הישרדות בערוצי הנחושת של מקסיקו

לא מומלץ לבעלי לב חלש

הצג מפה גדולה יותר

פרולוג

כאשר התחלתי בתכנון הטיול הגדול הבא, היתה לי תחושה פנימית שהפעם זה לא יהיה דומה לשום דבר אחר. שזה יגיע לשיאים חדשים. אך לא האמנתי שיהיה מדובר בכאלו מימדים.
הסיבוב הזה סיפק את כל מה שגבר יכול לבקש בחופשה שלו: ריגוש, אנדרנלין, נופים עוצרי נשימה, מפגש עם ילידים, פניות, אבק, והרבה תקלות בלתי צפויות…
ברגעים מסויימים, הרגשתי כמו בפרק של "הישרדות". ברגעים אחרים הרגשתי כמו ב"שבוע מלחמה" של הסיירת. מישהו מוריד לך משימות, כל פעם בדרגת קושי עולה ואתה לא בטוח אם תצליח לעבור את זה…בהצלחה…בחיים…

בדרך לקופר קניון מקווה שתיהנו מהמסע.

מערכה ראשונה –  וויקטור מתחת לעץ

ללא ספק, נקודת המפנה החשובה ביותר של המסע הזה מתרחשת בשום מקום, כאשר אנו פוגשים בוויקטור מתחת לעץ.

באחד הימים המאתגרים בחיי, לאחר רכיבה של כמה שעות בדרכי עפר והגעה אל הכפר באטופילס בחום של 45 מעלות. התכנון המקורי היה לישון שם, אך כאשר הגענו למקום בסביבות השעה 13:00 בשיא החום והיובש, עייפים וסחוטים. לגמנו את בקבוק המים הקרים הראשון, הסתכלנו אחד על השני וידענו כי אין סיכוי להישאר לישון שם. אנחנו ממשיכים.

המידע המקדים שהיה בידי אמר, שכדי להגיע לנקודה הבא; צ'ויקס, מדובר על רכיבה של כ-5-6 שעות בדרך עפר טובה. מלבד 7 הק"מ הראשונים שהם עלייה טכנית. יצאנו לדרך. היתה עלייה טכנית אך לא נוראית. אולם דווקא בהמשך, התחילו הסתבכויות קטנות. שתי נפילות קטנות שלי, התברברות קטנה. אבל שום דבר לא הצביע על הבאות.
לאחר כ – 3 שעות של רכיבה טכנית קשה בחום של 45 מעלות עם אופנועים ששוקלים מעל ל- 300 קילו וביגוד המיגון המעיק שעלינו, הגענו לתחתית הערוץ. אמרתי לגלעד שאני חייב מנוחה ולאחר רכיבה של שעות בלי לראות אדם, בלי נקודת צל, הגענו למפגש שבילים בו היו 4 בתים ועץ אחד שזרק קצת צל. נמרחתי מתחתיו. לא עברו 2 דקות והגיע וויקטור,  איש יקר בן כ- 60, חסר שיניים הגר בבית הבוץ הסמוך. ללא חשמל ומים, אלוהים יודע מאיפה. מעומס החום בלילות, הם נאלצים לישון בחוץ. דיברנו קצת על החיים ולאחר שצברתי מעט כוחות, שאלתי את וויקטור על המשך הדרך, מכיוון שידעתי שהזמן דוחק. וויקטור סיפר לי שראשית יש לחצות את הנהר ולאחר מכן מגיעים למכרה. נהר שאלתי? איזה נהר? כלומר יש גשר? לא, אין גשר הסביר לי וויקטור. צריך לחצות את הנהר 5 פעמים."5?? " שאלתי. "למה? איך?" וויקטור בשלו, מצייר בסבלנות את הנהר על האדמה ומתאר לנו כיצד ואיפה לחצות אותו. זו הפעם הראשונה ששמענו שיש נהר בדרך וצריך לחצות אותו. "טוב, מזל" אמרתי לוויקטור – "שעדיין מזג האויר יבש מאוד ולא ירד גשם כבר שנה". "כן" אמר לי וויקטור, קם, ניגש לאופנוע שלי וסימן לנו עד איפה יגיעו המים, קצת מעל המנוע…
אמרתי לגלעד שאני חושש…שאנחנו בבעיה…שאולי היינו צריכים להישאר בבאטופילס לישון…אבל זה כבר היה מאחורינו. הצעתי לבקש מוויקטור שילווה אותנו עם הטנדר שלו למקרה ונצטרך עזרה…אבל הטנדר היה מקולקל ולא היה שום פתרון אחר בסביבה…יצאנו לדרך והתחלנו בהרפתקה שתשנה בצורה קיצונית את הטיול שלנו ואולי את חיינו…

מערכה שנייה – אומגות

כשהייתי בן 7 היתה אומגה בגן משחקים באיזור מגורי. זו היתה אומגה באורך של 25 מטרים ובשבילי אז, היה היתה משהו גדול. במקסיקו נחשפתי לעולם שלם של אומגות לאנשים גדולים. קיימת כאן תחרות בין מקומות המפעילים אומגות, למי יש את האומגה הכי גדולה. אז זהו, כאשר הגענו לדיביסדרו המרוחקת כ-50 ק"מ מהכפר התיירותי והנעים קריל Creel בו יָשָנוּ – הגענו לאתר האומגות הרציני ביותר במקסיקו, שהחל מהשנה הבאה אמור להפוך באופן רשמי, למפעיל האומגה הארוכה בעולם. וזוהי ללא ספק הדרך הטובה ביותר לצפות בקופר-קניון פרוס ופרוש מתחתיך ואתה תלוי בין שמיים וארץ. האתר נחנך לפני 9 חודשים בלבד ובו 7 אומגות באורך כולל של כ-5 ק"מ. הארוכה ביותר מתפרשת למרחק של 1.15 ק"מ ובשנה הבאה תחנך הארוכה בעולם שאורכה אמור להיות 2.7 ק"מ. בהתחלה הביצים רועדות והקיבה מתהפכת, אבל אחרי שאתה חותם על וויתור סודיות ואחריות כללית על חייך, אתה מבין שכבר אין מה להפסיד אז למה לא ליהנות? מהירות מסחררת, עומק של מאות מטרים הנופלים אנכית בין רגליך, פשוט חוויה עוצרת נשימה.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=TpUhVAhDKVM>]

מערכה שלישית – לה בופה

רבות שמעתי על המקום. אפילו הלונלי-פלנט הקדיש לו כמה פסקות. היו לי ציפיות גדולות והרבה עניין להכיר את לה בופה LA BUFA. לאחר כשעתיים של ירידה ממעלה הקניון, בדרך עפר טובה ומפותלת מאוד, עם נוף עוצר נשימה, השלט בישר את הגעתנו ללה בופה. אך לא הצלחנו להבין איפה הכפר, כי מצאנו במקום 2-3 בתים. אומנם היתה זו נקודת תצפית מההממת ויחד עם זאת חום כבד אך לא הרבה מעבר לזה. תהינו האם בהמשך נגיע ללה בופה. המשכנו לרכוב עוד קצת ועצרנו על גבי השביל, נתקלנו בכמה מקומיים, מנסים לתפוס עֶגְלה ופרה סוררות, שסרבו לעלות על הטנדר. וזכינו לראות בשידור חי, כיצד תופסים עֶגלה בסגנון המערב הפרוע. שאלנו "איפה נמצא הכפר?" והתשובה היתה; כי בדיוק עברנו אותו. "אז כמה משפחות גרות בו"?
"שלוש". היתה התשובה. "שתיים מקסיקניות ועוד אחת אמריקאית". היינו בהלם. זה לה בופה.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=nVJRagfWdFI>]

מערכה רביעית – מכרה זהב

בסופו של היום המאתגר ביותר, גלעד מסתכל עליי ושואל אותי את השאלה הבאה: "אם היית צריך עכשיו לבחור בין מקלחת, לבין ארוחת ערב – במה היית בוחר?"  צריך להבין שאנחנו אחרי 12 שעות בשטח בחום של 45 מעלות, מסריחים בטירוף ואכלנו כל היום שקדים, חטיפי אנרגיה והרבה אבק. "מקלחת!" אני עונה לו. "גם אני", הוא מסכם.
מכרה זהב, זה מושג שאנו מרבים להשתמש בו, אך ספק כמה מאיתנו באמת היו פעם באחד כזה.
תאגיד קנדי מגלה זהב באמצע המדבר המקסיקני ומקים שם כמעט עיר. מכונות וציוד כבד, מפעלים, מאות אנשים החיים ועובדים שם; מגורים, חדר אוכל, חדר כושר, מועדון, בקיצור, משהו גדול מאוד. לפי התיאורים של וויקטור הבנו שזה מקום מעבר בלבד, אך בעקבות ההשבתה של האופנוע של גלעד, נאלצנו להישאר לישון שם. הגענו שחוטים, עם האופנוע של גלעד מושבת על גבי טנדר של המכרה, ללא קליטה של טלפונים וללא שום מושג איך יוצאים מהמקום ומה עושים עם האופנוע שמסרב בתוקף להניע. אנחנו יושבים ליד הש"ג של המכרה, סידורי הבטחון הקפדניים של המקום, לא מאפשרים לנו לזוז לשום כיוון. לאחר כשעה המתנה, מבשר לנו השומר, שאנו יכולים לעלות לחדר האוכל לאכול ארוחת ערב. עלינו, בלענו אותה, קנינו שתייה קלה וקרה. לאחר מכן הודיעו לנו שייקחו אותנו לחדר שלנו ללילה, במגורי השומרים ושבבוקר יחפשו פתרון כיצד להוציא אותנו משם, שהרי העיירה הבאה נמצאת במרחק של 3 שעות נסיעה. לאחר מקלחת טובה, הלכנו לישון ובבוקר מוקדם הגיע אחראי הבטחון לאסוף אותנו. העמסנו את האופנוע על גבי הטנדר שלו והוא עשה לנו טובה ולקח אותנו לעיירה הבאה: צ'ויקס.
בסוף אותו יום, לא הרגשתי שהחיים שלי נמצאים במכרה זהב בלשון המעטה. ויחד עם זאת, ללא ספק, היחס אלינו והסיוע היו יוצאי דופן ואנו חייבים המון המון תודות לאנשי המכרה שעזרו לנו ברגעים לא פשוטים.

מערכה חמישית – אריזת האופנוע

"החיים מתרחשים בשעה שאתה מתכנן תוכניות אחרות…" שר לנו ג'ון לנון האגדי וכמה שהוא צדק. כשאתה חושב על דברים רעים שיכולים לקרות במסע שכזה, אתה חושב על הרבה. גם על דברים חמורים יותר, אך לא על האפשרות שתצטרך לשלוח את האופנוע שלך בחזרה הביתה על גב משאית. לאחר יומיים שלמים בעיר לוס מוצ'יס, במהלכם זכינו להכיר אנשים יקרים מאוד מאוד ובראשם מכונאי האופנועים ריי ועוזריו החביבים. יומיים בהם האופנוע של גלעד עבר פירוק והרכבה מחדש. הוצאו ממנו כמויות מים נכבדות. התייעצנו עם מכונאים ממקסיקו-סיטי ובעיקר, קיווינו מאד שהתקלה היא רק עניין רגעי והנה מנוע האופנוע חוזר לעבוד. אך למרבה האכזבה, התבשרנו על ידי צוות המומחים שקצו כל התקוות ויש לשלוח את האופנוע למעבדת המומחים של ב.מ.ו במקסיקו-סיטי. אין מה לעשות. זה כמובן היה הלם אדיר עבורנו. לא ציפינו לזה. פתאום היינו עסוקים בלחפש חברת משלוחים שתקבל את האופנוע ותשנע אותו חזרה לעיר הגדולה, המרוחקת 1500 ק"מ. צריך לתכנן ולבנות את האריזה למשלוח, לחשוב על איך ממשיכים עם אופנוע אחד, מה עושים עם שאר הציוד? כיצד אורזים? בקיצור, שינוי קיצוני בתוכניות ובעיקר במצב הרוח. ניסיתי לנחם את גלעד כי החיים ממשיכים. שהטיול לא נגמר וכי נמשיך על פי התוכנית על האופנוע שלי אבל נראָה שהדברים לא עזרו במיוחד.

מערכה שישית – ערוץ הנחושת

ללא ספק, אחד ממוקדי המשיכה המעניינים ביותר במקסיקו ובטח בצפון מקסיקו, הם ערוצי הנחושת. סדרה של כ-20 ערוצים, המשתרעים על שטח הגדול פי 4 משטחו של הגראנד קניון בארה"ב ובחלקים מסויימים עמוקים ממנו בהרבה. אך באופן מוזר, כאשר סיפרנו למקומיים שאנחנו מתכננים שם טיול, חלק הגיבו כי כלל לא שמעו על המקום וחלק אחר כמובן, ידע לספר שזהו אזור מסוכן מאוד. הזהירו אותנו וביקשו שנהיה זהירים. בדיעבד, הטיול באזור עבר בצורה חלקה מבחינת בטיחות ובאופן פרדוקסלי כאשר סיפרנו לאנשי האזור שאנו מתגוררים במקסיקו-סיטי, הם סיפרו לנו עד כמה מקסיקו-סיטי היא עיר מסוכנת מאוד ומפחידה…
דרך פופולרית להכיר את אזור הקניון, היא בנסיעת רכבת על מסילה בשם; "מסילת ערוץ הנחושת". מסילה שאורכה 655 ק"מ, העוברת על פני 36 גשרים וקודחת דרכה מבעד ל- 87 מנהרות. הנתיב הוא השקעה של עשרות שנים בבנייה הנדסית מורכבת.
האזור ידוע גם בזכות שבט הטראומארה אשר לפחות 50,000 מהם גרים באזור. ניתן לראות ולזהות אותם בקלות, על ידי תווי פנים ייחודיים ותלבושות צבעוניות המייחדות אותם. פרוש השם שלהם הוא "אלה שרָצים מהר" וזאת בכלל המסורת שלהם: ריצה למרחקים ארוכים בהרים, לעיתים למרחקים של מאות ק"מ.

מערכה שביעית – הנהר

לאחר המפגש המיוחד עם וויקטור היקר, הגענו לנהר. ההתחלה היתה רדודה יחסית אבל החצייה היתה על גבי חלוקי נחל חלקלקים מאוד ועם המשקל של האופנוע היה קל להתחפר או לאבד שיווי משקל. לקראת כל חצייה, העמדנו את האופנועים, ירדנו לראות את הנהר, אפילו חצינו אותו ברגל. חצינו כל אחד בתורו, כאשר השני מכוון ועוזר במידת הצורך. בפעם השלישית עומק המים הגיע לגובה המנוע ולכן החלטנו להעביר את האופנועים בדחיפה עם מנוע כבוי. זה היה מאמץ גדול. לפתע הגיע טנדר מאחורינו. עובד שהיה בדרך למכרה. ביקשתי ממנו לקחת לי את המזוודות ולהשאיר לי אותן במכרה. כדי להוריד משקל מהאופנוע. הוא הסכים ולמזלנו חיכה לנו מאחור כדי שנחצה. בחצייה הרביעית לאחר שאני עובר, גלעד מאבד שיווי משקל ונופל עם האופנוע לתוך המים עם מנוע עובד. לאחר שניות מעטות מרים אותו. וזהו. מאז האופנוע לא מסכים להניע. דוחפים אותו החוצה. מגיע הטנדר. מנסים להניע עם כבלים. מקווים. אבל זוהי היתה פעימתו האחרונה של לב האופנוע בטיול הזה. מעמיסים אותו על הטנדר ונעים לכיוון המכרה.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=01QixHbjR-U>]

אפילוג

המסע הזה אכן לא היה דומה לשום דבר אחר. הוא סיפק אתגר וריגוש ברמה אחרת. 4,200 ק"מ ב-8 ימים. האופנוע של גלעד הגיע למקסיקו-סיטי ולאחר כמה ימים במוסך, הצליחו להשיב לו חיים. אנו מקווים, כי בקרוב ייצא להתגלג שוב בדרכים. לוקח לגוף כמה ימים טובים להתאושש ממסע כזה, לנפש הרבה יותר. קופר קניון הוא ללא ספק תופעת טבע מיוחדת וקשה להעביר במילים או בתמונות את התחושה של העמידה על שפת הקניון. את תחושת העוצמה של המקום, תחושה שיד אלוהים נגעה באתר. שהכול שם עוצר ואיזו אנרגיה על טבעית שואבת אותך פנימה. המסע היווה עבורנו חווית התבגרות משמעותית מאוד שללא ספק תלווה אותנו במסעות הבאים. בעקבות התקלה, זכינו לפגוש אנשים יקרים מאוד שהאופנוע מהווה עבורם דרך חיים והם סטו מדרכם כדי לעזור לנו וללוות אותנו. שם גם סומן המסע הבא. "באחה קליפורניה!".

המשך יבוא!

———————————————————————————————————————————————-

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לערן שביט.

———————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

חופים, צמרות ודולפינים.

זאק מטפס צפונה, לאורך האוקיינוס ההודי.

בחיי שאני חולה…ניסיתי לדחוק את העובדה הזו הצידה בעשרים וארבע השעות האחרונות, אבל השיעול והנזילה מהאף רק מחריפים… נצטרך לדאוג שהמצב לא יתדרדר למשהו גרוע יותר.
אספרנס Esperance ואולבני Albany היושבות על החוף הדרומי של היבשת מקסימות ביופיין (אך מאד תיירותיות). עיירות קטנות על חופי האוקיינוס הדרומי. חופים לבנים וארוכים, איים קטנים ממש קרוב לחוף. רציתי לבלות שם לפחות יומיים, אך מזג האויר היה גשום וסוער ובנוסף הרגשתי רע, כך שזרקתי כמה מבטים מהירים סביב והמשכתי בדרכי – מקווה שמזג האויר ישתפר.

בהמשך הדרך לכיוון רייבנסת'ורפ Ravensthorpe נתקלתי ברוחות צד חזקות והחלטתי לעצור ללילה בהופטאון Hopetoun . ואיזה לילה זה היה. הופטאון היא עיירת כורים קטנה שלא ממש זוכה לביקורי תיירים… מאחר והגעתי ביום שישי, החלטתי לרכוב לתוך העיר לפאב המקומי, להתחבר לארוחה חמה ובירה קרה. כשנכנסתי, המקום היה גדוש עד אפס מקום. כולם (כמאה איש) הפסיקו באחת לדבר. מהדממה שהושלכה ניבטו אלי עיני כל הנוכחים… הסצנה היתה חסרה רק את אותו פסנתרן שאמור להפסיק לנגן…חייכתי במבוכה אך בחלוף עשר דקות, כבר הייתי למייט הכי טוב של כולם  הוזמנתי למשחק דארטים מול נבחרת המורות המקומית ואז עברתי לשולחן הביליארד עם הכורים ועם הרבה שאלות על האופנוע ועל המסע שלי. סיימתי את הערב בשכרות קלה נשלטת ובמצב רוח טוב, רכבתי בזהירות את חמשת הקילומטרים בחזרה למעון החמים שלי.

כאשר נחתי בקמפינג על החוף בקוזי ביץ' Cosy Beach, פגשתי את עבאס, אוסטרלי יליד אירלנד שהתאסלם וחי כמה שנים בעזה. הוא ידע פרטים אודות עזה שניתן לדעת אותם רק אם היית שם. השתכנעתי שהוא יודע על מה הוא מדבר. הבחור נשוי לשתי נשים. אחת יפנית והשניה אינדונזית וחלומו לחזור לגור שוב בעזה. איחלתי לו בהצלחה והמשכתי לכיוון "עמק הענקים" 'Valley of the Giants'  למסלול הרקיע…
מסלול הרקיע (הצמרות) מוביל אותך על גשרים תלויים בגובה 40 מטר, בין ענקי אקליפטוסים. הגבוהים והרחבים שראיתי מעולם.
אוגוסטה Augusta , הנקודה הכי דרום מערבית באי האוסטרלי, היתה היעד הבא שלי. מראה מפגש האוקיינוס הדרומי משמאל, לאוקיינוס ההודי מימין. מנקודה למרגלות המגדלור בקייפ-לייואין Cape Leeuwin – פשוט עוצר נשימה.
באוגוסטה הלכתי סוף סוף לרופא וקיבלתי אישור שריאותי נקיות וכי אני סובל רק מצינון והמלצה שיהיה חכם יותר להמנע מרכיבה בגשם…

התחנה הבאה שלי איפשרה לי בדיוק אתה זה; שלושה ימים בחווילתו המפנקת של ניק בעיר פרת' Perth.
לאחר שלושה ימי מנוחה בפרת', בה קיבלנו טיפול: האופנוע  בסוכנות של ב.מ.ו ואני במבשלת הבירה של 'Little Creatures' brewery. התחברתי שוב לדרך ולהמשך המסע. כמאתיים קילומטרים צפונה מפרת', הגעתי לפינאקֶאלס Pinnacles. צורות מוזרות של סלעי גרניט התקועים ומציצים מתוך דיונות חול.

כשירדתי מהדרך הראשית, קפץ לפתע קנגורו מתוך השיחים בצד הדרך. משהו כמו חמישים מטרים לפני. שנינו נבהלנו כהוגן. ואם הברנש היה עוצר (דבר שקורה לעיתים במצבים כאלה) ודאי הייתי מתנגש בו, כי הייתי על כ-110 קמ"ש ואין מצב לעצור בתוך חמישים מטר. למזלנו הוא המשיך לעבר השני של הדרך ונעלם בין השיחים.
העצירה המשמעותית הבאה הייתה בדנהם/מאנקי מִייה Denham/Monkey Mia. מקום בו מתקיימים שני דברים יוצאים מן הכלל.

למעלה: בכניסה לדנאהם אזהרה מפגישה עם דיירי המקום

הראשון היא בריכת הֶמלין Hemlin עם הסטרומוטוליטיז Stromatolites . הלוואי והיה לי זמן להאריך ולכתוב על כך, אך אם הצלחתי לעניין אתכם בכתיבתי, לכדי הגעה לקטע הזה…עשו לעצמכם טובה ותגגגגלו את השם. מדובר בגשר-חיבור בין תקופה של לפני שלושה וחצי מיליארד שנים (!) לחיים על כדור הארץ, כפי שהם מוכרים לנו היום. האטרקציה השניה, הם הדולפינים במאנקי-מִייה. דורות על דורות של דולפינים מיגעים לחופים האלה מדי בוקר, לאכול ולזרוק מבט לכל התיירים המגיעים לראות אותם…

יאללה. המשך יבוא.

להתראות

ZAC

————————————————————————————————————————————————-

תרגם וערך קלילות-יוני. כל הזכויות לטקסט ולצילומים C שמורות לצחי

————————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

הבלוג ממשיך לארח רוכבים חברים: אדם שני המקיף את העולם כבר שנתיים, לבד על אופנוע, סיים את חציית אסיה ממזרח למערב. זה סיפור המסע שלו מטיביליסי בגאורגיה עד להפסקת מנוחה בטנריף. רגע לפני שהמריא לצי'לה להמשיך את החלק האמריקאי במסלול העולמי.

מאסיה לאירופה

הקאוקס

לאחר שלוש שעות של טיפול שורש בטיביליסי, גאורגיה, כאב השיניים שלי חלף. סוף סוף.

למחרת בבוקר הרכבתי מחדש את גל ההינע אותו פירקתי כדי לנסות ו"לסחוט" ממנו עוד כמה מאות ק"מ, בדרך לשיפוץ יסודי יותר באירופה. נראה כי הצלב (אותו מחבר המאפשר לזרוע גל ההינע לנוע מעלה ומטה בטלטלות הדרך, תוך כדי העברת הכוח לגלגל האחורי) המשומש שהתאמתי עובד בסדר ויצאנו לדרך. משאירים מאחור את בירת גאורגיה הידידותית ומטפסים לתוך רכס הרי הקואקס (Caucas) מה שנקרא אצלנו: הקָווקאז. האנשים בדרך נראו שלווים וידידותיים. אגב המושג “White Caucasian” שמשמעו "בן הגזע הלבן" המשמש את משטרות ארה"ב להגדרת גזעו של אדם, נטבע באיזור הזה על ידי אנתרופולוג גרמני שחקר את בני האיזור והתרשם עמוקות ממראם הנאה של בני גאורגיה. הוא צדק לדעתי, אכן גיליתי אנשים נעימים, אדיבים וידידותיים.

הים השחור

חוויתי כמה ימים של חקר הדרכים הצדדיות בגאורגיה, כל הדרך אל הים השחור, שם עצרתי לרגע, הבטתי ארוכות בים המנצנץ והרהרתי, איך תהיה חציית הגבול הטורקי שעמד לפני. אם גאורגיה הייתה הפתעה ידידותית, טורקיה דמתה יותר לדלי של מים צוננים בפרצוף. עם ההגעה למעבר הגבול, סימן לי איש משטרה להתקדם הלאה ולעקוף את תור המכוניות הארוך וכך עשיתי. כשהגשתי את הניירות לפקיד ההגירה, הוא חייך לעברי אך ברגע שהציץ בדרכון הישראלי, משהו בפניו השתנה כאילו אינו מאמין שאני בכלל נמצא שם. הוא שמר על אשרת רגועה, והחתים  את הדרכון. תוך מחשבה על "המשט לעזה" והגישה ה"בטוח ומנומס", שאני נוהג בה במעברי גבול נעמדתי בתור למכס כדי לקבל אישור להכנסת האופנוע. האיש הטורקי שעמד אחרי בתור שאל בחיוך אם אני גרמני. "לא" עניתי "ישראלי". שוב, העניינים התקררו עם איזכור השם ישראל ולפתע "חברי" החדש החל לדבר בהתרגשות בטורקית, כשהוא מצביע לעברי. לאחר עוד כמה דקות, פניתי אליו ושאלתי "יש איזו בעיה??…"  "הו, לא. שום בעיה.". תורי הגיע. קיבלתי אישור להכנסת האופנוע לתוך טורקיה. קניתי ביטוח מקומי עבור 10 דולר ויצאתי ברכיבה מערבה. לאורך חופו הנפלא של הים השחור.

חציית הגבול לטורקיה שלחה אותי לחשוב מחדש על הצעד הבא שלי כאן וציינתי ביני לביני: "להיות רגיש מאד למתרחש סביבי כאן בטורקיה". באותו לילה מצאתי נקודת קמפינג בתוך מטע תה. זרם שם נחל קטן מה שאיפשר לי רחצה יסודית, שהייתי זקוק לה זה מכבר.

מהגבול בין גאורגיה לטורקיה רכבתי כ – 150 ק"מ לעיר ריסה (Risa) ושם פניתי דרומה לפנים הארץ. היה משהו שסיקרן אותי בטורקיה הכפרית, לפני שאבוא בשעריה של איסטנבול. וזו היתה החלטה נכונה. מכאן ולהלאה, פגשתי אנשים ידידותיים למדי. בקפדוקיה Cappadocia הבחנתי באופנוע ב.מ.וו. R51 שנת 1950 עתיק ומשומר. הבעלים הגאה יצא מחנותו והחל לדבר איתי. כאשר למד כי אני ישראלי, שם את ידו על כתפי ואמר "אין לך במה להתבייש אדם". "יד, עשויה מהרבה אצבעות!". אחר כך חזרנו לדבר על אופנועים ומסעות ונפרדנו.

לינה בחיק הטבע הפראי בטורקיה הייתה קלה יחסית ועם המון מקומות בם ניתן לנטות אוהל. מזג האויר החמים והיבש הזכיר לי את ישראל. לפתע, אחרי 21 חודשים רחוק מהבית, חשתי געגועים הביתה.

סאקי ואכים, הניוזילנדי והגרמני שהפכו לחברי לאחר פגישה ורכיבה משותפת בעמק וואכאן בטאג'קיסטאן, שלחו לי כתובת של חבר טוב שלהם באיסטנבול והשביעו אותי "להגיע אליו כדי לנוח כמה ימים". מה שאכן עשיתי. וכך הכרתי את שוסלה Chusla וקמרון  Cameron שני  חברים אחד מניו-זילנד והשני אוסטראלי, הגרים באיסטנבול ומלמדים שם אנגלית.

האופנוע תפקד באופן בעייתי. ידעתי כי הצמיגים גמורים ועלי לחפש זוג חדש, שלא לדבר על טיפול מקיף שאני מאחר בו ואיסטנבול היא המקום הכי מתאים לעשות זאת. מצאתי שני צמיגי מישלן אנאקי והרכבתי אותם. כשסיפרתי לבעל חנות הצמיגים כי הקונטיננטל TKC 80 שהוא הוריד זה עתה מחישוקי האופנוע, עשו מעל 29,000 ק"מ הוא לא האמין. גילינו באותה הזדמנות כי חישוק הגלגל הקדמי עקום לגמרי ומתנועע חסר תקווה משמאל לימין, מעלה ומטה. "קדימה" אמרתי לעצמי.

שוסלה וקמרון – ה"חברים של החברים" טיפלו בי במלוא הרצינות ולקחו אותי להכיר את העיר ההיסטורית המדהימה הזו. חרשנו את מיטב האתרים המרתקים. פגשנו מקומיים ואפילו השתתפנו במסיבת קוקטייל בנציגות הבריטית בעיר (זו הפעם הראשונה במסע הזה ומקווה שאחרונה. אין לי שום חיבה לשגרירויות – בלשון המעטה). המעט ששהיתי באיסטנבול, איפשר לי לקלוט כי טורקיה קרועה מבפנים באופן המזכיר את ישראל. בין החברה המשכילה והמודרנית, לבין הדתיים-שמרנים, השואפים להפוך את הדמוקרטיה הנאורה שנוסדה על ידי אתא טורק במאה הקודמת – לרפובליקה איסלאמית. הצבא הנחשב לשומר הדמוקרטיה והחוקה עומד בתווך.

עם זוג צמיגים וחברים חדשים, עזבתי את איסטנבול ורכבתי צפון מערבה לכיוון בולגריה וסרביה. החורף המתקרב באירופה, גרם לי למהר מעבר לקצב שהתרגלתי לו עד עתה. ממש מעט לפני הגבול ההונגרי, גל ההינע  (הדרייב שאפט) שוב החל להשמיע קולות עזים, ידעתי כי זה רק עניין של זמן עד שהוא ישוב וישבר. "יאללה… קח אותנו רק עד הונגריה!! אל תשבר לנו כאן!!!" אמרתי לאופנוע תוך טפיחה מחבקת על מיכל הדלק השמנמן והכחול…. והאופנוע הנאמן הוביל אותי כל הדרך לתוך הונגריה. כמו תמיד. למרבה המזל מצאתי חיבור אלחוטי למחשב בתחנת משאיות בסמוך לחניון הלילה אמש. שלחתי מייל דחוף לחבר בקהילה המקומית של פורום רוכבי אופנועי האתגר העולמי: "הורייזונס אנלימיטד"  Horizons Unlimited או בקיצור HU, בבודפשט. בעיקרון קראתי "הצילו. הצילו. הצילו!" להפתעתי קיבלתי תשובה בתוך כשעה, גרגלי פאטאי Gergely Fatai המלאך הגואל שלי, הודיע כי הוא יכול לעזור והציע ליצור קשר עם סוכן ב.מ.וו המקומי, כדי לבדוק אם הוא יכול להשיג דרייב-שאפט חדש. פגשתי את גרגלי או בקיצור "גרג" בבודפשט למחרת.

בודפשט

לקחנו את האופנוע למוסך של ב.מ.וו. והזמנו דרייב-שאפט חדש. "זה יגע לכאן מחר", הבטיח לי מנהל המוסך. "או. קי. נהדר" חשבתי לעצמי. המשימה השניה, למצוא לעצמי מקום להניח בו את הראש הלילה. גרג התנצל שאינו יכול לארח אותי בהתראה כל כך קצרה. אך זו לא היתה ממש בעיה. כי היתה לי תכנית מגירה נוספת: "גלישת ספות", או בשמה הפופולארי "קאוץ'-סרפינג" CouchSerfing , אירגון ייחודי המבוסס על רשת האינטרנט, מאפשר למטיילים לארח או להתארח עם ואצל חברים אחרים בקהילה. הכל חינם אין כסף. אין מדובר רק ב"מיטה חינם", אלא בנוסף היכרות עם מקומיים ויכולת להתחבר לארצם ולאופייה הייחודי.. דוד קליין, ארח אותי באופן יוצא מהכלל לאורך שהותי בבודפשט. דוד, מטפס הרים מקצועי, הוא מאותה שנת ייצור שלי (1975), ואחלה בן אדם להיות בחברתו.

מאחר וסוכן ב.מ.וו. הודיע לי כי נפלה טעות וגל הינע לא יגיע ביום למחרת כמו שהובטח, אלא רק בעוד 15 יום (!!!!!!), נשארתי אצל דוד וחקרתי לעומק את עיר הבירה האוסטרו הונגרית היפהפיה הזו. יום אחד דוד שאל אותי אם יש לי מושג בבניה. עניתי כי אכן יש לי משהו ברקורד בנושא. מה שהוביל אותנו לפרוייקט בן עשרה ימים אינטנסיביים – בנינו משרד מסעות עבור דוד, עשוי עץ מהרצפה ועד לגג. נראה כי דוד יצא מבסוט מכל העניין ואני הרגשתי נפלא על כך שיכולתי להחזיר במשהו על האירוח לו זכיתי במחיצתו. אף שחשבתי שזה נגמר… השן שלי הודיעה לי שהיא רוצה עוד קצת קידוחים והפעם בסגנון הונגרי. רופא שיניים הונגרי קדח אותי זו הפעם החמישית במסע הנוכחי! רופא מעולה שהומלץ על ידי חברים ב- HU וכן, גם הוא אופנוען 🙂

לילה אחד בבודפשט, הגיע אימייל מהבית, מודיע כי אחד מחברי הטובים ביותר מניר-יצחק מתחתן. "האם תגיע?" שאלה אמי. לאחר הרהורים ספורים, החלטתי לטוס לישראל לשישה ימים, לבקר את הורי ולקחת חלק בחגיגת הנישואין של חברי. הנחיתה בישראל אחרי כמעט שנתיים, לוותה בתחושות מוזרות. אך כשראיתי את המשפחה והחברים, הרגשתי נהדר ובשניה אחת הרגשתי שוב בבית. זו היתה הזדמנות למפגש עם אדם (שורה זו מתורגמת תחת מחאה. יוני) שלמדתי להעריך רבות – יוני בן שלום. נפגשנו לראשונה דרך פורום אתר HU לפני כשש שנים ונשארנו בקשר מאז. כתבתי ליוני ופגשתי בו ובחלק ממשפחתו הנחמדה בבית קפה בתל-אביב. אני מתבייש להודות שבמקום לדבר עם בתו היפה של יוני, התחלנו מייד לדבר על אופנועים ומסעות… זו היתה הזדמנות טובה בשבילי לקבץ קצת אינפורמציה על מסע לאורך האמריקות. יוני נתן לי המלצות ותדרוך מקצועי. לאן ללכת מה לארוז. מחירים וכו'.

אדם ויוני

לאחר שישה ימים נמרצים בישראל, מצאתי את עצמי לפתע שוב בבודפשט. הדרייב שאפט הגיע וכבר הורכב. סוכן האופנועים התנצל על האיחור. "אין בעיות", אמרתי והודיתי לו על העזרה (מאוחר יותר למדתי שזו לא היתה אשמתו. לב.מ.וו. יש כרגע בעיה באספקת חלפים בעולם כולו).

מפגש HU

החזרה לרכיבה היתה נהדרת, חציתי את אוסטריה בצ'יק והגעתי לגרמניה. ליד שטוטגארט, פגשתי את סאבין וקלאודיו (חברים שפגשתי בקניה ובאסיה) ורכבנו ביחד למפגש HU במרכז גרמניה (מפגשי HU הם מסורת המתקיימת כמה פעמים בשנה בכל פעם, בהתאם לעונות השנה ביבשות השונות. מתאספים שם רוכבי אתגר מכל העולם למפגש של כת מאד ייחודית של שרוטי אופנועי מסע. קצת חגיגה והחלפת מידע) ברכיבה נעימה לאורך נהר נייכאר ובמעלה הגבעות של מרכז גרמניה, הרגשתי בר מזל גדול בעצם היותי בתוך חבל ארץ מדהים, רכוב על האופנוע ובחברת אנשים נפלאים.

מפגש HU

למפגש האופנועים הגיעו הרבה אופנוענים וביניהם קאז, החבר שלי מיפן, זה שחציתי איתו את המזרח הרחוק של רוסיה וסיביר ביולי האחרון. התנאים במפגש היו נהדרים: קמפינג עם חברים ביער, מפגש עם עוד הרבה רוכבי אופנועי מסע והחלפת תובנות, מידע  ונסיון רכיבה. לאחר המפגש המשכתי לתור את גרמניה ופניתי דרומה לכיוון שוויצריה לפגוש את קלאודיו ידידי (www.claudioangelini.ch)  קלאודיו ואני נפגשנו בקניה לפני שנה, כשהוא היה בתוך המסע שלו סביב העולם, על אופנוע הונדה "אפריקה טווין" האהוב שלו. הפכנו לחברים בשניה ונשארנו  בקשר מאז. כמה שבועות מוקדם יותר, שלחתי לקלאודיו מייל עם הכותרת "הצילו!", שאלתי אם אוכל להשתמש במוסך שלו כדי להכין את האופנוע לדרום אמריקה. יצרתי איתו קשר דרך ה"סקייפ", לאחר כמה מילות ברכה, טון הדיבור שלו השתנה ומעבר לקו כבר נשמע מישהו אחר… לא ההרפתקן חוצה העולם שהכרתי, אלא קצין צבא שוויצרי (שזה מה שהוא היה) יעיל ותכליתי: "תגיע לכאן ללנצבורג Lenzburg , ונפתור את זה. המוסך שלי, שלך! אין שום בעיה.

בסה"כ האופנוע פעל בסדר, אך עם 80,000 ק"מ של רכיבה שרובה דרכים גרועות, עמוס כמעט מעבר לגבול המותר. היו מספר נושאים שהיה עלי לדאוג להם וכמה התאמות ותוספות שהתכוונתי להתקין באופנוע:

1) הרפידה הקרמית של המצמד, אותו רכשתי מחברת טוראטק (יצרנית המתמחה בייצור חלקים וחלפים ייחודיים לאופנועי מסע) לא פעל באופן משביע רצון ואחרי כ- 25,000 ק"מ הרעיש מאד ולא הצמיד כראוי (לאחר פירוק המצמד, גילינו כי הסיבה היתה, כי עובי שתיים מתוך ארבע הרפידות הקרמיות, היה חצי מ"מ (עבות משתי האחרות. כתוצאה מכך, המצמד פשוט לא "ישב" ישר. יצרנו קשר ושלחנו את הדיסק לטוראטק בגרמניה, שהיו נבוכים למדי)

2) הבולם הקדמי היה הרוס. ללא שום תגובה מהשסתומים ותותבים שחוקים.

3) בהילוך הגבוה, היה צורך להחליף את המיסבים השחוקים.

4) בגלגל הקדמי. החישוק הישן והעקום כבר היה קרוב לצורת מרובע…

קלאודיו וסאבין חברתו, ארחו אותי בביתם בשוויצריה בזמן שטיפלתי באופנוע. השתמשנו במוסך הביתי הפרטי של קלאודיו והוא רכש את כל החלקים ב “Moto Mader” , סוכנות האופנועים בה הוא עובד כמנהל המוסך. “Moto Mader” הוא מקום מרשים ונחשב לאחד מעשרת סוכנויות אופנועי ב.מ.וו הגדולות בעולם.

פרט למנוע, פירקתי את כל השאר ובחנתי בדקדקנות כל חלק וחלקיק. המנוע היה טעון כמה כיוונונים והתאמות ופרט להחלפת מחזירי השמן – הקדמי והאחורי, הוא היה מאה אחוז. תיבת ההילוכים קיבלה מיסבים חדשים ומחזירי שמן – משהו שצוות BMW HP2 אצל היצרן, המליץ לי באופן אישי לעשות, לפני שאני יורד עם האופנוע לדרום-אמריקה. מצאנו הילוך אחרון משומש אבל כמעט חדש באי-ביי והלכנו על זה, במקום לשפץ מחדש את המערכת שנשחקה.

הבולם האחורי נשלח לחברת אולינס Öhlins , לצורך שיפוץ כללי והתאמנו מזלג אולינס קדמי, במקום המקורי של ב.מ.וו. תיקון הבולם המקורי באופן מקצועי, אמור היה לעלות סכום עתק שלא לדבר על כך שמעולם לא התרשמתי ממש ממה שב.מ.וו עשו לחלק שמקורו בחברת מאראזוצ'י.

קודם כל, בכדי להתאים את המזלג תוצרת אולינס (שנקנה חדש באי-ביי תמורת 500 אירו) תכננו תופסנים למזלג, חישוק, ציר ומתאם לקליפר הבלמים. בית מלאכה מקומי של חברת CNC , עשה את העבודה עבורנו. בימי ראשון קלאודיו ואני השאלנו ק.ט.מ. 990 אס חדש מהתצוגה במקום העבודה שלו ורכבנו יחד אל הרי האלפים המדהימים, כל הדרך עד למרגלות האייגר Eiger  האדיר.

הימים חלפו ולבסוף האופנוע היה מוכן. שלג וקרח כיסו את הקרקע והטמפרטורה צנחה למינוס 20 ברררררררררררר. היה כל כך קר וקפוא, שבקושי יכולתי לצאת לנסיעת המבחן שתכננתי ונאלצתי להסתפק ברכיבה איטית ל- 3 ק"מ, רק כדי לבדוק שהמערכות מתפקדות כראוי. נכון, זו אינה רכיבת מבחן אידאלית אך נראה שאצטרך להסתפק בה בשלב זה.

מאחר ומזג האויר הלך והתדרדר עוד ועוד, היה מסוכן לרכוב כל הדרך להמבורג, משם אני אמור לשלוח את האופנוע לדרום אמריקה. ארזנו את האופנוע בארגז עץ, רוקנו את הדלק מהמיכל והובלנו על עגלה נגררת את האופנוע לסוכן חברת ההובלה הימית בהמבורג.

וכך, הפכתי באופן רשמי לתרמילאי! האופנוע אמור להגיע לואלפאריסו Valparaiso בצ'ילה דרך הים ב15 בינואר 2011 והטיסה שלי לצ'ילה תהיה ב 30 בדצמבר 2010.

טקס הפרידה מקלאודיו וסאבין כלל דמעות. ולעולם אהיה אסיר תודה לענק בזכות עצמו וחבר אמת.

כדי לחסוך קצת, המשכתי בדרכי בטרמפים ליער איפל בדרום מערב גרמניה, לפגוש חבר מאד מיוחד בשם ברנד טש Bernd Tesch. בעולם הדובר גרמנית, ברנד הוא מספר אחד בכל הקשור למידע, ידע והשפעה בתחום מסעות אופנועים/מול"ות ספרי אופנועים/ היסטוריית אופנועים/וכתיבה על אופנועים. בקיצור, גורו בשר ודם. בגיל שבעים לערך, האיש המיוחד הזה ראה רבות ומחזיק ברשותו מה שנראה כמסד הנתונים הגדול בעולם על רוכבי אתגר (כולל אותך יוני :)). ברנד מחזיק ספריה של מעל 900 ספרים, על מסעות אופנועים כולל זה של גבי בבלי וסיגל גבע הישראלים – בעברית כמובן. נפגשנו לפני הרבה שנים כאשר יצאתי לחצות את אפריקה על ההונדה אפריקה טווין שהיה ברשותי וזכרתי את חברי זה מאז. ברנד ערך מסיבה גדולה שכללה מדורת גזעי עץ ענקיים באמצע השלג. וכמה רוכבי אופנוע נוספים הצטרפו. היה נפלא.

ברנד טש ורעייתו

מעירו של ברנד הדרמתי ובעקבות הזמנה של חבר הגעתי לטנריף באיים הקנרים. מ ו ש ל ם! שמש. מראות נפלאים והזדמנות לשפר את הספרדית הבסיסית שלי. אדיוס!

טנריף

תרגום: יוני. C כל הזכויות לסיפור ולצילומים שייכות לאדם שני

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

קיפול המסע – בחזרה בארה״ב

האופנוע אחרי הנחיתה בנמל התעופה של סן פרנסיסקו

צפירה קלילה של מונית מעבר לדלת הברזל, בשעה שלוש ועשרים בבוקר, במוסך/אכסניה "דקאר מוטוס" בעיבורה של בואנוס איירס, מצאה אותי מוכן עם היד על ידית המנעול. כבר שעה שאני נפרד מסך החפצים, הצורות והריחות של המקום הזה. תרמיל הגב ובו כל אותם דברי ערך שלא שלחתי יחד עם האופנוע בטיסת המטען לסן-פרנסיסקו, הונח במושב האחורי, אני אוהב להפרד בחתך. אחרי שהתיישבתי מאחורי הנהג המנומנם, לא הבטתי יותר לאחור. רציתי שהמראות האחרונים שיחרטו בזכרוני, לא יהיו פרספקטיבה של התרחקות מבעד לשמשה אחורית של מכונית – זווית חביבה על תסריטאי סיפורי מסע, אלא לשמר את פרטי חוויית המקום בו שהיתי 7 ימים.

יצאתי שוב לדרך. והפעם במערומי. כלומר מופשט מכל מה שהרכיבה הדביקה לי לגוף לאורך שישה חודשים וחצי. ללא אופנוע מתחתי, ללא ארגזי ושקי ציוד דחוסים. ללא גומיות קשירה מעוכות. בלי מגפי הרכיבה הבלויים, הכפפות שהתקשו ממלחי זיעה. כל האינסטינקטים שלי שאולפו וכויילו לסולם רגישויות ותגובות בעוצמות לא שגרתיות, עמדו דרוכים מאחורי סכרים שעמדו להפתח. חשתי את רחשו החלק והזר לי, של מנוע המונית. את עומק הריפוד של המושב שנשא אותי במין עיטוף מפנק ונשכח. נשענתי בזהירות חשדנית ימינה לכיוון חלון הרכב. ומידי פעם חיפשו עיני את המראות העגולות משני צדדי כאשר עקפנו רכב, או כשחלפנו על פני מבנה שרציתי להעיף בו מבט נוסף. בחלל הפנימי עמד ניחוח ווניל תוצרת מכון רחיצה. לא הרחתי בנזין ולא חשתי את משב הרוח וריחות הגשם שירד בלילה על השדרות בהן עברנו. לקח לי כמה שניות להבין שאני יכול לגרד בראש באופן פשוט כי כבר איני חבוש קסדה. ההכרה כי מישהו אחר לוקח אחריות על הדרך. תפסה אותי זקור חושים. אתם מכירים וודאי את התחושה בה אינכם סומכים על הנהג שמוביל אתכם ועסוקים כל הזמן בניתוח אופן תנועת הרכב והתנהלות הנהג. לראשונה מזה חודשים אני יכול להביט לאורך חמש דקות רצופות הצידה. אבל מחזיר בכל כמה שניות את המבט לפנים. נהג המונית שתק. גם אני. הגם שכבר אמרתי בליבי אלף פעמים, שדברים זזים כל הזמן וצריך לדעת להיפרד, מצאתי עצמי מהרהר ברגע הלא ממוקד והמתמשך הזה של פרידה מדרום-אמריקה. ניסיתי להעתיק את מחשבתי מנושא לנושא. הייתי דחוס ועמוס בפתיתי זכרון מהמסע ובהתרגשות משלב הקיפול. וכמה שהתאמצתי לא הצלחתי להחליט מה אני בעצם מרגיש.  ניסיתי לחשב קדימה את המצפה לי ביום הפעיל שהחל בקניית כרטיס טיסה דרך אתר אינטרנט ואמור להסתיים בשיחת טלפון לשירלי אחותי, שתאסוף אותי בשדה התעופה של סן-פרנסיסקו כשאגיע לשם.

שדה התעופה הבינלאומי של בואנוס-איירס מופעל ביעילות של מדינה מודרנית. קניתי כרטיס שידלג אותי צפונה דרך שדות התעופה של לימה בפרו וזה שבסן-סלבדור. יחד עם המתנה לטיסות קישור, מדובר במסלול של כ- 14 שעות.  אני אוהב טיסות ארוכות. את נסיוני בתחום רכשתי בתקופה בה הייתי סטודנט והתפרנסתי מכך. חוקי ההתנהלות החברתית של הנוסעים במטוסים, אשר רק עליהם אפשר לחבר בלוג אנתרופולגי שלם – זהים ונכונים לכל חברות התעופה ולא השתנו לאורך השנים. תא הנוסעים הדחוס במטוס עליו עליתי, היווה גם הוא קונטרסט לחוויית הבדידות, החופש והמרחב ממנה אני מגיע. ארבע עשר שעות, הן זמן מצויין להתחיל ולהתרגל לכך שמישהו נוגע במרפקך כל הזמן. מישהם מודיעים הודעות ברמקול ואינך יכול סתם כך פתאום, לעצור בצד הדרך מול מופע מפתיע של עננים או ים, על ידי הורדת רגל ימינה. חשתי בדגדוג בקצות שפתי תוך דיפדוף בחוברת מוצרי הדיוטי פרי בה ראיתי צילום פרסומת לשעון שכותרתו "אם יש בך יצר הרפתקנות" עם ציור של אופנוע במרכזו. ועיינתי בחיוך במפות קווי הטיסה של חברת התעופה. אשר בשבילה מעבר מעל מקסיקו למשל, הוא לא יותר מקו ישר מעל שטח בצבע חום בהיר מבלי להתחשב בכל מסלולי הרכיבה המדהימים, הכפרים והאנשים שחייכו אלי מתוך הזכרון. הסתכלתי על מגש המזון המופשר וכוס המיץ הממותק, כמו מתוך כלוב זכוכית ולא יכולתי להכניס דבר לפה. הכל נראה לי כלכך דיגיטאלי, פלסטי, אסתטי וסינתטי. התגעגתי לסיר פאסטה ברוטב בוץ ודג שטוגן על מחבת מפוייחת בסככת דרכים ליד ריו-טורביו או באוהל בטיקאל.
החניה בלימה ארכה שלושים וחמש דקות, בהן ראיתי מחוץ לאולם ההמתנה את ענני הערפל והאובך שרבצו על העיר, שכנראה לא התפוגגו מאז גלי ואני יצאנו מכאן לפני מספר חודשים. שמתי לב לכך שאני מחייך כל הזמן לעבר כל מי שאני נתקל בו. ומשום מה כולם מחייכים אלי.

מלימה ועד סן-סלבדור השמים היו מרופדים בעננים מזדמנים ומדי פעם קרחות שמים שפערו את הנוף למטה לתצפית מהנה, קו החוף המערבי של מרכז אמריקה הופיע בחלון מימין כמו נימה בהירה התוחמת אינסוף תכלכל מנוקד במשברי גלים לבנים. מבעד לגיבועי עננים שרבצו על היבשת הציצו ראשי הרים, חלקם הרי געש מחודדים. נהרות ואגמים ניצנצו בקריצות זהובות וכסופות כמו דיפדוף מהיר בספר מואר. מהגובה הזה קיבלתי זוית ראיה רחבה ובלתי צפויה, על אורך הקטע המרכז אמריקני שעברתי. כמו לשבת מעל ארגז חול עצום ולשחק בצעצועי חלום שכבר הוגשם. לראות הר ולומר "עליתי אותו", להבחין במדבר ולדעת שעברתי בעדו ולגלות שם למטה תהומות מעליהן עברתי בלב רוטט, שהם עכשיו לא יותר משריטה קטנה בשולי החלון האליפטי לידי במטוס. בטיסה מעל מזג האויר, נראו ענני סדן שתחת סערות עזות מתוצרתם חלפתי כמה פעמים, ועכשיו הם כמו מצנפות גמדים בתנומה. אני מתחיל להפנים את עוצמת החווייה שעברתי, אני מזהה בקו האופק של רגשותי, את גל המשוב הענק הדוהר לעברי באיטיות אך בנחישות של בולדוזר, אבל עדיין איני מבין.
הפרש השעות בין ברקלי בצד המזרחי של מפרץ סן פרנסיסקו לבין בואנוס-איירס הוא מינוס ארבע שעות. מה שהעמיד את הפרש השעות שלי מישראל על מינוס תשע. תעתועי השעון הביולוגי נתנו בי משהו מתסמיני ה"שיכור המודע". כזה שמאנפף כמו אידיוט ומאמין לכל שטות. ועם המבט הזה הופעתי בפני משמרת הלילה של ביקורת הדרכונים הארה"בית. שנציגיה הבינו ישר שאני הולך להרדם להם על הדלפק ולכן נשאבתי בשיא של 30 שניות חזרה לתוך קליפורניה. זו קיבלה אותי במשב רוחות חורף קפואות, שרמזו לי כמה קשה יהיה למכור כאן אופנוע בקרוב.
כשעברתי את סף ביתה של שירלי הבנתי שהשלמתי מעגל. והדבר הודגש עוד יותר כשירדנו לקפה "צ'יז בורד" שברחוב שאטוק. שם בסמוך לאותו שולחן בו חגגנו את יציאתי למסע לגמנו שוב קפה חזק עם עוגת הגבינה הייחודית.

רחובות ברקלי סיטי הסמוכים לאוניברסיטה, הם מקום נפלא להוריד בו הילוך. לחזור לאט לאט לסגנון חיים ותרבות, בהם אם רק נדמה לנהג שאתה עומד לחצות כביש. הוא כבר מחכה בעצירה מלאה לפני מעבר החצייה הקרוב.  משהו שהכה בי מהצד השני של המשוואה התרבותית אותה חוויתי לאורכה של אמריקה הלטינית. למחרת הגעתי שוב לשדה התעופה ואחרי תשאול וחתימה על טפסים במשרדי המכס, הוצאתי את האופנוע ממחסני אמריקן איירליינס, .

ניכר כי מישהם במחלקת הבטחון של ארה"ב עברו ביסודיות על כל הציוד שלי קרעו את שק החפצים לגזרים ונעלו את המזוודות באופן שגוי. הוזהרתי עוד בבואנוס-איירס כי האגף למלחמה בסמים של מערכת הבטחון האמריקנית מסננת באופן הדוק כל מטען המגיע מדרום אמריקה. אני בעד ולכן גם לא ממש היה אכפת לי. העיקר שהאופנוע הגיע שלם. בתוך עשרים דקות חיברתי את המשקף, את המצבר. הרכבתי לו את הגלגל הקדמי, ניפחתי. ויצאתי לסוכנות אופנועי ב.מ.וו בסאן-רפאל, כדי להחליף כמה חלקי פלסטיק שנשברו במהלך המסע. לקראת הערב הצעתי אותו למכירה באתר קרייגליסט ובאתר  "יד-שתיים" בישראל בעזרתו של זאביק גמפל ידידי.

אחרי כמעט 42 אלף קילומטר רכיבה רצופה במטען מלא. בדרכים מתישות ומטלטלות. כך נראה אופנוע ב.מ.וו. אחרי רחיצה בסבון וניגוב פשוטים למדי. מאד רציתי להביאו לארץ, אבל לצערי הדבר אינו ניתן. הייתי צריך לתרץ להרבה רוכבים שפגשתי בדרך, למה אני מספר להם כמה מודרנית, כיפית והגיונית מדינת ישראל ובנשימה אחת להסביר להם שהיא לא מאפשרת למי שמשלים מסע כזה, לחזור עם האופנוע לארץ. לא הצלחתי להסביר.

במשך שהותי בברקלי, ליוותי את שירלי בתהליך שיפוץ הבית שלה שנמצא בשלבים מסיימים. עם מעט נסיוני בשיפוצים, השתדלתי להיות נוכח באותם דיונים קריטיים עם קבלני המשנה השונים, שעדיין חושבים שיש לדברים מסויימים תוקף רק עם הם מובנים על ידי גבר.

לאחר כמה ימים, החלו להגיע פניות של מתעניינים בקניית האופנוע, אך כנראה שהחורף שסבב ברחובות, הרתיע קונים פוטנציאלים מלהגיע. תהליך הגמילה שלי מרכיבה היה איטי ולא רציף. היו בקרים שהסרתי את הכיסוי מעל האופנוע שעמד בחניה הסגורה ופשוט הבטתי בו ארוכות, תוך גילוי עוד חלק שאולי דרש חיזוק, או ניקוי, או החלפה. במין הרגל כזה מיששתי שאכן הארגזים מחוברים היטב ומגן הרוח אינו מתנועע. ליד האופנוע נערם הציוד בשני תיקי בד שהיה ברור לי כי אני הולך לשלם על משקל יתר בטיסה הביתה ולכן כבר תכננתי מה מהם אני משאיר אחרי. סידור הציוד וחלוקתו לפי נושאים ושימוש, היה בו עדיין מאותו הרגל אוטומטי שנשאר בי מהדרך.

בעת שהותי אצל שירלי, נסענו יום אחד לסיבוב בעמק נאפה ליהנות מיין וגבינות. כמי שמעורב במיתוג יקב "עמק האלה" בארץ, רציתי גם לנצל את ההזדמנות ולבקר בכמה יקבים שסיקרנו אותי. להרגיש ולגעת בחומרים מהם בנו את מיתוס האיכות של יקבי חבל נאפה. ביקרנו ביקב מונדאבי שנראה יותר כאתר תיירות וביקב סאטויי (Sattui) שנראה יותר כאתר פיקניקים וגם חלפנו בכמה יקבים משפחתיים צנועי מראה. איני מומחה לטעימת יינות ולכן לא אפליג בתיאורים הנגזרים מהטרמינולוגיה והפואטיקה הייננית. אבל אני בטוח שאם הייתי כזה, יכולתי למלא שלושה פוסטים רק בביטויים מקצועיים מעולם היין. יש משהו בנוף. במרחבי וצבעי הכרמים המלווים את כביש מספר 29 העולה צפונה, שמרטיבים את החיך.

יקב מונדאבי

תחושה שאתה נמצא במקום הנכון, להזרק בו לתוך הנאה קולינארית יוצאת דופן, מפרגנת, איכותית. ממקום המשדר צלילי "זבת חלב ודבש" אפשר לצפות רק להפתעות טובות. שירלי ואני שוטטנו בכמה מעדניות שהציגו את תנובת העמק. גבינות. דגים. לחם. בשרים (בהם לא נגענו. צמחונים). סלטים, מחמצים וירקות. כאלה שרק הליכה בינות לדוכנים משרה תחושת עונג ומספקת הנאה הזכורה לי מביקורי בטוסקנה או פרובנס. חגגנו את היום בארוחה בחיק הטבע.

בתום שבועיים הגעתי לשדה התעופה ועליתי לטיסת דלתא חזרה לארץ. האופנוע לא נמכר והושאר בחניה של שירלי עד שיגיע קונה, אולי עד שיעבור החורף.

הזמן הצהוב הזה בו ישבתי בצומת וחיכיתי, היה חשוב. כמו ישיבה בתא להשוואת לחצים בטרם חזרה למציאות שכבר נקשה על דלת הלפטופ שלי, בדמות מיילים ופניות, שהתחלתי לקבל מחיי שהשארתי שם מעבר לים. אנשים שמתגעגעים, משימות שיש לבצע וחשבונות בנק שיש למלא מחדש. ברור היה לי כי שום דבר גדול לא השתנה והמציאות אליה אני חוזר, מוכרת ככל שתהיה – תדרוש ממני סוג של זהירות והסתגלות מחדש ואני נכון לכך בכל חושי. ביציאה בשדה התעופה בארץ, המתינה לי חבורה של נשים יפהפיות, גלי ובנותי. וגם יורם, דניאל ויוסי חברי. קפצנו ורקדנו והתחבקנו כמו שיכורים ואז נסענו הביתה.

HOME SWEET HOME

(בהכנה: פוסט בקרת ציוד מקיף. ואולי עוד כמה דברים ששכחתי בדרך)

ולסיום, שוב השיר שפורסם באחד הפוסטים הראשונים ותוקפו נכון מתמיד.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

בפעם הבאה: פוקון עיירה שהיא חנות אחת גדולה להרפתקאות. המעבר הראשון לארגנטינה. בארילוצ'ה, אסקוול והמשך הציר דרומה. לכיוון הקארטרה אוסטראל

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 15 תגובות, הוסף תגובה