האנדים, מגרש החלומות של כל אופנוען אתגרי.

יואב חוצה נופים וגבהים עוצמתיים ומקומות יישוב של עולם אחר.

הכניסה לפרו, נעשתה מייד מדרום לעיירה האקוודורית, מאקארה MACARA , יש שלושה מעברים גדולים בין אקוודור לפרו, אחת דרך החוף ושניים מזרחית משם בהרים. אני בחרתי בנתיב הנגיש יותר ממאקרה לכיוון לה-טינה LA TINA.
לאחר כשעתיים של מילוי טפסים שונים ופרידה מ 35$ עבור ביטוח, יצאתי לרכיבה מייגעת לכיוון עיירת החוף פיורה PIURA הנוף השתנה בבת אחת. מכביש סוג ב' מלא בורות, שעבר במסלול גבעי הררי. עברתי בצד הפרואני לכביש משובח, שהחל להתפתל בהרים עם הפרשי גובה מטורפים, אך הדבר הבולט ביותר היה הנוף, שהפך להיות מדברי יותר ויותר. קקטוסים, שדות יבשים ועצי באובב עצומים בצידי הדרך. העיר פיורה נראית כמו אל עריש כולל כל הדיונות סביב. ואם אתם מהדור שעוד זוכר את חולות צפון סיני. עצי אשל דלילים, היישובים המרוטים והקיום הקשה של התושבים. די מזכיר. פרט לשפה הספרדית.

פיורה היא עיר דיי מוזנחת. לא ממש משאת נפשו של תייר מצוי. המוטל נראה כאילו עבר איזו סצנה מסרטי אסונות. לא היתה חנייה במוטל ונאלצתי לחנות בחניון הקרוב. למחרת הדרמתי על כביש הפאנאמריקנה שני מסלולים רחבים לכל כיוון. כתוב "כביש אגרה", אבל אין איש בקופות. כנראה התייאשו. ראיתי אולי 7 מכוניות ביום עוברות שם. שמתי את הגלגל הקדמי בכיוון העיר טרוחיו TRUJILLO לחופו של האוקיינוס השקט שהבהב בשלווה מימין. בדרך עברתי את צ'יקלאיו CHICLAYO עוד עיר של עוני ומרורים; רכבים מצ'וקמקים רוכלים בכל פינה וחולות חולות חולות סביב.
כאן כבר הדברים נראו אחרת. טרוחיו עיר באמת מאוד, אבל מאוד יפה. משהו רגוע יותר, בטוח יותר בעצמו. טיילת וחוף חולי עם נופשים ששידרו אופטימיות. תושבים מסבירי פנים וכאשר לזה מצורף מוטל מעולה במחיר מצחיק שכולל את החנייה בתוכו – הנה מתכון בטוח להנאה צרופה. יש בעיר מבנים מושקעים, ארכיטקטורה מדהימה כאשר הצבעים משחקים תפקיד חשוב באווירה של המקום:

, לאחר מנוחה ושוטטות למתיחת הרגליים. הדרמתי לאורך המשכו של הפאנאמריקנה דרך העיר המפוררת והעצובה צ'ימבוטה CHIMBOTE  ומשם ברכיבה מונטונית עד לעיר קסמה CASMA מכאן יצאתי מזרחה על כביש 14 והתחלתי לטפס על שלוחות האנדים שנפרדתי מהם לפני חמישה ימים, לכיוון הווראז HUARAZ. בשעות הערב לאחר מסלול רצוף פיתולים מעוררי ורטיגו, הגעתי להווראז, אשר ממוקמת בעמק מדהים, כאשר הירידות לעיר דיי תלולות. עיר זו נחשבת למֵכה של הטרקרים של פרו. ישנם לא מעט מסלולים בין 8 ימים ועד יום אחד, אשר עוברים בהם הרים מושלגים רצופי לגונות קסומות וטבע בתול. מכיוון שאני את הטרקים שלי עושה על אופנוע, נהנתי מהנוף המרשים ואיקלמתי את עצמי לגובה.

למעלה: מהוואראז דרומה

לאחר יומיים בהווראז, כאשר רוב המטליים תופסים אוטובוס לכיוון לימה בירת פרו, השוכנת מעט דרומה ומערבה על שפת האוקיינוס, אני בחרתי להמשיך עם כביש מס' 3 לרכוב לכיוון מזרח לעיר הואנוקו HUANUCO
העיר איננה מעניינת במיוחד לטעמי, יחד עם זאת, הנופים עוצרי נשימה ונסיעה לשם ארכה כ 10 שעות מפרכות. עצרתי בהוסטל ונפלתי למיטה כמו עוגן עופרת. באמצע הלילה, באחת ההתהפכויות מצד לצד, גיליתי שאני עדיין לבוש במלוא בגדי הרכיבה.
למחרת, הדרמתי על הכביש המזרחי 3S , שמתפתל בין חמוקי האנדים האדירים. נופי אלוה חושניים. ציור חי. חווייה של אויר, אור ואופק מפתיע. והגעתי לעיר הואנקאיו HUANCAYO (שמתם לב ודאי לסיומת של הערים האחרונות בהן ביקרתי YO… כן, זה היה לכבודי) הרכיבה הייתה הרבה יותר מהירה. גבהים מעל 4,000 מטר. עדרי לָמות ואלפקות, היו פזורים בכל מקום על שטחי ענק. את הרכיבה הארוכה במונחי מרחק, אני גומא בזמן קצר יחסית; 7 שעות. כדי להכין את עצמי ליום שלמחרת.
ביום שלמחרת, ירדתי לכיוון פיסקו PISCO על כביש 26 מערבה. שוב, לגובה פני הים. הירידה לעבר פיסקו, מלווה בנסיעת שטח מורכבת של 180 ק"מ לבד. רק אני, המצלמה, הרבה נוף. לגונות וכמובן לא מעט אלפקות. איזו חגיגה! (תמונות למעלה)
פיסקו היא עיר חוף, אליה צמוד אי המכונה גם ה"גלפגוס לעניים". (ראו תמונות) המקום מרהיב, אך יש לכם מזל לא קטן שאת חווית הריח, אני חוסך מכם במדיום הזה. החניתי את האופנוע בהוסטל זול ויצאתי ליום הפלגה, ליד וסביב קבוצת איים עמוסי עופות ים…ותיירים.

לאחר הביקור באיי הגלפגוס לעניים, הדרמתי לכיוון נסקה NASCA , שם ישנם את קווי נסקה המפורסמים. קווי קרקע ישרים לאורך עשרות קילומטרים וציורי בעלי חיים שצויירו בקו אחד בגדלים של מאות מטרים (גיאוגליפים) אותם ניתן לראות ממש, רק ממעוף הציפור. יש הטוענים, כי זו עדות לביקור חוצנים בכדור הארץ ויש כאלה שטוענים – ומוכיחים, כי אלה שאריות מתקופה, בה אנשים ערכו במקום טקסים דתיים וציירו את הסמלים והקווים בצעידה והידוק הקרקע. מסורת שנמשכה לאורך מאות שנים (יש גם את קווי וציורי הפאלפה PALPA הצמודים והחלוקה ביניהם היא די מלאכותית, מדובר על אותו אתר) כ-20 ק"מ לפני העיירה נאסקה, עומד לצד הכביש מגדל תצפית. אז עצרתי שם ועליתי על המגדל עבור דולר וראיתי רק 2 עד 3 ציורים (לעומת האפשרות לראות הרבה יותר, באמצעות טיסה מהאויר, אך זו עלות של 90$ שזה מעבר לתקציב כמובן).

לילה בעיירה המדברית נאסקה ולמחרת חזרתי מזרחה, להרים לכיוון קוסקו CUSCO, ממנה יוצאים רוב המטיילים לאתר הפופולרי ביותר בתחום התיירות לדרום אמריקה: מאצ'ו פיצ'ו. קטע הכביש בין נאסקה לפוקיו PUCIO נחשב בקרב רוכבי אופנוע שהגיעו לכאן לפנָי, לאחד הדפוקים והמסוכנים בפרו. הכל בורות, בנתיב עתיק וצר, על פי תהומות מסרטי טולקין. הרכיבה הייתה מורכבת בגלל הפניות ההדוקות בגבהים מפחידים, כאשר עמקים אדירים מלווים את עיניך בכל סיבוב שאינך יודע באם תבוא משאית מולך או אוטובוס, שיחליטו לנכס לעצמם את הנתיב שלך. בקיצור הריכוז חייב להיות רב בלשון המעטה. אך הנופים מדהימים. ההתרגשות לחוות את הנופים הללו דרך אופנוע, פשוט אין שניה לה. מייד אחרי פוקיו מזרחה, איכות הכביש הפכה למשהו שנגזר מהתשתיות של גרמניה. חלק, חדש, מבריק, משולט, רחב, בטוח וכייפי.  את המסעון לקוסקו נאלצתי להפסיק אחרי 10 שעות, כי גשם החל להמטיר ועוד מעט החשיכה באופק קורמת לה. נכנסתי לעיר סואנת יחסית ומרכזית; אבאנקאי ABANCAY וסגרתי את היום.
למחרת, יצאתי לכיוון קוסקו כ-30 ק"מ לפני קוסקו, פגשתי קבוצת צעירים משוחררי צה"ל. כמובן בקבוצה!!! שהסבירו לי על דרכים חילופיות להגיע למאצ'ו פיצ'ו. אני מחליט לא להמשיך לקוסקו, אלא לחתוך שמאלה ולקחת את הכביש צפון מזרחה, לכיוון מאצ'ו פיצ'ו. עובר בעמק הקדוש ונעצר בעיירה סבוכת השם …שימו לב: אוייאנטאייטאמבו OLLANTAYTAMBO

ההוסטל שלי באוייאנטאייטאמבו

זאת עיירה מדהימה ביופיה בה ניתן לקבל רושם ראשון ואוטנטי של אופי הבניה והחיים בתקופת האינקה, מעין פרומו למאצ'ו-פיצ'ו. שם אומר לי בחור איטלקי שהנסיעה לכפר סנטה-מריה במבואות מאצ'ו פיצ'ו, או עד מאצ'ו-פיצ'ו, אורכת כ-8 שעות לכל כיוון על האופנוע, בדרך שנחשבת מסוכנת. החלטתי לוותר על התענוג ולקחת את הרכבת. הגם שזה לא זול, זה בפירוש פיתרון מפנק. עלות: 70$ הלוך ושוב, כולל קולה ובוטנים. הגעתי לעיירה אגואה קליינטה AGUAS CALIENTES (שפירושה – מים חמים) ממש לפני האתר ושם עליתי לאוטובוס בעלות נוספת של 10 $ שהעלה אותי לאתר. האתר עצמו, מרשים. מבחינתי זה קצת כמו מצדה שלנו. המקום כמובן מאוד מתוייר. הכניסה נעשית בדרך לא דרך. רישום באינטרנט ותשלום הרישום בבנק בעלות של 45$. מהאתר ירדתי ברגל. מסלול מרתק ומשם קפצתי למעיינות חמים, בעיירה הנקראת על שמם ובסוף הטבילה המרגיעה והיום, עליתי לרכבת הכחולה שהחזירה אותי ל OLLANTAYTAMBO
שם נמצא חדרי בימים האחרונים, מולו נוף באמת מרהיב והאופנוע היה סגור במתחם המוטל. בקיצור, היה מעולה.

לילה כמו לילה ויצאתי עם שחר סוף סוף לכיוון קוסקו העיר

. החלק העתיק של קוסקו נחמד, אך ראיתי נחמדים ממנו. ראו כמובן תמונות של רחובות העיר והשוווקים.
לאחר יומיים מנוחה, המשכתי. חזרתי לטפס פחות או יותר על גב רכס האנדים לכיוון דרום לכיוון ארקיפה  AREQUIPA, לעיר הזאת, אני מגיע לא מהסיבות שרוב התיירים מגיעים אליה. לפני מספר שנים, נרצחה שם תיירת ישראלית: תמר שחק ז"ל. היא עלתה על המונית הלא נכונה. לשאלתי את אחת המקומיות כיצד המקומיים משתמשים במוניות בעיר, היא ענתה שהם לעולם משתדלים לא לקחת מונית ברחוב, אלא להתקשר לנהג מונית או תחנת מוניות שהם מכירים. הרוצחים שצבעו מכונית בצבעי מונית וכך הצליחו להטעות את תמר, נתפסו, כאשר מצאו בחדרם את דרכונה של תמר ז"ל. מכיוון שכך, הגם שחלק מהעיר נראית נחמד, מבחינתי, זאת עיר מקוללת. התופעה הזאת ידועה עד כדי כך, ששלושה שבועות קודם להגיעי לעיר, קרה מקרה דומה, עם שתי ישראליות נוספות ואחת מהן חזרה לארץ – הבנתי, די פגועה. אז חבר'ה, לא להיות חכמים מדי. לא להכנס למצבים שאחרי כך מורכב להחלץ מהם. להלן, תמונות מארקיפה:

תמר שחק ז"ל (צילום מתוך אתר התמונות של תמר שחק)

שלכם יואב

——————————————————————————————————–

עריכה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליואב דולב

——————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

תכינו את ה-WOW

השלמת חציית מרכז אמריקה ואיגוף ממזרח לעבר חופי קולומביה.

והמצלמה של יואב מתחילה להחזיר את ההשקעה

הכניסה לגואטמאלה היתה חלקה, רק שעתיים. בגבול שנראה כאילו אתה ממלא תפקיד בסרט של אינדיאנה ג'ונס. שוק בגדים כמו שוק הכרמל, כשליד הבאסטה של החמוצים, יש מחסום גבול. נראה שסביב מעבר הגבול קמה עיירה קטנה, שלקח כחצי שעה לחצות אותה ואז נכנסתי להרים הגואטמאליים. הנוף סביבי היה מדהים, אך לצערי לא היה באפשרותי לצלם מאומה. לא יכולתי לעזוב את הכידון או למצוא חנייה סבירה לצד הדרך. כי הכביש היה במצב ממש איום; בורות, שוליים חסרים, מפולות בוץ מימי הגשם הרבים שירדו באזור בתקופה שבה חציתי. המשכתי לכיוון אנטיגואה. לא הצלחתי להגיע אליה ביום הראשון.
אני חש חובה לציין, כי חשוב לדעת כיצד להכנס לדברים, אך לא פחות חשוב, לדעת כיצד לצאת מהם. והסיפור שלי הוא על עננים: יוצא לפעמים, שאני נכנס לענן וכעבור מספר דקות רכיבה, יוצא ממנו… אך את הענן ההוא לא אשכח. התחיל טיפטוף קט ואני רואה את העלייה שלפני. לחיצה על הגז ואני בתוך הענן אך אבוי… לא רק שהענן אינו מסתיים, אלא שהראות יורדת לרמה של 5 מטרים קדימה, לכל היותר. לצערי, אין לי מאותתים כפולים. אז אני מפעיל את האיתות לפנייה ימינה וזאת בכדי שנהגי המשאיות שדוהרות על הכביש, יראו את החרגול הכחול שאני רוכב עליו. לא די בערפילים הדחוסים העוטפים אותי, מתחיל להחשיך ואינני רואה כל מוטל או עיירה בנמצא. (וזכרו אחד הכללים שלי במסע הזה; לא לרכוב בשעות החשיכה וזה גם היום הראשון שלי במדינה חדשה) עצרתי בצד הדרך אצל מוכר קפה. התחממתי קצת ובאין ברירה, המשכתי. נסיעה מאוד איטית, החושך והראות הלקוייה, עשו את שלהם ובנוסף – ארובות השמיים החלו להפתח בכל העוצמה. לאחר עוד 10 ק"מ לערך, משפחה יושבת בסככה לצד הדרך. עם הספרדית הקלולקת שלי, שאלתי על מוטל והם לשמחתי הרבה, הצביעו לאחור. מסתבר שחלפתי על פניו, הוא נמצא ממש 20 מטרים מהנקודה בה עצרתי (ואללה, לא ראיתי כלום…עייפות). בכל מקרה, איך שאני נכנס למוטל ומכבה את המנוע, האחראי על השיבר שם למעלה, נתן עוד סיבוב לברז והסכר בשמיים נפתח באופן שהיה הופך את המשך הרכיבה, לשייט קייאקים בנהר לבן. החלפתי בגדים למשהו יבש יותר ובירכתי על מזלי הטוב.

בבוקר למחרת, המשכתי לכיוון אנטיגואה אליה הגעתי בשעות הצהרים. התמקמתי במלון ויצאתי לשוטט בעיר הקולוניאלית המדהימה הזאת, שהקפידה לשמר את הרחובות והמבנים העתיקים ולשלב בה הרבה אטרקציות מודרניות: בתי קפה סטייל תל-אביב וחנויות קונספט יאפיות ומעבר לכביש, חניון אוטובוסי-תרנגולות מצועצעים ושוק ירקות ופירות לטיני תוסס. יש בה קהילה של ישראלים, אך אני פגשתי רק במקצתם, חבר'ה אחרי צבא וכולם כמובן בקבוצות. חבל, ה"קאפסולה" הישראלית הסגורה והמשוריינת, מונעת מהם לדעתי, לחוות מפגש אמיתי עם סביבה אנושית; כי תיירם אחרים שאמרו שישמחו לטייל עם ישראלים הרגישו דיי דחויים בקהילה הישראלית. חזרתי למלוני הנפלא והמשכתי בדרכי למחרת.

לאחר יומיים באנטיגואה, יצאתי לכיוון הונדורס. כמדינה המושחתת במרכז אמריקה, בה המינהל האזרחי עובד בשיטות עתיקות – הכניסה להונדורס מאוד קשה ומעייפת: "לך צלם". "בוא", "תלך" וכו'. בקיצור, 3 עד 4 שעות של כמעט בכי, על חוסר היכולת שלהם לתפקד. להכניס את הפרטים של האופנוע שלי למחשב שלהם, לקח שעתיים וחצי וחברים יקרים, אין הרבה פרטים להכניס. (מס רישוי, מספר שילדה, יצרן, מדינה, צבע הרכב, שם שלי ומספר פספורט …זהו) מסתבר שגם אלה העובדים בגבול שנים, לא מכירים את התוכנה שבה הם משתמשים. מאוד מתיש. בכניסה להונדורס, הערב כבר ממתין במרחק של כשעה בלבד והגשם שוב רדף אחרי. לאחר כשעה, מצאתי מוטל נסתר ועד עכשיו איני בטוח שהיה זה מוטל…אך ניתן היה להכניס לתוכו את האופנוע והרי זה מה שחשוב. לאחר שיחה על קפה, הסכים בעל המוטל שהוא רופא בהכשרתו, להכניס את האופנוע לסלון (אני חושב שיש לו טעם טוב !!!)

יומים לאחר מכן, הגעתי לגבול עם ניקרגואה. המעבר עבר חלק וברכיבה מהירה כיוונתי לעיר הקולוניאלית היפה, גרדנה.
את הנסיעה הזאת עשיתי יחד עם עוד 2 אופנוענים: אחד בחור מניקרגואה על הרלי והשני בחור גרמני על הונדה טרנסאלפ. (הוא התחיל את המסע שלו בוונקובר-קנדה) בדרך, כ-130 ק"מ מהגבול, אני רואה מולי שני אופנועים. כמובן שניפנפתי לשלום ואת מי אני רואה ??? כמובן אופנוע גרמני ענק כחול …כן את אדם שָני מקדימה ואחריו עוד אופנוע ב.מ.וו. ג'י.אס. עמוס ציוד ומדבקות. וכך, הרצון לפגוש באדם איפה שהוא בדרך לשיחה על קפה – פג.  אבל אני בטוח שניפגש בארץ …או בת"א או בקיבוץ. מי יודע ???

לאחר 4 שעות הגענו לגרנדה, שגם היא עיר מדהימה ביופיה. כאשר החלק העתיק שלה בהשראה ספרדית קולוניאלית, ממש מזכיר סוג של נווה-צדק רק הרבה יותר ישן נושן.

מקום האופנועים… בסלון

גרנדה נמצאת בחלקה הדרומי של ניקרגואה ומשם כשעה וחצי עד הגבול עם קוסטה-ריקה. בגשם סוחף כל, במעבר הגבול עם קוסטה-ריקה כבר חשים קדמה, סדר ומאור פנים לתייר. תשלום של 2 $ מגרז היטב את התהליך שמסתיים תוך שעה בלבד.  אכן נראה כי כאן העניינים קצת יותר מפותחים מהמדינות הלטיניות הקודמות. אני מחליט, כי יהיה נחמד לרכוב למקום בשם פאצ'ה מאמא. המקום נבנה בהשראתו של ישראלי בשם טיוהר (שמו המקורי הוא משה קסטיאל). המקום משמש מקור משיכה של הרבה מערביים המחפשים את עצמם. אני מעריך שזו סוג של בריחה – שלפעמים הינה חיובית – מהמציאות המערבית כפי שאנו תופסים אותה. הסיפור הוא כזה: לפני כעשרים שנה, הייתי ביפן ומכרתי תמונות. היו לי 2 שותפים. השותף הראשון בעיר נגויה היה מושיק קסטיאל. הוא המשיך לטייל במזרח ובהודו. עבר בפונה אצל אושו או משהו כזה, הוא טוען כי חווה התגלות. דבר אשר גרם לו להתבונן בצורה חדשה על המציאות. הוא ועוד מספר משקיעים, רכשו לפני כ- 10 שנים 2500 דונם אדמה די קרובה לים ושם הם הקימו את האתר הזה. אז חשבתי שזה יהיה נחמד לבקר אותו. כמובן לאחר מסע יפה אך מפרך בדרכים לא סלולות, הגעתי. אך לצערי, אין בנמצא אף אדם. מסתבר שזו לא העונה ובעונה זאת, מושיק נמצא בכלל ביוון… לאחר גיחה לישראל. אך יש שם קהילה ישראלית קטנה שאימצה אותי לשני לילות. הם בנו לעצמם בית בלב הג'ונגל. הבית מאוד יפה, פשוט ופונקציונלי. היה ממש כיף.

הבעלים הישראלי שאירח אותי, אמר לי שמהפ'צה-מאמא אני יכול לפנות שמאלה להמשך הדרך, שכמובן אינה סלולה. עלי לעבור על 3 גשרים קטנים ואחרי עוד 30 ק"מ, אגיע לכביש …אבל הפתעה. אני רוכב לכיוון דרום ואז אני רואה נחל ובצידו השמאלי יש גשרון המיועד להולכי רגל ואופניים… או אופניים עם מנוע עזר. או.קיי. גירדתי ת'ראש – כלומר את הקסדה. לקח לי 2 דקות להבין, כי המארח שלי התכוון שאני צריך לעלות על הגשר הזה. העלייה על הגשר שהוא ברוחב של לא יותר ממטר היא בזוית של 30 מעלות. זיעה קרה נטפה ממצחי ועליתי לקצה של הגשר. עכשיו היה עלי לחצות אותו מן הסתם. החצייה היתה מלווה עם רגליים בצדדים הנוגעות בשפתי הגשר, ממש בקצוותויו והידיים על הברקס הקדמי והקלצ' …רגע מפחיד. עברתי את הגשר הראשון ואז הגיע השני שכבר היה הרבה יותר קל.  אבל את השלישי, ממש לא צפיתי. זה היה גשר מהמקצה האולימפי של הישרדות: 50 מטרים מתנדנדים של גשר תלוי מעל נחל שוצף. הגשר זז כמו ערסל ואני עליו מחפש ישועה. מהעבר השני של הגשר, התייצבו כמה מקומיים מחכים לראות אופנע כל כך גדול – במונחים שלהם, נופל לנהר. שיהיה מה לספר בערב סביב ארוחת הטאקו והטאקילה היומית. אבל הרסתי להם את החווייה (כן, אני קצת מפריז… בסה"כ אנשים נחמדים) עברתי עליו ….לאורך 3 דקות ארוכות כנצח ואני בעברו השני. ברוך שפטרנו !!! (או בעצם, חווייה שאזכור לכל חיי) ומי אמר שאין אלוהים ?? (אני).
המשכתי לכיוון החופים בצד הדרום מערבי של קוסטה ריקה, לראות קצת גולשים …

לאחר עוד מספר ימים של איסוף עצמי, המשכתי דרום מזרחה לכיוון פנמה. הכוונה המקורית היתה לשהות יומיים בפאנמה-סיטי ומשם להמשיך לכיוון מעגן בו אשכור ספינה שאיתה אעקוף בים את הדריאן גאפ הבלתי עביר – ממזרח, אל החלק הדרומי של יבשת אמריקה – לכיוון קולמביה. טלפון קצר לגסט האוס שדרכו יצרתי קשר עם בעלי היאכטה הנ"ל, הבהיר לי כי עלי להיות שם כבר למחרת. אז יאללה בגאז. רכיבה הורסת ישבנים של 10 שעות, הביאה אותי מהעיר דויד לעיר פורטובלו במזרח פאנמה. חציתי את הגשר מעל תעלת פאנמה ראיתי אניות ענק חולפות, אך לצערי לא נכנסתי לפאנמה-סיטי שקו הרקיע שלה נראה מרשים ומסקרן עם גורדי שחקים מקצה האופק לקצהו.

לבסוף הסתבר כי הקדמתי… השייט יצא לדרך רק לאחר 3 ימים. יאכטה באורך 41 פיט – גיגית. קשירה רצינית של האופנוע לסירה. כיסוי ביריעת פלסטיק כחולה וקדימה. השייט עבר דרך האיים הקריביים של סאן-בלאס לכיוון קרטחנה.

זהו. כעבור 5 ימים של מים, איים, שקיעות מטורפות ואנשים מחייכים, הקטע הימי הגיע לסיומו. קרטחנה נקשרה ליאכטה ונחתתי בחופים הטרופיים של קולומביה. מכאן אני ממשיך לעיר מדאיין ומשם אחצה את קולומביה לכיוון אקוודור.
סביר להניח, כי כעת כשאתם קוראים את הפוסט, אני כבר עמוק מדרום לקולומביה. אעדכן בקרוב.
תודה חברים. על התגובות והסימפטיה.

יואב.
—————————————————————————————————-
ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות ליואב דולב.
—————————————————————————————————-

 

מאת: יוני   ·   קטגוריות: הרפתקאות and כללי   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

איש על אופנוע כחול במדבר צהוב

ברור שבסוף יגיע לירוק

יו נכנס למעמקי הלטינו. משייט בכבישי מקסיקו

 

הכניסה למקסיקו היתה חלקה ויחד עם זאת, נראה כי החוקים כאן משתנים תדירות. נכון לעכשיו יש לשלם 440$ באמצעות כרטיס אשראי. כאשר 400$ זה פיקדון, להבטיח שתזכור להחזיר את הרשיונות המקסיקנים שמציידים אותך בהם. וכמובן להוציא את האופנוע ממקסיקו. עם היציאה ממקסיקו מופקדים 400 דולרים בחשבון הבנק שלך ואישור ממוחשב נמסר לידך. כך שלמעשה הכניסה למקסיקו עולה 40$ לאפנוע ועוד 20$ עלות ויזת תייר. רכשתי בנוסף ביטוח צד ג'. המינמום הוא לתקופה של חצי שנה; ברחו לי עוד 110$. או.קי. זו הטפסולוגיה.
מטיחואנה אליה הגעתי מהצפון הארצותהבריתי השבע, אני יורד לאורך לשון היבשה המדברית: הבאחה קליפורניה. ומשם אמשיך במסע לאורכה של מקסיקו. נראה לי שלמעשה מקסיקו מחולקת גיאוגרפית לשני חלקים, החלק הראשון הוא החלק המדברי. הבאחה קליפורניה והחלק השני היא עיקר מקסיקו. מה שנקרא גוף המדינה. (לעומת הצהוב בבאחה, כל מה שאני חוויתי בה; חי, פורח וצבוע בירוק). התרשמתי כי הבאחה היא להרבה אמריקנים, מה שסינַי היא לישראלים. האיזור הפרוע, מוקד הסטאלבט הרחוק ובעיקר הזול. ובמקרה כאן פגשתי כמה אשר אינם יכולים פיננסית לצאת לגימלאות בארה"ב. הללו שוכרים בית ב 100$ לחודש ומקבלים קצבת הכנסה מארה"ב. כמובן שלרובם יש מקומית צעירה אשר מספקת להם את צרכיהם… כל צרכיהם. אולי מתוך מחשבה לגבי עתיד טוב יותר עם אזרחות אמריקאית כמובן .

אחד הדברים אשר חווים במהלך הרכיבה, מלבד המרחקים והשטח העצום של המדבר הזה שנמתח מצפון לדרום לאורך 2100 ק"מ, הוא שכמעט בכל עיקול, ישנה אנדרטה קטנה לזכרו של נהג כזה או אחר, אשר העיקול היה הדבר האחרון שראה (או בעצם, לא ראה ובגלל זה הלך).

הכבישים בבאחה, רובם ברמה סבירה, אולם מדי פעם הגעתי לכברת דרך בעת תיקון. כאן הם אינם מגרדים חלק מהכביש, אלא ממש בונים אותו מחדש. דבר אשר מעביר אותך לרכיבת שטח היכולה להמתח לקילומטרים רבים (באחד המקרים זה היה מעל 20 מייל !!!)
הנוף עצמו כמובן רווי קקטוסים מכל הסוגים הצבעים והגבהים, מרחבים עצומים של קקטוסים. גם כאשר יורדים לשטח הרי שאלה בד"כ שבילים כבושים היטב, כך שזה יחסית קל. כמובן החשש מתקר תמיד חולף, אבל הנוף חברים; פשוט נפלא! נכון שהחום לפעמים גורם לך לחוש את התבשלות המח בקסדה, אבל אין כמו עצירה לאחר 150 ק"מ למשקה קר שמפאת חוסר הרצון לייצר פרסום לא אציין את שמו …מתחיל ב"ק".

לאחר מחצית מהדרך בבאחה, הגעתי למעין אגם בלב במדבר, אגם מים קרירים ומתוקים, זה יפה ונחמד ומה שעוד יותר נחמד לסוף יום מפרך של רכיבה, הוא שכאשר נכנסתי למים, מאות דגיגים קפצו על גופי וניקו אותו …שמעתי על כל מיני מקומות ספא בארץ, שעושים זאת, אבל פה זה בהמונים וזה …בחינם. הקמתי האוהל בצמוד לאגם, לאחר שכנוע ואישור בעלי המקום (מן גסט האוס). אך השינה לא היתה משהוא. קולות עזים ובעלי גוון בס, עלו מכיוון המים והתקדמו לעבר בית הבד שלי שקירותיו בעובי מיקרון. הקולות הלכו וקרבו. לאחר דקות חיטוט בעלטה, מצאתי את פנס הראש שלי, משכתי עצמי החוצה ומה אני רואה? קרפדה ענקית. כזו שהמקומיים אומרים ששוקלות 4 ק"ג, רובצת להנאתה ומנעימה את שמי הלילה בסרנדה קקופונית. כל זה כ-3 מטרים ממני.

שמתי פני להמשך הדרך הבלתי נגמרת בחום המדברי של הבאחה, דרומה לכיוון העיר לה-פאז. איפה שהוא הגעתי למקום שבאמת מזכיר את מזרח סיני; חופים מדהימים עליהם מונחות מעין חושות. אבל כל המקומות ריקים. הסתבר, כי לאחרונה רוב המקומות הללו נסגרו לאור החששות של התיירים האמריקנים מהמצב ביטחוני באזור (פשיעה, חיסולים, חטיפות, הברחות סמים וכו' ) דבר הדומה להפליא למה שקורה בימים אלו עם הישראלים וסיני… אז איך אומרים: יחסית למה שמרגילים אותי בבית, אני חשתי בטוח.

עוד יום רכיבה ואני בלה-פאז. כמובן… איך שאני מגיע לשעריה, ממטרים עזים ניתכים עליי. לאחר עוד מחצית השעה, אני מגיע לאזור הנמל בכדי לרכוש את כרטיס המעבורת לי וכמובן לבן זוגי; אדון אופנוע כחול.

הכרטיס הזוגי עולה סביב 150$ מכאן לנמל מאזאטלן במקסיקו העיקרית. קשירה טובה של האופנוע בבטן האנייה וקדימה, התמקמתי באולם הישיבה של הנוסעים, כורסאות נוחות והלילה ירד …השייט היה נחמד, אך נמשך ונמשך, כ- 18 שעות. הגענו למאזטלאן בשעות הצהרים ומשם לאזור טופיק לכיוון דרום. את הלילה עשיתי בכפר ליד סאן-בלאס.

על החוף עצמו למחרת, המשכתי לכיוון פוארטו וואיירטה. לפני הכניסה אליה, פניתי לכיוון מזרח לעיר בשם אמקה AMECA. הכבישים מפותלים, הנוף מדהים והכי חשוב; כל החלק הזה של מקסיקו צבוע בירוק מרגיע לעומת הצהוב המלחיץ של הבאחה. למחרת המשכתי לכיוון מזרח, כאשר הכוונה היא להגיע הכי קרוב למקסיקו-סיטי מבלי להכנס אליה (רוכב אחר סיפר לי כי לקח לו יומיים לצאת ממקסיקו סיטי. עיר עצומה במימדיה, על 24 מליון תושביה).

עברתי דרך טיפן-אל-אלטו ומשם לאחר עוד יום, לאזור מורליה באזור טורוסה דה לרדו, התחלתי להדרים לכיוון דרום מזרח, לאיזוכר דה מטמורס שזה נראה קרוב על המפה אבל זו חתיכת 300 ק"מ, שלקח 8 שעות של רכיבה קשה לעבור. הכבישים טובים בד"כ, אבל כל מקסיקו רצופה באמפרים, אשר גרמו לי לאבד מיכל דלק חלופי של גלון אחד, שהחליט לקפוץ מהאופנוע כשנמאס לו מטלטלות הדרך וקפיצותיה. יש לציין כי את הבמפרים הללו מקימים תושבי המקומות עצמם ויש כאלו בגובה מדרכה. כלומר: "תעצור ממש לפני שתמשיך". בקיצור, העירנות חשובה עד מאוד בכבישים הללו. משם לכיוון אוקסיקיה ומשם לסאן-קריסטובול דה לאס קאסאס הנפלאה שהיא מעין נווה-צדק אחד ענק.

חשוב לציין שבשלב כל שהוא, חשתי דחייה קלה מעודף טאקוס. סך הכל, המקסיקאים הינם עם חביב ומסביר פנים. בעיקר לתייר שאינו ממש דובר את שפתם. הרבה מהם הרימו את ידם לאורך המסע להביע שלום ודרך-צלחה על המסע. האופנוע נראה עמוס ולא ממש מקסיקני ומשדר את אופי המסע עצמו.

העברת הפוסטים קצת איטית. בשלב מסויים נדפק לי המחשב, סביר להניח שאני כבר הרבה יותר דרומה בשלב הזה.

אמשיך לעדכן. להתראות בפוסט הבא. יואב.

———————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליואב דולב.

——————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה    

המורכבות של מימוש חלום רכיבה משותפת

האם קושי הוא סוג של הנאה? (כן). ומה קשה יותר: לבד או בקבוצה? (בקבוצה). ומה קורה בִּפְנים, כשזה נגמר? (סולחים וכבר חושבים על המסע הבא). ומה נהנים לזכור? (בעיקר את התקלות). הסיפור שמאחורי המסע. כמה טיפים ולקחים שכדאי לשמור בתיק החלומות שלך, משלושה שרכבו עד לקצה וחזרו בשלום.

הקדמה לסיכום / איציק

בצער רב ובכאב גדול וכבר מדגדג… געגוע, החזרנו את האופנועים. קיבלנו זוג קטנועים 125 סמ"ק, להשלמת הקניות האחרונות ביום החופשי הראשון ללא האופנועים שלנו..! נפגשנו עם החבר'ה הישראלים הבאים, שהחליפו אותנו אצל מר הרמן (כנראה שהוא מוכָּר למדי בקרבנו… אנחנו אהבנו מאד וממליצים בחום) ומקבלים את האופנועים שלהם לטיול. אנחנו, עומדים מהצד ורוצים עוד ועוד… – ככה זה כשאתה מתמכר לספורט ולכלי המדהים הזה. זר, לבטח לא יבין זאת. בילינו את אחה"צ ביחד עם מר הרמן בחנות האופנועים והאמת, לא ממש רצינו לעזוב אבל, כנראה שאין ברירה. 19:20 והנה מגיע האוטובוס וגולש חרישית לתחנת האוטובוס ואפילו עם אותו נהג וגם אותם 10.5 יורו לתשלום נותרו ללא שינוי. נפרדנו לשלום מהרמן, העמסנו את הציוד הרב לבטן האוטובוס ומתחילים את " הרכיבה" דרומה והביתה – אכן זה מתחיל וקורה (ורק לחשוב איפה היינו אך אתמול… וכמה, שהמעבר חד וקוטבי).

נסיעה של 40 דקות לשדה התעופה, שבהן העלינו חוויות, רגעים מרגשים וחווית חיים שנצרבה עמוק בכל אחד מאתנו. עוד פרק נגמר לו ואנחנו יורדים בתחנה ונכנסים לאולם היוצאים בנמל התעופה – מינכן. הליכה של מס' קילומטרים, מביאה אותנו לאולם מבודד בשדה התעופה כיאה ל"מכובדים" לפני טיסתם. יום ארוך ומתיש עם מד טמפרטורה על "חם מאד"… ומחכה לנו תור ארוך ומייגע, מוקף שוטרים ואנשי גבולות חמושים. תשלום קנס של 170 יורו על משקל עודף (וזה עוד אחרי הנחה…) ואנחנו בדרך לאוטובוס נוסף שלקח אותנו למטוס. חצות הלילה ואוטוטו ממריאים. שורה 35 בכיסאות עוקבים, האחד אחר השני ואנחנו מרחפים וטסים בעננים ממש… הן פיזית והן נפשית. התחושה העילאית של: "עשינו את זה ומכל הבחינות!" מקננת בתוכנו עמוק עמוק ותלווה אותנו לכל החיים.

04:00 לפנות בוקר ואנחנו נוחתים בארצנו הקטנטונת, בהחלט התגעגענו וכמה כייייף לחזור. הציוד והמזוודות הגיעו שלמים ואנחנו חוצים עם עגלות עמוסות לכיוון אולם הנכנסים. עינב, הבת של אורי מגיעה לקראתנו – וכמה התרגשות יש באוויר.  במיוחד לכבוד הרב אורי.
אחרי 34 ימים ולילות צמודים ואינטנסיביים נפרדנו לשלום וכל אחד יצא לביתו.
06:00. הבית ודייריו התעורר לקראת "האורח" שהגיע, חיבוקים ונישוקים ומעט סיפורי חוויות, מלווים את שחר הבוקר המפציע. הצצה חטופה ומתגעגעת לאופנוע שנותר מאחור מיותם לחודש ו… ימים ושגרת היום חוזרת; עבודה, לימודים, בחינות וכו'… ואני מרגיש שונה וקצת זר לפעילות מסביבי. אכן, הספקתי קצת לשכוח… השלמה של שעות שינה מחכה לי מיד כשהבית "מתרוקן" וסוף סוף במיטה שלי והכי משונה… בלי אורי ומיכאל…

————————————————————————–

"…כל החיים זה טיול אחד גדול."

הסיכום של מיכאל פופקין

לאחר הטיול לנורדקפ, פגשתי חבר שאל אותי אם הטיול היה "טיול של החיים?"
עניתי: "לא, כל החיים שלנו על פני כדור הארץ, זה 'טיול של החיים', הטיול לנורדקפ היה חלק ממנו".
כבר עבר שבוע ימים מאז חזרתי לארץ, ועדיין קשה לחזור לשיגרה, למציאות היום יומית. אבל נראה כי המציאות, היא הדבר המנצח.
צריך רק להתחיל לתכנן את הטיול הבא; הרי אמרנו שכל החיים זה טיול אחד גדול, נכון…?

אני רוצה להודות לחברים איציק ואורי שאיפשרו לי לחוות יחד אתם פרק נורדקפ.
לאיציק על העבודה הנהדרת בכתיבת החויות עם עבודה עד השעות הקטנות של הלילה.
לאורי. בין היתר, שהתגבר על קשיי הרכיבה, וכמובן ליוני בן שלום שאיפשר לנו. באתר הרפתקה ,לחוות יחד איתכם את פרק הנורדקפ.
צאו ותטיילו, אם לא על אופנוע, אולי קיימים (לא יודע) כלים תחבורתיים אחרים.

מיכאל פופקין

—————————————————————–

"…איך כמעט הגענו לנורד-קאפ, וגם כמעט ונפרדנו…"

הסיכום של אורי חכימיאן

אחרי שעברו להם כמה חודשים בהם עיכלתי את החוויה אותה עברתי, נשאר לנסות ולסכם אותה מנקודת מבטי.
למען האמת, רציתי לשתף אתכם כבר בזמן המסע, כשהגענו לנורד-קאפ, חשבתי שזהו הרגע המתאים מבחינתי. ההגעה לשם הייתה מעין השגת מטרה והוכחה לעצמי, כי גם אני יכול לצאת למסעות קשים, ארוכים ומאתגרים כמו זה ולעבור הכל, יחד עם חבריי.
מעולם לא חוויתי חוויה כזו. רחוק מהבית למשך זמן ארוך שכזה ולאחד כמוני שרגיל להיות בבית, זה היה קצת קשה ומעבר ליכולת האישית שלי והאמת היא; זו הייתה התנסות ראשונה בחוויה שכזו, לטיול הגדול לאחר שיחרורי מצה"ל, לא יצאתי…
אפשר להגיד שמסע מסוג זה הוא קשה מטבעו, אך לי היה קשה מהרגיל, לאורך המסע התווספו קשיים אחרים שלא חשבתי עליהם מלכתחילה…

–   הרכיבה הממושכת

לאורך מאות ק"מ כל יום, במשך כל ימות המסע, הביאה לתסכול לא מעט פעמים. למרות שהיה ידוע מראש, כי נרכוב כ- 12,000 ק"מ לאורך כל המסע, לי זה לא נתפס ולא עבר בשקט בראש. המעמסה הגדולה של הק"מ הארוכים, לא הניחה לי ומצאתי את עצמי מציק לחברים לא פעם- "נו מתי מגיעים?"  "עוד כמה נשאר לנו?" גם כשידעתי מהו היעד לאותו היום ולאן אנחנו אמורים להגיע.
יחד עם זאת, להגיד שהרכיבה הממושכת לא הייתה חוויה ענקית, תהיה הטעייה; כבישים אינסופיים, פיתולים, פניות, עליות וירידות, כאילו שנוצרו במיוחד עבורנו- רוכבי האופנועים. לצערי, אין לנו בארץ דבר שכזה… הנופים היפים שאין אפשרות לתארם במילים. מפלים אדירים מגבהים מרשימים, אגמים- חלקם קפואים, הרים מושלגים ועוד נופים מרהיבים. אין איך להעלות על הכתב את ההתרגשות שאני עדיין חווה בעקבות המראות.
הרכיבה בגבהים של כ-1,500 מ' ויותר. ירידות חדות ופניות של כ-180 מעלות והנוף שמתגלה במורד ההר.
חוויה!! חוויה שאני רק יכול להודות לחברי מיכאל שעמל ארוכות בתכנון המסלולים והביאנו למקומות מופלאים אלו ואני מאחל לכל רוכב את האפשרות לצאת ולרכוב במקומות שכאלו ולהגשים את החלומות שלו!

–  האוכל. מרכיב כל כך חשוב לקיום שלי; איך לא חשבתי עליו מספיק?!

לאן שלא הגענו, פגשתי במאכלים שהמרכיב העיקרי בהם היה לצערי – בשר חזיר ומה לעשות, שאני שומר ונמנע מלאכול מבשר החזיר ובנוסף גם נגעל ממאכלי הים המשונים. פשוט נגעל מזה!
אז יצא שתמיד הייתי רעב. הארוחה העיקרית, הייתה ארוחת הבוקר ועם הזמן, למדתי לקחת איתי כמה סנדוויצים להמשך היום, למקרה ולא אמצא את האוכל המתאים.

ואם כבר דיברנו על חווית וקשיים, אני רוצה לשתף אתכם ביום הקשה ביותר שהיה לי במסע הזה. היום שכמעט הגענו לנורד-קאפ, וגם כמעט ונפרדנו.

זה היה יום רגיל, התחלנו לרכוב כבכל יום, בשעות המוקדמות של הבוקר. היינו אמורים לרכוב בערך כ- 500 ק"מ, נושקים לנורד- קאפ, אך לשם נגיע רק מחר לפי התכנון.  זה היה יום קר מאוד מלווה רוחות חזקות. תוך כדי הרכיבה, החברים משכו קדימה ובשלב מסויים, לא ראיתי אותם יותר. זה היה בשבילי יום קשה לרכיבה, הרוחות "העיפו" אותי הצידה ופשוט לא יכולתי למשוך וזה מנע ממני להגביר את המהירות ולהצמד לחברים. רכבתי לבדי במשך כשעתיים לאורך של כ-140 ק"מ, נלחם במחשבות על כך שהם לא מחכים לי, אולי אני לא על הכביש הנכון… ממשיך בנסיעה קשה עד שבסופו של דבר אני פוגש אותם בתחנת הדלק כי פשוט נגמר הדלק. ראשון פגשתי את איציק ופניתי אליו ואמרתי לו שלא כך מתנהגים ושלא היה לי כיף לרכב ככה, בצורה כזו. הייתי מאופק. לאחר התדלוק פניתי למיכאל כשאני קצת כועס ובקשתי ממנו לראות את המפות, בכדי שאוכל לכוון את עצמי, לנקודה אליהּ היינו אמורים להגיע בסופו של היום. נראה, כי באותו הרגע כעסתי נורא ונוצר מתח באוויר. יצאנו לדרך ולאחר כ-10 דקות של רכיבה, עצרנו לאכול.

כל אחד ישב בצד אחר. אחרי שאכלנו, ביקשתי לדבר על מה שקרה קודם לכן. נשפכו שם דברים ומילים ממש קשות ולפי הלך הרוח, הכלים נשברו. כל אחד מאיתנו, אמר את אשר על ליבו ולאחר מכן פופקין לקח יוזמה ואמר שאנחנו יוצאים לדרך ובכך שבר את המתח. לא שזה ממש נגמר, אבל יצאנו לדרך. לאחר עצירה נוספת, מיכאל החליט שממשיכים עד לנקודת יעד חדשה לאותו היום: נורד-קאפ. עדיין היינו כל אחד בפינה שלו. אני מתקשר הביתה ותוך כדי שיחה, אני נחנק ויורדות כמה דמעות. שואלים אותי בבית: "איך הולך ומה נשמע", אני משקר ואומר שהכל בסדר ושומע שגם בבית קצת קשה.
בשעה 01:00 לערך בלילה, אנחנו נכנסים לחדר קטן. מתארגנים לשינה, אוכלים מה שיש. רכבנו כל היום, היה קר מאוד ובנוסף, זה לא היה יום נעים במיוחד. מכל הבחינות.
בבוקר יצאנו לנורד-קאפ, אחרי 15 ק"מ, ביקור במקום ותמונות מרגשות, התחבקנו והתנשקנו וגם ירדו להן דמעות של שמחה מהולות בהתרגשות שאין כמוה… ממש כמו ילדים קטנים, שחררנו לחץ עצום וירד משקל רב. באותו הרגע נשבר המתח ונעלם הכעס ולשמחתי זה היה מאחורינו וכיף גדול שזה עבר ושוב אנחנו יחד!

לסיכום; אני רוצה לומר לכם שזו הייתה חוויה מדהימה, להיות בחברתם של שני ה"שועלים" מיכאל ואיציק.
הטיול היה ממש מדהים ואין ספק שזה היה הדבר אולי הכי מרגש שעשיתי בחיי, ואם הייתי צריך לבחור שוב אנשים לצאת איתם למסע שכזה, אין ספק ששני ה"שועלים" האלה היו הראשונים ברשימה!!

אני רוצה להודות ל"אריה נגררים" שנתן את חסותו.
תודות גם ליוני שאפשר לנו להעביר לכם את אשר עבר עלינו באתר שלו.
תודה לחברים, אשר חזקו ותמכו בי בטלפון ובהודעות S.M.S לאורך כל המסע.
תודה מיוחדת לאיציק ומיכאל שעבדו קשה בכדי לארגן ולהוציא לפועל מסע שכזה! נשיקות.
ואחרונים חביבים, משפחתי היקרה. על שאפשרה לי להעדר לחודש ימים ותמכה בי ועזרה לי לממש את אחד החלומות שלי! תודה לכם אשתי אליאן וילדיי אורן עינב וספיר.

ה"שועל" אורי חכימיאן.

———————————————————————-

תובנות, מחשבות וכמה טיפים

איציק שפר מסכם

כמעט חודש ימים, מאז חזרנו לארץ. שגרת היום והפערים שנוצרו בהיעדרנו, שואבים כל דקת זמן וממלאים כל רגע משעות היום והלילה. הימים ארוכים מאד ובקושי רב ניתן להגיע שפוי למחשב ולכתוב את פרק הסיכום למסע.
והנה היום, סופ"ש, עם בוקר של שבת חמימה, שמבצבצת מהחלון, נפלה עלי המוזה וההשראה והחלטתי שהגיע הזמן לסיים את פרק הסיכום למסע לנורדקאפ. להנאתכם ושימושכם.

הרגע שלפני :

הרעיון למסע וההכנות לקראתו, נמשכו כמעט שנה שלמה ולמען האמת; 212 ימים של למידה וקריאה מניסיונם של אחרים. גלישה באתרים. תכנון המסלול ובחירת אתרים מומלצים לשהייה וביקור. כבישים ונופים לרכיבה. מקומות לינה. חברות השכרת האופנועים וביטוחים. התאמת האופנועים לכל אחד מאיתנו. רכישת ציוד מחו"ל. קניית מפות מתאימות. התארגנות עם ביגוד וציוד רכיבה מתאים (ארחיב בהמשך). תכנון ימי רכיבה וימי חופש למנוחה. הכנת המסמכים המתאימים ויצירת קשר עם נציג מקומי ברוסיה – (מה שהתברר כנכון ביותר לעשות). מניסיון וללא ספק, תכנון מוקדם של כל הפרמטרים הנ"ל ועוד… חוסך הרבה טרחה, עוגמת נפש ואי נעימות כשנמצאים בחו'ל. מומלץ מאד!

האופנוע:
הדילמה הראשונה הייתה: האם לצאת למסע עם האופנועים שלנו או לשכור אופנוע בחו"ל ? מכיוון, שמשך השהייה בחו"ל עם אופנוע מושכר יקרה, בדקנו את העלויות עבור האופנועים שלנו החל ממחיר המשלוח בים, שחרור המכס בהלוך וחזור. זמני המתנה. הטיפול התקופתי אחרי המסע (בארץ ובחו'ל). ההוצאות הצפויות במקרה של תקלות. זמינות המוסכים. דרכי השירות ועוד… כל זאת, אל מול שכירת האופנוע בחו'ל.  מהבדיקות עולה, ששכירת האופנוע בחו'ל יקרה יותר מעלות יציאה עם האופנוע שלנו למשך תקופת המסע. העלויות הפוטנציאליות שחזינו על "הנייר" עבור האופנועים שלנו, יכלו לגדול בקלות ואף לסכן את הטיול. המחיר הטוב שקיבלנו מחברת השכרת האופנועים ב- Landshut, היה גבוה בכ- 300 יורו לערך מההערכות לעלות השימוש האופנועים הפרטיים שלנו. בסופו של התהליך, החלטנו לשכור את האופנועים בחו'ל.
בחירת האופנוע הייתה אינדיווידואלית והותאמה אישית לכל אחד מאתנו – למשל: מושב מונמך לאחד האופנועים. התקן GPS לכל האופנועים. 3 ארגזים גדולים לכל אופנוע. תיקי מיכל עם התקן למפות ועוד…. מכנה משותף אחד היה ברור לכולנו: קטגוריית האופנועים תהיה דו שימושית, בכדי שתהיה לנו היכולת – מלבד לטפס על מדרכות בערים… גם, לרכוב על דרכים לא סלולות, במידת הצורך. האופנועים עליהם רכבנו במסע, היו כולם משנת הדגם האחרונה 2011 ועם כמה מאות בודדות של ק"מ – אפשר לומר; חדשים לגמרי.
שני אופנועי הונדה טרנסאלפ 700 ואחד ימאהה סופר-טנרה 1200 .

12,000 ק"מ בחודש ימים זו מספר נכבד של קילומטרים ורכיבה העגלות. האופנועים תפקדו מצוין והתנהגו ללא דופי. הגיבו מצוין ובכל תנאי הדרך ומזג האוויר. למעט שימון שרשראות בהונדות בתרסיס, מִדֵי 500 ק"מ (וזה היה כמעט כל יום…)  ובדיקות שמנים, לא נדרשנו לבצע מאומה. תנוחת הרכיבה הייתה טובה והמושבים היו סבירים בהחלט. ההיגוי מעולה. לוח שעונים קריא ומספק את המידע הנדרש ( לי בימאהה, היה חסר ציון מצב ההילוכים וחיווי חום מנוע). הפעלת מנופים ורגליות ביחד עם המצמד והבלימה היו חלקים ורכים וכמו שאומרים : דלק ולרכב.
החיסרון הגדול בשלושת האופנועים – היעדר חימום בידיות. במקומות הקרים בהם רכבנו, האצבעות קפאו ושום כפפה (וגם לא המקומיות שקנינו…) לא נתנו מענה ("חיבוק" ומגע במנוע החם בהפסקות, החזיר את התחושה לכפות הידיים והאצבעות). לפחות בחנות השכרת האופנועים שלנו, ניתן היה לדרוש זאת תמורת סכום סמלי. מומלץ מאד!
ציוד :
מעבר לביגוד וציוד הרכיבה האישי; מסתבר שהבאנו הרבה פריטים מיותרים, אותם סחבנו במשך כל הטיול וממש לא השתמשנו בהם, פריטי לבוש נוספים, כמו: מכנסיים, נעליים, הלבשה תחתונה, ביגוד חורף ועוד… עודף ציוד, רק הכבידו על ההתנהלות היומית ובמיוחד, בסוף יום הרכיבה, כשהיינו צריכים לעשות את ההובלות לפחות פעמיים מהאופנוע לנקודת הלינה וחוזר חלילה בבוקר לפני היציאה. חיטוט בארגזים לחיפוש פריט כזה או אחר, הפך לסיוט כשצריך היה לפרוק כמעט הכל כדי למצוא. מומלץ לכן, כי רשימת הציוד תהיה מינימאלית ואופטימאלית ומותאמת בדיוק למה שצריך. ביגוד חורף מושלם, תקין וטוב, הכרחי וחיוני. מזג האוויר עלול להשתנות בכל רגע וכשלא מוכנים, גשם פתאומי עלול להיות לא נעים – חווינו את זה בלא מעט פעמים. ציוד החורף שהבאנו מהארץ: חליפות סערה, מגפיים וכפפות, מתאים לארצנו ולא נתן את המענה ההולם, בתנאי מזג אוויר קיצוניים ברוב המדינות בהן טיילנו ומהר מאד נאלצנו לקנות ביגוד מקומי אמין יותר. כדאי לקחת נתון זה בחשבון ומראש לקנות את המיגון המתאים בפני הגשם, הקור והשלג. בחו"ל!
ציוד עזר ונלווה נוסף :
1.    ציוד נוסף שהתלווה אלינו למסע, כלל ערכת עזרה-ראשונה שהכילה: גלולות. תחבושות. משחות למיניהן. אלתוש. פלסטרים, ועוד… ערכה שעלות 167 ₪, נחוצה וחיונית לכל מקרה רפואי ראשוני שיידרש. מומלץ ולדעתי חובה!
2.    תיק אחסון גדול במיוחד ואטום של "טוראטק" המותאם לתנאי אקלים רטובים במיוחד. התיק "יושב" אחר כבוד על המושב האחורי ומהודק עם רצועת רשת מתאימה.

3.    ערכת קפה ומוצרי מזון "קשים": מרקים, טונה, קרקרים, נישנושים, קפה, תה, שוקו… ומים טריים. עצירות פתאום במקומות פראיים באמצע הדרך, ביחד עם תבשיל Home made מקומי, המוסיף לתחושת החוויה ומזין לא פחות.

4.    במסע שלנו, לקחנו בחשבון מראש, שלא נישן באוהלים ובכל זאת, החלטנו לקחת אתנו שק שינה (עשינו בו שימוש רק בלילה הרוסי הראשון).
5.    מגפי רכיבה גבוהות ואטומות למים, היו בשימוש עיקרי בימי המסע, אם זאת, היו לא מעט ימים חמים שכדאי ונוח היה לרכוב עם נעלי רכיבה ממוגנות ונעימות יותר לרכיבה. מומלץ מאד! שימוש נוסף בנעלי הרכיבה היה בסוף יום רכיבה, כשפשטנו את "המדים" ויצאנו לסיבוב  עירוני רגלי.

6.    קסדה: רכבנו עם קסדות נפתחות C2 של שוברט, למעט כבוד הרב שרכב עם קסדה מלאה של שואי. הנוחות מהמעבר לקסדת 3/4 במקומות עירוניים, הוכיח את עצמו. הקסדה נוחה לנסיעות ארוכות, קלה ושקטה יחסית.

7.    כפפות רכיבה נוספות: זוג או יותר, של כפפות עפ"י העונות נותן מענה לימים חמים וקרים כאחד. במיוחד כשיורד גשם וקר והכפפות נרטבות לגמרי אחרי רכיבה של כמה מאות ק"מ. הכפפות שקנינו בנורבגיה, נתנו מענה טוב יותר מהכפפות שהבאנו מהארץ, אם כי, לא לגמרי בתנאי מזג האוויר הקיצוניים. שווה לרכוש כיסוי "ערדליים" לידיים, בדומה לכיסוי לרגליים. לא מעט רוכבים שפגשנו בדרך רכבו עם כיסוי לכפפות הידיים השומר על כפות ידיים ואצבעות יבשות.

8.  מיגון גשם ורוח לידיים – רכשנו מראש, מיגוני ידיים בדמות כיסוי בד נגד גשם. ההרכבה פשוטה ומהירה ונתנה מענה למקומות קרים ברכיבה הררית וגשומה. אינו נותן מענה הולם כמו חימום ידיות.

לינה :
את מקומות הלינה של הלילה הראשון והאחרון הזמנו מראש ובמרחק הליכה של 2 דקות מחנות השכרת האופנועים. את יתר מקומות הלינה על פני ציר המסע, בחרנו לקראת ערב ובסיום הרכיבה של אותו יום. בערים המרכזיות – ברלין, מאלמו, אוסלו, לוקסמבורג, באזל ועוד… היה קשה מאד למצוא מקומות לינה זמינים. הרבה שעות השקענו בחיפוש מקום לינה הולם לשלושתנו אחרי יום רכיבה ארוך ומתיש. האם יכולנו לחסוך זמן זה ולהזמין מקומות לינה מהארץ ? לא בטוח. לא תמיד, ברור היה לגמרי לאן נגיע בסוף יום הרכיבה ולעיתים אף קיצרנו את משך הרכיבה בעיקר בגלל עייפות ותנאי מזג האוויר. נראה, שלאותו הזמן, היה זה, הפתרון הטוב ביותר. בדיעבד, היינו יכולים (ובתנאי שיש כוח…וחשק…) לחפש בלילה שלפני, מקום לינה ליום המחרת. ייתכן, שזה היה חוסך המון טרדה ולא מעט תסכולים, חיכוכים וכסף.
בכל מקומות הלינה שבילנו בהם את הלילה החל, מבתי מלון בערים הגדולות וכלה בקמפינגים וצימרים לאורך המסע, "נפלנו" על מקומות נקיים עם תנאים ושירותים נאותים. במרבית המקומות, ניתן היה לקבל ארוחות בוקר כך, שיכולנו להצטייד בסנדוויצ'ים להמשך היום. המחירים היו סבירים ונעו מ- 55 עד 145 יורו לילה לכולנו בחדר אחד.

במקביל אלינו, "לינת האופנועים" בכל המקומות הייתה בטוחה ובמקומות בהם מעט חששנו, מצאנו מקומות אחסון בתשלום הכוללים שמירה מסביב לשעון.
ככלל ולמעט רוסיה, יכולנו להשאיר את האופנועים והציוד ללא השגחה ומאומה לא היה קורה.
אוכל:
בתחום זה, היו אי הסכמות… מכיוון, שלכל אחד מאתנו, הייתה תרבות "הזנה" משלו (צמחוני, כשר ולא משנה…), לא תמיד מצאנו מכנה משותף לשעת האוכל, לסוג האוכל, למקום האוכל ועוד…
למרות שדיברנו על נושא זה עוד בארץ, בפועל, היה קשה לתאם בין כולנו. "הצבא צועד על קיבתו…" וכשזה לא קורה, קורים דברים אחרים… ולעיתים, גם לא נעימים… למדנו להתמודד עם הייחודיות והשונות של כל אחד ודאגנו למצבור אישי לרגעים הקשים. ברגעים המשותפים (בבילוי לילי אחרי יום רכיבה או בימי החופש בערים הגדולות) ובעיקר במסעדות ניתן היה להזמין לכל אחד בהתאם לתפריט, את מבוקשו. ראיתם על פני המסע סגנונות שונים של מזון החל ממנות גורמה וכלה בפיתה עם "בורגרפיש" או סתם לחמנייה עם נקניק. לסיכום; למדנו והצלחנו לגשר על הפערים ולמצוא את הדרך הטובה והמקובלת על כולם.
האוכל היה מגוון בכל המדינות בהן ביקרנו ובחלק גדול מהמקומות, טעמנו ואף הזמנו את האוכל האותנטי והמקומי של המדינה. היה יפה לראות את זה מוגש ומצויר ולרוב גם טעים לחיך.

דלק :
הדלק יקר, ובממוצע, קרוב מאד למחיר בארץ. בנורבגיה יקר בטירוף – כמעט 10 ₪ לליטר.. וברוסיה הזול ביותר כ- 3.5 ₪ לליטר. העלויות בממוצע ליום רכיבה ארוך כ- 50 יורו. מהירות הנסיעה הייתה סבירה בהחלט – 120 קמ"ש בממוצע כך, שאני מניח שאם היינו רוכבים מהר יותר גם היינו צורכים יותר.
לעיתים, נתקלנו בדרכים מהירות על פני עשרות ק"מ ללא תחנת דלק. ולכן מומלץ ביציאה מהערים לכיוון הדרכים המהירות, לתדלק מראש ולהיות מוכנים. בכל מקרה, לתדלק את האופנוע כשעל שעון הדלק יש יתרה של רבע מיכל. לכל הדעות, זה עדיף על פני התקעות עם מיכל ריק. הנסיעה הארוכה ביותר הייתה מפינלנד לרוסיה ללא תדלוק. זו בהחלט הייתה "בחינת הישרדות" למיכל הדלק, רכיבה אינסופית שהסתיימה על אדי הדלק האחרונים איי שם בבית מועדון הרוכבים הרוסי.

המסלול :
מסלול הטיול תוכנן כך, שמטרתו העיקרית הייתה "לכבוש" את נורדקאפ והמטרה הנוספת – לרכוב והרבה. המסלול חצה 10 מדינות באירופה, סקנדינביה וכלל גם את רוסיה. לחמש מהמדינות, חזרנו שוב ממקומות וכיוונים אחרים. כך, שחצינו אותן לאורכן ולרוחבן. הכבישים ודרכי הגישה היו מהודקים, רחבים, ישרים, מסומנים והתאפיינו בראות טובה (למעט רוסיה…). הרכיבה הייתה מהנה ומאתגרת. הנופים שנגלו לפנינו בצדי הכביש, בחזית הנסיעה מעל ומתחת, היו עוצרי נשימה ולא הפסקנו להתפעל ולחייך לאורך אלפי קילומטרים. בכל עיקול ובכל פנייה, חיכתה לנו הפתעה חדשה, שעוררה בנו את מלוא החושים. המסלול חצה יבשות וימים וכלל הפלגות ב- 14 מעבורות שונות, הקצרה שבהן הייתה 20 דקות והארוכה שבהן, הייתה 7 שעות וכללה קבינת שינה ושתי ארוחות. במדינות שחצינו, פגשנו אנשים, תרבות, לבוש, שפה, נופים, אתרים, היסטוריה, סגנון, ארכיטקטורה, חנויות, תחבורה, מנהגים, מאכלים ייחודיים. "קשרנו" קשרים וחברויות עם רוכבים ממדינות אחרות ובעיקר, היינו בחופש טוטאלי מחיי השגרה שלנו ובהתמכרות מוחלטת למסע של החיים – מוטורי ואישי ביחד. אתה והאופנוע בתוך כל העושר החווייתי הזה. שואף לריאותיך עוד "טונות" של סיפוק ואיכות חיים.
ללא ספק, חוויות אינסוף, ריגושים והתרגשויות רבות, צרובות בליבנו לכל החיים.

הצג את הוראות הגעה אל מינכן, גרמניה במפה גדולה יותר

(למעלה: סליחה על כמה באגים במפה, כדוגמת צפון סקנדינביה ובקטע הכניסה והיציאה מרוסיה, שאינה משולבת בתכנון צירים על מפות גוגל. מי שמחפש את המסלול המדוייק – לכל פוסט שהתפרסם, צמודה מפת ציר.)

הערה: המסלול כפי שתוכנן במקור, היה צריך לחצות דרך מדינות במזרח אירופה ולחזור שוב לגרמניה, מכיוון מזרח דרך פולין, צ'כיה ואוסטריה. ההחלטה לשינוי המסלול, התקבלה ברוסיה. בסנקט-פטרסבורג. זאת, בעקבות מידע שקיבלנו מהחברים המקומיים ולאור העובדה שחווינו את קשיי הדרכים והשפה, כמו גם, רשויות החוק והצורך בקבלת אישורים מיוחדים לאופנועים.
גם עובדת השינויים מהתוכניות המקוריות, נבחנה לעיתים תוך כדי המסע. נכון היה לבצע הערכת מצב ולאשר את יום הרכיבה הבא. לעיתים, בגלל מזג האוויר הגשום והדאגה לביטחון האישי שלנו, נאלצנו לשנות בו במקום את הנתיבים, כמו גם את משך הרכיבה לאותו יום.

התמצאות:
כפי שאתם זוכרים ודאי, מסלול המסע כולו (יבשה וים…)  "נשען" ברובו על שולה גארמין, בתמיכת מפות הכוללות גם כבישים פנימיים. העובדה שהשתמשנו ב- GPS, תרמה רבות לשקט הנפשי ברכיבה. למעט טעות אחת (שלנו), בהקשת היעד והיעדר מיפוי ברוסיה – שולה הובילה אותנו בבטחה לכול אורך המסע. נוכחות המפות במסע, הן חובה ושימשו עזרה נוספת ונוחה להתמצאות ויכולת ביצוע שינויים במסלול כשנדרשנו. יכולת הקריאה בשילוט הדרכים סבירה ובחלק מהמדינות טובה מאד.
שפה – ברוב המדינות בהן ביקרנו, מבינים אנגלית. כך, שיכולת הדיבור וההבנה היו בסדר גמור, ושוב, כל האמור לעיל נכון למעט רוסיה. שם, היה קשה בדרכים ובשילוט ובקושי רב מצאנו מישהו שדיבר אנגלית, בהחלט מתסכל… לדבר בשפת סימנים וציורים.

החברים לדרך:
הטיול במקור תוכנן לעד חמישה אופנוענים. שלושה מקומות "נתפסו" מיד ע"י אורי, מיכאל ואנוכי ולשניים האחרים לא היו "קופצים", למרות שהצענו לעוד מספר חברים. כך נותרנו שלושתנו. האופנועים הוזמנו כ- 7 חודשים מראש ובכך למעשה נסגרה הרשימה.
אחת השאלות המרכזיות שנשאלנו ושאלנו גם את עצמנו לא אחת: "איך זה יהיה? האם נסתדר?" שלושה חברים, הפרשי גיל, צרכים שונים, תרבות וסגנון שונה ואף שהיינו כבר ביחד בחו"ל בהזדמנויות אחרות. לא היינו יחד לתקופה כזו ארוכה ואינטנסיבית. "האם תתפרק החבילה?" "האם נחזור ונישאר חברים?"
בפועל, הקשיים ליוו אותנו בכל יום והשפיעו על "מזג האוויר" האישי של כל אחד מאתנו. עימותים, ויכוחים וקצת "ברוגז" היו בחלל האוויר מידי יום.
לעיתים, היה נדמה, שאוטוטו זה הולך להתפרץ ולהתקלקל לנו. הקושי הפיסי, המנטאלי והאישי של כל אחד מאתנו לכל אורך המסע, יחד עם השקפת עולם שונה לגמרי, בהחלט הוסיפה ותרמה לאווירה הכללית.
ובנימה אישית שלי; היום, כחודש ימים אחרי המסע, כשאנחנו כבר בארץ אחרי הכול, אני יכול לומר בוודאות מוחלטת ומבלי להתייעץ עם חברי למסע, חזרנו ונשארנו  חברים. ככה לפחות אני מרגיש.
לדעתי, נדרשת בגרות אישית, ניסיון חיים ומנטליות מיוחדת, לדעת ללמוד על עצמך. להקשיב. להבין את האחר. לסלוח ולתקן ולעיתים, מבלי להסכים לפעול ולהסתגל למצב החדש הטומן בחובו אי וודאות רבה ובלבד, לשמור על שלמות "המשפחה" באותו פרק זמן לחוץ ומתוח – לא תמיד זה מצליח. אצלנו זה אכן הצליח. קל מאד היה, לנפץ, להרים ידיים ולברוח מהמצבים הקשים. החוכמה טמונה בהתמודדות וביכולת האישית ללמידה ומסע פנימי מתמיד. כל אחד מאתנו ידע, למד והתכוון בדרכו שלו לגשר על הפערים והכעסים שנוצרו במהלך המסע ולהטות את הכף למגמה חיובית, סולחת וחברית. זה המפתח והדבק ששמר עלינו לכל אורך המסע.
במבט לאחור וברמה האישית, זו בהחלט הייתה חוויה והתנסות מאתגרת.

אני יושב כבר כמה שעות וכותב פה בארץ את פרק הסיום. הזיכרונות חוזרים ומלווים אותי לכל אורך הכתיבה: הרגעים הקסומים, המראות והאתגרים המרתקים, מציפים את כולי והתחושה הפנימית, מחזירה אותי לאותם לילות של כתיבה מרגשת, בתחנות השידור הרבות שהיו לי באירופה.

חלום ענקי ומציאותי, שאינו מרפה וגם, איני רוצה להתעורר ממנו וללא ספק ילווה אותי כל חיי.
26 פרקים תיעדו את הגשמת החלום הפרטי שלנו ודרכם שיתפנו אתכם, משפחה, חברים וקוראים יקרים בחוויות הריאליטי היומיומיות שחווינו, כמעט בזמן אמת (למעט תקלות אינטרנט קלות…).
מהמקום הזה ובמיוחד פה בארץ, כשאנחנו הכי קרובים לכולכם, רוצה לומר בשמי ובשם חברי למסע; אורי ומיכאל:

תודה רבה עם כל הכוח שבלב, לאנשים מאחורי הקלעים שתרמו מזמנם, מרצם וכיסם להצלחה הכוללת של המסע :
•    אריה נגררים – על התרומה הכספית במימון המסע.
•    מר הרמן – על קיום ההבטחה וקבלת אופנועים חדשים ישירות "מהניילון" למסע.
•    יוני – העורך הראשי של אתר הרפתקה דוט קום ואיש יקר ומיוחד במינו. יוני,  בדרכו המיוחדת אירח אותנו באתר לאורך כל המסע ודאג לכם, אלפי האנשים ברחבי הגלובוס לעקוב, להתרגש, ולחוות ביחד אתנו את המסע המאתגר.
•    לחברים והקוראים הרבים שעקבו, קראו, הגיבו ופרגנו לכל אורך הדרך.
•    לשלוש המשפחות היקרות שלנו (עומר, ערד ולהבים) שתמכו מאחור, איפשרו, פרגנו  ועזרו כל אחת בדרכה שלה להגשמת החלום והמסע המאתגר.

ואחרונים חביבים, לשחקנים הראשיים במסע – שלושת השועלים, על הנחישות וההתמדה, התמיכה, העידוד, ההקשבה והסבלנות גם ברגעים הקשים. על היכולת ללמוד, להבין ולקבל האחד את השני, מבלי החובה להסכים. להשכיל ולשמור על "החבילה החברית" שלמה ובריאה לכל אורך המסע וגם פה בארץ.

ואצלי, החלומות הבאים כבר "מתבשלים". על אופנועים כמובן…
וזוכרים, את המשפט מפרק 16:

"החיים אינם נמדדים לפי מספר הנשימות שנשמת, כי אם לפי מספר הרגעים בהם עצרת את נשימתך"

חברים,
"להגשים את החלום ולחזור הביתה בשלום" – וזה המשפט שלי !
ניפגש שוב. בהגשמת החלום הבא.
שלכם, איציק.

———————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות  C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, מיכאל ואורי

———————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and היסטוריה של הרפתקנות and הרפתקאות   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

אירופה אביבית ושלושה הפורחים מאושר

השועלים חוקרים את נפלאות כבישי צפון איטליה ושוויץ ומתקרבים לקו הגמר

 

הצג את הוראות הגעה אל Sirmione, Italia במפה גדולה יותר

פרק 23

בוקר אור ללוקסמבורג הגשומה אחרי חגיגות ליל אמש. הרקיע, כרגיל בשלו אחרי הפסקה מתוכננת לרגל חגיגיות האתמול (לא פייר…). היעד להיום, צרפת וסיום בבאזל, שוויץ. אנחנו "עולים על הניילונים" ונאטמים היטב, תפילת דרך רטובה…במגרש החנייה ויוצאים לדרך.  15 ק"מ של רכיבה ואנחנו חוצים את הגבול לצרפת. (זה רק קו דמיוני שנמתח על הכביש…) ועל השילוט מופיע Metz, Nancy, Paris והאמת, לרגע חלפה מחשבה בראשי האם "לקחת" ימינה …? כולה 370 ק"מ…??? כמו שהרעיון הגיע, כך הוא חלף – לא משנים את המסלול ולא מתרחקים ממינכן.

השמש שהאירה פניה במלוא עוצמתה, הרחיקה את העננים ותפסה את מקומה ברקיע. התחלנו להתבשל בתוך "הניילונים", אז עצרנו בתחנת דלק צרפתית ראשונה. עלינו על קייצי, תדלוק, בדיקות שמנים ובלאי צמיגים והלאה לשוויץ.
לא לפני, תשלום אגרת כבישים, ומו"מ בצרפתית מרוקאית… בין אורי לדודה היושבת בבוטקה לקבלת הנחה. הניסיון לא צלח ואנחנו משלמים 7.8 יורו לשלושת האופנועים. המשכנו ברכיבה בכביש הראשי והנוף השתנה לגמרי. הדשא הירוק, שליווה אותנו עד עתה, הפך לצהוב בהיר וכיסה שטחים נרחבים וגדולים, כמות העצים פחתה אף היא והמרחב החדש הנגלה לפנינו מקבל גוונים אחרים ויופי מיוחד וכמו מדברי.
הכביש התפתל קלות, מכיל שלושה נתיבים בכול כיוון ורחב ידיים ומגרה.
וזה בדיוק הזמן, לנקות קצת את השסתומים אחרי ימים ארוכים של גשם ונסיעה איטית מאד. בתנועת ראש מוסכמת מראש, נכנסנו למבנה בנתיב המרכזי; שולה ופופקין בחוד, אורי ועבדכם, במאסף. מכונה מיומנת ומשומנת היטב הציגה "מפגן צרפתי" מקצועי ומרשים.
ימבה של אדרנלין וחיוך, שנמתח מאוזן לאוזן ליווה אותנו במשך דקות ארוכות של רכיבה. סטינו מהכביש הראשי לרכיבה מאתגרת נוספת בדרכים כפריות. הנוף סביבנו היה מנוקד מבנים ובתי מגורים צמודי קרקע, חלקם ישנים מאד וצבועים בשלל גוונים. היו בהם רבים המקורים בגגות רעפים אדומים. היו בתים סמוכים מאד לכביש הראשי כאילו, חצה אותם לשניים. סוף האביב ותחילת הקיץ אותת בשלל גווני ירוק וצהוב: צמחיה עשירה וצבעונית, עיטרה את אדני חלונות הבתים ואת הערוגות לאורך המדרכות והכיכרות בנתיב הנסיעה. בשטחים המעובדים, נמתחו שורות של כרמי גפנים (צרפתים… לא ?) ושדות תירס כשטיחים עד האופק צבעו בירוק את החללים בין הבתים והשרו אווירה כפרית ומיוחדת. ניחוח שונה ומשכר עמד באוויר.
החיבור שלנו ביחד עם האופנועים בתוך הגלויה המצוירת הזו והכל-כך אמיתית, חיה ונושמת. חלום חי המרחיב את בית החזה, מעצים ומחסיר פעימות עמוק בתוך הלב. שלחנו תנועות ידיים משתאות זה לזה, בהתרגשותנו לנוכח היופי הפשוט והמדהים, ליבנו עלה על גדותיו לנוכח המראות סביב.

חזרנו לכביש הראשי ולראשונה העיר באזל, על השלטים ואוטוטו פגשנו את שוויץ. חצינו את הגבול לשוויץ והמשכנו עם כביש E25 עד למחלף שהוריד אותנו לתוך באזל. השעה היתה כבר 17:00 והתחלנו בחיפוש אחר בית מלון. זוכרים את חגיגות ליל אמש…? אז, גם פה הכינו חגיגות…פסטיבל קונצרטים בעיר. תיירים גרמנים הציפו את העיר ונשכבו על כל המיטות הפנויות. שעתיים של סיבוב מתיש ב- 12(!) בתי מלון בעיר העלה חרס. בבית המלון האחרון (השייך לאותה רשת של המלון בו שהינו בלוקסמבורג) ביקשנו עזרה (Please Help…) ומצאו עבורנו מקום לינה בלוצרן, המרוחקת 96 ק"מ מבאזל. מנוחת לוחם קצרה, עדכון שולה בפרטי היעד ויאלללללה  לדרך. תדלוק ביציאה מהעיר ופרארי באדום בוהק נעמדת מאחורינו לתדלוק (כמה מרשים וסקסי…) ראינו בכך סוג של סוכריית ניחומים.
13 ק"מ לפני היעד נשבר ענן כועס ומלא בנוזלים מעל ראשינו וליווה אותנו עד לפתח המלון בלוצרן. רטובים ונוטפים כמו רשת דייגים ברגע משיכתה מהים, החנינו את האופנועים במגרש החנייה ונכנסנו למלון. קיבלנו את החדר המיוחל (ושוב, ללא אינטרנט…), מקלחת מהירה ויצאנו לבילוי לילי קצרצר ובעיקר כדי ללעוס משהו במרכז המסחרי הקרוב אלינו.
שבעים, עייפים ומותשים לאחר יום רכיבה מתיש ונשפכנו למיטות.

גם בבוקר הגשם לא הפסיק לרדת. מתחנו את ארוחת הבוקר והתעכבנו מעט, מתוך תקווה לשיפור במזג האויר. אך כלום. הגשם המשיך. האמת… מבאס!
ושוב לביגוד הצוללנים; לבושים ואטומים יצאנו לכבוש את העיר והמדינה. היעד להיום, סירמיונה, איטליה.
למרות הגשם המעצבן, רכבנו לסיבוב היכרות והמשכנו דרומה על כביש E25 לכיוון לוגאנו. תמורת כ- 30 ק"מ נוספים של רכיבה, החלפנו את הנוף המישורי בנוף הררי שנשק לאגם רחב ידיים ומלא עד גדותיו. מזג האוויר השתפר והגשם פסק. ולראשונה מאז נורבגיה, חזרנו לרכוב בתוך מנהרות. לעיתים מסודרות זו אחר זו (נושמים אוויר לשנייה… ונכנסים מיד לבאה בתור). הארוכה שבהן הייתה 17 ק"מ (באר-שבע להבים – מתחת לאדמה…- מדהים). תנועת כלי הרכב הנכנסים לתוך המנהרה והעומס בתוך המנהרה מווסתים ע"י רמזורים בכניסה וניידת משטרה הממתינה בצד. בשונה מחדרי הקירור בנורבגיה, כאן, המצב הפוך; נכנסנו למנהרה עם בגדי הסערה מניילון והחום היה ממוזג ונורמאלי. אך לאט, תוך כדי רכיבה בתוך המנהרה מזג אוויר החל להתחמם וגלים של חום וזיעה הציפו אותנו. המשכנו בתוך התנור המחומם כשאנחנו מתבשלים לארוחת גורמה.17 ק"מ הבוערים ביותר שרכבתי מעודי, ואפילו רכיבה בחום יולי אוגוסט שלנו לא משתווה למה שחווינו. ביציאה מהמנהרה עצרנו בתחנת הדלק הראשונה והתפשטנו לגמרי "מהתנור הבוער". בתחנת הדלק פגשנו כמה יצירות מוטוריות ושתיים מהן מדגם פרארי במצב מושלם ומעורר קנאה, שייכות למועדון החמש השוויצי.

מנוחה והתרעננות וחזרנו לכביש המונח ומתפתל בעמק, בינות להרים הנישאים אל על והצבע הירוק העז הבוקע מתוכם. שלג עדיין בצבץ לו בפסגות ההרים הגבוהים ומפלים ספורים שטפו זרמי מים. עיירות קטנות מפוזרות בתוך העמק משולבות באיזורי התעשייה המקומית המתפתחת בו. מחלף לוגאנו וירדנו לעיר. על הכוונת, לק מקורר להתרעננות של  Ice Cream מקומי ב- Centre. רכיבה עירונית בעיר יפה וססגונית ועם הרבה אופנועים שנעים בכבישים. החנינו את האופנועים על המדרכה (כי ככה, כולם עושים…אז גם אנחנו) ויצאנו רגלית לתור אחר גלידריה מקומית. התיישבנו באמצע המדרחוב ושלושה גביעי גלידה בחמישה טעמים שונים (ועם קצפת כמובן…) מצאו את דרכם אל קיבתנו. העיר המשיכה בשלה עם שגרת היום ואנחנו בדרכנו להשתלב בתוך ההמון, לחוש ולנשום את אווירת המקום. חופש, שלווה ורוגע אפיינו את המדרחוב. תושבים בעבודה, בקניות, באכילה, טיילו להנאתם חלקם עם כלביהם. המשכנו בטיול בעיר והגענו אל המרינה. ברווזים וברבורים שייטו חופשי במים ובינות לסירות. פופקין החליט, שהם רעבים ותרם את הסנדוויץ' היומי (וזה לא כשר…) לארוחת הצהריים, הברבורים אכלו ממש מכף ידו.

ביי ביי ללוגאנו והלאה לאיטליה. קדחנו עוד שתי מנהרות ובמרחק 20 ק"מ מהעיר, חצינו את הגבול. המשכנו את הרכיבה בדרכים כפריות. הפעם אנחנו באיטליה. שלוש מדינות ביום אחד, כמו שלוש תמונות שונות ומיוחדות. הכפרים האיטלקיים בואכה Menaggio נראים שונה ואחר : בגוונים, בארכיטקטורה, בצפיפות, בתרבות ובפשטות המרהיבה. הרחובות צרים ומחושבים לשני רכבים בדיוק, עם מילימטרים ספורים בין המראות. הקירות החיצוניים של המבנים, נמצאים בסמוך מאד לשוליים והקו הלבן נושק לקיר. דלתות הכניסה לבתים משיקות לכביש הראשי ומבואת כניסה מינימליסטית מפרידה את בעל הבית מהכביש הראשי. צמחייה ירוקה ועשירה צומחת למרגלות הבתים ועד האגם. מכוניות נוסעות מהר כמו באיטליה ורכבי מיני קטנים, נמצאים בכל פינה. עצירת מנוחה בסניף של ב.מ.וו מקומי מעורר התפעלות, שוטפים את העיניים ממבחר הכלים והציוד בחנות וכמעט, שמתבצעת נסיעת מבחן על 1600GTL.

הנסיעה בתוך הכפרים גזלה זמן ממושך בגלל הכבישים הצרים והתנועה ההערה. 41 ק"מ = שעה של רכיבה.
פאב מקומי של גמלאי איטליה מושך את עיננו ואנחנו עוצרים למנוחה. שתייה קרה לפי הזמנה מגיעה בתוספת חטיפים. ספרדית, איטלקית ואנגלית מהולים האחד בשני וחוויות וצחוקים מבית הגמלאים, ממלאות את החלל. ההווי המקומי קסום ואותנטי ואנחנו נושמים עוד רגעים, בשגרת היום המקומי. המשכנו לטפס צפונה במעלה האגם, עד ל- Sorico ומשם דרומה, מזרחית לאגם לכיוון Lecco. רכיבה של 120 ק"מ על הכביש המהיר A4 הביאה אותנו לעיירה Sirmione השוכנת על שפת אגם Garda.
שני סימיונים רכובים על אופנוע מובילים אותנו לצימר מקומיB&B .
21:30, צלצול בפעמון הכניסה ואנחנו לוקחים את החדר המיועד לשלישייה.
מקלחות וכביסה ביד, מסיימות את יום הרכיבה הארוך והמהנה.
אז, לילה טוב לכם, מתחנת השידור בסימיונה
וסליחה על האיחור.
איציק.

——————————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, מיכאל ואורי

——————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה