מעברים. מרחקים. הרהורים.

זהו. הדרך חזרה היא מסע מסוג אחר. הכל קל יותר ואפשר להתחיל לסכם כמה דברים.

הצג את הוראות הגעה אל Jyväskylä, Finland במפה גדולה יותר

פרק 17

ובפעם האחרונה, בוקר טוב לנורבגיה מהקמפינג בעיירה Karasjok. התעוררות באיחור קל … לסיום מטלות מִחשוב (סופסוף יש אינטרנט…ואנחנו חוזרים לשידור…5 פרקים ברצף מחכים לכם…) ולייבוש הכביסה הרטובה. כן, עשינו אתמול כביסה במכונות אמיתיות ממש ולא בידיים. ארוחת הבוקר הפרטית, הוגשה בלובי הקמפינג ורק לנו – היה נחמד לחשוב וגם לדעת…, שאנחנו כאלה חשובים! כמחצית ממספר הק"מ המתוכננים כבר מאחורינו וזה הזמן, לומר תודה לאופנועים הדנדשים, שמלווים ו"סובלים" ביחד אתנו את תלאות המסע, יש לציין (טפו…טפו…) ללא הנד עפעף, האופנועים תפקדו בצורה יוצאת מן הכלל ללא כל דופי וניאותו לכל סיבוב מצערת ולחיצת בלם בכל תנאי ובכל מזג אוויר ( ולא אמרו "לא" אפילו פעם אחת… ).

הרכיבה על היפנים (הגדול ושני הקטנים…) נעימה וחלקה, המושבים סופגים את מהמורות הכביש ומטפלים כיאות בישבנים המונחים עליהם, כמה חשוב היה לקבל אופנועים חדשים ולצאת למסע ארוך שכזה, בהחלט מוסיף רוגע ושקט נפשי בתחום המוטורי.
הבוקר הוקדש למסכת טיפולים ובדיקות כלליות ע"י המכונאי המוכשר – פופקין (זוכרים אותו מהשרשרת של הגרמני…). על הפרק: מתיחה ושימון שרשרות, בדיקת צמיגים ולחץ אויר, בדיקה כללית של תפעול מערכות ובקרת נזקים, ניקיון בסיסי, והכנתם לרכיבת החזור הביתה-למינכן. נותרו עוד כ- 5000 ק"מ.
12:00 ואנחנו על האופנועים ויצאנו לכיוון פינלנד, עם אמירת "ביי ביי" בליבנו, למדינה המהממת – נורבגיה. וכן, לאותו כביש E6 האגדי שליווה אותנו לא מעט ימים בנורבגיה.

כמה עשרות ק"מ בודדים של רכיבה ומצאנו את עצמנו בגבול פינלנד העובר באמצע נהר. כמובן, שעצרנו לצילומים עם רגל פה ורגל שם… ושוב נפרדנו לשלום מנורבגיה תוך כדי השתחוות ואמירת תודה ענקית ובתוספת נכבדה של צילומים נועזים.
את פינלנד אנחנו מתכוונים לחצות כמעט לכל אורכה כ- 1200 ק"מ ובדרך לנסות למצוא שלג לסיבוב מזחלות עם כלבים וגם, כדי  להיכנס לרוסיה ולבקר בסנט-פטרסבורג, שם, אנחנו אמורים להיפגש עם מר פטרוביץ היו"ר של מועדון האופנועים המקומי (תואם אליקו… שלנו).
כביש 92 הפינלנדי, מעביר אותנו לצידו השני של הגבול ומחבר אותנו לכביש E75, שייקח אותנו למעבר הגבול Lappeenranta לכיוון רוסיה. בסך הכל כ- 50 ק"מ של רכיבה בתוך פינלנד ואנו כבר מרגישים בשינוי הדראסטי בתפאורה ובכלל, הכל מקבל גוון, צבע ותרבות אחרים לגמרי. מראות שונים וחדשים נגלים לעינינו; הרקע נשאר אמנם ירוק, אך דהוי למחצה, הכל נמוך הרבה יותר. העצים בגובה העיניים ודקים מאד, השטח מדולל עם הרבה קרחות וצבע חום אדמה. אין מפלים ורעש המים אינו נשמע. ההרים הנישאים אל על נעלמו כליל, שלג בפסגות לא קיים (כלל לא רואים הרים ורכסים…) , מכוניות משנות יצור מוקדמות יחסית, לבוש התושבים שונה. הסגנון הבניה ואדריכלות, תחנות הדלק והמבנים שונים ונראים פשוטים יותר. חניוני הדרכים עזובים ולא מטופחים וכביש אחד, דו מסלולי, ארוך וישר מאד, בקושי מפותל או מתעקל (צריך ממש להתחנן בשביל איזו הטייה…), ומוביל אותנו עשרות ומאות ק"מ קדימה ודרומה. מכוניות וגם אופנועים בקושי נעים על הכבישים ואנחנו מרגישים די לבד במדינה (כאילו, שכולם יצאו לחו'ל… אולי לנורדקאפ ??? או ישנים…). ולמה הדבר דומה: רכיבה על כביש הערבה שלנו באמצע השבוע… ופעם ב… עובר רכב או משאית (רק בלי נוף ירוק בעיניים…).

השמש מאירה את השמיים במלוא הדרה, הטמ"פ בחוץ 11 מעלות וברכיבה קררררררר עוד יותר (ולזה אני קורא : "שמש שקרנית"…), אנחנו עטופים בכל מה שרק אפשר ומנסים להתחמם איכשהו. הרכיבה מאד משעממת ושגרתית, ברוב המכריע של הכביש, השלט מורה על – 100 קמ"ש. אנחנו מחליטים שעבורנו זו אכן מהירות תלת ספרתית אבל 123 קמ"ש זה גם קצת יותר מהר וגם קצת יותר יפה ועוקב. נכנסנו למבנה "העוקץ" אלא, שהפעם מובילים שולה בחוד (בכל זאת, מגיע גם לה קצת כבוד…) ביחד עם פופקין (היא לא עוזבת אותו לרגע, ואפשר להבין למה…), אורי בסנדוויץ' ואני אחרון. אנחנו כבר מתורגלים ומיומנים והרכיבה הופכת לכיייייפית של ממש (חיוכי מתוח מאוזן לאוזן בתוך הקסדות נראים למרחוק…). גם פה על הדרך, פוגשים בבעלי החיים שכל כך הרבה פעמים הזהירו אותנו מפניהם. הפעם פגשנו שלושה איילים. חבר'ה ממש גדולים – ראו בתמונות לפניכם, אחד מהם, ממש העז והתקרב אלי.
9 שעות רכיבה וכבר מלאו לנו מאות ק"מ. השעה מאוחרת. הגענו למוטל נחמד בסמוך לעיר Rovaniemi הנמצא למרגלות הכביש הראשי ללינת הלילה הראשון בפינלנד. מקלחות ולמיטה. רגע! לא לפני ארוחת לילה ובתפריט: מרק ירקות חם ורותח שהוכן ע"י אורי.

והנה פצח הבוקר והשעה 07:15. בוקר ראשון בפינלנד הקרה ואנחנו מתעוררים לקולו של פופקין – "ילדים קומו…"  ארוחת בוקר מהירה (עם הכנת סנדוויצ'ים…כנהוג ומקובל), והיום מתחיל בתפילת הדרך הראשונה על אדמת פינלנד.
09:00 ישובים על האופנועים (חרוצים… לא ?) ויצאנו לדרך. בסה"כ רכיבה של עוד 600 קמ"ש להיום. מזג האוויר טוב ונעים יותר מאתמול ונראה כי לשמש יש יותר חשק לחמם אותנו (הגיע הזמן…). רכיבת הבוקר מתחילה בטיסה בגובה נמוך לתחנת הדלק הקרובה. 50 ק"מ חלפו ואנו מגיעים לתחנת הדלק מלאים במוסקיטוסים מרוחים על מגן הרוח הקדמי ומשקף הקסדה, אי אפשר לתאר את הכמויות (טיפה שמתחמם והם יוצאים בהמוניהם לרחובות…).
וכך הם נראים, מבעד למשקף בשלל צבעי הקשת – חלקם נמרחים בצהוב חרדל, חלקם שחורים ואדומים ואפילו, יש ביניהם שקופים. הפתרון המומלץ למשקף, לנגב מיד עם אחת האצבעות, כי אחרת זה מתייבש ונדבק. מריחת הברחשים על המשקף הופכת את שדה הראיה לתצפית מעניינת כמו מבעד לתחתית בקבוק אורנג'דה.

המשכנו ברכיבה מנהלתית תלת ספרתית ועוקבת… במזג אוויר אידיאלי לרכיבה. בכניסות לנקודות ישוב על ציר התנועה הראשי, המהירות יורדת ל- 60 קמ"ש ובכל כניסה לעיר, יש לפחות שתי מצלמות מהירות. (לפופקין ושולה כבר יש אלבום תמונות משותפות…זוכרים, הוא חוד החנית של המבנה) אורי בתפקיד גשש בלש אחרי המצלמות, מסמן לי לאחור בהטיית יד שמאל מבעוד מועד מתי להאט כך, שלי בטח לא יהיו הרבה תמונות באלבום.
אני רוצה להרגיע אתכם, זוכרים את טובי השבדי …? שאלנו אותו עוד בנורבגיה, לפשר המצלמות ומתי זה קונס או מכניס לכלא… ? אז ככה, מכיוון, שהמצלמות מצלמות רק מקדימה, לגבינו האופנוענים זה לא רלוונטי, גם לא מזהים אותנו בגלל הקסדה וגם, אין מספר. הבעיה מתחילה, אם עומד שוטר ליד ועוצר. בכל מקרה, לא צריך להיבהל, אנחנו בהחלט מאטים לפני הכניסה לערים ורוכבים בזהירות מרבית – הסירו דאגה מליבכם.
המשכנו ברכיבה רגילה ושגרתית ולפתע השתנה מזג האוויר במיידי וכמו מסך שחצינו, השמיים הפכו מתכלת רענן, לאפור כהה המבשר רעות. כניסה מהירה לתחנת הדלק הקרובה לתדלוק ולבישת חליפות סערה. בדיעבד, התברר שטוב עשינו… הגשם החל לרדת במלוא עוצמתו (הרי לא ישאירו אותנו יבשים גם בפינלנד…???) ותוך כדי, אף מתחזק ושוטף אותנו (מוכנים כמובן…) כהוגן. ככל שאנחנו מתקדמים ברכיבה כך, גם הגשם הולך וגובר. הנסיעה הופכת למסורבלת ולעיתים אף מסוכנת בגשם שוטף שכזה. רכבים ובמיוחד משאיות החולפות על פנינו, ממלאים אותנו בתרסיסי מים מהולים בבוץ, שמן, חול וכל דבר אפשרי ואנחנו (וגם האופנועים…) מתלכלכים כהוגן. תנועות ידיים וסימוני "קאט" ואנחנו מחליטים תוך כדי רכיבה שזהו להיום! לקמפינג הראשון ומסיימים את הרכיבה להיום.

הספקנו להגיע עד לעיר Jyvaskyla (הרבה פחות מהתכנון המקורי…) לצימר עם סָאונָה צמודה, מקלחת מסג'ים עם בועות, מטבחון חמוד ושלוש מיטות. השעה 17:30 ואת מכסת הק"מ של היום, נצטרך להשלים כנראה מחר ובתוספת (היינו אמורים ללון הלילה כבר ברוסיה). התארגנות  ופירוק מהיר של התיקים מהאופנועים והשף להיום, אורי – נכנס להכנת ארוחת הערב ובתפריט להיום – שקשוקה. מצרכים כבר קנינו בבוקר (מזל…) ואחרי שעה של עבודה מאומצת ליקקנו את האצבעות וניגבנו עם לחם כפרי את הצלחות, היה אחלה וסבבי ביותר.
שאפו לאורי (אליאן, אורי חוזר אליך ולמטבח בגדול…).
החבר'ה הלכו לישון (על קיבה מלאה… ) ואני לעבודת התיעוד הרגילה, עם "מוזיקת הרקע…" של שניהם.
אז לילה טוב גם לכם,
ודש חם ומתגעגע מכולנו
ניפגש בפרק הבא – רוסיה.

איציק

——————————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, מיכאל ואורי

——————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

האושר אין לו סוף

"החיים אינם נמדדים לפי כמות הנשימות שנשמת, אלא, לפי מספר הרגעים בהם עצרת את נשימתך"

הצג את הוראות הגעה אל Skoganvarre, Norge במפה גדולה יותר

פרק 16

"בוקר אור לשועלים", זועק המפל היושב על חלוננו. המים זורמים ללא הפסקה ולא נראה שאיי פעם זה ייפסק. נראה, שהוא יעצור רק בחורף כי אז, הוא קופא. קרני השמש החזקות חודרות מבעד לדלת ומסנוורות ממש. יצאנו לראות בכדי להאמין והתחלנו בצילומי סטרפטיז על הדשא, בנוף הקסום העוטף אותנו בתוכו. השעה 08:00 בבוקר ודרך עוד ארוכה לפנינו עם 679 ק"מ.
השמש יוקדת ממש (הגיע הזמן… לא ?) ואנו מחליטים לעלות על בגדי קיץ, רשת וללא בטנה, וחליפות הסערה מאוחסנות בארגזים.
תפילת הדרך גם היא באווירה קייצית של ממש.

10:00 תדלוק של בוקר ביחד עם קניית מצרכים לארוחת הבוקר בדרך ואנחנו על האופנועים בחזרה לכביש E6  ויאלללללה צפונה.
הכביש רחב ומהיר (90 קמ"ש מורה השלט…) עבורנו זה אומר 105 קמ"ש (על גבול הקנסות…וויתור השוטרים הנורבגים…) כך, שהדרך מתחילה לרוץ והקילומטרז'ים מתחילים להיאסף על מד האוץ. חזרנו לנוף הציורי והמרשים של העצים הגבוהים, הכביש המתפתל המונח בתוכם, צריפים צבעוניים על אם הדרך למכירת מזכרות ותכשיטים, מנהרות וגשרים וציור ענקי שעוטף ומחבק אותנו מכל עבר. מזג האוויר מתחיל לשנות כיוון לקרררררר. אנחנו נאלצים להיפרד מביגוד הקיץ ולהתחיל להתעטף בביגוד חם.
עוצרים לתדלוק, מנוחה קלה וממשיכים הלאה על הדרך הראשית. השעות מתחילות להיאסף, המרחק לנקודת השיא במסע מתקצרת וההתרגשות הולכת וגואה. כל אחד עם עצמו והמסע הפנימי שלו. מחשבות שרצות בראש (כל הזמן…), רגשות מעורבים, מלאי ציפייה לקראת המפגש עם נורדקאפ. כולנו מרוכזים ברכיבה ובהגעה ליעד שכל כך חלמנו עליו.
16 ימים בדרכים מתוכם, 12 ימי רכיבה (בניקוי ימי החופש והבילויים…) עם ממוצע של 10 שעות רכיבה ביום ומעל 5000 ק"מ על מד המרחק. בהחלט מסע כומתה ממונע, עם חוויות אינספור והנאה צרופה בכל רגע ורגע נתון.
התחלנו לטפס לגובה אל ההרים ושוב נגלה לעיננו המדבר הנורבגי במלוא הדרו, הרי הדלמטי פזורים מאתנו ועד לאופק. מתנשאים לגבהים של אלפי מטרים, כשמסביב שממה ושיממון. רק כביש אחד בודד E6 שמו, מונח שם ומוביל אותנו אל היעד, בתים בודדים מפוזרים על פני השטח (מי זה המשוגע שבנה פה בית…כנראה שיש גם כאלה ?).
400 ו… ק"מ כבר מאחורינו ואנו נכנסים לתדלוק נוסף ומנוחת "הלוחם" בתוספת כוס שוקו חם לכווווווווולם (ולא רק אני….).

ואנחנו מרחק צעדים ספורים מלגעת בחלום.
נכנסים בשערי המבנה ורק אז, נחשפת בפנינו הנקודה הצפונית ביותר עם הפסל הסביבתי המדובר והנוף הנשקף למרחקים. הראות טובה ומזג האוויר מצוין אך קר, העיקר שלא יהיה גשום ומושלג.
ממהרים לגעת, לראות מקרוב, להסניף את האוויר והרקיע המגוון בצבעי עננים ואופק שאיל לו סוף ואז…
התרגשות עצומה שלא תתואר, מלווה בפרץ של רגשות אדיר (שקית הדמעות נשפכה כמים…), הנשימה נעתקת והלב מחסיר פעימה אל מול המקום, ההישג והגשמת החלום. תעצומות נפש עם בכי דמעות של שלושתנו, מחבקים האחד את השני, ואת כולם ביחד, בוכים האחד על כתפו של השני במעין מעגל הורה (ואפילו, המקלדת שלי סופגת כעת דמעות תוך כדי הכתיבה…) ובתוך כך, מסכמים בבכי הנשפך מתוך לב שמח ומאושר את 16 הימים האחרונים במסע ואת הדרך הארוכה שעברנו החל בארץ ועד להגשמת החלום. המסע הארוך והמפרך והמייגע בפרק הזמן הקצר נותן את אותותיו בגוף, ובנפש.

איציק.

——————————————————————————————————

ערך בקטנה- יוני. כל הזכויות C לסיפור לצילומים ולהתרגשות, שמורות לאיציק, אורי ומיכאל

—————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש 8 תגובות, הוסף תגובה    

דרור ועתליה עינב מעמיקים את אחיזתם בחלום הרכוב של החוף המערבי:

פסח של אופנועים, חברים, ארוחות ויעדים מיוחדים.

הנה הוא חוזר, דרור שמכסה את גזרת קליפורניה/מחלקת כבישים/אגף מנועים גדולים/תת ענף כיופים/מדור רגועים.

שלא לדבר על הצילומים של עתליה. תיהנו!

דרום קליפורניה-איזור הטיול הפעם

כיאה לטיול אופנועים, בחרנו להתחיל דווקא בהפסקת הקפה והסגריות ובהמשך – בהפסקת אוכל.
יצאנו לחירות, עוד לפני שנכנסנו לעבדות…ככה זה כאשר יוצאים 9 רוכבים על 6 אופנועים לטיול פסח 2011 (לא, זאת לא שאלה בחשבון!).
היעד הכללי הוא דרומה של קליפורניה.

ביקורנו הראשון היה  ב-Mission San Luis Rey de Francia שהוקם בשנת 1798. בחצר המסיון, פרושים מרבדים של פרחים צבעוניים ובצמוד, חדרי אירוח, גם על בסיס יומי – המחשבות כבר החלו להתרוצץ במוחם הקודח של הרוכבים והמורכבות…

עם הרושם שהשאיר עלינו המקום, המשכנו לכיוון הר PALOMAR שם, בגובה של כ- 7000 רגל , ממוקם מצפה הכוכבים Palomar Observatory המרשים בגדלו. דשדשנו בתוך הערפל הכבד ששרר בדרך העולה. הרגשנו על בשרנו כל עלייה בגובה וכל ירידה בטמפרטורה. הדרך למצפה בהחלט מאתגרת כל אופנוען. כן, אפילו אני,"השחזתי" בסיבובים…את הרגלית!

מצפה הכוכבים אליו הגענו, הוא אחד משרשרת מצפי כוכבים של המכון הטכנולוגי בקליפורניה. מצויים בו 5 טלסקופים. התרשמנו במיוחד מגודלו של אחד מהטלסקופים המתנשא לגובה רב .
הטלסקופים של מצפה הכוכבים משולבים במגוון רחב של תוכניות מחקר אסטרונומי. המחקרים שנערכים בו, עיקרם במעקב אחרי אסטרואידים בסמוך לכדור הארץ עד הגלקסיות המרוחקות ביותר של היקום. הטלסקופים שבו תורמים להבנה שלנו את היקום.
נציג המקום, נתן לנו הסבר מרתק על מבנה הטלסקופ ותיפעולו. חלק מחבורת הרוכבים, הפגינו ידע נרחב בתחום, לתפארת מדינת ישראל !

בדרכנו למקום הלינה ב-Escondido, לא יכולנו לפסוח על ביקור במסיון נוסף; Mission San Antonio de Padua, מגדל הפעמון שבו, ממוקם בנפרד מן המבנה המרכזי, בשונה משאר 21 המסיונים שניבנו באותה תקופה (לא, לא היה לנו זמן לבקר בכולם….).
כמו האחרים, שימש המסיון להפצת הנצרות בקרב האינדיאנים שחיו בסביבה.

לעת ערב, הגענו למלון קטן ונחמד בעיר ESCONDIDO. טוב, מה נאכל? איפה נאכל? וכמו אצל יהודים טובים; 9 אנשים = 20 רעיונות .לאחר שכבר התחלנו לשמוע את רחשי הבטן של עצמנו ושל האחרים – הוחלט על מקום שימלא את תיבת התהודה שלנו וישקיט את הרעב.
היו לנו תכניות מרחיקות לכת לבלות אחרי הארוחה. תכניות לחוד ומציאות לחוד. כל אחד פרש לחדרו בשארית כוחותיו..

בוקר חדש הפציע. החזאים הבטיחו מזג אויר סביר – הבטחות, צריך לקיים לא ? אז זהו, שלא! מזג האויר היה בהחלט מאכזב – קריר, בלשון המעטה. ערפילים ואפילו טיפטוף קל!
לאחר היערכות  מתאימה, שמנו פעמינו לכיוון העיר ג'וליאן (Julian) הדרך מיוחדת הררית ומפותלת. על אחת כמה וכמה לאופנוענים. אי אפשר שלא לעצור להשקיף על הנוף, מבין הסגריר והקרעים בערפל. ולהוסיף עוד שכבות לבוש לאלו שכבר היינו עטופים בהן.

הגענו לג'וליאן, עיר שהפכה שם נרדף ל"פאי התפוחים משובח", יש אומרים; הטוב ביותר בעולם. העיר היתה מנומנמת למדי, עדיין עוטה פוך של ערפל. אה, רגע ! היום חל ה- EASTER "אללה איסטר"- מצאנ כי חלק מבתי הקפה והחנויות היה סגורים. בכל זאת, מצאנו מסעדה נחמדה וחמימה לפתיחת התיאבון. אגב, כשנכנסנו, הבנו מדוע הרחובות היו כמעט ריקים … רוב האנשים התקבצו באותה מסעדה.
אחרי שנכנסנו ראינו מבעד לחלונות, עוד קבוצות של אופנוענים "שעולות לרגל", מחפשות ארוחה חמה וקינוח פאי תפוחים עם גלידה קרה, שנראתה היה כמו הר על כיפתו המושלגת. האמת? תענוג לחיך. (חוץ מאשר – לא תאמינו; היו כאלה שהביאו איתם מצות בשקית מהבית…)

השעה כבר היתה 12:00, לפי שעון אמריקה – צהריים. כאשר יצאנו ל"רחובה הראשי" של העיר, נוכחנו לראות כי כמה מהמוכרים המאיישים את החנויות הקיצו משנתם. רכשנו כמה פריטים קטנים ומיוחדים, בהתחשב בכך שאנחנו על אופנוע ותא המטען נשאר בבית….

כאן היתה נקודת הפיצול. על פי התכנית המקורית, חלק מהמשתתפים חזרו הביתה בשל התחייבויות קודמות.

נותרנו 5 אנשים על 3 אופנועים. שמנו פעמינו מזרחה, לאיזור המדברי. מידי פעם, עצרנו בשולי הדרך. הפעם כדי להשיל מעלינו עוד אחת משכבות הבגדים ו/או להתפעל מקרוב ולצלם את מגוון הקקטוסים המיוחדים, שכיסו את הגבעות. הקקטוסים היו בשיא תיפארתם ותפרחתם. האיזור המדברי הזה: Anza-Borrego Desert State Park . ידוע בזכות ריבוי מעיינות המים החמימים ועתירי המינרלים שבו. המעיינות נובעים כתוצאה מתזוזות של השכבות המכסות את קרום כדור הארץ.

הנה הגענו! הגענו לאחד מן המעיינות, שיַד האדם הפכה אותו לבריכה מקורה, נקייה, עם שירותים צמודים ומתוחזקת להפליא. לא בִכדִי גובים כסף בכניסה לאתר.
ה"ריינג'ר" מציץ החוצה מבעד לחלון הקטן של הבוטקה שלו ואומר: "5$ בבקשה" – סביר נכון? לאחר חשבון פשוט, אני מושיט לבחור 25 $ . "לא", אומר הבחור ! "5$ לכול…כם יחד !" הסתכלנו אחד על השני בפליאה וכמו שאמרו חכמינו "כשנותנים לך – תיקח, כשמרביצים לך – תברח…".
ירדנו מהאופנועים, עלִינו על בגדי ים. האמת – למרות שהמקום מרוחק מן הציוויליזיציה, לא היינו שם לבד. חלק מהנוכחים היו שקועים במדיטציה, חלקם האחר, כמונו , סתם ביקשו להירגע במים החמימים.

כאשר יצאנו מן הבריכה לכיוון האופנועים שחנו מחוצה לה, כאילו דה……. לבושים ומסורקים, היינו כבר עסוקים במרדף אחר המעילים והצעיפים שלנו, שהיו פזורים בשטח; עבודת הרוח המדברית החזקה שנשבה שם.

לאחר הבילוי המרענן בבריכה/המעיין, המשכנו אל היעד הבא – העיר רמונה RAMONA.

המפגש עם כביש  8 היה "מסעיר", תרתי משמע. רוחות צד חזקות מאוד, טילטלו את האופנועים מצד לצד, כאילו היו עשויים מנייר! השליטה על האופנוע היתה קשה מאוד, לפעמים עד כדי כך, שכבר דמיינו את עצמינו מוטלים בשולי הכביש, במקרה הטוב, רחמנא ליצלן…
אפשר לומר בצניעות, שרדנו את 30 המיילים המאתגרים הללו.

כבר ערב. הגענו לפאתי העיר רמונה Ramona, למקום הלינה שלנו במלון שעיקר אורחיו הם אלו שבאו לשחק גולף .
כן ,כן , זה נכון: חלונות החדרים פונים לעבר מרחבי הדשא – מגרשי הגולף הירוקים של המלון – חוויה בפני עצמה.

את בוקרו של היום השלישי לטיול, תכננו לפתוח בביקור במוזיאון המקומי של רמונה. בשיחת טלפון למוזיאון, התברר שהוא פתוח לקהל רק בסופי שבוע! היות והיה זה יום שני בבוקר – חשבנו שפספסנו את הביקור בו. התמזל מזלנו והאשה הנחמדה שענתה לטלפון, הזמינה אותנו להגיע ולהיכנס. זכינו לסיור פרטי בין חדרי המוזיאון, שהוא בעצם בית ששימרו את חדריו ואת תכולתו. קיבלנו בהסברים מרתקים על החיים באותה תקופה. החפצים העתיקים והאותנטיים שראינו בו, הוסיפו רובד נוסף לחווייה.

משם, הכיוון הכללי היה הביתה.
כללי אמרנו? כן ! אז בדרך עצרנו וטיילנו גם בעיירה ציורית ומקסימה Idyllwild –  (מומלץ!)
לעת ערב, הגענו הביתה עייפים אך מרוצים.

דרור ועתליה

תודות ל:
עתליה רעייתי שותפתי, על עזרתה בתכנון הטיול ובאירגונו.
לאחיק, לרנדי ושמוליק, לאיריס וחזי, לאחים איתי ונועם – על שיתוף הפעולה והפירגון.

להתראות בטיולים הבאים

שלכם– דרור עינב

———————————————————————————————————————————————————————————–

עריכה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים, שמורות לדרוד ועתליה עינב

——————————————————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

זאק נח קצת מהסיבוב בטזמניה ועכשיו מקיף את אוסטרליה, עם כיוון השעון.

בארץ רחוקה ונפלאה. מדינה שהיא יבשת ויבשת שהיא עולם בפני עצמו. בעולם ההפוך. במקום בו עכשיו תחילת הסתיו – יצא בראשון באפריל מסידני על אופנוע BMW f800gs איש מיוחד. שישים ימי שיטוט והתחברות למה שיש לאוסטרליה לתת, למי שיודע לקחת.

בניגוד לתכנית לעלות צפונה ולהקיף את היבשת נגד כיוון השעון. גילה צחי כי השטפונות בצפון מזרח היבשת, עדיין מכסים קטעים נרחבים מהציר. לכן הלך הפוך. כבר שבוע בדרכים מסידני מערבה לאורך הנתיבים הדרומיים. אני עוקב אחריו בקישור למכשיר ה"ספוט" שלו. מצורף קטע מתורגם. וקבלו כמה טיפים ישירות מהמצלמה שאיתו.

————————————————

אני מבקש להקדיש את הדיווח הראשון מהדרך,

לזכרו של טל שביט. זאק

————————————————

משהו על שרשרת המזון

אחרי 6 ימי רכיבה בהם עברתי  3,300 ק"מ, אני חושב שקלטתי את הירארכיית שרשרת המזון בדרכים.

למעלה, בבטחון גמור ניצבות משאיות הענק "רכבות הכביש" המגיעות גם לאורך של 100 מטר, כשלרשותן 22 גלגלים וכל גלגל בגודל שלי יחד עם האופנוע. והדבר הזה טס. לא עוצר לכלום חוץ מאשר למלא את טנק הדלק. משהו שלוקח לעיתים כשעה.

כן. זה לא קל להיות בתחתית שרשרת המזון כאן. אך אם הייתי מחפש דברים קלים, יכולתי פשוט להשאר בבית לצפות בטלויזיה ולקרוא על מסעות של אחרים 🙂

בפעם הבאה: על האנשים המדהימים שאני פוגש בדרך. השארו בהאזנה.
ZAC

עריכה קלה – יוני. כל הזכויות לסיפור ולצילומים שמורות C לצחי

—————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

חבורה ישראלית על אופנועי אוּרָאל עתיקים, חצתה את רכסי הטינן-שאן בשיפולי הגבול הסיני. ערן שפיצר מומחה ה"סטאנים" שלנו, יסכם את המסע להנאתנו. צילומים: עדי גלעד ואלדד אהרוני

ביום שלמחרת, אחרי ליל הסדר חנה האופנוע שלי באחת מחוות הבודדים שבנגב ויצאנו לטיול רגלי ארוך. עם שובנו סיפרה לי בעלת המקום שרוסי אחד גילה את האופנוע, הסתובב סביבו בהתרגשות עצומה ובחן אותו במשך דקות ארוכות. לאחר שהצליח להתארגן על עצמו, הוציא מהתיק שלו דיסק וביקש ממנה למסור לי אותו. אתמול בערב פתחתי את הדיסק ואז הגיע תורי להתרגש – הדיסק הוא של מין חברה שמוציאה טיולים באזור של קירגיסטן וקזחסטן. לבחור קוראים וולדימיר והוא מחזיק 7 אופנועי אורל, שזה מין B.M.W. עתיק אבל חדש במונחים של חבלי הארץ הללו ואיתם הוא מארגן טיולים באזור ההררי של קירגיסטן.

כל מסע כזה אורך כשלושה שבועות ועולה כ-2800 דולר כולל הכל! במסע שעשינו לפני כשנה, הסתובבנו בקירגיסטן באזור של ימת איסכול. היינו שם ארבעה ימים ואת ההרים ראינו מרחוק. המדינה הזו כל כך הדהימה אותנו, שאם היינו יודעים היה צריך את כל החודשיים של המסע שלנו להקדיש רק לה או במילים אחרות – "אם יש למישהו חשק לבדוק, אני ממליץ בחום ובמידה גדולה של התלהבות על מסע כזה". כך כתבתי לפני כשנתיים באתר שלי וקיוויתי שמשהו יקרה. הוולדימיר הזה, שעובד למחייתו בהתקנה של מזגנים, לא וויתר ולאחר שיחת הטלפון הראשונה כבר נשבתי בהתלהבותו, – הוא נותן הכל ואני מביא אנשים – ניסתי לעניין את חברי ממועדון אופנועי ה-GS של B.M.W  ולדלות מעוניינים מהיקב ומהגורן, זה לא ממש התקדם ולאחר כשנה קיימתי

ערב שקופיות בביתי. באו כעשרים איש, ההתלהבות לא הצליחה להרים את הגג… "מסובך"…" 15 יום באוגוסט".. "מעט יקר"… "אשתי צריכה ללדת" ועוד מיני סיבות טובות למה לא. אבל היה שם נציג נלהב ובעל נסיון במיזמים הזויים – יורם קפלן, שהחליט שזה מה שנכון לעשות. הוא הצליח לשכנע את שלושת בניו הבוגרים ומינה אותם להיות המבוגרים האחראיים.
חשבתי לתומי, שלא תהיה בעיה לארגן קבוצה נוספת וקבענו שני תאריכי יציאה באוגוסט. קבוצת קפלן התגבשה ולארבעת בני המשפחה נוספו עוד שלושה חברים והעניין נחתם ונסגר. אצלי זה דישדש ולא התקדם ולאחר התלבטות החלטתי לוותר לכל חברי שהכזיבו ולהצטרף בזחילה על הגחון לקבוצה של קפלן. חודשיים לפני ושבוע לאחר ששילמתי את כל עלות הטיול הזה, קרה משהו במשפחתי שהעמיד את האחריות ההורית שלי במבחן ונאלצתי לבטל. בתחילת אוגוסט, יצאו בני המשפחה ולאחר טיסה שעוברת בתורכיה נחתו בבישקק שבקירגיסטאן.
קירגיסטאן היא אחת המדינות שנגזרה בתחילת שנות התשעים מברית המועצות. היא לא הצליחה להתרומם. אין לה אוצרות טבע ורכס הרי הטינן שאן-שעובר לכל אורכה, משאיר מעט מקום למגורים הגיוניים. רוב האוכלוסיה מתרכזת סביב אגם איסכול ועמק כפרגנה. הדת מוסלמית – אבל מאוד מתונה. בסך הכל כ-5 מיליון תושבים, על שטח שהוא כגודלה של אנגליה.

מבישקק, מוסעת החבורה לכפר בו מוחזקים האופנועים וכבר עם הנחיתה, מתחיל אצלם תהליך של הנמכת ציפיות וגיוס של סבלנות להתנהלות המקובלת – אין אופנועים, צריך להביא אותם. וולדימר יוצא לקבץ מרחבי הכפר את האופנועים העתיקים ולאחר זמן חונים מול "הצימר" שלהם תשעה כאלה. לכל אחד סירה ולשניים יש גם דריישפט לגלגל של הסירה – אופנוע 4X4… הם עושים קצת רכיבות נסיון להכרה של הכלים ודי נחרדים לגלות, שהיצירה המכנית המצ'קמקת הזו כמעט ולא ניתנת לשליטה. בלימה טובה היא משאלת לב והסירה כל הזמן מושכת ימינה. זו לא רכיבה, זו מלחמה. מאבק בלתי פוסק עם הרצון של האופנוע לקבוע את דרכו באופן עצמאי.
למחרת יוצאים לדרך. עדיין מישור ודרכים סבירות ונראה שיהיה בסדר. זה לא. ועם תחילת הכניסה להרים כשהדרך מעט משתבשת, מעלה יורם את גלגל הסירה על גבעה קטנה שלא הייתה צריכה להיות שם וכל החבילה מתהפכת. הוא יוצא מזה ללא פגיעה ממשית, אבל נחוש – מפה רק ברכב נורמלי. וולדימיר נאלץ להביא מהכפר הסמוך רכב 4X4 + נהג וחלק גדול מהציוד, עובר לרכב ומקל קצת על הרכיבה.

לוולדימר זה הטיול הראשון שהוא מוציא לקבוצה של ישראלים והוא נחוש להעניק להם את חווית חייהם, לספק את כל מחסורם וכדי שהכל יהיה בסדר, הוא מצרף גם טבחית שלפי עדותם לא יודעת להכין אפילו חביתה… מכונאי עם רגל מגובסת, שמתנייד על קביים. ילד עוזר. מכונאי נוסף ועכשיו גם הנהג עם רכבו – זה נראה כבר כמו משלחת, אבל מצליחים להתקדם. ביום השלישי, מגיעים לשיפולי רכס הטינן-שאן ומתחילים לעלות. לא קל, אבל מסתבר שהאופנועים, שפעם זרם בהם דם גרמני – מפעל של אופנועי B.M.W הועבר בשלמותו אחרי מלחמת העולם השניה, ע"י הרוסים מאירופה הכבושה ומוקם בהרי אורל. האופנועים מיוצרים מאז ללא שינוי מהותי והם למעשה רפליקה של מכניקה משנות הארבעים – מסוגלים למאמץ הנדרש. פה ושם מעט מתחממים, אבל נוסעים. כל אחד מתרגל לאט לאט לאופנוע שלו ולגחמותיו המשונות. הנוף הנפרש מולם מחפה על הכל; פסגות של הרים מושלגים, גבעות אין סופיות של עשב ירוק, נהרות שוצפים, עדרי סוסים ומסביב שקט ונידחות; אין אנשים. אין כלי רכב. אין כבישים ואין טלפון. ביום השלישי מתחילת הכניסה להרים, הם מגיעים לחאן טאש רבאט שהיה נקודת מנוחה לנוודים ולנוסעים בדרך המשי העתיקה. הכרזה על יומיים מנוחה, מתקבלת בשמחה. המכונאים עובדים והרוכבים מטיילים רגלית.
הטבחית מכינה מדי יום את ארוחות הערב והמכונאים עובדים על האופנועים, מנסים בכול כוחם לתחזק את הגרוטאות שלא יתפוררו. יש להם דלי עם סיכים להחלפה. חלקי חילוף לכל תקלה ותיקון פנצ'רים הוא ענין של שגרה – יום אחד של רכיבה על דרך חצצית, זימן להם 15 פנצ'רים. הדלקת האופנועים בשעות הבוקר הקפואות, הוא עניין אירובי מסובך ומתיש. רגלית ההתנעה נעה בניצב למנוע. מהלכה קצר ומשחק נכון עם ידית הגז, היא פעולה שדורשת מיומנות של קוסם. נסיונות מוקדמים, גרמו לאחת מנעליהם להתפרק, אבל כמה בקרים כאלה וגם על זה הם משתלטים.

שני המכונאים משארים אותם פעורי פה, כאשר הם מחליטים לעשות שיפוץ הכרחי לאחד האופנועים. הם מפרקים את הגיר, כל חלקיו; גלגלי השיניים, המיסבים והקפיצים מפוזרים על שמיכה ולאחר כשעה מוחלפת שן ההתנעה. הכל נארז ונסגר ולמרות שנותרו שלושה חלקים קטנים על השמיכה, האופנוע חוזר לטור והם ממשיכים. אין ספק, צמד המכונאים – גיבורי הטיול – בהמשך הם מחליפים בוכנה… גל הינע שנשבר ומתגברים על אין סוף תקלות. באחד האופנועים הייתה דליפה תמידית של בנזין על מכנסי הרוכב – קצת פרופורציות, זו לא תקלה שצריך להתרגש ממנה ועל זה מוותרים.
חניוני הלילה, הם או יורטות – מין אוהל נוודים מונגולי או אוהלים אישיים, אותם ממקמים בחניונים שובי עין. בלילות צונחת הטמפרטורה קרוב לאפס והציוד שסופק להם מאפשר הישרדות נעימה גם בתנאים האלה. האזור בו הם מטיילים, הוא פנינת נוף יוצאת דופן. רכס הרים מקביל בגודלו להרי ההימליה. מעט נמוך יותר בשיא פסגותיו ונשאר נידח והרבה פחות מתוייר בגלל בעיות של נגישות ותשתית תיירותית. חלון ההזדמנויות לטייל כאן קצר – כארבעה חודשים בשנה בלבד. בשאר החודשים, סופות שלגים, גשם בלי סוף וקור מקפיא. את שאריות השלגים, הם פוגשים פה ושם כקרחונים שלא נמסים וכנהרות שוצפים המתנקזים לימת איסכול. דרכי העפר המרשתות בדלילות את חבל הארץ הזה, מיועדות לרכבי  4X4 קשוחים ולא לאופנועים כבדים ומסורבלים וכאן עולה דמותו של וולדימיר, שאומנם מחובר היטב לארץ הזו אבל שום הגיון שמוכר להם לא מאפיין אותו והם נסחפים אחריו ומגשימים את ההזיה הפרטית שלו. עם כל פס הררי ארוך ומתיש עליו מתגברים בחרחור והשתנקות הם ניצבים על הפסגה, מורידים את הקסדה מול ההרים שמסביב ועוד הורדה של כבוד והשתאות לאיש המוזר הזה שהביא אותם לכאן.
עכשיו, כבר בפסגות של הרים בגבהים של 3000 מטר. האוויר מעט דליל, זה לא מפריע לאופנועים שמונעים עם קרבורטורים עתיקים, אבל יורם והילד השאוויש, כבר מתקשים בנשימה ועל פסגות יותר גבוהות שתוכננו כיעד נכסף הם מוותרים. וולדימיר הבטיח מקלחת מחוממת שתותקן באחת הסירות אבל כנראה לא הצליח. לאחר חמישה ימים ללא מקלחת, הם זוכים למין אמבטיה משונה; המורכבת מדלי עם מים חמים, דלי עם קרים ופחית של קופסת שימורים – לערבב ולשפוך על הראש…
עשרה ימים של רכיבה איטית והמעגל שהשלימו בהרים, מסתיים באגם איסכול שם מוחזרות הגרוטאות. לילה בבישקק וחזרה ארצה.

פורסם במגזין 'מוטו' – נובמבר 2009

———————————————————————————————————————-

ערך- יוני. כל הזכויות C לכתיבה שמורות לערן שפיצר. כל הזכויות C לצילומים שמורות לעדי גלעד ואלדד אהרוני

———————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!