הרפתקה דוט קום

ארכיוני הבלוג

5 ביוני 2011 קטע רכיבה שאינו נגמר. לנורדקאפ. יום 8

לרקוד עם מִנהרות

יש בצפון אירופה שלושה רוכבים שגילו שפירוש השם "נורבגיה" הוא "תבואו באיגוף". בתום יום רכיבה מתיש, עוד יש להם סבלנות להשקיע, כדי שגם אנחנו נהנה. תודה שועלים!

CIMG5734.JPG


הצג את הוראות הגעה אל Stavanger, Norge במפה גדולה יותר

מילה לכל הדואגים: פלאי הטכנלוגיה הרגילו אותנו להיות בכל רגע זמינים. אז הנה הוכחה להתמכרות הזו; יום ללא WIFI – ונראה שאבדנו. לא לדאוג, הכל בסדר.

היום השמיני למסע לפנינו ואכן, הולך להיות קטע רכיבה ארוך ומתיש; כ-750 ק"מ, מאוסלו דרומה ואז איגוף צפונה ממערב עד לברגן, מבולבלים? ככה זה במדינה בה המסלול האוגף, הוא הדרך הקצרה להגיע מנקודה לנקודה. גם שזו הייתה התכנית המקורית שלנו, כשזה קרה בפועל – התרגשנו.
אוסלו החרוצה התעוררה יחד אתנו, לעוד יום חדש ומאתגר, שטופה שמש חורפית קרירה ונעימה. אוטובוסים יוצאים לעבודה, משאיות זבל אוספות אשפה, רכבת חשמלית כבר על הפסים ועוברים ושבים יוצאים לעבודה. די מוקדם בבוקר, השעה 07:00 ואנחנו כבר בלובי עם הארגזים מוכנים ליציאה. שקיות ארוחת הבוקר המיועדות לתחנת ההפסקה הראשונה, ארוזות, צ'ק-אאוט בקבלה כבר מאחורינו ואנו בדרכנו להוציא את האופנועים מהחניון התת קרקעי. התברברות קטנה בהגעה לחניון (אחרי יום חופש… לא ?) אך אל דאגה, מצאנו את יקירנו, מוכנים ומזומנים למצפה להם ולנו היום: רכיבה ארוכת שעות בכבישי נורבגיה. סגרנו ארגזים וקשרנו חפצים, כבוד הרב אורי בקטע שלו – וקדימה לדרך – השעה 08:00.

CIMG5680.JPG

מתגלגלים ברכיבה עירונית זהירה ואיטית לכביש 18 ומתחילים להדרים במהירות שיוט מקובלת בכבישים הפתוחים של נורבגיה – 100 קמ"ש, נכון, איטי – כמעט זוחל יחסית לפינוקי המהירות בגרמניה, אבל, ככה נוהגים פה! ומשטרת התנועה כאן היא עסק על בסיס כלכלי שלא מבייש שום סטארטאפ… הקנסות בשמיים (אלפי קורונות נורבגים….), שוטרים ומצלמות מפוזרים לאורך הכבישים הראשיים (חריגה מעל 25 קמ"ש מזכה בהיכרות עם קירותיו הפנימיים של בית-כלא ולנו, ממש לא בא על זה, אז פה, אנחנו אזרחים שומרי חוק…) הכיוון למנה הראשונה של הקילומטרז' היא העיר קריסטיינסאנד, שלט מאיר עיניים, מקדם את פנינו ביציאה מהעיר ומצהיר על 315 ק"מ שמחכים לנו עד לנקודה הבאה. ואני חושב; קטן עלינו…, הרי טחנו מרחקים ארוכים יותר כבר וגם אתם…

CIMG5686.JPG

אבל, סליחה על זחיחות הדעת… כי מה שהתברר אחרי 92 ק"מ ועצירה ראשונה ליישור הישבן, שלא כך הם פני הדברים; קטעים ניכרים מהכביש, עוברים בתוך יישובים בהם המהירות המותרת היא 50 קמ"ש. והכל נתון להשגחה קפדנית של מצלמות בכניסה וביציאה מכל נקודת ישוב ואנחנו הרי אזרחים שומרי חוק שלא רוצים לדווח לכם מהכלא, רוכבים ככתוב בתמרור ועוד טיפה…מה שאומר: מרחק של 92 ק"מ שעשינו בגרמניה ב- 40 דקות וכאן בנורבגיה לקח לעבור אותם, 75 דקות… אלמנט שהרגשנו שהחל לשבש לנו את הלו"ז היומי, יחד עם זאת, החלטנו להמשיך את הרכיבה עפ"י התוכנית המקורית.
הרכיבה לאורך המסלול פשוט מהפנטת: ההרים, הכבישים, הנחלים, האגמים, המנהרות והגשרים היא סוג של מעוף בגובה הקרקע ומעוררת התרגשות והתפעלות חד פעמית. איזה ברי מזל אנחנו; התחושה שאנחנו בתוך חלום מחייבת נסיון לשמר את הזיכרון ועצירות תכופות לצילומים רבים. חצינו אינספור מנהרות אחת אחרי השנייה לאורך הדרך, כשהארוכה מבניהן 3.2 ק"מ.

הכניסה למנהרות ובמיוחד בארוכות שבהן, מלווה בכיבוי אורות פתאומי; סוג של חושך "מצרים"  מיידי. הכול נעלם לכמה שניות עד שמתאפסים ומתרגלים לחושך. במיוחד עם משקפי השמש בעת הרכיבה ואז, מקבלים את פלאש השמש כשיוצאים מהמנהרה, מתרגלים וממשיכים הלאה. לכל אורך הדרך נבנות מנהרות חדשות. חלקן נבנות כבסיס לכביש  שאמור לעבור מעליהן וחלקן נחצבות "דוּך" בהרים. כמה נחמד לחשוב, שאנו מדלגים בזכות המנהרות מהר להר בכזו קלילות ואפילו, כשישנם אגמים ונהרות. למעט האספלט השחור, שולי הדרך מוצפים בירוק עצום ודשא (כנראה קוצים ירוקים…), עצים בכל פינה ועד האופק, בצדדים או בגובה מכסים את ההרים, מאות ואלפי בתי קרקע, צבועים בצבעי הקשת, מפוזרים על פני כל הירוק הזה. בכל פעם כשחולפים על פני עיקול, פנייה, כפר קטן, מנהרה או גשר חווים מחדש התרגשות מרכיבה חושנית, ציורית ומהממת שמחסירה בנו פעימה וסוחטת קריאות "ווואאאוו" בתוך הקסדה.

תרגילי שחרור במגרש החנייה, כפיפות בטן, שכיבות סמיכה ומה לא… עולים על האופנועים וממשיכים ברכיבה ארווווווווווווווווווווווווכה.
מבלי לשים לב, השעה כבר 22:00. 600 ק"מ מאחורינו, השמש עדיין זורחת ואנחנו פשוט כבויים לגמרי, נגמרו הבטריות. אפסו הכוחות להמשיך ולרכוב. שולה שכל אותה העת ישבה בחזית ונדנדה על שינויי מסלול, נקראת לעזרה במציאת מקום לינה. ואכן, חלפו כ- 15 דקות והגענו למקום הלינה הראשון (שיחקת אותה שולה…) – המקום היה מלא. כמה מפתיע? – עונת תיירות. רכבנו למקום השני, שם היה יקר בטירוף; 1800 ₪… יצאנו למגרש החנייה אובדי עצות; אוהל או ממשיכים לרכוב צפונה…ופתאום, הגיחה קבוצת רוכבים משבדיה. חמודים ובלונדיניים.., בני מחצית המאה ומעלה… דיברנו, שאלנו, בדקנו. מסתבר שלאחד הרוכבים יש אחות בארץ, היא גרה בנתניה ועובדת בשגרירות שבדיה בתל אביב, כמה קטן העולם… שמו של הבחור, טובי – הוא כבר ביקר בארץ 31 פעמים ובאוקטובר הקרוב, תהיה זו הפעם הנוספת.

לאחר 15 דקות נוספות, כבר היינו על האופנועים ביחד איתם להתאכסן במלון שלהם – מרחק של  25 ק"מ מהנקודה בה נפגשו. נחמדים החבר'ה. מה הפלא, ככה זה אצל האופנוענים, מתחברים בשניה זה לזה בכל פינה בעולם…
קבענו להיפגש שוב לארוחת  בוקר משותפת.
עכשיו 01:00  (בלילה, לא בצהריים !) עברנו למצב אופקי במיטות, גמורים אך מרוצים. כך נגמר לו יום ארוך, מתיש, סוחט, ולעיתים אף מתסכל – אבל נגמר.
מחר, נקום ליום חדש וליופי שלו.

ממני, ממיכאל ומאורי להתראות עד לדיווח הבא.

איציק

——————————————————————————————————————————————–

עריכה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק אורי ומיכאל.

——————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 6 תגובות, הוסף תגובה    

30 במאי 2011 אסי. הנציב המוטורי שלנו במוֹטְרָליָה. כתבה 2

 

האיש שכותב עם מצלמה

הנחיות העורך היו ברורות: "תכתוב!" אז אסי הקליד עם המצלמה.

 

דיווח מצולם על אוז המוטורית המחממת מנועים ולב.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

DSC_0169.JPG

 

 

 

 

 

 

 

"אז כמו שהבטחתי (קודם כל לעצמי), לרדוף אחרי החוויות המוטוריות המיוחדות ביבשת החמישית. הנה:

בסוף השבוע האחרון, נסענו למסלול המירוצים בעיירה ווינטון Winton Motor Raceway
זה מסלול באורך 3 ק"מ שנבנה בשנת 1961 וזכה לארח כמה מהמירוצים הנחשבים ביבשת. מכוניות ואופנועים. יש בו קטעים של ישורות ו-12 פניות שתוכננו "להוציא" מכלי רכב ונהגים, את המקסימום בביצועי מהירות ושליטה. לשם נסענו ועשה רושם שחצי אוסטרליה הגיעה איתנו.

800px-Winton_Motor_Raceway_(Australia)_track_map_--_original_track.svg.png

יצאנו בכביש ממלבורן לכיוון ווינטון


הצג את הוראות הגעה אל Winton, Victoria, Australia במפה גדולה יותר

כשבארץ חוגגים את הגשם האחרון, כאן באוסטרליה נרטבים מהגשמים הראשונים שלקראת החורף. סוף הסתיו, הוא סוג של חג ביבשת שיחסי הציבור האקלימיים שלה, הם שם נרדף למדבריות ויובש. כל השבוע היה מזג אויר חורפי גשום וקר… בבוקר המרוץ היה אפור רוב הדרך… כשהתקרבנו לעיירה, השמש הבינה שהגזימה ויצאה מבין העננים האפורים לקבל את פנינו… מזג האויר היה אידיאלי ליום כזה; שמשי וחמים. תענוג!
אז ככה:  וינטון היא  אחת מהעיירות המייצגות את היסטוריית ההתיישבות באוסטרליה. היא ממוקמת במדינת ויקטוריה, בחלק הדרום מזרחי של היבשת. ווינטון (לא לטעות, יש גם עיירה באותו שם, במדינת קווינסלנד בצפון מזרח היבשת) הפכה למקום מפגש לכל סוגי המירוצים. יש בה מסלול איכותי סָלול אספלט משובח. במהלך הסופ"ש האחרון של חודש מאי, הציעה מרוצים נון-סטופ עם יותר מ- 400 מכוניות ואופנועי מרוץ מהשנים 1920 ועד 1980.
אירוע שנמשך יומיים וכלל בין השאר מרוצים של רכבי אספנות. די הזוי לראות רכבים בני 30–50 שנה, מתחרים על מסלול מרוצים מודרני… (תחשבו על כך שמועדון החמש בארץ, מתאסף למירוץ אמיתי בו קורעים את המכוניות והמכלולים שלהן, במקום להעמידן בזהירות בתערוכות הנוצצות והסטאטיות הרגילות).
לאירוע הגיעו רכבים ואנשים מכל רחבי אוסטרליה. כל מקצה נמשך 5 דקות בערך וכל אחד היה שונה מקודמו:  פעם עלו אופנועי הארלי, טריומף ונורטון ישנים ואחר כך אופנוצָד עם סירות. אחריהם, עלו למסלול כל מיני יצירות מוטוריות ישנות בעיקר מהמורשת הבריטית הקלאסית, מעידן בו מכונית היתה משהו קטן ואישי והעיצוב הדגיש את העובדה שתעשיית הרכב הבריטית נולדה במוסכים קטנים של משוגעים. ואת השיגעון הזה הבריטים שלחו גם לכאן …לראות אם.ג'י. ומיני-מינורים מהתקופה שלפני שמהנדסי ב.מ.ו הפכו אותן לתכשיט יוקרה. טסים ומתחרים במוסטנגים. תענוג…מזל שלקחנו כמה כרטיסי זיכרון, 2 מצלמות..ובטריות גיבוי.
וכמו תמיד… אוהלים. בארבי על האש, בירות והרבה כיף…חזרנו הביתה באותו יום. לא נורא, כולה 500 ק"מ….  הלוך חזור.

תהנו מהתמונות

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ממני ומהאישה שאיתי.

עד לסיבוב הבא. להתראות.

אסי

———————————————————————————————————————————————-

עריכה קטנה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאסי מילר

———————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

29 במאי 2011 יום רכיבה ראשון. בדרך לנורדקאפ. 3

ברלין על החרטום

אין כמו רכיבה ראשונה במסע… גם אם היא הרכיבה המליון בחיים!

 


הצג מפה גדולה יותר

נפרדנו מכם על בטן ריקה. מייד אחר כך יצאנו לארוחת ערב במסעדת טוק-טוק סינית בעיר. הלכנו על מרקים… מרק עוף לאורי ומיכאל ומרק ירקות עבורי – (כרגיל צמחוניים נולדו לסבול) מסעדה חמודה מאד וצוות מלצריות סיניות דוברות גרמנית ואנגלית טובה. שהצדיקו את המוניטין של האוכל הסיני ככוח עולה על מגרשי הפאסט-פוד: היה מעולה ומשביע.

חזרנו לחדרנו אחרי כמעט יומיים ללא שינה מסודרת, הרגשנו מותשים. פשוט נשפכנו למיטות.

רציתם ריאליטי? בבקשה

עייפות עייפות, אבל קפצנו מהמיטה כבר ב- 05:30 וגם העננים קפצו למדינה אחרת ופיזרו את ההפגנה הרטובה מאתמול… נחמד מצידם… התחלנו בהכנות ליום הרכיבה האמיתי הראשון. ארוחת בוקר דשנה במלון – (כמובן שהיינו ראשונים 06:45).

אם זה נראה לכם סקר מסעדות… נראה אתכם מתרגשים על בטן ריקה!

סיימנו את ההתארגנות. בטרם יצאנו לדרך הזמנו לילה נוסף ליום האחרון בעיר, לכשנחזור מהסיבוב. אגב, המלון נמצא קרוב מאד (200 מטר) לחנות האופנועים ומאד מומלץ (90 יורו לשלושה מבוגרים בחדר) למי שחושב להשכיר אופנועים אצל מר הרמן… רבע לתשע ואנחנו כבר על קצות האצבעות. ההתרגשות מאטה את השעון. מחכים לפתיחת החנות ובזמן שנותר, מציצים מבעד לזגוגיות על האופנועים שלנו. ואז כמו שעון שוויצרי (גרמני) הגיע מר הרמן. האופנועים הוצאו אחר כבוד מהחנות. העמסנו את הארגזים והציוד הנוסף. תדריךGARMIN ויוצאים לדרך. המטרה – לתת בגז עד ברלין – 600 ק"מ .

בחרנו לעלות על כביש 93 ולהתחבר בהמשך לכביש 9 המוביל באוטוסטרדה עד ברלין. התחלנו ברכיבה בתוך ערים וכפרים ציוריים, על כבישים מפותלים (כמו בית גוברין רק 150 ק"מ) וחלקם ישרים כמו סרגל. נופים עוצרי נשימה. ירוק, נקי, מצוחצח ועשיר בטירוף ופסטורלי ושקט. גלוייה. כמו לרכוב בתוך סרט טבע. מדי פעם עלינו לרכיבה מהירה על האוטוסטרדה וכמה עצירות בדרך. פגישות אקראיות עם קבוצות נוספות של אופנוענים מכול אירופה. שרק מריחים מזג אויר נאה ויוצאים לרכיבות בכבישים המדהימים של אירופה. נסיעה מנהלתית של 140 קמ"ש בממוצע הובילה אותנו למלון בברלין בשעה 18:00 . המלון ממוקם כעשר דקות הליכה ממרכז העיר ומהאתרים המומלצים, האופנועים – וזה חדש – חונים במחסן בשכר עם שומר (8 יורו ליום) שווה כל שקל…. גניבה עלולה להרוס את הטיול והשתתפות עצמית של 1000 יורו יכולה להרוס את חשבון הבנק…. האופנועים נקשרו והלכו לישון ואיתם גם אנחנו, לא לפני שקינחנו את קרנבל הרכיבה היומי, בארוחת מרקי גולש נוספת ופלטה ענקית של סלטים עם טונה. מחר החלטנו על "דיי-אוף" בברלין לראות את העיר. CIMG5123.JPG

יום ראשון 29 במאי 2011

כהרגלנו בקודש בשלושת הימים האחרונים, התעוררנו גם היום די מוקדם – כנראה הגיל עושה את שלו… אפשר לומר; שקצת התפנקנו במיטה ובשש וחצי כבר היינו ערים לתחילתו של עוד יום במסע האישי שלנו. כאמור, היום יוקדש לטיול רגלי וספורטיבי ברחובות ואתרים בברלין עד כמה שהזמן והכוח יאפשרו לנו. היום התחיל בארוחת בוקר עשירה והפעם מאד! עוגות ומאפים שונים, 4 סוגי לחמים, דגנים מסוגים שונים וכמעט כל סוגי הפירות שרק אפשר לחלום עליהם, אקזוטי משהו… אז אחרי ארוחת בוקר מלאה, עם קצת סנדוויצ'ים וקרואסונים בתיק יצאנו לכבוש את העיר. PIC_0286.JPG מרכז העניינים לתיירים בברלין, נמצא במרחק 20 דקות הליכה מהמלון, קבענו מסלול היקפי שיעבור בכל האתרים שרצינו, חמושים בתיקי גב, סנדוויצ'ים ומים, התחלנו ללכת, לא לפני שעברנו לבדוק את יקירנו בחנייה המקורה – צילמתי אותם – אני יודע… התגעגעתי. מרכז ברלין בתקופה זו עמוס במטיילים ותיירים. שילוב בין ארכיטקטורה קלאסית מהמאות הקודמות ובניינים אולטרה מודרניים מהמאה הנוכחית. שער ברנדרבורג. בניין הרייכסטאג כבר נתפס לנו הצוואר מרוב קריאות "ואוו!!!"

פגשנו קבוצות של אופנוענים; מאיטליה – הרליסטים. מפינלנד – ב.מ.וו"ים. כמה שונים הם נראים, אפשר לראות בתמונות; ההרליסטים על המדרכה באמצע התנועה מול שער ברנדרבורג. והרחובות מלאים בכל מיני תופעות מוטוריות: פרארי, רכבים ישנים (טראבנט) ומיוחדים וגם מועדון חמש ברלינאי מסתובב לו ברחובות העיר…

סיימנו את הסיור בבית הכנסת הגדול שנחרב ושופץ מחדש. מרשים מאד – לא ניתן לצלם במקום כך, שאין לי תמונות להוכיח, תצטרכו להגיע ולראות בעצמכם. CIMG5182.JPG

מחר, עוזבים את ברלין, עולים על האופנועים ועוברים מדינה – דנמרק. כ- 500 ק"מ רכיבה. מקום הלינה יישמר כרגע בסוד. אז ניפגשו מחר בדנמרק. המשך ערב נעים. איציק, מיכאל ואורי

———————————————————————————————————————————-

עריכה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות למיכאל, אורי ואיציק

———————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 17 תגובות, הוסף תגובה    

9 במאי 2011 יניב ואריקה עושים את דרום אמריקה. ועוד איך! פרק 1

P1030295.JPGאקוודור

הנה סיפור על שני אנשים מיוחדים ונועזים. שיצאו לממש חלום רגע לפני שהם מסתערים על החיים. יניב זינגר ואריקה רוֹ נפגשו בארץ כשיניב הדריך קבוצת צעירים מפרוייקט "תגלית" איתה הגיעה אריקה. אחרי שאריקה עשתה עליה. התגלגלו השניים לתל-אביב. אריקה מילצרה, עבדה במרכז שירות טלפוני ואפילו מכרה בוריטוס על שפת הים. יניב מלמד מתמטיקה בGMAT ומצלם חתונות מדי פעם. הם החליטו לעשות משהו אחר לגמרי; לרכוש שני אופנועי BMW f650gs בארה"ב ולרדת עד לאושואייה בצופצ'יק התחתון של העולם ואז לעלות חזרה צפונה. בעת כתיבת שורות אלה, הם יושבים בבוליביה. שמעם הגיע לאזני במקרה. ואז איתר אותם ערן שביט ידידי ממקסיקו וכך הגעתי לבלוג שלהם. כן, יש להם בלוג כתוב אנגלית, טעון בסיפורים נהדרים ובעיקר צילומים שהעתיקו את נשימתי. מדהימים. יצרתי קשר עם יניב והצעתי לו לחשוף את סיפור המסע כאן בעברית. לקח קצת זמן עקב בעיות תקשורת והנה הפוסט הראשון. ישבתי לתרגם מתוך הבלוג של אריקה ויניב. קטע המספר על "סאגת הצמיגים" בדרך חזרה צפונה. קצת ארוך ולכן יחולק לשני קטעים. אך הצילומים…. וואיי וואיי איזה יופי.!  . תיהנו!

ראשית, מאחר ואין מצב לתרגם את כל הבלוג הנפלא של אריקה ויניב, אני מצרף אוסף צילומים מהדרך שלהם. (כתבה קצרה בהמשך).

 

לידיעה כללית: אריקה קיבלה רשיון לאופנוע שבועיים לפני היציאה לדרך ויניב רכב רק 3 חודשים לפני היציאה…

Americas-Small1.jpg

 

IMG_1633.jpg


P1010040.JPG

 

למעלה: באחה קליפורניה- בפינה של קוקו (כן דיווח זכור מהסיבוב של עמיר פורת)

למעלה: חניית לילה במדבר האטקאמה צ'ילה

 

סוף העולם: פארק לפטאייה אושואייה דרום ארגנטינה

צמיגים בקצה העולם. חלק 1

"בפעם הראשונה שהתחלנו לשים לב להתבלותם של הצמיגים האחוריים, היה בסביבות סנטיאגו צ'ילה. אחרי משהו כמו 12 אלף מייל של רכיבה, אף שראינו את סוג הצמיגים שהיינו צריכים יותר מאשר במקום אחד על פניו עברנו. מבלי לחפש אותם כלל. לא עלה על דעתנו לקנות אותם. ראשית, צ'ילה היתה הארץ היקרה ביותר בה ביקרנו מאז יצאנו לדרך וההגיון שלנו כיוון אותנו לחשוב, שאין מצב שנמצא איזו שהיא סיבה לקנות בה משהו יקר. שנית, מה שהבנו זה שהצמיגים שחוקים רק קלות ולא ממש נראה לנו עניין רציני, שיש להלחץ ממנו.
ולא כך. מעבר לסנטיאגו רכבנו עוד שלושת או ארבעת אלפי מיילים בלי שום בעיה, כל הדרך עד לאושואייה. בכל מקרה, כשהגענו לשם, השחיקה בצמיג האחורי שלי הייתה כבר במצב מדאיג דיו, כדי לבשר לאריקה שעלינו לקנות צמיגים אם ניתקל במשהו כזה.

אך כמה אופייני לי; לא מספיק מודאג ורציני כדי ללכת ותכל'ס לחפש צמיגים חדשים. מה שכן חיפשתי, היה תרסיס סיכה לשרשרת. מסתבר שמה שגורם לי לפעול ברצינות, הוא זכרון של נסיון רע שהיה לי. או במקרה הזה, השיניים בגלגל האחורי הפכו כל כך משוייפים מכך שהשרשרת הייתה רפויה יותר ויותר, שהם החלו להשבר וסירבו משום מה למלא את חלקם במסע. כלומר לדחוף את האופנוע קדימה. וההמתנה בת שלושת השבועות בקארטחנה לחלקים חדשים שיגיעו בדואר השאירה משקע. כל זה מתקשר לסאגה, כי הדאגה לחומר סיכה הביא אותי לחנות האופנועים היחידה באושואייה. אף שזו עיר מפתיעה בגודלה, אופנועים לא ממש נפוצים כאן, מעצם העובדה שיש רק 3 חודשים בהם מזג האויר מאפשר לרכוב בה. בחנות ראיתי צימיגי מצלר דגם 'סהרה'. שאלתי אם הם מחזיקים צמיגים מתת דגם 'טורנס', שזה הדגם עליו רכבנו עד לכאן. תשובה שלילית…"טוב, מילא, נקנה אותם מאוחר יותר"…

מה שלא לקחנו בחשבון, זו העובדה כי מאושואייה לבארילוצ'ה Bariloche התכוונו לרכוב עם האימהות שלנו ועם דודתי. שלוש הגברות ברכב שכור ואנחנו כמובן על האופנועים. בכדי לדייק, לקחנו את זה בחשבון, אך לא הבנו באיזה קצב נצטרך לעמוד, בכדי לשמור על המהירות שלהן. עזבנו את אושואייה ב- 22 בפברואר (2011) מתוך כוונה להגיע לבארילוצ'ה ב 4 במרץ (באנגלית אגב, "מארץ' פור" זה התאריך היחיד שהוא גם פקודה…) מה שאומר שעומדים לרשותנו 10 ימים, לכסות דרך של כ- 2000 מייל. כאשר שליש ממנה דרך עפר ועדיין להספיק לבקר ולבלות; בפוארטו נאטאלס Puerto Natales. טורס דל פיינה, הקרחון המדהים של פריטו מורנו, פיצרוי, אל-צ'אלטן והקראטרה אוסטראל, בתוך תא הזמן הזה. פתאום היינו צרכים להתעורר בשעה 6:30 בבוקר ולרכוב לעיתים מעבר לנקודת תשישות. עם אפס בלמים. סגנון רכיבה זה היה זר לנו. עד לרגע זה היינו מורגלים להשלף משקי השינה שלנו, רק כשהם הפכו חמים מדי, סביב השעה 10:00 בבוקר. (או בימים גשומים בהם לא טרחנו כלל לצאת מהם, פרט לעשיית צרכים. אף שבאותם ימים לא ממש יצאנו לפשתן בחוץ), רכבנו רכיבה איטית, תוך שימוש מוגבר בבלמים בקטעים עם אחיזה בעייתית. הפסקות רבות לצלם. ועצירה סופית ממש לפני שקיעה. בצורה כזו, כיסינו לעיתים לא יותר ממאה קילומטרים ביום. ומכאן יש לפנינו כמה ימים של 500 ק"מ ויותר ביום. עצירה לחיפוש צמיגים ועוד יום כדי להתקין אותם, לא באו בחשבון. החלטנו לדחות הכל עד לבארילוצ'ה.

המשך בוא יבוא. מי שקצר סבלנות, יכול לדלג ישירות לבלוג שלנו. להתראות בפרק הבא. אריקה ויניב

————————————————————————————————————————————————————————–

תרגם יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליניב ולאריקה.

————————————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

6 במאי 2011 אוז, עם השעון ועם אופנוע. פרק 4

חופים, צמרות ודולפינים.

זאק מטפס צפונה, לאורך האוקיינוס ההודי.

Zahi Aus 4 map.jpg

בחיי שאני חולה…ניסיתי לדחוק את העובדה הזו הצידה בעשרים וארבע השעות האחרונות, אבל השיעול והנזילה מהאף רק מחריפים… נצטרך לדאוג שהמצב לא יתדרדר למשהו גרוע יותר.
אספרנס Esperance ואולבני Albany היושבות על החוף הדרומי של היבשת מקסימות ביופיין (אך מאד תיירותיות). עיירות קטנות על חופי האוקיינוס הדרומי. חופים לבנים וארוכים, איים קטנים ממש קרוב לחוף. רציתי לבלות שם לפחות יומיים, אך מזג האויר היה גשום וסוער ובנוסף הרגשתי רע, כך שזרקתי כמה מבטים מהירים סביב והמשכתי בדרכי – מקווה שמזג האויר ישתפר.

בהמשך הדרך לכיוון רייבנסת'ורפ Ravensthorpe נתקלתי ברוחות צד חזקות והחלטתי לעצור ללילה בהופטאון Hopetoun . ואיזה לילה זה היה. הופטאון היא עיירת כורים קטנה שלא ממש זוכה לביקורי תיירים… מאחר והגעתי ביום שישי, החלטתי לרכוב לתוך העיר לפאב המקומי, להתחבר לארוחה חמה ובירה קרה. כשנכנסתי, המקום היה גדוש עד אפס מקום. כולם (כמאה איש) הפסיקו באחת לדבר. מהדממה שהושלכה ניבטו אלי עיני כל הנוכחים… הסצנה היתה חסרה רק את אותו פסנתרן שאמור להפסיק לנגן…חייכתי במבוכה אך בחלוף עשר דקות, כבר הייתי למייט הכי טוב של כולם  הוזמנתי למשחק דארטים מול נבחרת המורות המקומית ואז עברתי לשולחן הביליארד עם הכורים ועם הרבה שאלות על האופנוע ועל המסע שלי. סיימתי את הערב בשכרות קלה נשלטת ובמצב רוח טוב, רכבתי בזהירות את חמשת הקילומטרים בחזרה למעון החמים שלי.

DSCF1145.JPG

כאשר נחתי בקמפינג על החוף בקוזי ביץ' Cosy Beach, פגשתי את עבאס, אוסטרלי יליד אירלנד שהתאסלם וחי כמה שנים בעזה. הוא ידע פרטים אודות עזה שניתן לדעת אותם רק אם היית שם. השתכנעתי שהוא יודע על מה הוא מדבר. הבחור נשוי לשתי נשים. אחת יפנית והשניה אינדונזית וחלומו לחזור לגור שוב בעזה. איחלתי לו בהצלחה והמשכתי לכיוון "עמק הענקים" 'Valley of the Giants'  למסלול הרקיע…
מסלול הרקיע (הצמרות) מוביל אותך על גשרים תלויים בגובה 40 מטר, בין ענקי אקליפטוסים. הגבוהים והרחבים שראיתי מעולם.
אוגוסטה Augusta , הנקודה הכי דרום מערבית באי האוסטרלי, היתה היעד הבא שלי. מראה מפגש האוקיינוס הדרומי משמאל, לאוקיינוס ההודי מימין. מנקודה למרגלות המגדלור בקייפ-לייואין Cape Leeuwin – פשוט עוצר נשימה.
באוגוסטה הלכתי סוף סוף לרופא וקיבלתי אישור שריאותי נקיות וכי אני סובל רק מצינון והמלצה שיהיה חכם יותר להמנע מרכיבה בגשם…

208358_185945371451541_153738271338918_435554_8352500_n.jpg

התחנה הבאה שלי איפשרה לי בדיוק אתה זה; שלושה ימים בחווילתו המפנקת של ניק בעיר פרת' Perth.
לאחר שלושה ימי מנוחה בפרת', בה קיבלנו טיפול: האופנוע  בסוכנות של ב.מ.ו ואני במבשלת הבירה של 'Little Creatures' brewery. התחברתי שוב לדרך ולהמשך המסע. כמאתיים קילומטרים צפונה מפרת', הגעתי לפינאקֶאלס Pinnacles. צורות מוזרות של סלעי גרניט התקועים ומציצים מתוך דיונות חול.

226058_189231721122906_153738271338918_456424_7644104_n.jpg

כשירדתי מהדרך הראשית, קפץ לפתע קנגורו מתוך השיחים בצד הדרך. משהו כמו חמישים מטרים לפני. שנינו נבהלנו כהוגן. ואם הברנש היה עוצר (דבר שקורה לעיתים במצבים כאלה) ודאי הייתי מתנגש בו, כי הייתי על כ-110 קמ"ש ואין מצב לעצור בתוך חמישים מטר. למזלנו הוא המשיך לעבר השני של הדרך ונעלם בין השיחים.
העצירה המשמעותית הבאה הייתה בדנהם/מאנקי מִייה Denham/Monkey Mia. מקום בו מתקיימים שני דברים יוצאים מן הכלל.

222133_189232024456209_153738271338918_456430_672327_n.jpg

227758_189232194456192_153738271338918_456434_5760971_n.jpgלמעלה: בכניסה לדנאהם אזהרה מפגישה עם דיירי המקום

226553_189232377789507_153738271338918_456440_2137187_n.jpg

הראשון היא בריכת הֶמלין Hemlin עם הסטרומוטוליטיז Stromatolites . הלוואי והיה לי זמן להאריך ולכתוב על כך, אך אם הצלחתי לעניין אתכם בכתיבתי, לכדי הגעה לקטע הזה…עשו לעצמכם טובה ותגגגגלו את השם. מדובר בגשר-חיבור בין תקופה של לפני שלושה וחצי מיליארד שנים (!) לחיים על כדור הארץ, כפי שהם מוכרים לנו היום. האטרקציה השניה, הם הדולפינים במאנקי-מִייה. דורות על דורות של דולפינים מיגעים לחופים האלה מדי בוקר, לאכול ולזרוק מבט לכל התיירים המגיעים לראות אותם…

יאללה. המשך יבוא.

להתראות

ZAC

————————————————————————————————————————————————-

תרגם וערך קלילות-יוני. כל הזכויות לטקסט ולצילומים C שמורות לצחי

————————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

« פוסטים נוספים - פוסטים קודמים »