הישרדות בערוצי הנחושת של מקסיקו

לא מומלץ לבעלי לב חלש

הצג מפה גדולה יותר

פרולוג

כאשר התחלתי בתכנון הטיול הגדול הבא, היתה לי תחושה פנימית שהפעם זה לא יהיה דומה לשום דבר אחר. שזה יגיע לשיאים חדשים. אך לא האמנתי שיהיה מדובר בכאלו מימדים.
הסיבוב הזה סיפק את כל מה שגבר יכול לבקש בחופשה שלו: ריגוש, אנדרנלין, נופים עוצרי נשימה, מפגש עם ילידים, פניות, אבק, והרבה תקלות בלתי צפויות…
ברגעים מסויימים, הרגשתי כמו בפרק של "הישרדות". ברגעים אחרים הרגשתי כמו ב"שבוע מלחמה" של הסיירת. מישהו מוריד לך משימות, כל פעם בדרגת קושי עולה ואתה לא בטוח אם תצליח לעבור את זה…בהצלחה…בחיים…

בדרך לקופר קניון מקווה שתיהנו מהמסע.

מערכה ראשונה –  וויקטור מתחת לעץ

ללא ספק, נקודת המפנה החשובה ביותר של המסע הזה מתרחשת בשום מקום, כאשר אנו פוגשים בוויקטור מתחת לעץ.

באחד הימים המאתגרים בחיי, לאחר רכיבה של כמה שעות בדרכי עפר והגעה אל הכפר באטופילס בחום של 45 מעלות. התכנון המקורי היה לישון שם, אך כאשר הגענו למקום בסביבות השעה 13:00 בשיא החום והיובש, עייפים וסחוטים. לגמנו את בקבוק המים הקרים הראשון, הסתכלנו אחד על השני וידענו כי אין סיכוי להישאר לישון שם. אנחנו ממשיכים.

המידע המקדים שהיה בידי אמר, שכדי להגיע לנקודה הבא; צ'ויקס, מדובר על רכיבה של כ-5-6 שעות בדרך עפר טובה. מלבד 7 הק"מ הראשונים שהם עלייה טכנית. יצאנו לדרך. היתה עלייה טכנית אך לא נוראית. אולם דווקא בהמשך, התחילו הסתבכויות קטנות. שתי נפילות קטנות שלי, התברברות קטנה. אבל שום דבר לא הצביע על הבאות.
לאחר כ – 3 שעות של רכיבה טכנית קשה בחום של 45 מעלות עם אופנועים ששוקלים מעל ל- 300 קילו וביגוד המיגון המעיק שעלינו, הגענו לתחתית הערוץ. אמרתי לגלעד שאני חייב מנוחה ולאחר רכיבה של שעות בלי לראות אדם, בלי נקודת צל, הגענו למפגש שבילים בו היו 4 בתים ועץ אחד שזרק קצת צל. נמרחתי מתחתיו. לא עברו 2 דקות והגיע וויקטור,  איש יקר בן כ- 60, חסר שיניים הגר בבית הבוץ הסמוך. ללא חשמל ומים, אלוהים יודע מאיפה. מעומס החום בלילות, הם נאלצים לישון בחוץ. דיברנו קצת על החיים ולאחר שצברתי מעט כוחות, שאלתי את וויקטור על המשך הדרך, מכיוון שידעתי שהזמן דוחק. וויקטור סיפר לי שראשית יש לחצות את הנהר ולאחר מכן מגיעים למכרה. נהר שאלתי? איזה נהר? כלומר יש גשר? לא, אין גשר הסביר לי וויקטור. צריך לחצות את הנהר 5 פעמים."5?? " שאלתי. "למה? איך?" וויקטור בשלו, מצייר בסבלנות את הנהר על האדמה ומתאר לנו כיצד ואיפה לחצות אותו. זו הפעם הראשונה ששמענו שיש נהר בדרך וצריך לחצות אותו. "טוב, מזל" אמרתי לוויקטור – "שעדיין מזג האויר יבש מאוד ולא ירד גשם כבר שנה". "כן" אמר לי וויקטור, קם, ניגש לאופנוע שלי וסימן לנו עד איפה יגיעו המים, קצת מעל המנוע…
אמרתי לגלעד שאני חושש…שאנחנו בבעיה…שאולי היינו צריכים להישאר בבאטופילס לישון…אבל זה כבר היה מאחורינו. הצעתי לבקש מוויקטור שילווה אותנו עם הטנדר שלו למקרה ונצטרך עזרה…אבל הטנדר היה מקולקל ולא היה שום פתרון אחר בסביבה…יצאנו לדרך והתחלנו בהרפתקה שתשנה בצורה קיצונית את הטיול שלנו ואולי את חיינו…

מערכה שנייה – אומגות

כשהייתי בן 7 היתה אומגה בגן משחקים באיזור מגורי. זו היתה אומגה באורך של 25 מטרים ובשבילי אז, היה היתה משהו גדול. במקסיקו נחשפתי לעולם שלם של אומגות לאנשים גדולים. קיימת כאן תחרות בין מקומות המפעילים אומגות, למי יש את האומגה הכי גדולה. אז זהו, כאשר הגענו לדיביסדרו המרוחקת כ-50 ק"מ מהכפר התיירותי והנעים קריל Creel בו יָשָנוּ – הגענו לאתר האומגות הרציני ביותר במקסיקו, שהחל מהשנה הבאה אמור להפוך באופן רשמי, למפעיל האומגה הארוכה בעולם. וזוהי ללא ספק הדרך הטובה ביותר לצפות בקופר-קניון פרוס ופרוש מתחתיך ואתה תלוי בין שמיים וארץ. האתר נחנך לפני 9 חודשים בלבד ובו 7 אומגות באורך כולל של כ-5 ק"מ. הארוכה ביותר מתפרשת למרחק של 1.15 ק"מ ובשנה הבאה תחנך הארוכה בעולם שאורכה אמור להיות 2.7 ק"מ. בהתחלה הביצים רועדות והקיבה מתהפכת, אבל אחרי שאתה חותם על וויתור סודיות ואחריות כללית על חייך, אתה מבין שכבר אין מה להפסיד אז למה לא ליהנות? מהירות מסחררת, עומק של מאות מטרים הנופלים אנכית בין רגליך, פשוט חוויה עוצרת נשימה.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=TpUhVAhDKVM>]

מערכה שלישית – לה בופה

רבות שמעתי על המקום. אפילו הלונלי-פלנט הקדיש לו כמה פסקות. היו לי ציפיות גדולות והרבה עניין להכיר את לה בופה LA BUFA. לאחר כשעתיים של ירידה ממעלה הקניון, בדרך עפר טובה ומפותלת מאוד, עם נוף עוצר נשימה, השלט בישר את הגעתנו ללה בופה. אך לא הצלחנו להבין איפה הכפר, כי מצאנו במקום 2-3 בתים. אומנם היתה זו נקודת תצפית מההממת ויחד עם זאת חום כבד אך לא הרבה מעבר לזה. תהינו האם בהמשך נגיע ללה בופה. המשכנו לרכוב עוד קצת ועצרנו על גבי השביל, נתקלנו בכמה מקומיים, מנסים לתפוס עֶגְלה ופרה סוררות, שסרבו לעלות על הטנדר. וזכינו לראות בשידור חי, כיצד תופסים עֶגלה בסגנון המערב הפרוע. שאלנו "איפה נמצא הכפר?" והתשובה היתה; כי בדיוק עברנו אותו. "אז כמה משפחות גרות בו"?
"שלוש". היתה התשובה. "שתיים מקסיקניות ועוד אחת אמריקאית". היינו בהלם. זה לה בופה.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=nVJRagfWdFI>]

מערכה רביעית – מכרה זהב

בסופו של היום המאתגר ביותר, גלעד מסתכל עליי ושואל אותי את השאלה הבאה: "אם היית צריך עכשיו לבחור בין מקלחת, לבין ארוחת ערב – במה היית בוחר?"  צריך להבין שאנחנו אחרי 12 שעות בשטח בחום של 45 מעלות, מסריחים בטירוף ואכלנו כל היום שקדים, חטיפי אנרגיה והרבה אבק. "מקלחת!" אני עונה לו. "גם אני", הוא מסכם.
מכרה זהב, זה מושג שאנו מרבים להשתמש בו, אך ספק כמה מאיתנו באמת היו פעם באחד כזה.
תאגיד קנדי מגלה זהב באמצע המדבר המקסיקני ומקים שם כמעט עיר. מכונות וציוד כבד, מפעלים, מאות אנשים החיים ועובדים שם; מגורים, חדר אוכל, חדר כושר, מועדון, בקיצור, משהו גדול מאוד. לפי התיאורים של וויקטור הבנו שזה מקום מעבר בלבד, אך בעקבות ההשבתה של האופנוע של גלעד, נאלצנו להישאר לישון שם. הגענו שחוטים, עם האופנוע של גלעד מושבת על גבי טנדר של המכרה, ללא קליטה של טלפונים וללא שום מושג איך יוצאים מהמקום ומה עושים עם האופנוע שמסרב בתוקף להניע. אנחנו יושבים ליד הש"ג של המכרה, סידורי הבטחון הקפדניים של המקום, לא מאפשרים לנו לזוז לשום כיוון. לאחר כשעה המתנה, מבשר לנו השומר, שאנו יכולים לעלות לחדר האוכל לאכול ארוחת ערב. עלינו, בלענו אותה, קנינו שתייה קלה וקרה. לאחר מכן הודיעו לנו שייקחו אותנו לחדר שלנו ללילה, במגורי השומרים ושבבוקר יחפשו פתרון כיצד להוציא אותנו משם, שהרי העיירה הבאה נמצאת במרחק של 3 שעות נסיעה. לאחר מקלחת טובה, הלכנו לישון ובבוקר מוקדם הגיע אחראי הבטחון לאסוף אותנו. העמסנו את האופנוע על גבי הטנדר שלו והוא עשה לנו טובה ולקח אותנו לעיירה הבאה: צ'ויקס.
בסוף אותו יום, לא הרגשתי שהחיים שלי נמצאים במכרה זהב בלשון המעטה. ויחד עם זאת, ללא ספק, היחס אלינו והסיוע היו יוצאי דופן ואנו חייבים המון המון תודות לאנשי המכרה שעזרו לנו ברגעים לא פשוטים.

מערכה חמישית – אריזת האופנוע

"החיים מתרחשים בשעה שאתה מתכנן תוכניות אחרות…" שר לנו ג'ון לנון האגדי וכמה שהוא צדק. כשאתה חושב על דברים רעים שיכולים לקרות במסע שכזה, אתה חושב על הרבה. גם על דברים חמורים יותר, אך לא על האפשרות שתצטרך לשלוח את האופנוע שלך בחזרה הביתה על גב משאית. לאחר יומיים שלמים בעיר לוס מוצ'יס, במהלכם זכינו להכיר אנשים יקרים מאוד מאוד ובראשם מכונאי האופנועים ריי ועוזריו החביבים. יומיים בהם האופנוע של גלעד עבר פירוק והרכבה מחדש. הוצאו ממנו כמויות מים נכבדות. התייעצנו עם מכונאים ממקסיקו-סיטי ובעיקר, קיווינו מאד שהתקלה היא רק עניין רגעי והנה מנוע האופנוע חוזר לעבוד. אך למרבה האכזבה, התבשרנו על ידי צוות המומחים שקצו כל התקוות ויש לשלוח את האופנוע למעבדת המומחים של ב.מ.ו במקסיקו-סיטי. אין מה לעשות. זה כמובן היה הלם אדיר עבורנו. לא ציפינו לזה. פתאום היינו עסוקים בלחפש חברת משלוחים שתקבל את האופנוע ותשנע אותו חזרה לעיר הגדולה, המרוחקת 1500 ק"מ. צריך לתכנן ולבנות את האריזה למשלוח, לחשוב על איך ממשיכים עם אופנוע אחד, מה עושים עם שאר הציוד? כיצד אורזים? בקיצור, שינוי קיצוני בתוכניות ובעיקר במצב הרוח. ניסיתי לנחם את גלעד כי החיים ממשיכים. שהטיול לא נגמר וכי נמשיך על פי התוכנית על האופנוע שלי אבל נראָה שהדברים לא עזרו במיוחד.

מערכה שישית – ערוץ הנחושת

ללא ספק, אחד ממוקדי המשיכה המעניינים ביותר במקסיקו ובטח בצפון מקסיקו, הם ערוצי הנחושת. סדרה של כ-20 ערוצים, המשתרעים על שטח הגדול פי 4 משטחו של הגראנד קניון בארה"ב ובחלקים מסויימים עמוקים ממנו בהרבה. אך באופן מוזר, כאשר סיפרנו למקומיים שאנחנו מתכננים שם טיול, חלק הגיבו כי כלל לא שמעו על המקום וחלק אחר כמובן, ידע לספר שזהו אזור מסוכן מאוד. הזהירו אותנו וביקשו שנהיה זהירים. בדיעבד, הטיול באזור עבר בצורה חלקה מבחינת בטיחות ובאופן פרדוקסלי כאשר סיפרנו לאנשי האזור שאנו מתגוררים במקסיקו-סיטי, הם סיפרו לנו עד כמה מקסיקו-סיטי היא עיר מסוכנת מאוד ומפחידה…
דרך פופולרית להכיר את אזור הקניון, היא בנסיעת רכבת על מסילה בשם; "מסילת ערוץ הנחושת". מסילה שאורכה 655 ק"מ, העוברת על פני 36 גשרים וקודחת דרכה מבעד ל- 87 מנהרות. הנתיב הוא השקעה של עשרות שנים בבנייה הנדסית מורכבת.
האזור ידוע גם בזכות שבט הטראומארה אשר לפחות 50,000 מהם גרים באזור. ניתן לראות ולזהות אותם בקלות, על ידי תווי פנים ייחודיים ותלבושות צבעוניות המייחדות אותם. פרוש השם שלהם הוא "אלה שרָצים מהר" וזאת בכלל המסורת שלהם: ריצה למרחקים ארוכים בהרים, לעיתים למרחקים של מאות ק"מ.

מערכה שביעית – הנהר

לאחר המפגש המיוחד עם וויקטור היקר, הגענו לנהר. ההתחלה היתה רדודה יחסית אבל החצייה היתה על גבי חלוקי נחל חלקלקים מאוד ועם המשקל של האופנוע היה קל להתחפר או לאבד שיווי משקל. לקראת כל חצייה, העמדנו את האופנועים, ירדנו לראות את הנהר, אפילו חצינו אותו ברגל. חצינו כל אחד בתורו, כאשר השני מכוון ועוזר במידת הצורך. בפעם השלישית עומק המים הגיע לגובה המנוע ולכן החלטנו להעביר את האופנועים בדחיפה עם מנוע כבוי. זה היה מאמץ גדול. לפתע הגיע טנדר מאחורינו. עובד שהיה בדרך למכרה. ביקשתי ממנו לקחת לי את המזוודות ולהשאיר לי אותן במכרה. כדי להוריד משקל מהאופנוע. הוא הסכים ולמזלנו חיכה לנו מאחור כדי שנחצה. בחצייה הרביעית לאחר שאני עובר, גלעד מאבד שיווי משקל ונופל עם האופנוע לתוך המים עם מנוע עובד. לאחר שניות מעטות מרים אותו. וזהו. מאז האופנוע לא מסכים להניע. דוחפים אותו החוצה. מגיע הטנדר. מנסים להניע עם כבלים. מקווים. אבל זוהי היתה פעימתו האחרונה של לב האופנוע בטיול הזה. מעמיסים אותו על הטנדר ונעים לכיוון המכרה.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=01QixHbjR-U>]

אפילוג

המסע הזה אכן לא היה דומה לשום דבר אחר. הוא סיפק אתגר וריגוש ברמה אחרת. 4,200 ק"מ ב-8 ימים. האופנוע של גלעד הגיע למקסיקו-סיטי ולאחר כמה ימים במוסך, הצליחו להשיב לו חיים. אנו מקווים, כי בקרוב ייצא להתגלג שוב בדרכים. לוקח לגוף כמה ימים טובים להתאושש ממסע כזה, לנפש הרבה יותר. קופר קניון הוא ללא ספק תופעת טבע מיוחדת וקשה להעביר במילים או בתמונות את התחושה של העמידה על שפת הקניון. את תחושת העוצמה של המקום, תחושה שיד אלוהים נגעה באתר. שהכול שם עוצר ואיזו אנרגיה על טבעית שואבת אותך פנימה. המסע היווה עבורנו חווית התבגרות משמעותית מאוד שללא ספק תלווה אותנו במסעות הבאים. בעקבות התקלה, זכינו לפגוש אנשים יקרים מאוד שהאופנוע מהווה עבורם דרך חיים והם סטו מדרכם כדי לעזור לנו וללוות אותנו. שם גם סומן המסע הבא. "באחה קליפורניה!".

המשך יבוא!

———————————————————————————————————————————————-

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לערן שביט.

———————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

ארץ נופי הוד ואנשים טובים

אגם אטיטלאן

יוג'ין ואני החלטנו כאמור לרכוב ביחד לכפר סן-פדרו השוכן לחופו הצפון מערבי של אגם אטיטלאן, אחד משכיות היופי של מרכז אמריקה, שנוצר מקריסה של הר געש למרכזו. כשדיברנו בינינו על המסלול, לא ממש טרחנו להסתכל למפה בעיניים. הניווט באיזורים כאלה לא אמור להיות מסובך. יש סדרה מרכזית של כבישים שלא ניתן לטעות בהם וכמה ישובים גדולים שאי אפשר להחמיץ. כך שרכבנו צפון מזרחה ולא ממש רצינו שמישהו יטריד אותנו עם ידע מדוייק. והאמנו ש"יהיה בסדר".

מצאנו בקלות את הפניה ימינה. לא זו שהיינו צריכים. אבל כן, מלה פילאס (Las Pilas) הכביש ירד לכיוון אגם אטיטלאן. אנחנו בסדר.
הגענו לפאתי העיירה סולולה (Solola) ממנה הנמיך הכביש בעוד סדרת פיתולים וקטעי נוף מדהימים, שניבטו לכיוון האגם ורכסי ההרים המקיפים אותו במעגל. כל הסביבה היתה ירוקה ומלבלבת. זה איזור חקלאי פורה במיוחד. מגדלים כאן קפה וגידולים אופייניים כמו בננות, תירס וירקות בחלקות קטנות וציוריות. בתחתית הירידות הגענו לפנחאצ'ל (Panajachel) עיר יפה, סואנת, צפופה ובשעה בה כל מי שגר שם, גם יצא לרחוב. יוג'ין רכב לפנים ואני התנהלתי בעצלתיים בעורף, נהנה מכל אוטובוס צבעוני וחנות מקושקשת הצבועה באסטטיקה מחממת לב. בשלב מסויים בו התפתלתי בין אוטובוס למשאית, האופנוע נטה ימינה, נשענתי בשארית כוחי על רגל ימין ועוד רגע והאופנוע היה נופל, גבר אלמוני רץ מבין הקהל שצפה בי וסייע לי לייצב את האופנוע בשניה האחרונה. מפנאחצ'אל  יוצאות מעבורות לצידו השני של האגם ומובילות תיירים לסן-פדרו ולישובים נוספים על קו המים. עצרנו לשאול על הפניה לסן-פדרו ואז הסתבר לנו שטעינו בכארבעים קילומטרים.

כלומר, היינו אמורים לפנות הרבה קודם. וכרגע מה שנותר כדי להגיע לסן פדרו, הוא להקיף את האגם. מה רע? אנחנו בטיול, אז קדימה. יוג'ין לפנים, לפניו על אופנוע קטן, בחור מקומי שהתנדב להוביל אותנו לכיוון הנכון ואני במאסף. הנוף הלך ונפתח מימין לדרך, ככל שטיפסנו מעל לאגם, בכביש שנסלל על הצלע ההררית המזרחית. הנוף היה עוצר נשימה. בכפר סן-לוקאס נפרדנו מהנווט שלנו והמשכנו ליעדנו. כחמישה עשר קילומטר לפני סן-פדרו, הפך הכביש באחת לדרך עפר, עד כי חשבנו שטעינו. לא. נהגים אישרו שזו הדרך. וככל שהתקדמנו היא הפכה להיות קשה יותר.

בורות, סלעים בולטים ושכבת פודרה עמוקה שלא איפשרה להעריך את המתרחש מתחתיה. הדרך החלה לטפס בתלילות וכללה מספר פניות חדות. אצלי המצמד החל להחליק מעודף מאמץ וסירחון שריפתו עלה באפי. זהו. סטופ. אני מכאן לא ממשיך. הצמיגים שלי הם צמיגי כביש חלקים ומראש קבעתי לעצמי גבולות. אני חוזר לאחור. נפרדתי מיוג'ין וברכיבה איטית ומדודה חזרתי את שלושת הקילומטרים חזרה לדרך הסלולה. זהו. היום אני מגיע לאנטיגואה (Antigua). כל תוכנית היא בסיס לתוכנית אחרת. ולי יש מגירה מלאה. לא קרה כלום. מאוחר יותר, קיבלתי מיוג'ין מסר במייל שהוא נחת בסן-פדרו. הודעתי לו שגם אני בסדר ולאן אני ממשיך. אולי עוד ניפגש שוב בהמשך.

מאגם אטיטלאן חיפשתי דרך קיצור לאנטיגואה, ופניתי מזרחה בסן איגנציו (San Ignacio) ושוב הסתמכתי בעיקר על תחושה ולא על ניווט מדוייק, רוב היום היה עוד לפני ולא היה איכפת לי "ללכת לאיבוד" קצת. ואכן רכבתי לאיבוד באיזור מדהים, חרוץ בנקיקים שכאילו עוצבו באולפני דיסני. הכביש נראה כמו צוייר בידי צייר קומיקס שלא מתחשב בחוקי המשיכה. סיבובים בנטיה חדה הצידה ופניות עם נפילה פתאומית לשקע, שהלב נופל לתוך הבטן. רכבתי באיטיות ופרט לזוג תיירים בקרוון קטן ושלושה טנדרים מקומיים, לא פגשתי איש לאורך כמאה ועשרים קילומטרים, בסופם עליתי על הכביש הראשי המוביל לאנטיגואה. בשוליו היה שלט שאי אפשר לטעות בו "סולל-בונה". אנחנו על המפה.

הגעתי לאנטיגואה וחיפשתי הוסטל קטן שגם אוכל לאכסן בתוכו את האופנוע. מצאתי אחד כזה, ממש בכניסה. את האופנוע דחפתי לתוך משרד הקבלה, בין שולחן הפקידה לחדר ששכרתי. עליתי על מדי הולך רגל. ויצאתי לספוג את הרמזים המסקרנים שקיבלתי כבר בכניסה לכאן. אנטיגואה שימשה כעיר הבירה של גואטמאלה עד לרעש אדמה שהחריב אותה בשנת 1773 ובתוך כמה שנים איבדה את מקומה כבירה, לעיר הסמוכה גואטמאלה סיטי. אנטיגואה השוכנת בין שלושה הרי געש, המציצים מעבר לקו האופק השטוח שלה. שוקמה על ידי השליטים הספרדיים. היום היא אחת הערים המשומרות והיפות בעולם. רחובותיה מרוצפים אבנים בסיתות גס, ביניהם בורות/סדקים/רווחים. אמנם זה יפה, אבל להיות נהג מונית ריקשה עם גלגלי קטנוע כאן, זו לדעתי העבודה המקפיצה והמנערת בעולם.  לאנטיגואה יש קסם. הרחובות רחבים יחסית, הבניינים החד קומתיים, גבוהים וצבועים גוונים צהבהבים ואדומים, העיר מלאה אנשים צעירים, מכל מקום בעולם. בכל פינה מסעדות, בארים, חנויות עיצוב ואופנה, כנהוג במרכזי תיירות נחשבים בעולם. חרשתי את העיר הזו שתי וערב ולא הרגשתי שובע, בשוק הצבעוני קניתי לי פירות טרופיים טריים וביליתי רגעים של געגוע לקפה טוב בבית קפה איטלקי של ממש. פגשתי חבורת אופנוענים מגואטמאלה סיטי שהקיפה אותי בשאלות שהפשוטה בהן הייתה אם אני שפוי.

מצאתי באנטיגואה אוירה של שמחת חיים, מהסוג שלא ראיתי בשום מקום במרכז אמריקה עד עכשיו. אולי בגלל הקוסמופוליטיות, אולי בגלל שכדי ליהנות מהמקום הזה, יש סף כלכלי שאינו מאפשר לדפוקים להשתקע בה. או אולי בגלל שהחלטתי פתאום לשים לב לזה.
ביליתי כאן במשך יומיים, בסופם הייתי בדרכי לגואטמאלה סיטי, אליה הגעתי בשעת עומסי הבוקר. אבל כמי שמתורגל לעייפה בהתמודדות עם הפקקים התל-אביביים, פרצתי בצחוק וצלחתי אותם כמו סכין לוהטת בחמאה רכה ביום חמסין. שוב שכרתי את שירותיו של נהג מונית ססגוני, שהוביל אותי בסדרת צפירות, משל אני איזה אח"מ. כך שאפילו שוטרים מופתעים הושיטו יד ועצרו רכבים, כדי להניח לנו לחלוף והולכי רגל עצרו להביט. הגעתי לסוכנות הרשמית של יצרן האופנוע שלי ברובע 4. שם חיכתה לי קבלת פנים מקצועית. ג'ני שדיברה אנגלית ומרקו מנהל המוסך, הורידו ממני כל דאגה שהגעתי רווי בה. הציוד אוחסן בחדר סגור במשרדי החברה. ישבתי עם מרקו על פרטי הטיפול הנדרש ובצורך להחליף את הצמיג האחורי השחוק (הותקן בקאלגארי בקנדה לפני עשרת אלפים קילומטר). אחר כך הגיעה מונית מיוחדת שלקחה אותי לקצה השני של העיר לרובע 13, לבית קפה/מסעדה שהוא גם חנות למכירת אופנועים חדשים ויד שניה. כל הזמן נכנסו ויצאו אנשים. ועסקאות עמדו באויר. קונספט מעניין. אחרי ארוחת צהרים. הודיעו לי שהטיפול באופנוע הושלם ומונית ספיישל באה להחזיר אותי לאופנוע שלי. עברתי עם מרקו על כל פרטי הטיפול. בדקתי שכל הברגים מהודקים וכי החלקים אכן הוחלפו במפרט הנכון. על אף שביקשתי לא לנקות את האופנוע. הוא עבר ציחצוח יסודי שודאי עוד ימשוך אלי כל מיני נודניקים – אופנוע מבריק הופך אותי למטרה. מחיר הטיפול והחלפת הצמיג, היה נמוך באופן מדהים יחסית לארץ. מדהים. לא פחות! ג'ני הזמינה לי חדר במלון "ספרינג" בו כלולה גם חניה סגורה לאופנוע. ונפרדנו בחיבוקים וטיפ, שלא שכחתי לרגע את חשיבותו. מגיע להם.

מלון ספרינג

מלון ספרינג נמצא בשדרה השמינית ברובע 1 בבניין משופץ בסגנון קולוניאלי, עם כמה איזורי פאטיו וגינון טרופי, תקרה בגובה 4 מטר ודלתות בגובה שניים וחצי מטר. חדר מרווח הועמד לרשותי עבור 23 דולר ללילה. הרגשתי שאחרי שבועיים כמעט, של תנאי מחתרת בכל הקשור לאיכות השינה שלי. אוכל לפוצץ את הסכום הדמיוני הזה. פרנקלין, האיש החביב בקבלה, החל לצטט באזני בעל פה, פסוקים שלמים מהתנ"ך בעברית. מסתבר שמסתובב כאן תנ"ך הכתוב עברית באותיות לטיניות. וזה הספורט האינטלקטואלי של נוצרים המאמינים כי עליהם לשמור על היהודים וישראל וכל הסיפור ששמעתי בדיינר "הביזון" בדלתא ג'אנקשן אלסקה, חוזר כאן. רק הפעם בספרדית. נו טוב.

למחרת בבוקר, שמתי פני למסלול בן כמעט 500 קילומטר לכיוון טיקאל (Tikal) אתר מקדשי המאיה בחבל אל-פטן (El Peten) בצפון גואטמאלה המישורית הלחה והמג'ונגלת, מקדשים הנחשבים בעיני מבינים ממני, לאתרי הפוחלן היפים בכל מרכז אמריקה. תכננתי להגיע הכי קרוב למקדשים, לבלות שני לילות באוהל,  התגעגעתי לחיבור שהוא איפשר לי למקומות שהייתי בהם. כביש CA9 הראשי לכיוון צפון מזרח, סלול באיכות מעולה וכך גם כביש 5 המוביל צפונה וחולף מעל אגם איזאבל (Lago de Izabal) בחלקו הצר על גשר בראשו, כולם עוצרים לצלם – אז גם אני – והמשכתי לכיוון אל-פטן. הגואטמאלים מבינים יפה מאד כי מקדשי הטיקאל הם היהלום בכתר התיירות שלהם ולכן, כל הקשור אליו מתוחזק באיכות גבוהה, בכל פאראמטר. לקראת הצהרים, החל לרדת גשם. זה לה היה בדיוק גשם, כי אם סוג של בלון מים בגודל הכנרת שמישהו תקע בו סיכה מעל לראשי. שוב, כולי רטוב. כל הציוד נוזל. המצלמה הפסיקה לתפקד. האיי-פוד טבע ואני? פי מלא שירה. מה נשאר לי לעשות חוץ מלהנות מכל שניה, אנשים שהסתתרו מהגשם, בצידי הדרך בכפרים שחלפתי בהם, חשבו ודאי כי איזה לוקו ברח מאיפה שהו. הם לא טעו בהרבה.

הצילום האחרון לפני שהמצלמה הושבתה מעודף מים…

הגעתי למתחם הטיקאל לקראת חמש אחה"צ. שכרתי חלקת דשא לצידה של מסעדת/לודג' ה"יגואר". מתחתי את האוהל למרגלות עץ זקוף ונישא, בגובה בנין בן ארבע קומות לפחות. את המצלמה והאיי-פוד תליתי מעל למנוע האופנוע הלוהט והם התייבשו וחזרו לתפקד. ישבתי במסעדה עם הלפטופ וניהלתי קצת עניינים בבלוג ובכלל.

האור מעל התפורר לאבקת חושך אפרפר. בישלתי לי ארוחה קלה; ביצה קשה, סרדינים, וכמה ירקות וקינחתי בכוס תה מתוק. סביב החלו להשמע קולות הג'ונגל שבליבו שוכנת קרחת התיירות הזו. המוסיקה הכי טהורה שאפשר לדמיין. איזון מושלם בין צלילים שכל מטרתם היא תקשורת בין דיירי המקום; מי שמחפש, מי שמאיים, מי שמתגונן ומי שמכריז על קיומו.  קולות של מצוקה. של כמיהה. של געגוע. של צער. של שמחה. – נכון, אלה תארים שאני נותן – להם אין בלוג.   בשעה תשע, הופסקה פעולת הגנרטור והחושך הודלק. הספקתי עוד לשלוח מייל לאבי אתגר מרשת ב', שהיום לא תהיה שיחה בשידור ישיר, כי כאן אין עכשיו כלום. לא סקייפ, לא סלולר ולא מורס. נשכבתי על הגב בתוך האוהל הקטן שלי. והעולם דיבר אלי בשפתו של הטבע. וככל שהעמיק הלילה לכהות, גברה יכולת ההקשבה שלי. הצלחתי לשמוע רחשים מתקרבים ונסוגים מהשיחים הסמוכים. נשימת חיה רובצת. איוושת נפנוף כנפיים נמרץ של עוף לילי שחלף מעל. רחש ניעור וסידור נוצות של ציפור גדולה שישבה בסבך. ואפילו ציוץ קלוש של גוזלים. התאמצתי בכל כוחי לא להרדם. הרגשתי כי אם אעשה זאת, אחמיץ את ליחשוש טפיפת רגלי היגואר, את ציקצוק נקישת מקורו של הקאצל. עודי מהרהר והנה נחת על כיפת האוהל תוכי מסוג ארה אדום. נוצותיו בהקו באור פנס הראש שהדלקתי. ברגלו האחת הוא החזיק פיסת מנגו כתומה. הושטתי אליו יד ולהפתעתי הוא התיישב עליה, לרגע הרגשתי את מגע טפריו האוחזים בזרועי בעדינות מתחשבת. הציפור הגדולה קירקשה משהו בשפה לא מובנת וחזרה על דבריה בשנית. הבנתי רק את המילה "סניור". בפעם השלישית, נפתח רוכסן האוהל ופרדי מנהל המסעדה הציץ פנימה ואמר לי, "סניור רצית השכמה בחמש, אז הגיע חמש". הודתי לפרדי, אף שהוא קטע חלום נהדר, קפצתי לתוך בגדי הקלים. הנעתי את מנוע האופנוע וייבשתי את המצלמה עוד כחמש דקות בגזי המפלט החמים, מה שבטוח. מיהרתי ונעמדתי בכניסה למסלול מקדשי הטיקאל. מאד רציתי לצפות בזריחה מראש פירמידת מקדש מספר ארבע. אבל לא עזר כלום. בשער עמדו שומרים שלא מיהרו לשום מקום. 150 קצאל שהם כ-90 ש"ח הועברו בשניה לשש לידי הקופאי ופתחתי בריצה לכיוון הכיכר המרכזית. למדתי את מפת האתר בעל פה. רציתי להספיק לטפס במעלה הפירמידה כל עוד השמש ממש נמוכה. הייתי לבד. הכל סביבי היה ירוק, גבוה ולח.

הגעתי לפירמידה 4 והסתערתי על גרם מדרגות העץ האינסופיות. כשהגעתי לקצה, השמש כבר סינוורה ממזרח. אך בכל זאת, המראה היה מדהים. כל אמירי הג'ונגל הצפוף נשקפו אלי למרחק קילומטרים רבים כשמיכת טלאים מצמר צמרות ירוק וכבד. מבין קטעי קרחות יער ביצבצו מקדשים נוספים. חשתי שוב כמה בר מזל אני. רגע שבו רציתי יותר מכל לחלוק אותו עם מישהו שמחובר אלי, לקירות הפנימיים שלי, לחוטים שקושרים אותי לחבילה אחת. אלף מצלמות ומיליארד מגה פיקסלים לא יוכלו לתעד את שבריר השניה כשליבי עלה על גדותיו… אז צילמתי סביב עם מה שהיה לי ביד. לאתר החלו להגיע קבוצות מטיילים שבאו באוטובוסים והסעות מעיירות השינה באיזור. ובתוך כחצי שעה כבר אי אפשר היה לצלם משהו, מבלי שיהיו בפריים לפחות עשרה אנשים. החלטתי ללכת בעקבות הקולות ששמעתי מדרום. שאגות קופים וצווחות ציפרים. מצאתי שביל צר שהוביל ממש לתוך הסבך.

הילכתי בדממה בשביל רמוס. רחוק מהמולת המבקרים הרבים. אכן ראיתי בעלי חיים במספר עצום. קופי עכביש, טוקאנים (אולי הציפור האהובה עלי) שריחפו בדממה אצילית מענף לענף, נקרים שהקישו על גזעים חלולים במיומנות, תרנגולי בר צבעוניים, תהלוכות נמלים כתומות שנראו כמו תצלום אוירי של כביש מהיר, עכביש טרנטולה שחור כתום שהילך באיטיות בטוחה בעצמה. ואף הצלחתי לצלם קופים שאגנים.

הציפור שהפליאה לשיר לסיום

לקראת חשיכה, הבנתי שאמנם אני זוכר את המסלול היטב, כי שיננתי נקודות אחיזה ועצמים בולטים, אבל לא רציתי להקלע לאפילה במקום הזה. מה עוד שנחילי יתושים היו ב- Happy hour  שלהם ויצאו לסיבוב שתיה בשכונה. שבתי דקות לפני נעילת הפארק אל פונדק הסמרטוטים שלי. האופנוע, האוהל וכל הציוד שלי זכו להשגחה של עובדי ה"יגואר" ודבר לא נגרע. הכנתי לעצמי ארוחת פאסטה מהירה. ממש לפני חשיכה נעמדה על ענף מעלי ציפור קטנה, אפורה פשוטה ורגילה שפצחה במזמור ציוצים ושריקות, אולי היפה והמורכב ששמעתי מעודי. קונצרט פרידה שהזכיר לי משהו: גם כשאתה מוקף בכל יפעת ועושר הטבע המוחצן והצבעוני. גם אם הדבר מולך, נראה בתחילה כדבר הכי משעמם בעולם, תן לו צ'אנס. אולי כשיפתח את הפה תימס מרוב תדהמה. מוקדם בבוקר ארזתי את עצמי ויצאתי לכיוון העיירה אגווה-קליינטה (Agua Caliente) במרחק 360  ק"מ. שם, על אף כמה אזהרות שקיבלתי על הבלאגן במדינה הבאה במסלול שלי, עקב אי שקט פוליטי ועוצר לילי – עבור אעבור להונדוראס.

בדרך לגבול עם הונדוראס

בפעם הבאה: המעבר להונדוראס. לא כל מה שאומרים בסי.אן.אן. מדוייק ויש דברים שלא אומרים ואולי חשובים יותר. עיר בירה שנראית כמו כוס בירה ששכחו לסגור את הברז מעליו. ואיזו ארץ יפה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 11 תגובות, הוסף תגובה    

עוד 46 יום ליציאה

אני פוגש לעיתים אנשים שכשהם מבינים שאני רוכב על אופנוע למחייתה של שפיות דעתי, הם מבשרים לי בחביבות שאני חייב לקרוא את "זן ואומנות אחזקת האופנוע". זה אחלה וודג'ט להסתובב איתו במחזיק המפתחות של ההשכלה הכללית. להראות אמפטיה למשהו שאינך יודע איך לאכול.  אז קודם כל. תודה! שנית, כבר לפני עשרות שנים חרשתי את הספר (שהוא בתכל'ס יצירה פילוסופית מענגת), כולל באנגלית. ויש לי החלטה אחת ברורה, שכאשר אני שב מהמסע הזה, אני מתיישב לתרגם אותו לעברית של בני אדם. לעומת התרגום המאד מדוייק אבל מה זה ארכאי, שאתה כל הזמן פשוט נחנק מצחוק בתוך הקסדה. אז כן. איפה היינו? אה. אומרים שלכל מכונה יש נשמה. אז יש. אבל גם אם תיקח את האופנוע לקורס בקבלה, בודהיזם או בהארה פנימית. בסוף הוא יצטרך מוסך. והנה הגיע זמן טיפול 40 אלף. לי יש את בועז ארוך. שיושב בבנימינה. אני מגיע אליו בבוקר עם האופנוע, חוזר ברכבת לתל-אביב (22.5ש"ח) ובא בערב לקחת אותו בחזרה באותה דרך.

יש כאלה שבאים לתקן ת'אופנוע רק בשביל הקפה

אתם מניחים ודאי שאני מקבל הנחה ולכן מונח בכיסו (שימו לב למשחקי הצליל). וחייב לכתוב עליו דברים טובים. הנחה שגויה אחי, ההנחה האמיתית שלי היא בכך שאני בטוח שמה שהוא עושה כבר יחסוך לי כסף. (כמובן מבלי לפגוע באנשים יקרים אחרים בברנז'ה) מעבר לכך שבועז הוא המלווה הקבוע של טיולי מועדון אופנועי השטח שלנו. הוא מגיע עם עוגיות וקפה שרתומים לטנדר ועגלה. אבל נעזוב זה. כשנתקעתי עם האופנוע שלי לפני כשנה וחצי, בדרך בין איטליה ליוון בלילה חשוך בו הסתבכו לי הבלמים. הוא היה היחיד שלקח את הטלפון (גם אם אמר שניה לפני, מי הבנזונה שמצלצל בשעה כזו)  וענה בשעה 3 לפנות בוקר לקריאת המצוקה שלי ובסבלנות הדריך אותי לפתרון. לזה אני קורא קשר ולאו דוקא עם לקוח שלו. אני עם בועז פור גוד! חוצמיזה שהבנאדם מקצוען ומנייאק לפרטים שברגע מסויים אני מרגיש שהוא אוהב את האופנוע שלי יותר ממני. קיביני מאט, מה הם עושים שם כשאני איננו. יש לי מין מוטו כזה: "יש מכונאים שמטפלים באופנועים. ויש כאלה שמטפלים באופנוע שלך!" וזה כל ההבדל.

בכל מקרה, בקרוב אני מגיע אל בועז ליום השתלמות של תחזוקה טכנית בסיסית, טרם יציאתי.

יש לי גיבוי כנראה גם בג'ונגלים של דרום אמריקה (טוב סתאם:) כתובת האתר של בועז

מאת: יוני   ·   קטגוריות: יוני בן שלום   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה