט תנועה והשיפוץ שהגשר עובר איפשר לנו לעמוד בפיסגתו ולהסתכל סביב, קצת צילומים ואז, אני רואה מרחוק חורשה יפה על גדת הנהר הזה שנראה כמו אגם זורם ומציע לחנות שם. עכשיו כבר עוד מעט חושך ושלושת שותפי מביעים היסוס וחוסר הסכמה, הם רוצים מיטה, מקלחת; משהו שהובטח להם ויש רק עוד כ-60 ק"מ ומה נאכל – יהיה בסדר יוסי יעשה שקשוקה.

הדנובה

וככה וככה. בסוף נעתרו וירדנו למטה כדי למצוא את אחד ממשטחי העשב המקסימים שניקרו לנו ועכשיו אפשר להגיד שישנו על גדות נהר הדנובה ורחצנו בו את הצלחות שלנו..

ביום ראשון, עולים על כבישים חצי ריקים – זהו יום המנוחה – ומגיעים חיש קל לים השחור. קצת עצירות פה ושם ובצהריים אנחנו כבר שוב בבולגריה. חווינו אותה בחלק הצפוני ההררי ומה שנגלה לנו כעת זו בולגריה שונה לחלוטין, כבישים משובחים, תנועה ערה של מכוניות חדשות שדות מאופק לאופק ולבסוף כשמגיעים לווארנה זה כבר ממש עולם אחר, עולמם של התיירים, מחפשי ההתרגשויות הזולות והחופים בחצי לבה (הכסף הבולגרי, ב רפה).

רוני במקום הטבעי שלו

קצת קשה לנו, אבל מנסים להשתלב ולחוות את האווירה, מלון קטן ומעוצב במרכז העיר וארוחה של תיירים במתחם המסעדות שיושב על חולות הים השחור.

היעד של מחר היא תורכיה – ראינו שאין מעבר ליון חוץ מאשר אותו אחד בצפון שעברנו בו, וכדי לחסוך נסיעה ארוכה בתאי שטח שכבר היכרנו, הוחלט על קיצור – יומיים בתורכיה ומעבר ליון – זה לא היה בתכנון, אבל נראה כרעיון מעניין ומגלי ארצות מקצועיים, לא מסרבים כשנקראית להם מדינה על הדרך.

הגענו לגבול בצהריים ולאחר שהחל התהליך אצל התורכים כבר התחרטנו – כמעט שעתיים בילנו שם ולא פחות משבע עמדות היינו צריכים לעבור. לא נחמדים ולא אדיבים. כמו במקרים כאלה לאחר שעוברים – זה עובר, נשכח ונופים פשוטים של מישורים ושדות נפתחים לנו.

לקראת ערב, מקימים את המחנה בחורשה גדולה ולמחרת עצירה הכרחית לארוחת.

בוקר\צהריים שזו הגדרה שמאפשרת השתוללות ואכן שלושה סוגים של בשר, סלטים, לבנה ולחם בלי הכרה, וכמובן כל הקינוחים של הסוף. כבר כמעט חודש שאני טורח על בישול יצירתי, כולל ארוחה של פירה עם קציצות וריבת דובדבנים, עוף במגוון צורות והנה הם מודיעים לי שהתורכים האלה לוקחים אותי בסיבוב ושאת הארוחה הזו "לעולם לא נשכח".

המחבר וחבר

עוד עצירה בכפר ושם מיד נמזגות לנו כוסות של תה וכבר יון באופק ושוב מעבר גבול אבל קליל ומהיר ואנחנו כבר ביון וזה מרגיש קצת כמו לחזור הביתה. לפנינו עוד מספר ימים של שיטוט לאורך החופים. יכול להיות כמה ימים בחצי האי פילון. המעבורת בשבוע הבא והטיול הזה – בעצם, לדעתי, אם לוקחים קוצץ ציפורניים ומשתמשים בו גם לרגליים… אז זה כבר לא טיול. זה מסע! – אז מסע זה של יוטרן הבלקן הגיע לסיומו.

ערן שפיצר

——————————————————————————————————————–

עריכה יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לערן, יוסי, אבי ורוני.

——————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

ערן רוני ואבי עדיין שוחים בגשם

ובולגריה מזכירה עולם שנעלם

הצג את הוראות נסיעה ל-Katuntsi, Sandanski, Bulgaria במפה גדולה יותר

רוני ממחיש משבר " יכולתי עכשיו לשחק עם הנכדים במקום להתרוצץ על הכבישים הרטובים האלה"

24.5– 27.5

הגשם שירד לנו בסוף היום, הפך אותנו לסמרטוטים חסרי דעת והמלון הראשון שהסכים לקבל אותנו, היה של איזה יזם יוני שנראה כלקוח מהמשפחה של זורבה. אולי מצד האימא ולא וויתר, עד שמזג לנו כוסיות של ליקר תותים וכאן כבר נמסנו מול הכנסת האורחים – ולא ראינו שזה לחלוטין לא מתאים לנו – חדרי מלמלה מעוצבים עם כל מיני שטויות עדינות; מיטה זוגית ועוד מיטה רגילה והכל כל כך נקי. בררר….. בערך ב-9 בערב, כולם הלכו. אנחנו האורחים היחידים. איו שומר ואין פקידה בכניסה. זה נתן את האות להכנת ארוחת הערב שבושלה על המרפסת – צלי של צוואר חזיר ואורז עם ירקות. המלון המעונב הזה, מעולם לא חווה כזו התפרעות. אבל השמדנו ראיות וזה עבר בשלום.

בקסטוריה

למחרת, כבר נראתה השמש פה ושם מבעד לעננים הכבדים והמשכנו כשהכיוון הכללי לגבול בולגריה. האזור הזה של יון די נידח, אין פה אטרקציות  לתיירים. חקלאות פשוטה ומעט מאד מכוניות על הכביש. עברנו את קסטוריה וכשהצללים החלו להתארך – החשיכה המוחלטת יורדת בסביבות תשע וחצי – התחלנו לחפש את חניון הלילה לאורכו של אגם פרספה. דרך עפר די מוסתרת וסודית, הוליכה אותנו לנהר קטן שזורם לאגם ושם בין עצים ושיחי פטל, על משטח נקי וישר של עשב, הקמנו את האוהלים. המטבח הנייד שלי נפרס גם כן ולארוחת ערב; פסטה עם שרימפס וסלט ירקות. חלקת היער הקסומה הזו ומזג האוויר הנוח, החזירו לנו את החיוך ומיצי המרה של היום הקודם התפוגגו ונעלמו.

על שפת האגם

על שפת האגם

כהתנהלות שבשגרה, מקפלים בבוקר את המחנה ובצער עוזבים את חלקת האלוהים הקטנה שלנו ליום רכיבה שחשבנו שיהיה האחרון ביון. איכשהו המרחקים היו מעט יותר ממה שפלדמן חזה ועל כניסה לכבישים מהירים, אין מה לדבר. פלדמן מבסס את הניווט שלו על מפה ועל מצפן וזה לא מספיק, צריך לאמת את המידע והוא כבר מזמן וויתר על איזה מרכיב חשוב של אגו גברי. עוצר בלי סוף ומטריד אנשים תמימים, בשאלות של כיוון ושמות של כל מיני יעדים. אחת העצירות שלו הובילה אותנו למוסך גדול ושם כשפתח את הקסדה לשאול זה כבר היה מאוחר מדי, בעל המוסך לא וויתר והכריח אותנו לשתות את הפרפה המקומית שזה נס קפה מוקצף. להפתעתנו, גם דיבר אנגלית וישב עם פלדמן על המפות. תוך כדי הכנסת האורחים הזו, שמענו פתאום רעש חריג ורע מאופנוע שלי – צינור הדלק שמוביל מהמשאבה שבתוך המיכל לפילטר שהותקן בצידו התפוצץ. זו תקלה איומה, בנסיעה האופנוע נכבה מיד ועם כל המשקל שלו זה יכול להיגמר – שלא נדע. והינה תקלה כזו, האופנוע מכובה, מימין מוסך מסודר ומכונאי יוני שאוהב אותנו – צירוף מקרים שאחרי שיצאנו משם אמרתי ליוני הזה, שזאוס אוהב אותנו ומלווה אותנו… הוא הסכים, אבל ביקש שלא נסמוך עליו יותר מדי. סמוך לירידת האור, מצאנו את עצמנו שוב סמוך לאגם אחר שחולק את עצמו עם יון ומקדוניה. שם התמקמנו בתוך חורשה עבותה, על כסות של עלים ועשרות עכבישים קטנים. הכל היה בסדר עד שהתחיל בחצות פרק הגשם הבא, שטרף לנו שוב את הקלפים. האוהלים שלנו מעולים, יש גם כיסוי שנפרס מעל המטבח והשולחן אבל גשם כזה שמכה באוהלים, עושה כל כך הרבה רעש שבאמת כמעט בלתי אפשרי לישון וכל התנהלות הנוודים השמחה שלנו מתחרבשת ומתקלקלת.

רוני מזהה איזה מבנה לא רחוק מאיתנו וזה נראה טוב – רצפת בטון בגודל של כ 20 ממ"ר מתחת לגג רעפים, מאפשרת להעביר את יום השבת הזה עד שהגשם יפסק והוא אכן פסק ביום ראשון וכעבור כ-30 ק"מ של רכיבה, הגענו למעבר הגבול יון בולגריה.
המעבר למדינה השכנה, להפתעתנו, קל עד כדי קליל, כאילו אנחנו חלק מגוש היורו, החתמה בדרכון וזהו, לא בדיקות, לא כסף כלום – 15 דקות ואנחנו בבולגריה.

על רצפת הבטון

פלדמן על שפת אגם פרספה

תמונת הנוף שנפרסת לפנינו, תואמת למה שכל כך התרגלנו ואהבנו אצל היוונים, יערות אימתניים, נחלים שוצפים וירוק באלפי גוונים, אבל משהו נראה שונה, עגלות עם סוסים, מעט מאוד מכוניות ומה שכבר נוסע נראה ישן וחבוט, בתים חרבים שנראה כאילו כל רגע יתמוטטו
ויתכנסו לתוך עצמם מרוב צער ויגון. הכבישים גם כן במצב די ירוד; ללא שוליים ומשובצים בבורות מפחידים שעכשיו מלאים במים וקשה להבחין בהם.

שולחן האוכל בפעולה

תיקון על הדרך

בדרך לדוצ'ה דלקוב – הרי בולגריה

חניה מאובטחת במלון בבולגריה

עצירה הכרחית בכפר בדרך לבולגריה

הנוף מחלון המלון בבולגריה

זהו רושם ראשוני, אבל נראה שהמדינה לא הצליחה עדיין להתרומם כמו שצריך לאחר שהרוסים וויתרו עליה – עברו כבר 22 שנים, מה קורה כאן? לא לנו המשימה לפתור את חידת בולגריה ובעצם מה שמעניין אותנו זה מתי הגשם המזוויע הזה יגמר..
את הלילה – שוב מחוסר ברירה מעבירים במלון שאיזה אופנוען בחר לנו והמחיר על פי המטבע המקומי כל כך נמוך שאנחנו משלימים עם מר גורלנו ויכול להיות שזה יהיה דפוס ההתנהלות שלנו – ביום ממשיכים את המסע שלנו לכיוון רומניה, נרטבים עד העצם ובערב מוצאים את המלון הבא שיסכים לארח אותנו ולתת לאופנועים חניה מוגנת, מייבשים את הבגדים וחוזרים למחרת למערכה הגשומה.

זהו להיום. להתראות

ערן

—————————————————————————————————–

ערך-יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לערן שפיצר. רוני שטיינברג ואבי פלדמן.

—————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה