המעבר מפנמה לקולומביה

המאירה פנים לרוכבי אופנוע

הנה זה חוזר- לירן ממשיך להפליא בצילומים וסיפור דרך נהדר – הקטע לקוח מהבלוג השוקק מידע שלו – כאן – תיהנו!

הערה:הפוסט על קולומביה יחולק לשני פרקים לפחות,היות וצילמתי וחוויתי כל כך הרבה וברצוני לשתפכם במקסימום מהחוויה ולכן פשוט קשה להכניס הכל בפרק אחד אז סליחה מראש.

לאחר שסיימנו להעמיס את האופנועים חזרנו אל הטרמינל החתמנו דרכונים ועלינו למעבורת הענקית הזאת קפצתי לראות שהקרנף קשור ועגון לרצפה כמו שצריך,מיגל ואני ניגשנו לקבלה שנראית כמו קבלה במלון איכותי,קיבלנו מפתחות לחדר ובשעה 19:30 יצאנו אל הדרך,ביי ביי צפון ומרכז אמריקה אני מפליג ליבשת חדשה בה עדיין לא ביקרתי וגם לך פנמה שלום ולא להתראות ארץ הניירת והביורוקרטיה המיותרת.
הלכתי אל החדר יחד עם מיגל(ספרדי)החדר כל כך קטנטן שאפילו אי אפשר להסתובב,הלכת למקלחת- תחזור ברוורס,ההפלגה ארוכה ותימשך כ 20 שעות ולכן החלטתי לשטוף את המגפיים בעיקר בחלק הפנימי שלהם כך שעד מחר שנגיע לקולומביה הן תתייבשנה,המעבורת שייכת לחברה איטלקית ולכן הצוות על המעבורת מאיטליה וכך גם המסעדה ושמעתי עליה דברים טובים אז הגיע הזמן להעמיד במבחן הטעימות את הפיצה האיטלקית מול הפיצה מבליז,כן אותה הפיצה שנתנה לי סטירה והחזירה אותי אחורה בזמן לפחות ב 25 שנה אל עבר ילדותי,הלכתי למסעדה עם מיגל ובמסעדה פגשתי שוב את מישל(צרפתי) ישבנו ופטפטנו והזמנו כל אחד פיצה,הביס הראשון שהוא הביס המשמעותי בעיניי והוא זה שקובע האם הפיצה מנצחת או לא היות והנגיסה הראשונה בפיצה בבליז היא זו שנתנה לי את הסטירה,לאחר כרבע שעה הגיעה הפיצה הריח שעולה ממנה נהדר וגם צורתה מראה שהכינו אותה באופן ידני,חתכתי חתיכה והתכוננתי למבחן הטעימה,נגסתי נגיסה ממשולש הפיצה שהחזקתי בידי וואוו פשוט טעים,חיכיתי לסטירה שתחזיר אותי אחורה בזמן וגם אם לא 25 שנה אז לפחות כמה חודשים אל אותה הפיצה בבליז,אך משום מה לא חזרתי בזמן לשום מקום אלא נשארתי כאן בהווה במסעדה איטלקית על "מעבורת הרפאים",אחזור ואומר שהפיצה הייתה טעימה אך לא נפלתי מהכיסא,לאחר שסיימנו לאכול מישל שאל אותי עם מי אני רוכב אמרתי לו שעד עכשיו הייתי לבד כל הדרך ושלשום רכבתי עם מיגל כל היום(אמנם רק בפנמה סיטי) ואפילו לקחנו חדר ביחד אז אולי אמשיך עם מיגל דרומה עדיין לא דיברנו על זה,ישבתי עוד קצת במסעדה ופגשתי עוד ועוד תיירים, אחד מהם תייר מהולנד עם פנס בעין,שאלתי אותו מה קרה לפנים שלך?והוא סיפר לי שהוא הותקף ונשדד בעיירת החוף סן חואן דל סור שבניקרגואה,לאחר שחזר ממסיבה בה הוא שתה קצת הוא החליט ללכת אל הכספומט ושלושה שודדים כנראה עקבו אחריו ותקפו אותו,הם הכריחו אותו להוציא סכום גדול ממה שהוא התכוון למשוך מהכספומט,בדיעבד הוא מודה בטעות ואמר "נהגתי בטיפשות ולכן זה מגיע לי",אמרתי לו ששמעתי על עוד המון מקרים שכאלו ספציפית בעיר הנ"ל ושלא אהבתי את המקומיים בניקרגואה,לאחר כשעתיים חזרתי אל החדר עייף מיום ארוך של ביורוקרטיה,מיגל כבר הלך לישון ולכן השתדלתי לשמור על שקט,התקלחתי והלכתי לישון.

בבוקר לאחר שהתעוררתי חזרתי למסעדה ושתיתי קפה,לאחר מכן לקחתי איתי את המגפיים שעדיין לא התייבשו ויצאתי לסיפון ליהנות מהשמש והרוח,במהלך היום שאלתי את מיגל מה התכניות שלו להמשך הדרך?האם יש לו המלצה על מלון בקרטחנה אליה אנחנו נגיע בערב? וכו' על כל השאלות הוא ענה "נראה" או "לא יודע" או "אני מעדיף לצאת כל יום ב 5 לפנות בוקר ולנסוע עד הצהריים" וכו' ולכן הבנתי ממנו שהוא לא כל כך מעוניין לרכב ביחד,לא רוצה לא צריך,אחה"צ הגענו לקרטחנה שבקולומביה נאמר לנו להמתין במסעדה עד שנקבל אישור מהרשויות,כעבור כ 40 דקות דלת המעבורת נפתחה ומיד נכנס בחור מרשויות ההגירה ואמר לכולם לצאת ולחנות לצד המעבורת,יצאנו מהמעבורת וגלגלי הקרנף נגעו לראשונה באדמת יבשת דרום אמריקה האושר נראה על פני כולם וכך גם אני כל כך שמחתי שסוף סוף הגעתי לדרום אמריקה עליה שמעתי כל כך הרבה סיפורים,לאחר שכל האופנועים עזבו את המעבורת אותו הבחור מרשויות ההגירה ליווה את כולנו בתהליך החתמת הדרכונים ותהליך הכנסת האופנועים במכס,לא נדרשנו להציג צילומים של הרישיונות והדרכונים היות והבחור צילם בעצמו,לאחר שכולם סיימו את התהליך חזרנו אל האופנועים,פקידת מכס הגיעה ואימתה את הנתונים שברשותה,מספרי שילדה ומספרי רישוי וחתמה על הטופס,כמו כן כאשר הגענו תעודת ביטוח צד ג' שהיא חובה בקולומביה הייתה מוכנה עם כל פרטי האופנועים,נדרשנו לשלם 19 דולר עבור התעודה ושוחררנו לדרכינו,סה"כ כל התהליך לקח קצת יותר משעה,מיד הרגשתי את ההבדל בין פנמה לקולומביה הכל מסודר הכל מתוקתק פשוט חוויה,אני כבר אוהב את קולומביה,היות והבנתי שמיגל הספרדי אינו מעוניין להמשיך יחד שאלתי את מישל הצרפתי שהראה נכונות להמשיך יחד האם הוא רוצה שנרכב ביחד והוא אמר כמובן,הנענו את האופנועים ויצאנו מהנמל אל עבר העיר קרטחנה,כעבור כ 20 דקות מצאנו מלון נחמד במחיר סביר וחנינו בלובי של המלון,החלפנו בגדים ויצאנו להסתובב בעיר.

קרטחנה(Cartagena) או בשמה המלא קרטחנה דה אינדיאס היא עיר עתיקה ומיוחדת ביופייה שידעה מלחמות רבות עקב מיקומה האסטרטגי,אהבתי במיוחד את העיר העתיקה ורחובותיה הצרים,מבנים קולוניאליים צבועים במבחר צבעים,הרחובות די נקיים והאנשים פשוט יפים ונחמדים,כל רחובות העיר מקושטים בנורות צבעוניות היות וחג המולד מתקרב ובא,מישל ואני התיישבנו במסעדה מקומית והיינו התיירים היחידים במקום,לאחר שסיימנו לאכול המשכנו להסתובב בעיר ופתאום אני שומע שוב "לירן!!"אני מסתובב ואת מי אני רואה מולי?כן,מי אם לא את כריס ולורי,תוך כדי שאנחנו מתחבקים אני אומר להם "ראיתם מה זה?אמרתי לכם שניפגש שוב" הכרתי להם את מישל דיברנו כחצי שעה בה הם סיפרו לנו על הפלגתם באוניית המפרש שהגיע לקרטחנה באותו היום והאופנועים עדיין על האוניה ורק מחר ישוחררו מהמכס,נפרדנו במשפט הרגיל הם אמרו "אנחנו ממהרים דרומה ולכן אולי לא נפגש שוב" ואני אמרתי להם"נפגש בהמשך הדרך",מישל ואני המשכנו להסתובב בעיר ושוב אני שומע "לירן!!"נו מי זה הפעם?אה סילביאנה ופיליפה הזוג הצ'יליאני שחי בארה"ב ופגשתי בתחנת הדלק בבוקטה שבפנמה,"מנשמע חברים?"ישר פיליפה אמר לי ולמישל "בואו שבו ותשתו איתנו בירה", אמרתי "יאלה סבבה" סביב השולחן הענק ישבו כ 10 רוכבים מתוכם 3 זוגות ושתו בירה כולם הגיעו היום באוניית המפרש,על האוניה היו 17 אופנועים כולם בדרך דרומה,הם סיפרו לי על ההפלגה,5 ימים בים כאשר הם עצרו וביקרו בכמה איים בים הקריבי בצד הפנמי,הם אכלו ושתו כיד המלך על האוניה,"וואוו נשמע מגניב נשמע שעשיתם חיים משוגעים"אני אומר ואז התחילו הסיפורים על מחלות הים בהם הם הקיאו את נשמתם,הצריבה מהשמש היות והם שהו רב הזמן על הסיפון וכו'.
מצד אחד קינאתי בהם קצת היות והם ביקרו באיים מצד שני ראיתי קצת יותר מהם במרכז אמריקה במיוחד בחלקה הדרומי,היות והם מיהרו להגיע לאוניה בזמן כי הם קנו כרטיסים 6 חודשים מראש,התנחמתי בכך שזמן ההפלגה לקח להם פי 5 מאשר לי וגם עלתה פי 3 ואת האופנועים הם העמיסו בעזרת חבלים ומנוף, כאשר לחלק מהם נגרם נזק מינורי בעת ההרמה,אז כמו בכל דבר יש פלוסים ויש מינוסים,לאחר שסיימנו לשתות כמה בירות חזרנו למלון,ישבנו במרפסת ובעל המלון אמר "הקפה על חשבון הבית,תרגישו חופשי לשתות כמה שאתם רוצים" אז שתינו כמה כוסות של קפה קולומביאני משובח ולאחר כשעה קבענו לשעה 8:30 בבוקר והלכנו לישון.
בבוקר בשעה שקבענו מישל ואני יצאנו לאכול ארוחת בוקר,משם המשכנו לראות את אחד מהאתרים ההיסטוריים בעיר שהוא מבצר סן פיליפה,המבצר הוקם בשנת 1639 ובנייתו הושלמה לאחר 150 שנה בשנת 1789 כצורך הגנה על תושבי העיר ונתיבי התחבורה וכמו כל מבצר אחר הוא מוקם בנקודה אסטרטגית גבוהה שחולשת על העיר והכניסות אליה,שילמנו כניסה והסתובבנו כשעתיים במבצר המרשים הזה,בתוך המבצר יכולנו לראות רשת מעברים נסתרים העוברים בעומקו של המבצר,כמו כן עשרות תותחים עתיקים שנפרשו בראש המבצר,פשוט נפלא.

בהמשך כל אותו היום המשכנו להסתובב בעיר היפה הזאת,בחלק מהרחובות ראינו קירות שמעוטרים בגרפיטי מקצועי ממש אומנות רחוב עם ציורים מרשימים באיכות מעולה ולא הגרפיטי המכוער שאנחנו מכירים,לקראת ערב חזרנו אל המלון עייפים ותשושים אך עם מקבץ ענק של תמונות נפלאות,שתינו שוב קפה במרפסת והלכנו לישון מחר אנחנו ממשיכים דרומה.למחרת בבוקר בשעה 8:30 בדיוק לאחר שאכלנו כל אחד 2 אמפנדות ושתינו קפה יצאנו לדרך,הכביש עבר בין הרים וכפרים קטנים לפעמים כל כך קטנים שפשוט אי אפשר לקרוא לזה כפר,הנוף הירוק המשיך להרהיב ביופיו הטרופי,טיפסנו בהרים,ירדנו אל הגיאיות,לאחר מכן טיפסנו שוב הפעם העליה הייתה ארוכה ונמשכה לאורך זמן המשאיות נעות לאט מאוד ובקושי מצליחות לעלות את העליות האלו,כל משאית שכזו מוציאה עננים של פיח שנראים מרחוק,המשכנו לטפס עד לגובה 2,827 מטרים כן קצת יותר מגובהו של הר החרמון,הדרך מפותלת עם קצת ערפל ואפילו קריר,נחמד אני מת על זה,הכבישים בקולומביה בנויים ככה שרב הזמן אתה מוצא את עצמך עולה עליות בהרים או יורד בירידות ולאורך רב היום הכבישים מפותלים וסלולים ברובם ברמה טובה פלוס,לקראת צהריים עצרנו לאכול במסעדת דרכים,שוב הרבצתי מנת בשרית ואפילו גבינות מקומיות שמכינים במחלבה שליד המסעדה,בעל הבית הציע לנו לטעום מהן ואח"כ גם חייב אותנו בחשבון על הטעימות,נו לכו תבינו את זה,את האמת הפעם לא היה לי כוח להתווכח וגם ככה הארוחה הייתה זולה אז שילמנו והמשכנו דרומה,שוב בדרך נראים מכל עבר מפלי מים לכל כיוון שאפנה את ראשי אראה מפל מים כלשהו לפעמים מפלים קטנים ולפעמים מפלים גבוהים ושוצפים,המקומיים מנצלים את המים הרבים כדי לשטוף את רכבם,לאורך הכביש נראו זרנוקי מים המתיזים את מימיהם גבוה לשמים,המקומיים פשוט ניתבו את זרם הנחלים אל תוך צינורות השקיה והמים ניתזים באוויר ללא צורך במשאבה כלשהי,ממשיכים בדרך וריחות מגוונים נישאים אל עבר אפי,ריח הצמחיה הרטובה מגשם או לחות,ריח הפרות,ריח העצים,ריח הסוסים,ריח הקפה וריח המסעדות פשוט נפלא,היו גם ריחות כמו משאיות מעשנות עשן דיזל שחור,קטנועים מעשנים עשן של דלק מעורבב בשמן(ריח אותו דווקא אני אוהב),חשוב לציין שבכבישי האגרה בקולומביה אופנועים פטורים מתשלום ובכל נקודת תשלום שכזו יש נתיב מיוחד לאופנועים בו אנו עוברים חופשי,ויוה קולומביה,מדי פעם אנחנו מגיעים לקטעי כביש שבשיפוץ והתנועה נעצרת,לפעמים לזמן ארוך של כ 45 דקות,

לקראת ערב הגענו למדג'ין(Medellín) ומצאנו במקרה גסטהאוס שבעליו יהודי גאה והוא אפילו יודע כמה מילים בעברית,החדר היחיד שפנוי הוא חדר בעל 3 מיטות ולכן מישל ואני החלטנו לקחת את החדר ביחד,אנחנו נשאר כאן כמה ימים אז ככה שזה יקל קצת על ההוצאות,החלפנו בגדים ויצאנו לחפש משהו לאכול,לאחר שאכלנו חזרנו למלון והתיישבנו לתכנן את הנתיב למחר,כאשר אנחנו יושבים לתכנן את הנתיב ליום שלמחרת אני שב וחוזר ואומר למישל,"צריך לקחת בחשבון הפתעות שכאלו כגון,מזג אוויר,תקלות, שיפוצים בכביש וכו' ולא לחשב על יבש" לעומת זאת מישל כל הזמן אומר לדוגמה "יש לנו 600 ק"מ ואנחנו רוכבים במהירות ממוצעת של 90 קמ"ש אז זה יקח לנו 7 שעות" בתור אחד שלא אוהב להתווכח אומר "סבבה נחיה ונראה בכל מקרה נכין תכנית מגירה" ומניסיון תכנית המגירה בדר"כ הופכת לתכנית היומית.

אתחיל ואומר שלמדג'ין אפשר לקרוא גם מדיין,מדג'ין היא עיר ענקית שנמצאת בגובה 1,500 מטר מעל פני הים,עיר זו נחשבת לעיר השנייה בגודלה בקולומביה ומתגוררים בה למעלה מ 2.5 מיליון תושבים,העיר הזאת מפותחת כל כך שאפילו יש בה מטרו(רכבת קלה)חשמלית שמגיעה לרוב אזורי העיר ואפשר למצוא בעיר הזו כל מה שתרצו,מדג'ין הייתה העיר בה גדל פבלו אסקובר אחד מסוחרי הסמים העשירים והאכזריים בהיסטוריה ובתחילת דרכו כינו אותו כ"רובין הוד" של קולומביה,הוא היה כל כך אכזר שעד היום אנשים מקבלים עור של ברווז כאשר הם שומעים את שמו למרות שהוא נהרג ע"י המשטרה לפני למעלה מ20 שנה,בעבר העיר נחשבה לאחת מהמסוכנות בעולם,אך כיום היא די בטוחה ואני הרגשתי בה בטוח מאוד.
טוב נמשיך בבוקר הלכתי למוסך ימאהה שנמצא כ 50 מטרים מהגסטהאוס ושאלתי האם אני יכול לבצע את הטיפול בעצמי במידה וארכוש את החלקים אצלם,נציג המכירות אמר לי כמובן אין בעיה צעדתי חזרה לגסטהאוס להביא את הקרנף,קניתי את כל החלקים הנחוצים לטיפול,היות והחלקים בקולומביה זולים ביחסית לשאר המדינות קניתי עוד כמה חלקים להמשך הדרך,לאחר מכן ביצעתי את הטיפול בחניית המוסך,כשסיימתי אמרתי תודה רבה,כמה תמונות עם החברה הנחמדים ,החזרתי את הקרנף אל החנייה בגסטהאוס,התקלחתי זריז ויצאנו להסתובב בעיר.
מישל חולם לראות את פסליו וציוריו של אמן קולומביאני מפורסם בשם פרננדו בוטרו שאוהב לצייר ולפסל את דמויותיו שמנות,לכן היעד הראשון שהלכנו לראות בעיר הוא כיכר בוטרו,כדי להגיע לשם נסענו במטרו,קנינו כרטיס כיוון אחד כי פה לא מוכרים כרטיסיות בעלות של קצת פחות מדולר,עם כרטיס אחד אפשר לנסוע הלוך וחזור בכל רחבי העיר בתנאי שנשארים בתחנה ולא יוצאים ממנה החוצה,הרכבת הגיעה בדיוק בזמן ונסענו בה כ 10 דקות עד שהגענו לתחנה שקרובה לכיכר,הייתם צריכים לראות את ההתרגשות שאחזה במישל,למרות השפם הענקי שלו אפשר היה לראות את חיוכו הזורח,דרך אגב מישל מקבל המון מחמאות על השפם שלו במיוחד בדרום אמריקה,הסתובבנו וצילמנו,מישל התמקד בפסלים המרובים שפזורים בכיכר וצילם כל פסל מכל זווית אפשרית,אני בינתיים צילמתי חוץ מאת הפסלים כמובן צילמתי גם את האנשים המסתובבים ברחוב,הקולומביאנים מסביב פשוט נחמדים כולם מחייכים והאווירה כל כך שלווה ורגועה ברחובות,לא שמעתי אפילו צעקה אחת במהלך כל היום,אפילו השוטרים שמסתובבים ברחובות נהנים בחיוב לשאלה "אתה יכול לצלם אותי" כן ראיתי יותר מפעם אחת שמישהו או אפילו משפחה שרצתה להצטלם כולם ביחד ופשוט ביקשו מהשוטר שיצלם אותם,התבדחתי ואמרתי "אולי מהסיבה שהוא היחיד שלא יברח עם המצלמה",

הסתובבנו ברחובות העיר כל אותו היום,אכלנו שתינו ולקראת ערב הלכנו לפגוש בחור צרפתי שאחותו עבדה עם מישל במקום עבודתו בצרפת,ישבנו לאכול והזמנתי לי ספגטי בולונז שהיה נחמד ולא יותר מזה,שוב רכבת מטרו עמוסה ואחרי יום ארוך שכזה כל מה שנותר הוא מקלחת,פיפי ולישון,לילה טוב.
למחרת בבוקר לאחר שאכלנו את "ארוחת הבוקר" שכלולה במחיר ואני אסביר מדוע שמתי מרכאות,אתמול בבוקר שאלנו את הבחור שיושב בקבלה של הגסטהאוס איפה מקבלים את ארוחת הבוקר שכלולה במחיר?הוא ענה גשו לחנות שצמודה לכניסה ושייכת לבעל הגסטהאוס והוא יתן לכם את ארוחת הבוקר" אמרתי למישל "סבבה בוא נלך לחנות ונראה מי מה מו" לאחר כעשרים שניות הגענו לדלפק החנות שאלנו "איפה ארוחת הבוקר" והבחורה שהייתה במקום שמה בידינו ואמרה "בבקשה 2 ביצים ו 2 פרוסות לחם לכל אחד,המטבח ליד החדר שלכם והקפה פה בפינה תרגישו חופשי" אני מסתכל על מישל והוא עלי והתחלנו לצחוק, אמרנו "מה אלו ביצים טריות בוא נלך לטגן אותן"לאחר שטיגנו את הביצים ישבנו לאכול,זמן הטיגון היה ארוך יותר מהארוחה עצמה,לאחר מכן החלטנו שגם היום נצא להסתובב במדג'ין,היות וחלק מהשכונות בנויות על מדרונות ההרים שמסביב המטרו לא יכולה להגיע לשם ולכן כחלק מהתחבורה הציבורית יש רכבלים,החלטנו לקחת אחד מהם כדי לראות את נוף העיר מהגובה,מתברר שאין צורך בתשלום נוסף והכרטיס שרכשנו עבור המטרו תקף גם לרכבל(כל עוד לא יוצאים מהתחנה לרחוב),הנוף הנשקף מעל יפה מאוד ובמדג'ין רב הבניינים והבתים צבועים בצבע חום אדמה מה שמתאים על פי דעתי לצבע הטבעי(ירוק וחום)ומשתלב יפה בנוף,שוב עלינו למטרו רק שהפעם היה כל כך עמוס שנאלצנו להידחס כמו סרדינים בקופסת שימורים,יד אחת בכיס עם הארנק והיד השנייה אוחזת ברצועת אחיזה שתלויה מהתקרה,לא שאפשר ליפול לאנשהו אבל בכל זאת,לאחר מכן הסתובבנו עוד קצת בשווקים ובמדרחוב ולקראת ערב הלכנו לפסטיבל האורות שמתקיים בדצמבר ונמצא לאורך הנהר,בפסטיבל הנ"ל כל דבר אפשרי מקושט בנורות לד,אפילו מעל הנהר פרוסה רשת עם נורות לד שמשנות את צבעם כל רגע,בובות ענקיות,במות מקושטות בדמויות של חיות ואנשים וכו' וכמובן מוזיקה ואנשים שמחים הולכים לאורך הנהר ופשוט שרים ונהנים,פשוט נהדר.

כעבור כמה שעות חזרנו לאזור של הגסטהאוס וחיפשנו מקום לאכול ארוחת ערב,היות וכל המקומות שנמצאים בסמוך לגסטהאוס מגישים אוכל מהיר ישבנו לאכול פיצה באחת המסעדות,כל אחד הזמין "משולש" פיצה ענק בגודל של מגש אוכל צבאי,כשסיימנו לאכול חזרנו לחדר ומחר נרכב לעיר סנטה פה דה אנטיוקויה לביקור לכמה שעות ולקראת ערב נחזור למדג'ין.העיר סנטה פה דה אנטיוקויה(Santa Fe de Antioquia) נמצאת כ 60 ק"מ מהעיר מדג'ין,לאחר ששוב כל אחד טיגן לעצמו את "ארוחת הבוקר" שהוא קיבל בגסטהאוס ישבנו ואכלנו ושתינו קפה קולומביאני משובח הנענו ויצאנו אל הדרך,הכבישים במדג'ין ומחוצה לה משובחים והנהגים מכבדים את חוקי הנהיגה,כעבור כ 20 דקות יצאנו מהעיר,שוב נופים ירוקים בהרים שמסביב והכבישים מפותלים,היות והעיר סנטה פה נמצאת נמוך ביחס למדג'ין רב הדרך הייתה בירידה ארוכה והטמפ' הנוחה התחילה לעלות,לפתע אני רואה שלט מוזר ולפני שאני מבין מהו הגענו למנהרה ארוכה שחוצה את ההר ואורכה כ 4 ק"מ,מצידה השני של המנהרה הנוף המשיך להדהים הרים גבוהים,מטעי בננות,נחלים,ואדיות,גשרים,פשוט נפלא,לאחר כ 40 דקות מאז שיצאנו את ממדג'ין הגענו אל היעד,סנטה פה היא עיר קולוניאלית עתיקה שנמצאת גאוגרפית נמוך יותר ממדג'ן ולכן גם חם מאוד כ 40 מעלות בצל והירוק הזוהר מסביב הפך ירוק כהה וחום,קשרתי את המעיל והקסדה ויצאנו להסתובב ולאכול משהו על הדרך,מרבית ממבני העיר נשתמרו בצורה טובה,רחובות העיר מסותתים והאווירה שקטה ופסטורלית,באחד מהרחובות יש מוזיאון המציג מוצגים שנמצאו באזור והכניסה אליו חופשית אז נכנסנו להעיף מבט קצרצר,לאחר שהסתובבנו כשעתיים בעיר הקטנה הזו ישבנו לאכול במסעדה מקומית ביכר המרכזית ומשם חזרנו אל האופנועים נסענו אל הגשר התלוי שהוא בעצם הסיבה שרציתי לבוא אל העיר הזאת,שמו של הגשר הוא  פונטה דה אוקסידנטה(Puente de Occidente)בתרגום חופשי גשר המערב, הגשר עתיק ועבר לאחרונה שיפוץ,בנייתו החלה בשנת 1887 והוא היה נחשב לאחד מהגשרים התלויים הארוכים בזמנו,כמובן שהיום יש כבר גשרים ארוכים ממנו,הגשר צר ומאפשר נסיעה בכיוון אחד כל פעם,על הגשר יש שלושה נתיבים המרכזי לרכבים קטנים ובצדדים להולכי הרגל,הגשר עשוי מעץ ועשרות כבלי מתכת השזורים מאלפי גידים,פשוט גשר מרשים ביופיו,חצינו את הגשר פעמיים צילמנו,שתינו משהו קר ומשם קדימה חזרה למדג'ין,

החום המעיק גרם לנו לרצות לחזור אל העיר הגבוהה שם היה קריר ונעים,חזרנו באותה הדרך בה הגענו,שוב ירוק,שוב מנהרה,שוב נעים ואנחנו במדג'ין.

ואוטוטו יעלה כאן פרק 2 על הרכיבה בקולומביה.

—————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

—————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

מעבר רכוב במקסיקו ברזולוצייה הכי חדה וקדימה לבליז

עם אפיק

הערה: על מקסיקו אני יכול לכתוב עוד כעשרה פרקים,אך ברצוני להמשיך ולהתקדם הלאה,אז הפעם לכבוד השנה החדשה פוסט ארוך במיוחד מקווה שתיהנו,סליחה מראש למי שזה ארוך מדי עבורו, ושנה טובה בריאות ואושר לכולם!!
21.9.14

בפוסט האחרון סיפרתי על הטיולים שיוצאים מהקאזה של יגיל בסן קריסטובל שבמקסיקו, לאחר שיצאתי לכמה טיולים באזור החלטתי לצאת אל הטיול המרכזי והיקר מכולם קצת יותר מ 100$ שיגיל מוציא אל אגמי מונטבלו ושמורת לאס נובס הטיול אורך כיומיים וכולל הכל, אוכל, שתייה, ציוד קמפינג, הסעות וכו', למרות המחיר הקצת יקר(עבור התקציב שלי) אבל שווה מבחינת הפינוק והמקומות הנפלאים בדרך, בשעה 6:30 בבוקר הנהג הגיע והציוד הועמס אל המיניבוס,בשעה 7:00 גם הקבוצה שמנתה כ 13 מטיילים ישראלים עלתה אל הרכב ויצאנו לדרך, הנסיעה לשמורת ה"לאס נובס" שנמצאת על גבול גואטמלה אורכת קצת יותר מ 4 שעות ולכן בדרך אל השמורה בה נישן אנו עוצרים באגמי מונטבלו, מדובר ב 59 אגמים נפלאים בצבעי כחול עמוק עד טורקיז, כמובן שביום אחד לא נראה את כולם אך המדריך התותח שלנו בשם אפיק (עובד אצל יגיל) לקח את הקבוצה אל האגמים היפים שבהם, באחד מהם אכלנו ארוחת בוקר שאפיק הכין וכללה סלטים, שתייה, גבינות, טונה וכמובן ארוחת בוקר בטעם ישראלי ובאגם אחר שטנו ברפסודה וגם שחינו במימיו הכחולים, האגמים האלו פשוט מטריפים ביופיים הכחול בגווניו השונים עם הירוק שמסביב ומזג האוויר הנוח בהרים הופך את החוויה למושלמת, כמובן שגם האנשים בקבוצה היו על הכיפאק דבר שגרם למורל גבוהה והעצמת החוויה בטיול שכזה, למרות הפרש הגילאים בינינו הרגשתי כחלק בלתי לאחר שהפלגנו ברפסודה וגם שחינו באגם המשכנו בדרכנו אל שמורת הלאס נובס, הדרך יפיפייה והנוף נהדר לאחר כשעתיים הגענו אל השמורה, פרקנו את הציוד ואפיק הוביל אותנו לאורך הנחל ואח"כ אל מקום הלינה המסודר שיגיל בנה, יש מקלחות, שירותים, מתחם לאוהלים ודשא ענק, ישבנו ופטפטנו וחלק פרסו אוהלים ובינתיים אפיק הכין פויקה צמחוני עם אורז ופטריות וגם על האש לאוכלי הבשר(כמוני)שבנינו, היה פשוט טעים ומעולה, לאחר הארוחה המשכנו לדבר ולספר חוויות ומאוחר יותר הלכנו לישון, אני ושלושת המוסקטרים (יפתח, דולב ודור) החלטתנו לישון על מזרנים מתנפחים ללא האוהל וזה היה פשוט תענוג.

בבוקר לאחר הארוחה כולם טיפסו במעלה הג'ונגל אל עבר התצפית על מפלי הלאס נובס, היה בוצי עקב הגשמים המרובים באזור מה שהקשה על הטיפוס, לאחר כשעה אפיק חזר אל המחנה כדי להכין ארוחת צהריים חלק מהאנשים שלא רצו להמשיך חזרו יחד עם אפיק אל המחנה והשאר המשיכו בטיפוס המייגע, כעבור שעה נוספת הגענו אל התצפית, עקב הגשמים המים הכחולים הפכו לחומים אך למרות זאת היה יפה ושווה את המאמץ, ישבנו בתצפית כחצי שעה לפני שחזרנו על עקבותינו אל הירידה המייגעת בחזרה אל המחנה, לטפס בג'ונגל בבוץ זה קשה וחלק אך לרדת קשה יותר ומאוד מחליק, בדרך חזרה היו עשרות אופסים וגם נפילות אני למזלי החלקתי והתיישבתי על התחת פעם אחת לאורך הדרך, אך היו כאלו שזה קרה להם יותר מפעם אחת, מה שהקשה עלי במיוחד הן חוסר בנעלי הליכה ובעודי נועל סנדלי "שורש" משטח ההחלקה היה כפול,הבוץ הצטבר בין כפות הרגליים לסנדלים ובין הסנדלים למסלול ההליכה, היה פשוט חלקלק הבוץ הזה וה ABS לא עזר, לכן במהלך הטיפוס והירידה המצלמות נשארו בתיק כדי שלא יפגעו ולכן אין הרבה תמונות מההליכה,כמו כן אין נקודות חשמל מה שהצריך הפעלת נוהל-משמעת סוללות.

לאחר כשעה הגענו למאהל התקלחנו והרבצנו בשר ושתייה בכמויות, אחה"צ העמסנו את הציוד על המיניבוס ויצאנו אל סן קריסטובל כעבור 5 שעות קצת לפני חצות הגענו עייפים אך מלאי חוויות אל הקאזה.
התכנית הייתה להישאר בסן קריסטובל סה"כ כשבוע,לאחר שבוע בו לא נחתי לרגע מרב הטיולים הנהדרים שיצאתי אליהם החלטתי להישאר כאן לשבוע נוסף אותו אנצל לצורך עדכון הבלוג מנוחה וטעינת מצברים לקראת המשך הדרך.
ואכן כך עשיתי בשבוע הנוסף רק נחתי, באחד מהימים הנעתי את הקרנף שלא יחשוב ששכחתי אותו ובשאר הימים יצאתי בעיקר כדי לאכול וליהנות מהרוגע של העיר השלווה הזו, התחברתי עם עוד הרבה מטיילים, הלכנו גם לבית חב"ד בערב שמחת תורה והיה פשוט תענוג,אז שוב תודה ליגיל,אפיק וענבר על כל הטיולים ובעיקר על השהייה הארוכה בקאזה, היה פשוט נהדר אין כמוכם.

לאחר הפרידה מכל החברה הנהדרים שפגשתי בסן קריסטובל שמתי פעמיי לעבר מפלי האגווה אזול(agua azul) שפירשו מים כחולים,בתמונות שראיתי המפלים היו בצבע כחול טורקיז מדהימים ביופיים,הדרך לשם הייתה הררית ונהדרת רב הכבישים היו ברמה סבירה,סיבובים,נופים,כפרים,עצים בדיוק מה שאני אוהב, לאחר כשעתיים הגעתי אל המפלים שילמתי כניסה אל השמורה ולאחר כמה דקות נסיעה הגעתי אל החניון, בעל אחת המסעדות הציע לשמור לי על הציוד ועל הקרנף במידה ואכל אצלו משהו אח"כ,אמרתי לו "דיר באלק,אני הולך וחוזר ואם משהו חסר תהיה לך בעיה חמורה עם ישראלי עצבני", קשרתי את הקסדה והמעיל  אל הקרנף בעזרת כבל מתכת שיש לי והלכתי לראות את המפלים,עקב הגשמים הם לא היו בצבע כחול אלה חום,התאכזבתי אך למרות הצבע התפעלתי מהנוף ומעוצמת הזרימה, יכול להיות שאם לא הייתי רואה תמונות באינטרנט הייתי מתלהב הרבה יותר, לאחר כשעה פלוס חזרתי אל המסעדה והזמנתי דג שלם מטוגן עם תוספות, התענגתי מכל נגיסה וליקקתי כל אידרה משלד הדג היה פשוט טעים. מן מפלי האגווה אזול המשכתי לכיוון שמורת העתיקות פלאנקה(Palenque) צמוד אל האתר ישנה שמורה עם בונגלוסים בתוך הג'ונגל קראתי באחד מהפורומים שהמקום מאוד נחמד ונקרא מרגריטה אנד אד, לאחר כשעה וחצי הגעתי אל השמורה ומצאתי את המקום יחסית בקלות ולקחתי בונגלוס ליומיים, החדר פשוט מיטה, מאוורר, מקלחת ללא מים חמים וגם אין אינטרנט, הגג עשוי מעלים וסה"כ נחמד ושקט, מסביב אפשר לשמוע את קולות הג'ונגל ואת הנחל הזורם, פרפרים, שירת הציפורים ואת הרוח המנשבת בצמרות העצים, הכנסתי את הציוד לחדר ולאחר שהתקלחתי אני שומע דפיקה בדלת, פתחתי את הדלת ומולי נעמד בחור ממוצא רומני ראדו שראה את הקרנף ורצה לשמוע מי מה מו , אמרתי לו צ'י פהצ'ה? והוא סיפר לי שלפני כמה שנים הוא עשה טיול דומה עם אישתו וכעת הם הגיעו במטוס ססנה פרטי מארה"ב והם מתכוונים לטייל ככה בכל מקסיקו, לאחר כשעה הגיעו צמד אופנוענים מקסיקנים שגם ישנו בשמורה לילה אחד,

החלטתנו כולנו ללכת אל המסעדה הצמודה לחדרים, מרחתי את עצמי באלתוש מקומי ויצאנו לאכול,במסעדה הופיעה תזמורת מקומית שהפליאה בביצועי שירים בסגנון המאיה עם חלילים וגיטרות, האווירה הייתה נהדרת והמוזיקה נפלאה, לאחר ארוחת הערב פרשנו איש איש לחדרו, הלכתי לישון ונרדמתי כאשר קולות הג'ונגל נשמעים מסביב,בבוקר נסעתי כ 5 ק"מ אל האתר הארכאולוגי פלנקה, שילמתי כניסה ומדריך מקומי הציע לי את שירותיו תמורת תשלום, אמרתי בנימוס "לא תודה" והמשכתי לכיוון הפירמידות, כבר מרחוק אפשר היה לראות את הפירמידות והעתיקות, לא הפסקתי להגיד וואוו, איזה מגניב ממש כמו בסרטים, הסתובבתי בין הפירמידות, על חלקם טיפסתי למרות שבפירמידת השמש הבטחתי לעצמי שלא אעשה זאת שוב, פשוט מרשים לראות כיצד חיו עובדי האלילים הללו, ע "י אחת מהפירמידות הגבוהות עמד שומר שהמליץ לי לטפס עליה ושממרומי הפירמידה יש נוף פנורמי יפה,טוב נו כולה מלאאאא מדרגות, נעלה נראה במה מדובר, כמו בכל פירמידה המדרגות היו צרות והשיפוע חד, כאשר כל מדרגה בגובה של כ 50-60 ס"מ,לא נורמליים המאיות האלו, הם היו כאלו קטנים ובנו מדרגות כאלו גבוהות, אולי הם פחדו שהקרבנות שלהם יברחו או שרצו שהקרבנות יהיו כל כך עייפים שפשוט ירצו שהם יהרגו אותם,לאחר כמה דקות של טיפוס הגעתי לפסגה, את האמת הנוף היה מהמם ומרהיב בעצמתו, מסביב שמעתי קולות נביחה ולפעמים שאגות מחרישות אוזניים, הבנתי מיד שאלו הקולות של קופים שאגנים,נשארתי שם כשעה ונהניתי מהנוף ומקולות הקופים, חזרתי אל הבונגלו אחה"צ ובערב הלכתי שוב אל המסעדה ונהניתי שוב מהתזמורת המופלאה שלהם.

כעבור 2 לילות מהנים בבונגלוס של מרגריטה ואז המשכתי לכיוון דרום מערב אל עבר העיר מרידה (Mérida) מרחק של כ 540 ק"מ לכן מצפה לי יום ארוך,הנוף ההררי השתנה למישורי ומשעמם וכך גם מזג האוויר לחם ולח הדרך ברובה הייתה מהירה ולכן הספקתי להגיע למרידה קצת אחרי 14:00 מצאתי מוטל והתכנון הוא לישון כאן לילה ובבוקר מוקדם לנסוע לצ'יצ'ן איצ'ה (chich'en itza) למרות ששמעתי שהמקום נהיה מסחרי עקב היותו אתר מורשת עולמית ולפירמידה המרכזית שהוכרזה כאחד משבעת פלאי עולם ושלא ניתן לטפס על הפירמידה החלטתי לבקר ולראות במה מדובר, בבוקר יצאתי לכיוון צ'יצ'ן איצ'ה כעבור כשעתיים וקצת הגעתי, שילמתי עבור החנייה וניגשתי אל עבר הקופות,כאשר ראיתי את מחיר הכניסה קיבלתי חום 20$???מה בפלנקה היה רק 4$ נו טוב כנראה שהמחיר שווה ואני כבר פה ושילמתי על החנייה אז נכנס ונראה במה מדובר, כל הכניסה מלאה ברוכלים שמוכרים מזכרות דילגתי מהר על האזור הזה ואז הגעתי לפירמידה מרשימה ביופייה שנשתמרה בצורה טובה יחסית לגילה, הפירמידה סימטרית ונראית מכל כיוון בדיוק אותו הדבר ועקב כך עומדים מסביבה תיירים ומוחאים כפיים וצליל מחיאת הכפיים חוזר אל המוחאים בצורה מושלמת, המשכתי להסתובב באתר קצת יותר משעה ודיי השתעממתי חוץ מהפירמידה אין מה לראות, חורבות לא מרשימות במיוחד ומאות רוכלים שמוכרים מזכרות ועוד שטויות, אוי האכזבה והרגשת הניצול שתפסו אותי באותו הרגע והתשלום המוגזם גרמו להרגשה הזו רק להתעצם,פלנקה ופירמידת השמש היו פי 10 יותר יפים, חזרתי לקרנף ונתתי גז לכיוון העיירה טולום (TULUM).

בדרך לטולום כנראה פספסתי את הפנייה באחד הכבישים ושוב הלכתי לאיבוד וכמו תמיד בדיוק שאתה לא יודע היכן אתה נמצא גם נורית הדלק מתחילה להבהב, שוב אמרתי לעצמי "איזה חמור אני שלא תדלקתי קודם"אבל מי תכנן ללכת לאיבוד??לאחר כשעה בעודי עובר בשבילי עפר ואיזה כפר נידח חזרתי אל הכביש הראשי ומצאתי תחנת דלק, הגעתי קצת לפני חושך אל מוטל לובו אין (LOBO INN) שנחשב לזול ומומלץ באתר גרינגו כל האזור הזה נחשב ליקר ובמוטל הזה בעלת המקום אוהבת ישראלים ויודעת כמה מילים בעברית ולכן היא גם עושה הנחות לישראלים, למרות ההנחה המחיר גבוה והחדר זוועה, אמרתי לבעלת המקום שהמזגן לא טוב והיא רצתה להחזיר לי את הכסף, אמרתי לה "כבר חושך ואין ברירה לאן אלך עכשיו??אז אשן פה הלילה", המזגן בחדר אינו מקרר, החדר מסריח, והמקלחת מעפנה כדי להגיע לטוש צריך לדלג מעל האסלה,המיטה גרועה ובקיצור ובעדינות גועל נפש,לאחר שבקושי ישנתי בלילה, קמתי ואכלתי ארוחת בוקר שמוגשת כחלק ממחיר החדר, לאחר מכן תפסתי את בעלת המוטל ואמרתי לה "אני לא רוצה לפגוע בך וחשוב שתדעי שזה המקום הגרוע ביותר בו ישנתי בחיי, "ראיתי שעיניה דומעות הוספתי ואמרתי " כדאי שתשפצו ותשקיעו בעסק שלכם במידה ואתם רוצים להמשיך ולראות פה תיירים ואני אומר זאת לטובתך יכולתי פשוט לקום וללכת אך רציתי שתדעי לפני שיהיה מאוחר" ,
ממש כדקה נסיעה משם מצאתי מוטל יותר זול, וברמה גבוהה, חדרים חדשים, מיטה נוחה, מזגן חדש, טלוויזיה LCD, אם הייתי יודע הייתי בא לכאן כבר אתמול, פרקתי את הציוד והלכתי להסתובב קצת בעיירה ודיי התאכזבתי שמעתי כל כך הרבה דברים על טולום וממש לא אהבתי אותה,משם הלכתי לראות עוד עתיקות שנמצאות על החוף,שילמתי,נכנסתי ושוב התאכזבתי,שחיתי קצת בים ועפתי בחזרה לחדר,בערב פגשתי שוב את ראדו ואישתו(הזוג הרומני מפלנקה)הלכנו לאכול משהו ומשם לישון.
למחרת היום נסעתי למקום שנקרא גראן סינוטה שנמצא כ 5 ק"מ מטולום שילמתי כניסה השכרתי שנורקל ונכנסתי לראות במה מדובר, וואוו קיבלתי חום, אגם בתוך מערה עם מים מתוקים וקרירים וממש צלולים כמו באקווריום, המים זוהרים בכחול טורקיז כמו בסרטים, סוף סוף לאחר כמה אכזבות בא המקום הזה ונתן לי סטירה מצלצלת, נכנסתי אל המים הקרים ופשוט לא רציתי לצאת, דגים, צבי מים, צמחים וגם צוללנים שלומדים לצלול, היה פשוט מחזה מרהיב ביופיו אוי כמה שנהניתי שם זה מקום שאני לא אשכח, חזרתי אל החדר אכלתי והלכתי לישון מחר פלאיה דל כרמן.

למחרת בבוקר יצאתי לנסיעה קצרה מטולום לעיר פלאיה דל כרמן סה"כ 67 ק"מ, הגעתי לפלאיה היקרה,
קצת לפני הצהריים ועצרתי בסנדוויץ" טוניסאי של רות, ישראלית מלוד שגרה במקסיקו כבר 30 שנה, אכלתי ופטפטנו קצת, הסנדוויץ' הנהדר מוגש עם פלפלי שיפקה שהתגעגעתי לטעמם, היה פשוט נפלא, ביקשתי מרות לחפש לי מקום בטוח להשאיר את האופנוע והציוד היות וברצוני לנסוע לקובה לתקופה של שבועיים, רות התקשרה לכמה אנשים ובסוף אמרה לי שיש לה מקום, גם בן דוד שלי רואי שעבד לפני כמה שנים במקסיקו הכיר כמה מקומיים בפלאיה שיוכלו לשמור לי על האופנוע והציוד, יפה אז כנראה שאסע לקובה,לאחר מכן מצאתי מלון במחיר סביר, פרקתי את הציוד וקדימה מחליף את ביגוד הרכיבה במשהו קצר יותר ומתאים למזג אוויר החם וקדימה לראות את החופים הנהדרים בצבע טורקיז ששמעתי עליהם המון סיפורים, אז יאלה מגבת, מים ותוך 5 דקות אני בחוף, אז אני רואה מולי את החוף שכולם אמרו שהוא מדהים מלא באצות ובכלל לא טורקיז כמו שרציתי שיהיה, את האמת התאכזבתי, למרות זאת הלכתי כמה ק"מ על החוף עד שמצאתי מקום שיש בו פחות אצות ונכנסתי אל המים להתרענן מהחום, לאחר כשעה במים לפני שיפלו לי האצבעות מרב הקימוטים שנוצרו בעור יצאתי אל החוף, כמו כן נמאס לי לקפוץ מכל אצה שנדבקת לי לגב או מלטפת לי את הרגל, נשארתי קצת על החוף וחזרתי לחדר להתקלח, בערב יצאתי להסתובב במדרחוב שנראה כמו מדרחוב בכל עיירה מודרנית שאנחנו מכירים,חנויות מותגים וגם מותגי יוקרה, מסעדות, ברים ובקיצור רחוק מאוד ממה שראיתי בכל מקסיקו, ענף התיירות כאן פורח והתייר הרגיל ובעיקר האמריקאי מפזר פה דולרים בקלות ולכן המקומיים מרביצים במחירים, לאחר כשלושה ימים בהם הייתי בים, במדרחוב, במסעדה, שוב בים, שוב במדרחוב ושוב במסעדה, החלטתי שזהו מיציתי ואני ממשיך דרומה לכיוון היעד הבא, על קובה אני אוותר למרות שישנה אפשרות שהיא תשתנה ולא אזכה לראותה כמו שהיא עכשיו, אך קיבלתי רגליים קרות והרגשתי שאני לא יכול להשאיר את הקרנף והציוד מאחור ולנסוע לשבועיים פלוס, אם משהו מהציוד יגנב/יעלם או משהו יקרה לקרנף זה יהיה סוף לטיול ולכן אני מוותר, כמו כן עלות הטיסה והשהייה שם דחפו אותי לוותר על הרעיון

החלטתי להמשיך אך לפני כן אסע למוסך ימאהה שבעיקר בגללו הגעתי לכאן לבצע טיפול לקרנף, כאשר הגעתי אל הסוכנות פנה אלי מנהל הסוכנות דובר אנגלית בשם ג'ונתן, אמרתי לו ש"אני מעוניין לקנות שמן וחלפים ובנוסף האם אפשר להחליף את השמן בחנייה ולתת להם את השמן הישן למחזור?" ג'ונתן שאל "איזה אופנוע יש לך?" עניתי לו "סופר טנרה" ואז התחילה השמחה, "מה?? סופר טנרה?" בהדגשה על הסופר, אמרתי "כן" ג'ונתן ועוד בחור+המחסנאי יצאו מהר לראות את הקרנף ואז התחילו השאלות "מאיפה באת?לאן אתה ממשיך?איך הקרנף?" ועוד, לאחר מכן ג'ונתן אמר לי "אתה יכול לעבוד בתוך המוסך!! ללא תוספת תשלום נוסף, אם חסר לך משהו אנחנו כאן" אמרתי לו "תודה יש לי את כל מה שאני צריך"כאשר נכנסתי אל המוסך סרט התדהמה והשאלות חזר על עצמו בקרב המכונאים והחשמליים של המוסך, לאחר שסיימתי לבצע את הטיפול,יצאתי אל החנייה ואז התחיל מבול, אבל באמת מבול,כזה מבול חזק ראיתי רק כמה פעמיים באפריקה,באסיה ובבאחה קליפורניה, אם נשווה למבול הכי חזק שראיתי בארץ פה הייתי קורא לזה טפטוף, חיכיתי כ 40 דקות וזה לא נגמר, כל הכביש מלא מים,כ 15-20 ס"מ, לאחר כשעה המבול נחלש והפך למה שבארץ אנו קוראים לזה מבול, החלטתי לצאת, כבר צהריים ויש לי 275 ק"מ אל היעד הנפלא הבא, אז קדימה אני יוצא, מנהל המוסך הזהיר אותי ש 15 ק"מ הראשונים עד היציאה מהעיר עשויים מבטון וחלקלקים ביום גשום אז סע בזהירות הוא אמר, הצטלמנו ויצאתי לדרכי ואכן היה חלק ועם השילוב של המים העמוקים על הכביש היה עוד יותר קשה והרגשת החלקלקות הורגשה ומערכת בקרת האחיזה ו הABS הראו לי שהן עובדות, ל כן נסעתי לאט כמו כולם ואז התחיל המבול שוב הפעלתי את המאותתים (רק בצד אחד, לקרנף אין מאותתי חירום) כדי להיראות טוב יותר, משהתחזק המבול והפך לסערה החלטתי לעצור לכמה דקות מתחת לגשר, לאחר כמה דקות המשכתי ותוך כמה ק"מ קצת לפני טולום הכביש הפך ליבש ויכולתי לפצות על הזמן ש"איבדתי"עקב הגשם, הגעתי אל היעד שלי "לגונה באקלר".
לגונה באקלר תהיה המקום האחרון שלי במקסיקו לפני חציית הגבול לבליז (Belize),

כאשר הגעתי ללגונה השמיים היו אפורים כמו לפני סערה, העננים בישרו על מבול או סופה טרופית שהולכת וקרבה, אולי אפילו זו שראיתי כמה שעות קודם לכן בפלאיה דל כרמן, למרות זאת  נסעתי לכיוון המים, סיקרן אותי לראות מה צבעם?
המים אכן היו כחולים אך לא כמו שרציתי שהם יהיו, לא מעניין אותי כלום!! הפעם אני מחכה יום או יומיים כדי לראות את הטורקיז המשגע, הלכתי לחפש מוטל בעיירה הקטנטונת הזו ולאחר כמה סיבובים מצאתי אחד נחמד השייך למשפחה מקומית,פרקתי את הציוד ואז התחיל מבול שיכול היה למלא חצי מהכינרת, לאחר כשעתיים המבול פסק ויצאתי להסתובב קצת בעיירה, את האמת אין פה יותר מדי רחוב אחד ראשי עם כיכר מרכזית מסעדונת או שתיים וזהו, התושבים חולמים שהמקום יתפתח ויהיה כמו קנקון או פלאיה, מה שהם לא מבינים שהמקום יעבד חלק מקיסמו וכבר היום המון חופים מסביב ללגונה הם חופים פרטיים ויש רק נקודה או שניים שהם ציבוריים,לאחר שאכלתי משהו התחיל שוב לטפטף אז חזרתי למוטל,למחרת היום עדיין הכל היה אפור אז החלטתי בזמן המתנתי לשמיים כחולים לעדכן את הבלוג בפוסט חדש, אחר הצהריים השמיים התבהרו ויצאתי להסתובב שוב, נסעתי לאורך האגם וחיפשתי את החוף הציבורי עד שמצאתי אותו כבר היה מאוחר, אך למרות זאת הלגונה היפיפייה הראתה לי את צבעיה הנפלאים, החלטתי להישאר עוד יום ולשכשך במים הנפלאים האלו, למחרת התעוררתי ליום מעונן חלקית ויצאתי אל החוף, נכנסתי אל המים ולא רציתי לצאת, אדמת הלגונה רכה ובוצית ומזכירה לי את הכינרת (רק שפה המים פחות דביקים) לאחר כשעה השמיים התבהרו וסונוורתי מהטורקיז המשגע, חשוב לציין שהמים בלגונה מתוקים מה שהופך את החוויה לנעימה ועצמתית יותר, מעולם לא ראיתי מים בצבע כזה שאינם מלוחים, כאשר יוצאים מהמים לא מרגישים את הצורך לרוץ ולהתקלח פשוט מרגישים כאילו הרגע יצאתי ממקלחת, לאחר יום מושלם חזרתי למוטל ארזתי את הציוד והלכתי לאכול משהו קטן ומשם חזרה לחדר וקדימה לישון מחר חציית גבול לארץ חדשה (בליז).

לסיכום: במקסיקו המופלאה רכבתי כ 4,300 ק"מ (כולל באחה קליפורניה)הכבישים ברובם היו ברמה סבירה,וחלקם סבירה פחות ואף גרועה,בקטעים בהם עליתי בכוונה או בטעות על הדרך המהירה הכביש היה ברמה טובה,במקסיקו פסי האטה בכמות מטורפת ובצורות שונות שלא זכורה לי משום מקום אחר בעולם,שהיתי במקסיקו כחודש וחצי בהם פגשתי אנשים נפלאים,עברתי בין עשרות כפרים,עברתי ממזג אוויר מדברי לטרופי, מחום לקור מאזור מישורי להרים, אוכל מדהים ומגוון וכנראה שהבנתם שהתאהבתי במקסיקו, יש בה כמעט הכל, כל מי שאמר לי אל תלך מסוכן שם טעה בגדול, אפשר לטייל במקסיקו רק צריך לעשות זאת בחכמה, להקשיב למקומיים ולאנשים סביב זה כלל מפתח,לא לרכב בלילה ולהשתדל לא להסתובב לבד בלילות בעיקר בערים הגדולות בכפרים אפשר חופשי, במהלך שהותי לא הרגשתי עוינות מצד המקומיים ותמיד הרגשתי בטוח, עברתי בעשרות מחסומי משטרה וצבא ובכולם עברתי ללא בעיה, פעם אחת בדקו את הרישיונות והדרכון וזהו אף אחד מהם אפילו לא רמז על שוחד וגם כאלו שעצרתי לידם מיוזמתי ודיברתי איתם היו נחמדים.
ללא ספק ארצה לחזור למקסיקו ביום מן הימים היה פשוט נהדרר אז מוצ'ו גראסיאס , ויוה מקסיקו.

תוכלו לעקוב ישירות בבלוג המשגע של לירן

דף הפייסבוק של לירן

—————————————————————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!