הרפתקה דוט קום

ארכיוני הבלוג

9 ביולי 2009 יוני מקפל את צפון אמריקה

דרומה דרומה ללטינו שבי

IMG_3871.JPG

על הכביש ללאס-ווגאס

מי לא שמע על לאס ווגאס. אני מניח שרבים לא ביקרו בה אבל המושג, האיקון הויזואלי הזה מוכר לכל אחד, כמו פסל-החירות. מגדל-דוד או הביג-בן בלונדון. גם ווגאס היא מושג, אורות מרצדים, אנשים מהמרים, רולטות, ז'יטונים, קרופייה, בניינים מוארים. עיר החיה את החלום. הכסף זורם ברחובות.

המדבר של נבדה קיבל אותי כשדלת התנור פתוחה והמאוורר עובד. בלי הנחות לאופנועים, בלי חוקי משחק ובלי מצפון. הרגשתי מה זו צלייה מהירה, וכל שהייתי צריך זה טנדר קטן עם אורז בצד שמאל ואחד עם ירקות מצד שני כדי להקרא "מנת היום". וטראח, ישר מתוך הכביש הנידח באמצע שום מקום.

נדחפתי מבלי להבין איך, לפלטפורמת מחלף בת 5 מסלולים מבטון בהיר וחלק בו דוהרות מכוניות חדישות וגם פחות במהירות שאסור להסס בה. ולחשוב טוב טוב, אם כתבתם צוואה לפני שאתם עוברים נתיב. הוקפתי משאיות עם קבינה מכרום, לימוזינות מואורכות עם שמשות אפלות, רכבי מוסטנג נטולי גג, ומרכבות האמרים נישאים על צמיגי חתך נמוך וחישוקי נחושת קלל. לא הצלחתי לגמרי להבין מה מסנוור אותי, כשנשקפתי לפתע מתוך קיר בגובה עשרות קומות שכולו מכוסה שמשות הנוגהות כמראות זהובות. ועוד בניין זהוב מימינו ועוד אחד מאחור ושניים שוכבים באלכסון. והי! מגדל אייפל. ופסל פרומתיאוס שנלקח ישירות מוורסאי תלוי מעל דשא פלסטיק מלאכותי מוול-מארט. ובניין בסגנון מוזיאון גוגנהיים בבילבאו נשען על צילו של מבנה בצורת בקבוק קוקה קולה. בחיי, הו! הנה גיטרה ענקית ויש גם גונדולה. ועל כל הסצנה הרידלי סקוטית הזו משגיחים מסכי ענק עם מיטב נציגיו של אורוול בהנחיות צבעוניות מה לקנות, על מה לחשוב, את מי לאהוב. עשיתי שני סיבובים על הרחוב הראשי. ולא הצלחתי להבין מה זה הפאתטי-מורגאנה הזו. אז כן כן, הבנתני שאני בלאס וגאס. אני לא אידיוט וגם כתוב בכניסה. אבל הגעתי אליה בשעה הכי דפוקה להתאהב במישהי. בשעות האור הכי אכזרי. צהריים. בלי צל. בלי חמוקים. בלי מסתורין, בלי הסתרות ועם הרבה מדי קמטים, גוף נובל ופיגורה של תפאורה – זו שהלילה יודע להעלים. תפסתי את ווגאס לא מוכנה.

רק רגע, לפני שמישהו נפגע לי, נכון גם שהגעתי לוגאס עם דעות קדומות. זה לא שאני לא אוהב להרוויח במשחקי מזל. אני אוהב את זה בטירוף. אני מאלה שממש אוהב להרוויח מהימורים, הבעיה היחידה שלי זה שאני לא מהמר. (כן כמו בבדיחה), אבל שוב. מפרגן מכל הלב למי שנהנה מכך, מי אני שאשפוט. לבריאות ובהצלחה. אני מדבר על ווגאס.

חיפשתי את האדם ברחוב. הייתי סקרן לעמוד מהצד ולהבין מה אני רואה. עוד סיבוב בשכונות היותר שפופות של לאס ווגאס, מנת פיצה אצל מהגר מרוסיה ובירור מחירי חדר במוטל מתפורר, שנוהל על ידי בחור שבקושי דיבר אנגלית, עוד שלוש עצירות לדבר עם אנשים ונהג מונית שנתן כיוונים. ומלצר קשיש לבוש טוקסידו שיצא לצהרי היום ברחוב מאפלולית של איזה בר וברחתי משם מהר. נכון, אני יודע אין זה הוגן לשפוט מקום כזה מושקע ברגע, אבל לי יצא כבר החשק להכיר את הגברת הזו בלילה.

היידי ורפי

מעבר לגורדי השחקים המדבר נשאר אותו מדבר. עם אותה רוח חמה המעלה תמרות אבק המתערבל ונוסע לתוך ההרים הכהים בצד הדרך. חום מעיק ממש. אף  שהקפדתי לשתות כמו דג, הגעתי חצי יבש וצרוב לעיירה ויקטורויל ושם, מוטל שעלה 56 דולר ולדעתי נרדמתי באמבטיה

אני מקבל הרבה מיילים לכתובתי הפרטית. אחד מהם היה מרפי המתגורר באיזור לוס אנג'לס שהזמין אותי למנוחה בביתו. החלטתי להענות. ממש התאימה לי תחושת בית לעשרים וארבע שעות. ומקולו הצברי של רפי בטלפון כבר ידעתי שאני בכיוון הנכון. היידי ורפי מתגוררים בעיירה אמאריו מצפון ללוס אנג'לס. רפי אסף אותי מהכניסה ונסעתי בעקבותיו לבית באמת חלומי. כמו שהגעתי הביאה לי היידי מהגינה הפרטית שלה עגבניות טריות. איתות ברור ששני החבר'ה האלה קוראים את הבלוג שלי בשקדנות. כי איפהשהו ציינתי שאני בלי עגבניות לא זז. שאפו חברים. החדר הכי יפה/נוח/פרטי בבית הועמד לרשותי. היידי ורפי שני שייטים עם נסיון ותאווה להרפתקנות. רפי הנמצא בארה"ב כבר מעל שלושים שנה, מתכנן ובונה יאכטות, הציג בפני את הקטאמרן המתקפל שתכנן ובנה בהזמנה מיוחדת במספנה בניו-זילנד. לדעתי לא פחות מגאוני. אתה מסיים את השייט. והיאכטה הזו המתאפיינת בדרך כלל ברוחב גדול במיוחד, מתקפלת לרוחב של שני שוחלנות צמודים בערך, וכך אפשר להעלותה על נגרר והביתה. אחרי שסעדנו ליבנו במסעדה צמחונית. ישבתי את שאר הערב לסגור חובות דואר למשפחה, לחברים ותשובות לכמה עשרות מיילים נוספים שקיבלתי במהלך המסע. למחרת בבוקר רפי והיידי כבר ריקדו סביבי מארוחת בוקר נהדרת ועד לכל מיני רעיונות לטיפול באופנוע ועצות מחכימות על ההמשך וניהול הג'י.פי.אס שלי. כולל טיפים על מקסיקו, שכבר מהבהבת לי בראדר כמה וכמה ימים. נפרדנו. תודה יקרים. אני לא מאמין שהיינו נפגשים בשום שילוב אחר. זכיתי!

יצאתי לדרכי בשעת בוקר מאוחרת. רפי המליץ שאעבור באיזה קפה נחמד בו מתרכזים אופנוענים בכל יום ראשון. אולי אצליח לקבל קצת מידע או לפרסם שאני מחפש פרטנר לכניסה לצפון מקסיקו. זאת בעקבות כמה וכמה מיילים מאנשים שטענו שאני בדרך למוות בטוח. ובעיקר כדי להרגיע את משפחתי הדואגת, החלטתי שאשתדל לא לעשות את הקטע הזה ברכיבת בדד.

בית הקפה עמד במקום. ואופנוענים כמו כל אדם. באים לאכול, לשתות, להשוויץ ולתת בגז. שניים שלושה שדיברתי איתם על הנושא אמרו בקיצור : "בולשיט, סע. זה סתם ניפוח". לא ממש שוכנעתי. ואז יצאתי משם לאורך פיתולי כביש המתאימים לאופנועי ספורט משופשפי מפלט. וגלשתי לכביש החוף היורד דרומה ותוחם את אל.איי. ממערב. מה אומר? כביש גרוע.

בית קפה/אופנועים

וכמו כל הכבישים מהרגע שהתקרבתי לאיזור: קאסח אחד גדול. תעצור. תמות. נסחפתי בעקבות הג'י. פי. אס. שאני מפעיל אותו רק באיזורים עירוניים כשאני מחפש כתובת. ולא מצאתי את הדרך להשתחרר. בסוף עצרתי בצד ושאלתי. כן, אני מנוגה ואין לי שום בעיה, רק צריך לדעת את מי לשאול. וכך לאחר עוד שאלה פה ושם, מצאתי עצמי בנתיב הכי איטי  במהירות של 124 קמ"ש, בחום כבד, על כביש בן 5 נתיבים דרומה לסן-דייגו.

וכמו רמזור ירוק שאנחנו מנסים לשכנע במבט מרוכז, שיחזיק עד שנעבור, ניסיתי בכל כוחי לגרום לשמש לאחר קצת בשקיעתה. אבל זהו, חושך ירד ואיתו ירדתי ליד המוטל הראשון מימין (טוב לא צריך להגזים, כי עשיתי בדיקה עם שלושה מוטלים צמודים וסגרתי על הכי זול). כל שרציתי זה להתקלח ולישון במזגן. חמישים ושבע ג'ובות כולל מס. קבעתי למחר בבוקר בתשע עם המוסך בסן-דייגו. יצרתי איתם קשר עוד כשהייתי בקאלגרי. מנהל השירות היה אדיב, והסכים שכתובתם תשמש אותי לקבלת הטפסים הרשמיים וחידוש הרישוי, שהגיעו בינתיים לכתובתה של שירלי אחותי בסן-פרנסיסקו. הגעתי למוסך בשעה היעודה. ביקשתי בדיקה יסודית של כל המערכות, החלפת צמיג קדמי ותיקון מפסק האור הגבוה. כמו כן הלכתי וקניתי בחנות סמוכה מצבר חדש תוצרת "יואסה", כדי להחליף את המצבר המקורי באופנוע. מצבר עליו שמעתי דברים איומים. וגם לי הוא כבר עשה כמה גמגומים בדרך. צריך להבין אם המצבר הולך באמצע הדרך, האופנוע מגיע בגרר למוסך. (או שמביאים לו מצבר. – דמיוני לחלוטין באמצע נו-ווייר אי שם בבאחה במקסיקו למשל) כשהגעתי למוסך דבר ראשון עליתי לנט והכנסתי הודעה באתר מועדון הרוכבים של העיר, כי אני מחפש פרטנר לרכיבה ללג הראשון במקסיקו.

דן טופ

מציג לי את מגב משקף הקסדה שהמציא. (וגם נתן לי במתנה). חתיכה ממגב שמשות ביתי מחובר בכבל קפיצי לדש המעיל, כשצריך מושכים ומנגבים – נהגי מכוניות לא יבינו לעולם את האובססיה הזו של אופנוענים להמציא את המגב האולטימטיבי.

בתוך עשר דקות חזר אלי דן טופ. ואחרי עוד עשר דקות הוא התייצב לפני, העמיד עצמו לרשותי לכל היום לכל משימה שאחפוץ לקראת המסע. ראשית מאחר והבחור נשוי לאשה ילידת גואטמלה הוא על הקו עם מרכז אמריקה כבר הרבה שנים, עם האופנוע הזהה לשלי. דן בן 69 פנסיונר של צי הצוללות האמריקני, מהנדס ימי בהכשרתו. גר בלב סן-דייגו. הוא חזר לא מכבר מעוד סיבוב במקסיקו ויודע הכל על כמעט הכל. איפה לנים, אוכלים, מתדלקים. יחס השוטרים, האוכלוסיה. הכבישים. מה שלא זרקתי לו הוא ענה בגוף ראשון הווה. זה מאד הרגיע אותי. התחלתי לקבל פרספקטיבה אמיתית על הצפוי לי. תוך כדי סיור בשכונותיה של סן-דייגו היפהפיה, קפצתי להתקין אצלו במוסך בבית, יציאה קבועה לחיבור ישיר לתקע משאבת האויר החשמלית שקניתי. לארגן תיק מיכל מחנות שעשתה מבצע ועוד סט קטן של מפתחות טורק.

IMG_4013.JPGדן טופ מסדר לי את החיבורים למשאבת האויר

לקראת הערב יצר איתי קשר עוד חבר במועדון, ישראלי בשם עמיר פורת. השוהה כאן לרגל עבודתו בחברה המייצרת מוצרים בתחום הביו טכנולוגיה. הוא הזמין אותי לישון בדירה שהוא שכר עם שותפה על הספה בסלון. וכמובן, גם עמיר העביר לי כל פיסת ידע שרק יכול היה, כולל תרגול על רטוב של החלפת רפידות בלם. אחרי שגם קיבלתי סיור של סוף ערב של שכונות, פארקים, חופים ושקיעות מעל מצוקי העיר היפה לה-הויה שנושקת לים.

עמיר פורת וחוף לה הוייה

קמתי בבוקר מאוחר יחסית ועליתי על הכביש המוביל לגבול המקסיקני. זהו, צריך להחליף דיסקט בראש. לפחות את זה של השפה. כמה קילומטרים לפני הגבול עצרתי למלא את מיכל הדלק וגם את ארגז האוכל באיזה מינימרקט קטן. ושם כבר כולם דיברו ביניהם רק ספרדית. לאחר עוד כמה קילומטרים של כביש מהיר ורב מסלולי ללא כל שילוט מכוון, פתאום הייתי בחניה ענקית ומקורה, מחסומי בדיקות מוקף דגלי מקסיקו. אני בצד המקסיקני של הגבול כשפקיד משופם וחייכן הסביר לי שעלי לנסוע לתוך טיחואנה העיר ולחפש את משרד המכס. רגע? מה עם ביקורת דרכונים. הוא ניפנף באצבעו קדימה קדימה. וכבר הייתי בתוך כאוס תחבורתי שהזכיר לי את ג'נין או איסטנבול או קהיר. עשן, רכבים מצ'וקמקים, אלפי אנשים ברחובות, רוכלים עם עגלות עץ משדלים אנשים לקנות שתיה ממיכלים בהם גוש קרח צף במים צבעוניים. לא נסעתי מאה מטר וכבר ניגשו אלי שלושה אנשים לא מגולחים שניסו למכור לי שעונים, סט מברגים, בובה שעושה פיפי וטרנזיסטור עם אוזניות. חיפשתי עמוד עם הסמל של מקדונלד, זה הסימן שהפקיד ההוא נתן. למרגלות הסמל הזה מצאתי מגרש מגודר בחומה ועליו שלט חלוד שכתוב בו משהו שדומה ל- Transport אז נכנסתי. הפקיד הבא כבר הסביר לי ששכחתי להסיר את אישור השהות האמריקני בדרכון שלי. אבל איפה הייתי אמור לעשות זאת? הרי הכביש שואב אותך ישר לתוך הצד המקסיקני אין שום משרד או הנחיה לאנשים כמוני. טוב ניחא. האמריקנים כבר יתחשבנו איתי בעתיד. לאחר טרטור לא גדול מדי,

IMG_4026.JPGהיציאה מטיחואנה דרומה לאורך החוף

אבל בסגנון שהזכיר לי את המעבר עם רכב לסיני דרך טאבה, שילמתי 45 דולר לויזה לי ורישוי לאופנוע, קיבלתי מדבקה יפה ויצאתי משם בלוויית כמה נודניקים שביקשו למכור לי דברים או לשאול אותי לשלומי. בטח. ראיתי מרחוק שלט Ensenada ולשם כיוונתי עצמי. והכביש, איזה בלאגן, באמת שמח. הרגשתי נהדר.

הכניסה לאינסינאדה

אני בא מהלבנט ומייד מצאתי שפה משותפת עם חוכמת הרחוב בכל הקשור בהשתלבות עקיפה וזרימה. ויללה עליתי על הכביש הנוסע ישר מערבה, ממש צמוד לחומת הגבול עם ארה"ב. כביש העוקף בעצם את טיחואנה. לאחר כמה קילומטרים, הכביש מגיע לים ושובר בתשעים מעלות דרומה לאורך החוף. כבר בראשיתו – מין שער כזה עם קופאים. תשלום לכביש אגרה. שני דולר (כן, כסף אמריקני הולך כאן חופשי, רק צריך לשים לב לשער) אחרי עוד עשרים קילומטר שוב שני דולר במעבר נוסף עם קופות. אחרי עוד שלושים ק"מ שוב שני דולר. זה בסדר. אני לא מתרגש הכינו אותי לזה, אבל משום מה הרגשתי בתוך סצנה מסרט על טראס-בולבה וכנופיות השודדים שכל אחד גובה סכום על המעבר בשטחו. וקצת היה קשה לי להסביר לקופאי בכביש למה אני צוחק. זהו, הגעתי לאינסינדה ושוב רק כדי לצאת ממנה דרומה. כל ההמלצות שקיבלתי דיברו על התרחקות של לפחות מאה ק"מ מהגבול. והערב מתחיל לרדת. לקראת השעה שבע הגעתי לנקודת ישוב שדן טופ המליץ עליה, כי יש בה חניון קמפינג צמוד לכביש.

החניון בסנטו תומאס

ב- Santo Tomas נכנסתי למכולת בפינה, שבעליה הם גם בעלי אתר הקמפינג. שילמתי עשרה פזו שזה בערך 80 סנט. ופתחו לי את השער. אז באמת כל מה שאנחנו כולנו יודעים על קמפינג, גם המקסיקנים יודעים. העניין הוא באיכות יישום הדברים. וזה באמת סרט אחר. זה סוג של אינסייט על קפיצת המדרגה בין המערב לשאר העולם. הגעתי למין פארק פרטי, שהיה פעם מטע זיתים. שולחנות קק"ל מעץ עקום אבל מתפקדים יופי. ברזים מעלי ירוקת אך עובדים, שירותים נקיים גם אם סדוקים ומתפוררים. חוטי חשמל גלויים אבל עם הרבה שילוט אזהרה סביבם, כמה כלבים משוטטים ומחטטים בפחים, כל השטח מגורף ונקי מאד. אני חושב שהסתגלתי מהר, כי עם כל הפשטות, זה היה מקום שמישהו השקיע בו את הנשמה וזה אולי המסר הכי בולט שאני מקבל עם הכניסה למקסיקו. יש פה נשמה. יש פה חיים. סוף סוף סביבה שמסתכלת לסטנדרט הלינה שלי בגובה העיניים. אי שם בין העצים מצאתי פיסת דשא. את האוהל הקמתי בחושך. הייתי לבד אך קריאת השטח והאינטואיציות שלי אמרו לי להרגע. קשרתי את האופנוע לאיזה עמוד ונרדמתי בצ'יק. מחר אני נכנס למדבריות הבאחה.

בהמשך: אכן הבאחה חיכה לי בצהוב מתעתע ורותח. פגשתי את סטאן ויורי הבלגים הרוכבים גם הם על אופנועים בדרך למרכז אמריקה. חופים נהדרים אוכל נפלא. וכן, פגשתי גם מקסיקנים נחמדים, ברובם.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה    

30 ביוני 2009 יוני בקנדה האחרת

קנדה ממשיכה להצטיין כמדינה נעימה

ההתעוררות שלי לקול שכשוך עופות מים באגם לידי מתחילה בפקיחת עיניים והמשך שכיבה שקטה של כעשר דקות, אני בודק עם עצמי הבוקר אם אני מרגיש בודד או משהו כזה. ומגיע למסקנה שאדם מרגיש בודד כשהוא בבעיה. ובלי פילצוף גדול, אני מרגיש מוקף כל הזמן באנשים, באירועים, בחוויות, במקומות שאיני מסוגל להכיל. אני עולה על גדותי ממש. וכשמסתיים היום, עוסק עוד זמן בנסיונות לפרק וללעוס את היום שעברתי. מעלה גירה כאילו יש לי ארבע קיבות כמו לפרה. הכתיבה כאן בבלוג וביומן הנכתב בפנקס קטן, נותנים לי הזדמנות לחזור אחורה לתוך מה שקרה. והבדיקה המודעת הזו שאני עושה מבהירה לי דבר פשוט, שאיני מודה בו באופן כל כך מוצהר בחיי השוטפים – שכן, כנראה אני מאושר.

רשמים משולי הדרך בין טוד-ריבר לפורט-נלסון

יצאתי מטוד-ריבר בשעה 8 לערך. הכבישים היו עמוסים ברכבים וניכר שאני עובר באיזור מתוייר בכבדות, עשרות קראוונים בשולי הדרכים ולחופי אגמים קטנים שביצבצו מבין חורשות ויערות. הדרך נישאה מעל לנהר מוסקווא שרוחבו כמאתיים מטר ושזרם באסרטיביות של נחשולים וקצף לבן מדרום לדרך. עצרתי מדי פעם כדי להתרשם ולספוג את המראה. באחד מקטעי הכביש נסעתי בעליה שהסתיימה בקצה גבעה, כשהייתי בשיא העליה והכביש המשיך מעבר לה, (מה שנקרא המשך עיוור) חתך את דרכי קראוון שנהגו החליט לפנות שמאלה לאיזור עצירה מול הנוף, למרות קו הפרדה רצוף כפול. הצלחתי לבלום ברגע האחרון ולמנוע התנגשות. נהגים סביב החלו לצפור לנהג הקראוון שישב הלום ונעול במושבו. זה הזכיר לי שהכבישים בקנדה עמוסים ב"סאנדיי-קראוון-דרייברס", תיירים השוכרים קראוון ויוצאים איתו למרחבים ולא תמיד מבינים מה יש להם ביד, את חוקי המקום. או סתם מתרגשים מפיסת נוף הגורמת להם לנהוג בפזיזות. הפנמתי את החווייה. כלומר עלי לרענן את המודעות שלי לסגנון רכיבה הגנתי. הלוקח בחשבון, (בהגזמה כמובן) "שכולם כאן כדי להרוג את האופנוען". לנסות לצפות שגיאות של נהגים אחרים. ולקחת טווח בטחון בכל מצב גבולי.

IMG_2870.JPG

תחנת הדלק "האסקי" בפורט נלסון

לאחר כשעה וחצי הגעתי לעיירת שירותי הדרך לנוסעים בציר (עדיין האלקאן), פורט-נלסון (Fort Nelson) . כאן הכביש עושה פניה של תשעים מעלות דרומה. בפורט-נלסון עצרתי לתדלק בתחת הדלק "האסקי" ולחסל את שאריות המזון מצקלוני הדל. נכנסתי לתוך משרדי התחנה כדי לשלם. הסתבר לי שכרטיס הויזה שלי לא קביל ישירות במשאבות הדלק. באחת התחנות הסביר לי בעליה כי מאחר וקנדה היא גן-עדן לזייפני כרטיסי אשראי ורמאים באמצעים וירטואליים, רוב חברות האשראי מקשות על נושאי הכרטיסים שלהן בשימוש שוטף ויומיומי בקנדה. כך שאני נופל עם הויזה שלי לתוך הסדק הבטיחותי שויזה נוקטת בו. צריך לעבור השפלות יומיומיות של הצגת דרכון, רשיון נהיגה, פנקס שבוי ואישור מהמורה צילה – על כל עשרים דולר שאני מבקש לשלם. אבל גם כאן, אני לוקח את זה בכיף ומנצל זאת כדי להכיר את האדם שמולי. (מאוחר יותר, גלי כבר יצרה קשר עם ויזה בארץ והעניין סודר פחות או יותר).

IMG_2869.JPG

סינג

בתוך התחנה פגשתי את סינג. שנראה לי תלוש לחלוטין מדימוי עיירת הכורים או ציידי הפרוות שמשדר קו הרקיע שלה. סינג הוא סיקי שהגיע לכאן לפני שנתיים, עובד כנותן שירות בתחנה. מנקה שמשות למכוניות ומטאטא את הרחבה. הצלחתי להחליף איתו כמה מילים תחת עינה הזועמת של בעלת המקום ממרום מושבה ליד הקופה. סינג הצמחוני, הגיע לכאן בעקבות בתו שנישאה לנהג מקומי. הוא מבשל לבד את ארוחותיו וגר במרתף של בניין מול התחנה. לקח לי כמה שניות להבין שנענוע ראשו מצד לצד משמעו הסכמה כנהוג בהודו – לבקשתי לצלם אותו…אחר כך קפצתי למרכול העירוני.

IMG_2874.JPG

מארק מימין וביל

בפינת הרחוב ראיתי שני רוכבים שירדו מאופנועיהם מול המסעדה שנראתה הכי יקרה בשטח. עצרתי לידם ופגשתי את מארק מסולט לייק סיטי ביוטה ואת ביל מעיירה ליד קלגרי באלברטה, שיצאו לפני ארבעה ימים לרכיבה צפונה. שני אנשים נחמדים מהצד השבע של החשבונית. ניכר באיכות הציוד שאיתם ומהגרפיקה והתארים על כרטיסי הביקור המוזהבים שלהם, שהם חיים טוב מאד. למארק יש חברה שמתמחה בשיפור ויזואלי של צילומי פורטרט (ריטוש) באמצעות תוכנות גראפיות. חברתו מעסיקה מעל חמש מאות עובדים המעלימים קמטים וחצ'קונים מצילומי אנשים הנשלחים אליהם באינטרנט. וביל כבר פנסיונר, שדילג על ציון גילו ורק טען שאני (59) בגיל של בנו הבכור. גם בפורט-נלסון עשיתי משאל מהיר בין שישה אנשים שונים שפגשתי: כמה תושבים גרים כאן. והתוצאות, בין אלפיים לחמשת אלפים.

,תמונות מהמשכו דרומה של כביש 97

כביש מספר 97 דרומה רץ מתחת לגלגלים במהירות רגועה של 80-90 קמ"ש. היעד, פורט סיינט ג'ון (Fort Saint John) כשלוש מאות ותשעים ק"מ מכאן. הנוף סביב הפך שטוח יותר, באופק הרחוק גבהו הרים כחלחלים שהתמזגו לתוך השמים במעושן (מלשון עשן, אצל הציירים מתקופת דה וינצ'י קראו לזה "ספומטורה" – עישון. ניתן לראות זאת ברקע תמונתה של המונה ליסה שאין קו אופק חד, אלא מיזוג בין שמים לקרקע) במישורים הקרובים, קרצו מדי פעם אגמים בוהקים שנחבאו בתוך יערות ושדות עשב צהבהב. שוב חצו את הכביש בעלי חיים. אילי מוס, דוב שחור, ודב חום שהתיישב לסעוד שאריות של בעל כנף כלשהו בשולי הדרך. אך שוד ושבר. הסוללות במצלמה התרוקנו ולא עזרו כל קללות השכנוע שלי. לא הצלחתי לסחוט ולו תמונה אחת. והדוב – שלא כמו עם ישראל למנהיגיו – נותן רק הזדמנות אחת. נעלם. תדלקתי בפינק מאונטיין (Pink mauntain) והרגשתי שהיום עומד להסתיים בקרוב. כלומר כבר שבע בערב ועדיין לא ראיתי שום מקום לזרוק בו אוהל. בשעה 8 הגעתי באור אחרון לפורט סיינט ג'ון.

IMG_2893.JPG

שון ראיין

לחופו של אגם קטן מצאתי חניון פרטי ועבור 20 דולר קיבלתי שטיח דשא רך, מקלחת חמה ואת שון ראיין כשכן מצד אחד ואת טרי וג'ואן מהצד השני. עודי מקים את האוהל, ניגש אלי שון הציג את עצמו והתיישב לשולחן הקק"ל שלי. שון נראה מדוכדך. בחור בן 37 שעוסק למחייתו באיתור ופירוק של אגזוזי מכוניות. כן כן זה העיסוק המקורי שהוא טען שהמציא לעצמו. ומה הרעיון? בממירים הקטאליטיים שהם חלק בלתי נפרד ממערכות הפליטה במכוניות כיום, יש כמה גרם פלטינה. כחלק מהחומרים המאפשרים את תהליך "ניקוי" הגזים הנפלטים מהמנוע בטרם הם משתחררים לאויר. אז מה שהבחור עושה. הוא מגיע למזבלות של מכוניות. למוסכים ולאנשים פרטיים שמאסו ברכבם וחותך החוצה את הממיר. אותו הוא שולח לחברה בנברסקה ארה"ב שמפרקת ומתיכה ומפיקה את הפלטינה מהממיר המשומש. שם שילמו לו עד עתה כ-170 דולר ליחידה. עכשיו נכנסו לעסק מתחרים והמחירים ירדו מתחת למאה דולר היחידה ולכן שון ראיין שלא סיים שש שנות לימוד, החליט להתמסד, הוא קנה פיסת אדמה ליד ווייט-הורס, היכן ששמע שאביו גר והוא בדרך לשם, אבל עדיין שואל המון שאלות. הוא שאל לדעתי, קצת מפתיע, אך שינסתי את מיטב הגיוני לומר כמה מילים. כל שאמרתי לו זה שאכן הרעיון להצמד לעיר מבוססת (יחסית) הוא רעיון טוב, כי שם יש תמיד יותר הזדמנויות. בוודאי במצב של אי ודאות כלכלית או מקצועית. שון הלך לישון בוואן החבוט שלו אבל לדעתי לא נרדם כל הלילה.

IMG_2890.JPG

ג'ואן וטרי

מייד אחריו התיישבו לשלחני טרי וג'ואן. טרי עובד בחברת דלק מקומית בתחזוקת צינורות. וג'ואן היא אשתו במשרה מלאה. שניהם הגיעו לכאן לכמה חודשים עם הקראוון הנגרר שלהם והרלי אלקטרא-גלייד של ג'ואן. הם שמעו על ישראל משהו, אז עזרתי להם למקם את ישראל על פי מיטב שמות המקומות הנוצריים שאני מכיר בארץ. הם היו נדיבים מאד בהציעם לי את השטקר שלהם לטעון בו את הסוללות במחשב שלי למשך הלילה.

תמונות מהדרך דרומה מפורט סיינט ג'ון

למחרת שמתי את ג'אספר (Jasper) עיירה בתוך הרוקיס הקנדיים על החרטום. כ- 450 ק"מ. בתחילה חשבתי לעשות איגוף דרך פרינס-ג'ורג', אך שיניתי מסלול לכיוון דוסון קריק (Dawson Creek)  העיר המרכזית מצפון לרוקיס הקנדיים. לאחר שעת רכיבה הגעתי בשעריה. שוב, רחוב ראשי עם כל המניירות והססמאות שאמורות לגרום לעובר האורח לבחור במסעדה או מוטל אלו ולא אחרים. פגשתי שני רוכבים צעירים שהיו בדרכם צפונה: טיילור ואדריאן, שהציעו לי להגיע לנקודה חשובה בעיירה הזו – נקודת האפס של האלקאן. אז הגעתי לנקודה הזו, צילמתי, ננזפתי על ידי שוטר על עצירה במקום אסור והמשכתי הלאה.

נקודת האפס של ציר האלקאן

משכתי לכיוון העיר גרנד פררי (Grande Prairie). ושוב כבישים ארוכים כאורך השיעור הכי משעמם בתיכון. בתוך נוף חקלאי שטוח ומגוהץ. והנה לפתע מולי עיר. אבל איזו עיר. פאטה מורגאנה. מתוך הכלום מסביב וללא התראה. הייתי מוקף פתאום בשלטי פרסום חשמליים, במכוניות ספורט מוגזמות, בלימוזינות מתוחות עד גיחוך. בעודי מחפש את היציאה הלאה. הי, מימין מכון לרחיצת רכב בו נערות לבושות ביקיני רוחצות מכוניות בספוגים עם הרבה קצף. ושם ממול מבנה ענק עליו זוהרת הכתובת קזינו בנורות מרצדות על אף שעת הצהריים. מול מגרש החניה שם, מציץ עוד מבנה עליו כתובת ענק "בינגו". מה אומר, הייתי חייב לקחת אויר ולהתאפס. משהו בג'י פי אס. אולי במפה. אולי באמת מישהו זורק עלי מבחני הישרדות לא נורמאליים ועוד רגע אתעורר.

IMG_2922.JPG

איך אפשר לא להירדם? בדרך לגראנד פררי

גרנד פררי, לאס-וגאס כאילו.

מעבר לפינת הרחוב ראיתי מבנה עשוי לבנים שרופות, בצבע חום שחור כתום, שנראה כמו סלע האולרו באוסטרליה (הנקרא גם "איירס רוק") ודאי יש החושבים אחרת, אך בעיני הוא נראה מבנה הזוי לחלוטין, שכאילו הופל לכאן מהחלל החיצון ולא מתחבר לשום דבר סביבו. זו האוניברסיטת המחוז של גרנד-פררי.

אוניברסיטת גרנד-פררי. מול הקזינו

אחר כך הבנתי מה ראיתי. אלברטה היא הפרובינציה העשירה ביותר בקנדה, היא יושבת על מרבץ עתודות הנפט (בדמות מאגרי "חולות זפת" המזוקקים לנפט בתהליכים מורכבים), השניים בגודלם בעולם אחרי מדינות המפרץ הפרסי. והעיר ההזויה הזו היא בירת הנפט של קנדה, רץ כאן כסף כמו כספומט שהתקלקל אבל מהכיוון שנותן כסף לא לוקח.

מכרה הפחם בדרך לגרנד קאץ'

גיליתי כביש דקיק שנראה במפה כחוט תפירה, לעומת חוטי הרקמה והחבלים המייצגים את רוב הכבישים עד עתה. דרך האמורה לקצר לי משהו כמו 250ק"מ מהמסלול המקורי. אז לקחתי אותה דרומה. היה זה כביש צדדי שנסלל כדי לחבור לעיירת כורי פחם בשם גראנד-קאץ' (Grande Cache) בלב שטח הררי. הדרך לשם התפתלה בין הרים מיוערים ונהר רחב רדוד וגועש. עברתי בסמוך למכרה הפחם שברדיוס קילומטר סביבו הכל היה שחור, והגעתי לעיירה.

קן נייפר ליד הרכב ותחנת הדלק שלו

שם עצרתי לתדלק. בתחנה ראיתי גבר צעיר מנקה עם טישו את חישוקי טנדר הפורד המבהיק שלו. זה היה קן נייפר בעל התחנה שסיפר לי שהעיירה הזו די גוועת, ריחוקה ממרכז העניינים מזקין אותה, הצעירים נוטשים ואלה שנשארים הם החלשים יותר. יש תופעות של הריון בגיל צעיר, סמים ואלימות ואפילו גל התאבדויות. אני מסתכל על הנוף הכמו שוויצרי מסביב, על הבתים המלוקקים והכביש החדש. ושואל את קן. מה כל כך רע פה שזה קורה? קן אומר לי שפרנסי המקום לא השכילו להצמד למגמות התעשייתיות המודרניות וכל העיירה נשענת עדיין על המכרה והמנסרה כמקור פרנסה. וזה הולך ונגמר ובקרוב יתחילו לייבא עובדים מחו"ל. עצוב. המשכתי לנתיב שכל ק"מ בערך קפץ לכביש בע"ח אחר. ולקראת ערב נכנסתי לפארק ג'אספר מבעד למחסום ובוטקה של גובה מנומס שהסביר לי שאמנם זו מדינה חופשית, אבל כדי לבקר בעיירה ג'אספר צריך לשלם דמי כניסה. הלכו 10 דולר. (רעיון למשל לדליית-אל-כרמל או לנתיבות. תכריזו על קילומטר סביבכם כפארק ותגבו כספים.) בג'אספר מצאתי סוף סוף בית קפה המעניק אינטרנט חינם וקבעתי בו את מושבי לשארית היום. מחנה הקמפינג הסמוך קלט אותי תמורת 14$ לא לפני שהוכחתי לשומר ששילמתי דמי כניסה לפארק.

בית הקפה "שלי" בג'אספר

IMG_3025.JPGג'אספר

את כל היום למחרת ביליתי בשיטוט בסביבות הטבע שמקיף את העיירה ההררית הרווייה חנויות תיירים ומותגים של ספורט ופנאי. וכמובן עוד כמה שעות בקפה האינטרנט שלי.

IMG_3010.JPGטיאן הקנדי. סטודנט לטיפול רפואי מטורונטו שיצא מביתו לפני חודשיים על אופניים. פגשתי בו בכניסה למרכול בג'אספר.

IMG_3008.JPGליד טיאן התמקמה לצילום משפחת היל מסינגפור. רייאן וסנדי עם שני ילדיהם המאומצים רוסקו ומאגי, הגיעו לכאן כדי להראות לילדים מה זה הרים. גם הם ביקשו פרטים על המסע.

והמשכתי דרומה על הציר העובר בתוך מצבור הרי הגרניט המרכיבים את הרי הרוקי הקנדיים. נוף מהמם בעוצמתו. הררי ענק מושלגים בקומפוזיציה של לבן, חום, כחלחל ואפור. ומתחת אגמים שלווים חלקם צלולים מזוקקים ומטעים כמראה, איני מצליח להבחין בין הנוף האמיתי לזה הנשקף מהם (טוב, לא צריך להגזים, אבל הבנתם). ויערות עצי מחט צפופים וכבדי נוף. סלעי ענק מושלכים פה ושם כקוביות משחק של ענקים.

לקראת אחה"צ המאוחרים, באתי עד למרגלות הר הקטור (Hector)  ומצאתי חניון קמפינג עמוס בחבורות של מטפסי הרים כחושים, מחבלי חבלים ולולאות לרוב. נשאר עוד מקום אחד ואני השתלטתי על המשטח ליד הנהר שזרם ברעש. ועל אף הקור מפאת הגובה, טראח נרדמתי. בבוקר שוב גיליתי שהלילה ירד גשם שוטף. זה היה מבחינתי בגדר שמועה. כי גם הפעם התמזל מזלי ולא סמכתי על המזל. חפרתי אוטומטית טרם לכתי לישון, תעלת ניקוז סביב האוהל שמוקם במדרון קל.

IMG_3088.JPGייבוש מעטפת האוהל בבוקר בחניון ליד הר הקטור

בשלב זה רציתי מאד להחליף את הצמיג האחורי שתוקן על ידי ג'ף בדד-הורס ושכבר נשחק ובנוסף הגיעה העת לטיפול 30,000 ק"מ לאופנוע. שמנים, רפידות, מסננים וכו', ידעתי שבעיר קאלגרי יש סוכנות של היצרן אז פניתי לכיוונה. בינתיים נזכרתי שקיבלתי מייל מרוני בקאלגרי שקראה את הבלוג שלי והזמינה אותי לשהות במחיצת משפחתה אם אגיע לעיר. אז הנה אני שם. למה לא? קאלגרי עיר מודרנית ממש, המרכז העסקי של אלברטה העשירה. אפשר לומר שזו בעצם בירתה הכלכלית של קנדה.

IMG_3139.JPGדאון טאון קאלגרי

במרכז סיטי של גורדי שחקים. מגדל תקשורת ורחובות עמוסי חנויות פאר. ובין בניינים מסדרונות תלויים באויר. אלה נועדו לאפשר תנועת הולכי רגל ביניהם בעונת החורף, בה הטמפרטורה הממוצעת בעיר צונחת את סביביות המינוס ארבעים (!). טלפון קצר לרוני והוזמנתי מייד להגיע. עברתי קודם בסוכנות השירות לאופנוע והזמנתי תור למחר בבקר. הגי. פי. אס. הוביל אותי לפתח ביתם של אדם ורוני. ואיזה תזמון. בהגיעי מצאתי אותם בבית הקפה ממול יושבים עם מתווכת דירות, כולם היו עסוקים בתהליך החתימה על חוזה קניית דירה חדשה לרוני ואדם. ובאמצע הדפדוף וקריאת האותיות הקטנות. מגיע איזה שמאטע על אופנוע לבלבל ת'מוח. נו באמת. אז הכל היה נהדר. קטעו לכמה רגעים את האירוע – אולי מהמשמעותיים בחייהם – ופתחו לי את דירת החצי מרתף, שם הכנסתי את הציוד קשרתי האופנוע מאחורי הבניין וכולנו חזרנו להמשך טקס החתימות. הרגשתי בקטע מרגש והזוי. פגשתי לרגע את הוריו של אדם והצטערתי שלא היה לי יותר זמן לכך.

הרחוב הנמשך מביתם של רוני ואדם ישירות לתוך הדאון-טאון קאלגרי. שם ממוקמת המסעדה בה עובדת רוני

אדם ורוני הכירו בארץ כשאדם יליד קאלגרי בא לביקור. אחר כך אדם חזר לכאן. עבר זמן ורוני הבינה שהיא ואדם נועדו, אז היא ארזה הכל והתייצבה יום אחד לידו כאן. אדם הוא גיאולוג בהכשרתו (כמו אביו) אך כרגע עוסק במתן ייעוץ מקצועי להעסקת צעירים מוגבלים. תחום שהוא בעל נסיון עשיר בו. וכמו שהוא אומר, זה קרב קשה ויום יומי. הרגשתי שמאחורי הבחור העדין הזה מסתתר כוח גדול. בלעדיו אי אפשר להתמודד ממש עם משימה כזו שוחקת. אדם גם מילא לי ידע חסר על מעמדה הכלכלי ועוצמת כוח הנפט של אלברטה. רוני משמשת כשפית במסעדה צמחונית (המובילה בקאלגרי, ובין הנחשבות בכלל בתחום). מידע שמילא אותי שמחה. סוף סוף מישהו מהליגה העליונה בספורט החביב עלי. צמחונות. החלפנו חווייות על התחום, כמו ילדים המחליפים עטיפות של מסטיקים או מדבקות של שחקני קולנוע. מזרן פוטון הונח בחדר הקטן בכניסה ועליו נעמה לי שנתי. בבוקר מיהרנו כולנו לדרכנו. אדם ורוני לעיסוקיהם ואני יצאתי מהם בחיבוקים ונשיקות, קשרתי הכל על הפרד שלי ונפרדנו. תודה יקרים. הייתם לי כנווה-במדבר כמעיין מים חיים.

IMG_3151.JPG

ג'ון סוחר האמצעים הטאקטיים ליד סוכנות השירות לאופנועים ולמטה החנות שלו.

IMG_3156.JPGאחר כך הגעתי למוסך והכנסתי האופנוע לטיפול. העלות, 750$ כולל צמיג אחורי חדש ומשקף חדש לקסדה. טיפול שנמרח עד שעה 15:00 . בעת ההמתנה התוודעתי לאנשים שבאו ויצאו מהמתחם. ג'ון למשל. יליד הולנד ששירת בארץ עם כוח האו"ם, הפך את הידע הקשרים שלו לפרנסה. יש לו חברה לאספקת ציוד טקטי ליחידות משטרה מובחרות: אפודים, ציוד הסוואה, נרתיקים לנשק ותחמושת, קסדות קוולאר וכו', הוא הזמין אותי לבקר בחנות שלו מעבר לפינה. הבנתי ממנו שקנדה אינה ערוכה כלל להתמודדות עם כל סוג של טרור. לכל עיר יש את המשטרה והסטנדרטים שלה. מעבר לכך די בלאגן ולכן תהיה לו פרנסה עד סוף כל הדורות.

חברים לרגע מול מוסך השירות

והגיעו אלי עוד שביקשו סטיקר וצילום. לא היה משעמם לרגע. כשנפרדתי מקאלגרי החל לרדת גשם. אבל לא היה אכפת לי. אין כמו אופנוע אחרי טיפול. מיכל דלק מלא וכביש שנמשך לנצח כדי למלא אותי אנרגיות של שמחה. הפלגתי לכיוון כללי דרום אל עבר הגבול עם ארה"ב. השטח הפך להיות שטוח לגמרי. ורוחות צד בעוצמה החלו להשליך אותי מנתיב לנתיב. לא נעים. במיוחד שמדי פעם ראיתי במראה משאית מתקרבת מאחור.

הלילה האחרון בקנדה

לקראת הערב הגעתי לעיירה קארדסטון (Cardston) בה שכרתי חלקת דשא ושלחן שדה במחיר נוח של 12 דולר, כולל חיבור אלחוטי לנט והכנתי עצמי לפרידה מהקטע הקנדי למחרת בבוקר.

בהמשך: מונטנה מחזירה אותי להנאה שבכבישים מפותלים. איידהו – והיידה לחלוף על פניה. הדרך דרומית לסאלט לייק סיטי ומפגש עם רוג'ר שנגע לליבי. וההגעה המהממת ליוטה האדומה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 12 תגובות, הוסף תגובה    

8 ביוני 2009 יוני רוכב מאורגון לקנדה

אל הדרכים הזועקות אלי ״איפה היית עד עכשיו!״

IMG_1074.JPG

נהר ה-Umpqua באורגון

אף שכבר שלחתי דיווחים מתומצתים מהמשך הדרך. אני מכניס כאן פוסט מסודר של המשך הדרך מהמקום בו דיווחתי לאחרונה באופן מפורט.

ראשית אני חייב (לא חייב, רוצה) להודות למאות האנשים שמגיבים למסע הזה שלי במילים ובמעשים. לא תיארתי לעצמי שמאמצי לממש חלום הזוי לחלוטין. יביאו שמחה כזו להרבה אנשים. כמות כניסות כזו לבלוג ונכונות לתת עצה כתף ויחס חם. יחזירו אלי חברי ילדות שנעלמנו פתאום זה לזה. יחשפו בפני סיפורים מרגשים של כאלה שמסעי משיק להרבה מחשבות ומעשים שלהם. תודה!

אני מאלה המאמינים כי "מי שנכווה במרק עושה פוווו על יוגורט". משתדל ללמוד מהנסיון. במיוחד עם דגם זה של אופנוע. זכרתי כי ביוג'ין יש סוכנות של היצרן ואפילו דיברתי איתו בטלפון לפני כחצי שנה. כרגע נוצרה בעיה. כדי להניע את האופנוע אני צריך לשלב לניוטראל. ולכן אני חייב לתקן זאת עכשיו ולא איפה שהוא בדרך באמצע שומקום.. הגעתי ליוג'ין אורגון לאחר שלושה ימי רכיבה כל כך מהנים שאני עדיין גדוש בהתרגשות ובאמת הכל קרה נכון ובמקום. שמתי לעצמי כמה כללי ברזל. ראשון מציית לחוקי התנועה באדיקות. לא עובר במיקרון את המהירות המותרת, עוצר כמו עץ שתול בכל עצור, ונותן לכל מי שרוצה לעקוף בכיף. נו פרובלמו באתי להנות מהדרך. שנית (ואולי ראשית) כל יום אני רוצה לדבר ולהתעמק לפחות בדברי שלושה אנשים שאפגוש. וזה קרה ביג טיים. (מייד). שלישית שינה בשטח ככל האפשר. בישול עצמי כמה שניתן. לצלם, ולאייר, (לא לצאת מהדעת' כי גיליתי שציור כמו שרציתי הוא צרכן זמן ו…חשמל ולכן זה קצת סיפור לצייר ישר לתוך המחשב בערכת ה-Wacom שאיתי. אבל אכניס איפה שהוא בעוד כשבועיים פוסט עם ציורים שאני מוסיף מדי כמה ימים.).  מאוחר יותר אתעמק בטכנולוגיה ובאפשרויותיה.

כשיצאתי מאיזור העיירה Gold Beach הסמוכה לחוף מן הסתם, הבוקר זרח כמו ציור של ואן-גוך. משיכות צבע טרי ובשרני היו על כל דבר. ונכנסתי במצערת פתוחה בעדינות, לתור יצירת המופת הקרויה אורגון ההררית. נהר ה-Umpqua הזורם ממזרח למערב ליווה את הכביש הרחב יחסית שדהרו בו רכבים בנינוחות של סופשבוע. הנהר הרחב נע לאט בנתיבו ללא גלים או מפלים מה שנתן את ההרגשה של עוצמה ורוגע. מימיו השקטים שיקפו כמראה את ההרים הנישאים מעליו, מיוערים בצפיפות בירוק עז. בינות לעצים בצבצו בתים צנועים בגוונים של לבן חום ואדמדם. ועל גדות הנהר היו מדי פעם כאלה שמזח הצמוד אליהם חבק גם סירה קטנה.

IMG_1174.JPG

שוב מצאתי עצמי מרחיק מבט לשמאל הרחוק, ולכן רכבתי במשנה זהירות. בשלב מסויים עבר הנהר לימיני. כלומר עברתי בגשר מעליו. שורת עצים צפופה הסתירה אותו מעיני. ורק חיזקה את רצוני, לעצור לרגע ולהביט, להריח ולהכיר את הענק המזדחל לצידי. אבל זה נמשך ונמשך. לא היה ולו רווח אחד, או חניון ציבורי אחד שניתן היה לעצור בו ולהביט. אז כמנהגי עוד מכביש מס 1 בקליפורניה, עברתי לאפשרות ב' והיא להכנס ימינה בצומת הראשון שיקרה בדרכי. אני את הנהר הזה לא עוזב בלי לומר שלום. וכך היה ראיתי לפני כניסה ימינה ונכנסתי.

מצאתי שורת וילות מצועצעות כמו משחק ילדים. מדשאות מוריקות בחזית כביש כניסה מבהיק וחנייות מקורות לשורת רכבים סירות וטרקטורונים לצד כל וילה. והפרחים כאילו הודבקו בסופר-גלו זקופים בינות לעצים גזומים כמו חנוכיות. באמת הנזל וגרייטל. היה ברור לי שאלה ניצבות לאוך הגדה של הנהר הנסתר. אז נסעתי עד לקצה הרחוב. והנה שם הציץ אלי מהסבך קנה של רובה ציד ובעקבותיו צעד אל המסלול שלי גבר גבה קומה מזוקן וזעוף שפשוט נעמד ובמבטו… "הו דה פאק אר יו?" כזה. אני לא אוהב לנבל את הפה אבל זה בדיוק מה ששפת הגוף שלו אמרה. עצרתי כמובן ומיהרתי להסיר הקסדה. מראה פנים חשוב לשבירת קרח וחשש. הוא ניגש אלי ואז אמרתי לו באנגלית שרוצצתי בכוונה את הגייתה. שאני מקווה שאיני נמצא בשטח פרטי והאם יש דרך בה אוכל להציץ אל הנהר ולצלמו. ראיתי איך הוא הוריד שני הילוכים במתח שהיה בו. ואז הוא הפליט בעגה צרחנית קצת דרום ארצותהבריתית. שאני וכל הרוכבים על האופנועים מהסוג שבאתי עליו. הומואים נקבות חלשלושים וכו' אמרתי שקוראים לי יוני. אני ישראלי ובסך הכל אני עובר בסביבה. אופנוע זה אופנוע לא? "אה, כן. אתם היהודים יכולים להרשות לעצמכם לקנות כל דבר וללכת להוציא עיניים…" ירדתי מהאופנוע. וניגשתי אליו. הושטתי את ידי לקראתו, הוא בהיסוס קל תקע לידי אצבעות עבות ולחות והציג את עצמו כג'רי. שאלתי אותו " ומה אם אני אגיד לך שקניתי את האופנוע והגעתי לכאן בזכות משכנתא שאשתי ואני לקחנו?" ו"תגיד לי של מי שלושת הטנדרים הענקיים כאן בחנייה?" ג'רי כנראה קלט שיש לו עסק עם אקזמפלר. ושתק ואז בפרץ של הבעת דעה הוא פלט "אתם יחד עם הערבים והאירופאים גונבים לנו את כל הכלכלה והממון ולאחרונה שמתם לנו נשיא מוסלמי. אני מקוה לא להרבה זמן!"…. תשמע ג'רי. אני רוצה לצלם את הנהר זה אפשרי? וחוץ מזה אני חושב שיש בך כמה אי הבנות בקשר לפוליטיקה העולמית…" "אתה יודע מה?" אמר ג'רי. "בוא כנס אלי הביתה נשתה משהו…". סירבתי בעדינות כי באמת חשבתי להגיע עוד היום ליוג'ין למוסך. אבל נעתרתי לפגוש גם באשתו לה הוא קרא בקול והיא צייתה בהכנעה והגיעה במורד מדרגות הברזל שפנו אל הנהר. כשאני בינתיים מצלם לי. שניהם נעמדו לצילום וביקשתי רשותם לפרסם זאת בבלוג שלי. והם נעתרו בשמחה. כשבאתי ללכת, ליווה אותי ג'רי כשרובהו כבר על כתפו. בשביל היוצא מחלקתו לחץ את ידי בשתי ידיו ואמר לי פתאום :"אתה יודע מה ג'ונתן, שמעתי שיש בישראל פיוניירז. ואני חושב שכל הכבוד לכם." היה ברור לי שמהמפגש איתי הוא כבר יקבל חומר למחשבה. נו לפחות הוצאתי ממנו כמה גרושים לטובת הציונות.

הגעתי ליוג'ין בשעות מאוחרות. ובעזרת הג'י.פי.אס. הגעתי ממש למול סוכנות האופנועים, כדי לצפות במנהל מוריד את התריס על המוסך. תבוא מחר פותחים בשמונה. אז הלכתי. יוג'ין (זו שאני פגשתי) היא עיר ענקית ושטוחה. ירוקה ורחובותיה רחבים במיוחד. נטועה גנים לרוב ולא ראיתי בה בניין מעל 3 קומות. שכונות רגועות של וילות ובניינים עתיקים ופחות מפוארים. מרכזי קניות ענקיים ומגרשי חנייה עצומים. וכמו בכל הערים האמריקניות עד עתה. הכל מתנהל מתוך הרכב, אין צורך לצאת. כספומט. שתית קפה. מזון מהיר. הכל. בקרן רחוב מוצלת (כי היו באויר משהו כמו 28 מעלות צלזיוס) ראיתי שוטר במכנסיים קצרים רכוב על אופניים. ניגשתי אליו וביקשתי לשאול מספר שאלות. כמובן שהצגתי את עצמי. בו ראנקין, זה שמו, סיפר שהרכיבה והשיטור על אופניים נעשים כאן בזוגות. בכל יום יש תורנות בתחנה ושני שוטרים מחליפים את הניידת במשמרת רכיבה, בה הם מפגינים נוכחות  מחזקים את הקשר בינם לבין הקהילה שלא לדבר על איבוד כמה קלוריות טובות.

הלכתי לישון בסביבה לאחר היכרות ראשונה עם מנה טאקו (מזוויע) באיזה פאסט פוד מפלסטיק.

למחרת בבוקר הגעתי בזמן למוסך הנ"ל והבעיה תוקנה ובנוסף ביקשתי שיעברו על כל האופנוע לבדוק מערכות. שלום ל310$ . יללה, אטצרך לחסוך במקום אחר. בעודי אורז ונפרד מסקוט בעליה של הסוכנות ודייב המכונאי ולכניסה מגיעה ניידת במלוא שלל זיקוקיה המנצנצים ומתוכה קופץ איש מלבורו רק בלי הסוס. הוא לא התמהמה הרבה וניגש ישר אלי: "תגיד, אתה הבחור שעומד לעשות את המסע מאלסקה לארגנטינה?"… "כן" זה אני עניתי תוך בליעת רוק איטית, מה הבשורה? יללה תוריד עלי!…הוא הציג עצמו כשריף מייקל האסלי מפקד משטרת מחוז דאסצ'אטס. את המידע עלי קיבל כנראה מאופיסר ראנקין. הוא ביקש להודיע לי שאני גיבור, שהוא ובניו שגם הם שוטרים מעריצים את ישראל. הוא אמר זאת בקול רם ברור ונחרץ כך שסוף סוף מישהו לא לוחש זאת על אוזני אלא עושה לנו כבוד פומבי. יש!. אחר כך המתיק שריף האסלי איתי סוד. על כך שיצא לו לעבוד בעבר עם שירותי הבטחון של ישראל. וכל שאבקש ושאומר הוא כבר ידאג לי כל הדרך. (מייל שהגיע ממנו יומיים אחר כך, בישר לי שבדנבר יש לי הגנה מחברו הקרוב שמנהל שם את העניינים). זהו. נפרדתי ממנו בלחיצת יד שכמעט השאירה ברשותו את אצבעותי. והפלגתי לדרכי. מאוחר יותר גיליתי שכל היום צילמתי ללא כרטיס זכרון במצלמה. ככה זה כשמצלמים תוך רכיבה בשיטת שלוף וצלם. לא מבחינים באותו משפט שמודיע שאין כרטיס. מילא.

IMG_1197.JPG

ביתם של ערן וסינדי במדינת ואשינגטון

ערן וסינדי (סינטיה) גרים בלב הירוק של מדינת וושינגטון לשם התכוונתי לעלות באותו יום. ערן כבר יצר איתי קשר לפני כמה ימים והציע לי שאעבור דרכם, הם מבטיחים לי תחושת בית חם. מה אפשר להפסיד. סיכמתי עם ערן שאני בדרך. והוא חיכה לי באחד הצמתים בטנדר הלבן שלו, ונסעתי בעקבותיו אל העיירה Yelm בשוליה רכש ערן לפני כמה שנים כמה אקרים של שטח חקלאי ובנה לעצמו שם בית. לאחר זמן הצטרפה אליו גם סינדי והם עוסקים בעבודתם המקצועית וגם מגדלים תרנגולות כבשים בשטח מרעה. ביתם הוא בן קומה אחת בנוי משילוב בין יחידות מודולריות. מרוהט בפשטות עשירה. מחממת לב, ממנה ניכר שכאן גרים אנשים ששמים לב לפרטים החשובים בחיים. לא מפואר ולא צעקני כי אם משהו שמזכיר את המושבות והמושבים של פעם. משהו שיש לו קשר עם ערכים.

נתקבלתי במקום בחיבוקים ושמחה כאילו חזר הביתה בן אובד. סינדי מייד קפצה על הכנת ארוחה צמחונית וחדר שינה מרווח הועמד לרשותי שלא לדבר על עמדת האינטרנט הפרטית של סינדי שממנה שלחתי מליון מיילים.

למחרת בבוקר חיכה לי אביב נעים מחוץ לדלתות. עשיתי סיבוב מהיר בחצר הירוקה, כדי למתוח אברים ולהחליט מה הלאה להיום. בינתיים אירגנתי ערימה של בגדים וחפצים שמצאתי שהם מיותרים. ערן אמור לנסוע לארץ בקרוב והתנדב לקחתם איתו. (ואני בטוח שעוד חבילה כזו תצא לארץ ). ערן וסינדי חזרו במיוחד מהעבודה כדי להפרד ממני. וערן ליווה אותי  באופנוע שלו עד לכביש הראשי. אנשים מדהימים באמצע הדרך. איך יצא לי, איך?

עליתי לכיוון סיאטל. עיר שהיא סוג של מושג במשפחה שלי. יש לנו בבית אוסף תקליטורים של להקת "פרל-ג'אם" בכמות שיכולה לפרנס שידור רצוף של שנה שלמה כולל חגים. כך שמקדש הגראנג' ממנו יצאו גם להקת נירוונה, ג'ימי הנדריקס הגיטריסט המיתולוגי של נעורי. להקת סאנטנה ועוד. סומן מראש על ידי בנותי כמקום שעלי לדווח ממנו בבחינת "זמרי ספרי ציפורי היקרה מארץ מרחקים נפלאות. הגם שם בארץ החמה היפה"… וכו' וגומר בשירו של

IMG_1271.JPG

ביתם של עופר והגר בסיאטל

ביאליק, על סקרנותו וערגתו לארץ אחרת. הייתי אמור לדווח אם אכן בסיאטל יש אוירה מיוחדת שעושה אנשים ליוצרי מוזיקה שכזו. אז לצערי לא הגעתי עד לרזולוציה הזו. הג'י.פי.אס. שלי לקח אותי ישירות לפתח ביתם של הגר ועופר חברים מהארץ שעושים בסיאטל בענייני עבודה. הגר קיבלה אותי כמו בן משפחה. חדר מוכן. עמדת מחשב. וארוחה ביתית של אוכל ישראלי. איזה כיף! ביליתי כשעתיים בעדכון הבלוג ומיילים לכל העולם ואחותו. ואז הגיע עופר שכבר הוזהרתי שנחשב לאלוף ארה"ב בסיאטל. כלומר בידע מעמיק על מה יש בה ואיך לראות זאת. אך בשלב זה כבר היה ברור לי כי עלי לנטוש את רעיון סיאטל לעומק. כי הלו"ז שלי דוחק, יש לי תאריך יציאה מפרודו-ביי שבצפון אלסקה והדרך ארוכה ביותר. קמתי בבוקר. חיכתה לי כביסה נקיה וסנדביץ ארוז בידיה של הגר. נפרדתי מעוד אנשים שבא לך להשאר איתם להרבה זמן. אבל כמו שסיכמנו. בשביל זה צריך לבוא לביקור אחר.

IMG_1296.JPG

עליתי על הכביש צפונה מתוך כוונה להכנס לקנדה באיזור העיר וונקובר. לפני כן בעודי מסתובב בשכונה של הגר ועופר, ראיתי מימין את סוכנות האופנועים Ride West שהוקמה על ידי קית' טאי. שכתב בזמנו ספר על נסיעתו לדרום אמריקה (מופיע בפוסט על הספרות שליוותה ההכנות) אז עצרתי להציץ ולא פחות, אלא האיש עצמו יצא לקראתי והחלפנו כמה מילות נימוס, צילום. הלאה.

הכניסה לקנדה היתה פשוטה ומהירה מהצפוי. שלום. דרכון. מה? למה? איפה? כמה? תן גז!

בריטיש קולומביה כבר רמזה לי ממרחקים מלבינים, שאני מתקרב למשהו אחר. והייתי מלא בציפיות אבל עד לרוקי'ס היה לי עוד יום וחצי של מישורים וקוי כביש מעצבנים. התרחקתי כמה שיותר מהר מוונקובר מזרחה והצלחתי להגיע עד לעיר הופ Hope שבה צנח החושך כמו טריקת דלת. בווום! ואני בחושך לא זז מטר עם אופנוע. אז נזרקתי לתוך ערימת הבדים שיצרנים ממולחים הפכו לאוהל, שק שינה ומזרן דק.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and כללי   ·   יש 18 תגובות, הוסף תגובה    

« פוסטים נוספים