בפעם הבאה: פוקון עיירה שהיא חנות אחת גדולה להרפתקאות. המעבר הראשון לארגנטינה. בארילוצ'ה, אסקוול והמשך הציר דרומה. לכיוון הקארטרה אוסטראל

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 15 תגובות, הוסף תגובה    

עם גלי במרחבי פרו וצ׳ילה

"…זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"...(ירמיהו ב' 2)
גם אם הציטוט למעלה, גדול על הבלוג הקטן שלי, אני מרגיש איתו בסדר ולכן סלח ירמי ואף שלדבריך, אמר את הדברים אלוהים בכבודו ובעצמו לעם ישראל, אני בטוח שדגני המורה הנערץ שלי לתנ"ך, היה מאשר לי לדבר בגוף ראשון תוך שימוש בציטוט, כי המדבר במקרה שלנו היה מוחשי כל כך. עיון מעמיק בפירוש בש"י*, מעלה כי הפסוק מדבר על כוחה של אהבה, על מסירות ועל גדולת הנפש שבמתן אמון באחר. אני רוצה לומר את זה לגלי שלי.

את הפוסט הזה, אני כותב, לאחר שגלי כבר חזרה לארץ. הפרידה ממנה השאירה בי פתאום בור. הגענו בשעה שבע בבוקר לשדה התעופה הקטן מצפון לעיר אנטופאגאסטה (Antofagasta) שבצפון צ'ילה ואיזה אוירון לבן, לקח אותה רחוק ממני לתוך שמים מכוסי ערפל נמוך. כך שלא יכולתי לראות אם היא נופפה לי לשלום, או אם הספיקה לכסות בהבל את חלון המטוס ולסמן עליו באצבעה, לב. חמישה שבועות היינו כרוכים זה בזה, כמו שני מזלגות שהשיניים שלהם לא מסוגלים להנתק. כמה מכם זוכים לחבק בשעות היום, את אהוב/ת ליבכם תשע שעות רצופות? חמש? שלוש? ולעשות את זה כמעט יום אחרי יום. כמה מכם מוצאים נושאי שיחה עם חברים, גם אחרי שלושה שבועות של דיבור צמוד צמוד, בתוך התרגשויות הרודפות זו את זו? כמה מכם מבינים איזה כוח צריך בכדי לרכב במושב האחורי, במדבריות שלא נגמרים ובסוף היום לחייך לעודד ולהיות עם כל הלב בהרפתקה? גלי הגיעה בדיוק בזמן. התגעגעתי אליה ולריח הבית שהגיע איתה. ועכשיו אני שוב לבד, מדבר לעצמי בקול רם, מספר לכם על זה ועוד חושב שאני נורמאלי.

לאחר שנפרדנו מפונו לחופו של אגם טיטיקאקא, הגענו לכביש שהיה בעיצומה של סלילה מחודשת, מה ששלח אותנו בלית ברירה, לדרך עפר עוקפת. כמה דקות לפני שחלפנו בה, עברה עליה מיכלית שהציפה את הדרך במים, כדי למנוע מאבק לעלות והפכה את הדרך לעיסת בוץ שלא עברנו אלא חמישה מטרים, בטרם החלקנו ועפנו לאמצע בריכת בוץ, גלי קיבלה מכה במותן ואני בירך. היינו מרוחים בשכבה חומה כהה. כמה חבל שזה לא היה שוקולד. אנשים עצרו מכוניותיהם, תוך החלקה ללא שליטה ומיהרו לעזור לנו להתרומם. לא הצלחנו לעמוד על הרגליים והחלקנו שוב ושוב והאופנוע יחד איתנו. ואם אלה לא היינו אנחנו, היינו משתוללים מצחוק, לכן, צחקנו קלות. בסוף יצאנו ממלכודת הבוץ ובלי הסברים מיותרים בספרדית ספרותית לפועלים שעסקו בתיקון הכביש, חזרנו לדרך שהיתה בסלילה, עלינו עליה ועברנו אותה בזהירות להמשך דרכנו.
לשנינו כאב הראש כבר כמה ימים, מתוך אי הסתגלות לגבהים של מעל 3500 מטר, בהם הסתובבנו. ועל אף שלעסנו כל מיני גלולות, חיפשנו באינטרנט טריקים עוקפי תסמונת גבהים, אחזנו קמעות ולחשנו לחשים ותפילות. היינו במצב בו כל מה שעניין אותנו זה לרדת בגובה. אך מערבה מהעיר חוליאקה, הדרך הלכה והגביה עוד ועוד וכעבור כמאה קילומטר כבר עלינו מעל ל-4500 מטר. נסענו בתוך רמה שטוחה והבנו שוב, כמה קשה להיות כלב כאן – ללא עץ אחד לרפואה. הנוף החל לקבל מאפיינים מדבריים ככל שהתקדמנו דרום מערבה. איכות הכביש המעולה היתה סוג של נחמה וגם עזרה לנו להתקדם מהר. ממש לפני שיא הרמה, הכביש חלף בין מספר אגמים חלקים, לחופם רעו עדרי גואנקו ובשוליהם עמדו פלמינגו ורדרדים ועסקו במלאכת סינון המים וחיפוש מזון במקורם המוזר.

כמאה קילומטרים לפני אריקיפה (Arequipa) הכל הפך להיות מדברי נטו. רוחות צולבות, הרימו מערבולות אבק וחול בשולי הדרך ויחד עם זאת, הקור רק גבר. מרחוק בדרום, הציצה לעברנו פסגתו הצחיחה של הר הגעש אל-מאטי (El Mati) מגובה של כמעט 6000 מטר ומימין ליוותה אותנו מסילת הברזל של הרכבת  היורדת מקוסקו לשפלה. באחד המקומות מצאנו שלט המכריז על המלחה הגדולה שלידה חלפנו, כעל אגם. לאחר שש שעות של רכיבה לא קלה, גם אם בנופי בראשית. הגענו לאריקיפה. עיר שמתחילה במפעלים עשנים למוצרי בטון, שכונות עוני, כבישים מפורקים וככל שהתכנסנו למרכזה, התגלתה עיר שלווה, ירוקה ופורחת.

מבואות אריקיפה

שכרנו חדר במלון קטן, בתוך שכונה שקטה המחולקת לקבוצות בניינים דו קומתיים מעוצבים בסגנון הכי מערבי יאפי שפוגשים גם בארץ. מגודרים בגדר סורגים גבוהה, עם שומר בכניסה. אריקיפה יושבת בגובה של כ-2300 מטר וכבר ביום הראשון התחלנו להשתחרר מתסמיני הגובה. אני בדרך הקשה וגלי בדרך הקלה יותר. את הרמז לכך שמדובר במלון בבעלות אופנוען, מצאנו במחירון פרטי הכביסה, בו היה סעיף "מעיל אופנוע". את המקום הקים לארס, בחור הולנדי שנישא לגברת פרואנית, השתקע בעיר לפני שמונה שנים. בבעלותו חברה לטיולי אופנועי שטח קלים, אליה מגיעים רוכבים מכל העולם כדי לרכב במדבריות של פרו, בוליביה וצפון צ'ילה. הוא בחן בעיניים נוצצות את הב.מ.וו שלי.ישבנו כאן יומיים רגועים בהם קפצנו למרכז העתיק. שוטטנו במרכז העיר, שהיפה בה הוא שהרחובות הבתים והכיכרות נשמרו בעיצובם הקולוניאלי הקלאסי. ועם הכבוד לייחוד של העיר הזו, התיישבנו במסעדה הצופה על הכיכר המרכזית בה עומדת מזרקה וענני יונים טסו ונחתו בין האנשים שנחו בצל. את עיני תפס דורס שחור, פרס אני מניח, שעמד על כרכוב אחד הגגות וחיפש לעצמו ארוחה תוך מעקב על מעוף היונים (אף שידוע לי, כי הוא אוכל פגרים ואינו עוסק בצייד). השעה הייתה צהרי היום, לפתע פרש הפרס את כנפיו ונעמד כמו פסל חי לכמה דקות כאומר "אני הבוס". קליק, קליק. הוא מתועד.

הכיכר באריקיפה

בבוקר מאוחר, יצאנו לכיוון הגבול עם צ'ילה. לשמחתנו הנמכנו עוד ועוד והמדבר הפך להיות ריק, חולי, רחב ושטוח. הכביש שנמתח מאיתנו למרחקים אדירים כמו קו אחד שחור שמתכנס לחוד מחט ממש, הזדמנות נדירה להתסכל לתוך המושג "אין סוף". לא כל כך ידענו אם עלינו להתלהב או להתאכזב. באמצע שום כלום, בשולי הכביש עצרנו לאכול. כל שעניין אותנו זה להגיע לעיר הבאה מוקווגואה (Moquegua) שאני מבטיח פרס של דלי חול שלם, למי שמוכיח שהוא שלף את המילה הזו אי פעם ב"ארץ עיר". יותר חור מטימבוקטו. מה לנו ולדבר הזה. עיר שבאמת נתקעה לה בתוך עמק קטן ופורה בו עובר נהר לא גדול. הכל פה משדר שתיירים לא עוצרים כאן. אולי לתדלק. אבל בטח לא לישון. היינו מכוסחים מעיפות, אז: חניה. חדר. מקלחת. מיטה. בוקר. אוכל. דלק. שלום. שמנו את העיר טאקנה (Tacna) על האף והדרך הטובה המשיכה לצלול לגובה פני הים.

מעבר הגבול לצ'ילה' כלל את כל הטקסים הבירוקרטיים הרגילים לאמריקה הלטינית. כאן זה מפגש בין פרו, מדינה שתקועה בחול, לצ'ילה מדינה שמנערת במהירות את עצמה ומתפתחת בקצב מהיר. לאחר שרשרת פקידים, טפסים וכמה אנשים נחמדים שהבינו יפה מאד ששני הישראלים האלה, זה באמת אירוע לא שגרתי וסידרו ליווי של דובר אנגלית שעבר איתנו את כל המסלול. אנשים טובים. כמו שיצאנו ממעבר הגבול לכיוון העיר אריקה (Arica), הבנו שאנחנו במקום שמדבר בכלים אחרים, כשמדובר בניהול מערכות כבישים, תחזוקה, שילוט, תחנות דלק. בכניסה לאריקה, פגשנו עוד מלאך בסדרת מלאכי המסע, נהג מיניוואן שהבין שאנחנו קצת אבודים, עצר ונידב עצמו להוביל אותנו לאן שנרצה  ולקח אותנו עד לפתח ההוסטל של רוס. בחור ניוזילנדי הנשוי לצ'יליאנית. המקום מקסים בפשטותו ובתחושת הבית שהוא מעניק. רוס עושה הכל לבד ("אם אני רוצה שזה ייעשה נכון, אני צריך לעשות לבד"). נגר, מסגר, בונה. מארח. מסביר על מסלולי טיול באיזור. מזמין מוניות. מדפיס. בקיצור, איש מקסים. פגישה עם הסופרמרקט המקומי, נתנה לנו איכון מהיר גם על רמת החיים בצ'ילה. מצאנו בו הכל. גם בעיר המרוטה הזו בקצה הצפוני של צ'ילה (שאורכה כ-4300 ק"מ), אנשים מחזיקים רמת חיים סבירה. לראשונה באמריקה הלטינית, אני מזהה מעמד ביניים.

המלאך שלנו באריקה

התמונה הזו מוגשת באהבה לחדוה הגדי זיסמן

רוס הציע לנו לעבור דרך נאת המדבר פיקה (Pica), שם הוא אמר, הכפר בנוי סביב מעיין מים חמים שיהיה כיף להכנס לתוכו ויש במקום הוסטל נעים. נאת-מדבר, הוא ביטוי קסמים, באזני מי שלועס חול כבר שבוע. ולכן המראנו בקלילות, לתוך קטעי מדבר נוספים עצרנו בדרך במסעדה שיכולה בקלות לקבל את הלוגו של כושי רימון כסוג של זיכון. באמצע ערבה צחיחה, כמה עצים, מסעדה מעולפת מחום ואוכל של בני אדם: מרק. לחם. ירקות. אורז. הגענו לקראת ערב לפיקה. כאן האכזבה היתה גדולה. מעיין המים החמים נתגלה כחור בקיר סלע ולידו בריכה מבטון מכוער בגודל 20 על 15 מטר, בה רבצו אנשים כמו היפופוטמים. והכל מוקף בארכיטקטורה ועיצוב של בריכה עירונית מיושנת מהסוג הכי לא מזמין. קצת הלאה משם עמד אגמון קטן בו צפה פסולת וסביב, דוכני רוכלים המנסים לדחוף לנכנסים גלגלי-ים וציוד המתאים לאגם בגודל הכנרת לפחות. ההוסטל עליו קיבלנו המלצה, לא היה אלא צריף בחצרם של זוג קשישים חביבים שהשאלה לגבי אינטרנט שזרקתי לעברם, היתה בשבילם סוג של אחשדרפנים. לפחות המזרן היה סביר. ברחנו משם עם שחר. לכיוון אנטופאגאסטה.

פאטה מורגאנה מיימית באופק

הדרך שוב חצתה מדבריות. לא סתם, אלא את צפון מדבר האטאקאמה. אחד מיצרני ההכנסות העיקריים של צ'ילה. שזכתה בו אחרי מלחמת האוקינוס השקט ברבע האחרון של המאה ה-19 (1879-83), בה הביסה צ'ילה הקטנה, את בוליביה ופרו ובהסכמים בעקבות המלחמה, המדבר הזה נשאר ברשותה. הוא מנוקד במאות מכרות עיליים ותת קרקעיים, החופרים בשקדנות עפרות מתכת (בעיקר נחושת) ושולחים אותן לתעשיות הכבדות ברחבי העולם מבעד לשורת נמלי הטענה הפזורים לאורך חופי צ'ילה. שמנו לב גם לרמת הזיהום העצומה שהמכרות ומפעלי עיבוד חומרי הכריה, שולחים לאויר. כלי הרכב סביבנו, הפכו להיות איכותיים יותר, מודרניים ומן הסתם מהירים הרבה יותר.

כבר כמאה קילומטר לפני אנטופגאסטה המסתתרת על חוף האוקיינוס מעבר לשורת הרים חלודים ורוויי תחמוצות מתכת, הבחנו  בענן הערפל השוכב על הרכס, כמו שמיכת פוך על חמוקי אישה כהת עור. הערפל כאן, זו תופעה שנכיר עוד מקרוב. לחות העולה מהאוקיינוס אינה מתגבשת לעננים, אלא רובצת מעל החוף בגובה כמה עשרות מטרים, כשכבה לבנה. עיר שחיה רוב הזמן בצל הערפילים, עם כמה התבהרויות מהירות וקצרות. המצב האקלימי הייחודי הזה הביא לכך שמדבר האטאקמה שבחלקו הצפוני עברנו והשוכן ממזרח, לא זכה לטיפת גשם מעל 400 שנה, עליהן יש תיעוד וכנראה הרבה יותר מכך. – המדבר נחשב היבש בעולם.

רחובות אנטופאגאסטה

לעניות דעתי, אנטופאגאסטה אינה נמצאת בשום תכנית של שום מוצ'ילר או תייר נורמאלי שמתכננים לבקר בדרום אמריקה. ונראה שאזרחי העיר ופרנסיה יודעים את זה. לכן הם עסוקים בעיקר בענייניהם ובהתפרנסות. העיר היא נקודת היישוב העיקרית לשירות המכרות והתעשיות הנספחות לתחום, ברדיוס גדול מזרחה. ועושה רושם שכאן מרויחים מספיק, כי זו עיר סואנת ומלאת חיים. הרחובות מיושנים אמנם, אך מלאי חנויות בכל רמה. בתי כלבו עצומים סביב מדרחוב תוסס. מסעדות וגנים ציבוריים מתוחזקים, יפים ופורחים. ולאורך החוף, קניון ("מול") ענק, שנראה כמו חיבור בין שלושה קניונים בארץ. ובו יש כל מה שאתם מעלים בדעתכם, כולל סוכנויות רכב על שלל הרכבים הכי עדכניים. ואגב, קטנועים ואופנועים קלים, מוכרים בחנויות של מוצרי חשמל. מה שלדעתי היה צריך לקרות גם בארץ (כבר לפני שנתיים, ניסיתי להסביר את הרעיון לאחד היבואנים של דו-גלגלי לארץ, כי הגיע הזמן למכור קטנועים קלים כמו שמוכרים מיקסרים או טלויזיות. כאן אני רואה שהקונספט עובד). לאנטופאגאסטה יש סמל, אייקון אחד ויחיד שהוענק לה על ידי הטבע. זו קשת, מעין שער סלע, הבולט מהים במרחק כמה מאות מטרים מהחוף הצפוני שלה: "לה פורטדה" "השער" אולי ראיתי את תמונתו פעם, עכשיו למדתי איפה זה.

כן, שלושה ימים לפני חזרתה של גלי הביתה, המסע המשותף שלנו עבר לפאזה של קיפול והתאוששות. חיפשנו את כתובת המלון שהומלץ לנו ובאחד הצמתים בו רציתי לפנות שמאלה, עקפה אותי משמאל מונית, שאם לא הייתי מבחין בה ולוחץ על הבלמים בכל הכוח, המסע ואנחנו היינו נגמרים. מעצירת החרום שלי, נפלנו שנינו הצידה אולי בפעם הרביעית.
שכרנו דירה בקומה שביעית של מלון דירות, המאובזרת כמו דירה לדוגמא, עם כל מה שיש בקטלוג – עברנו שיקום איטי מכמה ימים קשים בהם רכבנו בתנאים מדבריים לא קלים. גלי הגיעה לקטע הקשה בכל המסע עד עתה, ועמדה בכך בגבורה. היה חשוב לנו הביחד. שחיפה במשהו על הקושי. ההצטרפות של גלי יכלה לצאת לפועל רק בתקופת חופשות החגים. לא יכולנו לבנות אותה יותר טוב. אנחנו רק יודעים שהנסיעה הבאה שלנו תהיה בתוך יערות, אגמים, ופסגות מושלגות. שלא לדבר על חופי ים זרועי דקלים.
לאחר הפרידה מגלי, שבתי למלון להעמיס את האופנוע ולקראת הצהריים יצאתי חזרה צפון מזרחה, 200 ק"מ לתוך מדבר האטאקאמה אל העיר קאלאמה (Calama), עיר מחוז במרכז מכרות. וממנה המשכתי עוד כמאה ק"מ לכיוון הכפר/אתר התיירות, סן-פדרו דה אטאקאמה (San Pedro de Atacama). מקום שהפך ליעד תיירות מדברית לוהט. הכפר שרחובותיו הן דרכי עפר מעלות אבק ובתיו עשויים בוץ, עלול להטעות ברגע הראשון, אך הצצה במחירי לינה, מסעדות וטיולים מאורגנים היוצאים מכאן, מבהיר מהר מאד שלכאן צריך להגיע עם ארנק עבה וחשבון פתוח.

ברחובות סן פדרו

מפה יוצאים לכמה אתרים מרתקים. למשטחי מלח הצמודים ליישוב.  לעמק יפה הדומה לפני הירח, גם הוא במרחק קצר. לאתר נביעת גייזרים במרחק כ-90 ק"מ' בטטיו  (Tatio) ואפשר לבחור בטיול של כמה ימים, המגיע למדבר המלח ליד הכפר יויוני (Salar de Uyuni)  בבוליביה. סן-פדרו מלאה במדריכים צעירים, המיומנים בהדרכה כמעט כל שפה ולרשותם צי רכבי שטח מדוגמים ונוחים. נכנסתי ללינה במלון צנוע. בחצר פגשתי את מארק, בחור גרמני שעוסק בהדרכת קבוצות המגיעות מגרמניה. התייעצתי איתו לגבי המסלול שתכננתי ליום המחר. החלטתי להגיע לשדה הגייזרים טטיו וידוע לי כי מדובר בדרך לא סלולה של כ- 90 ק"מ. הוא תיאר לי את הדרך המצפה לי בפרוטרוט. רשמתי כמה נתונים וכתבתי הערות על מרחקים וציוני דרך חשובים.

בשעה שבע בבוקר, מצוייד בעוד שני בקבוקי מים. עמוס עם כל הציוד שלי איתי, כדי שאם אחליט להשאר בשטח או לשנות כיוון, לא אצטרך לחזור לסן-פדרו. הורדתי לחץ בצמיגים שכבר אותתו שמגיע זמנם. ויצאתי נחוש לכיוון כללי צפון, על דרך עפר כבושה. בעשרת הקילומטרים הראשונים, דרך העפר היתה חלקה ככביש ואז הפכה לדרך חצצית. לא קשה יותר מהדרכים אותן חציתי עשרות פעמים כשהייתי יורד עם אופנוע לנגב. מצאתי עצמי לגמרי לבד, מדי כחצי שעה הגיע מולי טנדר או רכב שטח של טיול מאורגן, גם קבוצת רוכבים על אופנועי שטח מושכרים. מד הגובה הראה 3500 מטר. איכות המסלול השתנתה כל הזמן, לעיתים חולית, לעיתים חצצית ולעיתים כבושה וחלקה. לאורך הציר היה שילוט איכותי שהוצב בצמתים והוסיף לתחושת הבטחון.

רוב הזמן רכבתי בעמידה, טכניקה המסייעת לשליטה באופנוע וממזערת את החבטות, כך אני יכול להזיז את הגוף קדימה ואחורה או לצדדים ולאזן את תנועת האופנוע ביתר קלות. באחת העליות בקטע מהיר, נקלעתי למלכודת חול שהסתתרה מעבר לפניה ימינה ועפתי עם האופנוע לצד שמאל. לא משהו נדיר או דרמטי. רק כדי להרים את האופנוע נזקקתי ליותר זמן מהרגיל. האויר הדליל בחמצן, עשה את שלו. פרקתי בעצלתיים את הציוד. וחפרתי בעזרת פלח אבן חדה, שתי תעלות מתחת לגלגלים כדי שהרמת האופנוע תהיה קלה יותר. והופ  הוא הורם. לאחר מאמץ שכזה, מנוחה של עשר דקות.

לאתר הגייזרים הגעתי אחרי סדרת נפילות ועוד התהפכות קטנה בדרך. משהו שעיכב אותי כמה שעות מיותרות. האתר שהוא שטח בגודל כקילומטר על שניים. במרחקים של כמה עשרות מטר זה מזה, נובעים גייזרים של מים רותחים או רק אדי מים מתוך האדמה. התופעה נובעת מזרימה של מי תהום קרים על שכבה של סלעים חמים בעומק האדמה, חום הסלעים נגרם מפעילות טרמית בשולי הרי הגעש הניצבים סביב. חלק מהנביעות, הן בעצם בריכות קטנות בקוטר כשני מטר, עטורות התאבנות של מינראלים בצורות וגוונים שונים. במרכזן מבעבעים מים רותחים, ממש כמו סיר מים או קומקום ששכחנו על הכירה. ומדי כמה דקות מתגבר הלחץ ולאויר מזנק נד מים שרצוי לא לעמוד בקרבתו.

הכנסתי יד לאחת הבריכות – כן, יש לי כוויה קלה. טעם המים מלוח. או בעצם חמוץ, מלוח, מריר. טפו, איכס. ליד כל גייזר רציני הוקמה מרפסת תצפית, כדי למנוע ממבקרים להתקרב אל הנביעה. קליפת האדמה בקרבתה עלולה להתמוטט ממשקל אדם וליפול לתוך יורה רותחת כאן לבד בקיביני, זה תענוג מפוקפק. זהו. מיציתי. מאחר וכאמור נשאתי על האופנוע את כל הציוד שלי. החלטתי לא לשוב לסן-פדרו אלא להמשיך לכיוון העיר קאלאמה בצלע השניה של הקטע המדברי. וכך בבדידות מזהירה ורכיבה זהירה, משכתי על דרכי העפר לכיוון עיר הכורים, מרחק 80 ק"מ מתוכם 60 ק"מ דרך עפר טחונה ומחורבשת, באמצעה פגשתי את ברברה השוויצרית על אופני התיור שלה, שבאה לחצות את האטאקאמה לגמרי לבד. משהו חד פעמי החבר'ה האלה.

דרך עפר מהודקת וחלקה

בקאלאמה, מול המסעדה בה עצרתי ללעוס משהו, לאחר היציאה מהשטח

עשרים הק"מ הנותרים, הם דרך עפר כבושה שמשרתת גם את המכרות באיזור וככזו היא חלקה ומהירה. קאלאמה נהנית מהפרוספריטי של עסקי הכריה ולכן יש בה בתי מלון בשפע ומחיריהם גם הם של חברת שפע. נפרדתי מ-30 דולר, תמורת לילה נוח ובעיקר אמבטיה מרפאת מכאובי נפילות, בה רבצתי שעה וחצי עד שהעור בקצות האצבעות נראה כמו דפים מספר של גמדים. [כן, רעיון לסיפור בלשי בו הפושע משאיר טביעת אצבעות אחרי שהן שרו כמה שעות במים. החוקר חושב בתחילה כי מדובר בסוג של כפפות סרוגות.  אך התעלומה נפתרת אחרי שהבלש מזהה את הכובסת (או האופנוען שישב באמבטיה) כחשוד העיקרי וכו' וגו' ] הביקור באיזור סן-פדרו סימן בשבילי את הפרידה מהמדבר. פניתי חזרה על כביש 5 ה"פאן אמריקאנה", לכיוון דרום מערב וכיוונתי מבעד ללב האמיתי של מדבר האטאקאמה, לכביש החוף, בואכה העיירה טלטל (Taltal). ראשית, התגעגעתי לים. גדלתי באשקלון מול הים וים אצלי זו סוג של התניה לרוגע ואיפוס מערכות פנימיות. אני צריך גלים מתנפצים כדי לשטוף מעלי את החול. ושנית איזה שם מקורי, זה מעין ד"ש. יש לי בבית טלטל משלי. בתי המרכזית טל. ואחרי שביקרתי בתמרינדו בקוסטה-ריקה, לכבודה של תמר בתי הצעירה. וכדי לפרגן גם לאילאיל בתי הבכורה, הרי האותיות IL , הן הקיצור המקובל לישראל ולכן ILIL זו תזכורת נהדרת. כמאה ק"מ לפני הפניה לאנטופאגאסטה, הגעתי לשלט המודיע שאני חוצה את חוג הגדי. (כן, אני גדי) הקו הדרומי של חגורת האיזור הטרופי שמרכזה בקו-המשווה. את צפונה תוחם חוג-הסרטן (וגלי היא סרטן, אז הבנתם) אותו חציתי בצפון מקסיקו. חוג הגדי, הוא הקו הרוחב הדרומי ביותר בו השמש מגיעה לזניט, כלומר ניצבת לכדור הארץ. מכאן הצל תמיד ארוך ומזג האויר הופך ממוזג יותר. מבחינתי קריר יותר. אני מקוה שלא קריר מדי.

כמה מבטים על טלטל

המוטל בעיירה טלטל

*בן שלום יוני
בפעם הבאה: לאורך החופים הקרירים והפראיים. עם מחשבות לקנות כאן כמה קילומטרים של גלים מתנפצים (לצערי, לא מקבלים כסף של מונופול). העיירה טלטל. העיר לה-סרנה. מפגש עם חוזה והגעה לסנטיאגו.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 9 תגובות, הוסף תגובה    

זוג רוכב בתוך חלום

לכל מסע יש מפה, כזו שקונים או מכינים ומטרתה להוביל את הדרך ולספק אוריינטציה על פי מטרות המסע. אצלי יש גם מפות נוספות, רב מימדיות. כאלה שלא ניתן לצייר ממש. למשל, יש את מפת המסע פנימי. כזו המשרטטת את מסלול הנפש המחשבה, הרצון והיכולת. ויש את מפת החלומות. כזו המנווטת את מהלך ההגשמה, המימוש והסיפוק, הנובעים מהמפגש החמקמק של מציאות עם פנטזיה. יש את מפת המקריות, המזל, האיומים וכל הבלתי צפוי. שכולם יחד – אם מעמיקים בהם – מאד צפויים ומאד אפשריים. הקווים בה, באים לעיתים מאיזה מחסן של חרדות, של פחדים והתנסויות שהותירו זכרון רע. ויש כמובן את המפה האנושית, זו שמישרטטת לה תוך כדי, הנארגת כערסל משי עדין, ומכילה בתוכה שבילים ונקודות ציון שאף שאינם נראים, הם מוחשיים מאד. זו מפה המורכבת מאנשים אותם פוגשים בדרך. המשפיעים אם מרצון ואם במקרה, אם באופן יזום ואם מתוך התלהבות של רגע.

מרגע צאתי למסע אני כל הזמן נוגע, מושפע ומתעדכן, במפות הללו, המעניקות לי רבדים מרגשים של חווייה. המטביעות וצורבות בי נקודות מבט, על דברים בתוכם אני עובר ועל חיי בכלל. ואין מטר אחד בכל המסע, בו איני בוחן וממסקן מסקנות. גם על דברים זעירים תוך שימוש בהן. לא אחת, אני מרגיש כמו אותו שאמאן בן המאיה, שפגשתי בקצאלטננגו גואטמאלה, אשר הזמין אותי לטקס תפילה וברכות, וכששאלתי אותו, על מה מבוססים המשפטים אותם הוא מנסח בקול רם, הוא הסביר לי שהם נובעים ממפוי מאד סבוך של לוחות שמש, ירח, שעה, מקום, מזג-אויר, צומח, חי, עוף השמיים ונפש האנשים הקרובים לאירוע התפילה. מאד קל לי לאמץ את הגישה הזו, כי עם כל החידתיות שבה, היא הכי קרובה להגדרה שלי לשאלה. איך אני מסנן ומשמר דברים? יהודה עמיחי שאל בספר שיריו האחרון "פתוח סגור פתוח", איך משמרים את הזכרון?.. וענה. "את הזכרון משמרים בתוך השכחה". אני חושב, שאת הזכרון שבי, אני משמר בתוך התודעה. לא רק שלי, אלא של אנשים נוספים. כמו אצל השמאן מקצלטננגו דברי מביעים מכנה משותף של הרבה מפות בתוכי.

רחבת ההסבה בהוסטל "הכלב המעופף" ממש מעל "פארק קנדי"

לימה היא עיר ענקית שקפצה באיטיות לתוך הפריים שלפנינו. זה התחיל בשכונות הצפוניות, שוודאי היו בעבר עיירות או כפרים נפרדים שלאט לאט, נתמלא הרווח בינהן לבין העיר הגדולה. בהכנות לקטע הזה נשענתי על המלצות של רוכבים אחרים שעברו על הציר לפני וכיוונתי להוסטל הכלב המעופף  (The Flying Dog) הנמצא בשכונת מיראפלורס בפינת "פארק קנדי". הגן נראה יותר כאילו גזרו אותו מתוך עלון מכירות לקורס גננים: כל פרח בדיוק במקום, כל ספסל, כל שער, עץ או מסעדה. ניכר כי המקום משרת אוכלוסיה מאד מסויימת; תיירים. ידענו, כי בעיר הזו רוב התושבים חיים במרחבי שכונות פחות ייצוגיות. ויחד עם זאת השדירות הרחבות, ההשקעה האישית שניכר שנעשית על ידי דיירי העיר, בנסיון לתת לרחובם רעננות וצבע עשו לנו טוב.

שווקים קבועים, ניידים, פתאומיים ומפתיעים. לימה מלאה בהם.

בלימה ניסיתי את מזלי בחיפוש צמיג אחורי בעל תכונות נסיעה בשטח. אני בדרך למסלול, שידוע לי כי ארצה לרדת לשבילים ודרכי עפר, כמו מסלול ה"סלאר", מדבר המלח המיתולוגי בבוליביה ולכן היה ראוי להחליף את צמיגי הכביש (הנהדרים! תוצרת קונטיננטל) שעדיין הרבה בשר על גופם. במשהו ראוי יותר. פניתי ל"מוסך של טיטו" הנמצא במרחק קצר מההוסטל, שכניו שהציצו מחרך, הודיעו לי כי טיטו סגר את העסק. אז פניתי לסוכנות "הונדה" מעבר לרחוב, גם שם לא יכלו להושיע. מאחר ומדובר במידות ייחודיות לדגם. נשלחתי לסוכנות קיי.טי.אם, הנמצאת באחת השדירות הרחוקות. ידוע לי כי לדגמי היצרן האוסטרי הזה, יש צמיגים במידות מתאימות לאופנוע שלי, אף שהם כוללים אבוב פנימי (האופנוע שלי מונח על צמיגי טיובלס), במקום קיבל את פני המנהל, איש נחמד, שהחל לייצג גם את היצרן של האופנוע שלי לפני כמה חודשים, אך הוא אינו מחזיק מלאי מיידי, לא של חלקי קיי. טי אם. ולא של ב.מ.וו. בקיצור. מלימה אצא כמו שנכנסתי אליה.

רוזי ואבי. לימה

הבלוג כאן, הוא גם ערוץ תקשורת עם הקוראים. ויש לי רשימה ארוכה של אנשים נהדרים שכותבים לי. מברכים. מבקרים. מסבירים. שואלים, מציעים ומזמינים. איני מסוגל לענות לכל אחד בנפרד ואני מצטער על כך מעומק הלב. אני יודע שרבים מכם כבר הפכו לחברים. שלא לדבר על חברים שחזרתי לפגוש דרך הבלוג. איש אחד אבי שמו, העושה עסקים בלימה, עקב אחרי המסלול שלי והזמין אותי ואת גלי לבלות ערב משותף כשנגיע לעירו. מנסיוני, אין מצב שהפגישה הזו לא תצלח. אבי גם הציע לי עזרה בנושא האופנוע אם אצטרך ובהבנת הייחוד של לימה. קבענו, ואבי הגיע לאסוף אותנו מפתח ההוסטל. נסענו לשכונה בה נמצא ריכוז בתי אוכל ייחודיים ובה מתרחשת סצנת המועדונים והבוהמה הלימאית. אבי ורעייתו היפהפייה (זו גלי אומרת, ואני מסכים) פתחו לנו שולחן של פירות ים, אולי מהטעימים שאכלתי במסע הזה. ארוחה שהיתה הפגנת כשרון קולינרי של בעלי ובשלן המסעדה,

המקום מעוצב בפשטות, כאולם עטוף בדגלים לבן תכלת, וחולצות נבחרת כדורגל. משהו שעושה כבוד לכדורגל הארגנטיני. כן. זו אינה טעות. ארגנטינה, בלב פרו. ישבנו לבד באמצעו, אלינו הצטרפו מרסדס הצעירה, גיסתו של אבי וחברו של אבי, קרלוס הפרואני, בעליה של חברת תיירות היושב בקוסקו. (איתו עוד ניפגש בהמשך). דיברנו על המסע, על חייו במקום, על פרו ועל המדינה שלנו. אבי 'סידר' לי את הראש בכמה נושאים מקומיים וסירב בכל תוקף לכל נסיון של מישהו להשתתף בתשלום. לאחר ערב מחבק ונעים, נפרדנו עם טעם של עוד. תודה אבי ורוזי.

לימה מתנוססת מעל חופו של האוקיינוס, על מצוק המזכיר את נתניה. בהמלצתה של רוזי, יצאנו לסיבוב רגלי של שעתיים לאורכו ומצאנו עצמנו בפארק על שמו של יצחק רבין. מעוצב ומטופח.  הגנים לאורך מצוק החוף, מפרידים אותו משורת מבני מגדלים, חלקם בני למעלה מעשר קומות הצופים למרחקי הים. החיים הטובים. שוב נחשפנו לפן בלתי צפוי ומהנה של העיר התוססת.

לקראת הערב נסענו לפלאסה דה ארמאס – הכיכר המרכזית והחשובה של לימה. המקום אינו רק שיר הלל לארכיטקטורה הספרדית הקולוניאלית, אלא גם מרכז סואן, ממנו יוצאים רחובות עמוסי חנויות ואדם. את הקשר לתפארת ההווה, מצאנו בדמות במה ענקית שנועדה לאיזה מופע רוק, על שורת מגבירי הקול בגודל מקרר ביתי ועגורני תאורה, שהיו בשלבי הקמה למופע שיתקיים בכיכר בעוד יומיים.

הוסטל "הכלב המעופף" העניק לנו מנוחה אמיתית של שלושה לילות. באיכותו נהדרת ומיקומו הקלאסי. האופנוע שאוחסן בחצר הפנימית, עבר שוב במסדרונות הקבלה, הוצא לכביש בשעה שש וחצי בבוקר. הכיוון: מישורי הנאסקה. יום רכיבה בכיוון דרום, של כ- 470 ק"מ. שבו אנו אמורים לחזור למסלול המדברי הקשוח, אך עם ציפיה – מבדיקה מוקדמת – לכביש איכותי. גם תחזית מזג האויר הבטיחה טמפרטורות שאינן מעבר ל 19 מעלות. קארלוס המליץ לנו על מקומות שכדאי לעצור בהם: עיירת החוף פיסקו (Pisco) והעיר איקה (Ica)  היושבת על איזור דיונות ובמרכזה אגם. במקום ניתן להחליק בסנובורד במורד דיונות מהגבוהות בעולם וכמובן להסתלבט בזולות סביב האגם. החלטנו שמהמדבר שקרא לנו כל חיינו, אנחנו זקוקים למנוחה ופרט למישורי הנאסקה היושבים אצלי כבר שנים בעשרת היעדים שסיקרנו אותי במיוחד. ננסה לצאת מהחול ומנעמיו בהקדם ( שלא לדבר על כך שמדרום לעיר ארקיפה בדרום פרו, בדרכנו לצ'ילה הצפונית, עוד נחזור לגרגרי החול והאופק הפאטה מורגאני המיימי) אז קדימה.

פגישה מקרית חוזרת עם ונסה ויואן איתם נפגשנו באקוודור, כארבעים ק"מ מדרום ללימה

גלי שתולה מאחור כיחידת בקרת איכות ל: ניווט, מדידת מרחקים וגובה, שתיה, דלק, בנק, גילוי מראות מיוחדים. וכממציאה בלתי נלאית של שפת סימנים לכל נושא דחוף, או עניין משפחתי שנזכרה בו פתאום. וזה מדהים אותי שוב ושוב, איך אנחנו בסוג של טלפטיה או אם תרצו "זה מה שקורה כשחיים כבר שלושים ושש שנים ביחד". מראות מסויימים מזכירים לנו ממש את אותם דברים.

לאחר כשלוש מאות ק"מ הכביש נכנס לשטח הררי ושעת הצהריים מצאה אותנו בפתחה של מסעדה משפחתית. שאוספת סרטני נהר והופכת אותם לארוחה אשר שמעה הגיע למרחקים. קיבלנו שתי המלצות לא לוותר עליה כשעוברים באיזור וכך עשינו. כל המשפחה התייצבה ליד השלחן לשרת אותנו.

מישורי הנאסקה נמצאים בין העיירות פאלפה לנאסקה. משובצים מאות ציורי ענק של סמלי פולחן של האינקה. וקווים המתוחים על הקרקע למרחקים של כמה קילומטר. עוד בצעירותי, נסעתי עם מוני מתל אביב לחיפה במיוחד לראות את הסרט "מרכבות האלים", אותו הפיק אריך פון דניקן, שטען כי יש בידיו הוכחות לכך שחוצנים ביקרו בכדור הארץ לפני מאות ואלפי שנים. הוא כופף כל חידה ארכאולוגית או תנ"כית בלתי מפוענחת, לטובת התיאוריה שלו. זה התחיל בסיפור מעמד הר סיני, בו הוא מוצא הקבלות בין המראת טילים בכף קנדי, לבין קטעים מסיפור הסנה ומשה על ההר. ומגיע גם לציורי הקרקע הענקיים במדבר נאסקה שניתן לצפות בהם בבירור רק מהאויר. כלומר, על פי התיאוריה שלו, רק מי שבא מהחלל יכול היה לתת הוראות ציור כל כך מדוייקות וקוי הנאסקה המקבילים והישרים אינם אלא מסלולי נחיתה לחלליות. אני לעומתו, נוטה לקבל את התיאוריה שהתחילה בבסיס, כלומר בתרבות אנשי המקום. חוקרים מצאו כי רפרטואר ציורי הענק, מקביל לאייקונים פולחניים מרחבי דרום אמריקה. קוף, קוליברי, תוכי, עכביש, עץ. אדם, ועוד. על פי החוקרים, בין המאה שהשניה לפני הספירה למאה השביעית אחריה, היו נאספים לכאן מאמינים, מסתדרים בשורות ארוכות מקבילות ורוקעים ברגליהם. ציפוי האבן הכהה שמכסה על הקרקע בהירה, הוסט הצידה וכך נוצרו הקווים הישרים. כל קבוצת מאמינים, נכנסה בתורה ועל פי סדר "תפילה" והלכה על הציור שצוייר בענק על הקרקע, כנראה על ידי כוהני הדת. כך נוצר שביל לבן בצורת האייקון הפולחני, המצוייר כולו בקו אחד. זה הסבר קביל יותר בעיני הצנועות. פרט למישורי הנאסקה, יש גם את מישורי הפאלפה, המשתרעים בצמוד וכוללים גם הם ציורי קרקע אדירים.
הגענו לעיירה נאסקה לקראת חשיכה, בתום רכיבה מתישה של שבע שעות בנופים שטוחים וקטעי כביש ישרים כמו עובד מצטיין בפורט נוקס. כמו שקראתי באחד המדריכים, המדבר הזה לא שינה צורתו כמה מאות שנים. אין בו תנועה ממשית של חול ולכן כל סימן שתשאיר בשטח, כגון סימני צמיגי רכב שיסע עליו, נדון להצטרף לחידות של עוד כמה אלפי שנים.

למחרת יצאנו בשעה 10 מהעיירה נאסקה ועלינו חזרה 20 ק"מ צפונה למגדל התצפית הממוקם קרוב לכביש. תמורת מחיר זעום טיפסנו עליו ויכולנו לראות דמות של עץ ודמות של אדם. נכון, לא ראינו את הקוליברי או את התוכי והקוף, יחד עם זאת כן ראינו איך נראים הקוים מקרוב וגם את הנזק שעשה רכב שעבר עליהם. לאחר סיפוק הסקרנות שלנו, חזרנו לכיוון נאסקה והתחלנו בטיפוס מזרחה במטרה להגיע לקוסקו עוד באותו ערב. זו היתה חוסר הבנה מוחלטת, ביחס למה שמחכה לנו.

הכביש טיפס גבוה יותר ויותר ובבת אחת הפך לדרך חתחתים מטורפת לגמרי. כביש שנקטע כל כמה מאות מטרים, שוליים שנפלו לתוך תהום וללא כל תמיכה נגד נפילה מהדרך. הכביש היה עמוס משאיות כבדות ועקיפה הייתה הימור בכל מצב מרוב שטחים מתים. קטעים ארוכים היו בעצם נתיב אחד. הרכיבה הפכה קשה ואיטית ממש. אחד הכבישים הגרועים עד עתה וכך הגענו לשערי פוקויו  עיירה במרום שלושת אלפי מטר, אשר כמה קילומטרים לפניה נתקלנו לראשונה בעדר גואנאקו שהציץ מתוך שמורה מגודרת. פוקיו היא עיירה/כפר גדול, שלא היינו עוצרים בה אלא אם נתקענו. וזה מה שקרה. הלילה הקר כבר זחל ממזרח ומיהרנו להכנס למלון של סימון במרכז. חדר טיפה גדול יותר מהמיטה ועליה בור בתור מזרן. מה שהפך את הלילה, למלחמת שכיבה בכל מיני זויות וכבר פיללנו לבוקר שיעלה. עם אור ראשון, קמנו ובישלנו שש ביצים קשות שתשמשנה אותנו לנישנושים בדרך וכוס תה עם שתי לחמניות לפתיחת התיאבון, ששמרנו מאמש.

Puqiu העיירה פוקיו

יצאנו לדרך מוקדם, גילינו שאנחנו הגרינגוס היחידים ברחובות וזכינו לקריאות מחוייכות ולטישת עיניים. חיפשנו את הדרך החוצה, לכביש המוביל לכיוון קוסקו. עדיין חיכו לנו כ- 400 ק"מ. בחור צעיר אליו פנינו בשאלה על הכיוון, לא היסס, קפץ על אופנוע השטח שלו והוביל אותנו בשבילי העיירה אל היציאה. זה היה בשבילנו רמז ראשון ליום נפלא שמחכה לנו. מכאן, איכות הכביש קיבלה תפנית של מאה ושמונים מעלות. זה הכביש הכי כיפי שרכבתי בו בדרום אמריקה. חדש, חלק, משולט. מוגן בפסי מתכת ומחזירי אור, בסטנדרט של מדינה מובילה באירופה. והנוף סביב הלך והעמיק בזמן שטיפסנו לגבהים שמעל 3500 מטר. מורדות ההרים היו משובצים שדות, מטעים וכפרים שנדבקו במרחק לקטעי רכסים, לא הבנתי איך הם מחזיקים מעמד ואינם גולשים מטה. בתחתית המדרונות חצינו גשרים מעל נחלים גועשים בקצף לבן.

הניגוד בין הכביש החדיש, לכפרים העניים בלט מאד לעין. לקראת צהריים הגענו לעיירה צ'אלואנקה (Chalhuanca) שבתכנון המוקדם הייתה אלטרנטיבה ללינת לילה. או ליתר דיוק חווה/מלון דרכים, השוכנת כעשרים ק"מ ממזרח לה על הדרך. אך כשעברנו לידה, היום היה צעיר והחלטנו למשוך עד לעיירה הבאה אבאנקי (Abancy)   בקצב איטי יחסית. הכביש המשיך להיות חלק למשעי והנוף הוציא מאיתנו קריאות. הדרך טיפסה לגבהים שמעל 4000 מטר 4400 ליתר דיוק ושם פגשנו עדרים של גואנקו למה ואלפאקה, רועים במרחבים שהצהיבו בדשאים ושיחים נמוכים, באיזור המישורים הגבוהים. וסליחה, מי שחושב שאגם טיטיקאקא, הוא אגם המים המתוקים הגבוה בעולם, אנחנו גילינו בדרך, כמה אגמים מרשימים, הגבוהים ממנו בכמה מאות מטרים

הקור היה עז. עצרנו כדי שגלי תעטה עליה את ביגוד הגשם שתכונה נוספת שלו – שהוא חוסם כל כניסה של רוח. לאחר שעה וחצי של דאיה מהנה באלטי-פלאנו, ירדנו בכאלף וחמש מאות מטר, לתוך נוף יבש וחם שהזכיר יותר מכל את קטעי המדבר בבאחה במקסיקו. ועכשיו עברנו לשלב הקילוף של ביגוד הגשם.

אבקאני נתגלתה לנו כעיר תוססת שרחובותיה צפופים כל הזמן ובכל פינה חנות מוצרי סלולר כמו בכל מדינה מתקדמת. רק מה, הכל קצת מרושל, זנוח ותקוע איפה שהוא בשנות השישים. גם כאן רוב רובה של התנועה, מורכב מרכבים מסחריים ומוניות. ורוב החנויות מעוצבות כמחסן מדפים, עליו מונחת סחורה באופן הכי אפסנאי שאפשר. המלון שבחרנו ברחוב הראשי, הצטיין בחדר בגודל דירה ממוצעת. יצאנו נינוחים לקטע האחרון בכיוון קוסקו.  כבר כאן התחילה גלי לחוש כאבי ראש, סחרחורות בחילות וחוסר שינה. מאותות תסמונת הגבהים, אף שטיפסנו מגובה פני הים לשלושת אלפים חמש מאות מטר בכמה ימים בקצב איטי.

ביציאה מהעיר, הסתבר שהכביש חוזר לטפס ובתוך חצי שעה כבר היינו בגובה 4000 לערך, מתפתלים בתוך סיבובים, עטופים בערפל סמיך בחלקו. וטוב שכך, כי התהומות בצד הדרך הוסתרו על ידו. חלפנו שוב בתוך כפרים וישובים קטנים שמאיכות הבניה בהם, ניכר כי לתושביהם חיים קשים. לקראת אחת בצהריים גלשנו לקוסקו מההרים ממערב. השמש היתה בגבנו והאירה את הנוף, כמו תאורה מוזמנת על ידי במאי נסתר. לפנינו נפרש מראה מרהיב, עיר בגוון אדמדם שמדגישה את צבע האדמה המקיפה אותה סביב. מהאדמה הזו  מכינים לבני בוץ מהם בנויות שכונות שלמות. וכמובן לבנים שרופות בגון אדום חום.

קוסקו

ירדנו במורד הרחובות הצפופים ובמהירות מצאנו את פלאזה דה-ארמאס (כן, לכל עיר שמכבדת את עצמה בפרו יש כיכר/פלאזה דה ארמאס). לא הספקנו לומר "קוסוקו" וכבר תקעו בפרצופנו עלוני מכירות ומשפטים באנגלית. בנסיון למכור לנו טיול או מסאז' או ארוחה. מצויידים בכתובות אותן משכנו מאתרי אינטרנט וספרי מסע מדופלמים, יצאנו לחפש את לינת הלילה. המקומות אליהם הגענו לא היו אלא אכזבה, סליחה על הבוטות: "חורים" ובלי שמות.  חזרנו לכיכר תוך דילוג סוער על גלי אבני הריצוף העגולות והחלקלקות מהגשם הקל שירד בינתיים. אפשר לומר שהיינו שפוכים. ולא להאמין, דווקא מחלק עלונים מקרי, שדחף לנו עלון ליד, הביא אותנו למלון בו החלטנו להשאר לבסוף. מלון "קאזה גראנדה", כמאה מטר מעבר לפינה. ובנוסף הסתבר שהוא מתמחה באירוח אופנוענים. המלון בנוי סביב חצר בה מצאנו לאופנוע נקודת חניה. נכנסנו לחדר נעים ונקי והכנו עצמנו לשלב הבא המיועד לעוד יומיים: הביקור בחורבות האינקה במאצ'ופיצ'ו.

בפרק הבא: מאצ'ופיצ'ו, מקום מרגש. קוסקו, קרלוס, והיציאה לכיוון אגם טיטיקאקא.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 19 תגובות, הוסף תגובה    

מקסיקו שמחה ודמע

את הארוחה המהירה שזללתי בשוק של  אקאטלאן (Acatlan) נראה שאזכור עוד הרבה זמן. כבר בכניסה לעיר שמתי לב כי הדגל בראש בניין העירייה נמצא בחצי התורן. מהסימנים הקטנים שאני קולט כדי להבין לאיזו אוירה ומצב רוח אני מגיע. כנראה שהדגל הזה עמד שם, במצב של השתתפות בצער, רמז לחוויה שחיכתה לי. הכניסה לעיר הזו לוותה במבטים שאמרו לי שהופעה של אופנוען כמוני היא לא דבר יום יומי. וזה בדיוק מה ששלח אותי לעצור כאן. הרגשתי שאני מגיע למקום אמיתי, שלא משחק משחקים לתיירים. הגעתי לדוכן הכי עממי, הכי אותנטי והכי צבעוני שאפשר לפגוש במקסיקו. חוליו מנהל הדוכן הצעיר קיבל את פני באולה (שלום) גדול וחייכני. נכון שהבשלנית בעלת המראה האצטקי משהו בישלה נתחי חזיר, בקר ועוד משהו לא מזוהה. אבל למדתי כבר לומר "וג'יטריאן" גם במקסיקנית ולכן התיישבתי כמו איזה אפנדי בין אחי בני האדם ולעסתי בפה פתוח את הטאקו שקיבלתי, תוך התעלמות מופגנת ממבטי הסובבים שליוו כל תנועה שלי. לא שלא שמתי לב לשפת הגוף או ללחשושים ולעצירת הולכי רגל שעברו באיזור לראות איך הגרינגו הזה הולך לבכות. אבל אני הרי גדלתי בבית על אוכל הודי, כי אבא שלי התחתן עם החברה שלו מהודו, שניהלה קולינריה עם הרבה חריף. כך שהביס בטאקו השמנמן, שהביא לי את המפגש עם חומצות העיכול של השטן לא ממש עשה עלי רושם. או ככה חשבתי. כלומר בשניה הראשונה, כי אחרי עוד שלוש שניות הפרצוף שלי נתן הגדרות חדשות לסולם הצבעים האדום, תוך הושטת יד לבקבוקו של שכני לשלחן שפרץ בצחוק ידידותי וביקש מחוליו להביא עוד בקבוק מים. למען האמת, הייתי מוקף בקהל חנון ורחום. לא שמעתי שום לעג באינטונציה או בארבע מילים שאני כן מבין בספרדית. איש אחד שמן בסומבררו עם מחרוזת שיני זהב, ניגש אלי ולחץ את ידי.

העצירה באקאטלאן

הרגשתי את אדי הפלפל החריף שהוסתר בתוך הלאפה המקסיקנית התמימה, עולים במעלה תעלות הדמעות ישר מתוך האף ומעלים באש את תאי המוח. תמהלו וואסאבי במים, תטפטפו לעיניים ותבינו. לא הצלחתי לראות את הדרך בת שלושת המטרים עד לאופנוע מרוב זיעה שגופי דחף החוצה כדי לצנן את עצמו. ישבתי שם עוד עשרים דקות להרגע. ואז עם שובל עשן מהבעירה שאחזה במעי, פשוט חיפשתי את השלט וואחאקה (Oaxaca) ורדפתי אחריו. משני צדדי חלף יער, או ליתר דיוק חורשה אין סופית של עצים צפופים, ביניהם זינקו פה ושם קקטוסי ענק באצבעות עבות לכיווני כאומרים נו נו נו. ח'תכת טמבל, גיבור תהיה במקום אחר.

הדרך הצרה יחסית התפתלה בנינוחות בין איזורים חקלאיים. תירס-תירס-תירס-תירס-שעועית. זה היה המקצב. לכל משפחה חלקה משלה. ומה שהיא מגדלת, זה מה יש. שדות בעל. וכמה מטעי פרי. כפרים שגדלו ללא כל תשתית תכנונית מובחנת. מעין אוסף בניינים שבמבט ממעל ניתן לראות איך הם מקיפים את הכיכר המרכזית ה"סוקאלו" במעגלים הולכים ומתרחקים. ובישוב עם כמאה ועשרים בתים חד קומתיים, ספרתי שבע כנסיות שונות בין הבתים ועוד שלוש בגבעות סביב. אלוהים וחומרי בניין, זה עסק משתלם באיזורים האלה.

בצד הדרך קלטתי שלט מקושקש ועליו מגן-דוד המפנה לכנסיה עם אוריינטציה לסמלים ומילים מקוריות מהתנך והיהדות. מאז נכנסתי למקסיקו, כבר הפנמתי את העובדה שאמרגני הדת הנוצרית כאן מאפשרים גמישות, פרשנות וטקסים, המותאמים לכל קהילה בנפרד. אני יודע שכשאתקרב לסן קריסטובל במדינת צ'יאפאס, מחכות לי כמה פנינים מהתרבות הזו. הכפר סנטו דומינגו יאנהיטלאן (Santo Domingo Yanhitlan)  דרכו חלפתי בדרכי לעיר וואחאקה מייצג באופן מרוכז משהו ממעמדה של מדינת וואחאקה בהתהוות הפדרציה המקסיקנית. הכפר שנוסד כעשר שנים אחרי שהספרדים כבשו את האיזור, בחצי השני של המאה השש עשרה, שוכן בגובה כ-1200 מ' ושימש צומת סחר בעסקי המשי על הצירים הראשיים המובילים למקסיקו סיטי, ולערים וואחאקה ופואבלו. המונומנט המרשים במקום, היא הכנסיה הנקראת על שמו של הקדוש דומיניק. (מייסד המסדר הנוצרי הדוגל בחינוך והטפה) חזיתה מעוטרת בתבליטים המתארים את טקס ההטבלה הנוצרי ובתוכה ניצב אורגן שנבנה במאה השבעה עשר. כרגע נערכים במקום שיפוצים, כך שנמנעה כניסה לתוך המבנה עצמו.

באמצע רכיבה שלווה התעופף האייפוד מתיק המיכל. שמתי לב לכך רק אחרי כמה ק"מ. החלטתי לא לוותר. קיבלתיו בהשאלה, אין מצב. חזרתי בנסיעה איטית ואחרי שעה, גיליתי אותו רובץ בדשא מימין.

המשכתי ברכיבה בקצב ער בכביש המתפתל,  לאחר עוד כעשרים ק"מ, חזרתי לכביש האגרה המהיר, הרגשתי כי מיציתי את החווייה הכפרית להיום והכנתי עצמי לקראת הכניסה לעיר הגדולה. בכניסה לנקודות יישוב אני מכבה את האי-פוד, ומחדד את מלוא חושי. משתדל להיות קשוב ודרוך למכשולים. קולות או איומים.

מפגש ראשון עם וואחאקה

ידוע שאת גשר הזהב בסן-פרנסיסקו צובעים כל הזמן, במסגרת תחזוקה שוטפת. גם את וואחאקה צובעים כל הזמן, רק כאן עושים את זה בשלל צבעים וחשיבה יצירתית.

טבורה של וואחאקה אופייני לכל הערים במקסיקו עד עתה, מרכז עתיק נמוך קומה, שמתוכו מזנקים לשמים מבני דת,  ארמונות ממשל, היכלי משפט ותחנות שיטור. הרחובות מחולקים למשבצות ולכבישים צרים וחד סטריים המצטלבים בפינות שאינן מאפשרות לראות מי מגיע מעבר להן. סביבה שאי אפשר לשרוד בה בלי לתרגל ולהפנים כל הזמן את המושג "זכות קדימה". סביב בלטה הצבעוניות החגיגית של כל מבנה בעיר. צוותים עירוניים אשר עסקו בכיסוי כתובות גראפיטי, נתנו לי להבין כי מישהו כאן מבין שאי אפשר לעשות רושם ראשון פעמיים. וזו היתה כניסה מרשימה מבחינתי. עיר נפלאה! הייתי בדרך לפגוש את אילן וג'ראלדין, אשר קראו את הטור שלי ב-Ynet והזמינו אותי לשהות איתם. אחרי שלושה סיבובים מענגים ברחובות הצבעוניים. שכרתי את שירותיו של נהג מונית שליווני לכתובתם. ביתם של אילן וג'ראלדין, הוא ישראלי והיא צרפתיה שנפגשו כאן – שוכן בשכונה קרובה למרכז העיר. מהשכונות שאני אוהב לשהות בהן. אפשר לחוש את הדופק האמיתי של המקום, קולות, ריחות ומראות אותנטיים. בניה באוסף סגנונות וחומרים. הבית של ג'ראלדין ואילן בנוי בכמה מפלסים המשקיפים על נוף הררי מיוער הניבט גם מהחדר שקיבלתי. חדר אינטימי חם ונעים. כשאני מגיע לגור בבית זר, אני זוכר בכל רגע שזכיתי להחשף ולגעת במשהו נדיר וחושב שמארחים כאלה הם זן נדיר. שבנוסף לטוב ליבם, מצויידים בהרבה אומץ.

החדר והנוף הנשקף ממנו

למחרת בבוקר יצאתי להכיר את וואחקה ברגל. ראיתי מספרה שחצי ממנה תופס אופנוע הרלי דיוידסון. אז הבנתי שגם בתנועות ידיים הוא יבין מה אני רוצה. תספורת מכונה. במרכז העיר הרגשתי תכונה ברחובות. שמעתי מרחוק נגינת תזמורת וראיתי נהירה לכיוון הככר המרכזית. זרמתי עם כולם. שוב, הצבעוניות של קירות הבתים באור השמש החד. מכה ברחוב ומעניקה לו החזר אור קסום.

לפתע ראיתי בכיכר הסמוכה הגדולה יותר, התקהלות שבישרה סוג של אלימות מתגבשת. ועשרות חיילים חמושים באלות, רובי גז מדמיע ושכפ"צים, רצו לכיוון פינת הכיכר ואחרי כמה דקות יצאו משם גוררים מפגינים שקראו קריאות נואשות, כשבררתי עם תושב מקומי מה הסיבה, הוא אמר כי אלה רוכלים שמסולקים מנתיב מעבר הקרנבל העומד להתחיל עוד מעט. והם זועקים על קיפוח שבטי מתמשך. בקצה הרחוב החלה תהלוכת מחולות צבעונית. עשרות להקות ותזמורות שהגיעו מישובים במדינת וואחאקה, בתלבושות ועם קצב וסגנון ריקוד ייחודי נפלא.

בערב חזרתי לביתם של אילן וג'ראלדין. והבנתי כי אני חולה. קראתי לאילן ואמרתי לו שאני מצטער אבל נראה לי שהבאתי להם צרות. אילן הסתכל עלי בשלווה ראויה לציון, לא התרגש. והביא מד חום עם תה דבש ולימון. האיש המיוחד הזה, בוגר מחזור יותר מתקדם של היחידה בה גם אני שרתתי בצבא. הוא בנוסף על היותו מוסמך במשפטים, גם בעל הסמכה כפראמדיק. לקח את העניין בטבעיות ורוגע כיאה לכישוריו. למחרת אחרי כפיות אופטלגין טבול בסוכר, גרגרי אינפלוהיל וסדרת חלומות על חזירים. קמתי רענן ובריא.

ג'ראלדין ואילן. וואחאקה יולי 2009

ועם כל התרופות אני יודע שבסופו של דבר תחושת הבית והדאגה של שני מארחי, היו המזור האמיתי. הוצאתי את האופנוע שהיה סגור בחניה. ויצאתי למקום העבודה שלהם להפרד. לאילן עסק משגשג למדפסות וציוד דיו חליפי בעיר. נפרדתי בחיבוקים. מהאנשים הנפלאים. (כן בלי נשיקות הפעם, לא צריך להדביק).

ליווי צמוד עד ליציאה מווחאקה. אילן והלברדורית מאיה

ויצאתי דרום מזרחה, לפצות את עצמי על חסך בים וחופים, בעקבות אותו מחסום על כביש 200 שמנע זאת ממני לפני כשבוע וחצי. על פי המלצתו של אילן, בחרתי בדרך הכפולה באורכה אך הבטוחה יותר. לאחר תשע שעות שכללו רכיבה גם בקטעי כביש מפותלים ללא סוף, בפניות הדוקות של שלושים עד חמישים מטר. ומדובר על עשרות כאלה, ללא שום ישורת, (נאלצתי לעצור כמה פעמים רק כדי להתאפס מהוורטיגו שסיבובים כאלה גורמים.) הגעתי לכפר החוף מאסונטה (Mazunte) כמה קילומטרים מפורט-אנחל צפונה. חוף טבול בעצי קוקוס בצבע ירוק חי.

עצירה בשוק בעיירה הסמוכה למאסונטה, להצטיידות בירקות, פירות ובכסף מזומן מהכספומט.

אריק

לא הספקתי לקלוט את עומק החווייה וקיבלתי תשדורת מעומק מעי. ובמקום לרוץ על החול הזהוב, עברתי  לגור בשרותים. לקילקול קיבה כזה יש שם במקסיקו "קללת מונטזומה" נקמתו של מונטזומה האצטקי האחרון. שכבתי על המזרן בצריף אוחז בבטני וזימזמתי בשקט בראשי את:  אונה פורטיבה לגרימה (Una Furtiva Lagrima-(Donizetti- (בחטף אזיל דמעה. לא תרגום מדוייק, אך מאד במקום). צעדתי בברכיים כושלות למסעדתו של אריק (Eric) שהיתה ממש מעבר לקיר הצריף ששכרתי. אריק, בחור קנדי שבנה את המקום בשותפות עם אפיפאנס המקסיקני. קיבל אותי בשטף של עברית אותה למד תוך שהות בת שנה בארץ. שניהם הניחו לפני צלחת אורז לבן ומים מינרליים וגם וחיבור קלוש לנט. השתרעתי לי שם לשלושה ימים הזויים לחלוטין וזכרתי ברגשות מעורבים את ארוחת השוק הקטלנית שאכלתי באקאטלאן בדרך בין טפוזטלאן לוואחאקה, אשר מעבר לחריפותה השאירה לי כנראה עוד מזכרת. אחרי שהתאוששתי, דילגתי בשמחה לאוכף האופנוע והמשכתי לפרק הבא של מקסיקו. מדינת צ'יאפאס ההררית בואכה גבול גואטמלה. היה ברור לי שהיא כבר תהיה סרט אחר.

סימני דרך

1) למי ששם לב. לדף הראשי הצטרף ספונסר חדש. כלומר, אני הוספתי את סמל אירגון "בטרם" לבטיחות ילדים, אשר יצא לי להכיר מקרוב ולהעריך את פעילותם הייחודית, החשובה, המסורה והמקצועית. הכנסו לאתר שלהם (בהקלקה על הלוגו) ותוכלו להכיר אירגון העוסק במלאכה שמשנה את איכות חיי ילדינו. ועתיד החברה כולה. וכמובן תוכלו להעזר בכלים שהוא מעמיד לרשותכם. על מטרות האירגון יוזמיו ופעילותו תוכלו לקרוא כאן

2) הוספתי גם את סמל מועדון האופנועים הישראלי. עוד אירגון הפועל בהתנדבות וששם לעצמו מטרה, לתת מסגרת לפעילות הדו גלגלית בארץ. את הפעילות הברוכה מפעילה קבוצה איכותית וייחודית של אנשים שעושים מלאכתם יומם ולילה. לחבורה הזו יש חלק משמעותי ברווחת קהל הרוכבים, בטיחותם בכביש, היא מייצגת את האינטרסים מול רשויות המחוקק והחוק. ועוסקת בשיפור תדמיתם בעיני הקהל הישראלי בכללו.- כל הכבוד.

בפעם הבאה: צ'יאפאס משנה במשהו את תחושותי על מקסיקו. אבל זו אינה חוכמה גדולה זו באמת מדינה אחרת. פגישה עם טבע עוצמתי ושלושה ימים בחברת צעירים מישראל בהוסטל שיודע לחבק.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 9 תגובות, הוסף תגובה    

מבאך ועד קצה הבאחה.

הלילה הראשון במקסיקו מאחור, השכמתי בחניון בסאנטו תומאס ובשש כבר הייתי ארוז להמשך. בתחנת הדלק מול הפארק היה רק דלק "רגולאר". הזרקת הדלק באופנוע תצטרך להסתדר עם מה שיש. (ואני כנראה אצטרך להתרגל לכך שבמקסיקו אין תחרות בתחום הדלק. יש את "פמקס" והיא החברה היחידה שראיתי עד עתה, שמוכרת דלק.)

המשכתי דרומה. האייפוד שתמר אירגנה לי, התחיל בקטע מעובד של יצירות באך שהוקלטו בשיתוף אנשי השבט שאירחו את ד"ר אלברט שוויצר בלמברנה בגבון שבאפריקה. ביצוע שהתאים לדופק הלב שהלם כתוף טם-טם בקצב פראי שרץ ליד מוסיקה בעלת מבנה קלאסי סדור. זה לא היה חשש או פחד, אבל כן, היה בי סוג של מתח. ולאחר כחמישים ק"מ ראיתי בצד הדרך שני אופנועים חונים לצד באסטה. עצרתי שם ופגשתי בסטאן, מעצב אינטרנט בן 23 ויורי, אלקטרונאי בן 26 שני בלגים צעירים מעיירה בסביבות בריסל, אשר רכשו שני אופנועי קאווסאקי 650  KLR בלוס-אנג'לס ונמצאים בדרך למרכז אמריקה דרך הבאחה כמוני. סטאן ירכב עד לקנקון במקסיקו לפגוש את חברתו ויורי עד לפנמה. החלטנו להמשיך היום לרכוב יחד.

קבענו שלא עוברים את השישים מייל לשעה ומי שרוצה לעצור משתדל להודיע קודם. פנינו היו מועדות לחוף הנופש באהייה-דה-לוס-אנחלס במרכז הצד המערבי של חצי האי באחה. נפגשנו ממש על סיפו של המדבר המקסיקאני הכי אופייני. עצי קקטוס ענקיים כיסו את צידי הדרך עד האופק. הנוף היה יבש ובצבעי חום צהוב. פרט לעמודי חשמל הכל היה ראשוני ופראי. כאן גם נפגשתי בתחביב הגראפיטי המקסיקאני. כנראה שכולם מסתובבים עם צבעי ספריי בכליהם וברגע שמתגלה סלע יפה וחלק בשולי דרך כלשהי, מייד מרססים אותו במשהו. קיבלתי עוד מימד על התרבות אליה באתי.

בהסתמך על הנחיותיו של דן טופ, שהדריך אותי בפרוטרוט על המצפה לי בבאחה ידעתי שיש תחנה בהמשך בצומת ממנה פונה הדרך לבהיאה דה-לוס אנחלס, ולא טרחתי למלא דלק בזמן. וכשהגענו לצומת הזה, מצאנו כי תחנת הדלק נטושה זה מכבר ואין שום סיכוי למצוא אפילו טיפת "רגולאר". ואז משום מקום הגיע טנדר (איזה שום מקום, הבנאדם ישב בצל בצד וחיכה) עליו שתי חביות ומשאבה ידנית ומוכר בכובע סומבררו מנפנף בשלט "גאסולינה". לא נותר לנו אלא להצטייד בחמישה ליטרים שקיווינו שאינם מטונפים או מהולים ולהמשיך.

לפתע בתוך המדבר הרותח הזה ראינו בצד הדרך שקנאי אפור עומד ומנפנף בכנפיו. היה ברור לי שהוא נפלט מאיזו להקה שחלפה והמרחק מהים הוא כ- 60 ק"מ. אם ישרוד את הטורפים. יתכן ובצינת הערב יצליח להתרומם ולהמשיך. שקנאים עפים גם בלילה.

החום המעיק בו רכבנו כל היום החל להצטנן מעט ככל שהתקרבנו לאיזור החוף. ואז בת אחת מגובה של כמאתיים מטרים, נתגלה לנו הים. לשני שותפי אין את הזכרון הקולקטיבי הישראלי. אבל אני, לרגע הרגשתי מול חופי סיני. הרי סלע חשופים שחורים אדומים, יורדים כמעט עד קו המים וממול מעבר למפרץ, צלליות של רכסי הרים מעורפלים משהו. בתווך ים בצבע טורקיז ולחופו עיירה הבנויה מעין חושות, סוכות ומבנים בבניה עצמית כאלה עם שאריות "קוצי" ברזל בולטים מתוך היציקות, קירות המחכים לטיח או צבע ומוכנים לרגע להמשך הבניה כשהמשפחה תגדל. מוכר גם כן.

סטאן מימין ויורי

נכנסנו למסעדה הכי קרובה לקו המים ממש מול המזח. תמורת 100פזו (ביחד), צללנו לתוך צלחות בוריטוס, אורז, דגים, בקבוקי מים קרים ובירות קפואות. ותמורת עוד שלושים פזו לראש, הורשינו להקים אוהלים על חוף המסעדה שיתרונה הגדול כמו שהציג בעל המקום – נוכחותו של חייל חמוש כל הלילה במקום. בחיי נועייבה. אבל שני שותפי לקטע הנסיעה היום לא ממש הבינו על מה אני מדבר.

הם החליטו שלמחרת הם רוצים להמשיך דרומה ברכיבת שטח של כמאה וחמישים ק"מ על הציר של מירוץ הבאחה המיתולוגי. (ג'וי בירן ידידי, יש לך ד"ש מהמסלול) אני לעומתם נאמן לתכניות ולמגבלות ששמתי לעצמי. תכננתי לחזור לכביש הראשי מהלך שמונים ק"מ ולהמשיך עליו דרומה. נפרדנו בלחיצת יד בידיעה שעוד ניפגש בהמשך.

ככה בדיוק אנחנו רוצים להתעורר כל בוקר בשארית חיינו

בוקר ופרידה, לא לפני שהחלפנו ליורי צמיג באופנוע

חום המדבר ורוחות שחגו כל הזמן מצד לצד, הדגימו לי את הצד הפחות סימפאטי של המדבר. רציתי שהיום הזה כבר יגמר. עברתי דרך איזור בו מתרחש נס חקלאי, ממש בתוך המדורה היבשה הזו פתאום שדות ירוקים וחממות כמו בבקעת הירדן ובכניסה לאיזור שלט שאי אפשר לטעות בו "NETAFIM"  כן החברים טיפטפו עצמם לכאן כמו גדולים.

נטפים, כל הכבוד חברים! כבר פעם שניה במסע הזה שאני פוגש מדבריות שעזרתם להפריח.

בעיירה גואררו נגרו(Guerrero Negro) מצאתי סככה בה מכרו חיבור לאינטרנט ועצרתי כדי להתעדכן ולעדכן את גלי על מיקומי. והמשכתי הלאה בכיוון כללי מערבה לעבר העיירה סנטה רוזלייה ׂ(Santa Rozalia) וחלפתי על פני שלושה מחסומי צבא. בכולם הרמתי את מכסה הקסדה חייכתי, ברכתי לשלום ושולחתי לדרכי שלא כמו הרבה רכבים אחרים שנעצרו וחלקם פורקו לבדיקה. אין מה לדאוג ,זה עוד יגיע גם אלי. אבל בינתיים "בואנו דיאס" וקדימה. (נכון, לא העזתי לצלם… עדיין)

זה אינו עץ, זה סוג של קקטוס

לקראת הערב הגעתי לסנטה רוזלייה. וגיליתי שקמפינג לא קיים בה אבל מוטל סביר עולה 28 דולר והרגשתי שאחרי שלושה ימים של תנור מגיע לי מזגן, מקלחת ומזרן. הלכתי לסיבוב רגלי בעיירה. חלק מהרחובות מרוצפים אבן אותנטית. מעגן דייגים קטן, ועוד מעגן מעבורות גדול יותר וחנויות בסגנון של פעם. אין רשתות או מותגים, הכל קטן ועשוי באהבה ומאופיין בסוג של דלות.

המצלמה על הקיר מימין שולטת על הכניסה לתא הכספומט בו משכתי כסף בסנטה רוזליה

גיליתי שבמקסיקו יש פרנסה בשפע לציירי קירות. (אולי החבר'ה עם הספריי והגרפיטי על הסלעים, הם המילואימניקים של אלה) אין שלטי חוצות מפח או דיקט עם הדפסת משי והזרקת דיו, לפחות לא באיזורים האלה. מציירים וכותבים ישר על הקיר. וזה כל כך יפה בעיני שמצאתי עצמי עומד מול שלטים כאלה לא אחת מתפעל מהצבעוניות, המיומנות והכשרון וכמי שבא מהענף. זה אחלה בסיס למשהו.

כשחזרתי למוטל פגשתי את אנטוניו בן העשרים וחמש, הבן של בעלת המקום, מנהל משמרת הלילה שביחד בשילוב ספרדית רצוצה שלי, עם אנגלית קצוצה שלו, הבנתי שהוא גדל במקום. מאחוריו 12 שנות לימוד ולפניו חתונה קרובה למריה בחירת ליבו, אותה מצא בביקור באתר נופש באיזור העיר מזאטלאן. הוא מתכוון להגדיל את המקום וכן, להכניס אינטרנט כסטנדרט לכל אורח שיחפוץ בכך. דרומה משם במרחק כשמונים ק"מ גיליתי למחרת חופי חול זהוב ואתרי קמפינג לרוב. אך לא הצטערתי. כי הנסיעה בחושך עדיהם היתה גוררת אותי לעבור על אחד מכללי הברזל של הנסיעה – אין נסיעות בלילה ובודאי לא במקומות כאלה. אלא במקרה חירום. יצאתי בבוקר לא לפני שעשיתי עוד סיור קליל בעיירה הקטנה וראיתי איך קהילה שבה כולם מכירים טוב טוב את כולם, מתחילה להתעורר בצעקות בוקר טוב מקצה הרחוב ועד קצהו.

הכביש דרומה העובר על המצוקים מעל קו המים, משקיף לעבר מפרצונים פיורדים ואיים ציוריים, ביניהם עגנו יאכטות מפרש בינוניות  ומבני קש היו פזורים בין דקלים ותמרים. עצרתי באחד החופים להתרענן וללעוס ארוחת בוקר איטית. חשבתי להשאר שם, אך בעלי המקום הסבירו לי שהם מצפים לקהל שהזמין מקום מראש. המשכתי פנימה לתוך היבשה.

איזו עקשנות צריך כדי להצמיח משהו מהאדמה הזו

עברתי באיזורים יבשים ממש. אך ראיתי שוב ושוב שהמקסיקנים הם חבר'ה קשוחים. מחזירים מלחמה. ובמקומות הכי בלתי צפויים הם נאחזים במעט שיש לקרקע לתת. חוות ושטחי מרעה. שדות שמחכים לגשם שכנראה לא יגיע לעולם.

לאורך הדרכים, במקום שילוט של קמפיין זהירות בדרכים יש מאות מצבות מטופחות יותר ומטופחות פחות לזכר נספים. זה בדרך כלל סימן לסיבוב קרוב ולצורך להוריד רגל מהגז.

תחזוקת הכבישים בבאחה ראויה לציון גבוה. היו רק שני מקרים בהם הכביש רעד מעט מתחת לגלגלי האופנוע. שמתי לב שעם כל המוזנחות של רוב כלי הרכב. נהגים נהגו בהתחשבות והבנת הנקרא בכביש ולא ניסו להיות צודקים גדולים אלא המשיכו בנסיעה תוך סוג של חוכמת דרך. דבר נוסף שקיבל את פני עם הכניסה למקסיקו הם פסי ההאטה. הו, זו תופעה שאפשר לכתוב עליה פוסט ארוך ושלם. וגם מכתב תודה לחברת "אוהלינס" יצרנית הבולמים המעולה שעליהם אני מתנדנד בבטחה. לפני כל עיירה או באסטה או סיבוב, יש פתאום שורת פסים לרוחב הכביש במרחקים של כ 3  מטר זה מזה. ולכל פס צמודה הגבהת אספלט קטנה של סנטימטר בערך משהו שאפשר לסבול, אך אם לא הבנת את הרמז מחכה לך גבעה של ממש בקצה שורת הפסים שם אתה עובר לראשון ונוסע כמו על חוט בקרקס. וזה קורה כל הזמן ואני שאיני רגיל בכך לקח לי כשמונה פעמים להפנים את המציאות הזו. אך יש הרבה מקרים שללא כל התראה מגיע אליך פס הגבהה שכזה וזה באמת מצחיק, אבל כשזה קורה למישהו אחר. ולפי מה שידוע לי הפטנט הזה יחכה לי עד לקצה התחתון של דרום אמריקה.

כבר הצהרתי שאני אוהב מדבריות. כאן, המדבר נתן לי טעימה מהצד הפחות נעים שלו, שגם זו – ככל שזה נשמע מוזר – חווייה חיובית בעיני. המונוטוניות. החום הבלתי נתפס והרוחות הצולבות שתעתעו בי בהפתעה כל היום, בהטילם לכביש ענני אבק וחול שהיה עלי לחצותם לעיתים תוך סיבוב על פי תהום, או בקטע כביש שלא ידעתי מי יגיח מתוך אבק סמיך כצמר גפן חום. הגעתי להבנה עם עצמי שאני צריך קצת הפסקה מהצהוב הלוהט.

זה ברנרדו ממנו קניתי מחבת קטנה (14 פזו) במקום זו שאיבדתי בפיירבנקס. ואחיו הקטן ראפאל

ולכן כמו מי שמריץ סרט קדימה במכה אחת. החלטתי לסיים את קטע הבאחה עד סוף היום. מהלך עוד 300 ק"מ עד לעיר הגדולה לה-פאז שבדרום חצי האי.

לה פאז – באחה קליפורניה, מקסיקו.

הגעתי ללה-פאז, עיר סימפאטית ותוססת עם חוף ארוך ומטופח, בשעה שש בערב. עצרתי, ישבתי לנוח לשתות משהו ולהבין מה הלאה, נהג מונית הסביר לי איך להגיע לחוף טוקלוטה (Tocalote) במפרץ ממזרח לעיר, בו יש אפשרות להקים אוהל בחינם. הגעתי לחוף רחצה נעים וחולי שבין המתרחצים במים השקטים, השתכשכו כמה להקות שקנאים שעסקו בדייג אינטנסיבי. של ריחוף, המראות, נסיקות וצלילות ממש בין המתרחצים.ישבתי בהנאה והקאנון עבדה על אוטומט של 6 תמונות ברצף.

לאורך החוף עמדה סדרת סככות קש ובהן מסעדות-דוכנים פשוטות, שתיה קרה וחטיפים בסיסיים. פגשתי באיש נחמד בשם ארתורו, ששמו הראשון "ישראל", הוא המליץ לי לבחור בצד הימיני של החוף להקמת האוהל, כי זה הצד השקט יותר בלילה. חיכיתי עד לנפול החשיכה, כדי להבין טוב יותר איפה המקום הכי טוב להקים בו אוהל. נופשים החלו לעזוב את המקום, הדוכנים נסגרו, סירות הנופש נעלמו לאופק ונשארתי כמעט לבד. הקמתי האוהל כיסיתי האופנוע וצללתי לשינה. בשעה שתים לערך התעוררתי לנוכח סופת חול שהכתה בכל העוצמה באוהל. הטיחה את האופנוע לחול והיה ברור לי שהמיקום שלי חייב שינוי מיידי.

הבטתי סביבי ראיתי צלליות של מכוניות חונות על קו המים ובכל אחת זוג. סליחה, אבל מישהו צריך להרים ת'אופנוע, הלכתי לטנדר שחנה הכי קרוב, קראתי מרחוק וביקשתי עזרה יצא בחור צעיר וחסון עם חיוך לבבי על פניו, נחלץ ללא שום גינונים לעזור לי להרים את האופנוע. העברתי את המחנה אל מאחורי שקע קרקע עמוק ועד הבוקר השקט חזר.

מחר אעלה למעבורת שתישא אותי  מעבר למפרץ קליפורניה לעיר מאזאטלן, למקסיקו העיקרית. זו הפרושה מגבול ארה"ב בצפון ועד לגואטמלה בדרום.

בפרק הבא: ירוק עמוק, לחות, עצי קוקוס – מקסיקו הסובטרופית. וחוש טעם המנגו חוזר אלי לאט. פוארטו וייארטה ודרומה לאורך כביש 200 המענג . עושה איחוי על חוף כמעט פרטי משלי. וגם התקלות ראשונה – קבוצת חמושים חסמה את דרכי ושלחה אותי לאיגוף של 500 ק"מ…

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 15 תגובות, הוסף תגובה