המותניים הצרות של אמריקה על שני גלגלים ולב רחב

כמה כבר אפשר לכתוב על מרכז אמריקה… הרבה מאד. הנה טעימה מהבלוג המשגע של לירן מרכוס:

הונדורס בקטנה וניקרגואה בשקיעה.

הערה:
הפוסט הנ"ל מוקדש למשפחתי היקרה שברגע זה חוגגת ברית מילה לנכד הראשון וכן אני הפכתי לדוד סוף סוף,אז לאחי חגי ולאשתו אוריאן מזל טוב להולדת בנכם נהוראי מאחל לכם ולו את כל הטוב שבעולם,שתדעו רק נחת וכמובן בריאות אושר והצלחה.
לקוראי הפוסט בבקשה תבינו אותי אם הפעם הכתיבה קצת כבדה וחסרת הומור ,קצת קשה לכתוב בזמן שהמשפחה חוגגת אירוע גדול שכזה.

אזהרה:
פוסט זה מכיל תמונות של שקיעות שמש מטורפות.
7.11.14

יצאתי מהעיר צ'יקיומולה (Chiquimula) השוכנת קרוב לגבול הונדורס, אל עבר מעבר הגבול, על הונדורס שמעתי אין ספור סיפורים רובם על מעבר הגבול, כגון הדרישה בתשלום שוחד וניצול הגעתו של תייר מזדמן ובמיוחד אחד כזה שהגיע עם אופנוע,שמעתי וקראתי רבות על כך והיו רוכבים שנאלצו לשלם עשרות דולרים ל"מאכרים" במעבר הגבול שעובדים יחד עם השוטרים במעבר וחולקים איתם את הרווחים,לפעמים הסכומים הגיעו לכמעט 200$, אני באופן אישי נגד תשלום שוחד לשוטרים או כל אחד אחר שבסך הכל אמור לבצע את עבודתו, לכן החלטתי שאני לא משלם אגורה ולא משנה מה יהיה,הדרך למעבר הגבול עוברת בין כפרים נידחים ואני חושב לעצמי מדוע אנשים גרים במקומות כאלו שוממים,באחד הכפרים הייתי אמור לפנות שמאלה אל עבר הכביש המוביל אל הגבול,שוב ה GPS שלי אינו עוזר לי ואני מבחין בטעות כ 30 ק"מ מאוחר יותר, עכשיו צריך לחזור 30 ק"מ לאחור, איזה באסה יצאתי מוקדם כדי להגיע למעבר הגבול כמה שיותר מוקדם ועכשיו נוספו לי 60 ק"מ למרחק הראשוני,אין מה לעשות ולא נבכה על חלב שנשפך,רציתי לכתוב בשר שנשרף אבל אז באמת הייתי בוכה,לאחר שחזרתי את המרחק הנ"ל הבנתי מדוע פספסתי את הפניה,במקום אין שילוט והפניה נראית כאילו היא מובילה לדרך עפר צדדית ורק לאחר כמה עשרות מטרים שוב יש כביש אספלט,נו טוב,לאחר כשעה הגעתי למעבר הגבול,הצד הגואטמלי עבר בזריזות החתמת הדרכון והחתמת הניירת של הקרנף במכס וקדימה אל הצד הבעייתי של הגבול שנמצא כמה עשרות מטרים מהצד הגואטמלי,עוד לפני שהחניתי את האופנוע כבר קפצו עלי 2 "מאכרים"(שכביכול עוזרים שעושים את תהליך מעבר הגבול עבורך)ישר נפנפתי אותם בחיוך ואמרתי להם "נו אספניול" הם התעקשו ושאלו על שפות אחרות אז הבטתי ממרום גובהי אל עיניהם במבט מאיים יותר ואמרתי להם בקולי השקט "נו אינגליש,נו ג'רמן,נו פרנסס,סולו איבראו"(רק עברית)תפחתי להם על הכתף והמשכתי קדימה,הם כנראה הבינו את הרמז ועזבו אותי לנפשי,עוד בימים שהייתי באפריקה מעולם לא שילמתי שוחד לשוטרים או לכל אחד אחר וזה מה שהבדיל אותי לעומת אנשים אחרים,את כל חבריי באפריקה "קניתי" בחיוך ובחברות וכך אעשה גם פה.

הפקידים במעבר הגבול ובמכס היו די נחמדים,"אני בבקשה דרכון,רישיונות של האופנוע" ,הפקיד "או.קיי לך תצלם את המסמכים הנ"ל ",אני "אחלה צילמתי מה עכשיו?",הפקיד "לך תשלם אגרה בסניף הבנק הצמוד למשרד ",הלכתי לשלם וחזרתי עם הקבלה והפקיד נתן לי את כל המסמכים חתומים אמרתי תודה וחזרתי אל הקרנף וואוו סה"כ 40 דקות, על יד הקרנף חנה  BMW 650 של בחור אמריקאי שמשום מה איני זוכר את שמו,הוא החל בתהליך חציית הגבול כמה דקות אחרי לכן הסברתי לו מה עליו לעשות כדי לקצר זמן והוא שאל אם אני מעוניין לחכות לו קצת ושנלך לאכול צהריים ביחד, אני לא ממהר אז אמרתי לו "סבבה מתאים לי ושאחכה כאן ליד האופנועים",עד שהוא סיים את התהליך המרתי את הכסף הגואטמלי(קאצל) למטבע של הונדורס בשם לימפריה,לאחר שהבחור האמריקאי סיים יצאנו לדרך ונכנסנו להונדורס,כעבור 20 דקות עצרנו לאכול, פטפטנו קצת ונפרדנו לשלום, הונדורס אינה בטוחה והפשע חוגג כאן ולכן אני מתכוון לחצות את הונדורס במהירות האפשרית ולשהות בה כמה שפחות,לאחר שנפרדתי מהבחור האמריקאי המשכתי בדרכי היות ואני רוצה להספיק כמה שיותר היום,מצב הכבישים גרוע וכמו בגואטמלה קצת קשה לצבור מרחקים גדולים ביום אחד,לקראת אחה"צ בעודי עובר בכפרים אני מתחיל לחפש מקום לישון בו הלילה ולא מוצא,יש עוד זמן עד חושך ולכן אני מחליט להמשיך הלאה אל הכפר או העיירה הבאה,פתאום מתחיל גשם או יותר נכון מבול,אני ממשיך עוד כשעה וחצי ומוצא את עצמי בפתח העיר סן פדרו סולה (San pedro sula) בה לא תכננתי לישון, העיר הנ"ל נחשבת לבירת הרציחות והעיר האלימה בעולם,כן בדיוק מה שקראתם עכשיו,עקב הסחר בסמים והמסחר בנשק לא חוקי נרצחו בה ב 2012 159 אנשים על כל 100,000 תושבים וב 2013 מספר הקרבנות על כל 100,000 תושבים עלה ל 187 ועל פי הסטטיסטיקה נרצחים בה שלושה אנשים ביום,בחשבון פשוט על פי כמות האוכלוסייה בישראל כ 15,000 מקרי רצח בשנה,לצערי היאלץ לישון בה הלילה,לאחר כמה סיבובים בעיר מצאתי מלון במחיר סביר עם חנייה מתחת לאדמה שנמצאת מעבר לכביש,לקחתי חדר פרקתי את הציוד קשרתי את הקרנף והלכתי להתקלח, אח"כ קפצתי מעבר לכביש לאכול משהו ומשם חזרתי לחדר, בעיר הזאת אני לא מסתובב בלילה.

למחרת קמתי מוקדם וארזתי את הציוד יום ארוך לפני, לכן יצאתי מסן פדרו בשעה 7:30, בתכנון להגיע אל העיר צ'ולוטקה (Choluteca) הקרובה למעבר הגבול עם ניקרגואה ומרחק הנסיעה המשוער כ 620 ק"מ,לאחר כשעה נסיעה מסן פדרו הכביש הפך לדו מסלולי סלול ברמה גבוהה וואאוו,הנוף מסביב הררי וירוק מאוד, כפרים קטנים ומכוניות מעשנות מכל עבר,זו ההזדמנות לצבור מרחק בזמן קצר ולכן העברתי את המתג שנמצא בצידו השמאלי של הכידון למצב S כלומר ספורט, מערכת ההזרקה כעת מזרימה יותר דלק והמנוע משחרר עוד כמה סוסים שנחו באורווה בתקופה האחרונה, המשאיות, המכוניות והאוטובוסים מזדחלים בעליות ואני חולף על פניהם במהירות,הכביש המפותל פשוט נהדר ומה שמגביל אותי כרגע הם הצמיגים שלי,

כן צמיגים דו שימושיים הם לא פה ולא שם,בדרך אני מבחין באגם לצד הדרך ועוצר לצילום ומנוחה, לקראת צהריים מד המרחק מראה שעברתי למעלה מ 500 ק"מ ואני מגיע לכניסה אל עיר הבירה של הונדורס טגוסיגאלפה (Tegucigalpa) יופי לא נשאר עוד הרבה, אעצור להפסקה רענון ואח"כ אחצה את העיר, לאחר שנחתי קצת,חציתי את העיר דיי בזריזות בכביש שעוקף את מרכזה הסואן של עיר הבירה, כמה ק"מ לאחר היציאה מהעיר הכביש הופך לדו סטרי ומפותל, בדיוק כמו כל הכבישים העוברים בהרי מרכז אמריקה, המשאיות והאוטובוסים בכבישים שכאלו זוחלים גם בעליות החדות וגם בירידות, אני משתדל לעקוף אותם כאשר שדה הראייה מספק מבט אל עבר הפניה הבאה והמרווח מספיק לעקיפה, באחד המקרים בעודי נוסע מאחורי משאית עמוסה וממתין להזדמנות טובה לעקיפה, הכביש מתפתל סיבוב ימינה ואח"כ שמאלה ופתאום שיטטט אחד מצמיגי המשאית משתחרר ומתגלגל לעברי, כן בדיוק מה שקראתם כל הצמיג משתחרר ונע בזיגזג לרוחב הכביש,אני מנסה לבלום ולהימלט ממנו ימינה ושמאלה אך קצת קשה לנחש לאן אני צריך לפנות כדי להימנע מפגיעה בו,הכביש גם ככה מפותל ובירידה ומהירות הנסיעה שלי כ 60 קמ"ש, המרחק ביני לצמיג מצטמצם במהירות לעזאזל, כאשר אני ממש קרוב לצמיג אני מיישר את הכידון ומחזיק אותו חזק ואומר בקול "פי כוס אומו נגמר הטיול" ואז בוםםם,הצמיג משפשף את הגלגל הקדמיונוגח במגן המנוע בצידו הימני של הקרנף,הקרנף מתנדנד קלות ובועט את הצמיג הענק הזה אל השוליים, וואיי אני לא מאמין נשארתי על הגלגלים,אני עוצר מיד בשוליים כדי לבצע בקרת נזקים, המשאית ממשיכה הלאה וכך גם המכונית שהייתה מאחורי וראתה את הכל,אני אומר לעצמי שוב ושוב "איזה מזל אני לא מאמין",התגובה שלי הייתה טובה למרות שכל זה קרה בשבריר שנייה,לקרנף לא קרה כלום,סימני הצמיג נראו על גבי מגן המנוע המאובק וזהו חוץ מסימנים הכל תקין,עישנתי 3 סיגריות והמשכתי לדרכי,לקראת אחה"צ הגעתי לעיר צ'ולוטקה, בכניסה לעיר ישנו גשר יפה אך לא עצרתי לצלם אותו עקב מאורעות היום ומעל ל 620 ק"מ רכיבה, מצאתי מלון זול שמנוהל ע"י משפחה נחמדה והלכתי לאכול ארוחת צהערב, במהלך הערב שחזרתי שוב ושוב את האירוע עם הצמיג הנ"ל וכמה מזל היה לי, הלכתי לישון יחסית מוקדם מחר אני חוצה לניקרגואה.בבוקר לפני שנסעתי אל מעבר הגבול קפצתי לכניסה לעיר לראות ולצלם את הגשר היפה מעל הנהר ומשם אל עבר הגבול,

הדרך למעבר הגבול הייתה רצופה בבורות עמוקים וכשאני אומר בורות עמוקים אז אני מתכוון לכך חלקם היו בעומק של יותר מ 30 ס"מ, למרות המחשבות על מעבר הגבול רמת הריכוז בקסדה עברה למוד אדום,והבעיה העיקרית באיתור הבורות היא כאשר נוסעים אחרי משאית או כאשר הבורות נמצאים בצלם של העצים,בור שכזה במקרה הטוב יכול לגרום לפנצ'ר ולעיקום הגלגל ובאשר למקרה הגרוע אתם יכולים לנחש לבד.ממעבר הגבול בצד של הונדורס עבר שוב בזריזות כ 30 דקות ואני בצד של ניקרגואה ושוב במעבר הגבול הנוהל הרגיל:דרכון מסמכים של האופנוע,לך תצלם את המסמכים,אני ממתין לפקידה העצלנית שתדפיס את האישורים,ביטוח צד ג' בלבד לקרנף,המרת שאריות הכסף מלימפריה של הונדורס לכסף של ניקרגואה בשם קורדובה (Cordoba) לאחר כשעה וחצי אני שוב בדרך ושוב בארץ חדשה עבורי גם כאן הכבישים מלאים בבורות ורמת סלילתם ותחזוקתו של האספלט גרועה עד מאוד,מזג האוויר חם ולח אך הנוף מסביב משגע,הרי געש,שדות בגווני ירוק על כל צבעיו,עגלות עם סוסים וגם כאלו עם שוורים,ילדים חוצים את הכביש ומנופפים לשלום,בדרך אני חולף על פני כפרים פשוטים הפרוסים לצידי הכביש,אני עוצר לתדלק את הקרנף שותה קולה קרה לצנן את גופי וממשיך בדרך אל עבר העיר ליאון (Leon) אחה"צ הגעתי ללאון, לאחר שעברתי בין כמה מלונות מצאתי מקום נחמד אך יקר וגם החדר לא משהו לכן אשאר פה רק לילה אחד ואח"כ אמשיך לגראנדה (Granada) את הקרנף החניתי בתוך משרד הטיולים של הגסטהאוס,פרקתי את הציוד ויצאתי להסתובב בעיר,רחובות העיר פשוטים ועתיקים חלקם סלולים וחלקם מאבנים מסותתות,רחובות צבעוניים וכנסיות עתיקות, העיר מתוירת מאוד ואפשר לראות תיירים בכל פינה,לקראת חושך ישבתי לאכול ארוחת ערב במסעדת קרניבור,היות ואני אחד כזה התישבתי שאלתי "מהו הסטייק הגדול ביותר שלכם?" המלצר ענה "950 גרם" אמרתי "סבבה!! יאלה זרוק אותו על המנגל" המלצר חזר לאחר 2 דקות ואמר "ה 950 גרם נגמר אבל יש 750 גרם" נו טוב קטנצ'יק אז הזמנתי את הטיבון 750 גרם צלוי למחצה, התענגתי על כל ביס ופשוט ליקקתי את הצלחת,משם חזרתי למלון או יותר נכון לגסטהאוס,קצת עדכונים מהמשפחה והחברים והתקפלתי למיטה.

בבוקר יצאתי אל עבר העיר גראנדה מרחק של כ 150 ק"מ בלבד לא כולל סיבובים מצב האספלט השתפר ומספר הבורות בכביש פחת,הכבישים הפכו לישרים ברובם,הצבע השולט ממשיך להיות ירוק ובאופק נראים הרים משני צדדיו של הכביש,הרי געש נראים מרחוק וקל לזהותם בשל צורתם הקונית,לאחר כשעה אני מבחין בשלט המורה על פניה ימינה ועליו כתוב הר געש מומוטומבו (Momotombo) גם ככה זה יום קצר מבחינת מרחק רק 150 ק"מ אז קצת שינוי בתכניות לא יזיק לאף אחד,פניתי אל עבר הכביש הצדדי שהתברר שהוא תחת שיפוצים ורובו אינו סלול,יופי קצת אבק לא יזיק לי ולקרנף,ההר נראה כבר מרחוק ולאחר כ 30 ק"מ פניתי אל עבר שלט המורה על תצפית אל ההר,הכביש עבר בתוך כפר שכנראה לא ראה קרנף עם רוכב מגודל מימיו,אנשים נופפו לשלום,ילדים רצו אחרינו(הקרנף ואני) וחלקם גם ברחו לבתיהם,הכביש הסתיים על שפת אגם קסולוטלאן (Lago Xolotlan) מעבר לאגם ניצב מולי הר געש מרשים ביופיו,וואוו פשוט נפלא,כיביתי את המנוע והצהרתי בקול "הפסקה!! " ישבתי שם כחצי שעה נהנה מההר העצום ולאחר מכן חזרתי חזרה אל הכביש הראשי,שוב עברתי בכפר ושוב תושבי הכפר בהו בי כאילו שראו עב"ם, המשכתי אל עבר העיר מנגואה (Managua) שהיא עיר הבירה של ניקרגואה החלטתי לוותר על ביקור בעיר זו ולהמשיך הלאה כמתוכנן אל עבר גראנדה אך לא לפני שאעצור לנשנש איזו ארוחת דאבל קטנה במקדונלדס,לקראת ערב הגעתי אל העיר גרנדה ומצאתי גסטהאוס קטן ונחמד עם חניה ואינטרנט,פרקתי את הציוד ויצאתי להסתובב בעיר,גראנדה גם כן היא עיר מתוירת,כרכרות סוסים מציעות את שירותיהן,רחובות העיר נקיים,מבחר המסעדות רב,הכיכר המרכזית מטופחת והאווירה במקום פשוט נהדרת,לאחר סיבוב קצר בעיר הלכתי למסעדת פיתה אנד פיתה בבעלות שף ישראלי בשם דודו,הוא ומשפחתו החליטו לעזוב הכל בארץ ולפתוח מסעדה בניקרגואה ופרק חדש בחייהם,הזמנתי מעורב ירושלמי וישבתי ליהנות מארוחה טובה בחברתם של אנשים נחמדים,בערב חזרתי אל חדרי הצנוע והלכתי לישון.

למחרת שוב הסתובבתי בעיר ושוב אחה"צ חזרתי אל מסעדת פיתה אנד פיתה ישבתי שוב עם דודו ומשפחתו,הזמנתי פיצה ודודו הציע לי את הקינוח שהוא מכין בעצמו על חשבון הבית,עוגת שוקולד וגלידה, פשוט נפלא,נפרדתי מהם וחזרתי למלון,מחר אני ממשיך לאי אומטפה שנמצא באגם ניקרגואה.למחרת יצאתי לדרך קצרה כ 70 ק"מ אל האי אומטפה (Ometepe) שנמצא בלב אגם ניקרגואה,כדי להגיע אל האי עלי להגיע אל המזח שנמצא בעיירה ריבס (Rivas) ומשם לקחת מעבורת אל האי עצמו,לאחר כשעה הגעתי אל המזח שילמתי כניסה ל"נמל" אם אפשר לקרוא למזח בודד נמל והמתנתי כשעה עד לשובה של המעבורת מן האי,כאשר המעבורת הגיעה המתנו עוד כ 10 דקות עד שכל המכוניות,המשאיות וגם אוטובוס אחד ירדו ממנה אל המזח ואז הסדרן המדופלם שעובד שם החל לתת הוראות למכוניות להיכנס אל המעבורת,כאשר רציתי לעלות הוא אמר לי אופנועים בסוף,המתנתי בסבלנות וכאשר הוא סימן לי לעלות סובבתי את הקרנף ובאותו הרגע באה משאית מהצד ופשוט נדחפה בתור אל תוך המעבורת,הנהג החוצפן שלה חסם את הפתח למעבורת ולמרות שהיה מקום גם לקרנף הוא לא הסכים לזוז ולאפשר לי גם לעלות, פניתי לסדרן ואמרתי לו "מה זה צריך להיות?אני הייתי פה ראשון!" הוא הסתכל עלי במבט של דביל ואמר ה"המעבורת הבאה עוד 3 שעות" אמרתי לו "מה 3 שעות אני פה כבר שעה וחצי" הוא עשה תנועה עם היד שאין מה לעשות ופה הפיוז של הצד המרוקאי שלי נשרף,והתחלתי לדבר בקול ובטון עצבני,אמרתי לו "שמשלמים לו שיעשה את עבודתו כמו שצריך ומה שהוא עושה זה לא יפה ולא מכובד" שוב הוא הסתכל עלי במבט של דביל ואמר "זה מה יש,לא רוצה לחכות 3 שעות אתה יכול ללכת למקום אחר" אפילו 2 השוטרים שהיו במקום ששמעו את הרעש ובאו לברר מה פשר הדבר אמרו שאני צודק אך הוא בשלו ואין עם מי לדבר,מרב עצבים הפלאתי בו שורה של קללות בעברית שלמרות שהוא לא הבין את משמעותן הוא הבין שאני לא מברך אותו בברכת שנה טובה או משהו שכזה,טוב אז אני יושב שם עצבני וחושב מה עלי לעשות, לאחר 20 דקות אני אומר לעצמי "3 נוספות אני לא מחכה פה נעבור לתכנית ב' וניסע אל היעד הבא" אני בודק ב GPS ורואה שהמרחק לעיירת החוף סן חואן דל סור (San Juan del Sur) רק 35 ק"מ,אז קדימה חזרתי אל הפקידה בכניסה לנמל וביקשתי החזר עבור מה ששילמתי וקיבלתי החזר מלא,

אמנם רק דולר וחצי אבל עקרוני, הנסיעה משם הייתה דיי קצרה ומשעממת כבישים ישרים עם נוף ירוק אך לא משתנה, חוות שבשבות הרוח ליצור חשמל פרוסות משני צידיו של הכביש בישרו על אזור שופע ברוח, לקראת צהריים הגעתי לסן חואן,לאחר שלא מצאתי מקום לינה במחיר סביר קפצתי לבית חב"ד לברר על מקום לינה סביר, פגשתי שם שני חברה צעירים בשם משה ויוני שעובדים במקום הם הכווינו אותי לעבר גסטהאוס שקרוב אליהם,כמובן שהם הופתעו לגלות שהגעתי לשם עם אופנוע, לפני שעזבתי אכלתי שם ארוחת צהריים לא לפני שהתבדחתי ושאלתי בקול "המסעדה כשרה כאן?" אחרי שאכלתי קיבלתי מהם המלצה לטפס לתצפית שנקראת "פסל ישו" שנמצאת על הר שמשקיף אל המפרץ,התבדחתי איתם ואמרתי להם "איזה חב"דניקים אתם שאומרים ליהודי לך לפסל של ישו" כמובן שהם הגיבו בצחוק מתגלגל והבינו שזו בדיחה, נסעתי לגסטהאוס שם פגשתי מלא חברה ישראלים שרובם נמצא בטיול לאחר סיום שירותם הצבאי, אחה"צ לאחר מקלחת טובה הנעתי שוב את הקרנף ויצאתי אל עבר התצפית, הנסיעה קצרה מאוד ותוך 10 דקות הגעתי לחנייה המאולתרת שנמצאת כ 5 דקות הליכה מהתצפית, לאחר טיפוס המדרגות במעלה ההר הגעתי לפסל ישו והנוף המשקיף אל המפרץ היה פשוט נהדר, נשארתי שם עד לשקיעה ולאחר מכן חזרתי אל הגסטהאוס, בשעות הערב העיירה מתעוררת לחיים ומוזיקה מתנגנת בווליום לא הגיוני ונשמעת מכל כיוון וזה יימשך עד לשעות הקטנות של הלילה,מסכנים התושבים,אנשים שיכורים מכל עבר וזו שעתם של הנוכלים והשודדים שרובם ילדים צעירים, השומר במלון אמר תראה אלו מחפשים שיכורים בשביל להתנפל עליהם,כאשר הם רואים ניידת או סתם שוטר הם נעלמים כמו עכברים.
בבוקר שלמחרת יצאתי שוב להסתובב ברחובות סן חואן פתאום אני שומע מרחוק "לירן" אני מסתובב ואת מי אני פוגש? שוב את דניאל,אסף ושיר אותם פגשתי בפלורס ושוב בסן פדרו לה לגונה שבגואטמלה, מה קורה אנשים? כמה טוב לפגוש אותם שוב,חברה פשוט נהדרים,הסתובבנו קצת ברחובות העיר,שתיתי כמה שייקים של בננה עם קרח וחלב ואח"כ קפצתי שוב לבית חב"ד, אינני דתי אך שם האווירה ישראלית פתוחה וטובה ואיש אינו מכריח אותך להתפלל או משהו כזה פשוט קצת להשלים פערים מהתרבות הישראלית שממש חסרה לי, לקראת ערב קפצתי אל החוף וזכיתי לראות את אחת משקיעות השמש היפות ביותר שיצא לי לראות, פשוט מהמם ועוצר נשימה, לקראת ערב שוב המוזיקה החלה להפציץ מכל עבר ושוב הנוכלים והשיכורים נראו מכל עבר, באופן אישי זה מגעיל אותי לראות אנשים בוגרים חלקם מבוגרים מתנהגים בצורה שכזו.

נשארתי בסן חואן כארבעה ימים בהם עדכנתי את הבלוג,נהניתי בחברתם של החברה הישראלים,פגשתי עוד חברה ישראלים בהם נתקלתי בגואטמלה, שחיתי בים, נדהמתי שוב ושוב משקיעות מרהיבות ונגעלתי מהשיכורים ברחובות, נתקלתי שם ביותר מפעם אחת במקומיים שמתייחסים באופן מגעיל לתייר המזדמן, שמעתי ממקור ראשון על יותר ממקרה אחד על אנשים שהותקפו ונשדדו רובם בשעות הקטנות של הלילה, בערב נפרדתי מכל החברה שפגשתי בסן חואן.
בבוקר עזיבתי פניתי לפקידת הקבלה כדי לקבל החזר עבור פיקדון בסך 100 קורדובה אותו נדרשתי לשלם עבור השאלת מגבת,פקידת הקבלה החזירה לי 80 קורדבה,אמרתי לה "אבל שילמתי 100" היא ענתה "כן אבל אנחנו צריכים לכבס את המגבת" אמרתי לה "גם את המצעים אתם צריכים לכבס לא?" היא ענתה בתקיפות "זה מה יש אם לא טוב לך אל תחזור לפה" מה? לעזאזל ככה מדברים עם לקוח? באמת שדיברתי איתה בנועם כאשר חיוך על שפתיי,אך כאשר היא ענתה לי כך נשרף לי שוב הפיוז ואמרתי לה ש"אני בטוח לא אחזור לשם ושכדאי שתלך ללמוד איך לדבר עם לקוחות,שלום ולא להתראות".
היום אני נוסע לאי אומטפה (Ometepe) כן לא ויתרתי על הרעיון, מסן חואן אני אסע בחזרה לריבס נסיעה של כ 35 ק"מ,משם אנסה שוב לעלות על המעבורת אל האי נקווה שהפעם זה יהיה קל יותר,לאחר כחצי שעה כבר עמדתי במזח,שוב שילמתי את מיסי הנמל,הפקידה זכרה אותי ולא שאלה שאלות וכך גם הסדרן הדביל, לאחר רבע שעה הגיעה המעבורת ולאחר שהיא פרקה את כלי הרכב וכל הנוסעים הגיע תורנו,הפעם נעמדתי לפני המעבורת וחסמתי את המעבר לרכבים גדולים,אין מצב שאני לא עולה הפעם וכן הפעם אני הוא הסדרן, כאשר ראיתי שהמקום הולך ופוחת על הסיפון הנעתי ונכנסתי מבלי לשאול אף אחד,המקום צפוף וכלי הרכב והאופנועים דחוסים כמו סרדינים בקופסת שימורים,לאחר כרבע שעה יצאנו לדרך להפלגה שאורכת כשעה, לקראת 11:00 הגענו אל האי אומטפה שהוא בעצם אי שנוצר משני הרי געש שצמודים אחד לשני ובניהם נבנו כפרים, החלטתי לנסוע לכיוון ההר הדרומי, רב הדרך סלולה באבנים משולבות,הסתובבתי קצת עד שמצאתי מקום לינה במחיר סביר, אשאר פה 3 לילות,האינטרנט חלש באי כך שפה אני רק אנוח ואסתובב באי,במהלך שלושת הימים מזג האוויר כמעט כל הזמן היה מעונן ופשוט בלתי אפשרי לראות את ההרים מסביב במלואם, בימים הנ"ל אני מוצא את עצמי יושב על החוף נהנה מהשקט,מביט אל האגם ועל החוף,ילדים מקומיים משחקים בכדור,לא פלייסטשיין או סמארטפונים או משחקים אחרים שמוכרים לילדים בארצות המפותחות והם פשוט מאושרים,

פה ושם אני מכין לעצמי קפה טורקי שקיבלתי במתנה מיוני שעובד בבית חב"ד,ביום השלישי לאחר שחיכיתי כיומיים שהשמיים יתבהרו קצת יצאתי להקיף את האי הצפוני עם הקרנף,רב הכביש סלול אך אני נוסע לאט היות ואינני לובש ציוד מגן למעט קסדה וככפות פשוט נוסע לאט ונהנה מהמקום הפסטורלי,עדרי פרות מהלכים על הכביש,אנשים רכובים על סוסים כפרים קטנים מסביב,חלק מהבתים עשויים מבוץ,שאריות של עפר וולקני וסלעי בזלת מכל עבר,אפשר לראות את הצלקות הרבות שנוצרו על גבי צלע ההר מהתפרצויות שהיו פה בעבר,בעודי מקיף את ההר אני מבחין שהכביש שמקיף את ההר עובר דרך מסלול המראה,מה??איזה מגניב למרות ששלטים מורים שאסור לעצור על המסלול,אני עוצר לכמה דקות כי אני פשוט חייב לעצור לצלם את הקרנף על המסלול,אח"כ כמה דקות המשכתי והכביש הסלול הפך לכביש בוצי אך לאחר גואטמלה הקרנף עובר את עשרת הק"מ הללו בקלות,באחד הכפרים נתקלתי באנשים שחסמו את הכביש,בתחילה חשבתי שמדובר בהלוויה אך מסתבר שהם חוגגים איזשהו חג נוצרי וכולם הולכים ברחוב ומנופפים בענפים,זיקוקים מכל עבר ותמונות של אחד מהקדושים המקומיים,לאחר כ 20 דקות הכביש או יותר נכון השביל נפתח לתנועה והמשכתי אל עבר מרכזו של הכפר שם כולם חגגו,עצרתי לנשנש כמה חלקי עוף על האש ואת השאריות נתתי לכלב מקומי שעשה לי פרצוף "בחייאת זרוק לי עצם",לאחר מכן חזרתי אל הערסל למנוחה מול האגם,מחר אני חוזר אל היבשת ומשם אחצה לקוסטה ריקה.

המעבורת של הבוקר יוצאת ב 7:30 ואני צריך להיות במזח בשעה 7:00,קמתי מוקדם ארזתי את הציוד ונסעתי אל המזח (12 ק"מ בדרך שחלקה משולבת וחלקה עפר)הגעתי אל המזח בשעה 6:45,
עובדי המעבורת רק הגיעו והחלו לעסוק בהכנתה,שוטר מקומי בדק רישיונות לכולם בזמן שאני מתענג על קפה וסיגריה של בוקר, ב 7 אפס אפס עובדי המעבורת החלו להעמיס את הרכבים ולבסוף את האופנועים ובשעה 7:35 עזבנו את האי לכיוון היבשת,שוב על הסיפון נדרשתי לשלם כ 150 קורדובה שהם כ 6 דולר עבורי ועבור הקרנף ולאחר כשעה הגענו בחזרה אל המזח של ריבס,כאשר ירדתי מהמעבורת ניגש אלי בחור ואמר לי "ישנת במלון זה וזה ולא שילמת עכשיו תן לי את כסף או שאני מתקשר למשטרה" מה??? מאיפה באת לי על הבוקר??שילמתי מראש עבור הלילות אז אתה יכול ללכת לחפש את החברים שלך,נתתי לו מבט של בואיינה על מי באת לעבוד?ואמרתי לו "תתקשר למי שאתה רוצה פוליס נו פוליס,פריזידנטה אנד אקסטרה " הבחור הבין שהוא מנסה לעבוד על הבן אדם הלא נכון עשה כאילו הוא מתקשר ונעלם בקהל שעל המזח,אני מצידי הנעתי את הקרנף ותוך כשעה הייתי בגבול קוסטה ריקה ככה שהנוכל הזה יכול רק לחלום שהוא יראה אותי שוב.

לסיכום:
בהונדורס וניקרגואה הייתי חייב לעבור, רכבתי במדינות הנ"ל כ 1200 ק"מ, על הונדורס הייתי מוותר בקלות, היא פשוט שעממה אותי וגם האנשים שבה לא משכו את תשומת לבי יותר מדי, אולי כי פשוט שמעתי עליה ועל תושביה דברים רעים ולכן החלטתי לחצות אותה במהירות.
ניקרגואה ארץ קטנה ויפה עם הרי געש מכל עבר, המקומיים בהם נתקלתי היו פחות נחמדים, אומרים שהם הכי נחמדים במרכז אמריקה אך זו לא דעתי, נתקלתי ביותר מאחד שהתייחס אלי אישית באופן מזלזל ואף היו כמה שזרקו לעברי קללה או שתיים, שמעתי ממקור ראשון על אנשים שנשדדו במיוחד בסן חואן דל סור' לא אשכח את ניקרגואה בעיקר בגלל השקיעות המרהיבות אותם זכיתי לראות בסן חואן, מחירי המחייה בניקרגואה זולים מאוד.
לסיכום אני לא חושב שאחזור בעתיד לאחת מהמדינות הנ"ל אלא אם אהיה חייב לחצותם דרך היבשה.

בפוסט הבא- קוסטה ריקה – קופים, פרפרים, יערות גשם וכמובן חופים.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

——————————————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

—————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

לאחר חזרה מברזיל לארגנטינה נסתיים הפרק האמריקני
הכל נארז ועבר לבריטניה וכבר בשערי יוון

הצג מפה גדולה יותר

דורון קדמיאל אסף את אבק ברזיל וחצה את הגבול מאורוגוואי חזרה לארגנטינה. בבואנוס איירס נשמרה לו מיטת הקומותיים במוסכסניה דאקר-מוטוס הידוע. משם הוא ארז את האמריקות ונחת בלונדון. לדברים טובים מסתגלים מהר. כנסו עכשיו לאתר של דורון תתחברו לחווייה שאינה מרפה ממצערת הבנזין, באדיקות ושקדנות שבאות ממקום טוב. הנאת הקריאה אינה נופלת מהנאת הרכיבה.

טעימה קלה וכמה תמונות חד פעמיות.

…" קפיצה נחשונית  בת 12 שעות מעל לאוקינוס האטלנטי הביאה אותי, באחת, מהעולם הלטיני של דרום אמריקה לעבר המקור של הלטינו – מדריד של ספרד בדרך ללונדון. ספרד היא זו שאת מורשתה ניתן לחוות על פני מרחב גדול הרבה יותר מאשר זה של המורשת האנגלית. ייתכן כי אף מספר דוברי הספרדית בעולם עולה על אלו שדוברים אנגלית, לא בדקתי…"

במרומי האלפים בצרפת

—————————————————————————————————————————————————-

כל הזכויות שמורות C לדורון קדמיאל

—————————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

חופים. ים. סלעים. ערפל. סן-פרנסיסקו ופרידה.

לאחר שלושה חודשים וחצי של רכיבה משותפת, נייג'ל חייב לחזור מוקדם יותר.

הצג את הוראות נסיעה ל-San Francisco, CA, United States במפה גדולה יותר

יום רביעי 15.8.2012
בצער רב וב….. ( כמו שפותחים הודעות …. ) ניג'ל הודיע לנו שהוא חותך לאנגליה בשבוע השלישי של ספטמבר, כך שהוא נפרד מאיתנו כבר בתחילת שבוע הבא לאחר הביקור בסן פרנסיסקו כדי שיספיק להגיע לפלורידה ולהשאיר לעצמו כשבוע עד 10 ימים למכור את האופנוע וכל זאת מסיבות אישיות. זוהי הודעה שלא הוקלטה מראש והיא נפלה עלינו בהפתעה גמורה למרות שהוא רמז על זה לפני מספר ימים. מה שנישאר זה ללמוד כמה "דברים קטנים" שניג'ל טיפל בהם כמו: שליחת תמונות. הזמנת מקומות ללינה וכד'. הכנת אוכל מצויין. תרגום של כל מה שלא הבנו מהשפה שמדברים כאן ( מי המציא אותה, אי אפשר היה לדבר רק את שפת התנ"ך? ) ניווט עם ה – ג'י פי אס ועוד. את כל זה נצטרך להשלים בימים הבודדים שנשארו לנו ביחד ואם לא, נצטרך ללמוד להסתדר לבד. על כל הדברים האלה נייג'ל, אנחנו מודים לך מאד מאד וכמובן מאחלים לך הנאה בהמשך הדרך הביתה ושיסתדרו לך הדברים האחרים על הצד הטוב ביותר. בזה תם פרק הפתיחה של היום ובזה גם ננעל הנושא.

לגבי מה שעשינו היום אז ככה; הבוקר היה קר מאד וגרם להתארגנות איטית מהרגיל. המשכנו את הרכיבה דרומה על ה – 101 עד לעיירה הקצת פנקיסטית Garberville שנמצאת מספר ק"מ מהחוף וזה מביא למצב שהטמפרטורה שם הגיעה ל – 33 מעלות ( – 12 מעלות כשקמנו ו – 15 מעלות כאשר יצאנו לדרך). לאחר מספר ק"מ בודדים, הכביש הופך מ – 4 מסלולים לצר מאד כאשר בקושי יש 2 מסלולים, הוא חוצה את ה – Richardson Grov ST Pk  שהוא קטן אבל מדהים ביופיו. רגע לפני הכניסה לפארק, עצרנו במקום שנקרא  Bigfootוזאת היתה הפתעה בשבילי, שההגדה על איש השלג ( Bigfoot ) קיימת וחייה רק בהרי ההימלאיה והנה מסתבר שהיא קיימת גם פה בארה"ב. בהמשך, לפני העיירה Leggett  פנינו מערבה לכביש 1 הנופי. הקטע שמחבר את ה – 101 עם החוף הוא צר מאד עם מאות סיבובים ובעצם עבדנו קשה פיזית – לפחות אני, הגעתי די רצוץ למפגש עם הים. כאשר פנינו לכביש 1 הטמפרטורה היתה כבר 36 מעלות וכאשר הגענו לחוף הטמפרטורה היתה 15 מעלות ירידה של 21 מעלות בקטע כביש של 20 מייל וירידה בגובה של 300 מטר בלבד. בדרך כלל, יש ירידה של מעלה אחת על עליה של 100 מטר. כאן המצב הפוך לחלוטין. זה כמו להגיד שבנסיעה מירושלים לשפלה הטמפרטורות ירדו. בשפלת החוף הטמפרטורות נמוכות מאד ובתוך היבשת במרחק של ק"מ בודדים הטמפרטורות גבוהות מאד. כרגע הטמפרטורה בקמפינג שאנחנו נמצאים היא של 16 מעלות. כביש 101 היה משעמם, נוף חד גוני של צמחיה אבל עם הפניה לכביש 1, הנוף הופך להיות יער גשם, עד שמגיעים לרצועת החוף בה שוב השטח פתוח בלי צמחיה, מלבד קטעים קטנים בהם היער מגיע עד לקו המים. כביש 1 נוסע לאורך קו החוף המאופיין במפרצים וסלעים שבולטים בים ויוצרים נוף יפה . אבל הקור והערפל מקשים מאד להנות מהיופי הזה של הטבע ואנחנו ממעטים לעצור ולצלם. בסוף היום הגענו לקמפינג שלפני העיירה  Manchester ומתמקמים ללילה אחרון בקמפינג ביחד .

יום שישי 17.8.2012
החלטנו לחלק את השהייה בסן רפאל ליום טיול יום התארגנות ועוד יום טיול ואז כל אחד ממשיך לדרכו, יוסי ואני דרומה וניג'ל מזרחה לכוון לאס ווגאס. היום סיור בסן פרנסיסקו. לקחנו מעבורת מהטרמינל שהתברר שהיא יותר סירת מרוץ מאשר מעבורת. בדרך רואים את כלא  San Quentin ורואים את כל האסירים בשטח הפתוח בדיוק כמו שרואים בסרטים. לאחר מכן חולפים ליד גשר  Riichmond ועוקפים את חצי האי ואת האי Angel  ואז נגלה גשר הזהב במלוא עוצמתו. למרות שהוא לא גדול הגשרים באזור, הוא המרשים והיוקרתי ביותר. לאחר מכן מגיעים לרציף בסן פרנסיסקו וממנו יוצאים לעיר המקסימה. מי שמקבל אותנו זהו ה-  Ferry Building שהוא בעצמו מבנה יפה ומשם חצינו את   Justin Herman Plaza המלאה בדוכנים. באחד מהם ראיתי בחור עם חולצה של קבוצת הכדורגל בוקה הארגנטינאית וציינתי את זה ואז הוא שאל אותי מאיפוא אנחנו וכאשר עניתי ישראל הוא אמר: "שלון אחי, מה שלומך" . "מאיפוא לך המשפט?" שאלתי והוא ענה: מהטיולים שלו בעולם ומהפגישות עם הישראלים. המשכנו ללכת ועלינו על רחוב Markrt  והמשכנו איתו עד שפנינו ל –  Union Square אחת הכיכרות המומלצות שכדאי לשבת בהi לצפות במקומיים ובנוסף יש הרבה אפשרויות לקניית תמונות. לאחר מכן המשכנו לרובע הסיני המפורסם של סן פרנסיסקו… אבל לא מצאנו אותו כזה. אין בו רעש.

אפשר להגיד שהוא די שקט. מיד בכניסה יש מסעדה ישראלית בשם Sabra  שיוסי וניג'ל קנו בה פאלפל והמשכנו להכנס פנימה לרובע, אבל בלי שינוי משמעותי. נכנסנו ל – AAA לקבל מפות להמשך הדרך. קיבלנו גם מספר עצות טובות ובנינו את המשך המסלול שלנו לשבועות הקרובים. המשכנו את הליכה שלנו לאורך רחוב  Columbus היפה עד שהגענו לחוף הצפוני של העיר באזור של ה – Fisherman's Wharf . העיר בעיני מרשימה ובכל צומת לאן שאתה פונה רואים רק נוף יפה, בתים ובנינים מדהימים ובקיצור – מרשים.  באזור שוק הדגים יש חיים אחרים. עם זה דוכני וחנויות הדגים מציגים את מרכולתם המרשימה: בדמות סרטנים ענקיים בעיקר. הריח המיוחד והמוסיקה הרועשת. בנוסף לזאת, ישנם גם המוזיקאים המופיעים בפינות הרחוב והחניות המוכרות מוצרים שונים ולא יקר. באחד הרציפים, יש גם את מוזיאון סן פרנסיסקו שבו יש מוצגים בקטן ( מיניאטורות ) של המון דברים של היסטוריים כמו : מכונות משחק לילדים שאנחנו זוכרים – והילדים של היום כבר לא רואים כאלה: קרוסלות, הופעות וכד' והכל מופעל במידה ואתה מכניס לחריץ מטבע מתאים. היה מאד נחמד, אך הגיע הזמן לזוז לכוון הרציף. בכל זאת נעצרנו לשמוע מוזיקה של בחור ששר וניגן מדהים שירים של המאה הקודמת. כאשר הגענו הסתבר שיש לנו עדיין חצי שעה ועברנו לראות את ההפגנה שראינו בדרך נגד המעצר של להקת הבנות הרוסית  Pusi riote והעונש שהם קיבלו. במידה והמעבורת הייתה יוצאת 10 דקות מוקדם יותר היינו נהנים מתמונות של גשר הזהב בשקיעה, אבל לא זכינו לזה…

יום שבת 18.8.2012
היום כולו מוקדש להתארגנות לקראת הפרידה. ניג'ל עמל קשות להוריד את תכנת הפיקסה למחשב שלי ועוד יותר קשה היה להוריד את הגוגל + לשיפור שליחת התמונות כתוספת לכתיבה ואחרי הכל ללמוד להפעיל את הכל. מקווה שהבנתי את הנושא ואצליח לבצע את המשימה. לאחר מכן תירגלנו את הזמנת המקומות ללינת לילה בקמפינג ונשאר להשלים לעשות שיעורים בתפעול ה – GPS שלחנו חבילה עם ציוד מיותר שהיה עלינו ומכוון שאין אפשרות לשלוח באניה בדואר האמריקאי אז זה נשלח בטיסה, כאשר לדעתיו המחיר ששילמנו אולי יקר מערך הסחורה ששלחנו, אבל הסינטמנטים לא איפשרו לנו לזרוק את הדברים.
יום ראשון 19.8.2012
עוד קצת התארגנויות בבוקר ויצאנו לכוון סן פרנסיסקו הפעם באוטובוס. בחירה נכונה, הפעם ראינו את העיר מזוית אחרת. הבוקר כאשר עזבנו את סן רפאל, היתה שמש נעימה ומזג אויר חמים וכאשר עברנו את גשר הזהב ואפילו מעט לפניו השמש נעלמה תחת הערפל הצונן וכאשר ירדנו במרכז העיר היה ממש קר. לבשנו חם ויצאנו לטייל. בתחילה פינקנו את עצמינו בפירות יפים וטעימים בשוק קטן שליד השדירה השמינית פינת רחוב מרקט. לאחר מכן המשכנו על ה – Market עד רחוב Kearny  כדי להגיע איתו לאזור המזחים. בדרך הגענו Ports Mouth Square בשולי  Chinatownושם היתה חגיגה שלמה של סוף שבוע בסינית; החל בתזמורת שניגנה ושרה בסינית ועד עשרות של קבוצות שחקני קלפים או משחקי קוביות כלשהם, בקיצור, ככר מלאת חיים של יום ראשון. המשכנו והגענו ל –  Telegraph Hill שצופה יפה על כל חלקי העיר כולל גשר הזהב – שלצערנו היה מכוסה עננה של ערפל במשך כל היום.

משם ירדנו ל – Fisherman's Wharf  שהיה מלא באנשים אבל ללא מוזיקה ופעילות שחשבנו לראות ולשמוע. ישבנו לנוח מעט והמשכנו לעלות לכוון Crookedest street הרחוב המפותל המפורסם של סן-פרנסיסקו שהרבה באים לנסוע בו ועוד יותר אנשים באים לצלם אותו ואנחנו גם. משם אחרי הרבה טיפוסים וירידות, הלכנו לחפש את האוטובוס שיחזיר אותנו למוטל בסן-רפאל. גם זאת הפכה להיות צעדה מתישה, עד שמצאנו את התחנה לקו המתאים של האוטובוס שהחזיר אותנו לסן-רפאל. לסיכום, העיר פשוט מדהימה, כל כך לא שגרתית וכל כך מעניינת שכיף להסתובב בה עוד ועוד. לצערנו, לא זכינו היום לצילום יפה של גשר הזהב. יש עוד סיכוי מחר, כאשר נתחיל לרדת דרומה אז נחצה את הגשר שוב.
מאיתנו כאן גבי ויוסי

——————————————————————————————————————–

ערך יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליוסי נייג'ל וגבי

——————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

חולפים ביוקון העצומה והריקה. מזג אויר הפכפך.

דרכים נטושות. דלק קשה להשגה ויומולדת לנייג'ל!

הצג את הוראות נסיעה ל-Tok, AK, United States במפה גדולה יותר

יום שבת 7.7.2012
לאחר יום נעים שהיה לנו אתמול, הציפיות להיום בנושא מזג האויר, היו גדולות ובהתאם… האכזבה. קמנו לבוקר מעונן. התארגנו ויצאנו מערבה על כביש 16 כ – 120 ק"מ עד לצומת של כביש 37 שעולה צפונה. הדרך יפה ונעימה ובכלל, התנועה – אף שזאת כמעט שיא עונת התיירות – די דלילה, כך שאין לחץ כמעט ואפשר לרכוב כמעט בכל מהירות, למרות שאנחנו ממשיכים לשמור על המסורת של הרכיבה במהירות המותרת, עם חריגות קטנות בלבד. בצומת של כביש 16 עם 37, אנחנו מתדלקים מכוון שבאזור הזה רק במיעוט התחנות יש דלק "סופר", למרות הציניות של הרבה אופנוענים שאנחנו מדברים איתם שטוענים שדלק רגיל טוב מספיק ולא צריך לשלם את המחיר הגבוה. בהמשך עוצרים ב – Meziadun lake היפה.
אנחנו ממשיכים לכוון העיירה Steward שנמצאת 60 ק"מ מהכביש לכוון הים. כבר בהתחלה, אנחנו נפגשים עם דב שחור שחוצה את הכביש פעמיים. לא הספקנו לצלם אותו. המשך הכביש בנוף יפה ביותר, עד שמגיעים לעיירה ואז הגשם מתחזק, מה שדי לא משאיר לנו ברירה, אלא לקחת חדר במוטל במקום. לאחר ההתארגנות, רכבתי לעיירה Hyder השכנה שהיא כבר באלסקה ארה"ב. כל המרחק 400 מטר. להיידר אין יציאה קרקעית, כי אם רק בדרך הים או דרך קנדה. לכן המעבר אליה פתוח והדרך חזרה עוברת במעבר גבול קנדי וכאשר חזרתי, המוכס בביקורת רואה שאין לי חותמת כניסה לקנדה ושאל בעקבות זאת מספר שאלות מביכות, אך לבסוף הוסיף לי חותמת של קנדה לשלח אותי לדרכי עם חיוך.

יום ראשון 8.7.2012
הטיפטוף המאפיין את קו החוף של אלסקה, המשיך כל הלילה וגם הבוקר הוא לא ויתר לנו. ההתארגנות היתה קלה ורק נשאר לנו לתדלק לפני היציאה. אנחנו מגיעים לתחנת הדלק ואז מבינים, שיש רק 87 אוקטן ואז אם נרצה או לא, אנחנו מתדלקים או נשארים בחור הזה. הבחירה פשוטה , מתדלקים ונראה מה יקרה ולא קרה כלום – האופנוע נסע מעולה גם עם 87 אוקטן. אצלי בסוזוקי, אין שום הבדל, אני לא מרגיש שום שינוי. בטריומף של ניג'ל, כנראה שיש השפעה שלילית. ככה המשכנו כל היום, מכוון שבשום תחנה אין דלק עם אוקטן גבוה. אז מה עשינו היום: יצאנו מ – Stewart  שאתמול נראתה קטנטנה. היום יסתבר שהיא הגדולה באזור. עד Mezudin junction ופנינו ל- Alaska highway לכוון צפון. אנחנו רוכבים עשרות ק"מ, מבלי לראות כל ישוב בדרך חוץ מנוף יפה. זה מזכיר מאד את אוסטרליה במרכז היבשת ( Outback ) רק בהפוך. כאן קר ירוק ורטוב שם חם צהוב ויבש. הגשם כמובן ליווה אותנו חלק גדול מהיום. במפה מצויינים מספר ישובים בדרך, אבל זה מסתכם בבית קפה. אולי תחנת דלק קטנה ומספר בתים. אנחנו ממשיכים לרכוב דרך הנקודות: Bell ll  Tatogga lake ועוצרים לתדלק ( 87 כמובן ) ב – Iskut. משם נשאר לנו כ – 80 ק"מ עד היעד שלנו להיום שזאת העיירה הקטנה Dease lake. כאשר אנחנו מגיעים, מתלבטים היכן נישן היום וחדר גדול עם 3 מיטות במוטל סמוך, משכנע אותנו שזה המקום להלילה  וכך היה.
שכחתי לציין, שהיום פגשנו פעמיים דובים על הכביש והמצחיק הוא שדילגנו עליהם, עד לפני מספר ימים מראה כזה היה עושה לנו את היום, היום המשכנו כאילו אנחנו חיים איתם כל החיים וזה מחזה יום יומי.

יום שני 9.7.2012
הבוקר הטמפרטורות היו בסביבות ה – 9 מעלות והיה מעונן אך ללא גשם. התארגנו כרגיל בבוקר ויצאנו לדרך. כמו אתמול, גם היום הנוף מדהים, אנחנו רוכבים על כביש 37 צפון לאורך אגם ונחל Dease היפים לאורך כמה ק"מ. כרגיל לאחר כ – 100 ק"מ, אנחנו עושים עצירה. הפעם ה – Rest area על הנחל עצמו בנוף משגע. לאחר היציאה, אנחנו עולים על דרך לא הכי טובה והרכיבה קשה. כבר אתמול נתקלנו בעובדה שאלסקה Hwy לא במצב משופר. הרכיבה עוברת ב – Good hope lake המדהים ושם אנחנו עוצרים שוב. ההמשך הוא עד Watson jct שם אנחנו פוגשים שוב את ג'ון, בחור מאלסקה שאיתו אנחנו נפגשים כל יום מזה מספר ימים. כאן המקום לספר על מספר יצורים רוכבי אופנוע שאנחנו פוגשים מדי יום. הראשונים הם האינדיאנים – אלה אנשים שיכולים לרכוב עד 600 מייל ( מעל 900 ק"מ ) ליום ופשוט להזרק בצד הכביש וללכת לישון, בלי להתייחס לגשם, קור, דובים או סתם גורם אחר. לא קשה לזהות אותם: טינופות ( חיצונית כמובן ) באופנוע מלוכלך. אבל כאנשים הם נהדרים, כיף לדבר איתם ולשמוע חוויות שלהם. האחרים הם המאורגנים; הכל אצלהם טיפ טופ וישנים בבתי מלון או מוטלים. אתמול פגשנו אחד כזה שרכב על  V strom כמו שלנו וכאשר שאלנו אותו מהיכן הוא מגיע הוא ענה מאלסקה וכאשר שאלנו על מזג האויר, הוא ענה: "קר. קר מאד ואני רוצה להגיע כבר הביתה לתנור ולשבת בכורסא מול הטלויזיה" . היכן אנחנו אתם שואלים? אז התשובה היא היכן שהו באמצע. שום דבר לא יעצור אותנו מלעשות את המסלול המתוכנן. לא הקור ולא הרוח ולא אף גורם אחר. אבל מצד שני, אנחנו חייבים תנאים: ארוחות מסודרות, מקלחת ומקום מסודר לישון. עושים מסלול ארוך ולא קל אבל בתנאים אפשריים. אנחנו ממשיכים ל – Watson lake ופתאום אפשר להגיד שחם. אנחנו מתמקמים במוטל משני סיבות: א. מחר יש לנו יום ארוך ואנחנו רוצים להתארגן מוקדם בלי חשש לעיכובים בהתקפלות בקמפינג. ב . נייג'ל חוגג מחר יום הולדת 44 ולא בא לנו לקום באוהל ובנוסף, יש כבר מסורת שבימי הולדת – הולכים למסעדה ואת זה אנחנו רוצים לעשות גם מחר. זה יהיה קל יותר להשגה עם נישן טוב בחדר. ב – watson יש יער של שלטים, אלפי שלטים קטנטנים שכל מי שעובר במקום יכול למקם על אחד מהעמודים במקום למזכרת. בו צריך להיות שלט של יוני, אך בסיור בן שעתיים שערכתי במקום, לא מצאתי כלום. כמובן שאנחנו לא הכנו לעצמנו שום שלט, להשאיר כמזכרת אחרינו במקום.

יום שלישי 10.7.2012
מזל טוב , היום יום הולדת לניג'ל והוא בן 44 בלבד .
אתמול אחר הצהרים, התחמם קצת וחשבנו שזה פתח למערכת יחסים חדשה בנינו לבין מזג האויר. כך היה עד הבוקר. אך אז הגיעה מערכת קרה, שהחזירה אותנו לאחור באשליה לשיפור. בלילה החדר היה חם וישנו במינימום ביגוד והבוקר הכל התנפץ. יצאנו לדרך הארוכה המחכה לנו ביומיים הקרובים. עלינו על כביש מספר 1 שנקרא גם Alaska  highway ולא כביש 37 שכתבתי אתמול שהוא ניקרא Cassiar highway והוא זה המשובש מאד בקטעים גדולים שלו. ההתחלה היתה גם יפה וגם נעימה, אך לאחר כחצי שעה, נפגשנו עם חבר ותיק שכמעט שכחנו אותו והוא: הרוח. בתחילה, היה נדמה שהוא טעה בדרך והגיע לכאן מצפון ארה"ב בלי לדעת, אך בשיחה איתו הוא שאל: למה רואים אותכם גם פה? ואני עניתי: "כי זה המסלול שלנו ". אז היא הודיע שהיום נפגש כל היום לעימות נוסף מה שאכן קרה… הנוף באזור הזה, מדהים ביופיו אך קשה מאד להנות ממנו כאשר אנחנו מרוכזים כל כך בשמירה על איזון. רכבנו בקטעים של מעל 120 ק"מ בין העצירות ובאחת מהן, בשניה שהייתה ב – .teslin למדנו לקח נוסף. הגענו לשם עם כרבע מיכל דלק, כדי לתדלק בדלק באוקטן גבוהה של 91 שאין בכל תחנה. למרות שהמקומיים אומרים לנו תמיד: "תדלקו היכן שיש ולא חשוב מה, כי לעולם אין לדעת מה יקרה בהמשך"… וזה מה שקרה. 5 דקות אחרי שתידלקנו, נפלה מערכת החשמל והתחנות הפסיקו לעבוד. הסיבה היתה רוח שהפילה עץ גדול על קווי מתח גבוה של כל האזור והתיקון יקח שעות. במידה ולא היינו מספיקים לתדלק, היינו נתקעים כי התחנה הבאה שהיה בה דלק כלשהוא, היא במרחק גדול מתצרוכת הדלק של האופנועים שלנו. לקח שיש ללמוד. אין כמו הניסיון של המקומיים. למרות הכל, המשכנו את הרכיבה מערבה לכוון Whitehors בירתה של טריטורייהת יוקון, הטריטוריה הכח צפון מערבית של קנדה וממנה נעבור לאלסקה. היעד שלנו להיום. היום רכבתי שלישי ובמידה והייתה לי מצלמה על הקסדה ( ויש דבר כזה ) אפשר היה בקלות מספר פעמים להוסיף מוזיקה של "אגם הברבורים" על צילום הרכיבה שלנו שהיתה לא פעם בזיג זג עם הרוחות. בעיקר כאשר חצינו גשר של כ – 300 מטר עשוי מרשת ברזל חלק. השיוט של האופנוע היה בלתי נשלט. שלושתינו יצאנו מזה די מבוהלים, למזלנו, העצירה למנוחה היתה מיידית. כאשר הגענו די מהר חיפשנו מקום להעביר את הלילה ולא הרבה יותר מאוחר, אנחנו כבר פוגשים אנשים שלא מוצאים מקום לישון הלילה. עוד לקח: להחליט מהר ולקחת מה שיש. לא תמיד תמצא את מה שאתה רוצה. החויה הזאת רודפת אותנו כבר מספר ימים כבר בבוקר אנחנו רואים את השלטים שאומרים שאין יותר מקום פנוי באתרי נופש וחניות על פניהם אנו עוברים. מחר צפוי לנו עוד יום ארוך .

(דיווח יום 11 ביולי לא הגיע. העורך)

יום חמישי 12.7.2012
איזה בוקר נפלא קיבל את פנינו לקראת המעבר לאלסקה. השמיים בהירים והשמש מחייכת אלינו כאילו אומרת: "בואו ניפרד לשלום בקנדה לא כל כך נורא" ומצד שני אלסקה קוראת לנו ואומרת: "בואו, אצלנו נעים יותר". ככה התארגנו בבוקר, כל אחד הכין את הניירות שלו כאשר הבעיות הצפויות הן: לנייג'ל אין חצי שנה בדרכון עד הטיסה לארץ, ליוסי אין חותמת כניסה לקנדה ולי לכאורה הכל תקין. המרחק הוא של 30 ק"מ ואנחנו רוכבים בכביש הבעייתי עד לגבול. נייג'ל ניגש ראשון ולאחר 3 דקות עובר וחונה בצד השני, אני ניגש שני מדומם ליד השוטר את האופנוע ( לקח מהמעבר לקנדה ) ונותן לו את הדרכון, הוא נכנס פנימה ואחרי דקה חוזר ושואל אותי : "יש לך שתיה חריפה ?" אני עונה לו: "לא" ואז עונה אומר לי" O K סע" ונסעתי . יוסי ניגש מגיש את הדרכון ולאחר דקה יורד מהאופנוע ונכנס לביקורת , כמובן שאנחנו לא מעיזים לשאול מה קורה? ומחכים . לאחר כרבע שעה הוא יוצא עם חיוך ומנסה לעבוד עלינו שהוא צריך לחזור לביקורת הקנדית, להוסיף חותמת מעבר גבול שבאמת לא קיימת אצלו, אך מהר מאד התברר שפשוט בדרכון לא קיים הדף עם חותמת הכניסה לארה"ב שזהוא דף שאצלינו משודך לדרכון ואצל יוסי כנראה או שמישהוא תלש לו או שהוא לא היה משודך והוא סתם נפל לו מתי שהוא. בכל מקרה הוא עשה תהליך מחדש של טביעת אצבעות וצילום וכו'.
המשכנו לרכוב אחרי החלפת החוויות של המעבר, שבסופו של דבר עבר בקלות, בלי החשש משעות של עמידה בתור. הנוף יפה ביותר והדבר הבולט והחשוב הוא מצב הכביש, אין מה להשוות בין מה שקורה בקנדה לבין אלסקה. המצב פה הרבה יותר טוב. עצרנו לאחר כשעה, לשתות קפה אמריקאי ראשון וישבנו להתחרדן תחת השמש הנעימה. התושבים כאן מאושרים מהיום הנהדר שנפל עליהם ואנחנו שמחים שככה מקבלת אותנו אלסקה המפחידה במזג האויר שלה. אנחנו מגיעים לעיירה Tok על כביש מספר 2 של אלסקה ונכנסים מייד ל- Visitor information כדי ללמוד את נושא הביקור ב- Denali national park שזאת הסיבה העיקרית לרכיבה ל – Fairbanks מלבד העובדה שנצטלם שם בנקודה הכי צפונית שנהיה במסע האופנועים הנוכחי. לקחנו חומר מתאים ואנחנו עובדים על הנושא מהחדר שלקחנו כאן ב – Tok . אנחנו נופלים על סוף שבוע שבו הכל יותר קשה להשגה וגם המחירים גבוהים יותר
סוף שבוע נעים לכולם
גבי יוסי ונייג'ל.

—————————————————————————————————————————————-

ערך, יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליוסי נייג'ל וגבי.

—————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה