הרפתקה דוט קום

ארכיוני הבלוג

23 ביוני 2011 זאק סביב אוסטרליה לבד על אופנוע. הקטע המפרך. פרק 9

מדבריות אוסטרליה ה"הארד קור"

צחי טוחן דרכי עפר, שורד בתוך מיתוס של נטישוּת וקושי. יוצא מהצד השני … ומבקש עוד.

DSCF2338.JPG


הצג את הוראות הגעה אל Urandangi Hotel, Queensland, Australia במפה גדולה יותר

אחרי עוד זריחה מהנה ליד אולורו. יצאתי חזרה צפון מזרחה, לכיוון אליס ספרינגס. בימים האחרונים הבנתי שיתכן ואצטרך להניח בצד את תוכניתי המקורית, לרכוב מאליס חזרה צפונה, מרחק 500 ק"מ, ואז מזרחה על דרך בארקלי Barkly Hwy, אחת המשעממות בסביבה אך היא הדרך הסלולה היחידה המחברת בין הטריטוריה הצפונית (N.T) לקווינסלנד QLD.
קצת קשה להבין, אך הביטוי לנטישותן של שתי המדינות/טריטוריות העצומות האלה בא לידי ביטוי בעובדה שהן מחוברות ביניהן בכביש אחד בודד. תוך חיפוש במפה, מצאתי את "כביש פְּלֶנטי" Plenty Highway משמעות השם, הוא חיבור בין שתי מילים מאד אופטימיות; "כביש" ו"שפע". אך המציאות ממש רחוקה מכך. כשעצרתי באליס נכנסתי לתחנת המידע לשאול עד כמה פלנטי יכול להחליף את ציר הברקלי שהחלטתי לא לעלות אליו. מנהל המקום ששמע על כך העלה על פניו חיוך כששמע שאני מתכוון לעבור את הדרך על אופנוע. "לא מומלץ אלא אם אתה על רכב 4X4  עם מרווח גחון ענק. מדובר במסלול שרובו חול וסלעים…" מסיבה כל שהיא לא ממש האמנתי בבחור הזה שהיה לבוש חליפה ישוב בחדר ממוזג, רחוק 300 ק"מ מהמסלול המדובר…ובכלל, נראה כי יש סיכוי קלוש שהוא עצמו היה אי פעם בחייו על הציר הזה.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=b_P6rbCKGPo]

החלטתי איפא להגיע לקצה הדרך ולחפש תשובות אמיתיות בקרב תושבי המקום וכאלה שעברו בה לאחרונה.
העצירה הראשונה שלי היתה בגֶ'מְטְרי Gemtree הנקודה המקסימה הזו, היא אחד מחניוני הקראוונים הנעימים שפגשתי בדרך. היא מבודדת והכל עובד על גנרטורים. ללא שום עיר של ממש ברדיוס של מאות קילומטרים סביב והבעלים מכניסי אורחים אמיתיים בנשמתם. המקום נקרא כך בשל העובדה שהאיזור כולו מכוסה באבני חן מסוגים שונים ויש המגיעים לכאן לכמה ימים או שבועות, כדי לחפש ולאסוף לעצמם סוגים שונים של אבנים כאלו. קימפנגתי בקצה החניון והחלטתי כי למחרת אצא לנסיעת מבחן, לבדוק מה טיבה של הדרך המצפה לי בהמשך.

למעלה: עצירה וחניה בג'מטרי

בעלי החניון שחצה את דרך ה"פלנטי" מדי פעם, דווקא תמך ברעיון הרכיבה עליה באופנוע: "הרעיון בהחלט במקום אך, זו תהיה רכיבה לא קלה, תנאי הדרך משתנים במהירות מחול אדום ועמוק, למשטחי חצץ מחוספס וחד…" אך הדרך הזו מייצגת באופן המובהק ביותר את המושג "אָאוּטבָּק". חבל ארץ פראי, אבק אדום, חוות ענק ומיתוס עירוני מוזר הנקרא "אורות מין מין" Min Min Lights.
היה ברור לי כי מאחר ויש רק תחנת דלק אחת במרחק 210 ק"מ, אצטרך להצטייד בדי דלק לשאר 350 הק"מ שמחכים לי בהמשך עד לתחנה באורנדנג'י Urandangi.
כאשר שאלתי את כרמל, מנהלת החניון (וכן, היא יודעת על הר באותו שם בישראל…) אם יש מצב לבקש עזרה באחת החוות הפרטיות לאורך הדרך – רק במקרה… – היא הזכירה לי, כי מדובר בחוות בגודל של מיליון (!) אקר כ- 10,000 קמ"ר וכדי להתקרב אל אחת כזו מדובר בסטייה של עוד 60-80 ק"מ מהציר. עדיף להשאר ליד האופנוע על הדרך, עד שמישהו יעבור.

לאחר יום בג'מטרי ושיטוט רכוב בסביבתה, הייתי נכון להמשיך. למחרת בבוקר התעוררתי מוקדם, ארוחת בוקר מהירה ולאחר פרידה חמה מבעלי המקום, יצאתי לחווֹת את ה"פלנטי".

30 הק"מ הראשונים היו סלולים, אך מייד אחר כך הפכה הדרך לעפר, מכוסה באותו "קורדרוי"- תלמים רוחביים. שניתן למצוא כמעט בכל דרך עפר בעולם (הדבר נובע מנסיעת רכבים כבדים עליהן. מאחידות גודל הצמיגים שלהם וקצב פעילות הבולמים). האופנוע רעד וקיפץ והרגשתי כאילו אני בתוך מערבל ואז, בבת אחת הכל השתתק, הרעידות נפסקו והדרך הפכה לחול אדום וטובעני ופתאום שינתה תכסית והפכה לסלעית/חצצית – כמו לרכוב על משטח סכיני קצבים חדות. בקטע מסויים, הרגשתי כי הצמיג האחורי מתנועע מצד לצד בחופשיות. חשבתי כי מדובר בתקר. עצרתי בזהירות תוך הנחה זהירה של הרגלים לצידי האופנוע. אך כשפניתי קלות לנסות ולזרוק מבט לכיוון הגלגל האחורי. איבדתי שיוו משקל והאופנוע נפל הצידה, לתוך האבק העמוק והרך. בהמשך 7 שעות הרכיבה שביליתי ב- 210 הק"מ של הקטע הזה, מצאתי עצמי מניף את האופנוע כמה פעמים. הגעתי לתחנה בה עצרתי לחנית הלילה The 210km from Gemtree -> Jervois Station (avg speed 30km/h).

תחנת ג'רבויס Jervois Station השוכנת כ- 350 ק"מ צפונית לאליס ספרינגס, היא אחד המקומות המבודדים ביותר שניתן למצוא באוז. מדובר בחוות בקר פעילה, בגודל 2,750 קמ"ר. כשהגעתי, השמש החלה לשקוע. שילמתי 5 דולר עבור מקלחת חמה ופינה נעימה להקים בה את האוהל שלי לפני חשיכה.
הלילה היה שחור כקטיפה ושוב, חדות מראה הכוכבים שנדלקו מיד עם שקיעת השמש, היה מחזה מרהיב ומרגש.
למחרת בבוקר, לאחר התדלוק, ביקשתי רשות להכנס ל"בית-הספר האלחוטי" “School by Air” המקומי. משהו שזרק אותי 30 שנה לאחור. ילדי המשפחה שהמקום בבעלותה, לומדים בצריף קטן בחצר האחורית, בעוד המורה נמצא באליס ספרינגס. 350 ק"מ משם. זה הזכיר לי סצנה מ "גבי ודבי" Gabi & Debbi שבעזרת שרביט הקסמים שלהם, נחתו בחווה מרוחקת שכזו ופגשו בילדים שלמדו כך, דרך גלי הרדיו. כיום הילדים לומדים בעזרת צלחת לוויין המספקת להם קישור לאינטרנט וכמובן הרבה יותר אפשרויות קבלת ידע ומידע מבעבר. (כן, לא צריך להרחיק למקום נטוש שכזה; יש היום הרבה ילדים שחיים במרכזי הערים הגדולות וחווים אותה בדידות. רוב הקשר שלהם עם העולם החיצון, מתקיים דרך האינטרנט ודומיו…). בית החווה כולל מתחתיו מקלט. הוא נבנה על ידי הממשלה ב-19 חוות בשנות השישים של המאה הקודמת. בתקופה ההיא אוסטרליה היתה משולבת בתכנית שיגור לוויינים גדולה. שעיקר פעילותה התרחשה במרכז אוסטרליה. הטילים ששוגרו מאיזור השילוח וומרה Woomera, היו באורך של 32 מטר ובמשקל 105 טון החתיכה ואף שהם שוגרו מעל איזורים נטושים ממש, הם היוו סכנה לתושבים המעטים מעצם טבעם ליפול מדי פעם ולהתרסק אל תוך המרחבים האלה.
לאחר בדיקת האופנוע – רק כדי לוודא שהכל מחובר למקום, לא ניזוק או אבד לאחר הרכיבה האגרסיבית של היום הקודם – מצאתי שהכל פיקס, פרט לכמה חתכים בצידי הצמיגים, שנגרמו מאותם קטעי דרך מרוצפי אבנים חדות. כללית, הצמיגים היו עדיין במצב מעולה ולמזלי הכנסתי לתוכם בנוסף פנימיות איכותיות לפני יציאתי לדרך.

יצאתי מהחווה תוך הערצה לאנשים שחיים במקום שכזה. אלה אולי התנאים הקיצוניים ביותר לקיים חוות בקר ואין לי ספק, כי לשם כך נדרש אופי נדיר בקשיחותו. בקיץ, החום ממריא ל-50 מעלות צלזיוס ובחורף, הקור מקפיא. שנות בצורת הן דבר שבשגרה ובשנים האחרונות מדובר בשטפונות עוצמתיים. אך אי לי ספק כי הבדידות, היא הדבר הקשה ביותר שיש להתמודד איתו במקום שכזה.
המשכתי לרכוב בבדידות מזהירה ומזככת, מקשיב למוסיקה ונהנה מהדרך הקשה שכבר התרגלתי אליה במובנים מסויימים. כעבור עוד 220 ק"מ של חול וסלעים, הגעתי לקצה של ה"פלנטי". עליתי על דרך שדמתה יותר לשביל עיזים. באחת העצירות פגשתי בוקר מאחת החוות באיזור (משהו צנוע בגודל כחמישה מילון דונם…). הוא יצא מה 4X4  שלו להפסקת עישון וסיפר שהשנה הקדימו את איסוף הבקר. חתיכת פרוייקט. לצורך כך הם מפעילים כמה סוגי אמצעים הכוללים; רכבי שטח, מטוסים קלים ומסוקים, טרקטורונים, אופנועים (רובם DR650) ורוכבי סוסים.
לאחר חציית הגבול לקווינסלנד, תנאי הדרך השתפרו מאד וכעבור עוד 50 ק"מ, הגעתי לאוראנדאנג'י Urandangi.
הישוב הקטן הזה שהוקם בשנת 1885, היה בראשית דרכו לא יותר מחנות כלבו קטנה על אם הדרך. לאורך השנים, המקום התפתח ובשנת 1920, כבר היו במקום שתי חנויות, מלון קטן, מועדון ריקודים, סניף דואר ותחנת משטרה וכמובן מספר מועט של תושבים.. המקום הפך לנקודה חשובה על צירי המטיילים ומסלולי העברת הבקר. היום מספר התושבים הוא 4 ומלון אוראנדאנגי הוא תופעה רחוקה שנות אור מכל מה שנחשב אצלכם לפירוש המושג "מלון". אך זה גם היופי שבו. הוא משמש גם כפאב העיירה, חנות הכולבו, מסעדת מזון מהיר ואולם התכנסויות. והכל מנוהל בידיה של גברת אחת בת 70 בשם פָּאם, המשכירה חדרים למי שמגיע לכאן ומחפש מרגוע לעצמותיו :-).

Min Min lights.JPG

Urandangie (Once a central hub).JPG

Urandangi - Pub, Petrol station and General store.JPG

Urandangi Pub-1.JPG

Urandangi pub.JPG

Pam - Urandangi pub owner.JPG

למעלה: פאם

Urandangi History.JPG

בעקבות איזה תקל עם בחור אבוריג'יני בלילה הקודם, המשטרה הוזמנה למקום והפאב היה סגור באותו ערב. פאם, די שמחה לקבל ערב חופשי מהגשת משקאות ובילינו את הערב בפטפוטים בחצר האחורית. אחר כך היא הכינה ארוחת ערב, כשלפתע תפסתי כי זו הפעם הראשונה מאז יצאתי לדרך, בה זכיתי לארוחה ביתית של ממש. לאחר שהרגשתי נוח יותר שאלתי אותה: "פאם, מה הביא אותך לחיות בחור שכזה בסוף העולם. לגמרי לבד בסביבה עויינת שכזו?" והיא ענתה: "כל חיי רציתי להיות בעלת פאב במקום נטוש ורחוק ועכשיו אני חיה את חלומי!"

Plenty Hwy _ Galah birds .JPG
כרגע אני עדיין בקווניסלנד ורוב הדרכים המחכות לי מחר, היו מוצפות בעת שיצאתי מסידני לדרכי לפני 48 ימים. אני מקווה כי הרכיבה מ"הרון" תהיה קלה יותר מזו שחוויתי ב"פלנטי" כי הייתי מותש אחרי 500 ק"מ של דרכי חול וחצץ.

בהמשך, לתוך האאוטבק של קווינסלנד על כל סיכוניו.
יאללה.
ZAC

למטה, ממש בקצה הפוסט: תזכורת התכנית המקורית. מסידני עם כיוון השעון. כרגע אני בנקודה המצויינת במעויין אדום.

180002_173474712698607_153738271338918_365568_2100608_n.jpg

———————————————————————————————————————————————–

תרגם וערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לצחי.

———————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

10 ביוני 2011 זאק בלב האדום של אוז. דיווח 8

אדמה. אופנוע. שמים וכל הקסם שביניהם

ימים של מרחבי מדבר ולילות של אין סוף רקיע. על אופנוע. ללא שום דבר שמפריד בין צחי לחלומו.

229533_194934223885989_153738271338918_489404_4512427_n.jpg


הצג את הוראות הגעה אל Uluru, Mutitjulu, Northern Territory, Australia במפה גדולה יותר

 

כשעזבתי את קאת'רין דרומה, הרגשתי כי בלֶג הבא של המסע, אני אמצא עצמי בסוג של מבחן מול איומי הסביבה והתנאים הקיצוניים של צפון אוסטרליה.

כשהתעמקתי בקריאת מחשב הדרך של האופנוע, הבנתי מייד כי נתוני תצרוכת הדלק, מצביעים על עלייה של כליטר למאה ק"מ. כנראה בעקבות החלפת הצמיגים. זה לא הרבה. אך כשמדובר על 500 ק"מ, זה כבר עסק עם 5 ליטר שעלולים להיות מאד חסרים לקראת סוף קטעים ארוכים אי שם באאוטבק.

העצירה הראשונה, היתה במקום עליו שמעתי רבות: Daly Waters Pub המקום נחשב כאתר מורשת היסטוריה אוסטרלית מאד מפורסם. בשנת 1862 הגיע לכאן ג'ון מק'דואל סטיוארט, אחד החוקרים הגדולים של אוסטרליה. זה היה במסע בו ניסה לפתוח נתיב בין אדלייד בדרום לדרווין בצפון. ומצא לראשונה באיזור זה מים חיים. המקום הזה ידוע גם כשדה התעופה הבינלאומי הראשון של אוסטרליה. כש"דיילי-ווטרס" היוותה מרכז לתחרות הטיסה בין סידני ללונדון בשנת 1926. בתקופת מלחמת העולם השניה, שימש המקום בסיס אווירי מרכזי, לכוחות הברית במלחמה מול היפנים על ג'אווה –פיליפינים. היה זה יום רכיבה של 270 ק"מ בלבד ובשניה שהגעתי לדיילי ווטרס, התאהבתי בה. מיידית.

הפאב ממוקם במרכז העתיק של העיירה שסך תושביה עומד על… 15 איש. הייחוד של הפאב, אינו רק בזכות היותו הוותיק ביותר בטריטוריה הצפונית של אוסטרליה, אלא הרבה בזכות מה שיש בתוכו. הקירות מכוסים בתיעוד של אנשים מכל העולם שביקרו והשאירו כאן. בצד אחד של הבר, ניתן לראות חזיות תלויות מהתקרה ובצד השני, תחתונים, כובעים, תעודות זהות ורשיונות נהיגה של מבקרים מכל העולם. שטרות כסף מכל מקום שאתם מעלים בדעתכם (לצערי לא מצאתי שטרות של שקלים) וסמלים רקומים (פָּאצ'ים), של משטרות, יחידות כיבוי אש ושירותי אמבולנס וחילוץ. גם הם מכל רחבי הגלובוס, כיסו את קירות הפאב.

הגעתי בדיוק בשעה הנכונה. ההָפי-האאואר וכאן חוויתי משהו מיוחד בפעם הראשונה. הברמנית הטילה מטבע וביקשה לדעת מה הניחוש שלך. אם צדקת, המשקה בחינם. אם טעית אתה משלם את המחיר הרגיל. בשעות הערב, המקום הפך לסוג של מועדון, בו בחור לא צעיר, הרביץ מופע סטנדאפ של שעה וחצי שהיה הטוב שראיתי מזה שנים.

227954_194697917242953_153738271338918_488013_1316614_n.jpg

בבוקר, כשהתארגנתי והגעתי לתדלק, מצאתי שהמשאבה נמצאת מעבר לכביש ושוב הופתעתי, כשהסתבר כי מילוי דלק הוא על בסיס של אמון. לאחר התדלוק באתי לפאב והודעתי לבארמנית כמה דלק מילאתי ושילמתי. מסתבר ששיטת האמון עובדת.

230198_194709913908420_153738271338918_488224_2157480_n.jpg

העצירה הבאה, היתה במרחק 500 ק"מ משם. מזג האויר היה אידאלי לרכיבה ואף שלא היה משהו מיוחד בנוף סביב, הרכיבה היתה נעימה וקלה.

בלילה קימפנגתי בסמוך לתופעה גיאולוגית ייחודית בשם Devils Marbles’. הגוּלוֹת של השָטן. המקום הוא אוסף של כדורי סלע גרניט עצומים שגודלם נע בין קוטר של 50 ס"מ ועד לשישה מטרים. הם מושלכים על פני שטח עצום וחלקם מונחים באיזון בלתי אפשרי זה על זה.

גוני הקרקע האדומה. העשירה בברזל ומינראלים אחרים, מעניקים לכדורי האבן האלה תפאורה מושלמת והשקיעה וגם הזריחה היו מרשימים ביותר. הלילה היה צלול ועובדת היות המקום רחוק מכל נקודת ישוב מוארת, איפשרה לי להבחין כמעט בכל כוכב בגלקסיה שישבה מעלי כמו חופת גחליליות, בה כל נקודה מוחשית כל כך עד כדי נגיעה.

רכיבה במדבר, מעוררת תחושות אחרות. הכל אין סופי. אינו נגמר או מסתיים. השמיים יוצרים מעליך מעין בועה המכסה את הריקנות שאינה נגמרת עד לאופק ולכל הכיוונים סביב. הדרכים הארוכות חוצות מרחבי שטח אדומים, בהם אין מכשולים כמו עמודי חשמל וטלפון המפריעים לך לספוג את האין סוף הזה. השנה זכה המדבר להרבה גשם. מה שהפך את המראה כולו לקצת סוריאליסטי, בו דיונות אדומות כוסו בעשב ושיחים. משמעות הדבר היתה גם תקופת שפע לבעלי החיים המדבריים.

בדרך לקינגס-קניון Kings Canyon פגשתי במגיפת המדבר. עכברי המדבר The desert mice. פגשתי בעכברים האלה, בדרך מאליס ספרינגס Alice Springs לקינגס קניון. יצאתי בדרך עפר, העוברת בשטחים בבעלות אבוריג'ינית ונקראת הדרך המרכז האדום The Red Centre Way. מדובר ב-600 ק"מ, מתוכם 300 ק"מ, היא דרך לא סלולה וקשה יחסית לרכיבה. הדרך עוברת בתוך רכסי מק'דונאל West MacDonnell Ranges וביליתי לילה איפה שהו לצד הדרך. כמות העכברים – הקטנים האפורים האלה – מהסוג שמוצאים במעבדות – היתה מפתיעה.

230375_194708653908546_153738271338918_488202_5823684_n.jpg

227889_194708397241905_153738271338918_488194_4005248_n.jpg230937_194708493908562_153738271338918_488197_1969168_n.jpg

למעלה: בדרך לרכסי מק'דונאל

זו הפעם הראשונה בה ראיתי תופעה שכזו ובתחילה מצאתי את הדבר די משעשע. העדפתי לחלוק את מזוני עם כמה עכברים, על האפשרות לחלוק אותו עם להקת כלבי דינגו.. אך ברגע מסויים, הבנתי שעכברים עלולים להיות מסוכנים לא פחות… שני אופנוענים שהצטרפו לנקודת החניה שלי לצד הדרך – באמת אחלה חניון – עידכנו אותי, כי העכברים החמודים האלה, מכרסמים הכל. מהאוכל שאיתי ועד לצינורות ההידראוליים של האופנוע. בעקבות אירוע שכזה, באופנוע של אחד מהם, נדלקה בקטע אחר של המסע שלו – נורת ה"ניוטראל", בלי שום קשר למצב האמיתי של ההילוך בו היה האופנוע… בבוקר פקחתי עיני עם תפילה ותקווה, ששום דבר חשוב באופנוע שלי לא כורסם בלילה.

עכברים הם גם "מגנט" לנחשים, הנוהגים לצאת בשעות הבוקר לסעוד. פגשתי בנחשים כאלה ברכיבות בוקר כשחצו את הנתיב שלי לא אחת. מדובר בנחשים ענקיים. רבים מהם נחשבים למסוכנים בעולם. גם הידיעה כי אין שום יכולת לקבל עזרה גם במרחק מאות קילומטרים,מווציאה את החשק לפגוש אותם מקרוב.

למחרת בבוקר, לאחר לילה מאד קר, הגעתי לקינגס קניון. קשה לתאר את יפי המקום; קירות סלע הנופלים לעומק 300 מטר וקרקע אבוריג'ינית קדושה עם בורות-מים (הקרויים בפי האבוריג'ינים "בּילָאבּוֹנג"- למי שהיה סקרן לדעת מה מקור שם מותג האופנה הידוע…), משרים על המקום אווירה קסומה ומהפנטת. נהניתי מטיול רגלי בן שישה ק"מ סביב הקניון ופשוט השתדלתי לא למעוד לתחתיתו מרוב התרגשות מהמראה המהמם…

250499_194710990574979_153738271338918_488250_7459892_n.jpg

Uluru

246678_194712507241494_153738271338918_488278_748354_n.jpg

230673_194712617241483_153738271338918_488279_4225216_n.jpg

250887_194711113908300_153738271338918_488252_6481711_n.jpg

העצירה הבאה, היתה למרגלות האולורו Uluru האדיר, שנקרא בפי המתיישבים הלבנים: איירס-רוק Ayers Rock. הרכיבה מקינגס קניון לאולורו, היא קטע של 300 ק"מ בערך, בנוף ותנאי מדבר טיפוסיים. הכבישים בחלק הזה של היבשת, סלולים ברמה איכותית במיוחד. שכן, האולורו הוא מגנט תיירותי המושך תיירים מכל העולם, הבאים לראות את גוש הסלע הייחודי. אני קורא לו "הסלע" אך הוא הרבה יותר מכך.

230158_194712780574800_153738271338918_488283_3868781_n.jpg

אפשר להבחין באולורו כבר ממרחק של מאות קילומטרים, שכן הוא בולט מעל המישורים לגובה של 348 מטר. ניצב מעל משטחים מגוהצים של חול אדום על לאופק. נוכחותו מתעצמת בעיקר בשעות הזריחה והשקיעה, בהן השמש מדגישה את צבעו האדום על רקע השמים. ידוע על התיישבות בני אדם בסביבה כבר לפני יותר מעשרת אלפים שנה והוא נחשב לקדוש לאבוריג'ינים. האולגאס The Olgas, שהם 36 גושי סלע הניצבים במרחק 25 ק"מ מהאולורו, מרשימים לא פחות. שם ביליתי באותו לילה,  בלגימת כמה בירות שחלקתי עם תושבים מקומיים תחת שמיים עצומים זרועי כוכבים, סיכמתי את הפרק הזה.

מחר אציץ במפות ואחליט איך אני יוצא מכאן ובמידה לא קטנה של צער, אתחיל לנוע מזרחה ולכנוס לתוך השבועיים אחרונים של המסע הזה.

עד לפעם הבאה…ביי.

ZAC

———————————————————————————————————————————————–

תרגם וערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לצחי.

———————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

22 במאי 2011 זאק סביב אוסטרליה. פרק 6: הציקלון שיבש תכניות.

חופשה בתוך חופשה

הנה רוכב לו אדם, לבד במרחבי יבשת. אופק רודף אופק. מדבר נושק חופים, מסע. מימוש חלום. לא רק שהוא ביבשת רחוקה, הוא רחוק כמעט מכל דבר-גם בתוכה. צחי מתאים תוכניות למצב. מלטף את הכתף הצפון מערבית של אוסטרליה ומתעמת עם מבואות האאוטבק המיתולוגי. ענן האבק האדום מתחיל להתקרב לבלוג הזה.

שוב. באמצע שום מקום, מצא צחי חיבור לרשת ושלח דיווח. איזה כיף לנו. תודה צחי! (תמונת הכותרת-היא שלו!)

226468_191261744253237_153738271338918_467380_5636426_n.jpg

zac-aus-map-kathrin.jpg

(למעלה: המעויין האדום במפה מסמן את העיירה קאת'רין. ומציין את הנקודה אליה הגיע צחי בפוסט הזה)

ברום Broome הטרופית, הייתה המקום הראשון בו הרגשתי כמו בחופשה קלאסית. שכרתי צריף המשקיף לאוקיינוס ההודי והתחברתי למקום לאורך 3 לילות. פרקתי את כל הציוד מהאופנוע ודבר ראשון הלכתי לברר מתי יפתחו את "מסלול נהר גיב" 'Gibb River Road' לשימוש כלי רכב. אורכה של ה"גיבּ" הוא כ-700 קילומטרים של דרך עפר, החותכת מבעד לאיזור הקימברלי Kimberleys והייתה אמורה להיות הדובדבן של המסע כולו.

למעלה: כייבל ביץ' – ברום

עוד בסידני רכשתי זוג צמיגי שטח המיועדים לרכיבת אקסטרים תובענית, (קוטיננטל TKC-80) ושלחתי אותם לכאן בדואר.
לאכזבתי, מצאתי כי תשתית הגיבּ ניזוקה קשות בעקבות סופת הציקלון האחרונה שהכתה בקימברלי'ס ותיפתח לא לפני עוד שבועיים. מאחר ואין מצב שאני אמתין זמן שכזה, שיקעתי עצמי במשך יומיים, בהנאות הפשוטות שברום מעניקה לאורחיה; אוכל טוב ושחיה במימיו החמימים של האוקיינוס ההודי.
אספתי את הצמיגים שחיכו לי בסוכנות הדואר המקומית וקשרתי אותם מעל לציוד. הארץ הזו עצומה כל כך, שהייתי בטוח שכבר אמצא לי איזו שהיא כברת דרך אחרת, לעשות בהם שימוש. (ואין לכם מושג כמה צדקתי…).
היציאה מברום לכיוון כללי מזרח צפון מזרח, כשאני עמוס במשקל הנוסף של הצמיגים שקשרתי מאחור, הייתה איטית. עצירת התילדוק הראשונה הייתה בתחנת וואלארי Wallarie roadhouse. זו היתה הפעם הראשונה, בה חשתי עצב למראה ילידי המקום – האבוריג'ינים. העיירות הקטנות דרכן חלפתי כל הדרך מברום לקאת'רין Katherine, משהו כמו 1600 קילומטרים בכיוון כללי מזרח, מלאות באבוריג'ינים הבטלים כל היום. יושבים ברחוב בקבוצות, משתכרים או מסניפים אדי בנזין. לדעתי, אחת הבעיות העיקריות של אוסטרליה. זה מעציב לראות לאן הם הדּרדרו תחת שלטון האדם הלבן.

למעלה: חציית איזור הקימברלי היפהפה. צילום תחתון: חניון בו חלקתי דשא עם בושטיאן על ויסטרום וקן שרוכב על הונדה CB250

הדרך לפיצרוי קרוסינג Fitzroy Crossing, שהוגדרה "תכנית B" במידה ודרך נהר גיבּ תהיה סגורה – הייתה איומה ממש, מלאה בורות וחריצים. האויר היה חם ולח ושמחתי להגיע סופסוף לאתר הקמפינג בפיצרוי קרוסינג. כמה בירות קרות ו"אאוטבק-המבורגר" כולל כל התוספות, היה בהם די כדי לשלוח אותי לשנת לילה עמוקה ומפצה.
למחרת, עצרתי בהאלס קריק Halls Creek, וגיליתי שפארק באנגל-באנגל Bungle-bungle national park בו תכננתי לבקר – סגור. כן, גם הוא בעקבות אותו ציקלון. בעודי מתדלק, קבוצה בת 10-15 רוכבים על הונדה גולדויינג. נכנסה לתחנה. החבורה הזו שממוצע גיל משתתפיה חמישים פלוס, רוכבת סביב אוסטרליה פעם בשנה. וזו כבר השנה העשירית. הם עושים זאת גם כדרך לעידוד מודעות ואיסוף תרומה למלחמה בסרטן הערמונית. היה נחמד לקשקש עם החבר'ה האלה ולאחר כמה צילומים משותפים המשכתי בדרכי.

יצא לי איפא לטעום רכיבה במסלול נהר גיב, בדרכי לחווה הזו יצאתי לחמישה קילומטרים של הליכה למפלי אֶמָה Emma Falls , זה אכן היה מאמץ שווה. מי המפלים (יש שניים) צונחים לבריכה אחת ויוצרים נאת מדבר מדהימה באיזור הצחיח הזה. מפל אחד הוא כל כך חזק שלא ניתן לעמוד תחתיו, בעוד השני מתיז כמו ממטרה. ביליתי שם במים הקרירים כשעתיים, לפני שצעדתי חזרה לכיוון האופנוע שחיכה בסבלנות.

למעלה-מפל המים ב"אמה פולס"

העצירה הבאה היתה אגם ארגיל Lake Argyle . זהו האגם המלאכותי השני בגודלו באוסטרליה ויופיו פשוט עוצר נשימה. כל כך התלהבתי מהמקום, שהחלטתי לשהות בו שני לילות ולבלות את כל היום בבריכת השמים Sky pool (בריכה ללא דפנות מוגבהות, התלויה מעל האגם) ולהרגע בין דפיו של ספר.

למעלה: אגם ארגיל – מקום באמת לא רגיל

זהו חברים. בפעם הבאה: איך כמעט הפכתי ארוחה עיקרית ללהקת כלבי דינגו בעודי מקמפנג בפארק הלאומי קאקאדו Kakado national park.

והנה לבקשת העורך. הצילום שלי: הרפתקה דוט קום במהדורת אוסטרלית אדומה. אי שם בין דיונה ללא שם לסלע אלמוני. וכל זבובי האאוטבק מודים לך יוני, על שני ליטר דם שתרמת מגופי לרווחתם כשעצרתי לכתוב בחול (:

hapatkaAUS-ZAC.JPG

יאללה, תהיו בהאזנה 🙂
ZAC
————————————————————————————————————————————————–

תרגם וערך קצת -יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לצחי

————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

18 במאי 2011 תנו לראש קצת דרור. 3

דרור ועתליה עינב מעמיקים את אחיזתם בחלום הרכוב של החוף המערבי:

פסח של אופנועים, חברים, ארוחות ויעדים מיוחדים.

הנה הוא חוזר, דרור שמכסה את גזרת קליפורניה/מחלקת כבישים/אגף מנועים גדולים/תת ענף כיופים/מדור רגועים.

שלא לדבר על הצילומים של עתליה. תיהנו!

DSCF2217.JPG

dror 4.jpg

דרום קליפורניה-איזור הטיול הפעם

כיאה לטיול אופנועים, בחרנו להתחיל דווקא בהפסקת הקפה והסגריות ובהמשך – בהפסקת אוכל.
יצאנו לחירות, עוד לפני שנכנסנו לעבדות…ככה זה כאשר יוצאים 9 רוכבים על 6 אופנועים לטיול פסח 2011 (לא, זאת לא שאלה בחשבון!).
היעד הכללי הוא דרומה של קליפורניה.

ביקורנו הראשון היה  ב-Mission San Luis Rey de Francia שהוקם בשנת 1798. בחצר המסיון, פרושים מרבדים של פרחים צבעוניים ובצמוד, חדרי אירוח, גם על בסיס יומי – המחשבות כבר החלו להתרוצץ במוחם הקודח של הרוכבים והמורכבות…

עם הרושם שהשאיר עלינו המקום, המשכנו לכיוון הר PALOMAR שם, בגובה של כ- 7000 רגל , ממוקם מצפה הכוכבים Palomar Observatory המרשים בגדלו. דשדשנו בתוך הערפל הכבד ששרר בדרך העולה. הרגשנו על בשרנו כל עלייה בגובה וכל ירידה בטמפרטורה. הדרך למצפה בהחלט מאתגרת כל אופנוען. כן, אפילו אני,"השחזתי" בסיבובים…את הרגלית!

מצפה הכוכבים אליו הגענו, הוא אחד משרשרת מצפי כוכבים של המכון הטכנולוגי בקליפורניה. מצויים בו 5 טלסקופים. התרשמנו במיוחד מגודלו של אחד מהטלסקופים המתנשא לגובה רב .
הטלסקופים של מצפה הכוכבים משולבים במגוון רחב של תוכניות מחקר אסטרונומי. המחקרים שנערכים בו, עיקרם במעקב אחרי אסטרואידים בסמוך לכדור הארץ עד הגלקסיות המרוחקות ביותר של היקום. הטלסקופים שבו תורמים להבנה שלנו את היקום.
נציג המקום, נתן לנו הסבר מרתק על מבנה הטלסקופ ותיפעולו. חלק מחבורת הרוכבים, הפגינו ידע נרחב בתחום, לתפארת מדינת ישראל !

בדרכנו למקום הלינה ב-Escondido, לא יכולנו לפסוח על ביקור במסיון נוסף; Mission San Antonio de Padua, מגדל הפעמון שבו, ממוקם בנפרד מן המבנה המרכזי, בשונה משאר 21 המסיונים שניבנו באותה תקופה (לא, לא היה לנו זמן לבקר בכולם….).
כמו האחרים, שימש המסיון להפצת הנצרות בקרב האינדיאנים שחיו בסביבה.

לעת ערב, הגענו למלון קטן ונחמד בעיר ESCONDIDO. טוב, מה נאכל? איפה נאכל? וכמו אצל יהודים טובים; 9 אנשים = 20 רעיונות .לאחר שכבר התחלנו לשמוע את רחשי הבטן של עצמנו ושל האחרים – הוחלט על מקום שימלא את תיבת התהודה שלנו וישקיט את הרעב.
היו לנו תכניות מרחיקות לכת לבלות אחרי הארוחה. תכניות לחוד ומציאות לחוד. כל אחד פרש לחדרו בשארית כוחותיו..

בוקר חדש הפציע. החזאים הבטיחו מזג אויר סביר – הבטחות, צריך לקיים לא ? אז זהו, שלא! מזג האויר היה בהחלט מאכזב – קריר, בלשון המעטה. ערפילים ואפילו טיפטוף קל!
לאחר היערכות  מתאימה, שמנו פעמינו לכיוון העיר ג'וליאן (Julian) הדרך מיוחדת הררית ומפותלת. על אחת כמה וכמה לאופנוענים. אי אפשר שלא לעצור להשקיף על הנוף, מבין הסגריר והקרעים בערפל. ולהוסיף עוד שכבות לבוש לאלו שכבר היינו עטופים בהן.

הגענו לג'וליאן, עיר שהפכה שם נרדף ל"פאי התפוחים משובח", יש אומרים; הטוב ביותר בעולם. העיר היתה מנומנמת למדי, עדיין עוטה פוך של ערפל. אה, רגע ! היום חל ה- EASTER "אללה איסטר"- מצאנ כי חלק מבתי הקפה והחנויות היה סגורים. בכל זאת, מצאנו מסעדה נחמדה וחמימה לפתיחת התיאבון. אגב, כשנכנסנו, הבנו מדוע הרחובות היו כמעט ריקים … רוב האנשים התקבצו באותה מסעדה.
אחרי שנכנסנו ראינו מבעד לחלונות, עוד קבוצות של אופנוענים "שעולות לרגל", מחפשות ארוחה חמה וקינוח פאי תפוחים עם גלידה קרה, שנראתה היה כמו הר על כיפתו המושלגת. האמת? תענוג לחיך. (חוץ מאשר – לא תאמינו; היו כאלה שהביאו איתם מצות בשקית מהבית…)

השעה כבר היתה 12:00, לפי שעון אמריקה – צהריים. כאשר יצאנו ל"רחובה הראשי" של העיר, נוכחנו לראות כי כמה מהמוכרים המאיישים את החנויות הקיצו משנתם. רכשנו כמה פריטים קטנים ומיוחדים, בהתחשב בכך שאנחנו על אופנוע ותא המטען נשאר בבית….

כאן היתה נקודת הפיצול. על פי התכנית המקורית, חלק מהמשתתפים חזרו הביתה בשל התחייבויות קודמות.

נותרנו 5 אנשים על 3 אופנועים. שמנו פעמינו מזרחה, לאיזור המדברי. מידי פעם, עצרנו בשולי הדרך. הפעם כדי להשיל מעלינו עוד אחת משכבות הבגדים ו/או להתפעל מקרוב ולצלם את מגוון הקקטוסים המיוחדים, שכיסו את הגבעות. הקקטוסים היו בשיא תיפארתם ותפרחתם. האיזור המדברי הזה: Anza-Borrego Desert State Park . ידוע בזכות ריבוי מעיינות המים החמימים ועתירי המינרלים שבו. המעיינות נובעים כתוצאה מתזוזות של השכבות המכסות את קרום כדור הארץ.

הנה הגענו! הגענו לאחד מן המעיינות, שיַד האדם הפכה אותו לבריכה מקורה, נקייה, עם שירותים צמודים ומתוחזקת להפליא. לא בִכדִי גובים כסף בכניסה לאתר.
ה"ריינג'ר" מציץ החוצה מבעד לחלון הקטן של הבוטקה שלו ואומר: "5$ בבקשה" – סביר נכון? לאחר חשבון פשוט, אני מושיט לבחור 25 $ . "לא", אומר הבחור ! "5$ לכול…כם יחד !" הסתכלנו אחד על השני בפליאה וכמו שאמרו חכמינו "כשנותנים לך – תיקח, כשמרביצים לך – תברח…".
ירדנו מהאופנועים, עלִינו על בגדי ים. האמת – למרות שהמקום מרוחק מן הציוויליזיציה, לא היינו שם לבד. חלק מהנוכחים היו שקועים במדיטציה, חלקם האחר, כמונו , סתם ביקשו להירגע במים החמימים.

כאשר יצאנו מן הבריכה לכיוון האופנועים שחנו מחוצה לה, כאילו דה……. לבושים ומסורקים, היינו כבר עסוקים במרדף אחר המעילים והצעיפים שלנו, שהיו פזורים בשטח; עבודת הרוח המדברית החזקה שנשבה שם.

לאחר הבילוי המרענן בבריכה/המעיין, המשכנו אל היעד הבא – העיר רמונה RAMONA.

המפגש עם כביש  8 היה "מסעיר", תרתי משמע. רוחות צד חזקות מאוד, טילטלו את האופנועים מצד לצד, כאילו היו עשויים מנייר! השליטה על האופנוע היתה קשה מאוד, לפעמים עד כדי כך, שכבר דמיינו את עצמינו מוטלים בשולי הכביש, במקרה הטוב, רחמנא ליצלן…
אפשר לומר בצניעות, שרדנו את 30 המיילים המאתגרים הללו.

כבר ערב. הגענו לפאתי העיר רמונה Ramona, למקום הלינה שלנו במלון שעיקר אורחיו הם אלו שבאו לשחק גולף .
כן ,כן , זה נכון: חלונות החדרים פונים לעבר מרחבי הדשא – מגרשי הגולף הירוקים של המלון – חוויה בפני עצמה.

את בוקרו של היום השלישי לטיול, תכננו לפתוח בביקור במוזיאון המקומי של רמונה. בשיחת טלפון למוזיאון, התברר שהוא פתוח לקהל רק בסופי שבוע! היות והיה זה יום שני בבוקר – חשבנו שפספסנו את הביקור בו. התמזל מזלנו והאשה הנחמדה שענתה לטלפון, הזמינה אותנו להגיע ולהיכנס. זכינו לסיור פרטי בין חדרי המוזיאון, שהוא בעצם בית ששימרו את חדריו ואת תכולתו. קיבלנו בהסברים מרתקים על החיים באותה תקופה. החפצים העתיקים והאותנטיים שראינו בו, הוסיפו רובד נוסף לחווייה.

משם, הכיוון הכללי היה הביתה.
כללי אמרנו? כן ! אז בדרך עצרנו וטיילנו גם בעיירה ציורית ומקסימה Idyllwild –  (מומלץ!)
לעת ערב, הגענו הביתה עייפים אך מרוצים.

DSCF2502.JPG

דרור ועתליה

תודות ל:
עתליה רעייתי שותפתי, על עזרתה בתכנון הטיול ובאירגונו.
לאחיק, לרנדי ושמוליק, לאיריס וחזי, לאחים איתי ונועם – על שיתוף הפעולה והפירגון.

להתראות בטיולים הבאים

שלכם– דרור עינב

———————————————————————————————————————————————————————————–

עריכה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים, שמורות לדרוד ועתליה עינב

——————————————————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

29 במרץ 2011 אדם שָני: מאושואייה לבואנוס איירס והלאה

אדם ממשיך להקיף את העולם ומשתף בדרכו הייחודית:

האנשים, הנופים והמסלול האתגרי.

Picture 003.jpg

כבר בבואנוס-איירס

סוף סוף אחרי מאמצים רבים, מחשב הנוטבוק שלי חזר לחיים (אינשאללה) והנה עידכון לקטעי המסע האחרונים וכמה צילומים.
אחרי שעזבתי את חוות מנליק במרכז פטאגוניה, רכבתי דרומה לצפות בקרחון הפריטו מורנו (Perito Moreno). מראה מופלא של ממש. שילמתי את דמי הכניסה הגבוהים והחנתי את האופנוע בכניסה ואז צעדתי את הקילומטר וחצי עד לקרחון עצמו. כמובן תוך צילום ללא הפסקה של הנוף המדהים.

Perito Moreno G.jpg

מאיזור זה דרומה, הכביש כבר הפך לאספלט סלול ולאחר לילה של קמפינג במישורי הפמפה, חציתי את הגבול בסרו קסטיו (Cerro Castillo) בחזרה לתוך צ'ילה. מגדלי הטורס דל פיינה Torres Del Paine נראו כבר ממרחק של מעל 80 ק"מ בזכות מזג האויר הנאה ששרר. שהיתי יומיים בפארק ומשם המשכתי דרומה, בדרך עפר צרה שיצאה מחלקו הדרומי של הפארק. הדלק כמעט ואזל' אך עם טיפות אחרונות (או ליתר דיוק; אדי דלק) התגלגלתי לתחנת דלק "קוֹפָּק" בעיבורה של פוארטו נאטאלס (Puerto Natales) תדלקתי וגם תיקנתי את הלפטופ הקטן שלי (הייתי צריך להסיר איזה סוס טרויאני) וכמו שבאתי להמשיך, פגשתי חבר; ג'נס (Jens) מגרמניה. ג'נס הוא מארגן מפגש  Horizons Unlimited במרכז גרמניה. נפגשנו שם ונשארנו מאז בקשר. לפרנסתו ג'נס משמש מדריך של אלדוויז ( Edelweiss Tours) – חברה ידועה למדי, של טיולי אופנועים. באירופה (ובעולם). הוא וקבוצת הלקוחות שלו, הזמינו אותי לסעוד איתם ארוחה נהדרת ולבלות את המשך היום. אנשים נהדרים.

Ferry to TDF.jpg

המעבורת בתעלת מגלאן- 4.5 ק"מ בין פטאגוניה לארץ האש

כבישי הבטון הובילו אותי בעוד יומיים של רכיבה דרומה והגעתי ממש ברגע האחרון לפני שכבש הספינה קופל. מסיבה שאינה ברורה, אופנוענים זוכים להפלגה חינם, משהו שלוקח 29 דקות וחוצה את מיצרי מגלאן לטיירה דל פואגו. Tierra del Fuego)) טיפסתי לסיפון והשקפתי לכיוון מיצרי מגלאן שהיו עד לפתיחת תעלת פנמה, הדרך הראשית בין מערב אירופה לחוף המערבי של ארצות הברית. אין פלא שפנמה אוחזת בנכס בעל חשיבות אסטרטגית עצומה לארה"ב.
טיירה דל פואגו – היא ארץ האש נקראה כך על ידי מגלאן הנווט שהפליג לכאן במאה ה-16. שם המקום נובע מהאש שראה לאורך החוף. אש שהובערה על ידי ילידי המקום כדי להתחמם וכנראה לצלות אסאדו.

Erica & Yaniv.jpg

אריקה ויניב

במעבר הגבול בין צ'ילה לארגנטינה, חוויתי הפתעה נעימה בדמות אריקה ויניב [יניב, אולי תיצרו איתי קשר- יוני:)] זוג ישראלי אמריקני שרכבו מלוס-אנג'לס קליפורניה עד לכאן, על שני אופנועי ב.מ.וו. דאקר 650 שלהם. חצינו את הגבול יחד והקמנו אוהלים יחד בלילה גשום וקר לצד הדרך. למחרת, מזג האויר השתפר ובהתלהבות והתרגשות רכבנו יחד לאושואייה. לאורך כל הקטע הזה חשבתי רבות על נקודת הציון הייחודית הזו ועל העובדה שהגורל זימן לי רוכב בן ארצי לחלוק איתו את הקטע האחרון של "קצה הדרך העולמית".
באושואייה הקמנו אוהלים ונחנו כמה ימים במחנה הקמפינג הפנטסטי של מועדון אנדינה (Andina). ואז נפרדנו ואני יצאתי צפונה.

למטה: גאריבלדי פאס – כמה ק"מ מצפון מזרח, לפני הכניסה לאושואייה

TDF.jpg

Ushiuaia.jpg

אושואייה. מבט ממזרח

איפסתי את מד המרחק. וחייכתי לעצמי; "מכאן, הכיוון הכללי הוא לאלסקה בצפון. רחוק, רחוק, רחוק מכאן".
בדרך פגשתי עוד אפנוען, גווידו Güido מגרמניה. לא ראינו איש את רעהו מאז שהייתי בוואלפריסו צ'ילה, וזה אכן היה נפלא לפגוש אותו ולרכוב ביחד שוב. בעיירה ריו גרנדה Rio Grande הזמינו אותנו בני משפחה מקומית, להתארח בחברתם ונענינו להזמנה ברצון. שם למדנו להכין אמפנדס, ה"בורקס" הדרום אמריקני, פחות או יותר…
ריו גרנדה היא עיר מאובקת שארגנטינה הקימה מסיבות פוליטיות (נשמע מוכר?), כדי לחזק את אחיזתה של ארגנטינה בטיירה דל פואגו. יש כאן מפעל להרכבת מכונות כביסה, מערכות טלויזיה וכדומה. הבתים ברובם חשוכים ויש במקום תחושה של נטישוּת.

21 בפברואר יום הולדתי ה-36 . גווידו ואני בישלנו עוף צלוי די טעים וסעדנו עם משפחת פרז ארוחה מהנה. לא יכולתי לבקש ארוחה או חברה מוצלחים יותר ליום החשוב הזה. ולמחרת בבוקר עם הנג אובר קליל, נפרדתי ממארחי ב Muchos Gracias por Todo (תודה רבה לכולם) ועברתי (שוב) לצד הצ'יליאני של טיירה דל פואגו ועוד כמה מאות ק"מ עד למעבורת אל היבשת.

דרום אמריקה

בעודי מחפש מקום בפאמפאס להקים בו אוהל באותו לילה, איבדתי לשניה את הריכוז ורכבתי ישירות לתוך בור עמוק. האופנוע נפל פנימה ואני טסתי קדימה מעל לכידון… קמתי על רגלי והרמתי את האופנוע תוך בדיקה מהירה לעצמי ולאופנוע. כמה שריטות, אך שום דבר לא נשבר. למזלי. זו היתה תזכורת מפחידה לשנינו, להקפיד על זהירות כפולה; כאשר רוכבים כל יום ולאורך ימים רבים באיזורים נטושים. תופסים בטחון עצמי רב וזה ממש חשוב לשמור כל הזמן על זהירות וערנות על אחת כמה וכמה כשרוכבים לבד על אופנוע.

Dont drive too fast!.jpgב ז ה י ר ו ת   א ד ם !

The Endless Pampa.jpg

החבר'ה מחוות מנליק (בה התארחתי בדרכי דרומה) שלחו לי מייל קצר, בו אמרו כי הם כולם יהיו בחוות קונדור (Estancia El Condor) מצפון לעיירה אל-צ'אלטן (El Chaltén)  ב-25 בחודש וכי החלקים שהוזמנו עבור אחת ממשאיות הפורד F200  שלהם שתיקנתי, הגיעו. הדרך לחוות אל קונדור היא חתיכת 130 ק"מ של נתיב חצצי מוכה רוחות אימים… אבל איזה מקום! מדובר בחווה בת 400 אלף דונם (!) הממוקמת לרגלי הקורדיירה Cordillera. משקיפה על אגם סן מרטין (lago San martin).
אכן היה נהדר לפגוש חברים חדשים/ותיקים ובילינו לילה נפלא ביחד. אכלנו בשר בקר ונהנינו איש מחברת רעהו.

היה קשה לומר שלום לאנשים הטובים האלה, שקיבלו אותי כאחד מבני משפחתם ולא ביקשו דבר בתמורה. העמסתי את האופנוע וכיוונתי צפונה לבארילוצ'ה (Bariloche), "איזור האגמים". מקום יפהפה עם קהילות בעלות אופי אירופאי. שוויצרי, גרמני, בריטי. פניתי לדרך 7 האגמים לכיוון סן-מרטין ואז יצאתי מזרחה לעבר המדבר הפאטגוני. באחד הלילות באוהלי לצד הדרך, חזיתי בתצוגה מרהיבה של סופת רעמים וברקים באופק הרחוק (צילום עליון בפוסט).

המדבר הפאטאגוני

שני הימים אחר כך היו רטובים למדי, גשם ניתך כל היום והמים הגיעו לכל פינה… ביום הרכיבה האחרון לכיוון בואנוס איירס, פשוט ארזתי את האוהל הרטוב שלי בתוך הגשם ויצאתי מתוך שדה פולי הסויה בו לנתי להמשך הרכיבה. הדרך היתה מוצפת, לפתע האופנוע התנדדנד והתנועע מצד לצד. משהו מוזר ושונה. עצרתי. וקלטתי; הגלגל הקדמי מפונצ'ר והצמיג יצא מהחישוק. "לא…לא עכשיו!!… לא כאן!!!" חשבתי לעצמי. עצרתי בניחותא ובחנתי את המצב.

Picture 004.jpg
קודם כל, אספתי קצת מים מאיזו שלולית הרתחתי אותם והכנתי קפה כמו שצריך. אחר כך, השכבתי את האופנוע, הסרתי את הגלגל הקדמי, סתמתי את הנקב בצמיג. לנפח צמיג טיובלס ללא קומפרסור חשמלי, זו חתיכת עבודה. אז דחפתי פנימה פנימית וברגע שכבר עמדתי לנפח אותה, חקלאי מקומי הגיע לעזרתי. גבר בטנדר טויוטה עצר לידי ובחיוך שאל מה הבעיה. "בוא איתי לחווה שלי יש לי קומפרסור". כך עשיתי והצמיג תוקן במהירות. שמתי לב כי הבחור צולע, במבט ממוקד יותר גיליתי כי חסרה לו רגל אחת. "מה קרה לך?" שאלתי. "איבדתי רגל במלחמת פולקלנד" הוא ענה. הבטנו זה בזה בשתיקה ואחר כך הבנו שאנו חולקים בינינו הרבה מן המשותף. חייכנו. לחצנו ידיים והודתי לאיש הטוב הזה. תאמרו מה שתאמרו על ארגנטינה, אך זה מקום ידידותי.

The kind men that helped me.jpg

המציל מהפאמפס ליד הטויוטה שלו

סוף סוף הגעתי לבואנוס-איירס. עיר עצומה בת 15 מליון תושבים, המכסה רדיוס של כ-40 ק"מ. עצירה ראשונה היתה במוסך אופנועני המסע הידוע: "דקאר מוטוס" “Dakar Motos”–   בבעלותם וניהולם של סנדרָה וחבייאר. המקום מפורסם בזכות הסיוע שלו לאופנועני מסע אתגרי וזה היה מקום מושלם בשבילי. תנאי אירוח פשוטים, ידידותיים ונוחים ומוסך איכותי בו ניתן לטפל באופנוע או לתקן אותו.

שני מטרים הצידה מחדר השינה הנ"ל – המוסך, עם אורח שמטפל באופנועו.

חביאר הוא ג'נטלמן אמיתי והסתדרנו מצויין. הבחנתי בדגל ישראל תלוי למעלה בתקרה. במבט קרוב יותר גיליתי את בעליו – יוני בן שלום!
האופנוע טופל. המחשב תוקן. הביטוח נעשה וחברים זכו לביקור. אנחנו מוכנים להרביץ לכביש (כלומר: "טו היט דֶה רוד") מחר.

7 lakes road, North of Bariloche.jpg
העצירה הבאה אורוגוואי ואחר כך ברזיל.
אלה החדשות עד עתה. שמרו על עצמכם.
אדם.

——————————————————————————————————————————————————

תרגם וערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאדם שני

——————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

« פוסטים נוספים - פוסטים קודמים »