ערן רוני ואבי עדיין שוחים בגשם

ובולגריה מזכירה עולם שנעלם

הצג את הוראות נסיעה ל-Katuntsi, Sandanski, Bulgaria במפה גדולה יותר

רוני ממחיש משבר " יכולתי עכשיו לשחק עם הנכדים במקום להתרוצץ על הכבישים הרטובים האלה"

24.5– 27.5

הגשם שירד לנו בסוף היום, הפך אותנו לסמרטוטים חסרי דעת והמלון הראשון שהסכים לקבל אותנו, היה של איזה יזם יוני שנראה כלקוח מהמשפחה של זורבה. אולי מצד האימא ולא וויתר, עד שמזג לנו כוסיות של ליקר תותים וכאן כבר נמסנו מול הכנסת האורחים – ולא ראינו שזה לחלוטין לא מתאים לנו – חדרי מלמלה מעוצבים עם כל מיני שטויות עדינות; מיטה זוגית ועוד מיטה רגילה והכל כל כך נקי. בררר….. בערך ב-9 בערב, כולם הלכו. אנחנו האורחים היחידים. איו שומר ואין פקידה בכניסה. זה נתן את האות להכנת ארוחת הערב שבושלה על המרפסת – צלי של צוואר חזיר ואורז עם ירקות. המלון המעונב הזה, מעולם לא חווה כזו התפרעות. אבל השמדנו ראיות וזה עבר בשלום.

בקסטוריה

למחרת, כבר נראתה השמש פה ושם מבעד לעננים הכבדים והמשכנו כשהכיוון הכללי לגבול בולגריה. האזור הזה של יון די נידח, אין פה אטרקציות  לתיירים. חקלאות פשוטה ומעט מאד מכוניות על הכביש. עברנו את קסטוריה וכשהצללים החלו להתארך – החשיכה המוחלטת יורדת בסביבות תשע וחצי – התחלנו לחפש את חניון הלילה לאורכו של אגם פרספה. דרך עפר די מוסתרת וסודית, הוליכה אותנו לנהר קטן שזורם לאגם ושם בין עצים ושיחי פטל, על משטח נקי וישר של עשב, הקמנו את האוהלים. המטבח הנייד שלי נפרס גם כן ולארוחת ערב; פסטה עם שרימפס וסלט ירקות. חלקת היער הקסומה הזו ומזג האוויר הנוח, החזירו לנו את החיוך ומיצי המרה של היום הקודם התפוגגו ונעלמו.

על שפת האגם

על שפת האגם

כהתנהלות שבשגרה, מקפלים בבוקר את המחנה ובצער עוזבים את חלקת האלוהים הקטנה שלנו ליום רכיבה שחשבנו שיהיה האחרון ביון. איכשהו המרחקים היו מעט יותר ממה שפלדמן חזה ועל כניסה לכבישים מהירים, אין מה לדבר. פלדמן מבסס את הניווט שלו על מפה ועל מצפן וזה לא מספיק, צריך לאמת את המידע והוא כבר מזמן וויתר על איזה מרכיב חשוב של אגו גברי. עוצר בלי סוף ומטריד אנשים תמימים, בשאלות של כיוון ושמות של כל מיני יעדים. אחת העצירות שלו הובילה אותנו למוסך גדול ושם כשפתח את הקסדה לשאול זה כבר היה מאוחר מדי, בעל המוסך לא וויתר והכריח אותנו לשתות את הפרפה המקומית שזה נס קפה מוקצף. להפתעתנו, גם דיבר אנגלית וישב עם פלדמן על המפות. תוך כדי הכנסת האורחים הזו, שמענו פתאום רעש חריג ורע מאופנוע שלי – צינור הדלק שמוביל מהמשאבה שבתוך המיכל לפילטר שהותקן בצידו התפוצץ. זו תקלה איומה, בנסיעה האופנוע נכבה מיד ועם כל המשקל שלו זה יכול להיגמר – שלא נדע. והינה תקלה כזו, האופנוע מכובה, מימין מוסך מסודר ומכונאי יוני שאוהב אותנו – צירוף מקרים שאחרי שיצאנו משם אמרתי ליוני הזה, שזאוס אוהב אותנו ומלווה אותנו… הוא הסכים, אבל ביקש שלא נסמוך עליו יותר מדי. סמוך לירידת האור, מצאנו את עצמנו שוב סמוך לאגם אחר שחולק את עצמו עם יון ומקדוניה. שם התמקמנו בתוך חורשה עבותה, על כסות של עלים ועשרות עכבישים קטנים. הכל היה בסדר עד שהתחיל בחצות פרק הגשם הבא, שטרף לנו שוב את הקלפים. האוהלים שלנו מעולים, יש גם כיסוי שנפרס מעל המטבח והשולחן אבל גשם כזה שמכה באוהלים, עושה כל כך הרבה רעש שבאמת כמעט בלתי אפשרי לישון וכל התנהלות הנוודים השמחה שלנו מתחרבשת ומתקלקלת.

רוני מזהה איזה מבנה לא רחוק מאיתנו וזה נראה טוב – רצפת בטון בגודל של כ 20 ממ"ר מתחת לגג רעפים, מאפשרת להעביר את יום השבת הזה עד שהגשם יפסק והוא אכן פסק ביום ראשון וכעבור כ-30 ק"מ של רכיבה, הגענו למעבר הגבול יון בולגריה.
המעבר למדינה השכנה, להפתעתנו, קל עד כדי קליל, כאילו אנחנו חלק מגוש היורו, החתמה בדרכון וזהו, לא בדיקות, לא כסף כלום – 15 דקות ואנחנו בבולגריה.

על רצפת הבטון

פלדמן על שפת אגם פרספה

תמונת הנוף שנפרסת לפנינו, תואמת למה שכל כך התרגלנו ואהבנו אצל היוונים, יערות אימתניים, נחלים שוצפים וירוק באלפי גוונים, אבל משהו נראה שונה, עגלות עם סוסים, מעט מאוד מכוניות ומה שכבר נוסע נראה ישן וחבוט, בתים חרבים שנראה כאילו כל רגע יתמוטטו
ויתכנסו לתוך עצמם מרוב צער ויגון. הכבישים גם כן במצב די ירוד; ללא שוליים ומשובצים בבורות מפחידים שעכשיו מלאים במים וקשה להבחין בהם.

שולחן האוכל בפעולה

תיקון על הדרך

בדרך לדוצ'ה דלקוב – הרי בולגריה

חניה מאובטחת במלון בבולגריה

עצירה הכרחית בכפר בדרך לבולגריה

הנוף מחלון המלון בבולגריה

זהו רושם ראשוני, אבל נראה שהמדינה לא הצליחה עדיין להתרומם כמו שצריך לאחר שהרוסים וויתרו עליה – עברו כבר 22 שנים, מה קורה כאן? לא לנו המשימה לפתור את חידת בולגריה ובעצם מה שמעניין אותנו זה מתי הגשם המזוויע הזה יגמר..
את הלילה – שוב מחוסר ברירה מעבירים במלון שאיזה אופנוען בחר לנו והמחיר על פי המטבע המקומי כל כך נמוך שאנחנו משלימים עם מר גורלנו ויכול להיות שזה יהיה דפוס ההתנהלות שלנו – ביום ממשיכים את המסע שלנו לכיוון רומניה, נרטבים עד העצם ובערב מוצאים את המלון הבא שיסכים לארח אותנו ולתת לאופנועים חניה מוגנת, מייבשים את הבגדים וחוזרים למחרת למערכה הגשומה.

זהו להיום. להתראות

ערן

—————————————————————————————————–

ערך-יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לערן שפיצר. רוני שטיינברג ואבי פלדמן.

—————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

רוני, אבי וערן. יוון ההררית, דלפי, מטאורה

והעיקר התחברות לחיי נוודים

הצג את הוראות נסיעה ל-Meteora, Kalabaka, Greece במפה גדולה יותר

20.5– 23.5  – יוון
הפלגה של שלושה ימים שעברו בנעימים – אוכל טוב, חברה סימפטית וים חלק. ביום ראשון לקראת הצהריים הצלחנו להסדיר את יציאתנו מהנמל וזכינו לניפנוף אוהד ממחתים הדרכונים. יוסי לא איתנו ופלדמן לובש עכשיו את כובע הנווט ומורה הדרך, הכיוון לדלפי ובאופן כללי להרי הפינדוש וזגוריה. לדלפי מגיעים לקראת אחר הצהריים, אין לנו ספר על יון וכל המידע נשאר בקיבוץ יהל.

ברכס הרי זגוריה

אצל יוסי ואת האתר הזה שמגיעים אליו תיירים מכל העולם אנחנו משאירים מאחורינו בלי להיכנס, לא אומרים שלום ולא מבקשים עצה ורק אחרי כמה עשרות ק"מ פלדמן נזכר שיש שם משהו ומציין במרירות שאנחנו ממש מפגרים – אולי אבל למה שאנחנו עושים צריך כנראה קצת סטיית תקן ממחשבה הגיונית ואחראית. – כשבוע לפני יציאתנו ביקר בביתנו ספי בן יוסף לאיזו פגישת עבודה עם רעייתי, כשקצת התפנה שאלתי אותו על מעבר הרים מיוחד ברומניה ומה אפשר לעשות בבולגריה, הוא חייך ושאל אם אנחנו מתכוונים ללכת ברגל ואמרתי לו "בטוח שנלך ממשאבת הדלק לקופאית כדי לשלם" הוא הסתכל עלי במבט זוויתי ובזה נגמרה השיחה.. ובאמת מה סוד הקסם שלנו – המון, אבל לא עכשיו כי עכשיו אנחנו סובלים – יורד לנו גשם כבר יומיים ומשבש לנו את כל מה שרצינו לעשות. ביום הראשון הקמנו את מחנה הלילה בחורשת זייתים וביום השני בשיפולי ההרים על קרחת יער שמשקיפה לנוף מרטיט. למחרת התחיל הגשם ולמרות הדרך המופלאה שעברנו לא הייתה ברירה ונכנסנו לצימר כפרי בפסגות של קניון וויקוס.לפני הדהירה הגשומה לקניון המפורסם הזה הספקנו עוד להגיד שלום לנזירים שיושבים במנזרים המופלאים שבמטוארה, לרוני ופלדמן זה הביקור הראשון במקום וההתרגשות בהתאם, לאחר שיטוט של כשעה הקמנו את מחנה ארוחת הצהריים על משטח דשא מוצל ברחבת הכניסה של אחד המנזרים.

היום עברנו את כל הרי זגוריה כשאנחנו הרכבים היחידים על הכבישים הנידחים שפלדמן מוצא, עטופים ביערות וכל הזמן גשום לנו, זה פשוט נורא ואם ימשך ככה – אין לנו מושג מה נעשה. הלילה הזה שוב בחוסר ברירה ובשפתיים חשוקות הכנסנו את עצמו למלון מפואר ושלושתנו חולקים חדר אחד ומנסים בכוח לא להתייאש.

יכול להיות שמחר נעבור לבולגריה אבל דיווח על מזג האוויר שצפוי שם אולי ידחה את העניין ליום שישי.

ביי.

ערן שפיצר

——————————————————————————————————-

עריכה-יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לערן שפיצר

——————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

רכס כחול. יום אפור. חלב לבן ונוף ירוק משכר

שגרת ההנאה תופסת תאוצה

הצג את הוראות נסיעה ל-Waynesboro, PA, United States במפה גדולה יותר

יום שני 14.5.2012
בבוקר, הדבר הראשון שלמדנו לבדוק… האם ממשיך לרדת גשם ואכן המים זורמים ללא סוף מלמעלה. למרות זאת, התארגנו ויצאנו לדרך. חזרנו לדרך הנופית בלו ריד'ג מאונטן (שהיא לא כל כך נופית, בגלל הגשם והערפל). לאחר כשעה וחצי, הפתעה… אור יום הפציע ככה פתאום. בחיי,  כאילו לא נסענו בלי גשם מזה ימים רבים. פתאום רואים את הירוק היפה של האזור, בעלי חיים מציצים מהחוות שבצד הדרך. תענוג. מדי פעם, הגשם חוזר, אך לא בעוצמה של אתמול והבוקר. לאחר עוד כשעה, מצאנו עצמנו מול שלט המודיע שהכביש סגור. אין בעיה, פנינו לכביש מקביל שמספרו 18. לרגע חשנו אכזבה, אך בתוך דקות התהפך המצב ומצאנו עצמנו משקיפים על אחד מהנופים היותר יפים שראינו בימים האחרונים. ללמדך, כי תמיד יש מצב שבעיה מסוימת היא גם הזדמנות. המשכנו על הכביש הצדדי עוד כשעה עד שהגענו למרכז המוזיקה של הבלו ריד'ג. מקום שהציעו לנו לא לפספס ואכן, כאשר הגענו בסביבות השעה 13:30 , מצאנו חבורה של ארבעה נגנים שניגנו מוזיקה עממית מכל הגוונים. לצערי, יוסי הרגיש לא נוח והעיר אותי כאשר נרדמתי. אבל היה חם ונעים… מה יותר טוב מאשר לתפוס תנומת סיאסטה קלה ( להזכירכם אני יליד ארגנטינה ). התרוץ שלו היה שהוא פחד שאני אתחיל לנחור. לקראת השעה 15:00 המשכנו לרכוב צפונה, לכוון הקמפינג ב- פנסי גאפ. כאשר הגענו, התלבטנו בין אוהל לצריף ובחרנו בביתן העץ (סוג של צימר אך רק ללינה, בלי שרותים ומים זורמים). מזל, מכיוון שעכשיו ערב כאן, כאשר אני כותב את הדברים ובחוץ גשם זלעפות. אכלנו ארוחת ערב במסעדה קרובה עם אוירה מקומית נחמדה. אני עדיין מחכה בהתרגשות, למפגש הראשון עם מוזיקת הקאנטרי והתרבות המקומית המוכרת של מרכז ארה"ב.

יום שלישי 15.5.2012

כן, גם היום מתחיל בהושטת יד מבעד לפתח לבדוק שאינה רטובה כשהיא חוזרת… לא תאמינו: חזרה יבשה. כמה שזה נחמד. לאחר התארגנות רגילה ושתיית כוס קפה (טקס חובה אצל השותפים שלי) יצאנו ברכיבה מענגת ועלינו שוב על הבלו ריד'ג צפונה ואיזה יופי: הפריחה, הנופים, ריח נקי ואויר צלול. פשוט כיף. הבוקר עוד התבדחנו שאנחנו רוכבים לא על ה-Blue Ridge אלה על ה- Gray Ridge. הבוקר הדרך עברה בהרגשה מתקנת שככה צריך טיול להיות. כמובן שעצרנו לצלם. לשתף אתכם בהרגשה הטובה שיש לכל אחד מאיתנו והמשכנו הלאה. הכוונה היתה להכנס לעיר Roanoke לנסות למצוא את החלק המשקף של הקסדה שעף לניג'ל לפני שלושה ימים. אבל מספר שיחות טלפון, הבהירו לנו שהדרך היחידה להשיג את החלק, היא להזמין אותו מהחברה והם ישלחו לאחת החנויות שנעבור בדרך הלאה. זה מה שכנראה נעשה. לקראת אחר הצהרים, כרגיל, מתחילים את שלב חיפוש חניית הלילה הקרוב והפעם הפור נפל על קמפינג בשם Middle Creek  שנמצא כ – 7 מייל מהעיירה Bucharan בק"מ ה – 90 של הבלו ריד'ג. המקום יפה אך פשוט. הפעם הלכנו על לינה באוהל בתקווה שהגשמים של השבוע מאחורינו. לפי כל התחזיות, הימים הקרובים יהיו יפים ללא גשם. נשאר לנו עוד יום אחד על ה Blue Ridge ולאחר מכן נמשיך צפונה על ה – Skyline Drive עד העיר Winchester משם נתחיל לרכוב מערבה על דרך מספר 50 כמה מאות מייל. התכנית המקורית הייתה גם להגיע לאזור Lancaster שבו רצינו לראות קצת מאורח חייהם של בני האיימיש, אבל בשלב זה ההרגשה היא שנוותר על זה. ההרגשה שלי טובה מסיבה פשוטה : אני אוהד הפועל ולקחנו גביע וזה עושה טוב – גם מרחוק!

יום רביעי 16.5.2012
לא תאמינו, הלילה עבר – לראשונה בימים האחרונים – ללא הטרדות משמים ואיפשר לנו שינה מתוקה ושקטה. היציאה היתה עם שמש מלטפת וחמימה של בוקר, לאחר הרבה ימים קודרים. בחרנו להמשיך בדרך צדדית ולא לחזור למסלול הבלו ריד'ג למשך היום כולו. בהמשך התחבררנו לכביש מספר 11 צפון שיקח אותנו לכוון Staunton. הבחירה היתה שווה ביותר; הכביש הוביל אותנו בתוך תוכו של האיזור הכפרי בוירג'יניה. סביבה יפה ביותר. ההרגשה היא שאנחנו עכשיו באמריקה האמיתית, לא הנופית  ולא עירונית, כי אם באמריקה של האנשים הפשוטים. אחר הצהרים המוקדמים הגענו ל – k o a של Stauton והתמקמנו. מכויון שהיתה שעה מוקדמת, היתה אפשרות להתקשר עוד בשעה סבירה לארץ וזה מה שכל אחד מאיתנו השקיע בו בשעה הראשונה של הקמפינג. רכבנו לעיר Waynesboro לקנות כמה דברים ולבדוק אפשרות למצוא מוסך לאופנועים, מכיוון שיוסי הרגיש שברגע שהוא מחליש את האחיזה בכידון האופנוע שלו רועד קצת החלטנו לבדוק האם יש בעיה באיזון של הגלגל הקידמי.

בדרך חזרה לקמפינג, החלטתי להמשיך לטייל באזור ונכנסתי לדרך צדדית ביותר, על מנת לצלם כמה שיותר את העבודה של החוואים המקומיים, שאני מרבה לדבר אליהם. תוך כדי הסיבוב, התמקדתי בחווה קטנה ונעמדתי בכניסה אליה בציפיה שמישהוא יראה אותי ואז אבקש רשות לטייל ולצלם וכך היה. לאחר המתנה של כ-15 דקות, עבר טרקטור נהוג על ידי בחורה צעירה ששאלה אותי מה רצוני. אמרתי לה שאני מבקש לראות את החווה, היא פנתה לבעלת הבית שאכן הסכימה ואף ליוותה אותי בסיור והסבירה לי כל דבר. היא ובעלה קנו את החווה לפני מספר שנים ומגדלים עדר של 85 חולבות שווה ערך למשק חלב מושבי. הם חולבים פעמיים ביום במחלבה של 8 עמדות בלבד. החלב נאסף מהחווה בכל יום – לכן המיכל שלהם לא גדול. גם הציוד והמחלבה די ישנים, בערך כמו בשנות ה – 70 בארץ. מרכז המזון שלהם די פשוט ואת התחמיץ הם שומרים בשרוולים גדולים. דווקא מבחינת תוצאות החלב, הייתה לי הפתעה נעימה – הם מגיעים לתפוקה של כ-9000 ליטר ויותר לפרה בשנה וזאת בשתי חליבות יומיות. את העגלים הם מגדלים בכלובים משהו שנהוג גם בארץ ברפתות מסויימות. אמרתי הרבה תודה ושמחתי שהעזתי להכנס ולראות (זה אגב, הדף באתר הקיבוץ שלי המדבר על הרפת). חזרתי שמח לקמפינג. עד כאן להיום. בהמשך אספר על העובדה שהיום גמרנו סבב ראשון של נפילת האופנועים… פעם אחת לכל אחד!
להתראות וד"ש גבי

————————————————————————————————–

עריכה-יוני. כל הזכויות C על התמונות והסיפור שמורות לגבי פלקסר.

————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

שלושה רוכבים, שני ימי הולדת וגשם אחד ארוך

מסתגלים, נרטבים ומחפשים את המתכון הנכון למסע.

הצג את הוראות נסיעה ל-Cheerokee Services, Lavonia, GA, United States במפה גדולה יותר

יום שבת 5.5.12
הלילה הראשון באוהל היה רע, בתחילה חם ולח. לאחר מכן, שלב ההתמודדות עם היתושים שהספיקו להתגנב. המטרה, להשמידם! ולא – כמו כל יתושי העולם…נטפלים לחלשים. בדרך כלל הקרב נגמר עם ניצחון האדם על היתוש וטוב שכך.  לאחר הקרב המקדים מתחיל שלב ההסתגלות לציוד; המזרון שקנינו טוב – אך צר מדי. הכרית הטובה שהבאתי מהבית מאבדת אויר במשך הלילה והופכת להיות לא רלוונטית. חבל, זה מלמד אותך שלא מספיק לנפח את הכרית לפני היציאה, אלא צריך גם לבדוק עמידה בלחצים… ולבסוף בבוקר מוקדם, עם אור ראשון, אני מתעורר. כמו שכבר אמרתי … חרה של לילה. בבוקר ההתארגנות איטית, בכל זאת פעם ראשונה. לבסוף יוצאים לכוון סוואנה. אנחנו בוחרים בכבישים צדדיים, עד שמגיעים דרך הכניסה הדרומית, לעיר סוואנה והיא אכן ניראת כאילו היא תקועה בתקופת מלחמת האזרחים של אמריקה. אנחנו מגיעים למרכז התיירותי של העיר, הממוקם בצמוד לנהר ואנחנו יוצאים לסיבוב. אך כרוך במאמץ על אנושי; חום ולחות בבגדי רכיבה… שווה מעט, לא יותר. לאחר מכן יצאנו לכוון צ'רלסטון בכוון צפון מזרח. אנחנו עוצרים כל 40 דקות. החום הורג אותנו ואנחנו מרגישים שאם לא נעצור, נירדם בנסיעה (חרה לילה כבר אמרתי ?) אך בסופו של דבר – אם רוכבים, בסוף מגיעים. אז הגענו. אבל מה?…הקבלה סגורה. מסתבר שהיא פתוחה רק עד 17:00 ואנחנו אחרנו ב-15 דקות. לא התלבטנו ונסענו לחפש חלקה בקמפינג. ואכן מצאנו מקום נחמד. פרקנו את הציודים והתחלנו להתארג. הפעם יש דשא ויותר קל לתקוע יתדות ונעים להתארגן וכך היה.

לפני שאמשיך…שכחתי לספר על חוויה שנתקלים בה אלה שלא רוכבים למרחקים ולאוך זמן ופתאום מוצאים עצמם בקטעי רכיבה ארוכים ארוכים ובמשך שעות. וזה הניסיון לצאת בלילה מהאוהל מבלי לקבל התכווצות שרירים. אוי איזו חוויה זאת! אתה לא יודע מתי זה יבוא, באיזה שריר ואלוהים יודע איך משחררים אותו. אני רוצה להגיד לכם, שאצלי זה קרה בלילה הראשון באוסטרליה וזה היה סיוט שנמשך כ – 10 דקות. חווייה שלא שוכחים. למי יש אומץ לצרוח ולבקש שיבוא מישהו לעזור לו. וגם אז איך משחררים את השריר שיורד בחלק הפנימי של הרגל? עד היום, אין לי מושג איך קוראים לו ובטח שאין לי מושג איך משחררים אותו. נחזור לקמפינג הערב. לראשונה, התארגנו על ארוחה בקמפינג, כאשר יוסי מכין סלט נהדר ונייג'ל על הבישול. היום, פסטה נהדרת וטעימה. בסוף כמובן אני שוטף כלים. סתם הרגל ישן מהמסע הקודם. איך שהולכים לישון הפתעה…. גשם הגיע לביקור. אבל הפעם, האוהל וההכנות עומדים במבחן ואין נזקים. לילה טוב.

יום ראשון 6.5.12
ישנתי כמו תינוק וקמנו כולנו מאוחר, איזה כיף. התארגנות של בוקר שכוללת ארוחה קלה ונוסעים לכוון העיר צ'רלסטון. חונים ליד מרכז המבקרים בעיר ויוצאים לטיול רגלי של מספר שעות. העיר אכן יפה ובהחלט שווה ביקור: בתים יפית, שוק מקומי נחמד (אבל יקר), שדרות נעימות וטיילת חוף יפה. אפשר גם לשבת ולשתות במקומות יפים עם אווירה טובה. אבל כל זה לא בשבילינו, אנחנו חסכניים. 10 דולר ליום לתקופה של שנה, מסתכם בסכום גדול. זה לא אומר שאנחנו חוסכים מעצמנו הנאות, זה רק אומר, שלא עושים כל מה שבא לנו. חזרנו לקמפינג, לא לפני שעצרנו בקיי-מארט לנסות להשלים ציודים שחסרים עדיין.

יום שני  7.5.12
היום בתכנית; נסיעה מנהלתית לכוון אוגוסטה. שם נייג'ל צריך לעשות טיפול ראשון באופנוע שלו. שתינו כוס קפה בקבלה של הפארק – משהוא שמקובל לקבל ברשת של  קי, או, אי. ויצאנו לדרך. עלינו על הכביש המהיר 26 ולאחר כ- 15 מייל, ירדנו לכביש 78 צדדי ואיטי יותר, אך הרבה יותר מהנה. אנחנו מגעים לאוגוסטה אחר הצהרים ויוצאים להליכה קלה לשחרור הגוף. התמקמנו ב"מוטל 6" בצד המערבי של העיר, קרוב למוסך של טריומף.

יום שלישי 8.5.12
יום הולדת לקליה. עלינו לקרקע במאי 1974 ובמאי שנת 1975, עברנו לנקודת הקבע שבה אנחנו חיים כיום. הישוב היום מבוסס כלכלית. יותר ויותר משפחות צעירות של בני משק, חוזרות לגור ולחיות בקיבוץ. הולכת ומתבססת שכונה קהילתית צמודה לקליה שגם אליה הצטרפו לאחרונה מספר לא קטן של משפחות. בהצלחה לנו בהמשך חיינו המשותפים!

בבוקר, נייג'ל נסע לטיפול שחששנו שיתארך עד השעה 14:00 להפתעתנו, כאשר הגענו למוסך, האופנוע כבר היה מוכן ליציאה לדרך. אנחנו עולים על כביש 78 שעל הגבול בין דרום קרולינה לג'ורג'יה. הנתיב מוביל בסופו של יום, לעיירה צ'ירוקי, שם מתחיל מסלול "הרי הבלו ריד'ג". אנחנו מתחילים במזג אויר אפרורי, שהופך מהר מאד לגשם חזק, אך הפעם לשם שינוי – אנחנו מוכנים לקראתו טוב. בכל זאת, אנחנו עוצרים בצד בגלל הקושי לראות את הכביש בברור בגשם חזק. פותחים מטריה – טיפ שנתן לנו יוני ושרים שירי גשם… בהמשך, תופסים אותנו עוד מספר גלי גשם – אך לא משהוא שצריך לעצור בשבילו. הדרך זורמת בנוף מדהים של ירוק, פריחה, בעלי חיים וחוות קטנות לצידי הדרך. בשבילינו זאת אמריקה שבאנו לטייל בה. אחר הצהרים המאוחרים, אנחנו מתמקמים בקמפינג של קי,או,אי ליד העיר אנדרסון. מחר ממשיכים לכוון צ'ירוקי.
לילה טוב

יום רביעי 9.5.2012

בבוקר כאשר אנחנו מתעוררים, השמים מעוננים אך לא ירד גשם בלילה, כך שאפשר לנסות לקפל את המחנה מבלי להתעסק עם רטיבות ולכלוך של גשם. אך לאורך זמן…אחרי כמה דקות, נפתחות ארובות השמיים וגשם קל מתחיל לרדת שמתחזק מדקה לדקה. אני היחיד שהספיק לקפל את הסחורה שלי. בלית ברירה, אנחנו רצים עם יתרת הציוד הלא מקופל לסככה גדולה שנמצאת לא רחוק וממשיכים שם את ההתארגנות. כמובן שבגשם כזה, אנחנו לא יוצאים לדרך ומחכים ומחכים ומחכים לגשם שיפסיק לרדת. ואכן לאחר כשעתיים, הוא מפסיק ואנחנו יוצאים לדרך מלווים בגשמים קלים כשמדי פעם, כשהוא מתגבר, אנחנו חומקים למחסה הולם. באחת הפעמים, יצא אלינו הבעלים של חנות עתיקות לידה מצאנו מחסה והציע להזיז את הרכב הפרטי שלו, כדי שנעמיד את האופנועים מתחת לסככה שלו! יפה מצידו. מתפתחת שיחה שבסופה הוא מציג לנו כידון משנת 1880 שהיה מולבש על רובה מאותה תקופה. אנחנו ממשיכים בדרך לכוון צ'ירוקי. מגיעים בשעות אחר הצהריים ומתמקמים בקמפינג של קי. או. אי. ושוכרים צריף עץ מחשש לגשמים בלילה והקור החודר לעצמות. אנחנו יוצאים לטייל בגן הלאומי סמוקי מאונטן. הנוף יפה, אבל כאשר אנחנו מנסים להגיע לתצפית המפורסמת של הפארק, נוחת עלינו ענן כבד של ערפל ומונע מאיתנו כמעט לחלוטין לרכוב. מגיעים לקצה ולא רואים כלום… מה שמכריח אותנו לשוב על עקבותינו. אחרי נסיעה בתנאי קור מקפיאים. אנחנו חוזרים לקמפינג למנוחת לילה – מי החכם שהציע צריף?…

יום חמישי 10.5.2012
הבוקר נפתח בדווח על הלילה האחרון. המצב הוא שיוסי ישן טוב ואנחנו ממש לא. יש קשר בין הדברים? נדבר על זה פעם אחרת:-) השארנו את הציוד במחנה הלילה ויצאנו לרכוב בשמורת "גרייט סמוקי מאונטן", כאשר היעד העיקרי הוא "קדס קוב" כ – 80 ק"מ בעומק השמורה. המסלול יפה ואנחנו זוכים לראות ציפורים, פרפרים, צבאים ואפילו דב שחור אחד להפתעתנו. בדרך חזרה, אנחנו מדלגים שוב אל התצפית של "קלינגמנס דום", אותו מקום שלא זכינו לראות אתמול, בכדי לנסות להגיע לחנות של "הרלי" בצ'ירוקי, לנסות לקנות את מגן קסדה במקום זה שעפה אתמול לניג'ל. לא מצאנו וחזרנו לפארק ללילה השני שלנו כאן. קר מאד. בעיקר בגלל הגובה ועדיין זו תקופת האביב המוקדם. אני ממש מבוהל מהעובדה שניכנס בתנאים אלו לרכיבה של 600 ק"מ ב"בלו ריד'ג" אותם נתחיל מחר.

הנה משהוא שקרה לי אתמול ברכיבה לצ'ירוקי. באמצע הנסיעה, מצאתי את עצמי שוקע במחשבות ביני לביני, לראשונה בטיול הזה… שאלתי את עצמי, איך זה קורה רק עכשיו? לאחר זמן, הבנתי שהיום לראשונה, לא הובלתי ובעצם הייתי משוחרר להביט פנימה ולחשוב. דבר שלא הקדשתי לו עניין עד היום. נראה כי כאשר הובלתי, הייתי כל כך עסוק במעקב אחר השילוט ובחירת הכיוון – שלא הייתי משוחרר להתמקד בחשיבה מסוג אחר. יוני להזכירך – אנחנו לא נוסעים עם ג'י. פי.אס. אז על מה חשבתי? מסתבר שהשאלה שעלתה הייתה למה בעצם על אופנוע? ותשובה לי יש; הדבר שאני הכי אוהב זה ללכת ברגל, אבל אי אפשר ללכת ברגל 50,000 ק"מ. האפשרות השנייה שמועדפת לדעתי היא רכיבה על אופניים וזה דווקא אפשרי, הרי הג'ינג'י עשה זאת במשך 4 שנים. אבל אני כבר לא בנוי לזה. אז למה אופנוע ולא רכב – התשובה פשוטה לדעתי. באופנוע אתה לבד עם המחשבות שלך, נושם את הסביבה, מריח אותה. חם לך לפעמים וקר לך הרבה פעמים.  אבל תמיד זה אתה וההתמודדות שלך. אין חלונות שאפשר לסגור ואין חימום כשקר. אין מיזוג כשחם. אתה לא מדבר לפעמים במשך דקות ארוכות ולפעמים שעות. אתה עם עצמך. זאת ההתמודדות שלך עם הקשיים. מול זה יש את ההנאות. האוויר שאתה נושם הריח שאתה מריח, המראות שאתה רואה, לכל אלה אין תחליף. אלו הסיבות שבגללן אני על אופנוע. נדמה לי שאלה גם הסיבות של רוב הרוכבים. אולי יום אחד אספר, איך הגעתי לרעיון של טיולי אופנועים. עוד דבר שגיליתי הוא שאני רוכב על אופנוע – אבל אני לא אופנוען… הסבר בהזדמנות אחרת.

יום שישי 11.5.2012
יום הולדת שמח לגבי. יוסי העיר אותי בבוקר עם כוס קפה ושוקולד טעים וזה היה נחמד. היום אני בן 58 ילד לא קטן. שמח בחלקי על האפשרות לצאת למסע שכזה ועל בריאות טובה. כל זאת בגיבוי של אישה תומכת ואוהבת ומשפחה יפה. שלוש נכדות מדהימות ומה צריך יותר מזה הבן אדם? אני מאושר! לאחר שיחות הטלפון של הבוקר (הפרשי השעות לא מאפשרים הרבה זמן אחר), התחלנו להתארגן לנסיעה על ה"בלו ריד'ג מאונטן" , זה אותו כביש החוצה את כל רכס ההרים במזרח ארה"ב, רכס הרי האפלצ'י. היום החל עם מזג אויר יפה. כביש מהפנט ביופיו ונופים מדהימים בהתאם. אנחנו מטפסים לגובה של מעל 2000 מטר ושם מרגישים שוב את הקור. בתצפית אנחנו פוגשים שני חבר'ה מבוגרים שרוכבים על ב מ וו 1200 ג'י אס, אותו אופנוע שחשבנו לרכוש במקור. מזווודים עם כל ציוד אפשרי… לידם נראינו חבורת חאפרים (במיחד אני). הם אכן ממסתכלים על האופנוע שלי ושואלים מה יש שם. אבל כשהם שומעים כי התכנית שלנו היא למסע שימשך בין חצי שנה לשנה, מתהפכות היוצרות והם אלה שמקנאים בנו… אפילו מביאים מילה טובה על האופנועים . בהמשך הדרך אנו מבינים כי האופנועים השולטים על הכביש בראה"ב עד עתה, הם – ההרלי למינהם והגולדווינג למינהו של הונדה. בשני המקרים, אין לי מושג אם אפשר לעשות עשרות אלפי ק"מ עם סוגי האופנוע ההם. עם אותם שכבר החלפנו איתם כמה מילים בנושא, הבנו כי רובם יוצאים לטיולים קצרים של ימים בודדים עד שבועות, כדוגמת שני רוכבי ה – ב. מ. וו . אנחנו ממשיכים עד לאזור העיר אשוויל ומתמקמים בקמפינג על כביש אי 70. מחר נייג'ל מכניס את האופנוע לטיפול נוסף וליוסי ולי יש תכנית לעשות שיפורים במספר רכיבים. אז הנה אנחנו כבר בשבוע השני ומתחילים להבין במשהו מה הולך לקרות איתנו…

יאללה. בינתיים

גבי, יוסי ונייג'ל

———————————————————————————————–

עריכה, יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לגבי פלקסר.

———————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

מה לא עושים כדי שמסע אופנועים יצליח?

אפילו שוכרים רכב ליומיים

הצג את הוראות נסיעה ל-Savannah, GA, United States במפה גדולה יותר

יום שני ה – 30.4
כמו שראינו בתחזיות, הגשם לא מפסיק לרדת. אנחנו מחליטים שחייבים לזוז ונופלת החלטה קשה עו יותר: לשכור רכב ולא לנסות לעשות את הדרך הארוכה לקצה קי-ווסט, עם הרוחות והגשם הכבד. ההחלטה לא קלה לנו, אבל אנחנו רוצים להגיע לקי ווסט ולא רוצים להסתכן בתקלות ביום הרכיבה המלא הראשון. באמת פדיחה לספר, אבל זאת המציאות… אנחנו מחנים את האופנועים בחניון של הילה, בת משק החיה במיאמי ומאמצת אותנו למופת. הדרך מהמוטל שהיינו בו עד החניון, מלמד כל אחד מאיתנו איזה חולשות יש בציוד שלו וזאת למרות נסיעה קצרה של כ – 15 דקות. אני מגיע רטוב מאחר ולבשתי רק את החליפה הקייצית שלי. לא צפיתי את התחזקות הגשם ויוסי צריך נעליים טובות. נייג'ל, מצוייד למופת!
הדרך דרומה עוברת בכביש מספר 15 שמתחבר ל – 1 וביציאה ממיאמי, יש האטה שהופכת את הנסיעה לקי-ווסט לסיפור של מעל 4 שעות. כמובן שאנחנו עוצרים לצלם, אך השמיים ממשיכים להמטיר גשם כל הזמן. בקי-ווסט אנחנו מתמקמים במוטל איביס-ביי בכניסה לעיר. המקום יפה ולא יקר ביחס למוטלים אחרים. שילמנו 120 דולר וזה לא יקר ל-3 אנשים. בערב, יצאנו לטייל ברחוב הראשי של העיר וכמובן פגשנו ישראלית בעלת חנות שנמצאת כאן מאז פינוי שארם. היא מספרת לנו שהרבה מהעסקים כאן הם בבעלות ישראלית. וזאת לאחר שראינו את הכמןת המדהימה של ישראלים בעלי עסקים נמצאים במיאמי. הסתובבנו כשעתיים לפני שפרשנו למנוחה.

יום שלישי 1.5
בבוקר, חזרנו לעיר לצלם ואכן המקום יפה ונעים, אך גם יקר ביותר. לאחר כשעתיים, אנחנו יוצאים לדרך צפונה, לכוון הפארק הלאומי אברגליידז ומגיעים אליו בשעות הצהרים. אנחנו מחליטים להתחיל את הסיור בנקודה הדרומית שלו; מרכז המבקרים פלמינגו הנמצא כ-60 ק"מ דרומית מהכניסה. כאשר אנחנו מגיעים ורוצים לעשות טיול רגלי באזור, מתחיל שוב גשם חזק שמכריח אותנו לוותר ולהתחיל את הנסיעה צפונה. אנחנו נכנסים לסיבוב יפה בווסט-לייק, אבל גם פה תופס אותנו גשם שמרטיב אותנו לגמרי. אנחנו רצים לרכב וממשיכים לכוון מרכז המבקרים ארנסט קוו. במקום שני מסלולים;  אחד בשם גמבו לימבו. שאין מה לראות בו והשני שנקרא אנינגה מדהים ביופיו, הוא לא ארוך, אבל רואים בו כמות אדירה של בעלי חיים, בהם אליגטור אמריקאי במספר גדול, כאשר חלק מהם נמצאים מטר עד שניים מהשביל המרכזי . אפשר לראות המון דגים, ציפורים, צבי מים ועוד. בקיצור, המקום מדהים ביופיו ואפשר לשכוח מהזמן. שכחתי לציין, שלפני הכניסה לפארק, עצרנו בחוות התנינים של האברגליידז. שם גם שטנו ברחפת שטוחת גחון, שזהו המקום היחיד בו מותר לשוט, מכיוון שבפארק עצמו, השייט אסור בהחלט. השייט לא ארוך; כ-20 דקות ובלי הרבה תעלולים. הרגשנו צורך לעשות ולחוות זאת. השייט והביקור בחווה עולים 23 דולר. בסוף היום, התמקמנו במוטל 8 בפלורידה סיטי ואכלנו במסעדה של אכול כפי יכולתך…בסופה הרגשנו כמו חזירים. האוכל היה בסדר גם המגוון והמחיר 13 דולר. השלמנו חוסרים בוול מרט וחזרנו למוטל.

יום רביעי 2.5.
בבוקר אנחנו זזים צפונה ומתגבשת החלטה להמשיך עוד היום עד ניו סמירנה. אנחנו נפרדים מהילה וגיא שאירחו אותנו נהדר בימים שהיינו באזור. הנסיעה צפונה היא על הכביש המהיר מספר 95. לאחר כ-5 שעות, כולל עצירות, אנחנו מגיעים לחדרים שהכין עבורנו רמי שוב, בערב אנחנו מתארחים אצלו בבית.

יום חמישי 3.5
יוסי ואני נוסעים לדילן לעשות טיפול ראשון לאופנועים. פעולה שעולה לנו  כ – 350 דולר, (אופנועים חדשים…דורשים טיפולים ראשוניים) לא זול בהתחשב שעשינו רק 600 מייל. נייג'ל מטפל בניירת של הביטוח, פעולה שאורכת מספר ימים. אנחנו נשארים לישון בניו סמירנה.

יום שישי 3.5
בבוקר, יצאנו לכוון צפון לאחר פרידה מרמי. אין מילים לתאר את המאמץ הרב שהוא עשה בכדי שנוכל להתחיל את המסע בצורה הקלה ביותר וזאת בנוסף לשני החדרים שהעמיד לרשותנו במהלך כל הימים שהיינו בסמירנה. כיף שיש אנשים וחברים כאלה . רמי הרבה תודה לך מכולנו! ביציאה עצרנו בוול-מרט וקנינו ג'י. פי. אס. פשוט של גרמין, בעלות של 100 דולר. עלינו על ה – 95 עד היציאה 296 וירדנו ל – אי 1 והתחלנו לטייל בתוך המדינה לראשונה על האופנוע. הכביש המהיר הוא אכן מהיר, אבל לא רואים כלום הכבישים הפניימיים לעומתו, מדהימים ביופי שהם מזמנים: הכפרים, העיירות, העצים, הנחלים והגשרים. חווייה שמחברת לנוף לריח לאנשים לכבישים מפותלים ולמהירות איטית. מהירות של טיול ולא של מירוץ.  מהירות הנסיעה האיטית' משבשת במשהו את הלו"ז הכללי שקבענו ולכן נצטרך לתמרן בניהם בהמשך. אנחנו מגיעים לסנט-אגוסטין St. Augustine העיירה הראשונה שבנו הספרדים במולדת החדשה. אנחנו מחנים את האופנועים ליד המבצר העתיק של העיר ומתחילים להתלבט מה לעשות.

האופנוענים כאן משאירים קסדות על המושב והולכים. אז גם אנחנו מתחילים בתהליך של קשירת הציוד; אופנוע, קסדה, מחביאים את הג'קט מתחת לכיסוי המסתיר את התיק הקשור למושב האחורי. מכיוון שכמובן כמות הציוד שלנו גדולה מהנפח של תיקי הצד שלנו. בתמונות אפשר לראות עד כמה האופנוע שלי במיוחד מפוצץ בציוד. בהמשך נלמד להסתדר עם זה. טיילנו רגלית כשעתיים בעיר העתיקה, בסופן עלינו שוב על הסוסים השחורים והמבריקים שלנו והמשכנו צפונה, עדיין על כבישים צדדיים, אך לבסוף עלינו על ה – 95 כדי לנסות להגיע לסאוונה Savannah עוד באור יום. עברנו למדינת ג'ורג'יה, שבה מותרת מהירות נסיעה גבוה בהרבה ביחס פלורידה. (למרות שבשילוט המהירות המסומנת, זהה) טיפ שקיבלנו היה, שכנראה האכיפה בג'ורג'יה בנושא מהירות – ליבראלית יותר. לקראת השעה 18:00, אנחנו יורדים לאתר הקמפינג שאנחנו מזהים, כדי לנסות להקים לראשונה את האוהלים שקנינו. הקמפינג די מאכזב, למרות שהוא שייך לרשת הקמפינגים הגדולה במדינה קי.או,.אי KOA. השטח שהעמידו לרשותנו מרוחק מהמרכז בו נמצאים השירותים השונים, כמו מקלחות, מקום ישיבה לכתיבה וטעינה של מוצרי החשמל, ההרגשה היא שהמקום מתאים יותר לקמפרים ולא ליושני האוהלים. באוסטרליה רוב החלקות בהן הקמנו את האוהלים, היו עם דשא וקרובים למרכז.

יאללה, נגמר היום. והאוהל רחוק ואני כבר נרדם על הקי-בורד.

המשך בוא יבוא.

ד"ש מכולנו
להתראות
גבי

—————————————————————————————-

ערך יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לגבי פלקסר

—————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!