שלושת בני קליה נחו באיזור דנבר

והרוח? היא לא נחה לרגע.

הצג את הוראות נסיעה ל-Douglas, WY, United States במפה גדולה יותר

יום שבת 9.6.2012
יצאנו מ – Alamosa לכוון צפון על כביש מספר 17 שהיה משעמם ביותר , בכלל אנחנו מופתעים מ  Colorado שאליה עברנו מניו מקסיקו כאשר יצאנו מ – Chama. הדרך היתה מקסימה אבל כאשר הגענו למישור כולל את הרכיבה של היום הנוף חד גווני ולא מרשים, היתה הרגשה שבהרי הרוקי הנוף יהיה צבעוני יותר ומגוון יותר. מה שלא קרה עד עכשו. עצרנו לקפה וארוחה קלה בגלל הרוח הצדדית החזקה. בסך הכל, לא רכבנו הרבה . אנחנו חשים חולשה כנראה בגלל הגובה. אנחנו בגבהים של מעל ל – 3000 מ'. ב-Buena Vista שאליה הגענו כדי להתמקם ב k o a , לא נעם לנו מאד ולכן העדפנו להעביר את הלילה במוטל בעיירה. העיירה עצמה נעימה ביותר. כיף להסתובב בה, אף שהיא קטנה מאד.

יום ראשון 10.6.2012
מאחר ואני כותב בסוף יום רכיבה, אני יכול לכתוב כותרת לסיכום היום : "קדימה חברה היו יוצאים למלחמה" ומבוסס על קריאות העידוד של אוהדי הפועל ת"א. האויב היום הייתה הרוח. מהבוקר היא לא הפסיקה להציק לנו ובהמשך היום הצטרף לצרות גם הקור. הבוקר, כאשר יצאנו מ – Buena Vista לכוון צפון, היה נעים והתלבשנו בהתאם. כאשר פנינו מערבה על כביש 82 לכוון Aspen , עצרנו ושיפרנו הופעה – כלומר הוספנו שכבה לביגוד. המרחק לאספן הוא כ 80 מייל. ידענו שאנחנו חוצים פס של מעל 4,000 מטר, אבל לא לקחנו בחשבון את הקור ואיזה קור זה היה! פשוט לא הורדנו קסדה, כפפות ומעילים, כאשר הלכנו לצלם וכל זאת לאחר עליה מטורפת בכביש צר עם פניות שצריך להוריד בהן מהירות ל – 15 מייל וכל זאת בלי מעקה בטיחות… ורוכב אופנוע עם פחד גבהים ( אני כמובן ). לפס ( הנקודה הכי גבוה בציר החוצה את הרכס, שהיא גם בדר"כ קו פרשת מים ) הגעתי קפוא מקור, עם דפיקות לב בקצב סיבובי המנוע של האופנוע שהם כ – 4000 סל"ד. לא הוצאתי מצלמה לצלם, הלכתי מהר לראות את הנוף והודעתי שאני לא מוביל היום יותר. המשכנו מערבה עד שהגענו לאספן עיר נופש יפה לכל הדעות וחמה. היא נמצאת בגובה של קצת פחות מ – 3,000 מטר ובחורף היא בסיס לסקי של הרבה סלבריטאים. גם היום, כאשר הסתובבנו בה, התבדחנו שכנראה יש חוק האוסר על נשים לא יפות להסתובב כאן. פשוט להתלהב מהיופי שרואים בעיירה הזאת. שתינו, אכלנו ויצאנו חזרה באותה דרך. בגלל המרחק שצפוי לנו עד Central City. בדרך אחרת, המרחק היה הופך לארוך מדי. החזרה היתה קלה יותר בגלל שיפורים נוספים שהכנסנו בהתארגנות שלנו לרכיבה. אבל האוייב נשאר בשטח ואפילו התחזק. חזרנו לכביש 24 , פנינו צפונה והמשכנו בכביש 91 עד שהתחברנו לכביש המהיר 70. פנינו מזרחה לכוון Denver. עשינו כ 40 מייל, עד שפנינו לכוון סנטרל סיטי – עיירה שכל כולה קזינו אחד גדול. הקמפינג נמצא כ – 2 ק"מ מהעיירה. לא הולך לנו בזמן האחרון בנושא הזה וגם הפעם המקום לא רק שנמצא במקום גבוה וקר מאד פה, הוא גם לא מעמיד חלקות נעימות להקמת אוהלים. אנחנו נג'סים לא קטנים ותמיד איך שהוא מקבלים את הכי טוב שיש, אבל הפעם המצב על הפנים. השרותים והמקלחות יפות מאד אבל מי יש לו חשק לעשות מקלחת בקור הזה? הבנתם נכון; עוד לילה של ליכלוכיות .

יום שני 11.6.2012
הלילה בסנטרל סיטי, היה קר. בנוסף לזאת, הבהילו אותנו, לא להשאיר אוכל באוהל, כי מדי פעם מגיעים דובים לחפש מזון. כמובן שכל רעש מקורו בדב שבא לבקר אותנו. ברור ששום דבר לא קרה. יצאנו לדרך כאשר בתכנית לעשות את המסלול של Peak to Peak שמתחיל בסנטרל סיטי וממשיך עד Estes Park על כביש מספר 72 ו- 7 . המסלול יפה ומהנה ואז פנינו לביקור ב- Rocky Mountain National Park שהוא פארק מדהים ושווה כל דקה שנימצאים בו. עלינו לנקודה הגבוה ביותר בפארק. שם גם הוקם מרכז מבקרים עם הסעדה וישבנו לכוס קפה מסורתי באמצע היום. כמובן שעוצרים לצלם וליהנות מהנוף היפה של הפארק. הצעה: הצילומים יפים יותר בשעות הבוקר. כאשר עשינו את הדרך חזרה, היה כבר קצת אובך שהקשה על צילום נקי. את הדרך חזרה לכוון Denver עשינו על כביש 36 שעובר דרך העיירה הנעימה Lyons ואחר כך חוצה את העיירה העשירה והמפורסמת Boulder שבגלל השעה שהתאחרה, לא עצרנו בה. הכניסה לדנוור לא היתה חלקה, אבל הגענו לבסוף ל – Motel 6 שבחרנו להעביר בו יומיים מסיבות טכניות. נייג'ל צריך טיפול באופנוע ואנחנו רוצים להתקין בידיות האחיזה בקצות הכידון, את מחממי ידיים שקנינו בסנטה פה. את הערב בילינו בסיבוב בוול מארט שלייד המוטל. לסיכום היום, אפשר לומר שהיה מוצלח ביותר.

יום שלישי 12.6.2012
היום הוא יום טיפולים לכלי שמוביל אותנו בביטחה ממקום למקום. לפי בחירתנו אומנם, אבל הוא זה שעליו אנחנו רוכבים. לכן הוא חייב לקבל את מה שמגיע לו וזה טיפול תקופתי. נייג'ל נסע למוסך אופנועי טריומף קרוב ואנחנו רכבנו למוסך רחוק יותר. במוסך הקרוב יותר, לא יכולנו לקבל שירות היום. המטרה שלנו להתקין את מחממי הידיות לימים קרים. עד היום הניסיונות לא צלחו. או שלא היו חלקים, או שלא היה זמן למוסך להתקין אותם. הפעם קנינו מראש את הציוד ובאנו להתקין אותם כאן לאחר תאום מראש. כמה גדולה ההפתעה היתה שלאחר 3 שעות של עבודה הם הודיעו לנו שהציוד של יוסי הותקן ועובד אך שלי לא מתאים (זאת למרות שהם ראו את הציוד מראש) לאחר שהבנו שהעבודה תעלה כ – 150 דולר לכל אחד מאיתנו. היוזמה היצירתית לא היתה החלק החזק של מי שנתן לנו שירות. למזלנו הכרנו איש מכירות שחיפשנו אצלו מעקה לרגליים וכשהו הבין את הבעייה, נתן פיתרון שעלה לי ביוקר. לא נורא, היו ימים יותר גרועים בחיים. לפחות כאן זה נגמר רק בכסף. נפגשנו אחר הצהרים במוטל ונשאר לנו לתכנן את המשך המסלול לימים הקרובים.

יום רביעי 13.6.2012
היציאה צפונה מדנוור היתה צריכה להיות הפשוטה ביותר. המוטל שהיינו בו, יושב על כביש 6 , היינו צריכים להעלות עליו ובצומת ה -3 לצאת לכביש המהיר 25 לכוון צפון ולחצות את העיר וקדימה לצפון. מרוב שזה היה פשוט, לא פתחנו את ה – g p s. אבל בפועל, בלי שאף אחד זוכר איפוא או מתי, התחלנו לטייל בעיר דנוור היפה אך לא על כביש 25 צפונה. כאשר הבנו שלא נמצא לבד את הדרך, הפעלנו את מכשיר הפלא שהוציא אותנו צפונה. היציאה צפונה מישורית ונראת כמו הנגב בקיץ. די מאכזב. לאחר כ-100 מייל, עוברים ל – Wyoming וכמו שקרה לנו בעבר, כבר במעבר בין מדינות גם כאן; פתאום הררי יותר וירוק מעט יותר ובסך הכל יפה יותר. אבל, אי אפשר שהכל יהיה טוב וחזרנו לקרב מול רוח נוראית לאורך הדרך שנותר לנו עד ה – k o a שליד העיירה Douglas. היום היה יפה, לא חם ולא קר ועדיין המאמץ לא קל. גם האופנוע הפגין את כעסו על המאמץ, במידת צריכת הדלק. בד"כ האופנוע צורך גלון ל- 62 מייל , שהם למעלה מ – 25 ק"מ לליטר והיום צריכת הדלק הייתה כ- 20.5 ק"מ לליטר שהם כ – 20 אחוז יותר בצריכת הדלק. הקמפינג שהגענו אליו יפה, אבל הרוח? רדפה אחרינו עד לכאן ולא מפסיקה לנג'ס.

ד"ש מכולנו

גבי

————————————————————————————————————————–

ערך, יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ליוסי, גבי ונייג'ל.

————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

מסוסים שמדברים רומנית, משוגע עם רובה, יער בלי דובים ועד שלילת תואר שף המשלחת…

הצג את הוראות נסיעה ל-Péplos, Feres, Hellas במפה גדולה יותר

יוטרן 6 – הדרך חזרה

עם הביקור בבית הקברות "העליז והשמח" – אני מוכן לקבל הגדרות אחרות, אבל כך הוא רשום ועם כותבי ספרי תיירים אני לא מתווכח – הנקודה הצפונית ביותר ברומניה, שכמה פסיעות משם זו כבר אוקריינה, החלטנו שמתחילים לחזור. הגשם לא עוזב אותנו ושוב לילה בפנסיון די זרוק וגשם שיורד ללא הפסקה. כהתנהלות שבשגרה, אנחנו מורידים בגדים ומפרקים את כל הציוד מהאופנועים ומיד מאתרים כל זיז וכל בליטה בשני החדרים שניתנו לנו, כדי לתלות ליבוש את כל מה שנרטב. בעלת הבית נכנסה לרגע להביא לנו משהו וכשראתה את מחנה הנוודים הזה ואת מה שעוללנו לדירה שלה היא הייתה קרובה לבכי. אבל איכשהו, אולי בגלל ה-25 אירו שקיבלה, הבליגה ושתקה.

למחרת נסיעה במעלה ההרים. הגשם פסק ואנחנו שוב שרים לנו שירים שמחים ומתענגים על רכיבה ונופים שאין בשום מקום בעולם. נידחות כזו ויופי כמו שיש בהרי רומניה – מה נגיד – בטח יש בעוד מקומות בעולם, אבל פה היינו וזה עכשיו איתנו ושלנו.

שוב איום בגשם וקור איימים. אפשר למצוא מקום להקמת המחנה, אבל בשיחה אם מישהו על הדרך שגם ידע מספר מילים באנגלית, הובהר לנו שיש באזור הרבה דובים ולא כל כך כדאי להתעסק איתם – זה הספיק ומלון מדהים ביופיו, קצת הוריד את הסטנדרט עבורנו והסכים לקבל אותנו.

בהכנות המקדימות שלו, יוסי הכין מפה עם סימונים ומראי מקום לנקודות על הדרך ששוות התיחסות. אחת מהן, הייתה דרך לא סלולה שקיצרה את המסלול. אורכה כ-5 ק"מ ובסופה עיירה קטנה. הוא לא מוותר לנו ובטח שלא לאופנועים האומללים ומקפיץ אותנו בדרך שמיועדת ומתאימה לעגלות עם סוסים. בעיקר לחוטבי העצים ואנחנו מתנסים ברכיבת שטח אמיתית, עם עם שלוליות ענקיות, בורות עמוקים, אבנים רטובות ובוץ בלי סוף. עומדים בזה בכבוד וגם די נהנים מהאתגר המופרך הזה. להפתעתנו, האופנועים לא נשברים ולקראת סופה של הדרך, נגלים לנו תושבי היער האמיתיים. שתי קבוצות של עובדים מארגנים על הדרך את העמסת העצים שכרתו על עגלות רתומות לסוסים מקסימים ופלדמן, כל כך נרגש מהמחזה ובמקום הוא מחליט להישאר.. טוב אם לא, אז לפחות לעזור קצת.

לבסוף, בלב מפרפר פוגשים את האספלט והבתים ואז נגלה לנו מחזה; אירוע שפותח את מהדורת החדשות של הכפר – סוסה בריאה וחזקה והסייח הקטן שלה, נפלו לנהר בגלל גשר קטן שהתפרק. הסייח עומד מבוהל מתחת לחלק שנשאר מהגשר ואמא שלו שכובה על הצד, ראשה בידיו של אחד האיכרים וכל גופה מעוות ומקופל. חציו במים ונראה שהיא בתנוחה שממנה כבר לא תצא. מסביב מתאספים כעשרה איכרים ולכל אחד רעיון אחר. שוב, פלדמן מתגייס לעזור ומנסה וכל המעמד  הדרמטי הזה, מעכב אותנו לדקות ארוכות של שותפות עם המצוקה שנגלית לנו. לבסוף, הסוסה מרימה את עצמה בתנועה חדה ונעמדת באמצע הנח. כולם מוחאים כפיים ומי שנראה כמו הבעלים, מסמן בידו את ברכת הצלב על חזהו. שניהם מוצאים מהנחל ואנחנו ממשיכים משם.

עכשיו יש קצת זמן ומחליטים שמחר נמשיך לטייל ולתור את האזור. בנתיים, כבר ירדנו מההרים ואפילו הדרמנו קצת ומזג האוויר משתפר להפליא. כשהיום מגיע לסופו – שזה בערך 8 בערב, מחפשים את החניון בסופו של כפר ושם שכהדרך הראשית של הכפר נגמרת ומתחילה דרך היער, צמוד לנחל קטן. פורשים בצד את האוהלים וכל מה שצריך. כאשר סיימנו לאכול והחשכה כבר ברמה של "ראיתם אולי איפה הפנס שלי", הופיע פתאום אדם מבוגר לבוש ברומנית שזה בדרך כלל טרנניג, חולצת עבודה ומגפיים מגומי. אבל משהו בו היה חריג. הוא הסתכל עלינו במבט חד ומרוכז ואז ראינו על כתפו רובה ציד ומיד הזדהנו והוא צעק "איגליז" ואמרנו כן ואז ניגש למרכז המחנה שלנו וצעק כמה משפטים ברומנית ויוסי שהוא הכי נחמד בעולם, ניסה להסביר לו קצת. לא בטוח שהבין אבל נחה דעתו ולשמחתנו – בכל זאת אדם חמוש – נראה מעט רגוע יותר ואז ביקש מיוסי שיבוא אתו והם פשוט נעלמו בתוך היער.

דקות חלפו, אפילו הרבה וכבר חילקנו בינינו את האופנוע החדש של יוסי. אבל עד שלא שומעים יריה זה לא סגור. לבסוף, חזרו שניהם וכשהצייד הלך לביתו, סיפר לנו יוסי שהוא חווה את אחד המפגשים המפחידים ביותר בחייו ושהאיש הזה לא לגמרי שפוי. הוא הראה לו מלכודות לחיות ששם בכל מיני מקומות. הכריח אותו לצלוח את הנהר, לקח ממנו את הפנס וכל הזמן אוחז בידו מנפנף ברובה וצועק מילים לא ברורות. חשבנו שזהו אפשר להירגע אבל אז הוא הופיע שוב ולהפתעתנו הביא אתו את בתו ואמר – "איגליז, אינגליז" ואז הבת שלו החלה לדבר איתנו והנה עוד הפתעה היא מדברת מושלם ואפילו במבטא אוקספורדי קל.

רוני מציע לה את הכסא שלו והיא מתיישבת ופותרת לנו כתב החידה המוזר הזה; היא באמת הבת שלו. היא אוהבת את אבא שלה, אבל לא סובלת אותו. היא הייתה באנגליה 3 שנים. יש לה חנות פרחים שכמעט לא מוכרת כלום. היה לה חבר. יש אימא. אין עתיד ועם האבא הצייד, לא דיברה כבר 3 ימים וככה עוד ועוד מיני מעשיות עד שנהיה מאוחר ועם הרמז הראשון, היא חזרה לביתה והצייד הזה עוד הכריח את יוסי המסכן, לסחוב עצים מהבית שלו והדליק לנו מדורה שבערה כל הלילה.

דובים וחיות אחרות לא הפריעו לנו ולילה בהחלט שקט עבר על.. למחרת, שוב נבחרת דרך הרים ואם חשבנו שראינו הכל, אז דרך כזו באמת הייתה קיצונית – קרוב ל-2 ק"מ של אבנים, עיקולים מבעיתים, בורות ותהום שבתחתיתה נהר שוצף. כזכור, אופנועים עם הרוכב – כמעט חצי טון – זה היה פרק רכיבה גבולי ביותר ומזל טוב אמיתי, איפשר לנו לסיים ללא תקלות – דע לך יוסף – מי שמכניס אנשים תמימים וישרי כפיים לדרך כזו – יעשו לו בערב עוגה ובלילה שמיכה..

יוסי שדה בשדה

ביום הזה גילינו להפתעתנו, שבעצם היום יום שבת ולא שישי כמו שחשבנו ושלמעשה חסר לנו יום – מה עושים? נותנים בגאז ומחליטים להגיע הכי קרוב שאפשר לסוף רומניה. קרוב לגבול עם בולגריה. בסך הכל כ-300 ק"מ של כבישים טובים וכך עד שמגיעים לדנובה. את הנהר הענקי הזה חצינו כשנכנסנו לרומניה והנסיעה הייתה על גשר מכוער, עם תנועה עצבנית שלא איפשרה עצירה. הפעם שוב על גשר מכוער אבל עם מעט תנועה והשיפוץ שהגשר עובר איפשר לנו לעמוד בפיסגתו ולהסתכל סביב, קצת צילומים ואז, אני רואה מרחוק חורשה יפה על גדת הנהר הזה שנראה כמו אגם זורם ומציע לחנות שם. עכשיו כבר עוד מעט חושך ושלושת שותפי מביעים היסוס וחוסר הסכמה, הם רוצים מיטה, מקלחת; משהו שהובטח להם ויש רק עוד כ-60 ק"מ ומה נאכל – יהיה בסדר יוסי יעשה שקשוקה.

הדנובה

וככה וככה. בסוף נעתרו וירדנו למטה כדי למצוא את אחד ממשטחי העשב המקסימים שניקרו לנו ועכשיו אפשר להגיד שישנו על גדות נהר הדנובה ורחצנו בו את הצלחות שלנו..

ביום ראשון, עולים על כבישים חצי ריקים – זהו יום המנוחה – ומגיעים חיש קל לים השחור. קצת עצירות פה ושם ובצהריים אנחנו כבר שוב בבולגריה. חווינו אותה בחלק הצפוני ההררי ומה שנגלה לנו כעת זו בולגריה שונה לחלוטין, כבישים משובחים, תנועה ערה של מכוניות חדשות שדות מאופק לאופק ולבסוף כשמגיעים לווארנה זה כבר ממש עולם אחר, עולמם של התיירים, מחפשי ההתרגשויות הזולות והחופים בחצי לבה (הכסף הבולגרי, ב רפה).

רוני במקום הטבעי שלו

קצת קשה לנו, אבל מנסים להשתלב ולחוות את האווירה, מלון קטן ומעוצב במרכז העיר וארוחה של תיירים במתחם המסעדות שיושב על חולות הים השחור.

היעד של מחר היא תורכיה – ראינו שאין מעבר ליון חוץ מאשר אותו אחד בצפון שעברנו בו, וכדי לחסוך נסיעה ארוכה בתאי שטח שכבר היכרנו, הוחלט על קיצור – יומיים בתורכיה ומעבר ליון – זה לא היה בתכנון, אבל נראה כרעיון מעניין ומגלי ארצות מקצועיים, לא מסרבים כשנקראית להם מדינה על הדרך.

הגענו לגבול בצהריים ולאחר שהחל התהליך אצל התורכים כבר התחרטנו – כמעט שעתיים בילנו שם ולא פחות משבע עמדות היינו צריכים לעבור. לא נחמדים ולא אדיבים. כמו במקרים כאלה לאחר שעוברים – זה עובר, נשכח ונופים פשוטים של מישורים ושדות נפתחים לנו.

לקראת ערב, מקימים את המחנה בחורשה גדולה ולמחרת עצירה הכרחית לארוחת.

בוקר\צהריים שזו הגדרה שמאפשרת השתוללות ואכן שלושה סוגים של בשר, סלטים, לבנה ולחם בלי הכרה, וכמובן כל הקינוחים של הסוף. כבר כמעט חודש שאני טורח על בישול יצירתי, כולל ארוחה של פירה עם קציצות וריבת דובדבנים, עוף במגוון צורות והנה הם מודיעים לי שהתורכים האלה לוקחים אותי בסיבוב ושאת הארוחה הזו "לעולם לא נשכח".

המחבר וחבר

עוד עצירה בכפר ושם מיד נמזגות לנו כוסות של תה וכבר יון באופק ושוב מעבר גבול אבל קליל ומהיר ואנחנו כבר ביון וזה מרגיש קצת כמו לחזור הביתה. לפנינו עוד מספר ימים של שיטוט לאורך החופים. יכול להיות כמה ימים בחצי האי פילון. המעבורת בשבוע הבא והטיול הזה – בעצם, לדעתי, אם לוקחים קוצץ ציפורניים ומשתמשים בו גם לרגליים… אז זה כבר לא טיול. זה מסע! – אז מסע זה של יוטרן הבלקן הגיע לסיומו.

ערן שפיצר

——————————————————————————————————————–

עריכה יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לערן, יוסי, אבי ורוני.

——————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

מסע של החבורה הקליפורנית. והפעם: בעקבות סיפורי התנ"ך

ברגוע, ברוח, בחול…ובסטייל!

הצג את הוראות נסיעה ל-Idyllwild, Irvine, CA, ארצות הברית במפה גדולה יותר

"קליפורניה בעקבות סיפורי התנ"ך"

מרץ 2012. האביב כבר נושף בערפו של החורף  ובכל זאת עדין קריר. האמת, בפארק ג'ושוע טרי (Joshua Tree) עדיין לא ביקרתי.
במהלך ההכנות לטיול ולתכנון המסלול, התברר לי, שבתחילת המאה ה-19 נתנו המורמונים לפארק את השם Joshua Tree ,כיוון שראו בעצים הגדלים בו, דמיון רב לדמותו של יהושוע המניף ידיו ומצביע אל עבר ארץ הקודש (יהושע ח' 18 –"ויאמר יהוה אל יהושע נטה בכידון אשר בידך אל העי כי בידך אתננה ויט יהושע בכידון אשר בידו אל העיר ").
זה היה הניצוץ שהדליק בי את הלהבה…
בעקבות ה"הארה" עיינתי בספר הספרים, התנ"ך וניסיתי לאתר מקומות נוספים בקליפורניה, שאפשר לקשר אותם אל הפסוקים מן התנ"ך ואל הפארק ג'ושוע טרי.
הגיתי בו יומם וליל ואכן, מצאתי !

כך נולד הטיול "קליפורניה בעקבות סיפורי התנ"ך".

 

 

 

 

בישרתי לחברי האופנוענים על צאת הטיול לפועל.
אף אחד מהם לא ידע למה התכוון המחבר עד…עד שימים ספורים לפני היציאה לטיול טיפין טיפין "שיחררתי" רמזים. היה סוג של "סיעור מוחות". חלקם נעזרו ב"חברים טלפוניים" חלקם התייעצו בבני המשפחה, חלקם פנו אל המושיע "האינטרנט".תעשית ההימורים פרחה…
בגדול, חלק מהחברים זיהו כמה מקומות/אזורים שאליהם תכננתי להגיע.

-1-

עפ"י תאום מראש, ביום הטיול, הגיע צלם מקצועי לצלם את הקבוצה לסרט פרסומת לפסטיבל יום העצמאות ה-64 למדינת ישראל (כאן בלוס אנג'לס). האופנועים מעוטרים ומקושטים בדגלי ישראל סודרו בשורה, לפחות כמו לפני מצעד צבאי ואנחנו זכינו לעוד חוויה יוצאת דופן.
לאחר הסבר על ציר הנסיעה והקשרו לפסוקים, יצאנו לדרך.
בתוכנית, נסיעה של 90 מייל בכביש מהיר (כביש 10). מזג האויר היה סגרירי למדי ולא כל כך האיר לנו פנים בשעה מוקדמת של אותו הבוקר.
ידענו שחזי שלנו רגוע יהיה יותר אם תזדמן לו ארוחת בוקר. היה בכך יתרון נוסף: שעד שסיימנו לאכול את ארוחת הבוקר, השמש הגיחה מבין העננים והפשירה אותנו.
מהכביש המהיר (10) פנינו שמאלה לכביש 62.
כבר בכניסה לכביש מקבלת את פנינו רוח מערבית חזקה שטלטלה את האופנועים וגרמה להם להגיע לזויות של כ-50 מעלות ביחס לכביש (חוויה די מפחידה על אחת כמה וכמה  שאתה עם מורכב).
הגענו לפתחו של פארק Joshua Tree, המאופיין כאמור, בעצים שצורתם מזכירה את יהושע מניף ידיו ומצביע אל עבר ארץ הקודש. לאחר הסבר קצר על המבנה הגיאולוגי של המקום, על הצמחייה ובעלי החיים במקום המשכנו.
לצד הכביש אנחנו מבחינים בסלעים המיוחדים ובצוקים שנראו כפסלים ענקיים, פרי יצירת הטבע, כמו גם הצמחייה המיוחדת והייחודית לאזור מדברי זה. הפריחה, כך אומרים יודעי דבר, ממש בשיאה בתקופה הזאת של השנה.

בנקודת תצפית מדהימה במיוחד ה- Keys View, נפתח ספר התנ"ך – דברים ל"ד פסוקים 1-3: "ויעל משה מערבת מואב אל-הר נבו ראש הפסגה אשר על-פני יריחו ויראהו יהוה את כל הארץ ואת –הגלעד עד-דן: ואת כל –נפתלי ואת ארץ אפרים ומנשה ואת כל-ארץ יהודה עד הים האחרון".

 

 

 

 

-2-

המקום מקבל משמעות חזקה עוד יותר עם הקראת הפסוקים.
שמוליק מתמסר לערכת הקפה ומכין קפה שחור עם טעם של עוד.

גם מירי לוקחת יזמה, מכנסת את כולם ומרביצה בנו תורה – "תורת היוגה" הלכה למעשה!
רגועים ושלווים אנחנו ממשיכים בדרכנו לכיוון היציאה הדרומית של הפארק מרחק של כ-50 מייל. תמונת הנוף משתנה לפרקים. היעד הוא העיר  Palm Springs ללינת לילה.
על מנת לא להכנס לשעות החשיכה, אני מחליט (תוך כדי תנועה) שלא להמשיך בנסיעה בדרך העוקפת, אלא לעלות על הכביש המהיר – כשמו כן הוא. אלא מה, רוח בעוצמה רבה מקדמת את פנינו. הפעם קיבלנו גם "בונוס" – סופת חול של ממש!!! החול נערם בתלוליות על הכביש . למרות הנסיעה האיטית, חזי ואיריס החליקו עם האופנוע על החול. לנוכח המקרה כמו כל הרוכבים הייתי בתהליך של ירידה לשוליים לצורך עצירה. גם אני נקלעתי לתלולית חול שגרמה לי להחליק. כך מצאנו את עצמינו עתליה ואני על החול במצב מאוזן.
למזלנו הרב, יצאנו מן המקרה שלמים למעט כמה "מכות יבשות".

לאחר עיכוב של למעלה משעה, לאחר שיצאנו מן ההלם, העמסנו האופנוע של פזית על ה- pick up של אברי והמשכנו בנסיעה.
חוויה מסוג אחר חיכתה לנו בבית המלון "קיימברידג' "ב- Palm Springs. את פנינו במשרד המלון קיבלו אנשים נחמדים (עובדי המקום), יהודים מלבנון שדיברו איתנו כמה משפטים בעברית. הרגשנו בבית, כמעט.
האנשים הנחמדים האלה, נתנו לנו את הזכות לקיים טקס ההבדלה שאורגן ונוהל ע"י מירי ב"לובי" הקטנטן של המלון.
את הערב קינחנו בארוחה ובציון יום ההולדת של טל חברינו לקבוצה.

-3-

היות ולמחרת, יום ראשון יצויין ה-אחד באפריל שהוא "יום השוטים", חברי הקבוצה קיבלו משימה: לחשוב על סיפור אחד שהוא שיקרי והסיפור השני שהוא אמיתי. על שאר הקבוצה היה לגלות מהו הסיפור האמיתי מבין השנים.
יום ראשון בבוקר. כמובן שפירצי הצחוק נשמעו למרחק לנוכח הסיפורים המקוריים והצ'זבטים שהאנשים סיפרו…..מצב הרוח בהחלט מרומם!
על בטן מלאה באוכל ובצחוק, שמנו פעמינו לכיוון "ימת סולטון" SalIton Sea. איך הוא מתקשר לנושא הטיול? אז ככה: בספר דברים ל"ד פסוקים 1-3 הוזכר "הים האחרון" שראיתי אותו בעיני רוחי כמקביל לים המלח שלנו.
לאחר הסבר קצר על המקום וסיור בו, המשכנו אל עבר "הר נבו" המקומי Idyllwild, ככתוב בתחילת הפסוקים "ויעל משה מערבת מואב אל-הר נבו ראש הפסגה אשר על……."
בדרך חלפנו על פני העיר אינדאו Indio המכונה "עיירת התמרים" ובהקבלה – העיר יריחו.

עלינו על כביש 74, על שום מה? גם כאן מסתתר מסר –בכביש ישנם שבעה סיבובים חדים. כן, גם כאן ראיתי את ההקבלה ל- 7 ההקפות שהקיף יהושע בן – נון את יריחו עד שנפלו חומותיה. בפרק יהושע פרק ו ' פסוק 4 –"ושבעה כהנים ישאו שבעה שופרות היובלים לפני הארון וביום השביעי תסבו את-העיר שבע פעמים והכהנים יתקעו בשופרות:"
לאחר תצפית מרהיבה מלמעלה על הנוף ועל שבעת הסיבובים, המשכנו עוד כ-50 מייל והגענו לעיירה Idyllwild .
ארוחת צהריים קלה ופיזור כל אחד בדרכו הביתה  (לפנינו עוד  כ-125 מייל).

-4-

זהו , עוד טיול מאחורינו.

אני מבקש להודות לכל משתתפי הטיול :

טל ובת זוגו, דיויד, משה ובת זוגו, רון, אשר, מייקל, אדם וגיא, רוני, גדעון, דורון ונאוה, חזי ואיריס, שמוליק ורנדי, זאב ומירי, פזית ואברי.
תודה מיוחדת לאברי (בעלה של פזית) שליווה אותנו בדבקות עם רכבו, בהסעה, בנשיאה ותרם בחוש ההומור המפותח שלו להצלחת הטיול וסיומו בשלום.

כמו- כן תודתי האישית לעתליה האישה שאיתי, שעזרה לי בהכנות, בצילומים ובעריכת הכתבה.

חברים –אנא ריכבו בזהירות כדי שנוכל להפגש גם בטיולים הבאים.

שלכם
דרור עינב.

drorein@walla.com

————————————————————————————

עריכה קלה, יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לדרור ותלי עינב

———————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

המורכבות של מימוש חלום רכיבה משותפת

האם קושי הוא סוג של הנאה? (כן). ומה קשה יותר: לבד או בקבוצה? (בקבוצה). ומה קורה בִּפְנים, כשזה נגמר? (סולחים וכבר חושבים על המסע הבא). ומה נהנים לזכור? (בעיקר את התקלות). הסיפור שמאחורי המסע. כמה טיפים ולקחים שכדאי לשמור בתיק החלומות שלך, משלושה שרכבו עד לקצה וחזרו בשלום.

הקדמה לסיכום / איציק

בצער רב ובכאב גדול וכבר מדגדג… געגוע, החזרנו את האופנועים. קיבלנו זוג קטנועים 125 סמ"ק, להשלמת הקניות האחרונות ביום החופשי הראשון ללא האופנועים שלנו..! נפגשנו עם החבר'ה הישראלים הבאים, שהחליפו אותנו אצל מר הרמן (כנראה שהוא מוכָּר למדי בקרבנו… אנחנו אהבנו מאד וממליצים בחום) ומקבלים את האופנועים שלהם לטיול. אנחנו, עומדים מהצד ורוצים עוד ועוד… – ככה זה כשאתה מתמכר לספורט ולכלי המדהים הזה. זר, לבטח לא יבין זאת. בילינו את אחה"צ ביחד עם מר הרמן בחנות האופנועים והאמת, לא ממש רצינו לעזוב אבל, כנראה שאין ברירה. 19:20 והנה מגיע האוטובוס וגולש חרישית לתחנת האוטובוס ואפילו עם אותו נהג וגם אותם 10.5 יורו לתשלום נותרו ללא שינוי. נפרדנו לשלום מהרמן, העמסנו את הציוד הרב לבטן האוטובוס ומתחילים את " הרכיבה" דרומה והביתה – אכן זה מתחיל וקורה (ורק לחשוב איפה היינו אך אתמול… וכמה, שהמעבר חד וקוטבי).

נסיעה של 40 דקות לשדה התעופה, שבהן העלינו חוויות, רגעים מרגשים וחווית חיים שנצרבה עמוק בכל אחד מאתנו. עוד פרק נגמר לו ואנחנו יורדים בתחנה ונכנסים לאולם היוצאים בנמל התעופה – מינכן. הליכה של מס' קילומטרים, מביאה אותנו לאולם מבודד בשדה התעופה כיאה ל"מכובדים" לפני טיסתם. יום ארוך ומתיש עם מד טמפרטורה על "חם מאד"… ומחכה לנו תור ארוך ומייגע, מוקף שוטרים ואנשי גבולות חמושים. תשלום קנס של 170 יורו על משקל עודף (וזה עוד אחרי הנחה…) ואנחנו בדרך לאוטובוס נוסף שלקח אותנו למטוס. חצות הלילה ואוטוטו ממריאים. שורה 35 בכיסאות עוקבים, האחד אחר השני ואנחנו מרחפים וטסים בעננים ממש… הן פיזית והן נפשית. התחושה העילאית של: "עשינו את זה ומכל הבחינות!" מקננת בתוכנו עמוק עמוק ותלווה אותנו לכל החיים.

04:00 לפנות בוקר ואנחנו נוחתים בארצנו הקטנטונת, בהחלט התגעגענו וכמה כייייף לחזור. הציוד והמזוודות הגיעו שלמים ואנחנו חוצים עם עגלות עמוסות לכיוון אולם הנכנסים. עינב, הבת של אורי מגיעה לקראתנו – וכמה התרגשות יש באוויר.  במיוחד לכבוד הרב אורי.
אחרי 34 ימים ולילות צמודים ואינטנסיביים נפרדנו לשלום וכל אחד יצא לביתו.
06:00. הבית ודייריו התעורר לקראת "האורח" שהגיע, חיבוקים ונישוקים ומעט סיפורי חוויות, מלווים את שחר הבוקר המפציע. הצצה חטופה ומתגעגעת לאופנוע שנותר מאחור מיותם לחודש ו… ימים ושגרת היום חוזרת; עבודה, לימודים, בחינות וכו'… ואני מרגיש שונה וקצת זר לפעילות מסביבי. אכן, הספקתי קצת לשכוח… השלמה של שעות שינה מחכה לי מיד כשהבית "מתרוקן" וסוף סוף במיטה שלי והכי משונה… בלי אורי ומיכאל…

————————————————————————–

"…כל החיים זה טיול אחד גדול."

הסיכום של מיכאל פופקין

לאחר הטיול לנורדקפ, פגשתי חבר שאל אותי אם הטיול היה "טיול של החיים?"
עניתי: "לא, כל החיים שלנו על פני כדור הארץ, זה 'טיול של החיים', הטיול לנורדקפ היה חלק ממנו".
כבר עבר שבוע ימים מאז חזרתי לארץ, ועדיין קשה לחזור לשיגרה, למציאות היום יומית. אבל נראה כי המציאות, היא הדבר המנצח.
צריך רק להתחיל לתכנן את הטיול הבא; הרי אמרנו שכל החיים זה טיול אחד גדול, נכון…?

אני רוצה להודות לחברים איציק ואורי שאיפשרו לי לחוות יחד אתם פרק נורדקפ.
לאיציק על העבודה הנהדרת בכתיבת החויות עם עבודה עד השעות הקטנות של הלילה.
לאורי. בין היתר, שהתגבר על קשיי הרכיבה, וכמובן ליוני בן שלום שאיפשר לנו. באתר הרפתקה ,לחוות יחד איתכם את פרק הנורדקפ.
צאו ותטיילו, אם לא על אופנוע, אולי קיימים (לא יודע) כלים תחבורתיים אחרים.

מיכאל פופקין

—————————————————————–

"…איך כמעט הגענו לנורד-קאפ, וגם כמעט ונפרדנו…"

הסיכום של אורי חכימיאן

אחרי שעברו להם כמה חודשים בהם עיכלתי את החוויה אותה עברתי, נשאר לנסות ולסכם אותה מנקודת מבטי.
למען האמת, רציתי לשתף אתכם כבר בזמן המסע, כשהגענו לנורד-קאפ, חשבתי שזהו הרגע המתאים מבחינתי. ההגעה לשם הייתה מעין השגת מטרה והוכחה לעצמי, כי גם אני יכול לצאת למסעות קשים, ארוכים ומאתגרים כמו זה ולעבור הכל, יחד עם חבריי.
מעולם לא חוויתי חוויה כזו. רחוק מהבית למשך זמן ארוך שכזה ולאחד כמוני שרגיל להיות בבית, זה היה קצת קשה ומעבר ליכולת האישית שלי והאמת היא; זו הייתה התנסות ראשונה בחוויה שכזו, לטיול הגדול לאחר שיחרורי מצה"ל, לא יצאתי…
אפשר להגיד שמסע מסוג זה הוא קשה מטבעו, אך לי היה קשה מהרגיל, לאורך המסע התווספו קשיים אחרים שלא חשבתי עליהם מלכתחילה…

–   הרכיבה הממושכת

לאורך מאות ק"מ כל יום, במשך כל ימות המסע, הביאה לתסכול לא מעט פעמים. למרות שהיה ידוע מראש, כי נרכוב כ- 12,000 ק"מ לאורך כל המסע, לי זה לא נתפס ולא עבר בשקט בראש. המעמסה הגדולה של הק"מ הארוכים, לא הניחה לי ומצאתי את עצמי מציק לחברים לא פעם- "נו מתי מגיעים?"  "עוד כמה נשאר לנו?" גם כשידעתי מהו היעד לאותו היום ולאן אנחנו אמורים להגיע.
יחד עם זאת, להגיד שהרכיבה הממושכת לא הייתה חוויה ענקית, תהיה הטעייה; כבישים אינסופיים, פיתולים, פניות, עליות וירידות, כאילו שנוצרו במיוחד עבורנו- רוכבי האופנועים. לצערי, אין לנו בארץ דבר שכזה… הנופים היפים שאין אפשרות לתארם במילים. מפלים אדירים מגבהים מרשימים, אגמים- חלקם קפואים, הרים מושלגים ועוד נופים מרהיבים. אין איך להעלות על הכתב את ההתרגשות שאני עדיין חווה בעקבות המראות.
הרכיבה בגבהים של כ-1,500 מ' ויותר. ירידות חדות ופניות של כ-180 מעלות והנוף שמתגלה במורד ההר.
חוויה!! חוויה שאני רק יכול להודות לחברי מיכאל שעמל ארוכות בתכנון המסלולים והביאנו למקומות מופלאים אלו ואני מאחל לכל רוכב את האפשרות לצאת ולרכוב במקומות שכאלו ולהגשים את החלומות שלו!

–  האוכל. מרכיב כל כך חשוב לקיום שלי; איך לא חשבתי עליו מספיק?!

לאן שלא הגענו, פגשתי במאכלים שהמרכיב העיקרי בהם היה לצערי – בשר חזיר ומה לעשות, שאני שומר ונמנע מלאכול מבשר החזיר ובנוסף גם נגעל ממאכלי הים המשונים. פשוט נגעל מזה!
אז יצא שתמיד הייתי רעב. הארוחה העיקרית, הייתה ארוחת הבוקר ועם הזמן, למדתי לקחת איתי כמה סנדוויצים להמשך היום, למקרה ולא אמצא את האוכל המתאים.

ואם כבר דיברנו על חווית וקשיים, אני רוצה לשתף אתכם ביום הקשה ביותר שהיה לי במסע הזה. היום שכמעט הגענו לנורד-קאפ, וגם כמעט ונפרדנו.

זה היה יום רגיל, התחלנו לרכוב כבכל יום, בשעות המוקדמות של הבוקר. היינו אמורים לרכוב בערך כ- 500 ק"מ, נושקים לנורד- קאפ, אך לשם נגיע רק מחר לפי התכנון.  זה היה יום קר מאוד מלווה רוחות חזקות. תוך כדי הרכיבה, החברים משכו קדימה ובשלב מסויים, לא ראיתי אותם יותר. זה היה בשבילי יום קשה לרכיבה, הרוחות "העיפו" אותי הצידה ופשוט לא יכולתי למשוך וזה מנע ממני להגביר את המהירות ולהצמד לחברים. רכבתי לבדי במשך כשעתיים לאורך של כ-140 ק"מ, נלחם במחשבות על כך שהם לא מחכים לי, אולי אני לא על הכביש הנכון… ממשיך בנסיעה קשה עד שבסופו של דבר אני פוגש אותם בתחנת הדלק כי פשוט נגמר הדלק. ראשון פגשתי את איציק ופניתי אליו ואמרתי לו שלא כך מתנהגים ושלא היה לי כיף לרכב ככה, בצורה כזו. הייתי מאופק. לאחר התדלוק פניתי למיכאל כשאני קצת כועס ובקשתי ממנו לראות את המפות, בכדי שאוכל לכוון את עצמי, לנקודה אליהּ היינו אמורים להגיע בסופו של היום. נראה, כי באותו הרגע כעסתי נורא ונוצר מתח באוויר. יצאנו לדרך ולאחר כ-10 דקות של רכיבה, עצרנו לאכול.

כל אחד ישב בצד אחר. אחרי שאכלנו, ביקשתי לדבר על מה שקרה קודם לכן. נשפכו שם דברים ומילים ממש קשות ולפי הלך הרוח, הכלים נשברו. כל אחד מאיתנו, אמר את אשר על ליבו ולאחר מכן פופקין לקח יוזמה ואמר שאנחנו יוצאים לדרך ובכך שבר את המתח. לא שזה ממש נגמר, אבל יצאנו לדרך. לאחר עצירה נוספת, מיכאל החליט שממשיכים עד לנקודת יעד חדשה לאותו היום: נורד-קאפ. עדיין היינו כל אחד בפינה שלו. אני מתקשר הביתה ותוך כדי שיחה, אני נחנק ויורדות כמה דמעות. שואלים אותי בבית: "איך הולך ומה נשמע", אני משקר ואומר שהכל בסדר ושומע שגם בבית קצת קשה.
בשעה 01:00 לערך בלילה, אנחנו נכנסים לחדר קטן. מתארגנים לשינה, אוכלים מה שיש. רכבנו כל היום, היה קר מאוד ובנוסף, זה לא היה יום נעים במיוחד. מכל הבחינות.
בבוקר יצאנו לנורד-קאפ, אחרי 15 ק"מ, ביקור במקום ותמונות מרגשות, התחבקנו והתנשקנו וגם ירדו להן דמעות של שמחה מהולות בהתרגשות שאין כמוה… ממש כמו ילדים קטנים, שחררנו לחץ עצום וירד משקל רב. באותו הרגע נשבר המתח ונעלם הכעס ולשמחתי זה היה מאחורינו וכיף גדול שזה עבר ושוב אנחנו יחד!

לסיכום; אני רוצה לומר לכם שזו הייתה חוויה מדהימה, להיות בחברתם של שני ה"שועלים" מיכאל ואיציק.
הטיול היה ממש מדהים ואין ספק שזה היה הדבר אולי הכי מרגש שעשיתי בחיי, ואם הייתי צריך לבחור שוב אנשים לצאת איתם למסע שכזה, אין ספק ששני ה"שועלים" האלה היו הראשונים ברשימה!!

אני רוצה להודות ל"אריה נגררים" שנתן את חסותו.
תודות גם ליוני שאפשר לנו להעביר לכם את אשר עבר עלינו באתר שלו.
תודה לחברים, אשר חזקו ותמכו בי בטלפון ובהודעות S.M.S לאורך כל המסע.
תודה מיוחדת לאיציק ומיכאל שעבדו קשה בכדי לארגן ולהוציא לפועל מסע שכזה! נשיקות.
ואחרונים חביבים, משפחתי היקרה. על שאפשרה לי להעדר לחודש ימים ותמכה בי ועזרה לי לממש את אחד החלומות שלי! תודה לכם אשתי אליאן וילדיי אורן עינב וספיר.

ה"שועל" אורי חכימיאן.

———————————————————————-

תובנות, מחשבות וכמה טיפים

איציק שפר מסכם

כמעט חודש ימים, מאז חזרנו לארץ. שגרת היום והפערים שנוצרו בהיעדרנו, שואבים כל דקת זמן וממלאים כל רגע משעות היום והלילה. הימים ארוכים מאד ובקושי רב ניתן להגיע שפוי למחשב ולכתוב את פרק הסיכום למסע.
והנה היום, סופ"ש, עם בוקר של שבת חמימה, שמבצבצת מהחלון, נפלה עלי המוזה וההשראה והחלטתי שהגיע הזמן לסיים את פרק הסיכום למסע לנורדקאפ. להנאתכם ושימושכם.

הרגע שלפני :

הרעיון למסע וההכנות לקראתו, נמשכו כמעט שנה שלמה ולמען האמת; 212 ימים של למידה וקריאה מניסיונם של אחרים. גלישה באתרים. תכנון המסלול ובחירת אתרים מומלצים לשהייה וביקור. כבישים ונופים לרכיבה. מקומות לינה. חברות השכרת האופנועים וביטוחים. התאמת האופנועים לכל אחד מאיתנו. רכישת ציוד מחו"ל. קניית מפות מתאימות. התארגנות עם ביגוד וציוד רכיבה מתאים (ארחיב בהמשך). תכנון ימי רכיבה וימי חופש למנוחה. הכנת המסמכים המתאימים ויצירת קשר עם נציג מקומי ברוסיה – (מה שהתברר כנכון ביותר לעשות). מניסיון וללא ספק, תכנון מוקדם של כל הפרמטרים הנ"ל ועוד… חוסך הרבה טרחה, עוגמת נפש ואי נעימות כשנמצאים בחו'ל. מומלץ מאד!

האופנוע:
הדילמה הראשונה הייתה: האם לצאת למסע עם האופנועים שלנו או לשכור אופנוע בחו"ל ? מכיוון, שמשך השהייה בחו"ל עם אופנוע מושכר יקרה, בדקנו את העלויות עבור האופנועים שלנו החל ממחיר המשלוח בים, שחרור המכס בהלוך וחזור. זמני המתנה. הטיפול התקופתי אחרי המסע (בארץ ובחו'ל). ההוצאות הצפויות במקרה של תקלות. זמינות המוסכים. דרכי השירות ועוד… כל זאת, אל מול שכירת האופנוע בחו'ל.  מהבדיקות עולה, ששכירת האופנוע בחו'ל יקרה יותר מעלות יציאה עם האופנוע שלנו למשך תקופת המסע. העלויות הפוטנציאליות שחזינו על "הנייר" עבור האופנועים שלנו, יכלו לגדול בקלות ואף לסכן את הטיול. המחיר הטוב שקיבלנו מחברת השכרת האופנועים ב- Landshut, היה גבוה בכ- 300 יורו לערך מההערכות לעלות השימוש האופנועים הפרטיים שלנו. בסופו של התהליך, החלטנו לשכור את האופנועים בחו'ל.
בחירת האופנוע הייתה אינדיווידואלית והותאמה אישית לכל אחד מאתנו – למשל: מושב מונמך לאחד האופנועים. התקן GPS לכל האופנועים. 3 ארגזים גדולים לכל אופנוע. תיקי מיכל עם התקן למפות ועוד…. מכנה משותף אחד היה ברור לכולנו: קטגוריית האופנועים תהיה דו שימושית, בכדי שתהיה לנו היכולת – מלבד לטפס על מדרכות בערים… גם, לרכוב על דרכים לא סלולות, במידת הצורך. האופנועים עליהם רכבנו במסע, היו כולם משנת הדגם האחרונה 2011 ועם כמה מאות בודדות של ק"מ – אפשר לומר; חדשים לגמרי.
שני אופנועי הונדה טרנסאלפ 700 ואחד ימאהה סופר-טנרה 1200 .

12,000 ק"מ בחודש ימים זו מספר נכבד של קילומטרים ורכיבה העגלות. האופנועים תפקדו מצוין והתנהגו ללא דופי. הגיבו מצוין ובכל תנאי הדרך ומזג האוויר. למעט שימון שרשראות בהונדות בתרסיס, מִדֵי 500 ק"מ (וזה היה כמעט כל יום…)  ובדיקות שמנים, לא נדרשנו לבצע מאומה. תנוחת הרכיבה הייתה טובה והמושבים היו סבירים בהחלט. ההיגוי מעולה. לוח שעונים קריא ומספק את המידע הנדרש ( לי בימאהה, היה חסר ציון מצב ההילוכים וחיווי חום מנוע). הפעלת מנופים ורגליות ביחד עם המצמד והבלימה היו חלקים ורכים וכמו שאומרים : דלק ולרכב.
החיסרון הגדול בשלושת האופנועים – היעדר חימום בידיות. במקומות הקרים בהם רכבנו, האצבעות קפאו ושום כפפה (וגם לא המקומיות שקנינו…) לא נתנו מענה ("חיבוק" ומגע במנוע החם בהפסקות, החזיר את התחושה לכפות הידיים והאצבעות). לפחות בחנות השכרת האופנועים שלנו, ניתן היה לדרוש זאת תמורת סכום סמלי. מומלץ מאד!
ציוד :
מעבר לביגוד וציוד הרכיבה האישי; מסתבר שהבאנו הרבה פריטים מיותרים, אותם סחבנו במשך כל הטיול וממש לא השתמשנו בהם, פריטי לבוש נוספים, כמו: מכנסיים, נעליים, הלבשה תחתונה, ביגוד חורף ועוד… עודף ציוד, רק הכבידו על ההתנהלות היומית ובמיוחד, בסוף יום הרכיבה, כשהיינו צריכים לעשות את ההובלות לפחות פעמיים מהאופנוע לנקודת הלינה וחוזר חלילה בבוקר לפני היציאה. חיטוט בארגזים לחיפוש פריט כזה או אחר, הפך לסיוט כשצריך היה לפרוק כמעט הכל כדי למצוא. מומלץ לכן, כי רשימת הציוד תהיה מינימאלית ואופטימאלית ומותאמת בדיוק למה שצריך. ביגוד חורף מושלם, תקין וטוב, הכרחי וחיוני. מזג האוויר עלול להשתנות בכל רגע וכשלא מוכנים, גשם פתאומי עלול להיות לא נעים – חווינו את זה בלא מעט פעמים. ציוד החורף שהבאנו מהארץ: חליפות סערה, מגפיים וכפפות, מתאים לארצנו ולא נתן את המענה ההולם, בתנאי מזג אוויר קיצוניים ברוב המדינות בהן טיילנו ומהר מאד נאלצנו לקנות ביגוד מקומי אמין יותר. כדאי לקחת נתון זה בחשבון ומראש לקנות את המיגון המתאים בפני הגשם, הקור והשלג. בחו"ל!
ציוד עזר ונלווה נוסף :
1.    ציוד נוסף שהתלווה אלינו למסע, כלל ערכת עזרה-ראשונה שהכילה: גלולות. תחבושות. משחות למיניהן. אלתוש. פלסטרים, ועוד… ערכה שעלות 167 ₪, נחוצה וחיונית לכל מקרה רפואי ראשוני שיידרש. מומלץ ולדעתי חובה!
2.    תיק אחסון גדול במיוחד ואטום של "טוראטק" המותאם לתנאי אקלים רטובים במיוחד. התיק "יושב" אחר כבוד על המושב האחורי ומהודק עם רצועת רשת מתאימה.

3.    ערכת קפה ומוצרי מזון "קשים": מרקים, טונה, קרקרים, נישנושים, קפה, תה, שוקו… ומים טריים. עצירות פתאום במקומות פראיים באמצע הדרך, ביחד עם תבשיל Home made מקומי, המוסיף לתחושת החוויה ומזין לא פחות.

4.    במסע שלנו, לקחנו בחשבון מראש, שלא נישן באוהלים ובכל זאת, החלטנו לקחת אתנו שק שינה (עשינו בו שימוש רק בלילה הרוסי הראשון).
5.    מגפי רכיבה גבוהות ואטומות למים, היו בשימוש עיקרי בימי המסע, אם זאת, היו לא מעט ימים חמים שכדאי ונוח היה לרכוב עם נעלי רכיבה ממוגנות ונעימות יותר לרכיבה. מומלץ מאד! שימוש נוסף בנעלי הרכיבה היה בסוף יום רכיבה, כשפשטנו את "המדים" ויצאנו לסיבוב  עירוני רגלי.

6.    קסדה: רכבנו עם קסדות נפתחות C2 של שוברט, למעט כבוד הרב שרכב עם קסדה מלאה של שואי. הנוחות מהמעבר לקסדת 3/4 במקומות עירוניים, הוכיח את עצמו. הקסדה נוחה לנסיעות ארוכות, קלה ושקטה יחסית.

7.    כפפות רכיבה נוספות: זוג או יותר, של כפפות עפ"י העונות נותן מענה לימים חמים וקרים כאחד. במיוחד כשיורד גשם וקר והכפפות נרטבות לגמרי אחרי רכיבה של כמה מאות ק"מ. הכפפות שקנינו בנורבגיה, נתנו מענה טוב יותר מהכפפות שהבאנו מהארץ, אם כי, לא לגמרי בתנאי מזג האוויר הקיצוניים. שווה לרכוש כיסוי "ערדליים" לידיים, בדומה לכיסוי לרגליים. לא מעט רוכבים שפגשנו בדרך רכבו עם כיסוי לכפפות הידיים השומר על כפות ידיים ואצבעות יבשות.

8.  מיגון גשם ורוח לידיים – רכשנו מראש, מיגוני ידיים בדמות כיסוי בד נגד גשם. ההרכבה פשוטה ומהירה ונתנה מענה למקומות קרים ברכיבה הררית וגשומה. אינו נותן מענה הולם כמו חימום ידיות.

לינה :
את מקומות הלינה של הלילה הראשון והאחרון הזמנו מראש ובמרחק הליכה של 2 דקות מחנות השכרת האופנועים. את יתר מקומות הלינה על פני ציר המסע, בחרנו לקראת ערב ובסיום הרכיבה של אותו יום. בערים המרכזיות – ברלין, מאלמו, אוסלו, לוקסמבורג, באזל ועוד… היה קשה מאד למצוא מקומות לינה זמינים. הרבה שעות השקענו בחיפוש מקום לינה הולם לשלושתנו אחרי יום רכיבה ארוך ומתיש. האם יכולנו לחסוך זמן זה ולהזמין מקומות לינה מהארץ ? לא בטוח. לא תמיד, ברור היה לגמרי לאן נגיע בסוף יום הרכיבה ולעיתים אף קיצרנו את משך הרכיבה בעיקר בגלל עייפות ותנאי מזג האוויר. נראה, שלאותו הזמן, היה זה, הפתרון הטוב ביותר. בדיעבד, היינו יכולים (ובתנאי שיש כוח…וחשק…) לחפש בלילה שלפני, מקום לינה ליום המחרת. ייתכן, שזה היה חוסך המון טרדה ולא מעט תסכולים, חיכוכים וכסף.
בכל מקומות הלינה שבילנו בהם את הלילה החל, מבתי מלון בערים הגדולות וכלה בקמפינגים וצימרים לאורך המסע, "נפלנו" על מקומות נקיים עם תנאים ושירותים נאותים. במרבית המקומות, ניתן היה לקבל ארוחות בוקר כך, שיכולנו להצטייד בסנדוויצ'ים להמשך היום. המחירים היו סבירים ונעו מ- 55 עד 145 יורו לילה לכולנו בחדר אחד.

במקביל אלינו, "לינת האופנועים" בכל המקומות הייתה בטוחה ובמקומות בהם מעט חששנו, מצאנו מקומות אחסון בתשלום הכוללים שמירה מסביב לשעון.
ככלל ולמעט רוסיה, יכולנו להשאיר את האופנועים והציוד ללא השגחה ומאומה לא היה קורה.
אוכל:
בתחום זה, היו אי הסכמות… מכיוון, שלכל אחד מאתנו, הייתה תרבות "הזנה" משלו (צמחוני, כשר ולא משנה…), לא תמיד מצאנו מכנה משותף לשעת האוכל, לסוג האוכל, למקום האוכל ועוד…
למרות שדיברנו על נושא זה עוד בארץ, בפועל, היה קשה לתאם בין כולנו. "הצבא צועד על קיבתו…" וכשזה לא קורה, קורים דברים אחרים… ולעיתים, גם לא נעימים… למדנו להתמודד עם הייחודיות והשונות של כל אחד ודאגנו למצבור אישי לרגעים הקשים. ברגעים המשותפים (בבילוי לילי אחרי יום רכיבה או בימי החופש בערים הגדולות) ובעיקר במסעדות ניתן היה להזמין לכל אחד בהתאם לתפריט, את מבוקשו. ראיתם על פני המסע סגנונות שונים של מזון החל ממנות גורמה וכלה בפיתה עם "בורגרפיש" או סתם לחמנייה עם נקניק. לסיכום; למדנו והצלחנו לגשר על הפערים ולמצוא את הדרך הטובה והמקובלת על כולם.
האוכל היה מגוון בכל המדינות בהן ביקרנו ובחלק גדול מהמקומות, טעמנו ואף הזמנו את האוכל האותנטי והמקומי של המדינה. היה יפה לראות את זה מוגש ומצויר ולרוב גם טעים לחיך.

דלק :
הדלק יקר, ובממוצע, קרוב מאד למחיר בארץ. בנורבגיה יקר בטירוף – כמעט 10 ₪ לליטר.. וברוסיה הזול ביותר כ- 3.5 ₪ לליטר. העלויות בממוצע ליום רכיבה ארוך כ- 50 יורו. מהירות הנסיעה הייתה סבירה בהחלט – 120 קמ"ש בממוצע כך, שאני מניח שאם היינו רוכבים מהר יותר גם היינו צורכים יותר.
לעיתים, נתקלנו בדרכים מהירות על פני עשרות ק"מ ללא תחנת דלק. ולכן מומלץ ביציאה מהערים לכיוון הדרכים המהירות, לתדלק מראש ולהיות מוכנים. בכל מקרה, לתדלק את האופנוע כשעל שעון הדלק יש יתרה של רבע מיכל. לכל הדעות, זה עדיף על פני התקעות עם מיכל ריק. הנסיעה הארוכה ביותר הייתה מפינלנד לרוסיה ללא תדלוק. זו בהחלט הייתה "בחינת הישרדות" למיכל הדלק, רכיבה אינסופית שהסתיימה על אדי הדלק האחרונים איי שם בבית מועדון הרוכבים הרוסי.

המסלול :
מסלול הטיול תוכנן כך, שמטרתו העיקרית הייתה "לכבוש" את נורדקאפ והמטרה הנוספת – לרכוב והרבה. המסלול חצה 10 מדינות באירופה, סקנדינביה וכלל גם את רוסיה. לחמש מהמדינות, חזרנו שוב ממקומות וכיוונים אחרים. כך, שחצינו אותן לאורכן ולרוחבן. הכבישים ודרכי הגישה היו מהודקים, רחבים, ישרים, מסומנים והתאפיינו בראות טובה (למעט רוסיה…). הרכיבה הייתה מהנה ומאתגרת. הנופים שנגלו לפנינו בצדי הכביש, בחזית הנסיעה מעל ומתחת, היו עוצרי נשימה ולא הפסקנו להתפעל ולחייך לאורך אלפי קילומטרים. בכל עיקול ובכל פנייה, חיכתה לנו הפתעה חדשה, שעוררה בנו את מלוא החושים. המסלול חצה יבשות וימים וכלל הפלגות ב- 14 מעבורות שונות, הקצרה שבהן הייתה 20 דקות והארוכה שבהן, הייתה 7 שעות וכללה קבינת שינה ושתי ארוחות. במדינות שחצינו, פגשנו אנשים, תרבות, לבוש, שפה, נופים, אתרים, היסטוריה, סגנון, ארכיטקטורה, חנויות, תחבורה, מנהגים, מאכלים ייחודיים. "קשרנו" קשרים וחברויות עם רוכבים ממדינות אחרות ובעיקר, היינו בחופש טוטאלי מחיי השגרה שלנו ובהתמכרות מוחלטת למסע של החיים – מוטורי ואישי ביחד. אתה והאופנוע בתוך כל העושר החווייתי הזה. שואף לריאותיך עוד "טונות" של סיפוק ואיכות חיים.
ללא ספק, חוויות אינסוף, ריגושים והתרגשויות רבות, צרובות בליבנו לכל החיים.

הצג את הוראות הגעה אל מינכן, גרמניה במפה גדולה יותר

(למעלה: סליחה על כמה באגים במפה, כדוגמת צפון סקנדינביה ובקטע הכניסה והיציאה מרוסיה, שאינה משולבת בתכנון צירים על מפות גוגל. מי שמחפש את המסלול המדוייק – לכל פוסט שהתפרסם, צמודה מפת ציר.)

הערה: המסלול כפי שתוכנן במקור, היה צריך לחצות דרך מדינות במזרח אירופה ולחזור שוב לגרמניה, מכיוון מזרח דרך פולין, צ'כיה ואוסטריה. ההחלטה לשינוי המסלול, התקבלה ברוסיה. בסנקט-פטרסבורג. זאת, בעקבות מידע שקיבלנו מהחברים המקומיים ולאור העובדה שחווינו את קשיי הדרכים והשפה, כמו גם, רשויות החוק והצורך בקבלת אישורים מיוחדים לאופנועים.
גם עובדת השינויים מהתוכניות המקוריות, נבחנה לעיתים תוך כדי המסע. נכון היה לבצע הערכת מצב ולאשר את יום הרכיבה הבא. לעיתים, בגלל מזג האוויר הגשום והדאגה לביטחון האישי שלנו, נאלצנו לשנות בו במקום את הנתיבים, כמו גם את משך הרכיבה לאותו יום.

התמצאות:
כפי שאתם זוכרים ודאי, מסלול המסע כולו (יבשה וים…)  "נשען" ברובו על שולה גארמין, בתמיכת מפות הכוללות גם כבישים פנימיים. העובדה שהשתמשנו ב- GPS, תרמה רבות לשקט הנפשי ברכיבה. למעט טעות אחת (שלנו), בהקשת היעד והיעדר מיפוי ברוסיה – שולה הובילה אותנו בבטחה לכול אורך המסע. נוכחות המפות במסע, הן חובה ושימשו עזרה נוספת ונוחה להתמצאות ויכולת ביצוע שינויים במסלול כשנדרשנו. יכולת הקריאה בשילוט הדרכים סבירה ובחלק מהמדינות טובה מאד.
שפה – ברוב המדינות בהן ביקרנו, מבינים אנגלית. כך, שיכולת הדיבור וההבנה היו בסדר גמור, ושוב, כל האמור לעיל נכון למעט רוסיה. שם, היה קשה בדרכים ובשילוט ובקושי רב מצאנו מישהו שדיבר אנגלית, בהחלט מתסכל… לדבר בשפת סימנים וציורים.

החברים לדרך:
הטיול במקור תוכנן לעד חמישה אופנוענים. שלושה מקומות "נתפסו" מיד ע"י אורי, מיכאל ואנוכי ולשניים האחרים לא היו "קופצים", למרות שהצענו לעוד מספר חברים. כך נותרנו שלושתנו. האופנועים הוזמנו כ- 7 חודשים מראש ובכך למעשה נסגרה הרשימה.
אחת השאלות המרכזיות שנשאלנו ושאלנו גם את עצמנו לא אחת: "איך זה יהיה? האם נסתדר?" שלושה חברים, הפרשי גיל, צרכים שונים, תרבות וסגנון שונה ואף שהיינו כבר ביחד בחו"ל בהזדמנויות אחרות. לא היינו יחד לתקופה כזו ארוכה ואינטנסיבית. "האם תתפרק החבילה?" "האם נחזור ונישאר חברים?"
בפועל, הקשיים ליוו אותנו בכל יום והשפיעו על "מזג האוויר" האישי של כל אחד מאתנו. עימותים, ויכוחים וקצת "ברוגז" היו בחלל האוויר מידי יום.
לעיתים, היה נדמה, שאוטוטו זה הולך להתפרץ ולהתקלקל לנו. הקושי הפיסי, המנטאלי והאישי של כל אחד מאתנו לכל אורך המסע, יחד עם השקפת עולם שונה לגמרי, בהחלט הוסיפה ותרמה לאווירה הכללית.
ובנימה אישית שלי; היום, כחודש ימים אחרי המסע, כשאנחנו כבר בארץ אחרי הכול, אני יכול לומר בוודאות מוחלטת ומבלי להתייעץ עם חברי למסע, חזרנו ונשארנו  חברים. ככה לפחות אני מרגיש.
לדעתי, נדרשת בגרות אישית, ניסיון חיים ומנטליות מיוחדת, לדעת ללמוד על עצמך. להקשיב. להבין את האחר. לסלוח ולתקן ולעיתים, מבלי להסכים לפעול ולהסתגל למצב החדש הטומן בחובו אי וודאות רבה ובלבד, לשמור על שלמות "המשפחה" באותו פרק זמן לחוץ ומתוח – לא תמיד זה מצליח. אצלנו זה אכן הצליח. קל מאד היה, לנפץ, להרים ידיים ולברוח מהמצבים הקשים. החוכמה טמונה בהתמודדות וביכולת האישית ללמידה ומסע פנימי מתמיד. כל אחד מאתנו ידע, למד והתכוון בדרכו שלו לגשר על הפערים והכעסים שנוצרו במהלך המסע ולהטות את הכף למגמה חיובית, סולחת וחברית. זה המפתח והדבק ששמר עלינו לכל אורך המסע.
במבט לאחור וברמה האישית, זו בהחלט הייתה חוויה והתנסות מאתגרת.

אני יושב כבר כמה שעות וכותב פה בארץ את פרק הסיום. הזיכרונות חוזרים ומלווים אותי לכל אורך הכתיבה: הרגעים הקסומים, המראות והאתגרים המרתקים, מציפים את כולי והתחושה הפנימית, מחזירה אותי לאותם לילות של כתיבה מרגשת, בתחנות השידור הרבות שהיו לי באירופה.

חלום ענקי ומציאותי, שאינו מרפה וגם, איני רוצה להתעורר ממנו וללא ספק ילווה אותי כל חיי.
26 פרקים תיעדו את הגשמת החלום הפרטי שלנו ודרכם שיתפנו אתכם, משפחה, חברים וקוראים יקרים בחוויות הריאליטי היומיומיות שחווינו, כמעט בזמן אמת (למעט תקלות אינטרנט קלות…).
מהמקום הזה ובמיוחד פה בארץ, כשאנחנו הכי קרובים לכולכם, רוצה לומר בשמי ובשם חברי למסע; אורי ומיכאל:

תודה רבה עם כל הכוח שבלב, לאנשים מאחורי הקלעים שתרמו מזמנם, מרצם וכיסם להצלחה הכוללת של המסע :
•    אריה נגררים – על התרומה הכספית במימון המסע.
•    מר הרמן – על קיום ההבטחה וקבלת אופנועים חדשים ישירות "מהניילון" למסע.
•    יוני – העורך הראשי של אתר הרפתקה דוט קום ואיש יקר ומיוחד במינו. יוני,  בדרכו המיוחדת אירח אותנו באתר לאורך כל המסע ודאג לכם, אלפי האנשים ברחבי הגלובוס לעקוב, להתרגש, ולחוות ביחד אתנו את המסע המאתגר.
•    לחברים והקוראים הרבים שעקבו, קראו, הגיבו ופרגנו לכל אורך הדרך.
•    לשלוש המשפחות היקרות שלנו (עומר, ערד ולהבים) שתמכו מאחור, איפשרו, פרגנו  ועזרו כל אחת בדרכה שלה להגשמת החלום והמסע המאתגר.

ואחרונים חביבים, לשחקנים הראשיים במסע – שלושת השועלים, על הנחישות וההתמדה, התמיכה, העידוד, ההקשבה והסבלנות גם ברגעים הקשים. על היכולת ללמוד, להבין ולקבל האחד את השני, מבלי החובה להסכים. להשכיל ולשמור על "החבילה החברית" שלמה ובריאה לכל אורך המסע וגם פה בארץ.

ואצלי, החלומות הבאים כבר "מתבשלים". על אופנועים כמובן…
וזוכרים, את המשפט מפרק 16:

"החיים אינם נמדדים לפי מספר הנשימות שנשמת, כי אם לפי מספר הרגעים בהם עצרת את נשימתך"

חברים,
"להגשים את החלום ולחזור הביתה בשלום" – וזה המשפט שלי !
ניפגש שוב. בהגשמת החלום הבא.
שלכם, איציק.

———————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות  C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, מיכאל ואורי

———————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and היסטוריה של הרפתקנות and הרפתקאות   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

ציפורים חיות וכבשים מתות

אאוטבק שוקק בעלי חיים. עיירות של שני תושבים. ותאונה… של מישהו אחר.

 

הצג מפה גדולה יותר

בייקון וביצים עם ספל קפה ענק, היו ארוחת הבוקר שלי. לפני שנפרדתי לשלום מפָּאם, קיבלתי כמה הסברים על דרכי קיצור שאוכל לחצות איתן את חוות מליון הדונם, בתוכה נמצאת התחנה הזו – לכיוון התחנה הבאה שלי: בואליה Boulia. הג'י.פי.אס. שלי היה חסר ערך באיזורים כאלה ושָרטטי המפה שלקחתי איתי, לא ממש התכוונו לתת מענה לכל אלכסוני וקישקושי דרכי העפר שכל מיני ג'יפאים חרטו בנוף.
הרכיבה מבעד לשטחי המרעה העצומים המקיפים את אורוגאנדי, הייתה מהנה כשם שכל דרך עפר אמורה להיות. רובה היתה מהודקת ופרט לכמה מלכודות חול ואבק פה ושם, היא היתה די נוחה לאופנוע ולי. הבקר לאורך הדרך הוא עוד מכשול שעלי להזהר מפניו. הבקר כאן מיועד לבשר ולא לחלב וניתן בקלות לראות כמה הפרות כאן גדולות יחסית לפרות לחלב (…שבסופו של דבר מגיעות גם הן לצלחת).

בואליה, בירת מחוז-בואליה Shire of Boulia היתה כאמור היעד הבא שלי. די במבט חטוף על הסטטיסטיקה של בואליה, כדי להבין כמה גדול וריק חבל ארץ זה. גודלו של מחוז בואליה הוא כ- 61,000 קמ"ר (גודלה של ישראל הוא 22,451 קמ"ר…) והאוכלוסיה מונה שלוש קבוצות עיקריות: 20,000 כבשים. 75,000ראשי בקר ו 600 הומו סאפיאנס.

לאחר שהתמקמתי בפארק הקארוונים של בואליה, ניגשתי למרכז המידע המקומי בו מתקיים מופע "אורות המין מין", המהווה את האטרקציה המרכזית בעיירה ומנסה בעזרת מצגת מולטימדיה, לשפוך אור על התופעה הבלתי מוסברת. אורות ה"מין מין" היא נקודת אור קטנה ומוזרה המופיעה ונעלמת. מרחפת ונראה כאילו יש לה קיום ותכנות משל עצמה. זו חידה שמעולם לא פוענחה הגם שמדענים השקיעו הרבה מאמצים ויוקרה לנסות ולהבין אותה.
כשיצאתי למחרת בבוקר מבואליה, מצאתי עצמי חוצה משטחי מים על הדרך בכמה קטעים בעומק של עד חצי מטר. היו מקומות בהם המים נוקזו הצידה לתעלות שחפרו טרקטורים מקומיים. הרכיבה הייתה מדהימה. מספר הציפורים שהתעופפו לאורך הציר, היה עצום, בעיקר כי היתה זו שעת בוקר מוקדמת ורוב בעלי הכנף התעוררו מרעש האופנוע. כמות העיטים בשמים Wedge-tailed Eagles היתה תופעה ששמתי לב אליה כבר קודם לכן. מאחר והמדבר בעונה הזו זוכה לכמות מבורכת של גשמים, הוא מלא בעלי חיים רבים המתרוצצים בו ולכן זו עונת ציד פורה מאד לדורסים הדואים ממעל. הם חגים ברקיע במעגלים גדולים ובקבוצות עצומות וחמושים ביכולת ראיה יוצאת דופן, סורקים בקפדנות את פני הקרע. לפתע, אחד העיטים נפל כאבן מהשמים בכיוון בו התקדמתי. הוא הכה בקבוצת שיחים בשול הדרך כ-50 מ' לפני והמריא שוב כשהוא אוחז בצפירניו ארנבת קטנה.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=H5atVb3iQuc>]

בכל מקום בו הדרך היתה יבשה. נחו קבוצות של נחשים בנסיון לספוג מעט מחום שמש הבוקר. כל הסצנה נראתה לקוחה מאיזו סרט של הנשיונאל ג'יאוגרפיק. המצב השתפר כשלהקה של קנגרו'ס החלו ללות אותי בצד הדרך ולהקה של ציפורי אמו חצתה את הנתיב ודהרה הרחק ושמאלה כשהתקרבתי רכוב על החיה המוזרה שעושה המון רעש ונעה במהירות לעברה.
אווזי בר, Bustards, Corellas, Galahs בשלל צבעים. שקנאים וסוגי ציפורים רבים נוספים – שלא ממש ידעתי להגדיר – עפו ודאו סביב. בעודי חוצה את חבל הארץ שלהם בצינת הבוקר.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=3AyZjoNNlWo>]

לבי צהל בשמחה כשעברתי במשך כמה שעות בתוך החווייה האישית והפרטית כל כך, עד שהבחנתי במגדל עָשֶן על קו האופק. חשבתי שאין מדובר ביותר מסופת חול אי-שם במרחקים ובתחילה לא ממש שמתי לב לעניין, אך עמוד האבק הלך והתקרב הלך וגדל. עצרתי את האופנוע. הרמתי את המשקף והבנתי כי מדובר במשאית הנעה לקראתי. אחת מרכבות הדרך הענקיות – כמו אלו שראיתי לא אחת על כבישים סלולים – חוצה עכשיו קטע מדברי לא סלול ונידח. וממש כמו בכבישים הסלולים, אינן עוצרות לשום דבר. ענן האבק התקרב עוד ועוד וכאשר המשאית חלפה על פני בכל עוצמת 4 קרונותיה, התכווצתי לתוכי בנסיון להגן על עצמי ממשב האבק והחצץ שירו לעברי הגלגלים האימתנים.

כאשר משאית כזו חולפת על פניך, זו חווייה שדורכת את כל החושים. הגוף מרגיש את האדמה רועדת בעוצמה – מפאת עומס ומשקל המשאית, כל גופך מתכסה באבק אדום, אזניך מנסות להתגבר על שאגת הרעש הנורא ונחירך חשים בריח הברזל שבאבק. אם אין רוחות האובך נשאר באויר כ 5 דקות תמימות בהן אינך רואה דבר סביבך ונאלץ להמתין. ומי מסוגל להחזיק נשימתו חמש דקות…

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=8UyKiegES8s>]

הדרך הישירה לבירדסוויל Birdsville הייתה מוצפת עדיין וכל השלטים לאורכה זעקו "חסום לתנועה" ו "השתמשו במעקף" העיקוף הוסיף למרחק כ 70 ק"מ. אך אני הגעתי לבירדסוויל ביום שישי אחר הצהריים, ממש בזמן כדי לחגוג קבלת שבת בפאב המפורסם של בירדסוויל.
בירדסוויל ידועה באירוע השנתי האגדתי שלה "מירוץ בירדסוויל" Birdsville Races (מירוץ סוסים) המתקיימים בספטמבר בתמיכה ברופאים המעופפים המלכותיים מאז 1882.
בימי המירוץ,  שדה התעופה של העיירה (בה גרים בין 80 ל 120 איש בד"כ) הופך לשדה התעופה הפעיל ביותר באוסטרליה כולה והאוכלוסיה קופצת ל 10,000 למשך שבוע אחד…

בירדסוויל ממוקמת על גדת נהר דיאמנטיה Diamantina בין חולות מדבר סימפסון ובין מצוקי "סטראוטס סטוני דזרט" Sturts Stony Desert האיזור טעון במשמעות היסטורית לאוסטרליה. החל בנקודות כינוס לבני האבוריג'ינים והמשך במתיישבים האירופאיים שהגיעו לכאן בשנות 1870 המאוחרות. הפאב המקומי מאד מפורסם בזכות עצמו. וכשפוסעים פנימה, קשה מאד להתאפס לנוכח מאות צילומי המזכרת המציצים מכל פינה וקיר. קיר אחד יוחד לזכרם של מייסדי ובעלי הפאב המנוחים. הוא ניצב מאחורי הדלפק. ולזכר כל אחד מהנפטרים, תלוי כובעו עליו טבוע שמו. הסיבה למיקום הכובעים: כך הם יכולים עדיין להביט בפניהם של אורחי הפאב.

התאהבתי בעיירה איך שבאתי בשעריה. באחד הבתים בדרך לפאב, היה ילד קטן ששיחק ונופף לי לשלום. החזרתי לו ניפנוף שלום. זה הזכיר לי שוב את הספר "זן ואומנות אחזקת האופנוע":
"כבישים מועטי תנועה מעניקים הן הנאה והן בטחון רב יותר. כבישים שאין בהם מלונועים וכבישי פרסומת הם עדיפים. כבישים שבהם חורשות ואפרים, מטעים וכרי-דשא, נוגעים-לא-נוגעים בכתפך. הילדים מנופפים לשלום בחלופך על פניהם. מקומות שבהם אנשים מביטים מן המרפסת לראות מי עובר. מקום שם התשובה שאתה מקבל, כאשר אתה עוצר לשאול על דבר כיוונים או מידע כל שהוא, היא ארוכה מכפי שציפית ולא קצרה מזו שרצית. מקום שם האנשים שואלים אותך מאין ולאן…" (נלקח מהמהדורה העברית)
זה סוג העיירה שבירדסוויל נתפסת בעיני. לזמן, כאן כמו בכל מקום באאוטבק יש את הקצב שלו. ולאנשים החיים כאן, יש קצב כל כך שונה של חיים. נשארתי בבירדסוויל 3 לילות מה שאיפשר לי להכיר טוב יותר את המקומיים. לאכול את "עוגת הגמל" הידועה במאפייה מקומית. ובנוסף, המבורגר עצום הנקרא "ביג רד" על שם דיונות החול האדום העצומות המאפיינות מדבר סימפסון. וגם ביקרתי במוזיאון העבודה של בירדסוויל. שמייצג באופן מקורי את ההיסטוריה של אוסטרליה.

פגשתי שני חבר'ה שבנו את הבאגי הפרטית שלהם, כדי לקחת חלק ב"מירוץ פינק" “Finke Race”  ונראו מרוצים למדי מפרי עמלם. הם השקיעו הרבה זמן וכסף בבאגי הזו שאמורה לקחת חלק במירוץ ארגסיבי למדי (מירוץ פינק החל בשנת 1976 והוא מירוץ שטח – הלוך וחזור, במסלולים בעלי איפיוני קושי שונים העוברים במדבר בין אליס ספרינגס, לקהילה הקטנה אפטולה (פינק). המירוץ חוצה את נהר הפינק הנחשב לנהר העתיק בעולם (!)

כאשר עזבתי את בירדסוויל מזרחה לכיוון ווינדורה Windorah שמתי לב שוב לנוכחות העיטים הדואים מעל לטרמיקות שעלו מהמדבר. בכל פעם בה עצרתי – אני יכול להשבע – שהם הנמיכו טוס וחקרו אותי במבטם, בנסיון להבין מה לעזאזל עושה כזה רעש באמצע ממלכת השומקום שלהם.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=IBl3IJv1x3g>]

לאחר שביליתי לילה קר מאד בוינדורה עמדו לפני 450 ק"מ בואכה ט'ארגומינדה Thargomindah. הדרך הייתה כבר טובה בהרבה. הרכיבה היתה על נתיב סלול אחד שהיה עלי לזוז הצידה בכל פעם שהגיעה מכונית מולי. הנוף סביב היה עשב נמוך ועדרי בקר שרעו נראו בכל מקום. מדי פעם הופיעה להקת קנגרו'ס שקיפצו סביב וציפורי אמו פרצו בריצה עם השמע שאגת המנוע שהחרידה אותן מסוג של שלווה מדברית. פגרי חיות רבים על הדרך. נזכרתי לשים לב גם אליהם, לאחר שחלפתי בסמוך לפגר חזיר אימתני שפגיעה בו יכולה היתה להעיף אותי לארח לו לחברה בעולם הבא.
למרבה הצער היתה זו הפעם הראשונה בה הרגתי בעל חיים. כל כך נזהרתי לא לגרום לזה לקרות לאורך כל המסע שלי. הקפדתי אפילו לעקוף נחשים שהתחממו על אם הדרך. אך היום פגעתי בציפור, שכל כך נחרדה מרעש המנוע שהיא טסה שירות למגן היד כשהייתי על 100 קמ"ש בערך. ראיתי במראה כי היא נפלה על הדרך מאחורי ומייד הרגשתי צער עצום על כך.
התכנית שלי להפסקת הצהריים, היה הפאב בטומפיין Toompine הנקרא גם "הפאב ללא עיירה". חברת "קוב ושות'" השתמשו במקום הזה כתחנת עצירה ושירות לכרכרותיהם. כל שנשאר מימי החלוצים האלה בטומפיין (שנוסד ב-1893) היא אוכלוסיה של… 2 תושבים.
כ 5 ק"מ לפני שהגעתי לטומפיין הדרך פנתה באופן חד וכשעברתי את הפניה, ראיתי משאית דו קומתית שוכבת על צידה. עצרתי לצידה וכשכיביתי את המנוע ושלפתי את אטמי האוזניים, האויר התמלא בפעייה צרחנית של כבשים סובלות. רצתי לכיוון תא הנהג חשבתי שאולי הוא נזרק החוצה מהקבינה, אך פרט לכבשים ששכבו מתות או פצועות סביב לא ראיתי שום נהג.

בעודי מנסה להעריך את המצב ולנסות להבין מה קורה כאן, עצר במקום טנדר ובו 2 בוקרים מאחת החוות באיזור והם עזרו לי לחפש את נהג המשאית. כעבור כמה דקות, הם ביקשו שאקפוץ על האופנוע שלי ואסע לפאב בטומפיין עוד 3 ק"מ. ואודיע לבעל הפאב כי קרתה כאן תאונה. זה המקום היחיד במאות קילומטרים בו ניתן למצוא טלפון. קפצתי על האופנוע וכאשר הגעתי לפאב, מצאתי את נהג המשאית שם, עדיין נרגש ורועד אך כבר עם השפופרת ביד מול בעלי חברת ההובלה.
הצטרפתי לנהג ולעוד כמה בוקרים וחזרנו למשאית ההפוכה. שם הוציא אחד מהם רובה, צעד מכבשה פצועה אחת למשנתה והמית אותה ביריה אחת בראשה. זה היה הדבר היחיד שניתן היה לעשות כדי לעצור את סבלן של החיות האומללות. בעוד אלה שנותרו בריאות קובצו במכלאה סמוכה.

סיימנו את האירוע בפאב כשעה מאוחר יותר. משוחחים על התאונה ועל הנהג והחיות האומללות (שהיו בדרכן אל בית המטבחיים ויחד עם זאת היה מזעזע לראות אותן זועקות בסבלן).
לאחר שציננתי את המצב בעזרת כמה בירות, המשכתי לכיוון ט'ארגומינדה ונכנסתי לפארק קראוונים. ואז החל לרדת גשם. שכרתי צריף ללילה והתכוננתי להרפתקת יום המחרת; רכיבה על "מסלול הדואולינג" לכיוון האנגרפורד. קיוותי שהגשם יפסיק. כי אני שונא לרכוב בעל דרכי עפר כשסביב רטוב.

להתראות. ZAC.

———————————————————————————————————————————————-

תרגם וערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לצחי.

———————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה