כמו שהובטח; דרור עינב משייט חשוף על ספינות נוצצות, בנופי החלום האופנועני בארה"ב ומשתף אותנו בסיפור של סיבוב קבוצתי.

צילומים: עתליה עינב

"החלום מתגשם"- סיכום טיול ספטמבר 2008

האמת? אין לי מושג מאיפה להתחיל. כל-כך הרבה חוויות ב-9 ימים! שכרון חושים של ממש! 9 ימים על אופנוע, ברחבי הפארקים במערב ארה"ב – בהחלט שווה כתבה. כל פארק בפני עצמו הוא יצירת מופת של הטבע. אהיה מקורי ואתחיל מההתחלה…

נפגשים בלאס-וגאס. יום רביעי 10 ספטמבר 2008. חבורה נפלאה, ומגוונת  גם בטווח הגילאים שלה.

חבורת ישראלים המבקשים להגשים חלום: "טיול על גבי אופנוע ברחבי ארה"ב". לאחר הערכות קצרה – יום חמישי בבקר: "איגלריידרס". מתחילים בתהליך השכרת האופנועים. 5 הארלי דיוידסון מסוג אלקטרה גלייד ו-2 אופנועים של הונדה מסוג גולד ווינג , כאשר אחד מהם מיוחד ביותר- "טרייק" (3 גלגלים) – "אתם עוד תבקשו סיבוב…." יוצא איציק בהצהרה ! (הוא כנראה ידע למה).
"…חברים! קדימה, אגם מייד מחכה לנו" – שם, ערכת הקפה נחשפת אחר כבוד וריח של קפה ישראלי מהביל עולה באויר.
עם חשיכה, הגענו לחניית הלילה בעיירה קטנה לפני פארק ציון.Zion National Park "למה ציון? מחר חברים עם בוקר נדבר על זה…".

יום שישי – הבוקר מתחיל עם סיפור קצר ומוסר השכל בסיומו – כך, בצפייה גדולה, מתחיל כל בוקר, לאחר תדריך קצר על התוכניות לאותו יום.
מה שלא מצפים לו הוא: שמעתם על אופנוע שמעדיף לנסוע רוורס? נכון, סוג של תקלה – אחד מהחברה ממלא באופנוע שלו סולר במקום דלק. אאוץ'… מייד, כמו במבצע צבאי, נרתמים לפריסה : יוזמה, רעיונות מבריקים, כח שאיבה כביר (של הסולר ממיכל הדלק) ועיכוב של כשעתיים – הכל מאחורינו. לאור העובדה הזאת והאילוצים , אני כבר חושב על המהלכים הבאים.
סוף טוב, הכל טוב – מגיעים לפארק ציון, המאופיין בגווניו האדומים ובצוקים הישרים המתנשאים לגבהים. ב"שאטל" המקומי אנחנו מבינים למה הפארק הוא אזור נחשק כל-כך, עבור מטפסי הרים המגיעים לכאן מכל רחבי תבל. "ציון" – על שום מה? על שום היופי השמיימי והוא כמקדש טבעי.

תוך כדי נסיעה לכיוון היעד הבא, אנחנו חוצים שתי מנהרות. הופתענו לראות בקירותיהן פתחים לצפייה בנוף ושמחנו לראות את האור בקצותיהן…
לפנות ערב, להזכירכם, ערב שבת, אנחנו כבר מגיעים למלון שלנו, המרוחק כ-7 מייל מפארק נוסף – "הברייס קניון".Bryce Canyon National Park

תוך כדי חלוקת המפתחות לחדרים, ניגש אלי אחד מן העובדים של בית המלון. לאחר שיחה קצרה מסתבר שהוא יהודי, היחיד בכל האזור. בעודי מתרגש, הבחור מוזמן להשתתף בקבלת השבת המסורתית שאני עורך במהלך הטיולים, על כל גינוני הטקס.
האורח שלנו מבקש לשמור למזכרת את כוס הפלסטיק שאיתה ערכנו את הקידוש – אני, באופן אישי חש בצמרמורת העוברת בגופי ומרוצה מכך שהצלחנו ולו במעט להעביר את המורשת שלנו גם לקצה האחר של העולם.

שבת בבוקר, 13 ספטמבר, אנחנו נכנסים אל הפארק. אני לא כל-כך רוצה להאמין למראה עיני, אבל בזוית העין אני מבחין בעשן המיתמר מאחד מאזורי הפארק – ואכן כבר בכניסה התריעו ה"ריינג'רס" (הפקחים) על שריפת היער שלא מאפשרת לנו להגיע אל החלק האטרקטיבי יותר של הפארק, אלא להסתפק בחלק קטן ממנו שגם הוא מספיק יפה כדי לגרום לאיבוד ההכרה ולאבדן חושים….
פארק עם תצורות טבע מדהימות וציבעוניות של אלפי עמודים, חרוטים וצריחים שנוצרו כתוצאה מארוזיה באבן הגיר ואבן החול – "אשת לוט" פראיירית לעומתם…
"…יקירי, כביש 12 מחכה לנו" – כביש מפותל עם נופים מדהימים –  חלומו של כל אופנוען : עליות, ירידות, פניות …כל מילה נוספת מיותרת!
יום ראשון 14 ספטמבר. "…חברים – זוכרים את בגדי הים שאמרתי לכם להכין? זה הזמן לשלוף אותם –מייקל מחכה לנו!"
החבר'ה שואלים שאלות: לאן? מי זה? מה זה? איפה זה? זה כואב?
לאחר נסיעה קצרה, אנחנו מגיעים ליישוב קטן בשם "מונרו". כל תושביו מורמונים למעט מייקל, היהודי היחיד. מייקל "אימץ" לעצמו את המעיינות – מים חמים עם ריכוז גבוה של מינרלים, הנותנים למקום נופך מיוחד. אנחנו עוצרים לטבילה "חבלז"ית" במי המעיינות ולאחרי ממשיכים בנסיעה אל פארק נוסף "קפיטול ריף נשיונל פארק".Capitol Reef National Park שכבות הסלע הנראות בו צבעוניות כל כך, עד שנדמה כי יד אדם במעשה.

בדרך חווינו גם חוויה קולינארית בלתי צפויה: 15 איש רעבים עטים על איזו חוות גידול אורגנית נידחת, שסיפקה לנו לחמים הישר מהתנור הבנוי לבנים, גבינות עיזים, סלט טרי מירקות אורגניים ועוגיות שמרים כמו של אמא. גם מתכונים היו באמתחתינו – הזוי ממש ! (כן, גם אני ביקרתי שנה מאוחר יותר, את רנדי הצנום במיני חווה שלו. באופן מקרי כשעברתי שם. והוא סיפר לי שזכר את ביקורכם. הוא שומר את מדבקת מועדון האופנועים הישראלי שנתתם לו – יוני)

נסיעה על כביש 70 וכביש 191 מביאה אותנו לעיירה מואב השוכנת לפתחם של שני פארקים : "הארצ'ס" (קשתות) Arches National Park ו"הקניונלנדס". Canyonlands National Park
אופס, קצת לפני הכניסה למואבּ Moab בחנייה של אחד המלונות, קולט המוביל עשרות כלי רכב עתיקים משנות ה-30 וה-40 שהתרכזו שם למפגש שנתי.
אנחנו עוצרים לשוטט ביניהם, שולפים מצלמות – עושים פוזות וממשיכים. בלב ליבה של העיירה, פגשנו את יורם בעל חנות. בחור ישראלי, היהודי היחיד באזור. הוא כמובן שמח להתעדכן על מה חדש בארץ.
היום נחתם בפאב מקומי במשחק ביליארד, לאחר שתיית כמה וכמה כוסות אלכוהול שהוסיפו למצב רוחנו המרומם בלאו הכי.

יום שני 15 בספטמבר – יום שמוקדש רובו ככולו לטבע: הפארק הראשון שאנו מגיעים אליו הוא ה-"ארצ'ס" המכיל את מספר הקשתות הטבעיות הגדול ביותר בעולם. לצד הקשתות מופיעים פסלים טבעיים (להם הוספנו חלק), מחטים, חרוטים וצורות יחודיות נוספות בגווני אדום חום וצהוב. ב"שביל השטן" על החול בין שני סלעים ענקיים שנידבו לנו את צילם, אנחנו מתכנסים למדיטציה, נושמים עמוק ופותחים את הלב…
קמים, מנערים מעלינו את החול וממשיכים ל"קניונלנדס" – לא, זה לא שם של לונה-פארק…
בנקודת תצפית גבוהה מאוד "נקודת הסוס המת", ניתן לראות את נהר הקולוראדו, ממנה אנחנו יכולים לראות בעצם מה ראו ראשוני המתיישבים שהגיעו לאיזור.
בחזרה למלון במואב אנו סוטים מדרך הישר, ונוסעים במקביל לנהר הקולוראדו, עוצרים בקרבת הנהר, מקוששים עצים ותוך דקות ספורות סובב לו הפינג'אן על המדורה בניצוחו של גלנטי – זקן השבט. אין סוף ליצירתיות, כך מסתבר – בקבוק פלסטיק ריק (לא מהזבל) הופך לאחר חיתוכו ל-2 ספלי קפה. גומרים הולכים. מחר צריך לקום מוקדם. מאוד מאוד מוקדם – הפתעה!

יום שלישי 16 ספטמבר השכמה ב-4 (!) לפנות בוקר. החבר'ה לא יודעים למה –הפתעות לא מגלים, נכון?!
צינת הבוקר מכה בפנים וגורמת לנו לעצור בתחנת דלק לא פעילה ולפצוח בריקודים לחימום האיברים. אנחנו נראים כמעט כמו החבורה של "נח..נח..נחמן מאומן".
השחר מפציע ודבר לא מפתיע! מידע שניתן לנו על פסטיבל כדורים פורחים היה שגוי ביסודו, ואנחנו, שנוטים לראות את חצי הכוס המלאה, שמחנו על ההזדמנות שניתנה לנו, לראות מצידו האחד של הכביש את אור הירח התלוי בשמים ומצידו האחר את השמש העולה מבין ההרים – עלות השחר ברוב תפארתו.
חרגנו מן השגרה גם בענין ארוחת הבוקר: במקרה, הכינונו מראש…. מוצרים להכנת ארוחת בוקר לתפארת מדינת ישראל: מכין הסלט, מדליק האש לבישול הביצים הלא הוא: מיכאל המציל.
שבעים ומרוצים אנחנו שמים פעמינו לנקודת גבול שבה נפגשות 4 מדינות: ניו-מכסיקו, אריזונה, קולוראדו ויוטה. בהמשך, בדרכנו לעיר פייג', חצינו את שמורת שבטי ה"נבאחו" האינדיאנים ב"מוניומנט וואלי", אזור בו הופקו מאות סרטי פרסומת וצולמו בו סרטי קולנוע ידועים וטובים. אגב, המקום נחשב לפלא השמיני בעולם. דומה שהיום הזה הוא הארוך בשנה… הספידומטר דואג להוכיח לנו שרכבנו כ-400 מייל ביום זה.
אכן לעת ערב הגענו לעיר פייג' בפאתי "אגם פאוול" Lake Powell או בשמו הנוסף "גלנד קניון".

יום רביעי 17 ספטמבר ואנחנו מוצאים את עצמנו בתוך סירות מירוץ באגם פאוול – מקום שאין דומה לו בשום מקום אחר בעולם : מגדלי הסלע המרהיבים בצבעי האדום שלהם, המים צבועים כחול ירוק, חופים עם חול אדמדם – מה שמשאיר אותנו עם חוויה בלתי נשכחת. היפות והאמיצים קופצים למים הקרים – מיכאל המציל (זה מארוחת הבוקר) משתף אותנו במפגשים שהיו לו עם דולפינים בחוף הים של ראשון-לציון. כמה חבל שהדף לא יכול להעביר את הקולות שהשמיע……
לאחר השייט, שמים פעמינו לעבר הקניון המפורסם בעולם "הגארנד קניון". בדרך, אני מבחין בגשם המתקרב – אני מכיר אותו… עוצרים, שולפים את חליפות הגשם ואכן הוא מגיע – אבל איך אומרים – בקטנה.
ה"גארנד קניון" נחשב לאחד מפלאי תבל. נהר הקולוראדו השוצף בערוצו, הוא שביתר את הרמה הסלעית ויצר את אותה תופעה גיאולוגית מדהימה. הלינה בסמוך לפארק.
יום חמישי 18 ספטמבר. ההתרגשות רבה. טיסה במסוק מעל ל"גארנד קניון" – חוויה שלנצח תיזכר. אין מילים לתאר.
נוחתים, נרגעים וממשיכים. עוצרים בנקודות תצפית רבות. בכל פעם נפעמים יותר ויותר מעוצמתו של המקום – תמונות שוות אלף מילים.
ערב. לאחר יום עמוס וגדוש אנו מגיעים לעייריה "זליגמן". Seligman בפתחה של "דרך 66" U.S. Route 66 המפורסמת. אנו לנים במלון מאוד לא שיגרתי. על דלת כל חדר (כמעט) רשומים שמות של אנשים מפורסמים שהתארחו בחדרי המלון.

יום שישי 19 ספטמבר. עננת הסיום מרחפת מעל ראשינו. אנו רוכבים ב"דרך 66" – כאילו הזמן בה עמד מלכת. זהו כביש הרוחב הראשון שחצה משיקאגו בצפון עד לוס אנג'לס בדרום מערב ועדיין ניכרים בו שרידי התקופה. הנסיעה ב"דרך 66", על תחנות הדלק העתיקות שבה, מחזירה אותנו לתקופה ההיא של שנות ה-30 וה-40.
באחת מהתחנות היותר אותנטיות, החבורה מתארגנת לתמונה קבוצתית – ראש חץ, לא גרעיני חלילה, אבל חזק דיו! רכישת מזכרות. רגע לפני סיום.
בדרך ללאס-ווגאס אנחנו עוצרים בעוד נקודה משמעותית: סכר "ההובר דאם" Hoover Dam שנבנה על גבול נאבדה ואריזונה.
בשעות הערב מגיעים חזרה ללאס-ווגאס – נקודת המוצא שלנו – כאן בעצם מסתיים הטיול. קובעים להפגש לקבלת השבת המסורתית ואחרי שיחת סיכום מפרגנת ומרגשת – החוויות מציפות אותנו שוב ושוב.
שבת בבוקר 20 ספטמבר. מחזירים את האופנועים. מין תחושת הקלה  – חזרנו בשלום בריאים ושלמים.
ו…הדובדבן שבקצפת – קניות, קניות, וקניות. פותחים עסק לגיהוץ (כל הזכויות על השם שמורות לאידלמן) ….גיהוץ כרטיסי אשראי. איך ייתכן שפתאום אין מקום באוטו לכל הדברים?!

תודתי למשתתפים: גלנטי, צפריר, רונית ומיכאל, אורית ואיציק, רויטל וחיים, עמליה ציון גל וגיא.
לבני עמרי שהוביל את הקבוצה בדבקות, בצורה מקצועית ומדהימה.
וכמובן לאשתי עתליה, האישה שאיתי  לאורך כל הדרך ועוזרת לי בהוצאה לפועל…
אז כמו שאמרנו – "לפעמים חלומות מתגשמים…"

שלכם (כאן בתמונה)

דרור עינב drorein@walla.com

———————————————————————————————————————————————–

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לדרור ועתליה עינב.

________________________________________________________________________________________

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

זוג רוכב בתוך חלום

לכל מסע יש מפה, כזו שקונים או מכינים ומטרתה להוביל את הדרך ולספק אוריינטציה על פי מטרות המסע. אצלי יש גם מפות נוספות, רב מימדיות. כאלה שלא ניתן לצייר ממש. למשל, יש את מפת המסע פנימי. כזו המשרטטת את מסלול הנפש המחשבה, הרצון והיכולת. ויש את מפת החלומות. כזו המנווטת את מהלך ההגשמה, המימוש והסיפוק, הנובעים מהמפגש החמקמק של מציאות עם פנטזיה. יש את מפת המקריות, המזל, האיומים וכל הבלתי צפוי. שכולם יחד – אם מעמיקים בהם – מאד צפויים ומאד אפשריים. הקווים בה, באים לעיתים מאיזה מחסן של חרדות, של פחדים והתנסויות שהותירו זכרון רע. ויש כמובן את המפה האנושית, זו שמישרטטת לה תוך כדי, הנארגת כערסל משי עדין, ומכילה בתוכה שבילים ונקודות ציון שאף שאינם נראים, הם מוחשיים מאד. זו מפה המורכבת מאנשים אותם פוגשים בדרך. המשפיעים אם מרצון ואם במקרה, אם באופן יזום ואם מתוך התלהבות של רגע.

מרגע צאתי למסע אני כל הזמן נוגע, מושפע ומתעדכן, במפות הללו, המעניקות לי רבדים מרגשים של חווייה. המטביעות וצורבות בי נקודות מבט, על דברים בתוכם אני עובר ועל חיי בכלל. ואין מטר אחד בכל המסע, בו איני בוחן וממסקן מסקנות. גם על דברים זעירים תוך שימוש בהן. לא אחת, אני מרגיש כמו אותו שאמאן בן המאיה, שפגשתי בקצאלטננגו גואטמאלה, אשר הזמין אותי לטקס תפילה וברכות, וכששאלתי אותו, על מה מבוססים המשפטים אותם הוא מנסח בקול רם, הוא הסביר לי שהם נובעים ממפוי מאד סבוך של לוחות שמש, ירח, שעה, מקום, מזג-אויר, צומח, חי, עוף השמיים ונפש האנשים הקרובים לאירוע התפילה. מאד קל לי לאמץ את הגישה הזו, כי עם כל החידתיות שבה, היא הכי קרובה להגדרה שלי לשאלה. איך אני מסנן ומשמר דברים? יהודה עמיחי שאל בספר שיריו האחרון "פתוח סגור פתוח", איך משמרים את הזכרון?.. וענה. "את הזכרון משמרים בתוך השכחה". אני חושב, שאת הזכרון שבי, אני משמר בתוך התודעה. לא רק שלי, אלא של אנשים נוספים. כמו אצל השמאן מקצלטננגו דברי מביעים מכנה משותף של הרבה מפות בתוכי.

רחבת ההסבה בהוסטל "הכלב המעופף" ממש מעל "פארק קנדי"

לימה היא עיר ענקית שקפצה באיטיות לתוך הפריים שלפנינו. זה התחיל בשכונות הצפוניות, שוודאי היו בעבר עיירות או כפרים נפרדים שלאט לאט, נתמלא הרווח בינהן לבין העיר הגדולה. בהכנות לקטע הזה נשענתי על המלצות של רוכבים אחרים שעברו על הציר לפני וכיוונתי להוסטל הכלב המעופף  (The Flying Dog) הנמצא בשכונת מיראפלורס בפינת "פארק קנדי". הגן נראה יותר כאילו גזרו אותו מתוך עלון מכירות לקורס גננים: כל פרח בדיוק במקום, כל ספסל, כל שער, עץ או מסעדה. ניכר כי המקום משרת אוכלוסיה מאד מסויימת; תיירים. ידענו, כי בעיר הזו רוב התושבים חיים במרחבי שכונות פחות ייצוגיות. ויחד עם זאת השדירות הרחבות, ההשקעה האישית שניכר שנעשית על ידי דיירי העיר, בנסיון לתת לרחובם רעננות וצבע עשו לנו טוב.

שווקים קבועים, ניידים, פתאומיים ומפתיעים. לימה מלאה בהם.

בלימה ניסיתי את מזלי בחיפוש צמיג אחורי בעל תכונות נסיעה בשטח. אני בדרך למסלול, שידוע לי כי ארצה לרדת לשבילים ודרכי עפר, כמו מסלול ה"סלאר", מדבר המלח המיתולוגי בבוליביה ולכן היה ראוי להחליף את צמיגי הכביש (הנהדרים! תוצרת קונטיננטל) שעדיין הרבה בשר על גופם. במשהו ראוי יותר. פניתי ל"מוסך של טיטו" הנמצא במרחק קצר מההוסטל, שכניו שהציצו מחרך, הודיעו לי כי טיטו סגר את העסק. אז פניתי לסוכנות "הונדה" מעבר לרחוב, גם שם לא יכלו להושיע. מאחר ומדובר במידות ייחודיות לדגם. נשלחתי לסוכנות קיי.טי.אם, הנמצאת באחת השדירות הרחוקות. ידוע לי כי לדגמי היצרן האוסטרי הזה, יש צמיגים במידות מתאימות לאופנוע שלי, אף שהם כוללים אבוב פנימי (האופנוע שלי מונח על צמיגי טיובלס), במקום קיבל את פני המנהל, איש נחמד, שהחל לייצג גם את היצרן של האופנוע שלי לפני כמה חודשים, אך הוא אינו מחזיק מלאי מיידי, לא של חלקי קיי. טי אם. ולא של ב.מ.וו. בקיצור. מלימה אצא כמו שנכנסתי אליה.

רוזי ואבי. לימה

הבלוג כאן, הוא גם ערוץ תקשורת עם הקוראים. ויש לי רשימה ארוכה של אנשים נהדרים שכותבים לי. מברכים. מבקרים. מסבירים. שואלים, מציעים ומזמינים. איני מסוגל לענות לכל אחד בנפרד ואני מצטער על כך מעומק הלב. אני יודע שרבים מכם כבר הפכו לחברים. שלא לדבר על חברים שחזרתי לפגוש דרך הבלוג. איש אחד אבי שמו, העושה עסקים בלימה, עקב אחרי המסלול שלי והזמין אותי ואת גלי לבלות ערב משותף כשנגיע לעירו. מנסיוני, אין מצב שהפגישה הזו לא תצלח. אבי גם הציע לי עזרה בנושא האופנוע אם אצטרך ובהבנת הייחוד של לימה. קבענו, ואבי הגיע לאסוף אותנו מפתח ההוסטל. נסענו לשכונה בה נמצא ריכוז בתי אוכל ייחודיים ובה מתרחשת סצנת המועדונים והבוהמה הלימאית. אבי ורעייתו היפהפייה (זו גלי אומרת, ואני מסכים) פתחו לנו שולחן של פירות ים, אולי מהטעימים שאכלתי במסע הזה. ארוחה שהיתה הפגנת כשרון קולינרי של בעלי ובשלן המסעדה,

המקום מעוצב בפשטות, כאולם עטוף בדגלים לבן תכלת, וחולצות נבחרת כדורגל. משהו שעושה כבוד לכדורגל הארגנטיני. כן. זו אינה טעות. ארגנטינה, בלב פרו. ישבנו לבד באמצעו, אלינו הצטרפו מרסדס הצעירה, גיסתו של אבי וחברו של אבי, קרלוס הפרואני, בעליה של חברת תיירות היושב בקוסקו. (איתו עוד ניפגש בהמשך). דיברנו על המסע, על חייו במקום, על פרו ועל המדינה שלנו. אבי 'סידר' לי את הראש בכמה נושאים מקומיים וסירב בכל תוקף לכל נסיון של מישהו להשתתף בתשלום. לאחר ערב מחבק ונעים, נפרדנו עם טעם של עוד. תודה אבי ורוזי.

לימה מתנוססת מעל חופו של האוקיינוס, על מצוק המזכיר את נתניה. בהמלצתה של רוזי, יצאנו לסיבוב רגלי של שעתיים לאורכו ומצאנו עצמנו בפארק על שמו של יצחק רבין. מעוצב ומטופח.  הגנים לאורך מצוק החוף, מפרידים אותו משורת מבני מגדלים, חלקם בני למעלה מעשר קומות הצופים למרחקי הים. החיים הטובים. שוב נחשפנו לפן בלתי צפוי ומהנה של העיר התוססת.

לקראת הערב נסענו לפלאסה דה ארמאס – הכיכר המרכזית והחשובה של לימה. המקום אינו רק שיר הלל לארכיטקטורה הספרדית הקולוניאלית, אלא גם מרכז סואן, ממנו יוצאים רחובות עמוסי חנויות ואדם. את הקשר לתפארת ההווה, מצאנו בדמות במה ענקית שנועדה לאיזה מופע רוק, על שורת מגבירי הקול בגודל מקרר ביתי ועגורני תאורה, שהיו בשלבי הקמה למופע שיתקיים בכיכר בעוד יומיים.

הוסטל "הכלב המעופף" העניק לנו מנוחה אמיתית של שלושה לילות. באיכותו נהדרת ומיקומו הקלאסי. האופנוע שאוחסן בחצר הפנימית, עבר שוב במסדרונות הקבלה, הוצא לכביש בשעה שש וחצי בבוקר. הכיוון: מישורי הנאסקה. יום רכיבה בכיוון דרום, של כ- 470 ק"מ. שבו אנו אמורים לחזור למסלול המדברי הקשוח, אך עם ציפיה – מבדיקה מוקדמת – לכביש איכותי. גם תחזית מזג האויר הבטיחה טמפרטורות שאינן מעבר ל 19 מעלות. קארלוס המליץ לנו על מקומות שכדאי לעצור בהם: עיירת החוף פיסקו (Pisco) והעיר איקה (Ica)  היושבת על איזור דיונות ובמרכזה אגם. במקום ניתן להחליק בסנובורד במורד דיונות מהגבוהות בעולם וכמובן להסתלבט בזולות סביב האגם. החלטנו שמהמדבר שקרא לנו כל חיינו, אנחנו זקוקים למנוחה ופרט למישורי הנאסקה היושבים אצלי כבר שנים בעשרת היעדים שסיקרנו אותי במיוחד. ננסה לצאת מהחול ומנעמיו בהקדם ( שלא לדבר על כך שמדרום לעיר ארקיפה בדרום פרו, בדרכנו לצ'ילה הצפונית, עוד נחזור לגרגרי החול והאופק הפאטה מורגאני המיימי) אז קדימה.

פגישה מקרית חוזרת עם ונסה ויואן איתם נפגשנו באקוודור, כארבעים ק"מ מדרום ללימה

גלי שתולה מאחור כיחידת בקרת איכות ל: ניווט, מדידת מרחקים וגובה, שתיה, דלק, בנק, גילוי מראות מיוחדים. וכממציאה בלתי נלאית של שפת סימנים לכל נושא דחוף, או עניין משפחתי שנזכרה בו פתאום. וזה מדהים אותי שוב ושוב, איך אנחנו בסוג של טלפטיה או אם תרצו "זה מה שקורה כשחיים כבר שלושים ושש שנים ביחד". מראות מסויימים מזכירים לנו ממש את אותם דברים.

לאחר כשלוש מאות ק"מ הכביש נכנס לשטח הררי ושעת הצהריים מצאה אותנו בפתחה של מסעדה משפחתית. שאוספת סרטני נהר והופכת אותם לארוחה אשר שמעה הגיע למרחקים. קיבלנו שתי המלצות לא לוותר עליה כשעוברים באיזור וכך עשינו. כל המשפחה התייצבה ליד השלחן לשרת אותנו.

מישורי הנאסקה נמצאים בין העיירות פאלפה לנאסקה. משובצים מאות ציורי ענק של סמלי פולחן של האינקה. וקווים המתוחים על הקרקע למרחקים של כמה קילומטר. עוד בצעירותי, נסעתי עם מוני מתל אביב לחיפה במיוחד לראות את הסרט "מרכבות האלים", אותו הפיק אריך פון דניקן, שטען כי יש בידיו הוכחות לכך שחוצנים ביקרו בכדור הארץ לפני מאות ואלפי שנים. הוא כופף כל חידה ארכאולוגית או תנ"כית בלתי מפוענחת, לטובת התיאוריה שלו. זה התחיל בסיפור מעמד הר סיני, בו הוא מוצא הקבלות בין המראת טילים בכף קנדי, לבין קטעים מסיפור הסנה ומשה על ההר. ומגיע גם לציורי הקרקע הענקיים במדבר נאסקה שניתן לצפות בהם בבירור רק מהאויר. כלומר, על פי התיאוריה שלו, רק מי שבא מהחלל יכול היה לתת הוראות ציור כל כך מדוייקות וקוי הנאסקה המקבילים והישרים אינם אלא מסלולי נחיתה לחלליות. אני לעומתו, נוטה לקבל את התיאוריה שהתחילה בבסיס, כלומר בתרבות אנשי המקום. חוקרים מצאו כי רפרטואר ציורי הענק, מקביל לאייקונים פולחניים מרחבי דרום אמריקה. קוף, קוליברי, תוכי, עכביש, עץ. אדם, ועוד. על פי החוקרים, בין המאה שהשניה לפני הספירה למאה השביעית אחריה, היו נאספים לכאן מאמינים, מסתדרים בשורות ארוכות מקבילות ורוקעים ברגליהם. ציפוי האבן הכהה שמכסה על הקרקע בהירה, הוסט הצידה וכך נוצרו הקווים הישרים. כל קבוצת מאמינים, נכנסה בתורה ועל פי סדר "תפילה" והלכה על הציור שצוייר בענק על הקרקע, כנראה על ידי כוהני הדת. כך נוצר שביל לבן בצורת האייקון הפולחני, המצוייר כולו בקו אחד. זה הסבר קביל יותר בעיני הצנועות. פרט למישורי הנאסקה, יש גם את מישורי הפאלפה, המשתרעים בצמוד וכוללים גם הם ציורי קרקע אדירים.
הגענו לעיירה נאסקה לקראת חשיכה, בתום רכיבה מתישה של שבע שעות בנופים שטוחים וקטעי כביש ישרים כמו עובד מצטיין בפורט נוקס. כמו שקראתי באחד המדריכים, המדבר הזה לא שינה צורתו כמה מאות שנים. אין בו תנועה ממשית של חול ולכן כל סימן שתשאיר בשטח, כגון סימני צמיגי רכב שיסע עליו, נדון להצטרף לחידות של עוד כמה אלפי שנים.

למחרת יצאנו בשעה 10 מהעיירה נאסקה ועלינו חזרה 20 ק"מ צפונה למגדל התצפית הממוקם קרוב לכביש. תמורת מחיר זעום טיפסנו עליו ויכולנו לראות דמות של עץ ודמות של אדם. נכון, לא ראינו את הקוליברי או את התוכי והקוף, יחד עם זאת כן ראינו איך נראים הקוים מקרוב וגם את הנזק שעשה רכב שעבר עליהם. לאחר סיפוק הסקרנות שלנו, חזרנו לכיוון נאסקה והתחלנו בטיפוס מזרחה במטרה להגיע לקוסקו עוד באותו ערב. זו היתה חוסר הבנה מוחלטת, ביחס למה שמחכה לנו.

הכביש טיפס גבוה יותר ויותר ובבת אחת הפך לדרך חתחתים מטורפת לגמרי. כביש שנקטע כל כמה מאות מטרים, שוליים שנפלו לתוך תהום וללא כל תמיכה נגד נפילה מהדרך. הכביש היה עמוס משאיות כבדות ועקיפה הייתה הימור בכל מצב מרוב שטחים מתים. קטעים ארוכים היו בעצם נתיב אחד. הרכיבה הפכה קשה ואיטית ממש. אחד הכבישים הגרועים עד עתה וכך הגענו לשערי פוקויו  עיירה במרום שלושת אלפי מטר, אשר כמה קילומטרים לפניה נתקלנו לראשונה בעדר גואנאקו שהציץ מתוך שמורה מגודרת. פוקיו היא עיירה/כפר גדול, שלא היינו עוצרים בה אלא אם נתקענו. וזה מה שקרה. הלילה הקר כבר זחל ממזרח ומיהרנו להכנס למלון של סימון במרכז. חדר טיפה גדול יותר מהמיטה ועליה בור בתור מזרן. מה שהפך את הלילה, למלחמת שכיבה בכל מיני זויות וכבר פיללנו לבוקר שיעלה. עם אור ראשון, קמנו ובישלנו שש ביצים קשות שתשמשנה אותנו לנישנושים בדרך וכוס תה עם שתי לחמניות לפתיחת התיאבון, ששמרנו מאמש.

Puqiu העיירה פוקיו

יצאנו לדרך מוקדם, גילינו שאנחנו הגרינגוס היחידים ברחובות וזכינו לקריאות מחוייכות ולטישת עיניים. חיפשנו את הדרך החוצה, לכביש המוביל לכיוון קוסקו. עדיין חיכו לנו כ- 400 ק"מ. בחור צעיר אליו פנינו בשאלה על הכיוון, לא היסס, קפץ על אופנוע השטח שלו והוביל אותנו בשבילי העיירה אל היציאה. זה היה בשבילנו רמז ראשון ליום נפלא שמחכה לנו. מכאן, איכות הכביש קיבלה תפנית של מאה ושמונים מעלות. זה הכביש הכי כיפי שרכבתי בו בדרום אמריקה. חדש, חלק, משולט. מוגן בפסי מתכת ומחזירי אור, בסטנדרט של מדינה מובילה באירופה. והנוף סביב הלך והעמיק בזמן שטיפסנו לגבהים שמעל 3500 מטר. מורדות ההרים היו משובצים שדות, מטעים וכפרים שנדבקו במרחק לקטעי רכסים, לא הבנתי איך הם מחזיקים מעמד ואינם גולשים מטה. בתחתית המדרונות חצינו גשרים מעל נחלים גועשים בקצף לבן.

הניגוד בין הכביש החדיש, לכפרים העניים בלט מאד לעין. לקראת צהריים הגענו לעיירה צ'אלואנקה (Chalhuanca) שבתכנון המוקדם הייתה אלטרנטיבה ללינת לילה. או ליתר דיוק חווה/מלון דרכים, השוכנת כעשרים ק"מ ממזרח לה על הדרך. אך כשעברנו לידה, היום היה צעיר והחלטנו למשוך עד לעיירה הבאה אבאנקי (Abancy)   בקצב איטי יחסית. הכביש המשיך להיות חלק למשעי והנוף הוציא מאיתנו קריאות. הדרך טיפסה לגבהים שמעל 4000 מטר 4400 ליתר דיוק ושם פגשנו עדרים של גואנקו למה ואלפאקה, רועים במרחבים שהצהיבו בדשאים ושיחים נמוכים, באיזור המישורים הגבוהים. וסליחה, מי שחושב שאגם טיטיקאקא, הוא אגם המים המתוקים הגבוה בעולם, אנחנו גילינו בדרך, כמה אגמים מרשימים, הגבוהים ממנו בכמה מאות מטרים

הקור היה עז. עצרנו כדי שגלי תעטה עליה את ביגוד הגשם שתכונה נוספת שלו – שהוא חוסם כל כניסה של רוח. לאחר שעה וחצי של דאיה מהנה באלטי-פלאנו, ירדנו בכאלף וחמש מאות מטר, לתוך נוף יבש וחם שהזכיר יותר מכל את קטעי המדבר בבאחה במקסיקו. ועכשיו עברנו לשלב הקילוף של ביגוד הגשם.

אבקאני נתגלתה לנו כעיר תוססת שרחובותיה צפופים כל הזמן ובכל פינה חנות מוצרי סלולר כמו בכל מדינה מתקדמת. רק מה, הכל קצת מרושל, זנוח ותקוע איפה שהוא בשנות השישים. גם כאן רוב רובה של התנועה, מורכב מרכבים מסחריים ומוניות. ורוב החנויות מעוצבות כמחסן מדפים, עליו מונחת סחורה באופן הכי אפסנאי שאפשר. המלון שבחרנו ברחוב הראשי, הצטיין בחדר בגודל דירה ממוצעת. יצאנו נינוחים לקטע האחרון בכיוון קוסקו.  כבר כאן התחילה גלי לחוש כאבי ראש, סחרחורות בחילות וחוסר שינה. מאותות תסמונת הגבהים, אף שטיפסנו מגובה פני הים לשלושת אלפים חמש מאות מטר בכמה ימים בקצב איטי.

ביציאה מהעיר, הסתבר שהכביש חוזר לטפס ובתוך חצי שעה כבר היינו בגובה 4000 לערך, מתפתלים בתוך סיבובים, עטופים בערפל סמיך בחלקו. וטוב שכך, כי התהומות בצד הדרך הוסתרו על ידו. חלפנו שוב בתוך כפרים וישובים קטנים שמאיכות הבניה בהם, ניכר כי לתושביהם חיים קשים. לקראת אחת בצהריים גלשנו לקוסקו מההרים ממערב. השמש היתה בגבנו והאירה את הנוף, כמו תאורה מוזמנת על ידי במאי נסתר. לפנינו נפרש מראה מרהיב, עיר בגוון אדמדם שמדגישה את צבע האדמה המקיפה אותה סביב. מהאדמה הזו  מכינים לבני בוץ מהם בנויות שכונות שלמות. וכמובן לבנים שרופות בגון אדום חום.

קוסקו

ירדנו במורד הרחובות הצפופים ובמהירות מצאנו את פלאזה דה-ארמאס (כן, לכל עיר שמכבדת את עצמה בפרו יש כיכר/פלאזה דה ארמאס). לא הספקנו לומר "קוסוקו" וכבר תקעו בפרצופנו עלוני מכירות ומשפטים באנגלית. בנסיון למכור לנו טיול או מסאז' או ארוחה. מצויידים בכתובות אותן משכנו מאתרי אינטרנט וספרי מסע מדופלמים, יצאנו לחפש את לינת הלילה. המקומות אליהם הגענו לא היו אלא אכזבה, סליחה על הבוטות: "חורים" ובלי שמות.  חזרנו לכיכר תוך דילוג סוער על גלי אבני הריצוף העגולות והחלקלקות מהגשם הקל שירד בינתיים. אפשר לומר שהיינו שפוכים. ולא להאמין, דווקא מחלק עלונים מקרי, שדחף לנו עלון ליד, הביא אותנו למלון בו החלטנו להשאר לבסוף. מלון "קאזה גראנדה", כמאה מטר מעבר לפינה. ובנוסף הסתבר שהוא מתמחה באירוח אופנוענים. המלון בנוי סביב חצר בה מצאנו לאופנוע נקודת חניה. נכנסנו לחדר נעים ונקי והכנו עצמנו לשלב הבא המיועד לעוד יומיים: הביקור בחורבות האינקה במאצ'ופיצ'ו.

בפרק הבא: מאצ'ופיצ'ו, מקום מרגש. קוסקו, קרלוס, והיציאה לכיוון אגם טיטיקאקא.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 19 תגובות, הוסף תגובה    

התגבורת הגיעה והיא יפה

יכולתי להתחיל את הפוסט הזה במילים מפוצצות מתוך מיטב שירת האהבה, או בציטוט מתוך מטריות שרבורג של קלוד ללוש. אך כדי לחסוך מכולנו אי נעימות אינטלקטואלית, כי אני מאמין שיוצר צריך לצטט דברים שלא נאמרו. אומר בפשטות. נפגשתי עם גלי בשדה התעופה בקיטו בשעה ארבע ושש דקות ומבחינתי, כל המולת האנשים סביבי וצפירות הנהגים מחוץ לטרמינאל הנחיתות, לא היו אלא שירת מלאכים בליווי ניגון אורגן בכנסיה גותית הממריאה אנכית – כאשר גלי שלי הופיעה בדלת היציאה של המכס. בתוכי שמעתי קליק של מעגל קטן שנסגר. תרצו – הישג הפקתי שעמלנו על ביצועו המדוייק לפני היציאה למסע, וגם תוך כדי. קל להזמין טיסה לקיטו. אך מצד אחד גלי, שלצורך ההצטרפות אלי, עקרה עצמה מתוך רכבת הרים של קיום יומיומי: משפחה, עבודה ומחויבויות שוטפות המוכרות לכל אחד. הייתה צריכה לא רק לשמש לי כגיבוי בארץ. אלא להתכונן לפרטי הפרטים של מעבר משגרה של אדם רגיל. לפורמט של רוכבת אופנוע בתנאים קשים. החל בהכנת פרטי ציוד ייעודי וכלה בקפיצה הנפשית הנדרשת מקיצונות אחת לשניה. ומהצד השני, התכנית שלי להגיע לכאן בול בזמן, עם כל מהמורות הדרך וסיכוני עיכוב המסע.

הגעתי לקיטו יומיים לפני גלי והשתכנתי בהוסטל קטן וחביב בשכונת מאריסקל סוקרה. סביבה נעימה ומעוצבת, בה מתרחשת סצנת התיירות, הבילוי והקולינריה המערבית בקיטו. קראתי על המלון הזה באחד הפורומים של רוכבי אתגר כמוני והבנתי שיש בו מקום לאחסן האופנוע וגם לקבל חדר זוגי במחיר סביר. המלון שוכן מול פאב אנגלי ומסעדה וייאטנאמית הפתוחים 24 שעות, כל השבוע. רחוב קטנטן, נמוך בתים ומרוצף, מואר וצבעוני, שנתן תחושה נעימה המשלבת ישן עם מחודש. ביומיים האלה חרשתי את השכונות הדרומיות של העיר בצעידות רגליות נמרצות שהחזירו לי קצת אמון בהליכת סתם, אחרי זמן רב של רכיבה בלבד.

אני קורא לעיתים מאמרים או רשמים של אנשים המתבטאים בהכללות: "כל המקסיקנים נהדרים" או "גואטמאלה היא הכי יפה" או בניקארגואה כולם גנבים" וכו'. למדתי שהכללה, היא סוג של נכות רגשית וכי לומר על קיטו שהיא עיר בעלת מאפיין אחד, היא במקרה הטוב בורות. קיטו כמו שאני ראיתי, על גודלה העצום, יש בה הכל. טוב, רע. יפה, גס. עשיר, עני. מודרני ונחשל. מלאה בסיכונים ושוקקת סיכויים. כמו הרבה ערים בעולם. רק באקצנט לטיני. ואת הניואנס הזה אנשים באים לראות. החלטתי גם שאת המקומות המעניינים ממש, אלך לראות ביחד עם גלי. כך שמצאתי עצמי גם חוזר קצת לקריאה, כתיבה וציור. או כמו שאומרים – נח.

משדה התעופה נסענו גלי ואני מחובקים כמו שני שיכורים במושב האחורי של מונית, בחזרה לשכונה שבחרתי. הג'ט לג של גלי, זרק אותנו לקטעי שוטטות, אוכל, ושינה טרופה שנמשכו יומיים, בהם הבנתי באמצע הרחוב, שמיכל הדלק של גלי ריק וצריך לשוב לחדר במלון בתוך דקות אחרת יש לי ביד שק תפוחי אדמה. גם תהליך החלפת מתח במתח, שאב מגלי כוחות וההסתגלות דרשה רוגע של ממש. שלושה ימים אחרי עזיבתה של גלי את הארץ, נאלצה אמה בת התשעים ואחת של גלי , להתאשפז בבית חולים עקב סיבוך קל הדבר הוסיף בלבול ודאגה נוספים. תחושת הבטחון שמאד חשוב לי להעניק לה, היא מפתח להמשך המסע המשותף שלנו, למשך חמשת השבועות הקרובים. אני כאן עם המון תובנות רכיבה ונסיון מופלג והיא באה עם כמות כפולה של חששות וצורך לרענן את מה שהיא יודעת כבר (גלי ואני כבר רכבנו מאות ואלפי קילומטרים ביחד, בארץ ובפינות רבות בעולם). פתאום אני עם ה"אין ספרדית" שלי, צריך להיות הדובר. התחלתי להכניס את גלי ל"סודות" המסע. איפה מחביאים כסף, כרטיסי אשראי מסמכים וכו'. איך זוכרים איפה כל דבר. וגם גלי לימדה אותי שלא מסתובבים עם זקן מוזנח בן חודשיים בין אנשים מתורבתים והושיבה אותי אחר כבוד על כסא הגלב(ית) שהחזירה אלי את מבטי הגברות ברחוב וגרמה לגלי להפגין בפומבי יתר גינוני בעלות עלי.

בהמשך חילקנו את כל הציוד בתאי האיחסון מחדש. גלי קיבלה קיטבג קטן חסין מים, לכל הביגוד שלה ומקום לאיחסון תרופות, כלי-רחצה וכמה קישקושים כמו טלפון נייד. תלשנו מהספר (או ליתר דיוק – המשקולת) לונלי-פלנט, את כל עמודי ההסבר על מדינות שלא נבקר בהן (וכבר הורדנו בכך שני קילו) כל השאר, כולל ציוד הקמפינג שלי, נארז בחבילה אחת גדולה, הובל אחר כבוד לסניף הדואר השכונתי ונשלח לארץ. נפרדנו מ-14 קילו שתפסו נפח של כרבע קוב… דיאטה מהיום הראשון.
כמו שסיכמנו מראש, השלב הזה במסע ינוהל במשותף. כלומר. גלי רכזת המסלול, היעדים, הקצב והתקציב ואני מפקד החללית, בעת רכיבה על אופנוע, נגמרת הדמוקרטיה! ישבנו ביחד לקביעת הציר הריאלי, כמובן על סמך התכנון המוקדם שעשינו עוד בארץ. זמני רכיבה, זמני מנוחה. שיטות נישנוש ועיתות ארוחה. אטרקציות, קניות וכו'. ישבנו על מפות מול לוח שנה. וחילקנו את הציר דרומה לפי מרחקים – לא יותר מ- 400 ק"מ ביום. מאחר והחלטנו לא ללון בקמפינג, אלא רק במלונות או הוסטלים, יום לפני, אנחנו מכינים נייר עם כתובות אופציונאליות ללינת הלילה הבא על הציר. ומניחים את הנייר מתחת לפלסטיק השקוף בתיק המיכל. כך הרשימה תהיה נגישה עם הגעתנו ליעד (עייפים בד"כ מכדי להתחיל לחפש הזדמנויות). גלי אמורה לשוב לארץ מסנטיאגו בצ'ילה ולכן, גם אם לא נגיע לשם, סימנו נקודות אלטרנטיביות מהן היא תוכל לשוב, אם דברים ישתנו.

הציוד של גלי כולל מעיל ומכנסי רכיבה ממוגנים בפרקים. בטנה מחממת מתפרקת. חליפת גשם. בגדי פליס תחתונים. קסדה איכותית ולשנינו מערכת דיבור אלחוטית של קארדו בין הקסדות. שהחלטנו לא להפעילה, כי גילינו שאינה אמינה והפעלתה השוטפת מסרבלת. גם לגלי כפפות ממוגנות ועוד זוג לרכיבה במזג אויר קר. לרגליה מגפיים. אחרי כמה תרגולי רענון של שימוש במכשירים כגון לפטופ, סלולר, מכשיר איכון לווייני ועוד, ארזנו הכל בחדר ויצאנו להכיר את קיטו. ברגל.

קיטו ממקומת בגובה ממוצע של כ- 2800 מטר. היא מונחת בתוך מעין קערת עמק, מוקפת פסגות מחודדות של כמה רכסים. בקטע המישורי בצפון העיר, נמתח שדה התעופה. הרובע העתיק של קיטו חבוק במרכזה. כאן גרים מעל מליון וחצי תושבים וכנראה שכולם יצאו לרחוב כשהגענו. היה צפוף. אחרי כמה שיטוטי היכרות והסתגלות לגובה שמנו פעמינו לעיר העתיקה. חצינו דרך שדירות האמזונאס ורחוב העשרה באוגוסט ומצאנו עצמנו בתוך שכונה קולוניאלית משומרת בהקפדה ומשוחזרת בדייקנות. מקום בו החיים סואנים וקשוחים כל הזמן. רק התפאורה צויירה ביד רומנטית.

כיכר הפלאסה גראנדה עם חזיתות מצועצעות, פיתוחים ותבליטי צמחים, פרחים, חיות ומלאכים. פלאסה דה גוביירנה בה ממוקם ארמון הנשיא ובחזיתו שני זקיפים שנראים כמו חיילי בדיל בגודל מלא. ואם לא היינו כל הזמן בתוך פקקי תנועה עשנים (בימי ראשון המקום סגור בפני מכוניות) וצילצולי טלפונים סלולריים, יכולת לחשוב שעוד רגע ישעטו מולך אבירי ספרד ופרשיה. הכל נשאר כאילו כמו אז. מקסים! כיכרות ומזרקות. פסלים ועמודי גבורה. חזיתות בתי ממשל וחנויות קטנטנות בכוכים, בפינות רחובות מרוצפי אבן טבעית, המנערת כל מה שמנסה לנסוע עליה. כדי לשמר את אופי המקום ובניגוד מוחלט לאלימות הגראפית המאפיינת את בתי העסק באמריקה הלטינית, כאן קבעו גודל אחיד ובצבע אחיד, לכל השילוט המסחרי. ולכן הארכיטקטורה, החומרים והצבעים המקוריים של הרובע נותנים את האופי למקום.

לסיכום הביקור ברובע טיפסנו למרום גבעת קאתדראלת "השבועה הלאומית", שבנייתה הושלמה בשנת 1988, היא בנויה בסגנון  גותי גבוה. ולא נעלם מעינינו סמל מגן הדוד הענק הממוקם בראש הצלע המערבית שלה. סביב שולי הגג בלטו פסלי חיות שכולן על טהרת חיות הבר הדרום אמריקניות: תנינים, ארמדילים, קופי עכביש, לאמות, צפרדעים ועוד. גם אם היא קתדרלה צעירה למדי, כבר החל באגף הדרומי שלה, הליך שיפוץ וניקוי הקירות החיצוניים. נכנסנו בשעת תפילה באחת מקרנות החלל הפנימי וזכינו למבטים השמורים למי שאינם מצטלבים או כורעים ברך לפני פסל הקדוש המקומי. סליחה.

לאכול בקיטו ניתן בכל פינת רחוב. בהמלצת אחד מספרי המסע, טרחנו על לפתחה של מסעדה מיוחדת ומצאנו שהיא סגורה כבר כמה שנים. בסמוך לה הייתה מסעדה משפחתית פשוטה, עמוסה בסועדים מקומיים שרכנו בכוונה ועצימת עיניים, מעל קערות מרק. נכנסנו ותפסנו מקום בשולחן פינתי מכוסה ניילון פרחוני והזמנו מרק לגלי ואורז לי. היה טעים וגם במחיר מקומי. בערבים יצאנו לחפש מקומות קלילים יותר באחד המקרים הגענו למסעדה איטלקית נחמדה וכשדיברנו עברית בינינו, ניגש אלינו איש ובירך אותנו בעברית ב"ערב טוב". ישראלי, בעלי המקום. השהות שלנו בקיטו הגיעה לקיצה כעבור יומיים. ובבוקר צונן אחד העמסנו הכל על האופנוע. עמדנו עם עובדי משמרת הבוקר במלון, במעגל שלוב ידיים ובניצוח בעלת המלון שהעניקה לנו שני ורדים ובובת צמר קטנה כקמע, קיימנו טקס תפילה קתולי-יהודי-אלילי ליד האופנוע, ממנו הסקתי שעכשיו אני יכול לסמוך רק על עצמי, וגם הבנתי את ההגיון הפרקטי שבאמונה באל אחד. כי מרוב סוגי אלוהים אליהם פנינו, כל אחד שם למעלה כבר בטח יגלגל את האחריות לשני.

גלי טיפסה לראשונה למשטח שישא אותה עליו חמישה שבועות, מושב הנחבא בין ארגזים ושקי מטען הקשורים סביבו. (עדיין אין לי מושג איך היא מצליחה להשתחל לשם בכל פעם) כסא עם ריפוד מינימאלי, דחוסה במרחק 15 סנטימטרים מאחורי גבי. ויצאנו לרחוב הראשי. כיוונתי עוד קודם לכן את הבולמים לרמה קשיחה יותר, אשר פיצתה על הנמכת האופנוע מתוספת המשקל. ויצאנו קודם כל לקו הזינוק – קו המשווה, הנמצא כמה קילומטרים מצפון מערב לעיר. לאחר סיבוב גדול ומיותר, מצאנו את הקו והנצחנו את עצמנו בכל הפוזות הכי תיירותיות והמשכנו לכיוון דרום מזרח אל העיירה באניוס (Banos) מבעד לקיטו בפעם השניה היום. לא אכחיש, בבוקר הזה נמלאתי אושר. גלי ואני ביחד על האופנוע, חבוקים, נוסעים בתוך נוף משכר, מהנופים המוסיפים עוד ריאה לחזה. שולחים נפנופי שלום לכל עובר אורח ומכונית בכל עצירה. מצביעים ומציינים זה לזו לזה, על מראות דרך שאנחנו מגלים פתאום, הר געש רחוק, בית בצבע מיוחד, עמק מוריק בתחתית תהום. עוף דורס שדואה ממעל. אם יש לכם את הדימוי הכי מרגש של מעוף משותף בתוך חלום. כך יצאנו לרכיבה ביום הראשון. אנחנו כבר מתורגלים בכך שנים, אבל כאן באמת בצד השני של העולם זה היה הזוי ממש.

כל כך התגעגעתי לחיבוק של גלי מאחור. להשענות שלה עלי בתוך הרוח. לשאלות הכל כך "לא אופנועניות" שהיא ממציאה. לתשובות החכמות שלה. לשפת סימני הידיים שהמצאנו לאורך שנות רכיבה רבות. כאן אנחנו לבד לגמרי. ועם כל הזהירות, ידענו שאנחנו צריכים ליידע מישהו על המסלול הכללי לפחות. לכן הנחתנו כל יום את תקציר המסלול לתוך המייל של מוסי – ראש המטות המשולבים בעורף. כדי שלפחות יהיה איזה תיעוד אם נעלם פתאום. יצאנו את קיטו שוב בכביש שבראשיתו התנהג יפה, אך איפה שהוא אחרי העיר אמבטו (Ambato) והפניה לכיוון באניוס, מצאנו עצמנו בדרך עפר מצ'וקמקת שנפרצה בהר באופן זמני, כי הכביש הראשי נחרש ונסלל מחדש כרגע. לבסוף באנו בשערי באניוס ולדלתו של "הוסטל טרנסילבניה" הישראלי ששמענו עליו טובות ורבות. ניכר כי איתי בעלי המקום לא עשה מאמצים מיוחדים כדי להקל עלינו את ההתארגנות וכי ההתגייסות שלו היא משהו טבעי. הוא ליווה אותי ברחבי העיירה, ומצא לי חניון סגור לאופנוע ושלח את הצוות לעזור לנו עם הציודים. קיבלנו חדר עם מים חמים בשפע. מיטה רחבה ומפגש עם מוצ'ילרים צעירים שכרגיל הוסיפו לי רק הנאה ועניין. באניוס יושבת בשולי הצד המזרחי של אקוודור, משם כבר ממשיכים בנסיעה קצרה לחלקים האמזוניים של המדינה. סביב העיירה, פסגות הרים העשויים אפר וולקני שנשר לפני מליוני שנים על תשתית סלעית והכל מכוסה במרבד ירוק של צמחיה פראית או חקלאית, המכסה כל מילימטר פנוי.

במזרחו עובר נקיק בו זורם נהר ובקרבת העיירה כמה מעיינות חמים. קבענו לצאת למחרת לסיבוב רגלי במפלים ובנקיקים באיזור. הנסיעה לשם הייתה במשאית פתוחה שעברה על פני תהומות, מנהרות נוטפות מים ושיפועי צד בראשי מצוקים שנתקעה לנו הלשון בקנה הנשימה. איזה פחד. ולא די שהכנסתי את גלי ללונה פארק המטורף הזה שכנעתי אותה להצטרף אלי לסיבוב מעל תהום בכלוב ברזל , מעין קרונית תלויה על כבל. כעלה נידף שנתפס בקור של עכביש ומתנדנד ממנו ללא שליטה. והכל מופעל בידי שתי נערות בנות 12 לערך שגובות כסף, נועלות את הכלוב ומשלחות אותנו להתנדנד בין חיים למוות.

בהמשך ירדנו בשביל בתוך סבך טרופי לעמוד למרגלות מפל שצנח מגובה כחמישים מטר לתוך בריכה סלעית ורסס ערפל סמיך, שהפך אותנו לשני סמרטוטים נוטפים ומאושרים. באניוס היא מקום שניכרת בו מודעות לתעשיית התיירות, מסעדות בכל גודל ורמת מחיר. חנויות המציעות הכל בזול ורחובות בוהקים מנקיון והקפדה על תחזוקה, המעוררים  השתאות. שוטטנו במקום עוד יום ניגבנו חומוס עם פיתות אצל איתי בהוסטל ובעוד כל דיירי ההוסטל נמים את שנתם,

עלינו על סוסנו ודהרנו דרום מערבה לכיוון כללי העיר קוונקה (Cuenca), היושבת על המשך כביש הפאנאמריקנה החוצה את אקוודור באמצעה ומוביל בסופו לתוך פרו. לקראת צהריים הגענו ליציאה מעיר ריובאמבה (Riobamba) נכנסנו למסעדה פשווטה ונקיה וחיסלנו מנה צמחונית ומרק עוף. וטוב שכך כי כמו שיצאנו משם נגמר פתאום הכביש ונשלחנו לאיגוף של כעשרים קילומטר בתוך שטח הררי חקלאי מתוכו 10 ק"מ של דרך עפר מאובקת המכוסה בשכבת פודרה. שהיא בעצם רובד אבק, בעומק כעשרים סנטימטר עם עליות תלולות. גלי נאלצה לרדת מהאופנוע ולעשות את המרחק ברגל. החום היה כבד. היא היתה לבושה במיטב בגדי הרכיבה. מגפיים ושכבות בד פליס.

את הנהגים סביבנו לא עניין כלום. משאיות ענק, מוניות, טנדרים ואוטובוסים נתנו בגז, בלי חשבון והרימו ענני אבק שהזכירו רימוני עשן במשחקי דרבי. לא ראינו כלום ולא נשמנו כלום. הגובה היה כ- 3000 מטר דלילי חמצן מעל פני הים. אם גלי היא לא סופרוומאן אז היא סופרגלי. איך היא עשתה את הקטע הזה? אני לא תופס. ועוד דחפה את האופנוע ועזרה לי להרימו עם כל הציוד כשהוא כרע באמצע (שום נהג לא נענה לניפנופי לעצור ולעזור). בכל פעם שעלה ענן אבק כיביתי את המנוע די למנוע ממסנן האויר להתמלא לכלוך ולהיסתם.

בהמשך, הכביש עבר ברובו על קו רכס, וטילטל אותנו ברוחות עזות, במרומי פניות חדות ובראש כבישים, אשר משני צידיהם נפערים מורדות תלולים לעומקים מבעיתים של אלפי מטרים. ברוב הכבישים לא היה שום זכר לפסי הגנה או שוליים. טעית? שלום! מצאנו עצמנו בעשרות קטעי דרך לא סלולים, תוך רכיבת סלאלום איטית וכבדה, בין סלעים מחודדים ובורות פעורים (ששוב הזכירו לנו, למה איננו רוכבים בלילה) פגשנו אנשים נחמדים שעזרו לנו להבין איפה אנחנו ומה מחכה בעיירה הבאה. עצרנו בכמה מקומות לאכול או לשתות קפה (כלומר, הם קוראים לזה קפה. אנחנו קוראים לזה אסון).

בכל מקום בו עצרנו או עברנו, התנועה נעמדה כדי להביט בנו או כדי לשאול שאלות. אני עוד עניתי משהו, אבל גלי יודעת נכון לרגע זה רק את המילים: "בואונו", "מוצ'אס", "גראסיה" ודונדה" ובכל פעם היא מרכיבה את המילים בקומבינציה אחרת כדי לתקשר עם הסביבה. ואני הגאון עוד שולח אותה לפעמים לשאול שאלות. בקיצור, הבנתם! לקוואנקה הגענו ממש עם חשיכה ונהג מונית חביב הוביל אותנו להוסטל המצ'וקמק והמבורדק של לואיס. שחיפה על הכל ביחס חם דואג ומתעניין, שלא לדבר על המקלחת החמה שחיכתה מעבר לקיר. בלילה יצאנו לסיבוב במרכז העיר שניכר כי פרנסיה מכירים בערכה כפנינה ארכיטקטונית מימיה כקולוניה ספרדית. הבניינים העתיקים שמורים ומוארים. עיר יפה.

מקוואנקה יצאנו למחרת להמשך הדרך דרומה ושמנו פנינו לכפר וליקאבאמבה (Vilcabamba) שמעבר להיותו מקום יפה, הוא ידוע בעולם גם כאחד המקומות בהם אנשים מאריכים חיים במיוחד. מחלה שלא אכפת לנו להדבק בה. הכפר הציורי שוכן בעמק ירוק מדרום לעיר לוחה (Loja) כשנכנסים לעמק, כבר מרגישים סוג של שלווה מאד לא אופיינית לקצב החיים האקוודורי התזזיתי. בשעת אחר הצהריים שהגענו נראה שגם הציפרים בסייסטה. עלינו לגבעה המשקיפה ממרחק חמישה קילומטר, על הכפר מדרום מזרח ושכרנו מבנה בודד בקצה ההר. במלון-פנסיון-מוטל-חווה בשם איזקאילומה (Izhcayluma). עולה, אבל שווה. המבנה המבודד והשקט שמחלונו נשקף נוף הררי, הכיל מיטה זוגית ענקית , שירותים ומקלחת איכותיים ומרפסת עם ערסל ממש על הנוף. במלון יש מבנה מרכזי היושב על העמק מהצד הצפוני, מסעדה ובריכה. מכאן ניתן לצאת לטיולים בסביבה במגוון רחב של סגנונות.

ארוך וקשה, עד קצר וקליל. ברגל, באופניים או ברכב. למחרת הגיענו, הופיע במקום זוג אנגלי צעיר יואן וונסה, רכוב על אופנוע זהה לשלנו. הם הגיעו עם האופנוע ישירות בטיסה מלונדון לקיטו ומתכננים לחצות את דרום אמריקה במשך 3 חודשים. כמובן שהחלפנו מידע טיפים וכתובות. אחרי שלושה לילות שהיה ומנוחה. יצאנו לחצות את הגבול לפרו. בתחילה תכננו לחצות את הגבול מדרום כפר בנקודת גבול בשם סומבה.

שהומלצה על ידי עומר כנעני שרכב כאן לפני שנה וגם על ידי איתי אינגבר. ממש לפני צאתנו לדרך, בדקנו מה מחכה לנו שם. והסתבר שגשם שירד באיזור בימים האחרונים הפך את דרך העפר בת ה 20 ק"מ אותה חייבים לעבור אחרי חציית הגבול – לעיסת בוץ שעלולה לסבך אותנו. לכן פנינו לכיוון מעבר הגבול ליד העיר מאקארה (Macara) לשם הגענו במסלול עוקף דרכי עפר שהוסיף לנו עוד 70 ק"מ ליום הרכיבה.

בדרך למקארה הנוף השתנה בתוך כמה דקות ממיוער וירוק, למדברי וחום צהוב. פתאום קיבלתי דרישת שלום ממדבריות הבאחה במקסיקו, בדמות קקטוסים גדולים וצמחיה קוצנית. וגם עצי ענק ממשפחת הבאובב שהזדקרו בצידי הדרך. מעבר הגבול במאקארה היה פשוט וחיובי. בשני הצדדים לא היה תור או צפיפות. טופלנו בנימוס ואהדה ולאחר כחצי שעה של ניירת סטנדרטית וחיוכים לרוב וללא כל תשלום. עלינו שוב על האופנוע וגלי יחד איתי על כביש אספלט אולי באיכות הטובה ביותר עד עתה בדרום אמריקה, נכנסנו בשערי פרו המרתקת בדרכנו לעיר פיורה (Piura) שבצפון המדינה. לבסוף, חשוב לי לציין את האחריות שהבנות הנפלאות שלנו לוקחות על אמא של גלי. ומאפשרות לנו להמשיך במסע. והקשר הרצוף איתן מעניק לנו רוגע ומצדיק את תחושת הבטחון. וכמובן גם לאחותי, למיכלי ולאורלי. תודה מעומק הלב על היותכן.

רועי סדן שחצה את האמריקות על אופניים והרבה לפני, נמצא כבר באפריקה. אנחנו עומדים בקשר מדי פעם והנה ברכת גמר חתימה טובה שקיבלתי ממנו השבועו

בפעם הבאה: צפון פרו. קסם מדברי. ים ערפילי וכניסה לקניון. לא כזה שיש בו מיזוג וחנויות…

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 13 תגובות, הוסף תגובה    

מקסיקו שמחה ודמע

את הארוחה המהירה שזללתי בשוק של  אקאטלאן (Acatlan) נראה שאזכור עוד הרבה זמן. כבר בכניסה לעיר שמתי לב כי הדגל בראש בניין העירייה נמצא בחצי התורן. מהסימנים הקטנים שאני קולט כדי להבין לאיזו אוירה ומצב רוח אני מגיע. כנראה שהדגל הזה עמד שם, במצב של השתתפות בצער, רמז לחוויה שחיכתה לי. הכניסה לעיר הזו לוותה במבטים שאמרו לי שהופעה של אופנוען כמוני היא לא דבר יום יומי. וזה בדיוק מה ששלח אותי לעצור כאן. הרגשתי שאני מגיע למקום אמיתי, שלא משחק משחקים לתיירים. הגעתי לדוכן הכי עממי, הכי אותנטי והכי צבעוני שאפשר לפגוש במקסיקו. חוליו מנהל הדוכן הצעיר קיבל את פני באולה (שלום) גדול וחייכני. נכון שהבשלנית בעלת המראה האצטקי משהו בישלה נתחי חזיר, בקר ועוד משהו לא מזוהה. אבל למדתי כבר לומר "וג'יטריאן" גם במקסיקנית ולכן התיישבתי כמו איזה אפנדי בין אחי בני האדם ולעסתי בפה פתוח את הטאקו שקיבלתי, תוך התעלמות מופגנת ממבטי הסובבים שליוו כל תנועה שלי. לא שלא שמתי לב לשפת הגוף או ללחשושים ולעצירת הולכי רגל שעברו באיזור לראות איך הגרינגו הזה הולך לבכות. אבל אני הרי גדלתי בבית על אוכל הודי, כי אבא שלי התחתן עם החברה שלו מהודו, שניהלה קולינריה עם הרבה חריף. כך שהביס בטאקו השמנמן, שהביא לי את המפגש עם חומצות העיכול של השטן לא ממש עשה עלי רושם. או ככה חשבתי. כלומר בשניה הראשונה, כי אחרי עוד שלוש שניות הפרצוף שלי נתן הגדרות חדשות לסולם הצבעים האדום, תוך הושטת יד לבקבוקו של שכני לשלחן שפרץ בצחוק ידידותי וביקש מחוליו להביא עוד בקבוק מים. למען האמת, הייתי מוקף בקהל חנון ורחום. לא שמעתי שום לעג באינטונציה או בארבע מילים שאני כן מבין בספרדית. איש אחד שמן בסומבררו עם מחרוזת שיני זהב, ניגש אלי ולחץ את ידי.

העצירה באקאטלאן

הרגשתי את אדי הפלפל החריף שהוסתר בתוך הלאפה המקסיקנית התמימה, עולים במעלה תעלות הדמעות ישר מתוך האף ומעלים באש את תאי המוח. תמהלו וואסאבי במים, תטפטפו לעיניים ותבינו. לא הצלחתי לראות את הדרך בת שלושת המטרים עד לאופנוע מרוב זיעה שגופי דחף החוצה כדי לצנן את עצמו. ישבתי שם עוד עשרים דקות להרגע. ואז עם שובל עשן מהבעירה שאחזה במעי, פשוט חיפשתי את השלט וואחאקה (Oaxaca) ורדפתי אחריו. משני צדדי חלף יער, או ליתר דיוק חורשה אין סופית של עצים צפופים, ביניהם זינקו פה ושם קקטוסי ענק באצבעות עבות לכיווני כאומרים נו נו נו. ח'תכת טמבל, גיבור תהיה במקום אחר.

הדרך הצרה יחסית התפתלה בנינוחות בין איזורים חקלאיים. תירס-תירס-תירס-תירס-שעועית. זה היה המקצב. לכל משפחה חלקה משלה. ומה שהיא מגדלת, זה מה יש. שדות בעל. וכמה מטעי פרי. כפרים שגדלו ללא כל תשתית תכנונית מובחנת. מעין אוסף בניינים שבמבט ממעל ניתן לראות איך הם מקיפים את הכיכר המרכזית ה"סוקאלו" במעגלים הולכים ומתרחקים. ובישוב עם כמאה ועשרים בתים חד קומתיים, ספרתי שבע כנסיות שונות בין הבתים ועוד שלוש בגבעות סביב. אלוהים וחומרי בניין, זה עסק משתלם באיזורים האלה.

בצד הדרך קלטתי שלט מקושקש ועליו מגן-דוד המפנה לכנסיה עם אוריינטציה לסמלים ומילים מקוריות מהתנך והיהדות. מאז נכנסתי למקסיקו, כבר הפנמתי את העובדה שאמרגני הדת הנוצרית כאן מאפשרים גמישות, פרשנות וטקסים, המותאמים לכל קהילה בנפרד. אני יודע שכשאתקרב לסן קריסטובל במדינת צ'יאפאס, מחכות לי כמה פנינים מהתרבות הזו. הכפר סנטו דומינגו יאנהיטלאן (Santo Domingo Yanhitlan)  דרכו חלפתי בדרכי לעיר וואחאקה מייצג באופן מרוכז משהו ממעמדה של מדינת וואחאקה בהתהוות הפדרציה המקסיקנית. הכפר שנוסד כעשר שנים אחרי שהספרדים כבשו את האיזור, בחצי השני של המאה השש עשרה, שוכן בגובה כ-1200 מ' ושימש צומת סחר בעסקי המשי על הצירים הראשיים המובילים למקסיקו סיטי, ולערים וואחאקה ופואבלו. המונומנט המרשים במקום, היא הכנסיה הנקראת על שמו של הקדוש דומיניק. (מייסד המסדר הנוצרי הדוגל בחינוך והטפה) חזיתה מעוטרת בתבליטים המתארים את טקס ההטבלה הנוצרי ובתוכה ניצב אורגן שנבנה במאה השבעה עשר. כרגע נערכים במקום שיפוצים, כך שנמנעה כניסה לתוך המבנה עצמו.

באמצע רכיבה שלווה התעופף האייפוד מתיק המיכל. שמתי לב לכך רק אחרי כמה ק"מ. החלטתי לא לוותר. קיבלתיו בהשאלה, אין מצב. חזרתי בנסיעה איטית ואחרי שעה, גיליתי אותו רובץ בדשא מימין.

המשכתי ברכיבה בקצב ער בכביש המתפתל,  לאחר עוד כעשרים ק"מ, חזרתי לכביש האגרה המהיר, הרגשתי כי מיציתי את החווייה הכפרית להיום והכנתי עצמי לקראת הכניסה לעיר הגדולה. בכניסה לנקודות יישוב אני מכבה את האי-פוד, ומחדד את מלוא חושי. משתדל להיות קשוב ודרוך למכשולים. קולות או איומים.

מפגש ראשון עם וואחאקה

ידוע שאת גשר הזהב בסן-פרנסיסקו צובעים כל הזמן, במסגרת תחזוקה שוטפת. גם את וואחאקה צובעים כל הזמן, רק כאן עושים את זה בשלל צבעים וחשיבה יצירתית.

טבורה של וואחאקה אופייני לכל הערים במקסיקו עד עתה, מרכז עתיק נמוך קומה, שמתוכו מזנקים לשמים מבני דת,  ארמונות ממשל, היכלי משפט ותחנות שיטור. הרחובות מחולקים למשבצות ולכבישים צרים וחד סטריים המצטלבים בפינות שאינן מאפשרות לראות מי מגיע מעבר להן. סביבה שאי אפשר לשרוד בה בלי לתרגל ולהפנים כל הזמן את המושג "זכות קדימה". סביב בלטה הצבעוניות החגיגית של כל מבנה בעיר. צוותים עירוניים אשר עסקו בכיסוי כתובות גראפיטי, נתנו לי להבין כי מישהו כאן מבין שאי אפשר לעשות רושם ראשון פעמיים. וזו היתה כניסה מרשימה מבחינתי. עיר נפלאה! הייתי בדרך לפגוש את אילן וג'ראלדין, אשר קראו את הטור שלי ב-Ynet והזמינו אותי לשהות איתם. אחרי שלושה סיבובים מענגים ברחובות הצבעוניים. שכרתי את שירותיו של נהג מונית שליווני לכתובתם. ביתם של אילן וג'ראלדין, הוא ישראלי והיא צרפתיה שנפגשו כאן – שוכן בשכונה קרובה למרכז העיר. מהשכונות שאני אוהב לשהות בהן. אפשר לחוש את הדופק האמיתי של המקום, קולות, ריחות ומראות אותנטיים. בניה באוסף סגנונות וחומרים. הבית של ג'ראלדין ואילן בנוי בכמה מפלסים המשקיפים על נוף הררי מיוער הניבט גם מהחדר שקיבלתי. חדר אינטימי חם ונעים. כשאני מגיע לגור בבית זר, אני זוכר בכל רגע שזכיתי להחשף ולגעת במשהו נדיר וחושב שמארחים כאלה הם זן נדיר. שבנוסף לטוב ליבם, מצויידים בהרבה אומץ.

החדר והנוף הנשקף ממנו

למחרת בבוקר יצאתי להכיר את וואחקה ברגל. ראיתי מספרה שחצי ממנה תופס אופנוע הרלי דיוידסון. אז הבנתי שגם בתנועות ידיים הוא יבין מה אני רוצה. תספורת מכונה. במרכז העיר הרגשתי תכונה ברחובות. שמעתי מרחוק נגינת תזמורת וראיתי נהירה לכיוון הככר המרכזית. זרמתי עם כולם. שוב, הצבעוניות של קירות הבתים באור השמש החד. מכה ברחוב ומעניקה לו החזר אור קסום.

לפתע ראיתי בכיכר הסמוכה הגדולה יותר, התקהלות שבישרה סוג של אלימות מתגבשת. ועשרות חיילים חמושים באלות, רובי גז מדמיע ושכפ"צים, רצו לכיוון פינת הכיכר ואחרי כמה דקות יצאו משם גוררים מפגינים שקראו קריאות נואשות, כשבררתי עם תושב מקומי מה הסיבה, הוא אמר כי אלה רוכלים שמסולקים מנתיב מעבר הקרנבל העומד להתחיל עוד מעט. והם זועקים על קיפוח שבטי מתמשך. בקצה הרחוב החלה תהלוכת מחולות צבעונית. עשרות להקות ותזמורות שהגיעו מישובים במדינת וואחאקה, בתלבושות ועם קצב וסגנון ריקוד ייחודי נפלא.

בערב חזרתי לביתם של אילן וג'ראלדין. והבנתי כי אני חולה. קראתי לאילן ואמרתי לו שאני מצטער אבל נראה לי שהבאתי להם צרות. אילן הסתכל עלי בשלווה ראויה לציון, לא התרגש. והביא מד חום עם תה דבש ולימון. האיש המיוחד הזה, בוגר מחזור יותר מתקדם של היחידה בה גם אני שרתתי בצבא. הוא בנוסף על היותו מוסמך במשפטים, גם בעל הסמכה כפראמדיק. לקח את העניין בטבעיות ורוגע כיאה לכישוריו. למחרת אחרי כפיות אופטלגין טבול בסוכר, גרגרי אינפלוהיל וסדרת חלומות על חזירים. קמתי רענן ובריא.

ג'ראלדין ואילן. וואחאקה יולי 2009

ועם כל התרופות אני יודע שבסופו של דבר תחושת הבית והדאגה של שני מארחי, היו המזור האמיתי. הוצאתי את האופנוע שהיה סגור בחניה. ויצאתי למקום העבודה שלהם להפרד. לאילן עסק משגשג למדפסות וציוד דיו חליפי בעיר. נפרדתי בחיבוקים. מהאנשים הנפלאים. (כן בלי נשיקות הפעם, לא צריך להדביק).

ליווי צמוד עד ליציאה מווחאקה. אילן והלברדורית מאיה

ויצאתי דרום מזרחה, לפצות את עצמי על חסך בים וחופים, בעקבות אותו מחסום על כביש 200 שמנע זאת ממני לפני כשבוע וחצי. על פי המלצתו של אילן, בחרתי בדרך הכפולה באורכה אך הבטוחה יותר. לאחר תשע שעות שכללו רכיבה גם בקטעי כביש מפותלים ללא סוף, בפניות הדוקות של שלושים עד חמישים מטר. ומדובר על עשרות כאלה, ללא שום ישורת, (נאלצתי לעצור כמה פעמים רק כדי להתאפס מהוורטיגו שסיבובים כאלה גורמים.) הגעתי לכפר החוף מאסונטה (Mazunte) כמה קילומטרים מפורט-אנחל צפונה. חוף טבול בעצי קוקוס בצבע ירוק חי.

עצירה בשוק בעיירה הסמוכה למאסונטה, להצטיידות בירקות, פירות ובכסף מזומן מהכספומט.

אריק

לא הספקתי לקלוט את עומק החווייה וקיבלתי תשדורת מעומק מעי. ובמקום לרוץ על החול הזהוב, עברתי  לגור בשרותים. לקילקול קיבה כזה יש שם במקסיקו "קללת מונטזומה" נקמתו של מונטזומה האצטקי האחרון. שכבתי על המזרן בצריף אוחז בבטני וזימזמתי בשקט בראשי את:  אונה פורטיבה לגרימה (Una Furtiva Lagrima-(Donizetti- (בחטף אזיל דמעה. לא תרגום מדוייק, אך מאד במקום). צעדתי בברכיים כושלות למסעדתו של אריק (Eric) שהיתה ממש מעבר לקיר הצריף ששכרתי. אריק, בחור קנדי שבנה את המקום בשותפות עם אפיפאנס המקסיקני. קיבל אותי בשטף של עברית אותה למד תוך שהות בת שנה בארץ. שניהם הניחו לפני צלחת אורז לבן ומים מינרליים וגם וחיבור קלוש לנט. השתרעתי לי שם לשלושה ימים הזויים לחלוטין וזכרתי ברגשות מעורבים את ארוחת השוק הקטלנית שאכלתי באקאטלאן בדרך בין טפוזטלאן לוואחאקה, אשר מעבר לחריפותה השאירה לי כנראה עוד מזכרת. אחרי שהתאוששתי, דילגתי בשמחה לאוכף האופנוע והמשכתי לפרק הבא של מקסיקו. מדינת צ'יאפאס ההררית בואכה גבול גואטמלה. היה ברור לי שהיא כבר תהיה סרט אחר.

סימני דרך

1) למי ששם לב. לדף הראשי הצטרף ספונסר חדש. כלומר, אני הוספתי את סמל אירגון "בטרם" לבטיחות ילדים, אשר יצא לי להכיר מקרוב ולהעריך את פעילותם הייחודית, החשובה, המסורה והמקצועית. הכנסו לאתר שלהם (בהקלקה על הלוגו) ותוכלו להכיר אירגון העוסק במלאכה שמשנה את איכות חיי ילדינו. ועתיד החברה כולה. וכמובן תוכלו להעזר בכלים שהוא מעמיד לרשותכם. על מטרות האירגון יוזמיו ופעילותו תוכלו לקרוא כאן

2) הוספתי גם את סמל מועדון האופנועים הישראלי. עוד אירגון הפועל בהתנדבות וששם לעצמו מטרה, לתת מסגרת לפעילות הדו גלגלית בארץ. את הפעילות הברוכה מפעילה קבוצה איכותית וייחודית של אנשים שעושים מלאכתם יומם ולילה. לחבורה הזו יש חלק משמעותי ברווחת קהל הרוכבים, בטיחותם בכביש, היא מייצגת את האינטרסים מול רשויות המחוקק והחוק. ועוסקת בשיפור תדמיתם בעיני הקהל הישראלי בכללו.- כל הכבוד.

בפעם הבאה: צ'יאפאס משנה במשהו את תחושותי על מקסיקו. אבל זו אינה חוכמה גדולה זו באמת מדינה אחרת. פגישה עם טבע עוצמתי ושלושה ימים בחברת צעירים מישראל בהוסטל שיודע לחבק.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 9 תגובות, הוסף תגובה    

בחיק הטבע המקסיקני

מקסיקו ההררית 3000 מ' ועוד קצת

את הדרך עד לביתם של ירון ואסטריד, עשיתי בעליה מפני הים לגובה של 3000 מטרים. זו העונה בה רוב היום מזג האויר נעים אביבי ויבש ועד שאני מבין, כי הענן הזה ממול מתכוון אלי באיתותי הברקים שלו, כבר ניתך גשם עבה, צפוף, זוחל חריצים, מצמרר עורפים וחודר מבושים. הנה תרגיל ביתי קצר, פשוט וקל: שבו רגע לבושים, נעולים נעליים גבוהות, (יש לכם פטור מקסדה, אפשר שקית ניילון עם חורים) באמבטית מים קרים בעומק 15 ס"מ ופתחו את ברז הטוש ממעל. ודמיינו כי עכשיו מימין תהום, משמאל קיר סלע ומנגד מגיעה משאית – רגע- עכשיו, משכו את וילון האמבט החצי שקוף והביטו דרכו. ובתוך הסט-אפ הזה, תחשבו שיש לכם שתי שניות להחליט אם הפניה הבאה היא ימינה או שמאלה.(וגם תגרדו את האף, כדי למנוע עיטוש שמגיע בשניה הלא מתאימה).

וכך, בתוך זוג מגפיים מלאים כשני קומקומים. רבוד שלוש שכבות מחלחלות כמסננות… תוצרת מיטב המוחות בתחום האיטום. המשכתי בנסיעה איטית בין כפרים ועיירות שבחלקן עצרתי ובאחת גם ישנתי לילה במלון "לוס יו-יו" קר ומנוכר.

אחרי יומיים בדרכים צדדיות וחלקן אפילו צדדדדדדיות, הגעתי למבואות המערביים של מקסיקו  סיטי. אשר כדי להגיע לטפוזטלאן (Tepoztlan) אני חייב לעבור בתוכה. עצרתי שם כמי שעולה לשאוף אויר רגע לפני צלילה ארוכה. תתחילו לצחוק כבר עכשיו, שתוכלו להגיע רגועים לקטע החשוב. כי כדי לחצות לבד באופנוע בפעם הראשונה, גם ביום נאה, את מקסיקו סיטי, עיר בת 24 (עשרים וארבעה) מיליון בני אדם (מתוך כמאה ועשרים מליון מקסיקנים), נדרשים לטפשות, נאיביות, אומץ, חוצפה, מזל, או לכולם ביחד. ולי היה את חבייאר. מקסיקני צעיר שעצר לידי בתחנת הדלק כ- 20 ק"מ לפני יצירת המופת של דדלוס, הפלונטר הגדול בעולם. כמו שהוא נעמד עם האופנוע הנוצץ שלו, לבוש כמתוך פרסומת ל"איך צריך לצאת לכביש על אופנוע". הוא הושיט לי יד ואני בתגובה התחלתי לצחוק כמו איזה פסיכי. וישר פניתי אליו בעברית צחה "תגיד לי מי שלח אותך? אבל אח'שלו, באמאש'ך, ת'אמת". הסתכלתי למעלה וחיפשתי מצלמות נסתרות. אין מצב שזה מקרה. (כמובן, הסברתי לו מה אמרתי ולמה צחקתי) אך לא הייתי צריך להסביר לו יותר מדי, אחרי כמה מילות היכרות. חבייאר הציע שאסע אחריו והוא כבר יוביל אותי ליציאה לכיוון טפוזטלאן. הכבישים בעיבוריה ובטבורה של מקסיקו סיטי לא נועדו להססנים. חבייאר דהר לפני בתוך ים הרכבים ככריש במים. לאט לאט ירדה חשיכה. הנורה האחורית באופנוע שלו לא דלקה וגם לא אור הבלם. והייתי צריך לנחש לעיתים היכן הוא, אסור היה לי לאבד אותו. עברנו גשרונים, מחלפים, פקקים, רמזורים וצמתים המצליבים שישה כבישים, שוטרים עם משרוקיות. חיילים עם מגאפונים ופועלי כבישים עם דגלים ופנסים מהבהבים ופתאום עמדות תשלום עבור שימוש באיזה קטע כביש – חבייאר משלם עבורי. "סע" הוא אומר לי. חיכיתי מעבר לשורת הקופות ושוב אנחנו מתנדנדים בסבך הפיתולים הבלתי אפשרי. שכונות שלמות עוברות מתחתנו בעוברנו על גשרים ארוכים, שלא לדבר על כמה קיצורים הידועים רק לרוכבים ותיקים במקום, כמו מעבר בדרך עפר צרה בת חמישים מטרים שכנראה חוסכת הרבה. אחרי שעה ורבע של וורטיגו לונה-פארקי, הגענו לשורת עמדות התשלום בכניסה לכביש האגרה היורד ממקסיקו סיטי לכיוון טפוזטלאן. לא הספקתי להשיב את נשימתי. חבייאר שם בידי כרטיס ביקור ופשוט נעלם כמו איזו פייה טובה. נשבע לכם שחיפשתי איזו נוצה שאולי נפלה לו מהכנפים. קארמה.

חבייאר

אם אני מגלה שחבייאר הוא מישהו בשם חביב באר, היה שתול וההפקה (אשתי) עשתה לי תרגיל, אני חוזר לשם ועושה את כל המסלול בהליכה. כשני קילומטרים אחרי הכניסה לכביש החשוך שהתפתל בין ההרים ממקסיקו סיטי לעיירה טפוזטלאן, כבה לפתע האור הגבוה. ואחרי עוד כשלושה קילומטרים גם אור הדרך. זהו. לא רק שאני עובר על הדיבר הראשון שלי במסע "לא תרכוב בחושך, בוודאי בעולם השלישי" (עולם בו פוגשים לפחות שלוש פרות מסתובבות חופשי על הכביש, כל שלושה ק"מ), אני בעלטה מוחלטת בגשם שוטף, הדלקתי את ארבעת מהבהבי האופנוע ונצמדתי למכונית פרטית שנסעה לפני. נראה לי שנהגה הבין יפה מאד מה קורה סימן לי בנפנוף ידו – נסע לאט ואיפשר לי לראות את הדרך באור מכוניתו. הגענו לתחנת דלק, הודתי לה בחום.  ושם החלפתי את הנורה הראשית. הגעתי למבואות טפוזטלאן בסביבות עשר בלילה וללא יותר מדי הפגנת ידע שאין לי, פניתי לנהג המונית הראשון שפגשתי, נתתי בידיו את כתובתו של ירון והוא הובילני עדיו.

ירון בן דודי צעיר ממני בהרבה, אך הספיק לעשות הרבה מאד. הוא מצא את אהבתו במקסיקו לפני ארבע שנים ומאז הוא פה. עוד טרם יצאתי לדרך ידעתי, לא יעזור שום כלום אני עובר דרכו. האיש המוכשר הזה התחיל כאן בתעשיית התכשיטים וחזר לאהבתו הגדול, אילוף ברזל ועיצובו לאין ספור רעיונות מקוריים. נסיונו, הידע הרחב שלו בתחומים טכנולוגיים רבים ויכולתו הביצועית המופלגת, הם באמת רק רקע לכשרונו העצום. תכונות שהפכו אותו למוכר וידוע בעיירה הציורית השוכנת כשישים ק"מ מדרום למקסיקו סיטי ואף מעבר לה. בנוסף לכל הגעגועים, ההלל והאהבה שלי אליו, ידעתי שלירון ולי הכי הרבה גנים משותפים במשפחה. והלוואי ואוכל לקבל דרכו, את הקשר הכי מהיר והכי יסודי למה שמקסיקו האותנטית מחזיקה מאחורי המסיכה לתיירים.

הבוקר אצל ירון אסטריד ובנם המתוק שמיים, הוא חווייה. ביתם נישא על גבעה הצופה למרחוק. סביב, שמורת טבע לאומית, מעגל הרים ירוקים הנותנים תחושת מכתש ועד אליהם, ג'ונגל טרופי אשר מבין ענפיו מבצבצת עיירה צבעונית. פה ושם בניין פה ושם כנסיה או מלון קטן. קולות נעירת חמורים מתערבבת בצליל ציפורים טרופיות ומוסיקה לטינית סוחפת, העולה יורדת מקצה החורשה – זה מגבר הקול על משאית הזבל שזו דרכה להודיע לאנשים להוציא את האשפה. עשן עולה מבית רחוק, מונית גונחת בעליה מטולאת ב"באמפרים". רוכל עובר עם משרוקית, שכן מכסה קיר בטיח, מקום חי!

לירון יש מתכון קפה משלו. תערובת פולי קפה, פולי קקאו וכמה תבליני טעם שהוא מלקט בשוק. הכל נשפך לתוך מטחנה ידנית הממוקמת בחצר. את כל הסיפור הזה הופכים לכוס קפה מ ד ה י מ ה.

הכנת הקפה הכי ביתי שאני מכיר

אורח החיים כאן הוא מה שנקרא במזומן. צריכים משהו יורדים לכיכר הכפר. שם יש שוק קבוע של כל מטעמי ומנעמי התרבות המקסיקנית. גם המקומית וגם זו שגולשת לכיכר מהכפרים סביב, ארוזה בשמיכות צמר קשורות ונשטחת על המדרכות. לא שאין כאן מאפיית לחמניות אופנתית וגלריה עם עבודות מקסיקניות מקוריות שמיוצרות בסין. אבל אין שום ספק, המקום אותנטי לחלוטין ומושך אליו הרבה אנשים שקצו בחיי העיר הצפופה ונקשרים אליו ואחד לשני.

המנה שלי. נראית כמו דג, אך אלה שני ענפים במרכזם גבינה חמה

ישבנו שם יחד עם שמיים בן השנתיים (בעוד יומיים) ישן בזרועותי, רוטב מטפטף לנו מבין האצבעות ומרפקינו בצלחתו של שכננו האלמוני. וואללה איזה טוב זה היה. הלכנו לחפש משהו לשמיים שהתעורר בינתיים. הי הנה שם דוכן חטיפי סברס, אבל לא מה שאני רגיל. אלא עלי סברס צעירים מאד, הנקראים נופאל Nopel הפרוסים לאצבעות דקות. וזה ה"ביסלי" של ילד הטבע הזה. לאחר סדרה ארוכה של צ'פחות ו"קה טל" מכל מי שרק פגשנו. חזרנו לג'יפ וטיפסנו בחריקות ואנחות של כל חלק ברכב, בדרך האבנים האפורות הלא מסותתות והמקפיצות, בחזרה לבית האחוז בהר.

החלקה הפרטית במעלה ההר, אוטוטו אכסניה לאירוח. כדאי לזכור.

לאסטריד וירון יש חלקת אדמה במעלה הרכס. שם הם בשלבי הקמה של בית אירוח שישקיף על הנוף למרחק עשרות קילומטרים. ירון כבר החל בבניה. אך כדרכו, ראשית התחבר לחומרים. והחומרים הם קודם כל הצומח והחי בסביבה הקרובה. ירון גילה לי ברדיוס מקרי של חמישים מטר, כמעט עשרה מיני צמחים שחידשו לי רבות. למשל אגבה מאדימה בשם טאבצ'ין Tabechin שתכונת פריה היא יכולתו לאכל בשר. ניתן להשתמש במיץ הפרי לרכך בשר, אך אסור להגזים אחרת מוצאים קערת ג'לי. ואם טועמים ממנו זה מתחיל במתוק ונגמר בצעקות.

הקאסוואטה (עם העלים המשוננים)

והיה שם צמח חד שנתי אנדמי לאיזור טפוזטלאן, בעל עלים רחבים המזכיר במעט את צמח החמניה רק ללא הפרח הגדול, בשם קאסוואטה Cassuate שטיפה מהנוזל שבעליו מאחה כל פציעה בכמה דקות (טוב, בכמה שעות). ועץ שתכנתו העיקרית לשחק את המת המוחלט, גם אם הוא שבור ומרוסק. גשם אחד והוא קופץ להיות עץ לכל דבר בשם סאטה Sate ועליו צומחת פטריה בשם אוקוטה Ocote הנחשבת למעדן מלכים.

סאטה- העץ שיודע לשים עצמו כמת

למחרת קפצנו כולם לבקר בעיר הסמוכה קווארנאבקה Cuernavaca הנחשבת לאחת הערים המדליקות בעולם. יש בה אתרי נופש, עתיקות, שווקים וקניות מדהימים. הלכנו ליום קניות והצטיידות שגרתי לחלוטין. עשינו סיבוב בשוק האמיתי. ועצרנו לארוחה במסעדה עממית בה התפריט כתוב על הקיר הרחוק, אתה מזמין ומקבל מה שיש. וגם כוס ענקית של משקה אלפאלפא קר כקרח וזה היה טעים.

ביקור בשוק של קווארנבקה

שוק האנרגיה במקסיקו נשלט על ידי הממשלה באופן מוחלט. זה כולל גם את הסחר בגז לבישול וחימום ואולי זו הסיבה שלא ראיתי אפילו מתקן חימום מים סולארי אחד, משהו שעל פי ירון ואסטריד היה יכול לחסוך כסף רב. השאלה למי? אולי זה סוג של סטאטוס-קוו המקדש את האינטרס על התועלת שגם הוא כלכך מוכר לי ממקומות אחרים.

באחד הימים נסעתי עם ירון לבקר בעיר הגדולה מקסיקו סיטי. יש קטעים בקולנוע בהם מראים הרצה מהירה של תנועה עירונית. בה דוחסים לעשר שניות יום שלם. אז במקסיקו סיטי זה הקצב הרגיל- כל היום! עיר אחוזה תזזית שאם אינך מכין את עצמך לצפיפות האנשים ולגודש הגרויים סביב, סביר להניח שאחרי מאה מטרים תיגש למישהי ברחוב שדומה לדיילת (כי כאן לכל בעל תפקיד, כגון אחראי על תחנת מוניות או ניקוי מדרכות, יש מדים של גנראל לפחות) ותשאל מתי נוחתים. כי זו חווייה מאד מרגשת בעיני. במבט אחד חטוף, העין קולטת כל כך הרבה דברים שיכולת העיבוד, ההתמקדות וההבנה, דורשים סוג של הסתגלות. כמות האנשים עצומה. החנויות מאוגדות ברחובות על פי נושאים, אלקטרוניקה, ביגוד, צעצועים וכו' השיטה מאד פשוטה. רוב החנות היא קירות פנימיים כחלונות ראווה בהם מוצגות דוגמאות מכל הסחורה ללא יוצא מן הכלל. ליד כל פריט מחיר ומספר סידורי. יועצים/מוכרנים מסתובבים בין הקונים, ברגע שאתה רוצה פריט מסויים אתה מקבל פתק עם מספר הפריט משלם בקופה מאובטחת היטב וניגש לחלון אפסנאות כזה, לקבל את מה שקנית. זהו. מה שנקרא כאן "חוויית קניה".

עשינו סיור מחוייב גם בכיכר העיר הידועה והמתויירת, לראות את הארכיטקטורה הקולוניאלית המפוארת שיש בה חלקים הנוטים על צידם, תזכרות לכך שהקרקע מתחת לעיר הזו אינה יציבה. ולכל מיני תיאוריות מיסטיות על נקמת בני המקום אצטקי שהוכרעו בשנת 1521 על ידי הספרדים. מתחת לכל המרכז העירוני של מקסיקו סיטי מתקיימות חפירות ארכיאולוגיות, המאפשרות גישה למבנים ההיסטוריים שקדמו לנחיתת הספרדים במקום, מבני טקס ופרמידות שעליהם הקימו הכובשים את "משיקו" (מחיקו-מקסיקו היא עיוות השם הזה). מאחר ולא הגעתי לחקור את ההיסטוריה של מקסיקו סיטי, אלא לחוות את דופק העיר. לא אעמיק בכך. תוכלו לגגל בנושא לבד ללא סוף.

מקסיקו היא רפובליקה פדראלית, עם חוקי בחירות מעניינים, שאינם מאפשרים לנשיא או לחברי קונגרס, להבחר יותר מפעם אחת למשל. בחמישה ביולי התקיימו כאן בחירות. עם כל מי שדיברתי הרגשתי שיש גבול לדיבור הדמוקרטי. יש מעמדות. יש חלוקה ברורה בין מי שיכול להגיע, לבין מי שנולד עם תקרת זכוכית מעל ראשו. והשלטון יודע טוב טוב להחזיק את המפתחות ולשמור על העדר שבע, גם בטוב וכנראה גם בפחות. פגשתי זוג אינטלקטואלים שיושב ומחכה לקבל רשיון לתחנת רדיו מקומית בנושאים חברתיים שתמומן מתרומות, השידורים כבר באויר. הדברים לא נאמרו במפורש, אבל ברור היה לי כי הדרך לאמירת דעה פומבית, עוברת בקשרים טובים גם במקרה הזה. פשוט ופשטני ככל שזה נשמע.

ראול בנט, מנהל תחנת רדיו טפוזטלאן 92.3 FM  – שבדרך

הביקור בטפוזטלאן נמשך ארבעה ימים קצרים מדי. פגשתי מרקם חיים מרתק. גם אם במבט ראשון הכל נראה אידילי, כמו בכל מקום ישוב נורמאלי בעולם, יש כאן גם מתח, צריך לדעת להלך בין הטיפות. לכל אבן זרוקה בצד הדרך, לכל חוט ברזל סתמי, יש מישהו שרוצה שהם יהיו שם. הכל נראה פה פשוט ועממי, אך זו אינה העממיות הישראלית, יש כאן כללי טקס, שפת גוף ואופן פניה כלפי כל אחד ואחד. לכל רובע יש תת שכונה או רחוב עם כנסיה קטנה שדרכה הכל מתנהל. יש כאן הרבה תחומים אפורים עליהם משתלטים בעלי עמדה, כוח וכמובן קשרים במקומות הנכונים. וכמו במקום אחר ומוכר כלכך, הסבלנות היא הנשק העיקרי להגיע.

בוקר של פרידה – צילומים: אסטריד

לפני הפרידה – שירון ואסטריד ניסו לדחות כמה שרק יכלו, גילה לי ירון את הכספת שלו. כלומר את הפריזר, שם – עם כל מיליארד סוגי הצמחים המדהימים סביבו -הוא שומר שקית איזוב מצוי, יענו זעתר ישראלי. וגם הציג לי את תערובת התבלינים האולטימטיבית ה"קארי" המקסיקני. הנקרא מולה Mole . יש בשוק דוכנים מתמחים בהכנתו. הוא ניתן לקניה כמשחה או כאבקה והמומחים יודעים במישוש והרחה מהירה את איכויותיו. אגב, המולה של העיר וואחאקה Oaxaca נחשב לטוב שבהם. מכניסים כפית של התערובת לתבשיל, דגים, בשר או ירקות וכל השאר עונג.

הרגשתי כי הגיע הזמן לנוע שוב, מחר אני יוצא לכיוון וואחקה מרחק כ 400 קילומטרים בכבישים הרריים צדדיים. אני צריך לקחת בחשבון שבנוסף למשקל שהגעתי איתו, אני יוצא עמוס בהתרגשויות מהביקור אצל שמיים אסטריד וירון.

סימני דרך:

1) ברכות והצלחה, לחברי הקרובים, יורם, יוסי, אודי ודני שיצאו (אתמול) למסע של שלושה שבועות על אופנועי "אוראל" רוסיים בקירגיסטאן, בשיפולים הצפוניים של רכסי ההימאליה. תודו שזה מקורי 🙂

2) בינתיים נודע לי מתוך פורום שאני נכנס אליו לפעמים, כי סטאן איתו (ועם יורי) רכבתי בבאחה. נאלץ לשוב לארה"ב אחרי שכנראה התהפך בשטח והמצנן (הרדיאטור) של האופנוע שלו התרסק. הוא, בריא ושלם.

3) קיבלתי מייל מרגש מרועי סדן האיש והאגדה, שחצה את האמריקות על אופניים מצפון לדרום וכרגע ממשיך ונמצא בלסוטו שבדרום אפריקה בדרכו צפונה. הוכנסתי למייל שלו. תודה רועי. זכיתי!

4) ברכות לדורון וקובי שני חברים שלי במועדון רוכבי הג'י.אס בארץ, שחזרו השבוע ממסע רכוב מהארץ ועד לחוג הקוטב הצפוני דרך רוסיה. שאפו על המסלול ושמח על שובכם בשלום. הנה האתר שלהם וגם ברכות לדבורה ואבי כרמון על המסע על אופנוע לאותו יעד.

5) וחיבוק לדורית ורמי גלבוע שהתיישבו באמצע הטבע של אלסקה בבית הגלגלים שלהם כמו שני חלזונות שיכורים.

בפעם הבאה: וואחאקה עיר פשוט מדהימה ביופיה – פרטים קטנים המרכיבים תכשיט ענק. וגם פסטיבל ריקודים וג'ראלדין ואילן שהשאירו לי טעם מתוק של חברות ודאגה מהלב.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 15 תגובות, הוסף תגובה