כביש ישר, נוף שטוח-רקע מושלם למסע אל תוך עצמי
עם דייב, אדם מדהים ומכונאי![]()
יומן מסע חלק ז'
מאוד התלבטתי מאיפה להתחיל את הפוסט הזה, מתבקש שאני אשמור על סדר כרונולוגי כלשהו אבל כשאני מנסה להיזכר בשבוע שעבר, זה נראה לי כמו נצח וחצי ממני-אני נמצא כרגע בטורונטו שזה במרחק של כל קנדה מאיפה שהייתי פעם אחרונה שכתבתי (קלגארי).
בששת הימים האחרונים, אריאל ואני רכבנו 4,865 ק"מ (שזה קצת יותר מהמרחק בין ירושלים ללונדון) ואחרי שעוברים את ההרים, קנדה הופכת למישור עצום של עשבייה בלי עמקים, הרים או ישובים – מישור ירוק או צהוב המשתרע 360 מעלות עד האופק ומעליו שמים כחולים כחולים וללא סימן לעננים (לעצמי חשבתי שזה כמו לרכוב בתוך דגל אוקריאנה).
ברכיבה כזאת אין מנוס מלהתכנס פנימה למחשבות ופשוט להעסיק את עצמך שעות על גבי שעות, פשוט אין משהו אחר לעשות וחייבים להמשיך הלאה.
זו לדעתי היא התמצית של טיול על אופנוע – ההכרח להתמודד עם המחשבות שלך ללא אפשרות לברוח ע”י גירויים חיצוניים.
ביום יום, אנשים נמנעים מלהיות עם עצמם ותמיד מקיפים עצמם בעיסוקים, אנשים מפחדים להיות לבד ואני ככל האנשים מבלה את זמני הפנוי עם טלפון, ספר או טלוויזיה.
הרכיבה מכריחה אותי לחשוב, מכריחה אותי לדמיין ובעיקר מכריחה אותי להכיר את עצמי.
אני מניח שלכל אחד יש חוויה אחרת מהרכיבה אבל בכל זאת רציתי לשתף בחוויות ובמחשבות שלי ואולי (רק אולי) אני אצליח להעביר חלק קטן מההרגשה של מסע כזה.
מישורים לכל הכיוונים
לפני כן, בכל זאת אעשה סדר כרונולוגי קצר:
לאחר שהשארתי את האופנוע במוסך, שכרנו רכב ויצאנו לטייל בהרים בזמן שמתקנים את האופנוע, דייב המכונאי שבמקרה הגענו אליו, היה בחור מדהים שמהרגע הראשון עשה הכל כדי לעזור לנו ולשחרר אותנו להמשך הטיול בזמן ובמחיר המינימלי. מסתבר שהחלק ששברתי לא היה זול בכלל (3000 דולר!) אבל דייב השיג לי כבר למחרת חלק משומש בשליש מחיר והוא הספיק לתקן את האופנוע בדיוק ביום שבו חזרנו מפארק באנף ( שאגב היו המקום הכי יפה שאי פעם הייתי בו, אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר. אני מאוד רחוק מנטלית משם בשביל לספר על זה) ובנוסף, הוא ביקש סכום מגוחך על העבודה. באמת אדם מדהים והרפתקן לא קטן בעצמו. שילמתי לו בשמחה והוספתי בקבוק וויסקי כאות תודה.
מוכנים לדרך.
כל מי ששאל אותנו לאן אנחנו נוסעים ואמרנו שהכיוון הוא מזרח עד ניו יורק פתח עיניים בפליאה ושיקשק את הראש מצד לצד כלא מאמין "אוו לא, אתם לא רוצים לרכוב דרך המישורים. זה נורא! סעו דרך ארצות הברית" היתה התגובה המקובלת .
אנשים ממש מפחדים מהכביש הזה והאמת ככל שיותר אנשים אמרו לנו את זה ככה זה סיקרן אותי יותר לראות ולחוות רכיבה במרחבים העצומים והפראיים האלה, הייתי נרגש .
מכיילים את הג'י. פי. אס שרושם 2,500 ק"מ עד לנ.צ. הבא. יצאנו מהמוסך וכבר לאחר חצי שעה נעלמו ההרים מהאופק מאחורינו ובאמת הכל שטוח ובעל גוון אחיד.
משם במשך 3 ימים נסענו ללא שום שינוי בנוף. שטוח, ללא פניות או עיקולים בכביש. ישר.
ואנחנו על האופנועים בערך 10 שעות ביום, עם עצירות קצרות לתדלוק ועצירה אחת יותר ארוכה לארוחת צהריים. עם רדת החשיכה מוצאים מקום לפתוח אוהלים, מכינים אוכל (תמיד איכותי – אם זה אורז, מרק, פסטה או ירקות מוקפצים הכל טרי וטעים) והולכים לישון. בבוקר שותים קפה אוכלים דייסת שיבולת שועל ומתחילים הכל מחדש. לאחר שלושה ימים הנוף השתנה – עם האגמים והעצים הופיעו כמו גם גבעות קטנות ועמקים אך הימים נותרו ארוכים כשהיו.
![]()
חניית לילה
כמו שציינתי בהתחלה, רכבנו מרחק עצום בזמן יחסית מועט, סה"כ היו לי קצת יותר מ 50 שעות להעביר ברכיבה והמוח לא מפסיק לעבוד, המחשבות רצות כל הזמן והדמיון פועל שעות נוספות.
אלו מקצת מהדברים שעוברים לי בראש ביום רכיבה:
לפעמים אני מנסה לחשוב על חיי היום יום שלי אבל זה נראה לי כל כך מיותר – הבית מאוד רחוק ממני, כאילו החיים השניים שלי לקוחים מאיזה ספר שקראתי לפני הרבה שנים ונשאר כזיכרון עמום אי שם בראשי לכן כל נסיון לתכנן משהו עתידי או לקבל החלטות הנוגעות לחיים מחוץ לטיול – נראה חסר טעם לחלוטין.
מה שכן עולה בזכרונות זה כל מיני אהבות ישנות שהיו לי והשאירו בי חותם מסויים ואיך הן תרמו לי לבנות את עצמי עד מקומי היום ובכלל רצף האירועים הרנדומאלי בחיי שהביאני עד לנקודה שבה אני נמצא.
לפעמים אני עסוק בדמיון שלי ותמיד אני מושפע מהספרים שאני קורא (או קראתי) ולטיול הזה לקחתי איתי שותף נפלא למסע- “מלכוד 22”, ספר משובח ביותר ציני, חד ומצחיק בטירוף (לכל מי שלא קרא מומלץ בחום).
תוך כדי הרכיבה אני מדמיין את עצמי כחלק מהדמויות בספר מטייל בין יוסריאן אור או מיילו (דווקא השתלבתי די יפה בין כל האנשים המטורפים שם).
לעיתים אני חוזר לספרים שקראתי בעבר וברכיבה הזאת חשבתי הרבה על "אהבה בימי כולרה" של גבריאל גארסיה מארקס, הרכיבה במרחבים העצומים בדרך ליעד נראתה לי מתאימה לאהבה שלקח 55 שנים לממשה. זה תמיד נראה לי נחמד להוסיף נופך רומנטי למסע שלי.
הדמיון לוקח אותי להמון מקומות שונים והמחשבות נעות על סקלה רחבה מאוד – מהיסטוריה, מדע (ובעיקר על המונח זמן ומשמעותו), מערכות שלטון, מערכות כלכליות, התנהגות של חברה אנושית וטבע האדם ועד המחשבות הכי שטוחות ובסיסיות שיכולות להיות.
יש הרבה זמן וכל מחשבה קטנה עוזרת להעביר עוד כמה שניות ועוד כמה קילומטרים.
לפעמים אני אוהב לשמוע שירים ולנסות לנתח אותם כמו שכבר ציינתי בפוסט קודם.
אני בדרך כלל מקשיב לשירי משוררים ומצב רוחי ומחשבותיי משתנות משיר לשיר-
אם זה מחשבות על ארץ ישראל בשירה של רחל המשוררת "הוי ארצי הורתי" או מחשבות על אהבות נכזבות בשירו של אלתרמן "את הלילה שלך מרגיעים מרגיעים" או התלהבות טהורה מהרכיבה בשיר "שיירת הרוכבים" של הדודאים.
כל שיר ושיר לוקח אותי למקומות בעברי חלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות, חלקם מעציבים אותי וחלקם מכעיסים או משמחים אותי. האזנה למוסיקה יכולה להעביר לי שעות על גבי שעות.
בדרך כלל לפני ואחרי ארוחת הצהריים המחשבות נרגעות קצת ואני עסוק ברעב לפני או בשובע אחרי ואלו הן השעות הקשות ביותר מנטלית ביום ובדרך כלל גם החמות ביותר – אני מרגיש שאני רוכב כבר המון זמן רצוף ואני יודע שאני רק בחצי היום ואין לי כח לרכוב עוד.
אבל אין טעם לעצור כי אין כל כך הרבה מה לעשות בצד הכביש, חוץ מלשבת ואם כבר יושבים אז אני מעדיף שזה יהיה על האופנוע בתנועה.
את הג'י. פי. אס. כיביתי מהר מאוד כי זה די מתסכל לראות שאחרי יומיים של רכיבה רצופה נשאר עוד למעלה מאלפיים קילומטר ליעד, זה לא שאני הולך לפספס פנייה או משהו כי פשוט אין כאלו.
ברגע שעוברים את השעות הקשות הכל משתנה מקצה לקצה-אחר הצהריים שהשמש יורדת והגוף רגוע מהאוכל, זה השעתיים הכי טובות לרכיבה בשבילי, אני כבר לא שבע מאוד או רעב מאוד, לא חם לי ואני במעין טראנס של רכיבה – אריאל השווה את זה לתחושה שהאצנים מקבלים בריצה למרחקים ארוכים. בשעות האלו אני נטו נהנה מהרכיבה ומהטבע סביבי, לא צריך לחשוב יותר מידי ואני מרגיש שאני יכול להמשיך לרכוב עוד יממה בלי לעצור בכלל ובהנאה מושלמת, אני רגוע וטוב לי. אך לצערי כשיורד החושך יש סכנה של חיות על הכביש ולא בטוח להמשיך אז חייבים לעצור, למחרת כל התהליך חוזר על עצמו.
זהו יום רכיבה ממוצע בשבילי-רכבת הרים של מחשבות, רגשות ותחושות שחוזר על עצמו כל פעם מחדש.
כמובן שיש עוד הרבה דברים שאני חושב עליהם ויש תמיד את תשומת הלב (המקסימאלית) לכביש שמולי.
היה חשוב לי להעביר את החלק המנטלי ברכיבה היום יומית, טיול על אופנוע הוא לא רק כיף כמו שאנשים אוהבים לחשוב, טיול אופנוע הוא מסע הכרות לתוך עצמך לפחות כמו שהוא מסע הכרות של ארצות ותרבויות חדשות (או לפחות ככה אני רואה את זה).
שחייה בחצי האי ברוס
לאחר חמישה ימים של רכיבה רצופה, הגענו לחצי האי ברוס שנמצא באגם הורון (huron) ולקחנו יום מנוחה אחד יחד עם בחור חביב שפגשנו בכביש שמטייל עם כלבו בקרוואן, ההליכה בפארק והרחצה במימי האגם הקרים והיפים עד מאוד, מילאה לנו את המצברים לחלוטין ונתנה לנו את האתנחתא הדרושה ע"מ להתחיל לעכל את כל מה שעברנו.
![]()
אריאל, כלבלב, בחור חביב ואנוכי
יום למחרת הגענו לטורונטו – העיר הגדולה ביותר בקנדה. למרות שעזבנו עיר אחרת רק לפני שבוע, קשה לי להתרגל מחדש לאנשים לרחובות ולרעשים של עיר. מבחינתי השבוע הזה נמשך כמה חודשים. חודשים נהדרים, מסע ארוך פיזית ומנטלית, חוויה שרק אופנוע יכול לספק.
———————————————————————————
כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות למיכאל שפייזר
——————————————————————————
מאת: יוני ·
קטגוריות: כללי ·
