27 במאי 2016 אחינעם רוכבת את אפריקה 11
לרקוד עם אופנוע, ציידים ואריות
לבלוג הישיר של אחינעם כאן
"עצור את המכונית! תפוס את הרובהש'ך, מצאנו עקבות טריות!" גלגלי הלנד-קרוזר בלמו בהחלקה וג'ספר, אנדי ואנדי נטלנו את רובי הציד שלנו וירדנו מהרכב. זוג אריות אכל תשעה עשר עגלים בשבועות האחרונים ואנחנו היינו במעקב אחריהם אל תוך הבוש הנמיבי הסבוך. אם נמצא אותם, נוכל להרוג אותם באופן חוקי. אריות, שהחלו לצוד בקר כבר לא יחזרו לצוד טרף צייד רגיל וקשה יותר להשגה הם יחזרו לאכול את הבקר הזמין. ג'ספר ואיתו שאר החקלאים באזור מתמודדים עם בצורת, ועם ציידים חצופים שכבר הרגו בבעלי החיים שלהם, הם לא יכולים להרשות לטורפים להמשיך בחיסול עדריהם. עקבנו אחרי הצללים הרכים, כמעט בלתי מובחנים – של עקבות בחול, עד שהגענו לשקע באדמה מתחת לגדר הגובלת בחווה שכנה. על גדר התיל היה תלוי קומץ מרעמת אריה – מחוספסת ושחורה. שני האריות היו אריות מדבריים נדירים, אבל בגלל שעקבותיהם נדדו לסירוגין אל ההרים ואל השטח של ג'ספר, הפסקנו את המרדף. חזרנו ללנד-קרוזר, קצת מאוכזבים אך גם חשנו הקלה שלא היינו צריכים לירות בחיות היפות הללו.
עקבות אריה בחול
פגשתי באנדי לפני כמה שבועות בקייפטאון. ניוזילנדי החי בשוויץ, אשר כבר עבר את כל מערב אפריקה על BMW GS1200 שלו. הוא הזמין אותי לבוא ולגור עם חקלאי מקומי בשם ג'ספר, ליד העיירה אוטיו Outjo בצפון נמיביה. היו שם גם בני זוג מבריטניה, רוב ומנדי, אשר ירדו גם הם דרומה דרך מערב אפריקה עם לנדרובר, מצטרפים לחגיגה, ויחד היה לנו שבוע נהדר כאן. התחלנו לעקוב במהלך היום אחרי אריות ונמרים, עזרנו עם הבקר, התאמנו בירי לעבר פחיות בירה, הכרנו חקלאים אחרים באזור ורכבנו בשטח החקלאי הענק. בלילות הקמנו מחנה באמצע הבוש ובישלנו כמויות מאסיביות של תבשיל חזה בקר, בשר טחון עם פאפ (דייסה מלוחה מתירס), קארי עם אורז, שניצל ראם עם דלעות או צדפות עטופות בבייקון. ישבנו סביב המדורה, כל אחד עם בירה קרה או ג'ין וטוניק והקשבנו לסיפורים של ג'ספר.
ג'ספר הוא אדם מדהים, ענק עדין עם לב טהור מספר סיפורים מלידה. בעברו היה בצבא ועבד בבניין וכיום מנהל שלוש חוות. הוא צייד מקצועי, המוציא לקוחות עשירים למסעות ציד חיות בר. הוא סיפר לנו על ההיסטוריה של העיירה אוטיו; הסבא רבה של אשתו של ג'ספר יצא בעקבות בן שבט הררו המקומי מהבירה וינדהוק. הוא הבטיח לו כי בין הגבעות האלה חבוי לו מעיין. לאחר נדודים ושוטטות במשך שבועות ועל סף המוות, כשכבר עמד לוותר קרא המדריך "אוטיו!" שפירושו בשפה הררו "תסתכל כאן!" וראה זה פלא! במקום התגלה מעיין מפכה כמזרקה שהיה לבסיס לעיירה היושבת שם היום. ג'ספר סיפר לנו גם על כמה מלקוחות הציד שלו – המעניינים יותר, ביניהם מלך ספרד, אמריקני לבן שהתעקש שהוא חצי אינדיאני ואכל כבד חי של איילה בעודו מיילל אל הירח המלא, פיליפיני שחירבן במכנסיו כשנפגש עם אריה שהסתער לעברו ודרום אפריקני שבעת שהתקרב נמר למלכודת שהניחו, התכופף מתחת לשיח ודקר את עצמו עם החץ שלו.
משמאל: אנדי, רוב, אני, ג'אספר, ומנדי
ארוחת בוקר
ג'ספר גם עזר לי להחזיר את הביטחון העצמי שלי ולרכוב כמו שצריך. ערב הגעתי לחווה, התרסקתי 10 מטרים מדרך העפר המובילה אל ביתו. אחרי התאונה שלי ב-Sossusvlei השתדלתי לרכוב כמה שניתן כל הדרך על כביש סלול ושיננתי לעצמי "רק להיות רגועה, פשוט להיות רגועה" והגדלתי בכך את שעורי הפאניקה. כמובן נפלתי בשנית לתוך החצץ, זה היה בלתי נמנע. הורדתי את כל הציוד מהאופנוע אבל עדיין לא הצלחתי להרים אותו. כמעט בכיתי מרוב תסכול. עוד משבר אמצע מסע. אחד מאותם רגעים שבהם את כמעט נשברת ואז קול אחר בראש שלך אומר: "נו, תפסיקי להתבכיין ולעשות עניין. תתחילי לחפש פתרון" ג'ספר ואנדי הגיעו לעזרתי ושני ערבים לאחר מכן יצאנו לנסיעה ארוכה של 70 ק"מ על חצץ וחול, ג'ספר נסע בעקבותי על הלנד-קרוזר. התרכזתי בשמירה על רוגע ושחרור זרועותי כך שלא לחצתי בכוח על ידיות הכידון ולא נלחמתי באופנוע. היה רגע אחד של אימה טהורה כאשר קודו ענק קפץ מתוך החשכה והחטיא את הצמיג הקדמי שלי במילימטר. הייתי כל כך מופתעת, שלא היה לי זמן להאט. אבל חוץ מזה נהניתי מאד ללמוד לתת לאופנוע "לרקוד" בחול ואז לדחוף אותו קדימה כך שהוא שומר על קו ישר.
עכשיו שימו לב לשתי עצות למצטיינים שיכולים להפוך אתכם למקצוענים ברכיבה מחוץ לכביש!
עצה מספר אחת: דמיינו שאין לכם כתפיים. אבל לגמרי לא. הטו את על הגוף קדימה והסירו את משקלו מהידיים.
עצה מספר שתיים: תשירו "אני מאמין שאני יכול לעוף!" בקול רם ככל האפשר. ברצינות, זה עוזר.
מתאמנת בירי על פחיות
באחד מהימים יצאנו לחפש שתי זברות פצועות אשר נורו על ידי איכר אחר באזור. היריות לא כוונו היטב – והזברות הפצועות סבלו כרגע מכאבים חזקים. מותן יהיה בזבוז אם לא נצליח למצוא אותן. כשהתקדמנו בהרים בחיפוש אחר עקבות של דם על הסלעים, דיברנו הרבה על ההבדל בין רוצח לבין צייד. ג'ספר לא נהנה לצוד. הוא והחקלאים האחרים עוסקים בציד חיות בר באזור באופן מבוקר, רק לבשר למשפחותיהם ולמשפחות עובדיהם. הוא צד טורפים המאיימים על חיות המשק שלו ולוקח לקוחות "למסע ציד" באזור מוגדר על מנת להרוויח כסף כדי לפרנס את משפחתו. הציד מבוקר היטב על ידי הממשלה, כך שרק בעלי חיים קשישים וחולים ניצודים. רוב סכומי העתק המשולמים לציד חיות אלה, חוזרים למערך השימור שלהם. (כמובן, מערכת זו אינה שלמה או נקיה ויש בה גם שחיתות בשפע.) ג'ספר דיבר על האתיקה של ציד – להרוג מסיבות "מוסריות", לעקוב אחר החיה הניצודה בזהירות ברגל, לירות ירי ישיר ומטווחים קצרים בלבד, כמו גם לוודא שכיוונת היטב כדי לא לעזוב חיה פצועה סובלת מכאבים עד מותה. זה נראה קצת יותר מוסרי לקבל את הבשר באופן זה מאשר להיות מודע לתהליך על ידי מי שקונה את זה ארוז מראש עטוף פלסטיק מהסופרמרקט.
חקלאים אלה מנהלים חיים קשים, אשר בשנים האחרונות הפכו להיות קשים אף יותר. הבצורת הפכה את האדמה לעקרה ויבשה. עלים ירוקים נדירים מציצים מענפים אפורים, שיחים קוצניים המשתרעים לאורך קילומטרים. בורות מים ריקים ויבשים ופרות צמאות משוטטות בעייפות, עצמותיהן מציצות מתוך עורן. אין לחקלאים ברירה אלא למכור את הבקר שלהם לשחיטה – לפני שהם ימותו בכל מקרה. היצע גדול של בשר בקר אומר כי המחיר ירד באופן דרמטי והחקלאים משולמים על כך פרוטות. חוץ מזה יש גם ציידים המסתתרים על אדמתם וצדים את חיות הבר ואת הבקר שלהם. הגענו למחנה צייד לא חוקי אחד, מלא גולגולות, עורות יבשים וחתיכות מתכת דקה ששימשה כסכינים. אחד האתגרים בתביעות נגד ציידים אלה היא כי חקלאים נוטים להיות לבנים בעוד הציידים הלא חוקיים הם שחורים בדרך כלל. השופט אינו עיוור צבעים וגזע הוא סוגיה בנמיביה.
זהו נושא קשה ויחד עם זאת אני רוצה לנסות ולומר מילה על זה. כשמדברים עם חקלאי נמיבי שמשפחתו מחזיקה באדמותיה כבר חמישה דורות ופתאום הממשלה רוצה לקחת ולחלק אותה למקומיים, כהעדפה מתקנת. זה נראה קצת לא הוגן. הם בנו את המקומות אלה וקשה לטעון כי אם המתיישבים הלבנים לא היו עושים זאת, היו המקומיים השחורים בונים את החוות בעצמם. לדוגמא, באתיופיה, אשר מעולם לא היתה תחת משטר קולוניאלי, לא ניתן לטעון שהיא הרבה יותר מתקדמת מאשר השכנים שלה שעברו תחת שלטון זר. מדינות אפריקניות נוספות בן נזרקו מתיישבים לבנים, לא הסתדרו טוב יותר בלעדיהם (אנגולה, מוזמביק), ודרום אפריקה על פי כמה הערכות, הולכת ומידרדרת במהירות בעוד הכלכלה מתרסקת והשחיתות פורחת. מצד השני, קיים אי שוויון שאינו מוטל בספק בין לבנים ושחורים. הבושמנים השחורים נוסעים בחלק האחורי של הטנדר, עושים את כל העבודה המלוכלכת ותמיד יושבים בנפרד. שחורים נוטים להיות פחות משכילים ועניים. הם תמיד במקצועות כמו משרתים, טבחים, מלצרים ועובדי תחנות דלק. העניין הוא, שאין דבר כזה צדק. אי אפשר לתקן עוולות היסטוריות, וזו סתם התיפיפות נפש לחשוב כי שוויון מתקיים בכל מקום אחר בעולם. אני לא מביעה עמדה, או לוקחת צד, כי אם רק מנסה להרהר קצת על המורכבות של הארץ הזאת.
השבוע האחרון היה מדהים – הזכות להיות אורחת של מישהו אחר ביום-יום של חייו. זה כל כך שונה ממה שאני יודעת ובנוסף פגישה עם אנשים נעימים ומעוררי השראה. גם אם זה נמשך שבוע, באמת הרגיש לי כמו משפחה.
————————————————————–
כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאחינעם הראל
—————————————————————–
מאת: יוני · קטגוריות: כללי · לחץ כאן כדי להגיב ראשון!
