הדרך לדרך המשי

פרק ראשון : הגעה ליוון, מעבר לטורקיה :

זה אשכרה קורה. שלושת המילים האלו לא הפסיקו לרוץ לי בראש מהרגע בו נמרוד ואני סיימנו את המסע הכנה בו דימינו את העמסת האופנוע עוד בארץ, יצאנו לאילת וחזרנו, סהכ 600 קמ, יומיים של רכיבה עם האופנוע עמוס בציוד, פנצ'ר באילת בגלגל אחורי והריסת שקע הטעינה של הפלאפון שלי עקב הויברציות שמייצר מנוע הסינגל של הסוזוקי dr שלי, עוד לא יצאנו וכבר התחילה קארמת ההרפתקה לשלוח אותות הבנה בנוגע לאחריות לציוד, תלות הנווד בכלי הניוד, כלי התקשורת ובעיקר בתכנון.

30.5 – רכיבה לנמל חיפה, שליחת האופנועים ליוון :

השעון מצלצל, השעה 5:15 בבוקר. לא ישנתי מי יודע מה בעיקר עקב ההתרגשות מהאירוע הקרב ובא. אך ההתרגשות שגרמה בקלילות לחוסר השינה, גרמה גם להשכמה זריזה וחדה.
אחד הדברים שאתה מוכרח לסגל לפני מסע מהסוג הזה זו הקינאה לציוד, הקינאה לטפסי הזהות ובגדול, לוודא כל הזמן שאתה לא שוכח את הדברים שלך בשום מקום. כנווד אתה מרגיש שאתה תלוי ברוב הדברים אותם אתה לוקח וחלק מהדברים הם פריבילגיה נפרדת, כמו ערסל מתקפל למשל.

ובכן, וידאתי את כל הציוד, דחפתי איזה סנדביץ' או שניים ויצאתי לדרך מועמס למסע הרפתקאות עם כמות ציוד שלא הייתה מביישת את גדולי השופוהוליקים של ציודי המסעות.
התכנון היה להיפגש עם נמרוד ב6:15 בכניסה למושב "בית עוזיאל" ומשם לרכוב לחיפה.
לוח הזמנים היה מעט לחוץ אך שנינו על אופנועים חשבנו שנגחך ל"מרפי" בפנים, זאת אומרת, גם אם יש תאונה או פקקים בדרך, אנחנו עם האופנועים ננצח. כך, עם אופטימיות גדולה תיארנו לעצמינו שלא רק שנספיק להגיע לנמל בחיפה בשעה בה קבענו עם חברת הספנות (8:30), בטח גם נקדים בצורה כזו או אחרת, אולי אפילו נספיק לאכול ארוחת בוקר, שמחים, רגועים ומקדימים תרופה למכה.
אך מרפי לא פראייר, לאחר 25 דק נסיעה אני מרגיש את זנב האופנוע שלי מרקד כמו בלרינה על הכביש, נמרוד עולה מולי בקשר ומוודא איתי האם אני מכיר את מה שהוא בוודאי רואה.. בוודאי שהכרתי והרגשתי, משהו לא טוב בזמן – על הפנים נחת לי על כתפיי האופטימיות והוריד אותי חזרה לקרקעת הקארמה של ההרפתקה, של לקיחת האחריות, של הלמידה מטעויות ובעיקר, הצורך בקבלת החלטות זריזה לאורך חלון ההזדמנויות הקצר.

זה היה על כביש 6, קצת אחרי המנהרה שליד בן שמן.
עצרתי בצד, במפרץ החירום הראשון שראיתי, השעה הייתה 6:43. לעולם לא אשכח את המילים הבאות שנמרוד אמר לי, פשוטות אמנם אך בעלות משמעות עמוקה לרצף האירועים הקרבים לבוא, והמילים היו : "אחי, יש לך פנצ'ר."
ירדתי מהאופנוע ואני זוכר שלא האמנתי שזה קורה שוב, רק לפני כמה ימים החלפתי לפנימית heavy duty חדשה שמטרתה היא למנוע ממני להתמודד עם מצבים מהסוג הזה בטח בזמנים מהסוג הזה, זו הייתה אמורה להיות פוליסת הביטוח שלי כנגד מחטים למיניהם שיעשו לי חור הפנימית וימנעו ממני לממש את לוח הזמנים הלחוץ. קיללתי את עצמי בפנים, כעסתי על עצמי שלא לקחתי את זה שיכול לקרות דבר כזה בחשבון וכבר יום לפני שלחתי את האופנוע לחיפה, זה היה פותר הכל.

מהר, היינו צריכים לקבל החלטה מה עושים.
2 דק והגלגל היה בחוץ, מפרקים, ומנסים להפריד את הצמיג מהג'אנט ללא הצלחה. צריך להבין, יש המון שיטות שמקלות על הפרדת צמיג האופנוע מהג'אנט, אנחנו שני צעירים מסוגלים, לא הכרנו אותן, עברו 5 דק, 10 דק, ובכל פעם העובדה שיצאנו חסרי ניסיון בנושא החלפת הפנימית מכה בפנינו, פעם אחר פעם.
לפתע משאית עוצרת לידינו, בהמשך המפרץ.

המשאית יוצא בחור צעיר, שואל אותנו מה קרה, אני מראה לו את חתיכת הצינור שנכנס לי בצמיג והוא לאחר שיחה בה הוא מבין שאנו עלולים לאבד הזדמנות פז לממש את לוח הזמנים שלנו, מתחיל לפרק את בצמיג, תוך כדי מספר שהוא היה מכונאי אופנועים פעם, תוך 3 דק הצמיג כבר היה בחוץ.

לפעמים במצבים הכי מחורבנים, מגיע אליך האדם הבדיוק נכון לתת מענה למצב המחורבן.
קרנתי משמחה, הרגשתי שניצחנו את מרפי שוב, כוחות אופל הפסידו ואנחנו עוד רגע ממשיכים את דרכונו באופטימיות שעכשיו היא כבר מחוזקת יותר מבעוד מועד.

לאחר ניפוח הפנימית, אני מביא את הגלגל לאופנוע על מנת לחברו שוב ואז.. פוףףף. לאט לאט יוצא האוויר שוב. הצמיג ניזוק מבפנים וכנראה קרע את הפנימית. ההסבר לכך הוא שצמיג בנוי מצמות מתכת גמישות בתוכו וכאשר חדר המסמר העצום והארור אליו הוא הפנה את צמות המתכת כלפי פנים הצמיג ובכך קרע את הפנימית וכנראה יקרע שוב ושוב ולכן צריך להחליפו.
עכשיו השעה כבר הייתה 7:30.

שאריות לחץ אטומי שמלוות באמונה שעדיין ניתן להספיק למעבורת בזמן לאט לאט נעטפות בפסימיות וייאוש אשר דוחפים אותך להתחיל להסתכל קדימה ולא לבכות על החלב שנשפך.

אני מתחיל לחפש גרר שייקח אותי לפנצ'ריה אבל.. 7:30 בבוקר, מי עובד עכשיו? הזמן דוחק והלחץ העטוף בייאוש עולה ועולה.
נמרוד מתקשר לחברת הספנות אחרי שסיכמנו בינינו שנבטל את הנסיעה לנמל חיפה ונדחה אותה לשבוע הבא.. ואז שוב, משפט שלא אשכח, "אחי, אין מעבורת בשבוע הבא, אנחנו נצטרך לדחות בשבועיים".
אין סיכוי, פשוט אין סיכוי. אמרנו למזכירה שם שנגיע עד 10:00 ויהי מה!
זה אולי נשמע קליל לדחות בשבועיים כי זה לא עניין של חיים ומוות אבל צריך להבין שמבחינתנו זו הייתה בדיוק אותה הרגשה שאתה מרגיש לפני כל דבר גדול שתיכננת במשך חודשים, הכל הלך כראוי, תכנון לפרטים יצא לפועל בצורה מופלאה ואז, פופ! רציפות ההגשמה נעצרת בגלל משהו שלא תלוי בך והוא במקרה שלנו לוח הזמנים של המעבורת.
אין סיכוי, אנחנו מגיעים.
עכשיו כבר הייתי חדור להשיג את מבוקשי בכל מחיר, הרגשתי באמת כאילו חיי תלויים בהגעה למעבורת הזו.
ובכן, מי יהיה מוכן לקחת אותי תמורת סכום ראוי לנמל חיפה מהנקודה הארורה הזו בכביש 6?

קיבלתי מספר טלפון של גרריסט מאבא שלי, קראו לו "טיבי". כשדיברתי איתו הסברתי לו על הסיטואציה ועל הצורך שלנו לפעול בחדות ובמהירות על מנת להגיע בזמן למעבורת, הוא ברוב טובו זורם איתי והרגשתי ממנו אפילו דרך הטלפון שהוא ייתן הכל על מנת להביא אותנו אל היעד בזמן. כך היה, הייתי נפעם ממסירותו של אדם שאינו מכיר אותי לביצוע ההעמסה, הנסיעה והדאגה ללוח הזמנים שלנו. הוא כל כך התרגש מאופי המסע שאנחנו מתכננים לעשות שהוא פשוט פעל כמו 3 אנשים ודאג לנו כמו 10. טיבי הוא בחור חזק, באזור גיל ה – 60 אך צעיר ללא חת בנפש.

אין ספק שמלוא החוויה איתו לא הייתה האקטים הפיזיים שבהם הוא הוכיח שגיל זה רק מספר אלא בשיחות שהיו לנו בדרך לנמל, בחור מצחיק אופטימי, בדיוק מה שהיינו צריכים על מנת להרגע ולחזור לנשום.
הכל היה מצוין עד שהבנתי שתהיה בעיה להכניס את הרכב של טיבי ביחד עם העגלה והאופנועים בשער הנמל.
אני אחזור אחורה טיפה, מכיוון והצמיג האחורי שלי היה מפונצ'ר ולא היה לי מענה מספיק זריז לתקן אותו, העמסנו אותו עם הפנצ'ר על העגלה של טיבי בהחלטה שפשוט נפרוק אותו ישירות אל בטן האונייה, "יהיה בסדר אמרתי לעצמי, מצאנו פתרון חד לבעיה גדולה אחת, נמצא לכל אחת אחרת." ובכן מימוש הגישה הזו בא לידי מבחן שוב, היינו צריכים למצוא דרך לקבל אישור להכניס את הרכב של טיבי ואת טיבי עצמו לתוך איבריו הפנימיים של הנמל. לאחר שיחה כם המזכירה של חברת הספנות,
קיבלנו מספר של הסוכן שתפקידו לנהל את כל תהליך הרישום שלנו ושל האופנוע בנמל, בעצם, "האיש עם הקשרים". קראו לו רן.

מיד התקשרתי אליו והסברתי לו על הסיטואציה והוא כמו טיבי מקודם החל מהר מאוד להזיז את גלגלי השיניים ותוך דקות ספורות השיג לנו אישורים, שוב.. הודות לאיש הנכון בזמן הנכון במצב מחורבן – נתנו מענה לבעיה.
כמה אדרנלין יכול לזרום לך בגוף תוך כדי שאתה יושב על כיסא ולא מזיז שריר.
רצף ההרמוניות בהן אתה נופל לתהום ומוצא חבל למשיכה גורם לך להיות בהיי מסוים, היי שהוא לא אנרגטי במיוחד אלא בעיקר מרגיע, משרה בך כוח לבצע הרבה משימות בו זמנית אך במעטפת של רוגע מוחלט, של אופטימיות וקור רוח.

טיבי באיזשהו שלב יחד עם יחסי הפתיחות המהירים שנוצרו בינינו עקב החוויה העצימה הודיע לנו שהוא מוכרח לאכול משהו, בחיוך כמובן. נסיעה של שעה וחצי חשבתי לעצמי "בטח הבחור צריך קפה ומשהו לנשנש", שעה כל כך מוקדמת לעשות מעבר מ 0 ל – 100 קמש בטח מעייפת ומעוררת תיאבון. סיכמנו איתו שיוריד אותנו בכניסה למשרד חברת הספנות וילך לאכול.
השעה הייתה 10:00, הגענו בזמן, לא להאמין, אחרי כל התקלות הגיעה הגאולה.
נמרוד ואני יורדים מהרכב בכניסה לבניין בו ממוקם משרד המזכירה של חברת הספנות.
ממהרים לנו במעלה המדרגות על מנת לקבל את ה"ok" שכל כך חיכינו וציפינו לו וכך היה, שילמנו לא פחות מ450 יורו למעבורת ועוד 300 ש"ח מס נמל, אין ספק שאחת העובדות הכואבות בדרך למימוש מסע מהסוג הזה היא תשלום למעטפת למימוש ביצועה. אבל לא היה שמץ של תחושה שלילית בזמן התשלום, כל התהליך בוצע בהתרגשות והחיוך מאוזן לאוזן, חיוך של ניצחון, עשינו את זה ויש עוד הרבה לפנינו.
לאחר הוכרת התודה למזכירת החברה שלה חלק לא קטן במתן המענה לבעיית הזמנים – המשכנו במסע להעמסת האופנועים למעבורת.
השעה כבר הייתה 11:00, טיבי, נמרוד ואני, מחכים בשער הכניסה לאישור הקשיח על מנת שנוכל להוביל את האופנועים לתוך הנמל. כל 10 דק אני מתקשר לרן הסוכן והוא באופטימיות מבשר לי להסיר דאגה מליבי, הוא בדרך, הוא יטפל בהכל.
ואכן הוא מגיע, בחור שחום, תווי פנים רזות ועיניים שמבשרות אמת וטוב, מתקתק את כל מה שצריך ומכניס אותנו פנימה.
בזמן שנמרוד ואני מחתימים טפסים באחד מהמשרדים בנמל שנראה כמו איזה בסיס מפוזר של חיל הים, טיבי משחרר את רצועות המתיחה מהאופנועים ומכין אותם לפריקה עבורנו, היה מרגש לראות את המסירות של הבחור שכנראה נבעה גם מטוב ליבו אך בוודאי גם מרצונו לשוב כבר הביתה.

קטע מצחיק עם הנמל, תהיתי בהתחלה מדוע צריך סוכן פנימי שיוביל אותך לכל נקודה, הרי נמל צריך להיות משהו מסודר, מלא בהגדרות, כך חשבתי.
כשנכנסנו פנימה עם רכבו של רן הסוכן הבנתי שמי שלא היה בנמל לפני בחייו – בקלות יכול לאבד את עצמו.
חלל אספלט אשר עליו מצויירים קוים מפרידים רק לשם אישורי הבנייה והעבודה, משאיות נוסעות לאורך ולרוחב, רכבי נמל חונים בחניות יצירתיות ומבנים בעלי קטגוריות שונות מפוזרים ברחבי הנמל אליהם מכוונים שלטים עם ראשי תיבות שאדם שאינו עובד בנמל לעולם לא יבין, לכן – צריך סוכן נמל שיוביל אותך בתוך המבוך ובין המכשולים לקבלת החותמת.

סיימנו את תהליך הטפסים במשרד המכס, משם חברנו שוב לטיבי, פרקנו את האופנועים והצבנו אותם בבטן האוניה. אלה היו רגעים מרגשים, זהו פיזית האופנועים עצמם כבר בשלב מתקדם לעבר קו ההתחלה של ההרפתקה המיוחדת שלנו,
ואנחנו? שוב, לקחנו נשימה, הודנו בכל ליבנו לכן הסוכן לטיבי הגרריסט ולכל האנשים שעזרו לנו לברוח מלהבות מדורתו של מרפי הארור שהוא בעצם – אנחנו לוקחים סיכונים, עושים טעויות של מסע ראשון אך בחדות מטרה מוצאים פתרון

נחיתה ביוון

10 ביוני 2019 טורקיה

טורקיה, אתמול Nimrod Sadot ואני עברנו את החצי (אחרי 4 ימי נסיעה), נסענו בתוכה כבר באזור ה2000 קמ. אחת המדינות היפות שראיתי,

נופים מתחלפים כל כמה עשרות קילומטרים, לצד ערים גדולות מצאנו כפרים שכוחי אל שנראה כאילו לא שמו לב שהעולם התקדם והתפתח.. ילדות נוסעות על טרקטור באמצע עיר גדולה, סבתא מכוסה שרוכבת על חמור בחום של 30 מעלות, קפדוקיה.. חבל ארץ מדהים שבעבר עקב פעילות געשית שקרתה באזור נוצרו בו צורות קרקע מטורפות (נראה קצת כמו בולבולים ענקיים), קניון ענקי שנקרא. Ihara valley בו גרו בני אדם לפני אלפי שנים בתוך מערות חצובות וניהלו אורך חיים הזוי למדי.. עצרנו גם במקום שנקרא pamukale מן תל גבוהה שכולו סלע בצבע לבן אשר משקיף על עמק ירוק במרכזו וטיפה אפילו מדברי בחלקו, מלא במעיינות חמים, גם תופעה נדירה ויפייפיה.
בקיצור.. מעניין פה.
ולכל מי שחשב או חושב שמסוכן לטייל פה בטורקיה, צודק, מפחיד לטייל במדינה זרה, במיוחד כשבראשה עומד אדם אשר תומך ביריבות שלנו, החשד והחשש נע מעל ראשינו, כשאנחנו ממלאים דלק, כשאנחנו נשאלים מהיכן אנחנו.. אך לאחר הרבה מאוד קילומטרים, הרבה מאוד פרצופים ושיחות קטנות, נרגענו.. לפתע הרגשנו אפילו בבית, העזנו קצת יותר, לדבר, להכיר.
יאללה יצאנו לdark canyon (נחל פרת). נעדכן בהמשך 😎

———————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לעמית ניב ונמרוד שדות

—————————

 

 

 

 

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

אלעד לא מקבל שום הנחות בקזאחסטאן ואוזבקיסטן

הבלוג של אלעד כאן

אוזבקיסטן , השעה 1800 בערך , 45 מעלות , אין טיפת צל מסביב , אני שוכב על הגב בצד הדרך בתוך אמבטיה של פודרה , הארגז השמאלי התנתק מהתושבת שלו , זרוק לצידי , האופנוע שוכב עלי ורגל שמאל שלי תפוסה מתחתיו , אני מזיע , מלוכלך , שבור ומותש ולא יכול לזוז .. איך לעזאזל הגעתי למצב הזה ..?

חזרה שלושה ימים קודם לכן אל באקו באזרבייג'ן ..

אני מצליח לקנות כרטיס למעבורת מבאקו ויוצא לכיוון העיר אלאת  (רק נשמע דומה) ואחרי רכיבה קצרה של 90 ק"מ מגיע למעבר הגבול בכניסה לנמל .

הפרוצדורות במעבר קצרות ואני נכנס ראשון למעבורת , מקבל הרבה פרצופים לא חיוביים מאנשי המעבורת שמנסים לסחוט ממני עוד כסף בגלל שבכרטיס רשום שהאופנוע באורך 1 מ' ובפועל הוא יותר . אני עושה פרצוף של זה מה יש ושואל עד שעונים לי איפה להחנות את האופנוע , אח"כ מקבל חבל ומעגן אותו בעצמי למקום . אנטיפתים .בשלב הזה אני יכול לומר על אזרבייג'ן שמלבד כמה מפגשים עם אנשים חיוביים , התחושה הכללית היא של מקום מאוד לא חיובי לתיירים , נראה שבכל מקום מנסים לסחוט ממך כסף בצורה גועלית ומושחתת .

אני לוקח את הציוד ומתמקם בתא השניה , אחרי כמה זמן מגיע סטפן הבחור הרומני שהכרתי בקופת הכרטיסים וחולק איתי את החדר .

סטפן  הוא מהפכן קונספירטור שאוהב לדבר , ואני , שכל מה שמעניין אותי הוא ללכת לישון , חוטף שעתיים של הרצאות על דגשים לטיול באפריקה , למה השלטונות מנסים לשלוט בנו ולמה השובל הלבן שמותירים המטוסים מאחוריהם הוא רעל שאמור להפוך את כולנו לאדישים וברי שליטה ע"י הממסד . אני מאבד אותו מהר ומתפלל שיכנס לאיזו קומה כדי שאוכל ללכת לישון מעט ..

סטפן נכנס להפוגה ואני מנצל אותה כדי להירדם .

בוקר , אני מתעורר ויוצא החוצה כדי לגלות שאנחנו עדיין בנמל , ממתינים למס' רכבים שאמורים לעלות על המעבורת גם כן . איזה יאוש ,הכל עובד לאט .

אחרי כשעה מצטרף ג'יפ טויוטה של זוג סקוטי – פיני ושני רכבים של "ראלי מונגוליה"  עם צוות אוסטרלי וצוות ספרדי .ראלי מונגוליה הוא ראלי שנתי שבו כל צוות אמור להגיע מאנגליה למונגוליה ברכב בנפח של לא יותר מ 1200 סמ"ק ושאח"כ הולך לגריסה.

התוצאה – כמה עשרות גרוטאות עם צוותים צעירים שנוהגים לרוחב היבשת בתנאים מצחיקים למדי , במסלול כפי בחירתם . כל מה שחשוב הוא לגייס 1500 יורו שהולכים לצדקה להתחיל בנק' ההתחלה ולהגיע לסיום .מפה לשם המעבורת יוצאת ואחרי לילה נוסף בים אנחנו מגיעים ב 1600 אל חופי קזחסטן , וממתינים עד השעה 2000 לערך לכניסה לנמל . בשל השעה המאוחרת לא נשארו אנשי מכס וביקורת דרכונים בגבול , ואנחנו פותחים  מאהל מאולתר בחנית הרכבים בנמל , וקופצים להביא ארגז בירות מחנות סמוכה .בבוקר המעבר נפתח בשעה 0900 ואנחנו עוברים 4 שעות של בירוקרטיה קזחית טהורה במעבר , אצל כל פקיד צריך להציג את כל המסמכים , לצלם מכל מסמך העתק , ולמלא טפסים רבים . אנחנו עוברים בין פקיד לפקיד כשכל אחד מהם מרביץ כמה חותמות על ניירות מיותרים .

בשעה 1300 אנחנו מסיימים את כל הבלאגן לא לפני ששולחים אותנו לצד השני של הנמל כדי להחתים עוד ניירת חסר משמעות בחותמת חסרת משמעות עוד יותר .ככה"נ שאריות של הבירוקרטיה הסובייטית שנהוגה היתה בעבר .

אחרי פרידה הדדית אנחנו יוצאים מהנמל , כל רכב לדרכו , אני שם את הGPS  על בינאו , 480 ק"מ בערך ויוצא לדרך . החום בלתי נסבל , אני בוער בתוך המעיל והקסדה , הרוח שנכנסת לקסדה מרגישה כאילו מחזיקים לי מפזר חום מול הפרצוף , מסביב הכל מדבר, נוף של ערבה יבשה , בלי עץ אחד להזדחל תחתיו .בתחילת הרכיבה הדרך סבירה , אבל מהר מאוד העניינים מתדרדרים עוד יותר והאספלט הופך לסירוגין לדרך עפר רצופה מהמורות או , יותר גרוע , אספלט שבור .

וכאילו שכל זה לא מספיק , התנועה על הצירים ברובה תנועת משאיות כבדות שמרימות ענני אבק שחוסמים את הראייה קדימה וממלאים אותי באבק שנדבק בשמחה לזיעה שנוטפת ממני – מהר מאוד אני נראה כמו גוש אבק על שני גלגלים .בגלל האיכות הגרועה של הדרכים יש לי שתי אפשרויות ,לרכוב לאט מאוד למת מחום בלי רוח ולא להגיע היום לבינאו , או לתת גז ולרחף מעל כל המהמורות , אני מוצא את עצמי עד מהירה רוכב במהירות של 90 – 100 קמ"ש בתוך כל הבלאגן הזה , רק כדי לסיים אותו כמה שיותר מהר .

באחד מענני האבק שאני נכנס לתוכם אני מבחין פתאום בארבעה פנסים מולי במקום שניים , אני שובר ימינה וקולט את הטויוטה של המטומטם שהחליט לעקוף משאית בתוך ענן אבק חולף סנטימטרים ספורים לידי ובמזל לא שולח אותי לאלף עזאזלים .

אני קובע לעצמי חוקים לפי תנאי הדרך – מתי אני רוכב מהר מתי לאט וממה להיזהר .

אחרי בערך 4 שעות רכיבה אני עוצר בתחנת אוטובוס נטושה , מזדחל לתוך הצל ואחרי קופסת תירס וליטר מים ישן על הרצפה בערך שעה כדי להחזיר לעצמי כוחות .500 מ' אחרי שאני יוצא מהתחנה אני רואה פתאום את שני הצוותים של הראלי עם המכוניות שלהם בצד הדרך , אנחנו נפגשים שוב בשמחה והצוות האוסטרלי אומר שיש להם בעיה של התחממות מנוע . אני ממליץ להם להעיף את התרמוסטט הלא נחוץ והבטח תקוע החוצה , הם עושים כך ובפועל עד הערב ממשיכים לנהוג ללא התחממות נוספת .בהמשך אני רוכב עד השעה 2000 בערך לבד , פתאום אני שם לב שאני מדבר לעצמי בראש באנגלית . what the fuck ? למה באנגלית ? ולמה אני אומר what the fuck ? stupid bitch .. השתגעתי .

אני מבין שאני נכנס לרכיבת לילה – אחד הרעיונות הגרועים שיכולים להיות בכזה מקום .

אני עוצר בצד ותוך כדי התלבטות אם להרים אוהל לבד באמצע שומקום או להמשיך לרכוב בלילה משיגים אותי שני הצוותים שוב . אני שמח לראותם ואני רוכב את 120 הק"מ שנותרו לי בין שני הרכבים ששומרים עליי משני הצדדים .

בלילה מגיעים לבינאו ומרימים אוהלים מחוץ לעיר כמה בירות קרות שמשיבות את הנשמה אוכל ולישון .

התחושות שלי אחרי היום קשות, הטמפרטורות הגבוהות וההתמודדות הקשה עם הצירים הבעייתיים מותירות אותי חסר אנרגיות לחלוטין ואני הולך לישון  בתחושה לא טובה , לא יודע שמחר יעבור עליי יום קשה לא פחות  .

בבוקר אני קם מוקדם ומתחיל לרכוב כבר בשעה 0600 בתקווה לתפוס כמה שעות של טמפרטורות סבירות , אני מגיע למעבר הגבול בין קזחסטן לאוזבקיסטן ועובר בצורה סבירה למדי .

בצד הקזחי חייל נחמד לוקח לי את הטפסים ומבצע חלק מהפרוצדורה בעצמו – כנראה הבין שמה שהוא עושה בדקה לי יקח חצי שעה של להבין בכלל לאיזה חלון לגשת , ביציאה לצד האוזבקי של המעבר כורזים ברמקול של המעבר "בהצלחה לאופנוען" ואני צוחק ומרים יד לאות תודה .

בצד האוזבקי ישנה תחושה מיידית של הקלה – כנראה בגלל ההתנהלות הלא פורמאלית של אנשי המעבר , הבדיקה יסודית וחלק ממנה כולל הכנסת ההחסנים הניידים שלי למחשב לבדיקה . החייל האוזבקי מפעיל את אחד השירים ו"9 בכיכר" של גזוז מתנגן לו במעבר האוזבקי ..

אחרי סיום הברדק אני יוצא לרכיבה ע"מ לצמצם טווחים לכיוון חיווה ובדרך לעבור בימת אראל ע"מ לראות את הספינות המפורסמות שתקועות כעת בלב המדבר .

הרוסים שהיטו את הנהרות אשר הזינו את הימה לטובת השקיית אוזרים חקלאיים וגידול כותנה , ייבשו את האגם הטבעי הרביעי בגודלו בעולם ויצרו משבר אקולוגי חריף בכל הסביבה .

הדרך קשה והטמרפטורות כבר לא סבירות , אני עוצר כל כמה זמן לשתות מים ומרוקן בלגימה אחת חצי בקבוק של מים חמים ..

החום גוזל ממני גם את התיאבון כך שאני אפילו לא עוצר לאכול , חצי מהדרך אני רוכב בישיבה וכשהציר נהיה משובש אני עובר לעמידה .סביב השעה 1800 אני קולט שפיספסתי את הפניה לכיוון ימת אראל .

מותש מהחום אני עוצר בצד וחוכך בדעתי אם להמשיך הלאה או לוותר , אם אני חוזר יש לי קצת יותר מ 100 ק"מ בדרך קשה עד למוינאק , ואני אצטרך לישון כבר שם , או להמשיך לכיוון נוקוס רכיבה של 240 ק"מ על ציר סביר , ולצמצם טווחים לחיווה .

אני חושב על עוד יום רכיבה ארוך ממוינאק לחיווה מחר , ונשבר , אני מוותר וממשיך לרכוב לכיוון נוקוס , רואה את ימת אראל מכיוון דרום בלי להגיע אל הספינות .

באחת הנק' אני שם לב שסטיתי מהציר הראשי ועולה על ציר קישור שמחזיר אותי אליו . אני רוכב בעמידה על הרגליות ופתאום מבחין בבריכת חול עמוק כמה מטרים מולי .

אני מאבד שליטה על הגלגל הקדמי ומתרסק על האדמה .

הארגז השמאלי עושה רעש ממש לא סימפטי ואני תפוס עם רגל מסובבת מתחת לאופנוע ולא יכול לזוז .

היאוש מגיע לרמות חדשות כשאני מנסה לזוז ובטעות שם את היד על האגזוז וחוטף כוויה חזקה דרך הכפפה .

אני מסתכל אם יש מסביבי מישהו שיכול לעזור לי לקום – נאדה .

שוכב בחול השמש על הפנים תקוע מתחת לאופנוע . רק חסר שיגיעו הנשרים ..

עם השריר של הקריזה אני מצליח איכשהו להרים את רחמים טיפה משחרר את הרגל , אני עובר לעמידה , מלא אבק , רחמים מטפטף דלק על הצד ואחרי שניים שלושה נסיונות נואשים אני מצליח להרים אותו .

החיבור של הארגז האחורי לתושבת שלו נתלש מהמקום ואני מתקן אותו בדפיקות עם אבן. הארגז חוזר למקומו ואחרי קשירה של כל מה שהתרופף אני ממשיך לרכוב .אחרי כמה ק"מ אני עובר ליד חניון משאיות , אני עושה פרסה ועוצר לשתות פאנטה קרה . השלב של לקחת את הבקבוק ולפתוח את הפקק נראה כמו נצח , הפה שלי יבש וכולי רותח . הלגימה הראשונה הופכת לעונג צרוף של קור עיקצוצים בלשון ומשקה קר שמחליק לתוך הבטן . מי אמר שפנטה זה רעל ?…

130 ק"מ אחרי כן אני מגיע לנוקוס ומתכוונן למלון שקראתי עליו בספר, נכנס לחנייה ולשמחתי הרבה  מוצא עוד KTM  אדוונצ'ר . כמה דק' אחרי כן ניגש אליי ריקארדו , ספרדי שמטייל על האדוונצ'ר ואנחנו עורכים היכרות .ריקארדו בן 36 , גרוש , עובד ככבאי באחת מהערים בצפון ספרד , רוכב על ק.ט.מ אדוונצ'ר 640 מודל 2004 , מדוגם ברמות כאלו שאני מתבייש לעצור עם רחמים לידו .  (איך תמיד לאירופאים האלה האופנועים נראים נקיים ???)ריקארדו מספר לי שלפני כמה ימים הוא התעופף מהאופנוע בגלל עדר כבשים שרץ לו לתוך הכביש ושהוא שבר צלע , הבנאדם במעט לא זז וכל תנועה שלו מלווה בכאבים .

אני פורק חלק מהציוד במהירות ונכנס להתקלח , עומד בתוך שלולית של מים חומים שזולגים ממני , מתגלח ומסתבן , מרגיש נורמלי שוב .

אני מפעיל את המזגן בחדר על הכי קר והכי חזק, ואחרי התאוששות קצרה יוצא לשתות עם ריקארדו בירה תו"כ שאנחנו מתכננים לצאת יחד מחר לכיוון חיווה .

חיווה

למחרת בבוקר אנחנו מתעוררים בשעה סבירה .

אחרי ארוחת בוקר קצרה יוצאים מנוקוס לכיוון חיווה לרכיבה קצרה של 170 ק"מ בערך.

הרכיבה יחד עם אופנוען נוסף משנה את המצב מקצה לקצה , אתה מבין שלא רק אתה נמצא על נקודות שבירה בדרך ושההתמודדות היא זהה . בעיקרון השינוי הגדול הוא בשל העובדה שאתה מבין שאתה ומה שעובר עליך נורמליים לחלוטין – ואז הקושי המנטלי נעלם כמעט לגמרי  .

אנחנו רוכבים בדרך קצת משובשת , ריקארדו  מצחיק אותי , על אספלט חלק הוא רוכב לאט , איך שמגיעים לקטע משובש משתחרר לו הקוף והוא נותן בגז .

בדרך עוצרים לשתות בירה קרה , ומגיעים לחיווה בשעות הצהריים . שוב מלון שוב מקלחת שוב מזגן – מנוחה .

חיווה היא סיפור מלא ניגודים .

גם כאן כמו מקומות רבים בסביבה , צבאות זרים כתשו ורמסו הלוך וחזור את הארץ , החל מג'ינגס חאן וכלה ביוסף סטאלין . העיר שבנויה ומשומרת להפליא , מכילה בתוכה מונומנטים מוסלמים רבים , וכן "מדרסות"  , בתי ספר , אשר בנויים סביב חצר גדולה שבמרכזה בד"כ – מקור חיים – באר מים.

מצד שני סביב העיר מרחפות נשמות רבות של עבדים ושפחות שנמכרו בעיר , וחלקם הומת בשלל מיתות שונות כמו השלכה מהמגדלים הגבוהים , או בילוי אינטימי בתוך שק עם חתולי מדבר .

מה שבטוח הוא שפה בפעם הראשונה אני מרגיש שהגעתי למזרח , פתאום מתחילים לצוץ כל מיני סממנים בודהיסטים , עיטורים ותמונות שמזכירות מאוד את הודו .. מדהים איך התרבויות מתמזגות כמו שבשעת השקיעה הלילה והיום חולקים גבול מטושטש ולא ברור .

העיר תיירותית עד מאוד , ובכל מקום דוכני רוכלות פרוות ובתי קפה רעועים , אבל הקסם עדיין שורה על המקום , גם אם צריך טיפה לצמצם את העיניים ולהפעיל את הדמיון .

באחת המסעדות יש מלצרית שמה שהיא יודעת באנגלית זה לדקלם את תפריט הערב באופן מאוד לא ברור , ולומר כל פעם שהיא מגיעה לשולחן "can I help you" באותו טון שאמרה זאת בהתחלה . בקיצור נשמעת כמו תקליט שבור , אני חוזר עם ריקארדו לארוחה נוספת במסעדה רק בגלל שהתופעה נורא מצחיקה אותי .

אחרי סיבוב בשעת שקיעה אנחנו מדדים בחזרה למלון , ריקארדו עם הצלע שלו ואני עם הגב שלי , ובדרך רואים בית מלאכה בו עובדים ילדים ומייצרים של מיני יצירות מדהימות מעץ . האוזבקים לא מנסים לדחוף לך בכוח ואחד הילדים מבקש שניכנס ונראה את העבודות , תוך כדי מנסה למכור לנו ויורד בעצמו במחיר בלי לדעת שהסיבה שאנחנו לא קונים היא כי אין לנו איפה לשים את זה . הלב נקרע . למרות שאני יודע שהאנשים פה חיים בסה"כ טוב הרחמים מציפים .

בבוקר ריככתי בעצת ריקארדו את המתלה הקדמי מעט , ובהמשך ניקיתי את פילטר האוויר שהיה סתום באבק והחלפתי את רפידות הבלם האחורי שכבר היו "על הברזל" . אני מחפש עכשיו בכל מקום מישהו שיתפור לי תיקי צד מבד כי נראה לי שלרכוב במונגוליה עם שני המונומנטים שיש לי כרגע בצדדים לא יהיה כיף גדול .

מחר כנראה נעזוב את חיווה לטובת איזו שמורת טבע שריקארדו רוצה לראות , אח"כ ננוע לכיוון בוכרה וסמרקנד .

——————————————————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאלעד לוי

——————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

אזרבייג'אן השער לעולם השלישי

 

אלעד מגיע (מעכשיו סולו) לאזרבייג'אן. הנה הבלוג שלו כאן

שוטרים מושחתים , חום בלתי נסבל ומעבורת נעלמת

27 ליולי 1000 , אני מתייצב בשגרירות אזרבייג'ן בטביליסי בתקווה לקבל את הויזה .

כבר בשבוע שעבר בשל העיכוב במתן הויזה והעובדה שאני צריך להמתין בטביליסי את כל סוף השבוע , אני מתחיל לחשוב על לוותר על מעבורת מבאקו באזרבייג'ן לאקטאו בקזחסטן , ועל לרכוב את כל הדרך מסביב  תוך כניסה לרוסיה .

חישובי מרחק מראים לי שכדי להגיע לאותה נקודה בקזחסטן אצטרך לרכוב 1600 ק"מ מסביב לים הכספי , וכי הרכיבה שתכלול את המעבורת תארך סביב ה 900 ק"מ .

בסופו של דבר אני ממתין בטביליסי וביום שני בבוקר מתייצב שוב בשגרירות . הפקיד מסמן לי כי הויזה עדיין לא אושרה ואומר כי אם אבוא ב 1600 , הויזה כנראה תהיה מוכנה . המשמעות היא עוד לילה בטביליסי מכיוון שמנסיוני עם מעברי גבול , הגעה בשעה מאוחרת יכולה להיות טעות מרה.

בשעה 1600 אני מגיע ומקבל לשמחתי את הויזה , ובדרך למלון קונה מים ופירות שיספיקו לרכיבה של מחר , אני מתכנן לחתוך את אזרבייג'ן בשני קיטועים ובאמצע הדרך לחתוך לאזור אגם גויגול ולישון באוהל .

בבוקר אחרי אריזה זריזה של הציוד , אני עולה על האופנוע לכיוון מעבר הגבול האזרי , ואחרי רכיבה קצרה מגיע אליו .

אם רק הייתי יודע שמהרגע הזה מתחיל אחד הימים הקשים שהיו לי בטיול , לבטח הייתי מסתובב ורוכב מסביב את כל הדרך ..

בכניסה למעבר אני עוקף את טור המכוניות והמשאיות , חייל אזרי מסמן לי ואני מתקדם לעבר השער. אני מגיע אליו הוא מסתכל עליי , אני מתסכל עליו .. נו אח שלי ? רוצה לפתוח את השער או לא ..?

עגל .

אני מבקש ממנו להיכנס והוא פותח את השער .

מגיע לעמדה של החתמת הדרכונים והמכס , חם בטירוף , אני מתבשל בתוך המעיל והקסדה .

פקיד עובר לידי בהליכה וזורק לי באוויר "טרנזיט לטורקמניסטן?" , לקזחסטן אני מתקן אותו ..

אני מול העמדה של החתמת הדרכונים , הפקיד בפנים יושב ומסמס בטלפון שלו בזמן שכולם מחכים .. אחרי כמה דקות הוא מסביר שאין מחשבים וצריך להמתין , אני נרגע קצת ואומר לעצמי שאני צריך להיות יותר חיובי , ושמעבר גבול הוא תמיד קוץ בתחת .

מפה לשם אחרי עוד שעה של המתנה וחזרה לאחור כדי לצלם את לוחית הרישוי של האופנוע אני מקבל חותמת בדרכון , ואת האישור לאופנוע .

הפקיד (ששאל אותי קודם לכן בדרך אגב אם אני עושה טרנזיט) מדגיש לי כי לי יש ויזה לחודש , אבל לאופנוע יש ויזה לשלושה ימים . התחלנו ..

אני מנסה להבין מה הבעיה , ונאמר לי כי בשל העובדה שהאופנוע ישן ובגלל שאמרתי שאני עושה טרנזיט, 3 ימים יספיקו לי . בא לי לתלוש את השערות מהראש , הבחור שאל שאלה אגבית בלי באמת לברר מה אני צריך , וככה קיבל החלטה מהותית עבורי .

אני מנסה להסביר כי 3 ימים לא יספיקו לי בשל העובדה כי המעבורת לא יוצאת בזמנים קבועים , והבחור  אומר שאי אפשר לשנות את האישור עכשיו וכי אם ארצה להאריך עליי ללכת לנמל בבאקו ולבקש אישור . אני מנסה עוד כמה פעמים לשכנע , ולא מצליח ומרים ידיים .

הולך לאופנוע ועושה חשבון מחדש.. משמעות הדבר היא שעליי לרכוב ישירות לבאקו ע"מ שלא לבזבז זמן , ולנסות לתפוס את המעבורת כמה שיותר מהר . מד מרחק מהמעבר לבאקו 520 ק"מ , ואני אחרי רכיבה קצרה של 60 . ז"א שבסוף היום אעמוד על 580 ק"מ רכיבה . לא פשוט . קדימה לדרך .

אני מגיע לשער היציאה מהמעבר עומד שם חייל שכנראה כבר נשרף לו המוח מלעמוד בשמש , הבחור מנסה להסתלבט עליי , כאילו שיש לי סבלות , הוא נותן דפיקה על הקסדה ומקבל בתמורה דפיקה חזרה על הראש שלו ומתעצבן , אני מרגיע אותו בלחיצת יד וחיוך שלא בא לי לתת לו , והוא מחזיר אותי אחורה כי חסרה לי חותמת .

משלים את החותמת וחוזר בחזרה , אחרי שהוא בודק שוב את כל המסמכים בקפידה כאילו בכלל מעניין אותו , הוא "עושה לי טובה" ופותח את השער , אני עושה לו פרצוף מזלזל ויוצא מהשער בדהירה .

עכשיו צריך לתת בגז כמה שיותר , אני עושה חשבון שברכיבה כמעט רציפה אני מגיע לבאקו תוך בערך 9 שעות .

מסתכל במראה- משטרה מסמנת לי לעצור . נו מה עכשיו ?

יורד שוטר מהניידת , אומר לי לבוא איתו . אני יורד מהאופנוע והשוטר מסביר לי שחציתי קו לבן , אני מתחיל להבין מה קורה ועושה את עצמי לא מבין , אחרי כמה דקות השוטר אומר לי גם שרכבתי על 130 קמ"ש , ואני מתחיל לאבד את הסבלנות , חם לי , אני מזיע , כל מה שאני רוצה הוא שיעזבו אותי בשקט , והבנזונה הזה מנסה להפיל עליי תיקים ,  כד לקבל שוחד . נבלה.

אני מתווכח איתו , והוא מבקש ממני להיכנס לניידת כדי לנסות להלחיץ אותי עוד , אני אומר לו שאני לא הולך איתו לשום מקום ושאם יש לו בעיה איתי , שירשום לי דו"ח . האדיוט אומר לי שאני צריך לשלם במקום על העבירה שעשיתי , ואני אומר לו שאם הוא רוצה הוא יכול לרשום לי דוח אותו אשלם בבאקו . בשלב הזה אני מבין שאין לו יותר מדי מה לעשות אלא להמשיך לנסות להפחיד אותי , ואני מחליט להמשיך עם קו נוקשה כדי לא לתת לו תחושה שהוא יכול להפחיד אותי . הליצן מוציא משהו שנראה כמו דו"ח ועושה את עצמו ממלא כל מיני פרטים , השוטר השני יושב ברכב ועושה כל מיני פרצופים של איש חשוב . מפה לשם הבחור מנסה עוד כמה הפחדות לא מועילות וכל מיני פרצופים , ולבסוף מתייאש , אני קולט את נק' השבירה שלו ואומר לו שעדיף שפשוט יעזוב אותי ויתן לי ללכת . אחרי בערך 40  דק' של מו"מ שני המטומטמים עוזבים אותי ואני מטיס את עצמי כמה שיותר רחוק – מושחתים .

בדרך אני כבר מכוון את עצמי כך שבכל מחסום משטרתי (ויש הרבה כאלו)  אני נצמד למשאית מהצד הנגדי כדי שתחצוץ ביני לבין המשטרה .

שעה מאוחר יותר עוצר אותי שוב שוטר במחסום , ואומר לי "רדאר רדאר" אני מקבל חום שוב ומבין ששוב מנסים לקחת ממני שוחד . השוטר מבקש ממני לרדת מהאופנוע ולהיכנס איתו לחדר במחסום. אני עושה את הכל לאט בתקווה שירד ממני , בחדר הוא מתיישב מול מחשב , גם עם ארשת פנים רצינית , כאילו שאני העבריין הכי כבד שתפס בחודש האחרון (באותו זמן שאר הנהגים כביש נוהגים כמו אינדיאנים שרופים אחרי עדר ביזונים..) .

הבחור מסביר לי שנסעתי מהר מדי ו"תפסו" אותי ברדאר , ואומר שאני צריך לשלם , באותה שניה נכנס גם שוטר אחר דובר אנגלית , אני אומר לו שאם יש להם בעיה איתי , שיתנו לי דו"ח ואני אשלם בבאקו ,השוטר אומר שאין בעיה ושבינתיים הרשיון שלי ישאר אצלהם .. מנסים להפחיד , אני אומר לו שלא מעניין אותי מה הוא אומר ושאם נסעתי מהר שיכתוב לי דוח , אני ממשיך באותה מנטרה בלי לסטות ממנה במילימטר והבחור מבין שאין סיכוי שיצליח לחלץ ממני משהו . בשלב הזה הוא כבר מבקש שאשאיר לו משהו לפני שאלך , לא יאמן , הדבר היחידי שאני מוכן להשאיר לנבלה הזה הוא סטירה מצלצלת באמצע הפרצוף , אבל אני ממשיך לשדר שאני רוגע ושלא אכפת לי , ובסוף משוחרר בלי כלום .

אני עולה על האופנע בתחושה כל כך מגעילה שכל מה שאני חושב על אזרבייג'ן עכשיו הוא שזו מדינה מסריחה ושחבל שנכנסתי אליה . חולרות , לא מבינים כמה נזק הם עושים לעצמם.

אני ממשיך לרכוב כל היום , מסביבי נוף מדברי מזכיר קצת את הערבה בארץ , ואני מקבל התקף געגועים לטיול של שבת עם הג'יפ בדרום . ככה זה כשרע , אתה עורג לרגעים הטובים בבית .

הקסדה , ששימשה עד עכשיו את יוליה , לוחצת לי בטירוף על האוזניים ובכל פעם שאני עוצר להוריד אותה כואב לי בטירוף .

אני דוחף את עצמי לקטעי רכיבה של 100 ק"מ ומנסה לעצור כמה שפחות , במיוחד לאור העיכוב בזמן באדיבות משטרת אזרבייג'ן האדיבה .

באחת העצירות אני יורד מהאופנוע לקנות מים קרים , אני עוצר בכוונה במקום שאין בו כמעט רכבים , לא בא לי שידברו איתי ויתחילו להציק לי .

10 שניות אחרי שאני עוצר אני מוקף בחמישה מקומיים שלא מפסיקים לשאול שאלות ולהתעניין באופנוע . אני מיואש , כבר לא אכפת לי .

החבר'ה כנראה קולטים שאני גמור ומיואש , מושיבים אותי ומביאים תה וסניקרס . אני מתעודד טיפה ואנחנו מדברים בעירוב של אנגלית וסימני ידיים . אני מפרק את הרפידות הפנימיות של הקסדה וחותך אותן כך שלא ילחצו לי על האוזניים ואחרי 10 דק' עולה על האופנוע , נפרד וממשיך לרכוב .

עוד מחסום , שוב עוצרים אותי , מגיעים שני שוטרים , אני כבר בעצבים ומצפה לעוד הצגה , השניים מגיעים אליי בחיוך שואלים מאיפה ולאן נוסע , ומשחררים אותי בלחיצת יד . כנראה שלא כולם רעים .

אני מגיע לבקאו בשעה 2200 לערך , חורג מההגדרה שלי של לא לרכוב בלילה , נכנס לעיר ומנווט ישירות אל הנמל . בשער הנמל שני שומרים עושים בשבילי בירור ואומרים לי שהלילה אין מעבורת ושעליי לשוב למחרת בשעה 0900 .

אני עומד בכניסה לנמל , השעה כבר 2230 , מותש מיום של כמעט 600 ק"מ על אוכף האופנוע , ועכשיו צריך לחפש מקום לישון בו .

אני מעריך שאוהל על החוף כככה"נ ימשוך את השוטרים ה"אדיבים" ואני יוצא לסיבוב מלונות בעיר , באמצע הסיבוב נדלקת לרחמים נורת חום מנוע ואני מאבד את רסיסי האנרגיה האחרונים שיש לי ..

אחרי שיטוט חסר תועלת אני נשבר ונכנס למלון של 40 דולר ללילה רק כי כבר אין לי כוח לכלום , בלובי אני מבקש מפקיד הקבלה מים קרים ופתאום קולט שכל היום אכלתי רק שתי בננות ואפרסק .

אני מתקלח ומתמוטט למיטה מודאג מההתחממות של רחמים .

בבוקר אני קם , בקושי מצליח להתיישר , הגב הורג אותי , אני אורז את הציוד ועולה על רחמים .

דבר ראשון – לנמל כדי לראות אם יש מעבורת .

אני מגיע לנמל ופוגש שם את סטפן – בחור רומני שמטייל בעולם כבר משהו כמו 6 שנים ברגל שמחכה גם הוא למעבורת לאקטאו . אנחנו מתבשלים עד השעה 1200 אז מגיעה הפקידה למשרד הכרטיסים , כבר בכניסה למשרד היא אומרת לנו שאין מעבורת היום ושאתמול בלילה יצאה ספינה אחת , בלי התראה מוקדמת , אנחנו מחליפים פרטים ופתאום היא מתחילה לדבר איתי בעברית , מסתבר שהיתה תקופה מסויימת בארץ והעניין מצחיק את שנינו , סטפן המיואש מנסה למנף את העניין באופן לא כל כך חינני ואומר לה שעכשיו היא חייבת לעזור לנו , מה שכמובן לא מחדיר בה מוטיבציה מיוחדת .. אנחנו מחליפים מספרי טלפון וקובעים לעמוד בקשר ב"ווטסאפ" . ויקה מבטיחה לעדכן בכל חדש ואנחנו נפרדים .

סטפן מסביר לי באיזה מלון הוא נמצא ואנחנו קובעים להפגש שם מאוחר יותר כדי לאחד כוחות בעניין המעבורת .

אני יוצא מהנמל תופס נהג מונית ושואל אודות מוסך לאופנועים , הנהג מוביל אותי באף למוסך של מישהו שהוא מכיר , ואנחנו מגיעים למין כוך של מוסכים קטנים מאחורי שכונת מגורים בעיר .

אדיל יוצא מהמוסך שלו ומברך אותנו לשלום , עומד מול רחמים ומסתכל עליו כאילו מדובר בעב"מ .

אני מתחיל להתייאש ואומר לעצמי שאין מצב שאני נותן לו לגעת ברחמים . אדיל אומר לי שאחיו הוא מנהל המוסך של הארלי דיווידסון בבאקו ומדבר איתו בטלפון , אחיו אומר לו שיגיע בעוד כשעה לראות את האופנוע .

אני עושה חשבון ואחרי כמה בדיקות זריזות מבין שהבעיה כנראה מסתכמת בתרמוסטט תפוס , אני שואל את אדיל אם אני יכול לעבוד על האופנוע אצלו במוסך בצל , והוא אומר לי שאין שום בעיה , אני מתחיל לפרק את רחמים כדי להגיע לתרמוסטט , תוך שיחה עם אדיל וחברים שמגיעים למקום לאט לאט , על הדרך אדיל מספר לי אודות ההיסטריה שלו על אופנועים ועל הטיולים שעשה באירופה כשהיה צעיר . מראה לי את הצלקות על הרגל שלו אחרי תאונת אופנוע ואת אופנוע האוראל שהוא בונה .

אני מגיע בנתיים לתרמוסטט ומגלה שאכן הוא תפוס , אני מוציא אותו החוצה וסוגר את המכלול בלעדיו , גם ככה חם פה כל הזמן ואין לתרמוסטט יותר מדי חשיבות .

אחיו של אדיל מגיע ועל הדרך עושה כמה בדיקות נוספות של משאבת המים ושל האופנוע בכלל , הוא אומר שהכל בסדר ושאני יוכל להיות רגוע .

בסופו של דבר אני עומד שם עם חבורה של 5 חבר'ה מעבירים חוויות וצוחקים על החיים , אני מקבל טיפים להתמודדות עם השוטרים המושחתים , ונפרד לשלום .

אני קולט פתאום שלא צילמתי כלום ביומיים האחרונים , כנראה בעיקר בגלל שהייתי עצבני ולחוץ , אני שולף את המצלמה ומצטלם עם החבר'ה במוסך .אחר הצהרים אני מגיע למלון ופוגש את סטפן ועוד כמה חבר'ה מגרמניה בלגיה ושוויץ . אני אוכל ארוחה ראשונה מאז אתמול בבוקר ונרגע מעט .

בערב יוצאים לשתות בירה , סטפן מתגלה אט אט כטיפוס טרחן מעט , ואני מבין שאני צריך לשמור אותו במרחק הנכון .

בינתיים אני ממתין למעבורת בתקווה שתצא כמה שיותר מהר לקזחסטן .

————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאלעד לוי

————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

 טורקיה הקאצ'קארית מסבירה פנים ונוף

והגעה לגבול הגיאורגי

 

לבלוג של אלעד כאן

אז אחרי כמה ימי רכיבה ארוכים ולוהטים אנחנו מגיעים סוף סוף לקצ'קר .

אחרי הנופים הרמת – גולנים של אזור מזרח טורקיה והרבה בזלת רותחת ועשבים יבשים , אנחנו מתחילים להעפיל לאזור הגבוה יותר , ובו במקום מרגישים את שינויי הטמפרטורות והאווירה .אנחנו מוצאים את עצמנו במהרה שוב בתוך אזור הררי ממוזג ונעים ,  המון המון מים שפשוט נשפכים מכל מקום ונקווים לאגמים ענקיים .הנחלים שוצפים וקוצפים והכמות הבלתי נתפסת של מים פשוט לא מסתדרת עם ההגיון . עזבו אתכם ממעיינות שכבה , קארסטיים וכל סוגי המעיינות שאנחנו בקפידה רבה מגדירים בארצנו הקטנטונת . פה לא מעניין את המים כלום , יש הרבה והם פורצים מכל חור אפשרי , עם שכבת סלע   חדירה או לא , פשוט הכל זורם .הטורקים החכימו לנצל את זרימת המים  לייצור חשמל ובכל כמה עשרות קילומטרים יש סכר עצום שמנצל את זרימת המים להנעת טורבינות ענק שמייצרות חשמל – וכל זאת מבלי להפריח אפילו עננת עשן אחת קטנה .מה שכן – הם פשוט מחקו כפרים שלמים והעתיקו אותם במקומות בהם נוצרו אגמים מלאכותיים בעקבות הסכירה של הנחלים , ובאחת הרכיבות אנחנו קולטים בקצה האגם עמודי חשמל חצי בולטים מעל קו המים – זכר לדרך שנעה בעבר על מדרון ההר והוצפה במי האגם (אז הבנתי למה ה GPS מושך אותי כל הזמן לציר שנמצא בתוך האגם..) .

בדרך שוב מפתיעה אותנו הנדיבות הטורקית ובכל מקום שאנחנו עוצרים מישהו ניגש אלינו ומציע משהו , הגדיל לעשות מצטפא בארזורום שם עצרנו שניה להתאפסות . מצטפא יוצא מהמכולת שלו , שם לנו כיסאות ומכבד את שנינו בפחיות קולה קרות , הוא לא מבין מילה באנגלית , אנחנו לא מבינים כלום בטורקית , אבל השיחה קולחת בעיקר מצידו , אחרי כחצי שעה והיכרות עם הבנות הקטנות שלו אנחנו נפרדים עולים על האופנוע וממשיכים .

לקראת ערב מגיעים ליוסופלי – כפר מרכזי בקצ'קר בצידו הדרומי , ומחפשים קמפינג שקראנו עליו בספר , מוצאים את המקום ויוליה יורדת לבדוק את השטח , אחרי כמה דקות חוזרת עם חיוך ואומרת שהמקום נראה סבבה ושיש שם עוד אופנוען , לא עברו 20 שנה (עברו 15) והבחור יוצא לקראתנו בחיוך גדול ששמור רק לאופנוענים שפוגשים אופנוענים .

אנחנו מקימים אוהל תוך כדי שיחה ארוכה עם ארתו (האחיין שלו הוא R2D2 ממלחמת הכוכבים ..)

ארתו הוא פיני בן 53 , רוכב על (איך לא ולמה לא להוציא לי את העיניים ) BMW   אדוונצר חדש מהשקית , מדוגם להפליא .מסתבר שהבחור עשה לפני שנתיים את הטיול שאני מתכנן , ומתחיל לשפוך חוויות וטיפים על דרך המשי מזרחה ומונגוליה , כולל תמונות של הקרסול השבור שלו מודבק באיזולירבנד ..

עוד מסתבר שאת הטיול הוא עשה על אדוונצ'ר 640 (כמו שלי) ולטענתו זהו האופנוע המתאים ביותר לטיול שכזה – עשה לי את היום .

ע"ר התיאורים של ארתו אני מתחיל לחשוב על שינוי תצורה לאופנוע לפני הכניסה למונגוליה ומעבר לתיקי אוכף רכים במקום מזוודות האלומיניום , ומעבר לצמיגי שטח מלא – יש זמן להחליט עד שאגיע לאלמטי בקזחסטן .

אנחנו סועדים ארוחת ערב יחד במסעדה מקומית אח"כ מעבירים כמה שעות של בירות וסיפורים לרוב .

ארתו מספר שבתכנון שלו להמשיך בעוד כמה חודשים לאפריקה ולהגיע סביב אפריל לישראל .

בבוקר אנחנו מחליפים פרטים תוך שאני משביע אותו להודיע לפני שהוא מגיע לארץ .

בבוקר אנחנו נפרדים מארתו שממשיך לרכוב הפוך מאיתנו ואנחנו יוצאים לטיול יום עם האופנוע בלי משקל לכיוון ההרים . התכנון להגיע לכפר שנמצא לא רחוק מפסגת הקצ'קר ובו מסתיימת הדרך .

אין יותר מדי איך לתאר את הנוף המדהים , גם לא בתמונות .

הדרך מתעקלת במקביל לנהר הצ'ורו ועולה מעלה אל ההרים , הכל ירוק ומלא מים מסביב – בקיצור חגיגה לעיניים ולנשמה .באחד הכפרים אנחנו עוצרים לבקר בכנסיה עתיקה שנמצאת שם איפשהו מהמאה ה 13 לערך – מונומנט אדיר באמצע שומקום שהיום משמש כמסגד .

העניין הזה של הפאר והמימדים המוטרפים שמחוברים לעבודת האלוהים נראה לי כיהודי מוגזם ומוזר . מי בכלל צריך את המבנים  המוגזמים האלו בחור כזה בהרים ? כנראה שככה זה כמנסים להוכיח משהו..

בסוף מגיעים לסוף , אשכרה סוף . נכנסים לכפר האחרון עם מנוע רועם ו.. נעצרים מול בית . סוף הדרך , אין לאן יותר . מסתובבים וחוזרים ליוסופלי – סה"כ רכיבה של בערך 70 ק"מ בשטח בהרכבה – אני מגיע סחוט , לשנינו כואב התחת . קרש גיהוץ ה -KTM  הזה , אבל חיית שטח .ארוחת ערב טובה והולכים לישון בבוקר אנחנו מחליטים לצאת את טורקיה לכיוון גיאורגיה ולהגיע לבטומי, יוליה כבר הזמנה כרטיס טיסה חזרה לארץ ל 24 ליולי , ואנחנו מתכוונים לבלות את השבועיים הבאים שם .

רכיבה מהירה למעבר הגבול שעובר חלק ללא תקלות ואנחנו מגיעים לבטומי בגיאורגיה .

שינוי האווירה מיידי ומוחשי , עיירת חוף בה כולם מסתובבים איך שבא להם , נהגים משתוללים וצופרים – מזכיר (ולא לחיוב) את ישראל , ואנחנו מנווטים עד למלון אליו רצינו להגיע ומוצאים בית הארחה נהדר , זול להפליא מלא בתיירים ואנשים נחמדים .

רחמים נח לו ואנחנו ננצל את הימים הקרובים לתת לתחת להחלים ולנוח קצת בעיר היפה הזו .

ח'צאפורי – לאכול ולמות !

———————————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאלעד לוי

———————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

קפדוקיה, בעומק הנדיבות הטורקית

אלעד ממשיך בדיווח מהמסע לדרך המשי- הבלוג של אלעד – כאן

קפדוקיה – תופעות טבע , עמים קדומים ואנשים טובים .

אז מה היה לנו ?

צומת של לוחות טקטוניים שהפכו את המדינה להררית וגעשית .

מלא מלא מים (באמת לא הוגן העניין הזה..)

הישובים הקדומים בעולם.

אח"כ כיבושים מכל כיוון אפשרי , קודם החיתים , אח"כ הפריגים , הקימרים , ממלכת אוררטו, מדי , היוונים , הממלכה האחמנית , אלכסנדר הגדול , הרומאים , הביזנטים, והעותמאנים (נראה כאילו כל תקופה נדרסה המדינה הזו לכיוון אחר ע"י צבא של מטורפים) .

היום זה ארדואן (אח שלי בחייאת , יש לך אחלה מדינה עזוב אותך מכל השטויות) .

ואנחנו ?

בסה"כ מנסים להבין מה קורה פה ..

אז הגענו לפני שלושה ימים לעמק איהלארה , ומצאנו חדר בפנסיון בכפר .

יום אחרי כן הלכנו את כל 16 הק"מ של ערוץ נחל ה melendiz cayi היפה , קירות הקניון מגיעים ברוב הדרך לגובה של יותר ממאה מטרים , ובהם חצובות כנסיות וגומחות התבודדות של נזירים אשר  בחרו במקום כמקום התבודדות ולימוד הברית החדשה . החבר'ה האלה שאלוהים יודע מה גרם להם לקבל על עצמם את נדר ההתבודדות , גם ניסו להפיץ את הנצרות , אך מכיוון שהשפה הלטינית לא היתה נפוצה וידועה השתמשו בציורים לרוב אותם ציירו על קירות הכנסיות אותם חצבו בסלע הטוף הרך .אחרי כנסיה- שתיים הבנו את הפרנציפ והמשכנו עד לסוף הערוץ כדי להגיע אל הכפר selime  בו אפשר לראות עיר שנחצבה בסלע הטוף ובתוך "ארובות הפיות" – קונוסים ענקיים של טוף אשר קיבלו את צורתם מהבלייה הטבעית באזור , ואיפשרו חציבת חדרים ובתים שלמים בתוכם .

אגב , אומרים שהמקום היווה השראה לתפאורת הפרק הראשון של  "מלחמת הכוכבים" , מה שגורם לתיירים יפניים עתירי טכנולוגיה והפרעות קשב חמורות להסתובב באתר עם טלפון ונעימת הסרט ..חזרנו לכפר ויום לאחר מכן יצאנו ברכיבה אל הכפר "גרמה" שבעמק קפדוקיה אשר מהווה בעצם את המרכז התיירותי של האזור .

על הדרך עצרנו בעיר  derinkuyu  אחת מהערים התחתיות המפורסמות של קפדוקיה .

כמה אנקדוטות :

קודם כל אף אחד לא באמת יודע מי ולמה בנו את הערים האלו . יש הרבה השערות אך רב הנסתר על הגלוי .

ישנן ערים רבות כאלו באזור , מיעוטן נחשפו בחלקן ונפתחו לתיירים .

מדוברת בערים של עד 8 מפלסים שיורדות לעומקים מפחידים בבטן האדמה , מתחתן ישנן מאגרי מים טבעיים , וככה"נ היו בינהן מנהרות מקשרות באורך של קילומטרים רבים .

הסברה אומרת כי הערים נבנו לצורך מקלט מפני צבאות פולשים ואיפשרו שהות של אלפי אנשים מתחת לקרקע למשך חודשים רבים .

אגב על פני הקרקע אין זכר לערים מלבד פירי איוורור שגם אותם לא ניתן לזהות בנקל .

בקיצור – הגענו לראות . איך שאנחנו מגיעים לרחבת החנייה מגיח הטורקי התורן לכוון אותנו ולומר לנו איפה להשאיר את האופנוע בבטחה . האמת שעד עכשיו הייתי אלרגי לכל החבר'ה האלו שנופלים עליך ומציעים "עזרה" כל הזמן – וזה בעיקר מהזכרון של ה"מדריכים המציקים" של דרום אמריקה , אבל נוכחתי לדעת שהטורקים (מי שפגשנו עד כה בכל מקרה) באמת נכונים לסייע וללא תמורה .

אנחנו משאירים את האופנוע עם המעילים הקסדות וכל הציוד (למעט כסף ודרכונים) סמוך לחנות מזכרות ונכנסים לעיר התחתית .

מה אומר ומה אגיד , באמת מרשים , עליות ירידות חדרים מחסנים פירים בארות , וכל מה שאני חושב זה למה לעזאזל נכנסתי לעיר תחתית בארץ מוכת רעידות אדמה , ואיך יראה הסוף שלי .יוליה על הדרך משועשעת וצוחקת על המדריכים שבאותו מקום כל אחד מהם מסביר משהו אחר לקבוצת תיירים אחרת – כנראה שבאמת אין לאף אחד מושג וכל המרבה לחרטט הרי זה משובח .יצאנו , תודה לאל , אלחמדולילה , ת'נק יו ג'יזס , אם יש עוד מישהו שרוצה שאומר לו תודה שיבוא .

האופנוע חיכה לנו כמו שהשארנו אותו , ולתת בגז ולהרגיש את הרוח היתה חוויה מתקנת .הלאה לגרמה , מגיעים לכפר שכולו תיירים ומקומות לתיירים – למרות שהכל מתוייר לפחות כאן זה מהונדס נכון ונעים .

פנסיון וארוחת צהריים – תענוג . בערב ארוחת שישי עם בקבוק יין ואוכל טורקי טעים .

שבת בבוקר – יום יפה , קמים ב 0500 לראות את הבלונים הפורחים .

עולים על רחמים הקליל וחסר המזוודות ורוכבים לאתר השיגור , עשרות בלונים כבר באוויר ואנחנו מרוצים ומצלמים .אחרי זה חוזרים לפנסיון לישון עוד קצת .

מתעוררים מאוחר כדי לגלות שהשעה 0930 ..

אחרי קפה ובקלאווה עולים על רחמים לסיבוב בכפרי האזור .באבאנוס – כפר הקדרים (כן ככה כותבים..) אנחנו מסתובבים בעיר העתיקה היפה.

בדרך אני מבחין בסנדלריה ונכנס כדי לבקש שיתפור לי על הנעל חתיכת עור בנק' החיכוך עם רגלית ההילוכים .אחרי כמה משפטים והסברים ידניים האיש מבין ומסדר את העניין בקלי קלות , תוך כדי מציע לנו תה, ולסיום נותן לנו את הגרעינים שבכיס שלו כדי שיהיה לנו מה לנשנש – אנשים טובים כבר אמרנו?

הרבה תודות וחיוכים ואנחנו ממשיכים לדרכנו .אנחנו מתיישבים על שפת הנהר על שולחן פיקניק לנוח מגלידת גומי אינטנסיבית שעלתה לירה (מה שזול עולה ביוקר..)אחרי כמה דקות מגיעה משפחה עמוסת סלים אוכל וגזייה ומתיישבת בשולחן לידנו .

עוד לא הספקנו להגיד "מוצטפא כמאל אטאטורק" ואנחנו מוזמנים לאכול לחם טעים ועלי גפן ממולאים . תענוג אמיתי והרבה תודות .פשוט מדהים – איפה שלא תהיה ייגשו אליך ויציעו לך משהו – מתוך נתינה אמיתית .

בהמשך אנחנו מקבלים תצוגה חיה של תמימות של ילדים כששתי ילדות קטנות של שתי משפחות שהכירו בדיוק 5 דק' מוקדם יותר . ההורים של שתי המשפחות צוחקים בינהם ולבסוף מצליחים להפריד את הילדות ולהמשיך כל קבוצה לדרכה . כדאי ללמוד .

על הדרך חזרה לגרמה אנחנו עוברים במבצר אוציהסר החולש על העמק , גם שם אחד מבעלי החנויות שומר לנו על האופנוע (ואומר בעברית "אין בעיות" ) ואחרי התצפית המרהיבה , הולך איתי חנות חנות עד שאנחנו מוצאים יחד מדבקות של דגל טורקיה להדביק על האופנוע . כמה טוב .חוזרים לגרמה לטבילה בבריכה של הפנסיון , ומחר נתחיל לנוע לאזורים המזרחיים והפחות מתויירים של טורקיה .

 

לדף הפייס של אלעד – כאן

——————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאלעד לוי

———————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!