לרכוב בגשם ולטפס על השטן

יומן מסע ג'
הרבה דברים קרו מאז הפוסט האחרון ואני אתחיל מהסוף: איזה כיף ומדהים פה!
חזרה שלושה ימים אחורה:אחרי שכתבתי את הפוסט האחרון ואמרתי שאני אעשה את הדרך משיקגו להר רשמור ביומיים נקלעתי למזג אוויר סוער, ככה זה – אדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק. שעתיים בתוך היום ראיתי מולי ענן מבשר רעות, עצרתי בתחנת דלק ללבוש את כל הציוד חורף שיש לי רק דבר אחד חסר לי פה – מגפיים. לא יודע למה חשבתי לעצמי שלהביא רק נעלי בד זה רעיון טוב אבל זה מה יש, אז אני יוצא לסערה עם חליפה מלאה ועם שתי שקיות ניילון על הנעליים, מגוחך לחלוטין. חמש דקות בתוך הסערה כבר הייתי רטוב לגמרי והיא לא עשתה סימנים שהיא הולכת להיגמר בקרוב. אני מדבר על גשם חזק מאוד, לא טפטופים כמו שאני רגיל מהארץ. שעה וחצי אחרי הרגשתי לא טוב והחלטתי לעצור במקום הראשון שאני רואה ולהמשיך למחרת שיתבהר, הזדמנות טובה לעשות כביסה פעם ראשונה אחרי שלושה שבועות. בוקר, הסופה לא רוצה לחלוף ואני לא רוצה להישאר במקום, חשבתי שאם הסופה לא תעבור אותי אני אהיה חייב לעבור אותה, לא היה לי הרבה ציוד יבש, פשוט לבשתי הכל כפי שהוא החלפתי שקיות ניילון ויצאתי לדרך.
יום שלם של רכיבה בדרום דקוטה המישורית לחלוטין, אני נוסע בקו ישר, רטוב עד לשד עצמותיי ורועד מקור, ארבע שעות עברו ואני רואה גבעה -לא הר, לא גבעות-גבעה. אבל הגבעה הזאת שיפרה לי כל כך את המצב רוח, היא סימנה לי שאני מתקדם. שהמישורים עומדים להסתיים והנוף המונוטוני הזה יגמר מתישהו ואני לא תקוע בלולאה ואם המישורים נגמרים אז אולי גם הגשם יגמר ואני אראה את השמש סוף סוף, אבל הגשם החליט להישאר איתי עוד קצת. הגעתי להר רשמור, הקמתי אוהל, נכנסתי למקלחת חמה וארוכה וחזרתי לאוהל בחוץ החלה סופת רעמים,רוחות חזקות מאוד טילטלו את דפנות האוהל וגשם, עוד גשם.
לא דיברתי עם אדם כבר שלושה ימים, קר לי, הכל רטוב ואני לבד. בדרך כלל יש לי את היכולת לראות את הרגעים הקשים כחוויה ונהנה מהם לא כשזה מגיע לקור, אני לא מתמודד טוב עם קור. לילה קשה וארוך עבר עלי,הרגשתי בודד.

הענן שמבשר את הסערה

בוקר, יום חדש. אני מתעורר ורואה שעדיין יורד גשם, מנצל הפוגה קצרה בשביל לקפל את הציוד ולהמשיך במסע. נסעתי לראות את הנשיאים מפוסלים על הר גרניט שאני חייב להודות שהיה מרשים ומשם המשכתי לdevils tower -שעתיים רכיבה צפונה להר גרניט שלפני 50 מיליון שנה היה הר געש, זה מקום שכבר הרבה זמן אני רוצה להגיע אליו במטרה לטפס אותו (אין אפשרות לטפס ברגל אלא רק בטיפוס ספורטיבי-(rock climbing) , בשביל לטפס צריך בן/בת זוג ואין לי, וצריך שההר יהיה יבש. בדרך אליו כבר השלמתי עם זה שאני כבר לא אטפס אותו.
בדרך אליו באופק לא האמתי, חשבתי שראיתי כחול, שמיים, קרן אור! איזה אושר, שמש!
עוד חמש דקות גם ההר כבר ממולי ואני מתחת שמיים כחולים ושמש מלטפת את פני. אני עוצר להוריד שכבות ולהתחמם קצת ומשם קדימה להר. כשהגעתי לחניון לילה חיפשתי עוד אובל שיתאים למטפסים שאני אחנה לידם ואולי הם ירצו לטפס איתי, מצאתי אחד עם זוג נחמד, החלפנו שלום ומה קורה והמשכנו לדרכנו, הם לא נראים כמו החבר'ה שאני מחפש, עברתי לתוכנית ב' לקחתי את הנעלי טיפוס תיליתי אותם על התיק והלכתי לטייל סביב ההר בתקווה שמישהו יתחיל לדבר איתי, והנה אני נתקל באותו זוג(סוזן ודייב מבוסטון) שמסתבר שהם כן מטפסים והם אפילו הזמינו אותי לטפס איתם והציעו לי למחרת להגיע איתם לפיסגה. לא יאמן!

דייב מטפס

אני כותב עכשיו אחרי היום טיפוס, היה מדהים . הגענו לפיסגה אחרי טיפוס לא קל אבל היה מושלם. פתאום אני רואה את כל הימים האחרונים בפרספקטיבה אחרת. תמיד מדהים אותי איך כל החלטה קטנה שלוקחים במסע כזה משפיע לחלוטין על המשך המסע. אני לא יודע מה היה קורה אם הגשם לא היה מעכב אותי, אני לא יודע מה היה קורה אילו הייתי מקים את האוהל שלי במקום אחר, אבל אני כן יודע שתמיד שאני מסתכל אחורה אני שם לב לכל דבר , לכל פעולה מעשה או החלטה שלי יש השפעה ישירה ומיידית על החיים שלי, אני מניח שזה ככה גם בחיי היום יום אבל ההשפעות הם הרבה יותר ארוכות טווח וקשה לשים לב לזה. אבל פה הכל מיידי וקשה שלא להתפלא.
השמיים היו כחולים השמש הייתה חמימה, הזוג שפגשתי היו מקצועיים מאוד ומעניינים מאוד. אין ספק שהיה שווה לעבור הכל בשביל להגיע לנקודה הזאת בזמן ובמרחב. או כמו שהתחלתי, איזה כיף ומדהים!

ארוחת צהריים בהר

——————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות למיכאל שפייזר

——————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

לרכוב עשרות אלפי ק"מ – והתשוקה מפעמת כמו במטר הראשון

מיכאל בא והולך למסעותיו בעולם. כלמור, החיים השוטפים הם אתנחתא בין מסעות אתגר רכובים. הנה המסע שקורה ממש עכשיו. תיהנו !(יוני)

יומן מסע

זה מצחיק, בשביל לתכנן טיול אופנוע של עשרות אלפי קילומטר בין מדינות ויבשות שונות אני צריך כמה שעות בודדות אבל בשביל לשבת ולכתוב על ההרפתקאות שלי לקח לי שבע שנים.

שמי מיכאל שפייזר, יליד ירושלים, בן 30 ובעל חנויות בגדים ונעליים בעיר, רוכב על אופנועים כל חיי ותמיד מחפש את ההרפתקה הבאה.

הודו

אז איפה מתחילים?

המסע הראשון שלי התחיל בצבא , במוצב בבית אל בין השמירות קראתי את הספר "סוף העולם שמאלה" (סיפורה של סיגל גבע במסע להקיף את אוסטרליה) וידעתי מיד איזה סוג טיול אני מחפש לעצמי. לאחר השחרור טסתי לאוסטרליה ללא הכנה או ידע מקדים. תוכנית הניווט היתה פשוטה- לשמור על האוקיינוס תמיד משמאלי. עשרה חודשים, 35,000 ק"מ  ושלושה אופנועים אחרי – סיימתי את המסע שהגדיר את מי שאני עד היום. לא יודע אם זה הנופים החדשים, האתגר, הרצון להוכיח או פשוט פסק-הזמן מהחיים אבל אפשר להגיד שאחרי הטיול הזה הייתי מכור.

באוסטרליה

בשנים לאחר מכן טיילתי באירופה, מצרים, הודו, וארה"ב, יצאתי בכל פעם לחודש פחות או יותר, ישנתי כבר בחצרות של אנשים, בכנסיות, מנזרים, על צד הדרך, על דרכי עפר עם אופנוע שבור לידי , על יד תנינים ודובים ועוד מקומות שונים ומשונים  וכל לילה כזה מוסיף זכרונות וחוויות, דווקא את הלילות שישנתי במיטה אני זוכר פחות (למעט מיטה אחת מאוד לא סימפטית בסואץ) ללא מסלול מוגדר וללא תכנון, איכשהו אני תמיד מוצא את דרכי בסוף.

אז כמו שאמרתי, אני תמיד מחפש את ההרפתקה הבאה והנה היא הגיעה! תמיד כשאני אומר לאנשים שאני יוצא לטיול אופנוע, התגובה הראשונה שלהם היא "איזה כיף לך", ואני תמיד אומר ש"כיף" זה לא ההגדרה המדוייקת של טיול כזה, אחת הסיבות שהחלטתי סוף סוף לכתוב יומן מסע הוא כדי לנסות להעביר חלק מהתחושות שעולות בי במסע מסוג כזה. רוב הזמן הרכיבה היא מונוטונית וסיזיפית ואתה תקוע עם עצמך בקסדה עד שמגיעים למקום מדהים או שפוגשים אנשים מעניינים, יכולים לעבור ימים ואפילו שבועות. ההתמודדות היא מה עושים בין השיאים של הטיול, בכל מקרה כמו שאמרתי, אנסה להעביר בכתב את התחושות המסע המנטלי הוא הרבה יותר מעניין לדעתי מהמסע הפיזי.

הסהרה המצרית (המדבר המערבי)

האופנוע הנבחר הפעם הוא BMW GS1200 שנת 2006 והמסלול בגדול הוא לרכוב לסיאטל שבקצה הצפון מערבי של ארצות הברית ולחזור לחוף המזרחי דרך קנדה .

את הפוסט הזה אני כותב משיקגו, אילינוי שבארצות הברית לאחר יום הנסיעה הראשון. לאחר שבוע שבו התארחתי אצל חבר (תודה כפיר) בנאשוויל טנסי והזמנתי את כל הציוד. היום הראשון שהיה בשבילי תמיד היום הקשה ביותר ולראות בג'י פי אס שיש לך 850 ק"מ לרכוב באותו יום מעלה הרבה שאלות בראש – בכל שעת הרכיבה הראשונה אני חושב לעצמי למה אני עושה את זה?! חם לי, אני מזיע ובדיוק יצאתי לדרך על הפקקים של הבוקר, הייתי יכול פשוט לעצור, אבל עד העצירה הראשונה לארוחת בוקר ותדלוק אני כבר נכנס לקצב, המחשבות הטורדניות עדיין קופצות לראש אבל בתדירות נמוכה . אני מקשיב למוזיקה, הגוף נזכר בתנוחות הנוחות באמצע הרכיבה אני נזכר בדברים מהטיולים הקודמים-נופים שמזכירים לי את הגרייט-אושן-רוד באוסטרליה, כבישים שמזכירים לי את טקסס אפילו ריחות שזורקים אותי לאיזה יום ספיצפי וחוויה ספציפית בטיול אחר. אלו זכרונות שלא חשבתי עליהם כל השנה, דברים שלא ידעתי שחסרים לי, יצאתי היום לדרך.

לטוס זה הרבה יותר מהיר ונוח ביותר והמוח נכנס לטייס אוטומטי. שנמצאים בזיכרון אפילו, כאילו יש זיכרון נפרד לטיולים וזיכרון נפרד לחיי היום יום, בטיולים אני נתקעתי בפקקים עוד פעמיים היום-בצהריים ובערב, מה שגרם לי לוותר על עצירה לארוחת צהריים, סך הכל לקח לי 11 שעות שכללו שעה אחת של מנוחה ושלושה מיכלי דלק להגיע לשיקגו. יחסית ליום רכיבה ראשון שהיה ארוך הוא עבר חלק, גם עם האופנוע וגם מנטלית.

שיקגו נראית הרבה יותר חיה מנאשוויל והיא מזכירה לי את ניו-יורק במבט ראשון, היום אשן טוב. לא נזכר בבית ובבית אני לא נזכר בטיולים. שני אנשים שונים. מדהים.

ומחר אלך לחקור אותה.

——————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות למיכאל שפייזר

———————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!