לרכוב באוגנדה. נו, טוב שלא הקמנו פה מולדת…

מאז שהגעתי מאתיופיה לקניה, מעבר גבול מייצר אצלי סוג של תקווה לשינוי ומהיותי זהיר אך בעל כמה מאפיינים אופטימיים, אולי יהיה לשינוי לטובה. אז המעבר לאוגנדה היה… נקרא לזה מבדר. בעודי רוכב באיטיות להנאתי עם כל הזחיחות והפוזה, טראח מישהו בחולצה אדומה זועק לעברי "סטופ סטופ!" אז עצרתי. "מהמצב??" "תביא מסמכים, תכין כסף, תעמיד את האופנוע פה. בוא איתי לשם".. אהה הגעתי לגבול… "סליחה מי אתה?" הבנתי תוך שניה זו מהדורת הפיקסר שבין קניה לאוגנדה. את האמת לא אכפת לי. ממש לא בא לי להוכיח שאני מנצח כאן את השיטה. "כמה??" התחלתי לנהל משא ומתן שהסתיים כצפוי בסכום של בערך 5 דולר לטיפול בניירת בשני צידי הגבול. וזה היה שווה כי מעבר הגבול בצד הקנייתי עובר בדיוק בנייה מחדש והתורים הארוכים בין דרכי עפר וחפירות, בולדוזרים, משאיות וצריפי בוטקה קטנים בהם יושבים פקידים מיואשים עם מחשבים מאובקים ופנקסים עבים. היו בשבילי לא יותר משעשוע כשהנציג שלי מהדס בין כולם ומזיז דברים כמו קסם. (למי שמתעקש: ויזה לאוגנדה 50$ ביטוח לכל אפריקה 100$, רשיון זמני לאופנוע 30$ ) נכנסתי לאוגנדה בעיר MALABA. ליד הכספומט בו משכתי סכום זעום שיהיה עם מה להתחיל כבר הצטופפו סקרנים ובהיותי בתוך חדרון מכשיר הכספומט, אחד מהם כבר התיישב על האוכף. פניתי לשומר הכספומט שהיה חמוש בשוטגאן והצבעתי לעבר הבחור ההוא. לא ממש התכוונתי אך השומר קפץ עליו והכניס לו מכה עם הקת ברגל. הבנתי שאני צריך לעוף משם מהר וכך יצאתי בשעטה לכיוון העיר ג'ינג'ה הממוקמת ממזרח למוצא הנילוס מאגם וויקטוריה צפונה. כשממערב לנהר, משתרעת הדרך לבירה קמפלה והישובים המבשרים את שולי העיר.
הדרך הייתה מעולה, חלקה שחורה ופסי צבע טריים נתנו תחושה כמעט אירופאית. היו קטעים שהדרך עברה בתוך סבך עצים גבוהים שהחשיכו לרגע את הנתיב. אכן תפאורה נהדרת למסע רגוע. עד שהגעתי לכבישים משולשי המסלול בהם הוכיחו נהגי אוגנדה שתמיד יש מה לשדרג בהשוואה לנהגי קניה, כשמדובר בנהיגה גרועה ויחס אלים כלפי נהגים אחרים. זה שזורקים אותי מהכביש מילא, אני מחזיק בעמדת: תהיה חכם לא צודק, שמתי לב שהם מאד אגרסיבים ונבזיים אחד כלפי השני. מין תרבות כזו שודאי גובה קורבנות ובכמויות.
זוג לובשי מדים על קטנוע נענה להרמת ידי והוביל אותי בדרכים פתלתלות לחלקה הצפוני של ג'ינג'ה. הגעתי לאיזור לוג'ים וקמפינג נחמד בשם ADRIFT שתלוי ומשקיף על הנהר מגובה של כשלושים מטר. הקצו לי חלקת דשא (5$ ללילה) והקמתי את ארמון הסמרטוטים הכתום שלי בעוד הכלב הצהוב חונה מכוסה ביריעה הכחולה שבד"כ משמשת כמצע לאוהל, ליד סוכת השומר הירוקה במעלה הגבעה.

השקיעה השקטה על הנהר שקיבלה את פני היתה קסומה. מין פיצוי על היומיים האחרונים. סירות עץ קטנות בהן ישוב אדם אחד בירכתיים חתרו בזיגזג עצל, לצידן נמתחו חכות זעירות כשמדי פעם שוברים מים מתערבלים באיזה זרם שעולה על פני המים את המראה הצלולל של השמש שנשקפה במי הנהר השועטים באיטיות צפונה. קורמורנים, אנפות אפורות ושחורות דאו קרוב לפני המים ופרפורים עקודים צללו בחטף ושלו דגיגים. על סבך העצים ממזרח קיפצו משפחות קופיפים זהובים ארוכי זנב כתום ושעיר מענף לענף. זה מקום להרגע. מבנה מרכזי שבנוי כסוכת עצים מחופה בגג קש המונח בשכבות. כלל בר, שלחנות וכסאות מעץ כבד מאד, שלחן פול וכורסאות שניתן להשקיף מהן על דייגי הנהר ועל מתקן באנג'י שרכן אל תהום המצוק מדרום לאתר. לכל עמוד בסככה מחובר שקע חשמלי כך שיכולתי לטעון את מבחר החפיצים החשמליים שנתברכתי בם וגם וויצאפטי הביתה בזכות חיבור אינטרנט חופשי ואיכותי. למקום הגיעו מדי פעם קבוצות מטיילים שבאו לחוות חתירה במים גועשים באחד מפיתולי הנהר צפונה מכאן ולרשותם עמדה עגלה נגררת גדולה, עליה חיכו סירות מתנפחות וציוד חתירה. בלילה הגיעה משאית מטיילים. סגנון טיול אפריקני נפוץ בו תמורת כ-1000 דולר לשבועיים, מקבלים מושב במשאית – מאחור. המושבים מסודרים כמו באוטובוס רק מרווחים ומרופדים יותר, כיסוי חלונות הצד ניתן להסרה. מקבלים אוהל אישי ושלוש ארוחות ביום. לאחר שצילמו את דמדומי השקיעה פנו לצלם את האופנוע ולהפציץ אותי בשאלות. כולל אחד שנראה מהשכונה במזה"ת, שכששמע שאני מישראל פנה לאחור ופלט קללה כלשהי.

נחתי יומיים בדממה המרגיעה של אדריפט, ויצאתי בשעת בוקר מוקדמת של יום ראשון, כדי לנצל את יום המנוחה לחצות את קמפלה לפני שעות העומס. הניווט מאד פשוט: לכביש ראשי, מעבר מערבה על הגשרים מעל לנילוס ובום אני בתוך כאוס תחבורתי ועירוני. מלחמת קיום אורבנית בה לא רק הנהגים חובטים זה בזה כי אם מעין האבקות בסגנון חופשי בין כל מרכיבי המרחב התכנוני והקיומי: כבישים, בניינים, קוי חשמל, בתי עסק, צמתים, תמרורים וגשרונים (ולרגע אסור לשכוח באפריקה את התבלין התחבורתי החריף: "באמפרים" מרסקי רכבים) נראו כאילו מישהו ניער שטיח ענק ונתן לו לנחות מעצמו על הקרקע וכך זה נשאר : "תסתדרו!"
שמרתי על מהירות של לא יותר מ-40 קמ"ש בפורמט של רכיבה הגנתית כשאני בריכוז עליון. עוקב אחרי הנתיב על הנווטן אחרי הנעשה לפנים, בצדדים ומה שנעשה מאחור. התעמלות בוקר סוחטת למדי ואז באחד הצמתים – עם הרמזור הראשון מזה שבוע, החליט נהג משאית קלה שהוא צריך לפנות שמאלה מהנתיב שפונה ימינה וכך בעודי עומד שלישי בתור לפני הרמזור ובלי יותר מדי עכבות, הטה את ההגה שמאלה ופשוט הכניס לאופנוע חבטה בצד ימין מאחור, המשיך כשהצמיג הקדמי השמאלי שלו דורס את קצה הגלגל הקדמי שלי שהיה שכוב במצב מאוזן על הכביש והמשיך לדרכו ככה הכי רגוע ושגרתי. אני שמתורגל בשכאלה (יש בעיה? תעזוב ת'אופנוע) קפצתי מבעוד מועד שמאלה מביט בחרדה על אירוע הבזק. לרגע, התנועה סביב נעצרה. אנשים שגדשו את צידי הכביש עמדו והביטו באדישות מסויימת. ולא נותר לי אלא לצעוק "הלפ מי!" ואז באו שלושה גברים ועזרו לי להעמיד את האופנוע שוב במאונך, הסעתי אותו כמה מטרים לפנים לבחון אם הגלגל הקדמי התעקם. למזלי, לא. הארגז הימיני האחורי קיבל שקע קל בציפוי המתכת שלו וזהו. מזל.
בתוככי העיר המצב השתפר מעט. הכבישים היו משולטים ומסומנים באיכות טובה יותר והגעתי לתחנת דלק מהונדסת בערכים אירופאים עדכניים, עם מינימרקט ובית קפה הכי ארומה או קפה נטו שבארץ יכולים להיות. התיישבתי לי בקרב סועדי בוקר שלפי איכות הרכבים שהם החנו ממול, היה ברור לי שהגעתי לסוג של מחנה מנותק מהמציאות כאן כמו אסטרונאוטים על מאדים.

משפחות לבושות היטב, ילדים מנומסים וארוחות לא אוגנדיות. חלקם נראו ממוצא ערבי ולא מעט סינים מהסוג השמן. למרות שלא הייתה שקשוקה בתפריט, לרגע התענגתי על ביקור קטן בבית… ולדרך, המשכתי בחציית העיר המרוחה הזו שהיה בה גם קסם מסקרן השמור לערים שהיו פעם קולוניות והן מערבות ישן רומנטי בנוי עץ או לבנים חשופות עם מבנים סופר פלצניים בעיצוב וחיפוי זכוכית צבעונית מחזירה אור, שמדגיש בעיני יתר על המידה, כמיהה להיות בחזית המודרניות העולמית אך נראה קצת מופרך ולא במקום. כנראה גם אלה סממנים של חבלי לידה שנמשכת זמן רב מדי.
כן, שאלו אותי כבר: "מה עם ביקור באנטבה?" היושבת כ-50 ק"מ מדרומה של קאמפלה על חופי האגם. אז אומר בקיצור וסליחה מחברי שדעתם שונה: אני נגד כל הפסטיבל הזה של ביקור באתרי "שופוני". בטח לאחר מופע האימים המנותק, המתנשא, ההזוי וגס הרוח של אדם שאני מתעב ורעייתו. גם השורה הזו שטרחתי לנסח כאן שבה אני מזכיר את הנושא, עולה לי ברגע של כאב וזעם על הקורה בארץ, תחושות חוסר אונים שהיו גם הם טריגר למסע הזה. אז זהו.
רכבתי לכיוון כללי דרום מערבה, כשישים ק"מ לפני העיר מאסקה הגעתי בפעם השניה לקו המשווה. לפני שבוע בקניה בדרך צפונה ועכשיו בכיוון ההפוך. פס לבן לרוחב הכביש, שני פסלים עגולים מעוצבים לצורך צילומי "הייתי שם" ושדרת חנויות מזכרות משני צידי הדרך. התענגתי לכמה דקות מעוד רגע בהיסטוריית הרכיבה והמשכתי.

חציתי את העיר MASAKA ומשם שברתי מעט מערבה ובמלאת 450 ק"מ ליום הזה, באתי עם ערב אל MBRARA עוד עיר מאד "מנוערת" בסגנון אפריקני שכבר למדתי להזהר בה ויחד עם זאת להוקיר את יכולת ההשרדות של תושביה. כל החיים מתנהלים ברחוב הראשי. הכל! אפשר לראות בכך בעיה או משהו מלחיץ, אך דווקא כאן, מצאתי עיר מתוזמרת ששידרה מהרגע הראשון "אנדרלמוסיה הגיונית". שמתי לב לנוכחות בתי תפילה מוסלמיים ירוקי טיח וכי גובה הצריחים אינו עולה על עשרה אולי אחד עשר מטר שנועדו כנראה רק לשאת את סמל הסהר הכוכב ורמקול קטן. שוטרים היו בכל פינה, התנועה המשוגעת של אינספור טוקטוקים, מוניות-אופנועים קלים, משאיות ענק, ג'יפים מגודלים, דוחפי עגלות, עומסי שקים על ראשם, מחמרי חמורים, מדוושי דוכני ממתקים, נושאי ילדים על כתפיים וסתם רוכלים רובצי שולי דרך, עוטי שמלות, שמיכות ומחלפות צבע או חליפות שלושה חלקים בגוונים זוהרים והכל כמו כוורת דבורים, זז וסואן ומשדר משהו חי, נושם, ער ומאד אנושי.
ידעתי על אפשרות במקום שראוי לבדוק בו לינה, מלון בשם AGIP ברחוב הראשי, מצאתי את המלון בסמוך לתחנת דלק, מגודר בגדר אבן גבוהה. פקידה חייכנית הסכימה שאקים אוהל מאחור על הדשא (15$). המקום מאובטח, יש חדר שירותים לא רחוק ואם ארצה, מקלחת קרה. מסעדת המלון הייתה גדושה סועדי סופ"ש ושלושה מסכי טלויזיה זעקו דיווחים מאולימפיאדת ריו שהתחלפו במשחקים מהליגה האנגלית והופרעו מדי פעם בפרסומות מצחיקות (אותי) מעצם האינטונציה הבומבסטית סטייל רפי גינת במשחקי מכבי של הקריינות ברקע. נו.

איפהשהו בשעה 22:00 התעוררתי לשמע מוסיקה שדפיקות צלילי הבס שלה הרעידו את בד האוהל והקפיצו אותי לפתוח את רוכסן האוהל ולהציץ החוצה. זהו. אני במרכזה של הילולת סוף השבוע אליה הוזמנו כל תושבי העיר – אז גם הבנתי מה היתה תכליתה של משאית נושאת מגברי קול שזעקה קריאות ומוסיקה ברחובות העיר בשעה שהגעתי. על במונת בגובה חצי מטר, ניגנה להקה וזמרים זימררו ואני – בתווך. העמקתי לתוך השק"ש וכבוגר מוצב בימי ההתשה בתעלה… להבדיל כמובן… שם ידעתי לתת לעצמי הוראה לישון בתוך רעמי נפילות, זה עדיין עובד – קטן עלי, נרדמתי ועוד איך.
בבוקר יום הראשון לשבוע הנוצרי – כלומר יום שני. השכמתי עם אור ראשון. שטח הילולת הלילה סביבי נראה מרוצף בשאריות אוכל ובו שוטטו פועלי הנקיון של אפריקה -כמה חסידות מאראבו שעברו בשקדנות משארית אחת לשניה ובלעו בשקיקה.

יצאתי לכיוון העירKABALE בה נמצא המעבר לרואנדה. רכיבה קצרה ונעימה בנוף שניתק אותי ממישורי ההצפות המערביים של אגם ויקטוריה והכבישים החלו להתרומם מעט לגבעות עגלגלות שסיפקו רכיבת בוקר נעימה עם פניות רחבות וחלקות וצמחייה שנגעה בשולי הכביש המטופח. ואז שוב מעבר גבול מבורדק, צריפי עץ מאובקים. עם נוהל מוכר של שחרור מהצד האוגנדי. משאים ומתנים עם חלפני הכסף שמסתערים מכל עבר – ולא לפני שפקיד מכס אוגנדי מלא חשיבות עצמית שלף לי נייר בו הוסבר באנגלית שאני צריך לשלם עוד 20$ מס על משהו שלא שילמתי בכניסה – הוכחתי לו שהוא טועה בכך ששלפתי קבלה על התשלום. עשיתי זאת לנוכח עובדיו שגיחכו – מה שכמובן גרם לו לסגור את המחסום וללכת – בעברית: רצתי בעקבותיו ושילמתי כמו כל אלה לפני – ואפילו צחקתי איתו כשאמרתי לו שהבנתי את כללי המשחק "זה בסדר אחי ניצחת". כנראה, לא אני אתקן את אפריקה.

בצד הרואנדי, אף שהמשרדים היו מיושנים ובלים, כבר קיבלתי רמזים שמעכשיו מישהו משנה ראש בכל הקשור לסטנדרטים של איכות, שירות ותשתית אפריקנים. וגם הנהיגה עוברת לצד ימין כמו בארץ. מלא תקווה לטוב, באתי לתוך שוויץ של אפריקה.

כשהרגלית למטה:
– במסע רכוב האופנוע הוא המלך אך זכות הרוכב לחזור שלם קודמת.
– כשמטיילים בעולם – זו חוכמה קטנה לראות את הבעיות המקומיות וזו חוכמה גדולה לסלוח.
– דברו עם מי שרק יסכים – זה משנה דעות קדומות והנחות יסוד.
– חיוך הוא המילה הבינלאומית הטובה בעולם!
– כשדברים מתחרבנים, תנוח יומיים.

—————————————————————–

כל הזכויות C לצילומים ולכל השאר שמורות ליוני בן שלום

————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

תקלה מביכה – ואנשים טובים

לבלוג השופע אור של אחינעם כאן

ביום רביעי בבוקר הנזי ואני ביצענו את הבריחה הגדולה מקופי ביי. מכיוון שידענו שהכבישים ייחסמו על ידי הפגנות, יצאנו מוקדם בבוקר בשיירה של שני טנדרים ואנוכי בדרך עפר היקפית. הנוף היה מדהים – שמש נעימה, שמיים בהירים והגבעות הירוקות של החוף הפראי. ילדים בדרכם לבית הספר, פרות חוסמות את הכביש ובכל מקום שאליו אתה מסתכל בתים צבעוניים מנקדים את ההרים. לרוע מזלנו, קרוב מאוד לכביש הראשי, כשחשבנו שאנחנו כמעט עשינו את זה – מחסום נוסף. נשים רקדו ושרו, גברים חפרו תעלה בכביש עפר על מנת למנוע מרכבים לחצות ושרפו צמיגים ומכוניות חסומות עמדו משני הצדדים, נהגים מגדרים את ראשם ושואלים את עצמם מה לעשות. הנזי הכיווין את השיירה שלנו להתפרץ לאיגוף מימין סביב המחסום לפני המפגינים היו על אלינו. עשינו את זה, אם כי כל כלי רכב בשלב מסוים נתקע בבוץ. ואז היינו על הכביש הראשי. זפת חלקה, ואין הפתעות נוספות. או כך לפחות חשבתי.

זה היה אמור להיות יום קל. הרכיבה הייתה נהדרת. אזור קוואזולו נטאל מזכיר לי את ארה”ב – גדול, פתוח וירוק עם פרות רועות בשלווה ועצים שהחלו לשנות את צבעם לכתום וחום לקראת החורף.

היו לי רק 300 קילומטרים כדי להגיע לאנדרברג, עיירה קטנה על הגבול הדרומי של הרי הדרקנסברג ועל מרגלות מעלה סאני האגדי. אבל כפי שאתם בוודאי ניחשתם כבר, היום הזה לא הלך חלק. בכלל, מעכשיו אני אוסרת על עצמי אי פעם לחשוב שיהיה יום קל.
עשרה קילומטרים לפני אנדרברג הרגשתי שמשהו לא בסדר עם האופנוע. המנוע צורח אבל האופנוע פשוט לא מאיץ. שארית הדרך הייתה עינוי, בקושי 40 קמ”ש והמנוע על סף התמוטטות עצבים. סוף סוף הגעתי להוסטל שלי ללילה והתקשרתי להתייעץ עם יו. הוא נתן לי את המספר של שירותי חילוץ והצלה של ב.מ.וו וסידרתי שיבואו מוקדם למחרת לאסוף את האופנוע למוסך הקרוב מחוץ לעיר דורבאן. ייתכן, רק ייתכן, ששכחתי להזכיר את הפאניקה והבכי מצידי.
למחרת בבוקר הגיע הגרר, העמנסנו את האופנוע ונסענו לדורבאן. עכשיו, בבקשה לשבת. אנא ודאו שאין לכם כלום בפה ושהלכתם לא מזמן לשירותים. בגלל שאתם עומדים לצחוק ואני עומדת להסמיק מבושה. רק הורדנו את האופנוע מהגררת צץ בחור, הידק את הבורג של הקלאץ’ וזהו! האופנוע תוקן. נו, מילא…
בסוכנות של ב.מ.וו התלהבו מהמסע שלי ונתנו לי חולצה וכובע.

בסוכנות גם פגשתי את רובין, בחור נחמד שהזמין אותי להוסטל שלו בניוקאסל כאשר אעשה את דרכי חזרה מאתיופיה. ואז ג’ורג’, חבר משותף של יו, פגש אותי בסוכנות, רכבנו סביב דרבאן ולאחר מכן נסענו לבית חב”ד. היה זה יום חמישי, כאשר ערב פסח הוא ביום שישי למחרת. חשבתי לעצמי שאולי יהיה נחמד לחגוג את הסדר, אבל לאחר בירור הסתבר שהארוחה והשהות בבית חב”ד עולים לא מעט כסף, ובנוסף אאלץ להישאר שם עד ראשון בבוקר. כלומר, שלושה ימים של עוצר וחור בכיס. בחרתי במקום זה לחגוג את החג עם צרחות בקסדה של “עבדים היינות הייינננווווו.” בכלל, אולי זה היה יותר הומאני מאשר להכריח את כל אנשי בית חב”ד להקשיב לשירה שלי.
ג’ורג נתן לי לישון בביתו ועזר לי לתקן את המזוודות אלומיניום אשר מתעוותות מכל שקשוק על דרכי העפר. זה מדהים – אדם שמעולם לא פגשתי או דיברתי איתו לפני הראה לי את העיר שלו, הזמין אותי לארוחת צהריים, תיקן את האופנוע שלי, נתן לי לאכול ארוחת ערב עם המשפחה שלו ולישון בביתו. כשאנשים שואלים אותי אם אני לא בודדה כאשר אני מטיילת לבד – לא, אני לא. פגשתי כל כך הרבה אנשים טובים לאורך הדרך – כל יום מלאך אחר שמציל אותי. אני מרגישה כל כך אסירת תודה, הלב שלי מרגיש פתוח ומלא באושר. תודה, תודה, תודה.

היום אני נוסעת בחזרה לאנדרברג ומחר אנסה לטפס את מעבר סאני המהולל, אשר ידוע בזוויות תלולות, סיבובים חדים ותנאי מזג אוויר קשים. אחלו לי בהצלחה!

———————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאחינעם הראל

——————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

לרכוב לאורך הים הפתוח והדרך החסומה

לבלוג הזורם בכיף של אחינעם כאן

זה היה אמור להיות יום קל. היו לי רק 350 קילומטרים מאיסט לונדון לקופי ביי, שיכולתי לטוס אותם על כבישים סלולים. אפילו ציפיתי בהתלהבות לרבע האחרון של הדרך אשר הוזהרתי שהוא במצב גרוע ומלא בורות. היה נראה לי שזאת תהיה שבירת שגרה נחמדה מהכביש הראשי.

נסעתי לאט ולקחתי את הזמן להנות מהנוף, של גבעות ירוקות מנוקדות בתים צבעוניים עם גגות קש. בתחנת דלק בדרך פגשתי בחור בשם האנזי, שבמקרה הוא הבעלים של בקפאקרס קופי ביי. פטפטנו קצת ואז נפרדנו לשלום. רכבתי הלאה, עזבתי את ה-N2, הכביש המהיר הלאומי ופניתי לכיוון החוף. לאחר כ -50 קילומטרים מיד בקצה עיקול, הגעתי למספר רב של כלי רכב משטרתיים שעצרו את התנועה. על הגבעה מולנו, במרחק של כ -600 מטרים, הייתה הפגנה גדולה של מקומיים. כהם מחו על כך שאין מים זורמים או חשמל בבתיהם. בעודי עונשת שם מבולבלת, כמה שוטרים עלו על רכב ונסעו לעבר ההמון ואז והחלו לירות באוויר עד שכל האנשים התפזרו ורצו לצדדים. לאחר מכן הם החלו במו”מ ונאמר לנו לחכות.

למזלי האנזי היה במחסום גם כן והחלטנו לנסות תדרך היקפית. אבל גם הדרך הזאת הייתה חסומה בידי מקומיים. לא הייתה לנו ברירה אלא לפנות לאחור ולחזור לצומת הראשית. עדיין לא היה מאוד מאוחר, רק שתיים בצהריים, אבל חששתי שאם אצטרך להסתובב חזרה הדרך עד הכפר הבא בו אוכל לישון רחוקה מאוד. כל אזור ה”חוף הפרוע” נחשב מסוכן מאוד. ובכלל, אי אפשר להסתמך על מפה, לראות שם של עיר ולהחליט לישון שם. צריך להתייעץ לפני עם מקומיים על נקודות בטוחות לעשות את הלילה לאורך המסלול.
לבסוף, לאחר מספר שעות, הודיעה לנו המשטרה שאנחנו יכולים לעבור דרך המחסום מכיוון שראש העיר הגיע על מנת לנהל משא ומתן עם המפגינים. עקבנו אחרי רכב המשורה דרך פיסות זכוכית, שרידי צמיגים בוערים, צינורות בטון וגזעי עצים ענקיים אשר הונחו באמצע הכביש. חשתי מאוימת בשלבים מסוימים, במיוחד מכיוון שאנ יכל כך פגיעה על האופנוע. ילד אחד זרק עליי אבן בי אבל למזלי היא הייתה קטנה ולא נגרם נזק.

כשהגעתי סופסוף לבאקפאקרס הופתעתי לראות שני בחורים יהודים שעשו את כל הדרך המוטורפת הזאת בשביל לחלק מצות לפסח! הם אפילו נתנו לי נרות שבת להדליק. לא יאומן כי באמצע שומקום זה קורה! היינו סך הכל ארבעה ישראלים (בחור שמתנדב במקום כבר חצי שנה, שתי מטיילות ואני) אז הכנו מצה-ברייט חגיגי עם שום, בצל וחמאצ גנג’ה. וכך, אחרי יום ארוך ומוזר, הגעתי למסקנה שאסור לך להיות יותר מדי בטוח כיצד יומכם יסתיים, במיוחד כאשר אתה באפריקה.

היום לקחתי הפסקה מהרכיבה בשביל ליהנות מקופי ביי, אשר נקרא כך בגלל המספר העצום של עצי הקפה שצמחו כאן מזרעים מספינה טרופה או על ידי בוזזים. האזור הוא יפה, אם כי הנהיגה יכולה להיות קשה. בכל רגע כבשים, עזים, פרות, סוסים וילדים יכולים לקפוץ ממש לתוך הגלגלים שלך, וזה אפילו בלי להזכיר את הבורות בכביש שגורמים לך לזגזג כמו מטורף.

שוטטתי לאורך החוף, קראתי ספר והטענתי סוללות (שלי ושל המכשירים האלקטרוניים השונים). לארוחת צהריים אכלנו צדפות טריות ומצה עם דבש. אני מתכננת לעזוב מוקדם מאוד מחר יחד עם האנזי על שביל היקפי בתקווה שהוא לא ייחסם. בוא נראה מה מחר מביא!

—————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאחינעם הראל

—————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

אפריקה! יש שירימו גבה.

אחינעם הרימה כפפה (קסדה וגם אופנוע)

כמה מתבקש לשים כותרת עיתונאית כגון "אישה לבד על אופנוע באפריקה" אנחנו ב"הרפתקה" מעדיפים להתייחס לאדם, הוא או היא, כשווים בשאיפה שלהם ללכת הכי רחוק עם חלומותיהם.

אחינעם הראל יוצאת למסע רכוב באפריקה. לא רק המסע ייחודי, כי אם גם – אחינעם היא הרפתקנית מזן אחר שגדלה במשפחה בה נראה, כי ערכי המושג "חופש" עשויים מחומרים נדירים, ממסורת של סקרנות וחקר הלא מובן מאליו והבלתי שגרתי. נוכחות פיזית בחוויית הגילוי במחוזות מחוץ לדרכים החבוטות והשגרתיות.

כמו כל הרפתקן המוצא עניין לתת במה למסעו גם כאן, אנו שמחים לשיתוף שאחינעם מאפשרת לכולנו.

לאחינעם בלוג מסע יפהפה ובו עוד מידע כאן 

שנייה לפני

22 במרץ 2016

סבא שלי מתנוסס לגובה 2 מטר, עם שיער ג’ינג’י בוהק וידיים שריריות שנובעות משנים של שחיית 100 בריכות ביום אפילו בגיל 80. הוא טייל ברוב העולם על אופנוע – חצה את אפריקה פעמיים, נסע את שביל המשי, הגיע לרוסיה ולארצות הברית. סבא שלי הוא גם זה שעשה את הטעות לתת לי את הספר “מסעות יופיטר” שנכתב ע”י טד סיימון ומספר על מסע האופנוע שלו סביב העולם.

מאז החלום שלי תמיד היה סביב העולם בארבע שנים ושני גלגלים. מחר אני יוצאת לרגל הראשונה של המסע הזה – לחצות את יבשת אפריקה מדרום אפריקה ועד אתיופיה על BMW F700GS לבדי (המסלול). במסע הזה יש ארבעה מרכיבים עיקריים שחשובים לי.
ראשית הטיול עצמו. הוא יהיה מאתגר ואינטנסיבי. אני מודה שאני חוששת מכך שיתקפו אותי ברחובות דרום אפריקה ויגנבו לי כסף, שאני אתעורר בוקר אחד והאופנוע לא יהיה במקומו, שבלילה יבואו צבועים וינסו לאכול אותי או פילים שידרסו אותי, שהאופנוע ייפול לי על הרגל באמצע המדבר ועד שיגיע נפש אדם כבר אמות וכו’ וכו’. אפריקה היא קיצונית בעוני שלה, במזג האוויר, במרחקים ובתחושת הזרות המיידית בתור אישה לבנה. לאורך הטיול אשן בחוץ באוהל ואטייל לבדי. אין ספק שאני בוחנת את עצמי בתנאים קשים. זאת חלק מהמשיכה. כל פעם שאני מטיילת אני מצליחה להוכיח לעצמי שאני מסוגלת להתמודד עם כל דבר ולהתעלות על עצמי. התחושה הזאת מעצימה וממכרת. השילוב של האדרנלין והסקרנות לראות ארץ מדהימה מובילים אותי.

סבא שלי לימד אותי שחצי מכל טיול זה התכנון הכרוך בו. תמיד הרגשתי שיכולתי לבוא אליו עם כל תוכנית אפילו הכי מופרזת שיש – נניח שאני רוצה להצליח לעוף. כל שאר העולם יידחה את הרעיון בצעקות “משוגעת, משוגעת!” אבל סבא שלי יגיד “אין בעיה. איך את מתכננת לעשות את זה?”. כבר לפי שנה תליתי מפות ענקיות של אפריקה על קירות המשרד שלי בצבא והתחלתי לשרטט קווים ולדמיין את המסלולים. דיברתי עם אנשים, קראתי ספרים ובלוגים וגם התחלתי לחפש מימון לטיול. כתבתי למספר חברות ועיתונים בבקשה לסיוע. אני מרגישה לא בנוח עם ליחצ”ן את עצמי והתהליך הזה של ללמוד “למכור” את עצמי היה מלמד מאוד – כמו קורס מזורז בניהול עסקי. גם אם לא הייתי מקבלת תשובה אחת חיובית זה היה שווה את זה. בכלל, הסיבה היחידה לא לנסות משהו היא בשביל לחוס על האגו של עצמך. אני נורא לא מאמינה בלהגן על האגו, זה עוצר אותך מלהעז לעשות דברים. זה בריא לתת לאגו מדי פעם כמה חבטות טובות, זה מאפס אותך ומזכיר לך שזה לא כזה נורא לקבל דחייה, אתה מסוגל להתמודד עם זה.
עוד מרכיב קריטי עבורי הוא לכתוב במהלך הטיול על מנת לשפר את היכולות שלי לכתוב עבור קהל. בטיולים קודמים שלי תמיד רשמתי ביומן ואני נהנת לקרוא אותם ולחזור אחורה בזמן לנקודה בה הייתי אז. אבל כתיבה עבור קהל רחב, לחשוף את עצמך מול אנשים זרים זה משהו חדש. אבל כבר אמרנו כבר, לא? לא חסים על האגו! אני גם סקרנית מאוד לראות איזה הזדמנויות ייפתחו לי בעקבות הכתיבה. אני אפרסם פוסטים גם כאן בבלוג, במגזין האופנועים פולגז (http://fullgaz.co.il/) ובאתר המסעות הרפתקה (https://harpatka.com/).

לבסוף יש את האלמנט של מסע סולו נשי. כל חיינו כנשים מסבירים לנו שאנחנו פחות מסוגלות – פחות מסוגלות לסחוב, פחות מסוגלות לתקן, פחות מסוגלות לנהוג, בכלל לא מסוגלות לחנות, לא מסוגלות ללכת לבד בחושך. באיחוד בתרבות המערבית, בנות מחונכות על “סינדרום העכביש”. הרי אף בחורה לא באמת מפחדת מעכביש קטן ומסכן. אבל אנחנו מציגות את עצמינו כחלשות וחסרות אונים – זה יותר “סקסי”. בפעם הראשונה שלי באפריקה שמתי לב כמה שהיחס כלפי נשים שונה בתרבויות שונות. באפריקה נשים הן אלה שסוחבות, אלה שעומדות באוטובוס ויורדות אחרונות מהספינה. היחס כלפי נשים הוא לא של כבוד או שוויון, אך הן לא נתפסות כלא מסוגלות. אנחנו צריכות להתחיל למתוח את הגבולות של מה שהחברה, ובנות עצמן, חושבות שהן יכולות לעשות ולחנך ילדות צעירות שאין גבולות כאלה. המסע שלי הוא חלק מפריצת הגבולות הזאת. הסכנות קיימות, ויש יותר מהן בגלל שאני אישה, אבל לא צריך לתת לפחד לעצור אותנו.

קייפטאון

26 באפריל 2016

הגעתי שלשום בערב לקייפ טאון היישר לדירה של פאן, בחור הודי שאני מתארחת אצלו דרך Couchsurfing. מדובר באתר אינטרנט שמטרתו להפגיש בין מטיילים למקומיים ככה שבאקפאקרים יכולים לישון בחינם אצל בני מקום ולראות את הצד ה”אמיתי” ולא רק את הצד התיירותי. בתמורה אתה מארח מטיילים כשהם מגיעים אליך לארץ. כך יצרו קהילה של אנשים שאוהבים להכיר תרבויות שונות ואנשים חדשים. יחד עם ליונה, בחורה גרמניה שגם התארחה בדירה, יצאנו לאכול סושי ולחגוג את הערב האחרון שלה והראשון שלי בקייפ טאון.

למחרת קמתי מוקדם וצעדתי לסוכנות של ב.מ.וו. לראות את הפרטנרית שלי לטיול. הF700GS שלי, או כפי שהמשפחה שלי כינתה אותה, “ברומהילדה” (רפרנס מג’נגו), הייתה על שולחן המטבחיים, בתהליכי הרכבת צמיגים חדשים.הרשימה המלאה של התוספות שהיא תקבל:
צמיגי מצלר קארו 3
מושב נוח (ריפוד ומשענת גב)
מגיני ידיים
מגן מנוע מלא שמורכב על הפלסטיקה בין רגלי הרוכב ולא רק מגן על המנוע)
מגן גחון
רגליות עבות מהאדוונצ’ר 800
שמשה מוגבהת
מזוודות אלומיניום
מערכת אזעקה

שאר היום ביליתי בבירוקרטיה מתישה והתהלכות ממשרד ממשלתי אחד לשני. מסתבר שמינואר 2016 כבר לא ניתן לרכוש אופנוע אם אתה לא תושב בדרום אפריקה. שינוי החוקים הפתאומי הזה סיבך הרבה אנשים. למזלי יש לי קצה חוט למצוא פתרון ובתקווה לצאת לדרך כמה שיותר מהר. בכלל, יש מעט מאוד דברים בחיים שהם באמת בעיות בלתי הפיכות. רוב הדברים שמטרידים אותנו הם פשוט פונקציה של זמן וכסף. לי זה עוזר לחשוב על זה באופן הזה – לא כבעיה אלא כמכשול שאני פשוט צריכה למצוא דרך לעבור.

קייפ טאון עצמה היא עיר יפיפיה בה אנשים מכל הצבעים והמינים מתערבבים ובעיקר נסחפים ברוח הבלתי פוסקת. בכל נקודה בעיר אתה מרגיש את הצל הכבד של “הר השלוחן”, הפסגה השטוחה-סגולה שלו מכוסה בערפל סמיך למעט פרקים קצרים בהם היא נחשפת.
שלשום בערב פאן ואני נסענו להר סיגנל המשקיף על המפרץ של קייפ טאון בשביל לצפות בשקיעה המרהיבה (יחד עם הרבה תיירים נוספים). הנה וידאו של הנסיעה והנוף:

בסטוני פוינט במפרץ בטי ראינו פינגווינים אפריקאיים אשר נקראו בעבר פינגוויני ג’קאס (חמור) בגלל הצווחות שלהם. בשנת 1900 היו מיליונים מהם במושבות קינון לאורך חופי דרום אפריקה ונמיביה. בשנים האחרונות הצטמצמה האוכלוסייה והיום המושבה הגדולה ביותר מורכבת מ-2,000 פריטים בלבד כאן בסטוני פוינט.
ממפרץ בטי חזרנו חלק מצעדינו לאורך כביש החוף העוקף אץ שמורת קוגלברג. אני נהגתי בחלק זה, ולא סתם, על הארלי 883. מעולם לא רכבתי על אופנוע בנפח גדול כל כך ומעולם לא הרכבתי נוסע. לא רק זה, גם בחיי לא נהגתי בצד שמאל. ההרגשה הזאת של לצבור ביטחון לאט לאט, להירגע לתוך תנועת האופנוע, תחושת ההישג והתזכורת למה אני אוהבת כל כך הרבה לרכב (לאחר חודשיים בלי), הייתה אופורית. הנוף עוצר נשימה – בצד אחד צוקים חדים נופלים לתוך האוקיינוס הלא נגמר, בצד שני הרים המתנשאים מעליך. השמש מבין העננים אחרי הגשם. ויותר מכל הרכסים הסגולים-כחולים שמובילים מקייפטאון כל הדרך אל כף התקווה טובה, ודומה שהם מקיפים אותך לחלוטין מכל הכיוונים.כ מה פעמים אנחנו אפילו ראינו בבונים באמצע הכביש!
דבר אחד – הארלים לא בנויים לרוכב מאחורה! למרות כל הריפוד שניסיתי לספק לתחת שלי בצורת רק-עוד-פרוסה-אחת, המקטע האחרון היה סיוט. אבל מה זה קצת כאב? זה היה יום מדהים, אחד מאותם ימים שגורמים לך להודות לאלוהים שאתה חי ומקבל לחוות דברים כאלה!

————————————————————————————–

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לאחינעם הראל

————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה