מקסיקו הירוקה. מקסיקו המהפנטת. מקסיקו של לירן והקרנף

ישירות מהבלוג של לירן מרכוס – עוד פרק של רוכב מסע כמו שרציתם להיות!

נתחיל ונאמר שכל ההתחלות קשות אך כמו שאתם מבינים מהכותרת התאהבתי קשות במקסיקו,שהיתי במקסיקו חודש וחצי,בזמן זה פגשתי עשרות אנשים,צברתי מאות חוויות וצילמתי אלפי תמונות,קצת קשה להכניס הכל בפוסט אחד וברצוני שתחוו את המקסימום,לכן אנסה לקצר בכתיבה ולמרות זאת אחלק את הפוסט לכמה פרקים.

הגענו אל החוף אל היבשת ואל מקסיקו האמתית אל העיר מסטלן, שחררתי את הקרנף מרצועות הקשירה ויצאנו אל הלא נודע, קפטן הספינה ונהגי המשאיות אמרו לי, להתרחק ממסטלן  וכך עשיתי, מיד לאחר הירידה מהמעבורת נסעתי מלווה בנהגי המשאיות שהתחברתי אליהם במהלך ההפלגה לכיוון היציאה מהעיר, למרות הלילה הארוך על הסיפון ללא שינה נורמלית שמתי לי למטרה להגיע אל אחת מעיירות החוף ואם לא אמצא שם מקום אמשיך אל העיר טפיק (Tepic) הנמצאת כ 280 קמ ממסטלן, מיד לאחר היציאה מהנמל הרגשתי בשינוי מידי באקלים אמנם היה חם ולח אבל פתאום הכל מסביב הפך ירוק זהר ומסנוור בדיוק כמו שאני אוהב, ושוב קיבלתי פלשבק מהמזרח הרחוק, הג'ונגלים שמסביב מכסים כל פינה לא מיושבת ממש תענוג, כמו כן גם צורת הנהיגה וגם הכבישים הם ברמה פחות טובה מבבאחה, פסי האטה הפכו להרי האטה ובכל כניסה/יציאה מהעיר יש כ 2-3 פסים גבוהים ויש כאלו גבוהים מאוד, חוץ מפסי האטה יש גם בורות ולכן צריך להיזהר, פה ביבשת ה GPS ממש לא יעיל ואפילו מפריע לניווט, בבאחה היה כביש אחד מרכזי ככה שאיכשהו עוד הייתי מסתכל עליו אך מכאן הוא פשוט לא מדייק ואפילו מטעה, לכן מצאתי לי פטנט חדש להשתמש בגוגל מפות דרך הטלפון גם כשהוא לא מחובר לרשת האינטרנט, אני פשוט טוען את המפה עם המסלול המתוכנן ולא סוגר את החלון וכך אני רואה כל הזמן את התקדמותי על הנתיב במסך הסמארטפון.באחת הערים בדרך נחסם הכביש הראשי וכל התנועה הוזרמה לכביש אחר העובר בסמטאות צפופות ולא משולטות עשיתי ממממה ופשוט זרמתי כמו כבשה בעדר של כבשים אחרי כל שאר הרכבים וכך מצאתי את היציאה בחזרה אל הכביש הראשי, חשוב לציין שוב שהחלטתי להימנע ככל האפשר מכבישי אגרה ולכן הדרך תהיה יותר ארוכה אך גם יותר מעניינת ויפה. לקראת ערב הגעתי אל העיר טפיק והאתגר למצוא מקום זול לישון בו כשאיני דובר את השפה הפך לקשה ומעצבן,גם ככה אני אחרי לילה ללא שינה טובה וגם יום ארוך חם ולח אני עוד צריך להסתובב בעיר זרה הלוך ושוב ולחפש מלון שיתאים לדרישותיי על פי סדר העדיפויות הבא: חנייה בטוחה לקרנף, עלות חדר ללילה, חדר סביר לפחות עם מאוורר ואינטרנט (רצוי אך לא חובה).

עברתי כמה מקומות ולא מצאתי אחד שמתאים, האחד יקר, השני ללא חנייה, השלישי יקר ומוזנח, כך המשכתי ועברתי כמה מקומות עד שהגעתי לאחד שנראה נורמלי וקצת יותר זול מאחרים עם חנייה בטוחה, אינטרנט ואפילו מסעדה, היות ואני גמור מעייפות החלטתי להישאר כאן הלילה ומחר להמשיך הלאה, אם המחיר היה זול יותר הייתי נשאר אפילו ליומיים, ההבדל במחיר החדרים בין הבאחה לכאן הוא משמעותי, בבאחה היה הרבה יותר זול, אני מאוד מקווה שבהמשך ככל שאתרחק יותר לכיוון מרכז מקסיקו המחירים ירדו בהתאם.
קצת לפני הכניסה למלון שמתי לב לרעש מוזר מכיוון הגלגל האחורי, בבדיקה זריזה גיליתי שאחד השפיצים משוחרר ויצא ממקומו, תחילה חשבתי שהוא נשבר ורק לאחר שבדקתי אותו באור הבנתי שהניפל(מלשון פיטמה-מן אום מיוחדת) פשוט עף בדרך, למרות היום הארוך והלילה ללא שינה פרקתי את הציוד ומיד הוצאתי את הכלים ועברתי על כל השפיצים בשני הגלגלים, חשוב לציין שבאחורי מצאתי עוד כמה משוחררים וחיזקתי אותם בחזרה, בינתיים אמשיך לנסוע ככה עד שאמצא ניפל שכזה, משם רצתי למקלחת ולאחר מכן לארוחת ערב מרוב שהייתי רעב (לאחר האוכל שקיבלתי במעבורת) והמנות היו קטנות וזולות הזמנתי שתי מנות עיקריות, לאחר מכן חזרתי לחדרי עדכונים מהארץ פיפי ולישון במיטה נורמלית,מה שהתברר כמזרן בדרגת קשיחות של ספסל מבטון כמו בתחנת הרענון בה ישנתי בארה"ב.
המחשבות ממשיכות לרוץ האם מקסיקו היא באמת ארץ שאני רוצה להיות בה? כל הזמן אני אומר בקול "מקסיקו את חייבת להוכיח לי שאת אחרת,יפה ומופלאה, כמו שדמיינתי ושמעתי מסיפורים של אנשים שכבר היו פה".

בעקבות המלצות של אנשים שונים חלקם מקומיים החלטתי לוותר על הנסיעה לאורך קו החוף המערבי עד אקפולקו,היות והדרך לשם עוברת בשטחים בשליטת קרטלי הסמים ונחשבת ללא בטוחה ואפילו מסוכנת גם למקסיקנים,אז מי אני שיבוא לשם וינסה למתוח את הקווים ולחפש לי צרות לכן החלטתי להקיף את מקסיקו סיטי מצדה המזרחי, לכן בבוקר שלמחרת יצאתי לדרכי לכיוון העיר לאון(LEON), הדרך הייתה יפיפייה ועברה בין כפרים ציורים ובין הרים וגבעות ירוקות, פתאום השתחרר לי פקק האבק שהיה תקוע באפי מאז שחציתי לארה"ב, בחודש ומשהו שראיתי רק מדבר חוש הריח שלי אבד ולפתע אני מריח שוב, גשם, ריח של עצים, פרחים, עשן של משאיות, מסעדות שמבשלות על אם הדרך ואפילו חרא של פרות איזה כיףףף אני מוצא את עצמי מנסה להסניף כל דבר, רואה פרחים מרחוק מנסה לראות אם אני מרגיש את ריחם, עובר מעל נחל מנסה שוב, אהה הינה פרה עושה את צרכיה גם מנסה, מוזר אבל אני נהנה.

בדרך עברתי בעיר בשם טקילה (Tequila)כן כמו המשקה או בעצם אולי שם המשקה כמו העיר, זה מעניין בדיוק כמו השאלה עם התרנגולת והביצה, כל השדות לפני ואחרי העיירה מגדלים בכל שדה ועל כל גבעה שיחי אגבה כחולה(Agave tequilana) ממנו ומהליבה של הצמח מייצרים את המשקה המפורסם,הרחוב שחוצה את העיירה מלא במבשלות של טקילה המשקה הלאומי של מקסיקו, אני עובר גם דרך עיר סואנת בשם גוודלחארה, התבדחתי לעצמי וחזרתי ואמרתי בקסדה צדק מי שקרא לעיר "גודל החרא" כמובן שללא GPS התברברתי בעיר עד שמצאתי את היציאה ממנה, שוב אני מבין כמה שאני שונא ערים גדולות, פקקים, נהגי מוניות ואוטובוסים ששמים קצוץ על כולם ובמיוחד על אופנועים, בדרך ראיתי מקומות ששווים עצירה לצילום אך זה היה פשוט בלתי אפשרי לעצור פשוט אין שוליים, היום מתארך והמרחק בק"מ לא משתנה באותה המהירות אליה אני רגיל עד כה, הכבישים ברמה סבירה אך בתוך הערים המצב שונה כמות פסי האטה פשוט בלתי הגיונית, היו קטעים בהם ביליתי שעתיים + במשחקים בין הילוך ראשון לשני, על פסי האטה במקסיקו אפשר לכתוב פוסט שלם, יש פסים יותר גבוהים ממדרכה סטנדרטית (ראיתי כאלו בגובה של 25 ס"מ), יש כאלו שהם חבל של ספינות, צמיג של משאית שפרוס על הכביש, פסים מרובעים, ועוד כל מיני צורות שאתם רק יכולים לדמיין לעצמכם, פס כזה בקלות לגרום לפנצ'ר וגם יכול לשבור ג'אנט (גלגל), היו מקרים בהם שפשפתי את מגן הגחון למרות שעברתי במהירות אפס!! ולכן היום אני עובר פסים כאלו באלכסון, כל פס כזה מחייב תשומת לב היות והרבה מהם מופיעים בפתאומיות וחייבים לחפשם, בחלק מהמקומות יש תמרורי אזהרה ובחלק פשוט רואים רוכלים שנראה שהם בנו את הפס האטה בעצמם במיוחד כדי להאט את התנועה ולנסות למכור שתייה, פרות ועוד כל מיני שטויות, אפשר לזהות פס האטה גם כאשר רואים משאיות שמאטות ומסמנות באורות החירום או מהתנועה שמגיעה ממול ומאטה ומסמנת גם באורות החירום, גם על תרבות הנהיגה במקסיקו אפשר לכתוב פוסט שלם או אפילו 2, אקצר ואומר שהנהגים בכביש מאוד אדיבים (למעט בערים הגדולות), לדוגמה: כאשר הדרך פנויה ואתה רוצה לעקוף הם פשוט מסמנים לך עם המאותת השמאלי שהדרך פנויה ואפשר לצאת לעקיפה, כשלא פנוי הם מסמנים עם אורות הבלם ומאותת ימני, ויש עוד הרבה סימנים שחלקם זכורים לי מהטיול לאחר השחרור שעשיתי במזרח אסיה. טוב אז התכנון היה להגיע ללאון ועקב הברבורים בגוודלחארה , פסי האטה מרובים, מעבר בתוך כפרים ועוד מלא סיבות שיצרו עיכובים התחיל להיות מאוחר וכמעט חושך ובמדינות מאין אלו איני רוצה לרכוב בחושך ולכן החלטתי שאני מתחיל לחפש מקום לישון והסיוט התחיל שוב,שוב מעבר בין כפרים ללא מקומות המציעים לינה בתשלום והמשך לעיר או לכפר הבאים, בכל כפר או עיירה אני מחפש מקומות לינה בטוחים לי ולקרנף, פה זה לא ארה"ב שאפשר להשאיר את הקרנף ברחוב וללכת לישון ברוגע ועקב כך מציאת מקום נורמלי לוקחת זמן, כבר סביבות השעה 16:30 כל היום לא אכלתי כלום והבנתי שזה פוגע לי בריכוז ובשלווה, החלטתי במקום הבא שאני רואה אני עוצר לנשנש משהו וכך היה, ראיתי משהו שנראה כמו מסעדת בשר אז עצרתי וגיליתי שזה מסעדת עוף, אוכלים ומשלמים ע"פ המשקל של חתיכות העוף שבחרת, מעולה העמסתי לי צלחת וישבתי לאכול, לאחר שאכלתי ומילאתי את קיבה מס' 1 (יש לי 4) המשכתי עד שהגעתי לעיירה לאגוס דה מורנו (Lagos de Moreno) עיירה קטנה ולא מעניינת יותר מדי, הגעתי למלון נחמד אך קצת יקר שוב (אבל הכי זול בעיירה) לקחתי חדר והלכתי לפרוק את הציוד, בחנייה המקורה פגשתי בחור בשם מנואל שגם עצר לכמה לילות במלון הזה, הוא התלהב מהקרנף וסיפר שהוא גם רוכב אופנועים מושבע, הוא המשיך וסיפר שעבר תאונה קשה לאחר שאיבד שליטה באחד הסיבובים, בתאונה הוא איבד עין וכושר שמיעה באוזן אחת, בתאונה הוא כמעט מת והיה ללא דופק לכמה דקות, אחד הרוכבים שהיה פרמדיק הציל את חייו,הוא סיפר לי שאת אהבת חייו הסוזוקי GSX1100ES הוא שיפץ לאחר התאונה ומכר אותו לחבר טוב בזול אך עם 2 תנאים: הראשון האופנוע הזה לא יימכר לעולם והשני הוא רשאי לבוא ולקחת את האופנוע לרכיבה מתי שמתחשק לו וכך הוא עושה מדי פעם, דיברנו כשעה ואז פרשתי אל החדר לא לפני שמנואל הזמין אותי לקולה ובקבוק מים, למרות שלא רציתי והתכוונתי לשלם בעצמי, אז חזרתי אל משפט הידוע "אם נותנים לך תקח…ולך לפני שיתחרטו" (שיניתי קצת את הסוף שלא תגידו שאני לא מגוון), סה'כ באותו היום רכבתי מעל ל 480 ק"מ כולל הברבורים. לאחר כיומיים שם המשכתי דרום מזרח לכיוון העיר מקסיקו סיטי בה אני מתכנן להיות ביום העצמאות שחל בעוד כמה ימים ולכן עד אז אני רוצה לראות את פירמידת השמש הגבוהה שנמצאת לא רחוק מהעיר הגדולה, התכנון בגדול לישון קרוב לאתר הפירמידה ובבוקר לראותה ומשם לחזור לנוח וביום שלמחרת להיכנס אל התופת שנקראת מקסיקו סיטי.

הדרך הייתה יפיפייה והירוק הזה עם הפרות שרועות בשדות פשוט קונה אותי בכל פעם מחדש, כמובן שהחיוך נמתח מצד לצד יחד עם המוזיקה האהובה עלי שמתנגנת בתוך הקסדה, עליות, ירידות, סיבובים אוויר צח ונעים פשוט נהדר, עברתי גם בין כפרים בהם הבנתי שהמצב הביטחוני ורמת האוכלוסיה נגיד זאת בעדינות לא משהו בכלל, כל הקירות מרוססים בגרפיטי, כל הבתים והחנויות מלאים בסורגים, בקיוסקים הקטנים סגרו את בעל המקום בעונש ונראה שהוא יושב בכלא מאחורי הסורגים, בא לך לקנות משהו? שלם וקבל את המוצר דרך הברזלים, ראיתי את זה כבר באפריקה כך שלא הייתי מופתע.
לקראת אחה"צ שוב קיבלתי נדנודים מאזור קיבה מס' 1 לאחר כמה ק"מ עצרתי להתרענן עם איזה בקבוק של קולה וראיתי שצמוד לחנות יש בחור שמכין אוכל והריח נהדר, ע"פ ניסיוני במקום שכזה אם אין כמה אנשים כדאי להמשיך ולא אני עלול להתחתן עם האסלה לכמה ימים, כמובן שאצלו היו הרבה אנשים אז נגשתי אליו וביקשתי שיכין לי משהו שאוכל להרגיע את קיבתי, את האמת היה טעים, לקראת הערב הגעתי לעיירה ולא מצאתי מקום לישון בו, יורם לביא המליץ לי בזמנו לנסות את האוטו מוטלים, תשמעו זה מוזר, הגעתי אל המקום וישר קופץ עליך בחור ומכוון אותך לעבר חנייה שמעליה יש חדר, אני גרינגו אז עצרתי לפני ושאלתי, כמה עולה? יש אינטרנט? וכו', יש מסעדה עם שירות חדרים בלבד ומתברר שלא יקר בכלל ויש חנייה מקורה עם שער חשמלי וחדר פשוט יפה ונקי, האוטו מוטלים זה מלונות שמשכירים חדרים לפי שעה וכאשר אני לוקח חדר ללילה שלם זה עדיין יותר זול מכל מקום אחר, אל המלונות האלו נכנסים ויוצאים רכבים בלי סוף, כל היום ולמשך כל הלילה, אני קראתי לאוטו מוטלים מלונות של בוגדים ובוגדות אבל לי לא אכפת למה הם נועדו העיקר שהם עומדים בדרישותיי וזה מה שחשוב.

לקחתי חדר ללילה והלכתי להתקלח עד שסיימתי להתקלח המסעדה נסגרה ואל המסעדה הקרובה צריך לנסוע ואת האמת לא היה לי כוח, אז ירדתי לאופנוע שלפתי כמה קופסאות שימורים ממלאי החירום ורוקנתי אותם ברגע ועפתי לישון. בבוקר ארזתי הכל ונסעתי אל פירמידת השמש שנקראת גם טֵאוֹטִיװַאקַאן, לקחתי איתי את כל הדברים היות ובאוטו מוטל לא מקבלים מפתח מכיוון שכל הלקוחות נועלים את הדלת מבפנים ולא יוצאים עד שהם עוזבים את המלון,חוץ ממני גרינגו שכמוני, טוב נראה איך יעבור היום ובמקרה הכי גרוע נחזור לכאן כי היה נחמד וזה קרוב ליעד הבא.
אז הנסיעה לאתר פירמידת השמש הייתה קצרה,לאחר ששילמתי חנייה וכניסה צעדתי דרך שוק מזכרות לגרינגו המצוי ואז ראיתי אותה ממש לפני, וואוו חזרתי לילדות אל תכנית הילדים "ערי הזהב הנסתרות", הלכתי כמו עיוור אל הפירמידה, כל הדרך חיפשתי אותם ולא מצאתי, אתם שואלים את מי? אני אזכיר לכם, את אסטבאן זיאה וטאו מהתכנית המצוירת,כן עד כדי כך הרגשתי בסרט (מקווה שאתם מכירים את התכנית ואם לא אז לא נורא) התחלתי לטפס, המדרגות גדולות וצרות והשיפוע בדיוק כמו של סולם, ממשיך לטפס ולטפס וזה לא נגמר גם ככה האזור כולו גבוה  מעל 2,000 מטר מעל גובה פני הים ועוד הטיפוס הזה, שיואוו אין חמצן,המשכתי לטפס ואז ראיתי שהגעתי לחצי הגובה של הפירמידה, אין לי כוח התייאשתי וירדתי חזרה.
סתם נראה לכם? אני כבר כאן פעם בחיים לא? נחתי כמה דקות והמשכתי לטפס ולטפס ויש אני כבר ב 3/4 הגובה שוב מנוחה וממשיכים, לאחר כמה דקות הגעתי לראש הפירמידה ואת האמת הנוף מלמעלה שווה ביותר ומצדיק את ההתעללות בדרכי הנשימה בדרך למעלה,לאחר שצילמתי כמה עשרות תמונות ניגשתי למרכז הפירמידה, בראש הפירמידה במרכזה יש חור, קראתי ושמעתי שאומרים שאם מכניסים את האצבע לחור מרגישים ומקבלים אנרגיות מהפירמידה, נו נראה מה יש להפסיד? הכנסתי את האצבע לחור הנ"ל ופתאום הפכתי לסופרמן ועפתי משם.

הדרך למטה הייתה יותר קלה מבחינת הנשימה אך לא מבחינת הברכיים ממש לא נחמד לרדת במדרגות המעצבנות האלו, לאחר כמה דקות הגעתי לתחתית ועשיתי סיבוב לראות את שאר העתיקות.
לאחר כמה שעות חזרתי לאוטו מוטל עייף ותשוש והזמנתי (בטלפון) אוכל מהמסעדה שלהם, ראיתי שכתוב בתפריט  JARRA LIMONADA יעני ג'ארה של לימונדה, אמרתי לה בטלפון בבקשה צ'יפס, שניצל וג'ארה של לימונדה, האישה בצד השני אמרה "חרא?" אמרתי לה "מה?" היא אמרה שוב "חרא לימונדה?" עניתי לה "סי פורפאבור" ואז נזכרתי שבספרדית J זה ח' אצלנו כמו שהם אומרים "חרושלים" ובינינו, זו באמת הייתה חרא של לימונדה, לאחר שאכלתי והתעדכנתי בנעשה בארץ,התכתבתי עם ההורים והחברים הלכתי לישון כי מחר נוסעים לסדום ועמורה במקסיקו סיטי.
בפוסט הבא- המשך מקסיקו סן כרסטובל, אגמים, מפלים ועוד.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

לבלוג הנהדר של לירן כנסו כאן

———————————————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

———————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

צפון צפון אלסקה, הרפתקה
שמעטים עשו ברכיבה

לירן מרכוס, ממשיך לרכוב עם הלב, המצלמה, הלפטופ והדיווחים הנפלאים.

להתראות קנדה, שלום לך אלסקה-כשחלום הופך למציאות
28.7.14

בערב לאחר יום ארוך אך מהנה, יפה ומופלא הגעתי לוויטהורס עייף ורעב פרקתי את הציוד והלכתי לתדלק לקראת מחר ולנשנש איזה דאבל במקדונלדס, לאחר שמילאתי את קיבתי הלכתי לישון ולחלום על הנופים שראיתי במהלך היום.
בבוקר החלטתי לצאת מוקדם המטרה לחצות את הגבול לאלסקה ולישון בעיירה הראשונה שאמצא.
השעון מעורר זינזן ב 5:30 בבוקר, הכנה מהירה של הקפה הקנדי שכל הקשר שלו לקפה זה רק הרישום על השקית, בכל זאת משהו חם על הבוקר תמיד מעורר וממריץ את הדם,לאחר קשירת הציוד ושתיית הקפה יצאתי לדרך השעה 6:20 בבוקר, קר והצג באופנוע מראה 49 מעלות פרנהייט(F) שזה בצלזיוס כמעט 10 מעלות, אך אני אישית מעדיף קור על חום וציוד הרכיבה מבודד היטב, נקווה שלא יבודד כך במדינות החמות יותר.

אחרי כ 150 ק"מ על כביש מס' 1 המוכר בשמו Alaska Hwy הגעתי לעיירה בשם Haines Junction,בצומת יש כמה תחנות דלק עצרתי בראשונה והיה סגור,עברתי לזו על יד והיה מבצע דלק "פרמיום" 91 אוקטן במחיר רגולר 87 אוקטן,הבדל של כמעט חצי דולר לליטר, כך שאלפי ק"מ אותם אני אעבור חוסכים לא מעט $$$$,מאז שקניתי את הקרנף הוא לא ראה דלק פרימיום במיכלו, למרות שהיצרן ממליץ על דלק פרימיום בטענה שזה מאריך את חיי המצתים,אני מתדלק רק רגולר, שהקרנף ומערכת ההזרקה יתרגלו לכך כל עוד אני בארה"ב וקנדה.
אם רק הייתם רואים את החיוך שעלה על פנסיו, אמרתי לו "חביבי אל תתרגל לא כל יום שבת ובדרום אמריקה לא יהיה פרימיום" הוא הגיב בבק פייר והבנתי שהוא הבין ושאנחנו משדרים על אותו הגל.
ניצלתי את העצירה להפסקת קפה ושחרור הגוף, בזמן הפסקת הקפה הגיע לתחנה רוכב עם סופר טנרה אפור שנראה שעברו עליו כמה אלפי ק"מ, ניגשתי לבחור והתחלנו לדבר בנוהל הרגיל מה נשמע? מאיפה באת ולאן אתה ממשיך? וכו', מתברר שהבחור ששמו סבסטיאן יליד ארגנטינה ובעשרים שנה האחרונות
גר בטקסס בארה"ב ועובד כמהנדס חשמל בחברות קידוח נפט וגם הוא בדרך לאלסקה בדיוק לאותו המקום הנידח שאני מתכנן לנסוע אליו,אמרנו סבבה נמשיך יחד לאותו הכיוון ואם אחד ירצה להתעכב והשני להמשיך נפרד כידידים.
כאופנוען שרגיל לנסוע במבנה עם לפחות אופנוע אחד,לוקח זמן להתרגל וללמוד את סגנון הרכיבה ותגובותיו של שותף חדש,לכן שמרתי על מרווח סביר ונתתי לו להוביל, אני מעדיף לראות עם מי יש לי עסק לפני שאתן לו לשבת לי על הזנב.
סבסטיאן אוהב לעצור בכל תחנת דלק שנקראת בדרכו שזה אומר בערך כל 150 ק"מ לי לא אכפת זה טוב לשחרור העצמות והפסקת סיגריה, כך גם יש זמן להכיר ולדבר פנים אל פנים איתו, באחת ההפסקות הוא סיפר לי שבגדול נוכל להגיע לעיר בשם פיירבנקס (fairbanks) שבאלסקה ע"פ המפות של גוגל המרחק הוא 947 ק"מ מוויטהורס שבקנדה מאתגר עבור יום אחד, כמו כן סבסטיאן סיפר לי שאפשר ללון במעונות של האוניברסיטה במחיר של 35$ דולר ללילה, האוניברסיטה משכירה חדרים בחופשת הקיץ בה רב הסטודנטים נוסעים לבקר את משפחותיהם,בנוסף הוא סיפר לי שהוא היה שם בשנה שעברה וחזר שוב היות ובפעם הקודמת הוא לא הצליח עקב מזג האוויר להגיע לפרודו ביי (Prudhoe Bay)בה שוכנת עיירת דד הורס(Deadhorse) ובה מתגוררים בעיקר עובדי חוות הנפט, זו הנקודה הצפונית ביותר ביבשת אמריקה אליה מותר להגיע עם אופנוע או כלי רכב אזרחי אחר, בתקופה הזו של השנה השמש אינה שוקעת אלה מסתובבת סביב והאור נמשך 24 שעות ביממה.
המשכנו בשיחתנו המקוטעת היות ודיברנו רק בעצירות,הנסיעה עד לגבול אלסקה נמשכה כמה שעות בנופים מדהימים ומרחבים אין סופיים כמו שיש רק בקנדה, פתאום באחד הקטעים שבדרך (עדיין בקנדה) באמצע שום מקום יש רמזור, הכביש עובר שיפוץ וסלילה מחדש והנתיב סגור בכיוון אחד וצריך לחכות לרכב מלווה שעושה הלוך ושוב על הנתיב הפתוח,לאחר כחצי שעה הגיע הרכב המלווה שנותן זכות קדימה לאופנועים זאת אומרת שכל אופנוע שמגיע משודרג אוטומטית לראש הטור ובצמוד לרכב המלווה,סבסטיאן הזהיר אותי שצפוי לנו בוץ,השילוב של אופנוע כבד וגדול פלוס צמיגי הכביש הבלויים שלי שכבר עשו כמעט 8,000 ק"מ ואותם תכננתי להחליף בפיירבנקס למשהו יותר דו שימושי הכניסו אותי למוד זהירות,הנתיב שהוא בעצם שביל עפר רטוב ובוצי ובחלקו גם עם חצץ גדול שיחד עם הבוץ החלקלק וצמיגי הכביש שלי הם מתכון טוב לאדרנלין ואמירת אופסים מרובים.
לאחר הקטע הבוצי הראשון אמרתי לקרנף "יפה לך מלוכלך"והוא הגיב "דיר באלק אתה לא שוטף אותי אה", עניתי לו סוף סוף אתה נראה כמו דו"ש (דו שימושי) אמיתי אבל אל דאגה אני אשטוף אותך כמו שצריך אם תתנהג יפה עד פרודו ביי וחזרה", סבסטיאן הסתכל עלינו ולא הבין מה משמעות השיחה אז תרגמתי לו והוא התפוצץ מצחוק.
הקטעים הנ"ל עברו בקלות יחסית אודות לניסיון הרכיבה בשטח שרכשתי במהלך שנותיי כרוכב שטח,
לאחר מספר קטעים כאלו שבחלקם המתנו מעל לחצי שעה הגענו לגבול קנדה ואלסקה.

את מעבר הגבול לקנדה חלפנו ללא עצירה לביקורת כלשהיא,משם יש קטע של 30 ק"מ עד לביקורת הדרכונים האמריקאית,קצת לפני הגבול היה שלט ברוכים הבאים לאלסקה,סבסטיאן חלף את השלט וכאשר סימנתי לו לעצור הוא לא הבין את הסימן שלי וסימן לי להמשיך,רציתי להישאר קרוב לסבסטיאן וחשבתי לעצמי שיש עוד שלט כזה בהמשך מתברר שלא,
מעבר הגבול היה זריז ביותר כמה שאלות מאיפה באת ולאן אתה הולך? החתמת הדרכון ויאלה אלסקההה.
היות ואסור לעצור ולחכות בצד במעבר גבול קבענו להיפגש בתחנת דלק כ 5 ק"מ מהמעבר, כאשר שאלתי אותו למה הוא לא עצר הוא הסביר לי שחשב שאני מתכוון שזה המעבר ולא חשב שברצוני להצטלם עם השלט,אמרתי לו שבחזור לא משנה מה אנחנו עוצרים, אני חייב לעצמי תמונה עם השלט.
ככה זה עם רוכב שלא מכירים ייקח לנו קצת זמן עד שנבין את הסימנים בינינו.
בתחנת הדלק פגשנו רוכב שבדיוק חזר מחופשה אצל בנו השוטר באלסקה והוא הזהיר אותנו שיש מבצע משטרתי כנגד עברייני מהירות בכל הקטע שבין מעבר הגבול לעיירה טוק(TOK).
הנסיעה עד לטוק ארוכה ומשעממת כ 150 ק"מ ללא נוף מיוחד, עצים, עצים, עצים ועוד עצים.
המהירות מוגבלת ל 80 קמ"ש ועקב האזהרות הקפדנו לשמור על המהירות הנ"ל, למרות שהכביש מאפשר יותר מזה ברוב קטעיו,עצרנו בטוק לתדלוק ונשנוש חטיפי עוף בתחנת דלק,לאחר כחצי שעה המשכנו בדרכנו לפיירבנקס.
הנסיעה עברה בין יערות והרים,פה ושם אגמים וגם חרקים ללא סוף שפוגעים במשקפו של הקרנף ובעצם בכל אחד מחלקי הקרנף ואני הבאים במגע עם כיוון זרימת האוויר, חרקים מכל הסוגים הצבעים והטעמים.
דרך אגב הפרפרים הכי טעימים מלאים בצוף כנראה. פתאום לאחר אחד הסיבובים אני קולט משהו גדול וכהה אה מה זה? ממשיך להתקרב ומזהה שזה מוס (אייל קורא) צעיר אבל גדול וגבוה כמעט 2 מטרים ע"פ הערכתי שהפתיע וחיכה באמצע הכביש והעיר אותנו מנמנום הכביש הארוך והאין סופי עד שעצרתי הוא כבר נעלם בסבך העצים אמרתי לא נורא בטח אראה עוד מלא בהמשך ומתברר שלא, בכל מאות הק"מ שרכבתי באלסקה ראיתי רק 3 מוסים והם כאלו פחדנים ומיד נמלטים ולכן לא הצלחתי לצלמם בעדשתי.
המשכנו ברכיבה האין סופית הזאת והגשם התחיל ופסק לאורך הדרך, בסביבות השעה 23:00  הגענו לפיירבנקס כאן מחשיך או יותר נכון לומר מאפיר מאוחר מאוד בלילה וגם לא חושך מלא בעונה הזו.
אני ממשיך לרכוב אחרי סבסטיאן שיודע היכן האוניברסיטה,מתברר שהעייפות השפיע גם עליו ולאחר כמה סיבובים בעיר סוף סוף מצאנו את האוניברסיטה,עייפים ותשושים חנינו בחניית האופנועים ומד הק"מ הכללי לאותו היום הראה 1,007 ק"מ וואווו שיא אישי חדש,מי היה מאמין שיפור של 350 ק"מ הודות לסבסטיאן,שלו הראה פחות היות והוא לא יצא מוויטהורס כמוני.
סה"כ לאותו היום כ 15+ שעות ברוטו של רכיבה.
לקרנף יש 3 מדי מרחק 2 מתאפסים ואחד כללי שלא מתאפס, בכל יום לפני היציאה אני מאפס את השני כדי למדוד מרחק יומי מצטבר ובכל תדלוק מאפס את הראשון לדעת כמה נשאר עד לתדלוק הבא.
לקחנו כל אחד חדר ל 2 לילות הזה והבא אחריו, הסטודנטים שעובדים בדלפק הקבלה (עבור שכר כמובן) היו אדיבים ונחמדים,קיבלנו חדרים בקומה השניה , חדר פשוט עם מיטות יחיד אינטרנט ומקלחות ושירותים משותפים לכל הקומה, אני חייב לציין שהמקלחות והשירותים היו נקיים וברמה טובה+ . קבענו להיפגש ב 9:00 בבוקר ליד האופנועים וללכת להחליף צמיגים ולבצע טיפולי החלפת שמנים לאופנועים לפני הנסיעה הארוכה אחת מהמאתגרות ביותר שקיימות לרוכבי אדוונצ'ר בדרך לפרודו ביי על ציר הדלטון היווי המפורסם(Dalton Highway)
בבוקר נסענו לבן אדם שמוכר את הצמיגים שברצוני להתקין ושהוא הספק הרשמי שלהם בפיירבאנקס, סבסטיאן מכיר אותו מהשנה שעברה, הוא היה כאן והתקין אצלו את צמיגי heidenau k60 scout צמיג המוגדר כ 50/50 הכוונה 50% כביש ו50% שטח של חברה גרמנית,החלטתי להרכיב גם אני את הצמיגים הנ"ל היות וקראתי עליהם הרבה,דרך אגב סבסטיאן נסע עליהם מאלסקה לטקסס וחזרה לאלסקה שוב,סה"כ מעל ל 19,000 ק"מ שזה הרבה מאוד לצמיגים של אופנוע והם נראים במצב טוב מאוד יחסית למרחק שהם עברו,אני מקווה שגם אצלי יחזיקו ככה,מעולם לא היה לי צמיג עם אורך חיים שכזה, נראה ימים יגידו.
סבסטיאן הזהיר אותי שהבחור טיפה קריזיונר וצריך לשקול מילים כאשר מדברים איתו, שהרי הוא היחיד שמוכר ומתקין צמיגים אלו בפיירבנקס והשני רחוק מאות מיילים מפה אז נמעיט במילים.
הגענו לאיש הממורמר (מיד תבינו למה) שעובד בחניית ביתו ופתוח 24 שעות שכן זו העונה המוארת והחמימה וההזדמנות שלו להרוויח $$$$, ביקשנו להתקין צמיגים כל אחד סט קדמי+אחורי הוא אמר אין בעיה ואז אמר 50$ לשעה שזה בערך 60$ לכל גלגל, סבסטיאן אמר לו שאנחנו נפרק את הגלגלים בעצמנו והוא רק ירכיב את הצמיגים על החישוקים,הוא אמר אין בעיה 30$ לכל גלגל +איזון גם יקר אבל אין ברירה, לאחר שהתחלנו לפרק את הגלגלים הוא חזר ואמר שלסבסטיאן הוא לא מחליף צמיגים כי הם נראים טוב עדיין נראה הוגן לא? סבסטיאן התעקש וביקש להחליף והוא אמר לו עוד מילה ואני לא מוכר גם לו (הכוונה אלי) אני אוהב ומשתדל לכבד את כל מי שאני פוגש ומכיר ללא הבדלי גזע דת או מין אבל הוא היה כזה דביל, אין בעיה אתה רוצה להיות ישר ולא לדפוק את הלקוח סבבה,אבל שהוא מתעקש תחליף וגמרנו, הוא תירץ שאין לו איפה לזרוק את הצמיגים,נו ואת שלי איפה תזרוק? אמרתי לסבסטיאן שאני אומר לו שאני קונה את הצמיגים בתור ספייר ואח'כ נזרוק אותם בפח זבל של המוסך בו נבצע טיפול,חזרתי לדביל והצעתי לו שאני "אקנה" את הצמיגים המשומשים מסבסטיאן והוא סירב בתוקף, נראה לי שהוא פשוט כעס שסבסטיאן הציע שנפרק את הצמיגים בעצמנו.

צמיג קדמי חדש

גם שביקשתי מעט גריז למרוח על צירי הגלגלים הוא עשה פרצוף ורטן מי שישמע מה הסיפור שלך בן אדם,כנראה שככה זה הקור והחושך הארוכים ואח'כ יתושים ואור 24 שעות מחרפנים את האנשים כאן,חשוב לומר שהצמיגים המקוריים שלי פיתחו מדרגות משונות עקב המשקל והכבישים הישרים והמשובשים בהם עברתי,הצמיג הקדמי היה מכניס רעידות בעת עזיבת ידיים במהירויות נמוכות(30-40 קמ"ש)וגם רעידות במהירויות גבוהות(100-120 קמ"ש),מניסיוני ניחשתי וקיוויתי שזה רק עניין של איזון,
את הצמיגים הוא איזן בעזרת חרוזים במשקל מסוים אותם הוא שם בין הצמיג לגלגל,החרוזים הנ"ל רצים בתוך הצמיג בעת גלגולו על הכביש ומבצעים איזון דינמי(תוך כדי תנועה)שמעתי על שיטה זו אך מעולם לא ראיתי במו עיני ומעולם לא רכבתי על אופנוע עם חרוזים בצמיגיו.
מה שטוב בשיטה הנ"ל הוא שבכל אורך חיי הצמיג הוא נשאר תמיד מאוזן ללא קשר לשחיקתו,
החיסרון במהירות אטית מאוד(10 קמ"ש)מרגישים גרגור שכזה כמו של כביש משובש מכיוון הצמיגים ואכן עם הצמיגים החדשים האופנוע נוסע חלקקקק בכל מהירות ובכל תוואי דרך.
לאחר הרכבת הגלגלים נסענו למוסך וסיכמתי עם סבסטיאן שלא נשכח ולא נסלח לבן אדם הזה שחושב שהוא חצי אלוהים,היות והוא הספק היחיד באזור וכנראה שיש לו מספיק לקוחות אז הוא מרשה לעצמו להתנהג ככה,אנחנו נספר את היחס המזלזל שלו כלפינו הלקוחות שלו לכולם,סבסטיאן יצא משלוותו והמשיך לדבר על זה כמה ימים בכל הזדמנות שהוא ראה את הצמיגים שלו לעומת שלי, כל מי שפגשנו וסיפרנו לו את הסיפור חזר ואמר שהבחור לא נורמלי ושכולם מכירים אותו ומשתדלים לא לפנות אליו.
שמתי לב שסבסטיאן הוא טיפוס שנלחץ מהר מכל דבר ולכן המטרה שלי להרגיעו, באמת שאם הייתי במקומו הייתי ממשיך לרכב על הצמיגים הנ"ל עוד הרבה, לפי מראית עין לעומת צמיגי החדשים נראה שנשארו לצמיגיו-אחורי כ 50% וקדמי כ 65%+.
סבסטיאן גם אמר לי שאם הפעם הוא לא מגיע לפרודו ביי זה יהיה בגללו והוא יחזור שוב ושוב עד שיכבוש את היעד הנכסף,אמרתי לו בהחלטיות "אנחנו מחר נוסעים לשם ויהי מה!! אתה תמיד תזכור שאיתי נסעת לשם, ואין מצב שאתה חוזר הפעם לטקסס ללא כיבוש היעד".
הוא אמר "כן אולי מזג אוויר יחבל בתכניות שלנו? אולי הצמיגים הבלויים לא יעמדו במעמסה ובתלאות הדרך? "אמרתי לו שוב "אל דאגה אנחנו עושים זאת נקודה."

בהמשך לאחר שאכיר ואצבור ק"מ על הצמיגים הנ"ל אתן את חוות דעתי.

 

פרודו ביי-סופה או תחילתה של יבשת אמריקה

תלוי בכיוון המבט.

שנה טובה ומתוקה, אושר, בריאות, הצלחה ושגשוג למשפחתי חבריי ולכל בית ישראל

30.7.14

לאחר שסיימתי להרכיב את הצמיגים אצל הבן אדם המוזר נסענו למוסך ימאהה שנמצא בעיר פיירבאנקס שבאלסקה, המטרה לבצע טיפול שני לאופנוע לפני הנסיעה לפרודו ביי (Deadhorse) שנמצאת בקצה הצפוני ביותר ביבשת אמריקה שאליו כלי רכב פרטי יכול להגיע,הדרך לשם לא פשוטה ומצריכה נסיעה ארוכה בשבילי עפר, לכן צריך ליישר קו ולצאת מוכנים.
סוכנות ימאהה כמו רב הסוכנויות באמריקה מוצפת באופנועים ואביזרים לרוכב ולאופנוע הטיפול לאופנוע שלי בוצע ע"י המכונאי במוסך וסבסטיאן שהאופנוע שלו כבר לא באחריות ביצע טיפול בעצמו, איך שאני קינאתי בו, עזרתי לו קצת ובינתיים גם הסתובבתי קצת בסוכנות, חוץ מאופנועים ואביזרים החנות מוצפת בפוחלצים של חיות ודגים.

המשך תיאור המסע כולל ההגעה לפרודו ביי (שחלק מתמונות הדרך לשם מופיע כאן), בבלוג של לירן

———————————————————————————————————-

כל הזכויות C ל צילומים ולסיפור שייכות ללירן מרכוס

———————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

לירן מרכוס בדרכו היסודית

מושך את כולנו כמו בתוך חלום

תזכורת מפוסט קודם: וכך בנוף עוצר נשימה או בעצם עם כל הצמחיה והירוק בעיניים שרק מעצים את הנשימה המשכתי עד שחציתי את ה"גבול" (יש רק שלט ברוך הבא וזהו) למדינת אורגון (OREGON).
המשכתי בנסיעה בכביש הכניסה לאורגון עד שעצרתי לתדלק באיזו עיירה שנראית כמוכת עוני, ע"פ הבתים,החנויות,המכוניות והאחוזות הנטושות הכל מוצע למכירה מכל עבר,גם האנשים נראים קשיי יום ונראה שהמשבר שפקד את ארה"ב עדיין שולט פה (אולי אני טועה אך כך זה נראה).
החלטתי למשוך כמה שיותר עד שהגעתי לעיירה בשם שאדי קוב (SHADY COVE) בערב קפצתי למסעדונת מעבר לכביש,זו מסעדה סינית נחמדה ואני דווקא הזמנתי אוכל תאילנדי שהיה טעים ומרענן וקצת מגוון את התפריט,במסעדה פגשתי זוג נחמד שישב מאחורי והתעניין מאיפה באתי ולאן אני הולך,דיברנו בין ביס אחד למשנהו ובסיום הארוחה הזמנתי חשבון הבעל קם חטף ממני את החשבון ושילם על הארוחה אמרתי לא שאין צורך אבל הוא התעקש אז ויתרתי לאחר הניסיון הראשון,כמו שאומרים נותנים לך תיקח, מרביצים לך תברח אחח איזה אמריקאים נחמדים כן ירבו, אמרתי לו תודה,איחלנו איחולי בריאות והצלחה אחד לשני, הצטלמנו יחד וחזרתי למוטל מעבר לכביש

.27.6.14

למחרת היום נסעתי למקום שבשבילו חתכתי מזרחה מכביש החוף למקום בשם Crater lake
שהוא הר געש רדום כשבלוע של ההר ישנו אגם קסום שחלמתי לראותו,לפני כמה שנים קראתי בלוג של זוג מאוסטרליה שביקר במקום ופרסם תמונות ושם פעם ראשונה שנתקלתי במחזה המדהים הזה,
אמרתי לעצמי "לירן אתה חייב את זה לעצמך" וכך עשיתי, בלילה ירד גשם וכאשר יצאתי לדרך התפללתי שאזור ההר יהיה נקי ושטוף שמש, אבל מה הערפל והגשם התאהבו בי ועוקבים אחרי לכל מקום, למרות זאת המשכתי וכאשר הגעתי עד לשם לאחר טיפוס ארוך בכביש שופע סיבובים,היה כזה ערפל שלא ראיתי את האף שלי… איזה באסה בכדי לראות את המקום הארכתי את הדרך במאות ק"מ ובסוף לא זכיתי לראות את המחזה ביום שמשי ונטול ערפל/גשם ממש אכזבה אבל אני לא אתן לזה להוריד לי את המצב רוח,

לאחר החלטה זריזה נתתי להר עוד הזדמנות "הר נחמד, אתה לא תביא אותי עד לפה ובסוף תתכסה בערפל שבקושי רואים את הכביש". אז חיפשתי מוטל קרוב בערך כ 20 מייל משם, הגעתי למוטל דרכים שהיה נראה חשוד בהתחלה גם בגלל המחיר וגם כי היה נטוש לגמרי, למרות זאת לקחתי חדר, נסעתי לתדלק ולאכול צהריים בעיירה הקרובה, לאחר מכן חזרתי למוטל, החוות דעת הראשונית שלי הייתה שגויה מה שלא אופייני לי, שוחחתי קצת עם בעלת המקום, אישה נחמדה שעובדת קשה למחייתה ומכינה לאורחים עוגות ועוגיות ללא תמורה, היא נתנה לי עצות וטיפים היכן לבקר וכו', היא גם סיפרה שבשנתיים האחרונות יוקר המחיה והמחסור בתיירים עקב צמצום עונת השלגים פגעו לה בעסק, לשמחתי ולשמחת בעלת המוטל הגיעו עוד אנשים והמוטל היה מלא עד אפס מקום בערב, עד הערב התעסקתי שוב עם כיוון הבולמים, בדיקת נוזלים,לחצי אוויר וכו' בשעה 19:00 החלטתי לקפוץ לננשנש איזה משהו במסעדה מעבר לכביש, כאשר הגעתי ראיתי שני שלטים על החלון והדלת בצד ימין כתוב "פתוח" ובצד שמאל "סגור" ניסיתי והדלת נפתחה, שאלתי "תגידו פתוח או סגור" הם אמרו שבדיוק סגרו ובעודי מפרסס שאלה המלצרית שהיא גם השותפה במקום "האם אני לבד?" עניתי כן אז היא אמרה "בוא שב" ונעלה מיד את הדלת שלא יכנסו עוד עוברי אורח כמוני, למזלי ואני אומר שוב, למזלי הם הכניסו אותי ולא בגלל שהייתי הולך למיטה רעב, אלא האוכל היה פשוט טעיםםםם, במבט ראשוני זה היה נראה לא משהו הסטייק עוף המיוחד שלהם אך מניסיון עבר אמרתי בוא נטעם מה יש להפסיד, הכי הרבה נתחתן עם האסלה בשבוע הקרוב, לא התאכזבתי היה מעולה ושוב החזרתי צלחת שלא צריכה שטיפה, שאלתי אותם מדוע אתם סוגרים כל כך מוקדם הם הסבירו שבשעות האלו האנשים כבר לא מגיעים והעסקים לא משהו בשנתיים האחרונות, עוד בן אדם שאומר לי זאת.
חזרתי למלון שבע ומחייך ובערב פגשתי מלא אנשים וגם זוג אמריקאי נחמד בפנסיה שרוכב על   BMW R1200GS ADV סביב ארה"ב שגם כמוני נתנו עוד הזדמנות להר והתחזית הבטיחה לטוב, הבעל בשם ג'רי סיפר לי שלאופנוע היו כבר כמה בעיות עם גל ההינע והקלאץ ושעלה לו כמה אלפי דולרים לתקנו וחוץ מזה הם די מרוצים, האופנוע גם צורך שמן לעומת שלי שכרגע כבר עם 2,600 מייל ולא הוספתי לו אפילו גרם, טפו טפו טפו, לאחר שסיימנו לדבר השמים התבהרו, ביקשתי מכולם לא לרקוד את ריקוד הגשם וגם אם הם שרים אז רק במקלחת, נקווה שמחר גם יהיה כך כהרגלי נשיקה לאופנוע בברכת לילה טוב וחתכתי לישון.

28.6.14

בבוקר למחרת התעוררתי וראיתי שמים נקיים יששש, קפה זריז ועוגה מעשה ידיה של בעלת המוטל בכדי לפתוח את הבוקר,האישה הנחמדה גם נתנה לי שקית עם סופגניות לדרך איזה אישה טובה,חוזר לחדר התארגנות העמסת ציוד ויאלה אני טס לשם עכשיו לפני שהמז"א ישתנה ויחזור הערפל שרודף אחרי, אני והחבר שלי(האופנוע למי שלא הבין)טיפסנו שוב להר והדרך נראית כמו דרך חדשה למרות שרק אתמול נסענו בה, איך שהטמפ' משתנה והאוויר נעשה קריר ונעים (לי לפחות) הפסגה נמצאת מעל 7,600 רגל שזה קצת יותר מ 2,300 מ' אין ערפל ואין עננים איזה כיף מטפסים עד שפתאום לאחר אחד הסיבובים נגלה האגם המהמם הזה, כחול הכי כחול שאפשר לדמיין, מסביב ההרים בחלקם מושלגים, האוויר הנקי והקריר, יש עוד אנשים אך השקט מסביב כולם מתפלאים ונראה לי שהם בשוק או שזה בגלל שהם אמריקאים יש שקט מופתי, אני משתהה על יד כל תצפית מכל כיוון אפשרי איזה מקום נפלא, עולות המחשבות ואומרות רק שההר לא יתעורר בזמן הקרוב ויהרוס את היופי הזה, צילמתי עשרות תמונות שלא מביישות את הפירמה כל תמונה פשוט גלויה ואז ראיתי זוג בשנות השישים שמנסים לצלם את עצמם,הצעתי לצלם אותם כך שהם לא יסרבו לצלם גם אותי…האיש שאל מי אני ומה מו מי ולאחר שסיפרתי הוא סיפר שהם כנופיה של הארליסטים וביום יום הם לא עושים יותר מדי בלגן אלא רק שצריך…, הוא נתן לי מטבע מעץ עם הלוגו של הכנופיה ואמר שהוא אהב אותי וזה למזל שאשמור אותו אצלי בכיס, הצטלמתי עם כולם ונפרדו דרכינו,

משם נסעתי צפונה וחציתי אזורים חקלאים עם שדות, כרמים, רפתות לולים, פירות ומה לא איזה ריחות משגעים, האף שלי אבד שעות נוספות, השדות אחרי הגשם הדשא שבעל הבית החליט לקצור, הרפת שבדיוק חלפתי על פניה כל רגע ריח אחר חודר לי לאף ושוב זו אחת הסיבות שבאופנוע יותר כיף לטייל, לאחר כמה שעות נסיעה בהם חציתי גשרים מעל נחלים ונהרות יפיפים עם אגמים כחולים ופסגות הרים מושלגות והכי מגניב זה שפתאום לאחר סיבוב או מבין העצים או סתם סיבוב של הראש מתגלים מראות נפלאים של מפל, אגם כחול או איזה הר מושלג, אם היו נותנים לי שקל על כל וואוו שאמרתי הייתי עושה טיול ארוך יותר, כך המשכתי עד שחציתי את הגבול לוושינגטון (המדינה לא העיר) מצאתי מוטל דיברתי עם המשפחה והחברים סיפרתי והשווצתי איזה יום מדהים עבר עלי והלכתי לישון ולחלום על מה שראיתי מחר יום חדש.
29.6.14

היום לשם שינוי השעון לא זינזן אז התעוררתי מאוחר ב 8:30 שיט, אני תכננתי לראות 2 הרי געש  מפורסמים בוושינגטון את הר סנט הלנס וההר השני הר רנייר שהוא ההר הגבוהה ביותר ברכס הקסקייד שני ההרים כרגע לא פעילים הרינייר התפרץ בפעם האחרונה לפני כ 150 שנה והסנט הלנס התפרץ התפרצות רצינית בשנת 1980 ההתפרצות הזו גרמה לנזק רציני,נהרגו בה 75 אנשים ונגרם נזק סביבתי לתשתיות ולבתים, אומרים שזו הייתה ההתפרצות הקטלנית ביותר בהיסטוריה של ארה"ב, הדופן של ההר(לוע) קרסה וההר איבד מגובהו כ 400 מטרים,שני ההרים מדהימים ובגלל זה רציתי לראות אותם במו עיניי ולצלמם בעדשותיי, נו אז מה אתם מנחשים?אם אמרתם שראיתי וצילמתי אתם טועים!! הערפל והגשם האלו לא מניחים לי אז מה עושים? עושים לו את תרגיל הקרייטר לייק (אגם המכתש) מחפשים מוטל קרוב וסוגרים את היום בארוחה חמימה.

בבוקר התרגיל עבד והשמיים התבהרו אז קדימה להתארגן ולצאת יש היום לצלם את הסנט הלנס שותה קפה מתארגן וזז הדרך אל ההר יפה ומוצפת בנוף בכבישים מדהימים ובדרכי למעלה אני קולט שלט למסלול הדראג ימינה, אני מיד עוצר פרסה ובוא נלך לראות מה קורה שם,אז מסלול הדראג היה סגור, אבל היה שם מסלול סופר קרוס פתוח והתאמנו שם רוכבים מתחילים ורוכבים תותחים אז הוצאתי מצלמות והתחלתי להקליק, איך שהתגעגעתי לצלילים האלו של ה 4 פעימות ולריח של ה 2 פעימות ההר ימתין בזמן שאני שוטף את העיניים, נהנה מהמוזיקה של ה 4 פע' ומסניף את העשן של ה 2 פע', לאחר כשעה חזרתי למוד נסיעה, ההר מתחיל להראות את פסגתו מרחוק וככל שמתקרבים הוא גדל ונעשה יפה יותר, בדרך אני עוצר בכמה תצפיות ומצלם את ההר והנוף.
בסוף הגעתי לתצפית האחרונה ופגשתי שני חברים מהלוניטונס שלא מפחדים ומתקרבים אלי ללא חשש, אז גם אותם צילמתי. בכדי לנסוע להר השני שהוא הרנייר שהוא בעצם מאחורי הסנט הלנס במרחק יריקה יש לנסוע חזרה את

כל הכביש שבאתי ממנו בבוקר ולבצע הקפה של קצת יותר מ 50 מייל היות ואין כביש המחבר בין שני הכבישים שמובילים לכל הר.
אז להר הזה אני לא אספיק להגיע היום אז קדימה למצוא מקום זול ולהתמקם לקראת הלילה,הגעתי לעיירה קטנטונת בשם RANDLE המוטל נמצא על הכביש הראשי שהוא לא מפריע בכלל לשקט הפסטורלי ומאחורי המלון יש הרים יפיפים ,איזה נוף אני אומר לעצמי והשקט הפסטורלי, הבחורה שעובדת בקבלה אמרה שהנסיעה קצרה ותוך מקסימום שעה אני יהיה שם יש עוד 5 שעות, אז חישוב גס שעה וחצי לכל כיוון נשאר לי שעתיים לצלם את ההר אז קדימה החלטתי ונסעתי לבקר בשמורה בה שוכן ההר היפיפה, הכביש המוביל להר נמצא בשיפוצים אך למרות זאת אפשר לנסוע בקצב סביר, בדרך למעלה שוב מפלים יערות ריחות מדהימים אנשים נחמדים ונוף משגע, לאחר שצילמתי את ההר חזרתי למוטל הדרך חזרה מכביש אחר ביציאה השניה של השמורה הוא כביש מעלף פשוט מעולה עם נוף ללא סוף, חזרתי רעב אך מרוצה למוטל הנ"ל יש גם מסעדת דרכים עם אוכל משגע אז יצאתי לבדוק מי נגד מי ומה אלו הריחות המשגעים הבוקעים משם, לא התאכזבתי וגם הם זכו לקבל צלחת נקייה חזרה.

וושינגטון(המשך)הר הרנייר וגן עדן לאדוונצ'ר

אז להר הזה אני לא אספיק להגיע היום אז קדימה למצוא מקום זול ולהתמקם לקראת הלילה, הגעתי לעיירה קטנטונת בשם RANDLE המוטל נמצא על הכביש הראשי,שהוא לא מפריע בכלל לשקט מסביב ומאחורי המלון יש הרים יפיפים, איזה נוף אני אומר לעצמי והשקט הפסטורלי, הבחורה שעובדת בקבלה אמרה שהנסיעה קצרה להר הרנייר ותוך מקסימום שעה אני אהיה שם יש עוד 5 שעות, אז חישוב גס שעה וחצי לכל כיוון נשאר לי שעתיים לצלם את ההר אז קדימה החלטתי ונסעתי לבקר בשמורה בה שוכן ההר היפיפה,הכביש המוביל להר נמצא בשיפוצים אך למרות זאת אפשר לנסוע בקצב סביר, בדרך למעלה שוב מפלים יערות ריחות מדהימים אנשים נחמדים ונוף משגע, לאחר שצילמתי את ההר חזרתי למוטל, הדרך חזרה עשיתי מכביש אחר מהיציאה השנייה של השמורה הכביש הזה מעלף, פשוט מעולה עם נוף ללא סוף.
1.7.14
לאחר שהתעוררתי ושתיתי קפה עם ארוחת בוקר פשוטה אך טעימה,כיוונתי את GPS לכתובת של חנות בסיאטל בה רציתי לבקר ולהתאבזר.
חנות זו מוכרת אביזרים במיוחד לאופנועי אדוונצ'ר, החנות של חברה גרמנית בשם TOURATECH
ואני מאמין שלרוכבים שבינינו השם מוכר החנות מלאה בציוד, אביזרים, ואופנועים משופצרים ומדוגמים,
אין מה להוסיף פשוט גן עדן לאופנועי ורוכבי אדוונצ'ר.

להמשך קריאה ומעקב – זה הבלוג של לירן

דף הפייס של לירן כאן

————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

לרכוב בנוף החד פעמי של פארק היוסמטי

לירן מרכוס ממשיך לגלות את היופי וההנאה של הרכיבה לבד . קטעים מהבלוג העשיר שלירן העלה. תיהנו

לפני פארק יוסמיטי עצרתי כדי לקנות קצת קופסאות שימורים ושתיה שיהיה עם מה להרגיע את הקיבה שכרגע היא היחידה שאני מחויב לתת לה דין וחשבון ולעדכן אותה פעם ביום לפחות
הפארק נחשב לאחד מאתרי התיירות הגדולים בקליפורניה מעריכים ש 3.5 מיליון תיירים מבקרים בו מדי שנה, הפארק שופע בבעלי חיים, צמחייה, צוקי גרניט ענקיים, מפלים נחלים ועוד.
הגעתי ליוסמיטי אחח עוד פארק יפיפה זה בדיוק כמו בתמונות יששש, הכביש עובר בתוך יערות עצומים וגם פה יש עצי סקויה מהגדולים בעולם, איזה כיף לא מספיק מה שראיתי ביום שלפני גם פה נמצאים הענקיים המרשימים האלו.

 

פשוט חובה 2 הפארקים האלו מדהימים אין מילים יותר טובות לתארם כל מילה נוספת רק תגרע מיופים תראו בתמונות, עקב ריבוי המטיילים יוסמיטי ידועה בקושי למצוא מקום פנוי באתרים המורשים לקמפינג, אני מצאתי די בקלות, סיימתי לי יום עמוס פרסתי אוהל, ארוחת ערב משימורים ולילה טוב.

למחרת בבוקר למרות העייפות שנחתה עלי בסוף היום הקודם התעוררתי כהרגלי מוקדם, הטמפ' הייתה 0 מעלות צלזיוס ובהמשך היום הטמפ' נסקה ל 35 מעלות צלזיוס מתחיל באריזת הציוד ובתכנון להגיע לסן פרנסיסקו.

טוב ממשיכים והדרכים מדהימות והנוף משגע עם כביש חדש ושוב שופע בסיבובים מגניבים.א בל מה? מד המרחק מראה כבר על   560 מייל וצריך לבצע טיפול ראשון ב 600 מייל מה עושים מחפשים מוסך מורשה של YAMAHA מצחיק אבל אני שכל חיי טיפלתי לאנשים ברכבים ובאופנועים שלהם חייב ללכת למוסך בכדי לא לפגוע באחריות איזה באסה אני אבזבז גם זמן וגם כסף והיות שאני מכיר מקרוב את המוסכים קצת קשה לי לסמוך על כאלו שאני לא מכיר טוב אין ברירה אם חייבים אז חייבים.

הגעתי לעיר נידחת בשם מודסטו Modesto ומצאתי מוסך יבואן, אך מנהל המקום הסביר לי שהוא עסוק ואם אני רוצה שאחכה עד סוף היום אולי יהיה לו זמן, אמרתי לו, לא תודה, האם הוא מכיר מוסך קרוב הוא אמר לי שבעיר הבאה בשם נודסט ו((Nodesto יש, ביקשתי את הכתובת והוא נתן לי, הגעתי למוסך ובחור נחמד בשם ברט המילטון שהוא גם הבעלים הבין שאני באמצע מסע ואמר לי כמובן אני מכניס את האופנוע עכשיו קרא למנהל עבודה ואמר לו שיקבל אותי היות ואני באמצע טיול, בינתיים הלכתי למסעדה ליד ונפלתי על מנת כנפיים ברוטב ברביקיו ופיצה הייתי רעב לאחר יומיים באוהל, היה מעולה ליקקתי את האצבעות והחזרתי להם צלחת שלא צריכה שטיפה.
המסעדה היא מסעדה של אופנוענים יפה ומעוטרת בתמונות ובאופנועים אמיתיים תלויים מהתקרה ועל הקירות ושייכת למוסך הארלי דוידסון הצמוד ממש, אהבתי את העיצוב השירות וכמובן האוכל,
איזה מגניב זה שממלאים חופשי את השתייה/קפה בחינם (משלמים פעם אחת בלבד), רק דבר אחד לא ברור אם גם ככה ממלאים חופשי מדוע זה משנה אם אני שותה בכוס גדולה או קטנה נו לך תבין האמריקאים אוהבים הכול גדול למרות שאצלנו במקדונלדס ההמבורגר הרבה יותר גדול,
לאחר כשעתיים וחצי האופנוע היה מוכן, הוחלפו כל השמנים ובוצע ריקול (קריאת תיקון) למחברי הנורות הראשיות,

על הדרך קניתי כפפות קיציות, כי פשוט הכפפות גורטקס המעולות שקניתי מתאימות יותר לגשם ולקור ארחיב עליהם בהמשך, הייתי חייב עוד זוג כי מצאתי את עצמי פעמיים רוכב נגד העקרונות שלי בלי כפפות, כמו שאמר חבר מהולל מפורום פול גז בשם GN250 "איך תספור את הכסף מהביטוח, אם נסעת בלי כפפות", הבחור היה גאון כל מי שאני אומר לו את זה פה בארה"ב מתגלגל מצחוק, טוב אז שילמתי ואמרתי תודה לברט והצוות שלו ויצאתי לדרכי… המשך ועוד פרטים בבלוג של לירן

בפוסט הבא טעימה מסן פרנסיסקו והנסיעה על כביש החוף מס 1 המפואר.

———————————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות ללירן מרכוס

———————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

המורכבות של מימוש חלום רכיבה משותפת

האם קושי הוא סוג של הנאה? (כן). ומה קשה יותר: לבד או בקבוצה? (בקבוצה). ומה קורה בִּפְנים, כשזה נגמר? (סולחים וכבר חושבים על המסע הבא). ומה נהנים לזכור? (בעיקר את התקלות). הסיפור שמאחורי המסע. כמה טיפים ולקחים שכדאי לשמור בתיק החלומות שלך, משלושה שרכבו עד לקצה וחזרו בשלום.

הקדמה לסיכום / איציק

בצער רב ובכאב גדול וכבר מדגדג… געגוע, החזרנו את האופנועים. קיבלנו זוג קטנועים 125 סמ"ק, להשלמת הקניות האחרונות ביום החופשי הראשון ללא האופנועים שלנו..! נפגשנו עם החבר'ה הישראלים הבאים, שהחליפו אותנו אצל מר הרמן (כנראה שהוא מוכָּר למדי בקרבנו… אנחנו אהבנו מאד וממליצים בחום) ומקבלים את האופנועים שלהם לטיול. אנחנו, עומדים מהצד ורוצים עוד ועוד… – ככה זה כשאתה מתמכר לספורט ולכלי המדהים הזה. זר, לבטח לא יבין זאת. בילינו את אחה"צ ביחד עם מר הרמן בחנות האופנועים והאמת, לא ממש רצינו לעזוב אבל, כנראה שאין ברירה. 19:20 והנה מגיע האוטובוס וגולש חרישית לתחנת האוטובוס ואפילו עם אותו נהג וגם אותם 10.5 יורו לתשלום נותרו ללא שינוי. נפרדנו לשלום מהרמן, העמסנו את הציוד הרב לבטן האוטובוס ומתחילים את " הרכיבה" דרומה והביתה – אכן זה מתחיל וקורה (ורק לחשוב איפה היינו אך אתמול… וכמה, שהמעבר חד וקוטבי).

נסיעה של 40 דקות לשדה התעופה, שבהן העלינו חוויות, רגעים מרגשים וחווית חיים שנצרבה עמוק בכל אחד מאתנו. עוד פרק נגמר לו ואנחנו יורדים בתחנה ונכנסים לאולם היוצאים בנמל התעופה – מינכן. הליכה של מס' קילומטרים, מביאה אותנו לאולם מבודד בשדה התעופה כיאה ל"מכובדים" לפני טיסתם. יום ארוך ומתיש עם מד טמפרטורה על "חם מאד"… ומחכה לנו תור ארוך ומייגע, מוקף שוטרים ואנשי גבולות חמושים. תשלום קנס של 170 יורו על משקל עודף (וזה עוד אחרי הנחה…) ואנחנו בדרך לאוטובוס נוסף שלקח אותנו למטוס. חצות הלילה ואוטוטו ממריאים. שורה 35 בכיסאות עוקבים, האחד אחר השני ואנחנו מרחפים וטסים בעננים ממש… הן פיזית והן נפשית. התחושה העילאית של: "עשינו את זה ומכל הבחינות!" מקננת בתוכנו עמוק עמוק ותלווה אותנו לכל החיים.

04:00 לפנות בוקר ואנחנו נוחתים בארצנו הקטנטונת, בהחלט התגעגענו וכמה כייייף לחזור. הציוד והמזוודות הגיעו שלמים ואנחנו חוצים עם עגלות עמוסות לכיוון אולם הנכנסים. עינב, הבת של אורי מגיעה לקראתנו – וכמה התרגשות יש באוויר.  במיוחד לכבוד הרב אורי.
אחרי 34 ימים ולילות צמודים ואינטנסיביים נפרדנו לשלום וכל אחד יצא לביתו.
06:00. הבית ודייריו התעורר לקראת "האורח" שהגיע, חיבוקים ונישוקים ומעט סיפורי חוויות, מלווים את שחר הבוקר המפציע. הצצה חטופה ומתגעגעת לאופנוע שנותר מאחור מיותם לחודש ו… ימים ושגרת היום חוזרת; עבודה, לימודים, בחינות וכו'… ואני מרגיש שונה וקצת זר לפעילות מסביבי. אכן, הספקתי קצת לשכוח… השלמה של שעות שינה מחכה לי מיד כשהבית "מתרוקן" וסוף סוף במיטה שלי והכי משונה… בלי אורי ומיכאל…

————————————————————————–

"…כל החיים זה טיול אחד גדול."

הסיכום של מיכאל פופקין

לאחר הטיול לנורדקפ, פגשתי חבר שאל אותי אם הטיול היה "טיול של החיים?"
עניתי: "לא, כל החיים שלנו על פני כדור הארץ, זה 'טיול של החיים', הטיול לנורדקפ היה חלק ממנו".
כבר עבר שבוע ימים מאז חזרתי לארץ, ועדיין קשה לחזור לשיגרה, למציאות היום יומית. אבל נראה כי המציאות, היא הדבר המנצח.
צריך רק להתחיל לתכנן את הטיול הבא; הרי אמרנו שכל החיים זה טיול אחד גדול, נכון…?

אני רוצה להודות לחברים איציק ואורי שאיפשרו לי לחוות יחד אתם פרק נורדקפ.
לאיציק על העבודה הנהדרת בכתיבת החויות עם עבודה עד השעות הקטנות של הלילה.
לאורי. בין היתר, שהתגבר על קשיי הרכיבה, וכמובן ליוני בן שלום שאיפשר לנו. באתר הרפתקה ,לחוות יחד איתכם את פרק הנורדקפ.
צאו ותטיילו, אם לא על אופנוע, אולי קיימים (לא יודע) כלים תחבורתיים אחרים.

מיכאל פופקין

—————————————————————–

"…איך כמעט הגענו לנורד-קאפ, וגם כמעט ונפרדנו…"

הסיכום של אורי חכימיאן

אחרי שעברו להם כמה חודשים בהם עיכלתי את החוויה אותה עברתי, נשאר לנסות ולסכם אותה מנקודת מבטי.
למען האמת, רציתי לשתף אתכם כבר בזמן המסע, כשהגענו לנורד-קאפ, חשבתי שזהו הרגע המתאים מבחינתי. ההגעה לשם הייתה מעין השגת מטרה והוכחה לעצמי, כי גם אני יכול לצאת למסעות קשים, ארוכים ומאתגרים כמו זה ולעבור הכל, יחד עם חבריי.
מעולם לא חוויתי חוויה כזו. רחוק מהבית למשך זמן ארוך שכזה ולאחד כמוני שרגיל להיות בבית, זה היה קצת קשה ומעבר ליכולת האישית שלי והאמת היא; זו הייתה התנסות ראשונה בחוויה שכזו, לטיול הגדול לאחר שיחרורי מצה"ל, לא יצאתי…
אפשר להגיד שמסע מסוג זה הוא קשה מטבעו, אך לי היה קשה מהרגיל, לאורך המסע התווספו קשיים אחרים שלא חשבתי עליהם מלכתחילה…

–   הרכיבה הממושכת

לאורך מאות ק"מ כל יום, במשך כל ימות המסע, הביאה לתסכול לא מעט פעמים. למרות שהיה ידוע מראש, כי נרכוב כ- 12,000 ק"מ לאורך כל המסע, לי זה לא נתפס ולא עבר בשקט בראש. המעמסה הגדולה של הק"מ הארוכים, לא הניחה לי ומצאתי את עצמי מציק לחברים לא פעם- "נו מתי מגיעים?"  "עוד כמה נשאר לנו?" גם כשידעתי מהו היעד לאותו היום ולאן אנחנו אמורים להגיע.
יחד עם זאת, להגיד שהרכיבה הממושכת לא הייתה חוויה ענקית, תהיה הטעייה; כבישים אינסופיים, פיתולים, פניות, עליות וירידות, כאילו שנוצרו במיוחד עבורנו- רוכבי האופנועים. לצערי, אין לנו בארץ דבר שכזה… הנופים היפים שאין אפשרות לתארם במילים. מפלים אדירים מגבהים מרשימים, אגמים- חלקם קפואים, הרים מושלגים ועוד נופים מרהיבים. אין איך להעלות על הכתב את ההתרגשות שאני עדיין חווה בעקבות המראות.
הרכיבה בגבהים של כ-1,500 מ' ויותר. ירידות חדות ופניות של כ-180 מעלות והנוף שמתגלה במורד ההר.
חוויה!! חוויה שאני רק יכול להודות לחברי מיכאל שעמל ארוכות בתכנון המסלולים והביאנו למקומות מופלאים אלו ואני מאחל לכל רוכב את האפשרות לצאת ולרכוב במקומות שכאלו ולהגשים את החלומות שלו!

–  האוכל. מרכיב כל כך חשוב לקיום שלי; איך לא חשבתי עליו מספיק?!

לאן שלא הגענו, פגשתי במאכלים שהמרכיב העיקרי בהם היה לצערי – בשר חזיר ומה לעשות, שאני שומר ונמנע מלאכול מבשר החזיר ובנוסף גם נגעל ממאכלי הים המשונים. פשוט נגעל מזה!
אז יצא שתמיד הייתי רעב. הארוחה העיקרית, הייתה ארוחת הבוקר ועם הזמן, למדתי לקחת איתי כמה סנדוויצים להמשך היום, למקרה ולא אמצא את האוכל המתאים.

ואם כבר דיברנו על חווית וקשיים, אני רוצה לשתף אתכם ביום הקשה ביותר שהיה לי במסע הזה. היום שכמעט הגענו לנורד-קאפ, וגם כמעט ונפרדנו.

זה היה יום רגיל, התחלנו לרכוב כבכל יום, בשעות המוקדמות של הבוקר. היינו אמורים לרכוב בערך כ- 500 ק"מ, נושקים לנורד- קאפ, אך לשם נגיע רק מחר לפי התכנון.  זה היה יום קר מאוד מלווה רוחות חזקות. תוך כדי הרכיבה, החברים משכו קדימה ובשלב מסויים, לא ראיתי אותם יותר. זה היה בשבילי יום קשה לרכיבה, הרוחות "העיפו" אותי הצידה ופשוט לא יכולתי למשוך וזה מנע ממני להגביר את המהירות ולהצמד לחברים. רכבתי לבדי במשך כשעתיים לאורך של כ-140 ק"מ, נלחם במחשבות על כך שהם לא מחכים לי, אולי אני לא על הכביש הנכון… ממשיך בנסיעה קשה עד שבסופו של דבר אני פוגש אותם בתחנת הדלק כי פשוט נגמר הדלק. ראשון פגשתי את איציק ופניתי אליו ואמרתי לו שלא כך מתנהגים ושלא היה לי כיף לרכב ככה, בצורה כזו. הייתי מאופק. לאחר התדלוק פניתי למיכאל כשאני קצת כועס ובקשתי ממנו לראות את המפות, בכדי שאוכל לכוון את עצמי, לנקודה אליהּ היינו אמורים להגיע בסופו של היום. נראה, כי באותו הרגע כעסתי נורא ונוצר מתח באוויר. יצאנו לדרך ולאחר כ-10 דקות של רכיבה, עצרנו לאכול.

כל אחד ישב בצד אחר. אחרי שאכלנו, ביקשתי לדבר על מה שקרה קודם לכן. נשפכו שם דברים ומילים ממש קשות ולפי הלך הרוח, הכלים נשברו. כל אחד מאיתנו, אמר את אשר על ליבו ולאחר מכן פופקין לקח יוזמה ואמר שאנחנו יוצאים לדרך ובכך שבר את המתח. לא שזה ממש נגמר, אבל יצאנו לדרך. לאחר עצירה נוספת, מיכאל החליט שממשיכים עד לנקודת יעד חדשה לאותו היום: נורד-קאפ. עדיין היינו כל אחד בפינה שלו. אני מתקשר הביתה ותוך כדי שיחה, אני נחנק ויורדות כמה דמעות. שואלים אותי בבית: "איך הולך ומה נשמע", אני משקר ואומר שהכל בסדר ושומע שגם בבית קצת קשה.
בשעה 01:00 לערך בלילה, אנחנו נכנסים לחדר קטן. מתארגנים לשינה, אוכלים מה שיש. רכבנו כל היום, היה קר מאוד ובנוסף, זה לא היה יום נעים במיוחד. מכל הבחינות.
בבוקר יצאנו לנורד-קאפ, אחרי 15 ק"מ, ביקור במקום ותמונות מרגשות, התחבקנו והתנשקנו וגם ירדו להן דמעות של שמחה מהולות בהתרגשות שאין כמוה… ממש כמו ילדים קטנים, שחררנו לחץ עצום וירד משקל רב. באותו הרגע נשבר המתח ונעלם הכעס ולשמחתי זה היה מאחורינו וכיף גדול שזה עבר ושוב אנחנו יחד!

לסיכום; אני רוצה לומר לכם שזו הייתה חוויה מדהימה, להיות בחברתם של שני ה"שועלים" מיכאל ואיציק.
הטיול היה ממש מדהים ואין ספק שזה היה הדבר אולי הכי מרגש שעשיתי בחיי, ואם הייתי צריך לבחור שוב אנשים לצאת איתם למסע שכזה, אין ספק ששני ה"שועלים" האלה היו הראשונים ברשימה!!

אני רוצה להודות ל"אריה נגררים" שנתן את חסותו.
תודות גם ליוני שאפשר לנו להעביר לכם את אשר עבר עלינו באתר שלו.
תודה לחברים, אשר חזקו ותמכו בי בטלפון ובהודעות S.M.S לאורך כל המסע.
תודה מיוחדת לאיציק ומיכאל שעבדו קשה בכדי לארגן ולהוציא לפועל מסע שכזה! נשיקות.
ואחרונים חביבים, משפחתי היקרה. על שאפשרה לי להעדר לחודש ימים ותמכה בי ועזרה לי לממש את אחד החלומות שלי! תודה לכם אשתי אליאן וילדיי אורן עינב וספיר.

ה"שועל" אורי חכימיאן.

———————————————————————-

תובנות, מחשבות וכמה טיפים

איציק שפר מסכם

כמעט חודש ימים, מאז חזרנו לארץ. שגרת היום והפערים שנוצרו בהיעדרנו, שואבים כל דקת זמן וממלאים כל רגע משעות היום והלילה. הימים ארוכים מאד ובקושי רב ניתן להגיע שפוי למחשב ולכתוב את פרק הסיכום למסע.
והנה היום, סופ"ש, עם בוקר של שבת חמימה, שמבצבצת מהחלון, נפלה עלי המוזה וההשראה והחלטתי שהגיע הזמן לסיים את פרק הסיכום למסע לנורדקאפ. להנאתכם ושימושכם.

הרגע שלפני :

הרעיון למסע וההכנות לקראתו, נמשכו כמעט שנה שלמה ולמען האמת; 212 ימים של למידה וקריאה מניסיונם של אחרים. גלישה באתרים. תכנון המסלול ובחירת אתרים מומלצים לשהייה וביקור. כבישים ונופים לרכיבה. מקומות לינה. חברות השכרת האופנועים וביטוחים. התאמת האופנועים לכל אחד מאיתנו. רכישת ציוד מחו"ל. קניית מפות מתאימות. התארגנות עם ביגוד וציוד רכיבה מתאים (ארחיב בהמשך). תכנון ימי רכיבה וימי חופש למנוחה. הכנת המסמכים המתאימים ויצירת קשר עם נציג מקומי ברוסיה – (מה שהתברר כנכון ביותר לעשות). מניסיון וללא ספק, תכנון מוקדם של כל הפרמטרים הנ"ל ועוד… חוסך הרבה טרחה, עוגמת נפש ואי נעימות כשנמצאים בחו'ל. מומלץ מאד!

האופנוע:
הדילמה הראשונה הייתה: האם לצאת למסע עם האופנועים שלנו או לשכור אופנוע בחו"ל ? מכיוון, שמשך השהייה בחו"ל עם אופנוע מושכר יקרה, בדקנו את העלויות עבור האופנועים שלנו החל ממחיר המשלוח בים, שחרור המכס בהלוך וחזור. זמני המתנה. הטיפול התקופתי אחרי המסע (בארץ ובחו'ל). ההוצאות הצפויות במקרה של תקלות. זמינות המוסכים. דרכי השירות ועוד… כל זאת, אל מול שכירת האופנוע בחו'ל.  מהבדיקות עולה, ששכירת האופנוע בחו'ל יקרה יותר מעלות יציאה עם האופנוע שלנו למשך תקופת המסע. העלויות הפוטנציאליות שחזינו על "הנייר" עבור האופנועים שלנו, יכלו לגדול בקלות ואף לסכן את הטיול. המחיר הטוב שקיבלנו מחברת השכרת האופנועים ב- Landshut, היה גבוה בכ- 300 יורו לערך מההערכות לעלות השימוש האופנועים הפרטיים שלנו. בסופו של התהליך, החלטנו לשכור את האופנועים בחו'ל.
בחירת האופנוע הייתה אינדיווידואלית והותאמה אישית לכל אחד מאתנו – למשל: מושב מונמך לאחד האופנועים. התקן GPS לכל האופנועים. 3 ארגזים גדולים לכל אופנוע. תיקי מיכל עם התקן למפות ועוד…. מכנה משותף אחד היה ברור לכולנו: קטגוריית האופנועים תהיה דו שימושית, בכדי שתהיה לנו היכולת – מלבד לטפס על מדרכות בערים… גם, לרכוב על דרכים לא סלולות, במידת הצורך. האופנועים עליהם רכבנו במסע, היו כולם משנת הדגם האחרונה 2011 ועם כמה מאות בודדות של ק"מ – אפשר לומר; חדשים לגמרי.
שני אופנועי הונדה טרנסאלפ 700 ואחד ימאהה סופר-טנרה 1200 .

12,000 ק"מ בחודש ימים זו מספר נכבד של קילומטרים ורכיבה העגלות. האופנועים תפקדו מצוין והתנהגו ללא דופי. הגיבו מצוין ובכל תנאי הדרך ומזג האוויר. למעט שימון שרשראות בהונדות בתרסיס, מִדֵי 500 ק"מ (וזה היה כמעט כל יום…)  ובדיקות שמנים, לא נדרשנו לבצע מאומה. תנוחת הרכיבה הייתה טובה והמושבים היו סבירים בהחלט. ההיגוי מעולה. לוח שעונים קריא ומספק את המידע הנדרש ( לי בימאהה, היה חסר ציון מצב ההילוכים וחיווי חום מנוע). הפעלת מנופים ורגליות ביחד עם המצמד והבלימה היו חלקים ורכים וכמו שאומרים : דלק ולרכב.
החיסרון הגדול בשלושת האופנועים – היעדר חימום בידיות. במקומות הקרים בהם רכבנו, האצבעות קפאו ושום כפפה (וגם לא המקומיות שקנינו…) לא נתנו מענה ("חיבוק" ומגע במנוע החם בהפסקות, החזיר את התחושה לכפות הידיים והאצבעות). לפחות בחנות השכרת האופנועים שלנו, ניתן היה לדרוש זאת תמורת סכום סמלי. מומלץ מאד!
ציוד :
מעבר לביגוד וציוד הרכיבה האישי; מסתבר שהבאנו הרבה פריטים מיותרים, אותם סחבנו במשך כל הטיול וממש לא השתמשנו בהם, פריטי לבוש נוספים, כמו: מכנסיים, נעליים, הלבשה תחתונה, ביגוד חורף ועוד… עודף ציוד, רק הכבידו על ההתנהלות היומית ובמיוחד, בסוף יום הרכיבה, כשהיינו צריכים לעשות את ההובלות לפחות פעמיים מהאופנוע לנקודת הלינה וחוזר חלילה בבוקר לפני היציאה. חיטוט בארגזים לחיפוש פריט כזה או אחר, הפך לסיוט כשצריך היה לפרוק כמעט הכל כדי למצוא. מומלץ לכן, כי רשימת הציוד תהיה מינימאלית ואופטימאלית ומותאמת בדיוק למה שצריך. ביגוד חורף מושלם, תקין וטוב, הכרחי וחיוני. מזג האוויר עלול להשתנות בכל רגע וכשלא מוכנים, גשם פתאומי עלול להיות לא נעים – חווינו את זה בלא מעט פעמים. ציוד החורף שהבאנו מהארץ: חליפות סערה, מגפיים וכפפות, מתאים לארצנו ולא נתן את המענה ההולם, בתנאי מזג אוויר קיצוניים ברוב המדינות בהן טיילנו ומהר מאד נאלצנו לקנות ביגוד מקומי אמין יותר. כדאי לקחת נתון זה בחשבון ומראש לקנות את המיגון המתאים בפני הגשם, הקור והשלג. בחו"ל!
ציוד עזר ונלווה נוסף :
1.    ציוד נוסף שהתלווה אלינו למסע, כלל ערכת עזרה-ראשונה שהכילה: גלולות. תחבושות. משחות למיניהן. אלתוש. פלסטרים, ועוד… ערכה שעלות 167 ₪, נחוצה וחיונית לכל מקרה רפואי ראשוני שיידרש. מומלץ ולדעתי חובה!
2.    תיק אחסון גדול במיוחד ואטום של "טוראטק" המותאם לתנאי אקלים רטובים במיוחד. התיק "יושב" אחר כבוד על המושב האחורי ומהודק עם רצועת רשת מתאימה.

3.    ערכת קפה ומוצרי מזון "קשים": מרקים, טונה, קרקרים, נישנושים, קפה, תה, שוקו… ומים טריים. עצירות פתאום במקומות פראיים באמצע הדרך, ביחד עם תבשיל Home made מקומי, המוסיף לתחושת החוויה ומזין לא פחות.

4.    במסע שלנו, לקחנו בחשבון מראש, שלא נישן באוהלים ובכל זאת, החלטנו לקחת אתנו שק שינה (עשינו בו שימוש רק בלילה הרוסי הראשון).
5.    מגפי רכיבה גבוהות ואטומות למים, היו בשימוש עיקרי בימי המסע, אם זאת, היו לא מעט ימים חמים שכדאי ונוח היה לרכוב עם נעלי רכיבה ממוגנות ונעימות יותר לרכיבה. מומלץ מאד! שימוש נוסף בנעלי הרכיבה היה בסוף יום רכיבה, כשפשטנו את "המדים" ויצאנו לסיבוב  עירוני רגלי.

6.    קסדה: רכבנו עם קסדות נפתחות C2 של שוברט, למעט כבוד הרב שרכב עם קסדה מלאה של שואי. הנוחות מהמעבר לקסדת 3/4 במקומות עירוניים, הוכיח את עצמו. הקסדה נוחה לנסיעות ארוכות, קלה ושקטה יחסית.

7.    כפפות רכיבה נוספות: זוג או יותר, של כפפות עפ"י העונות נותן מענה לימים חמים וקרים כאחד. במיוחד כשיורד גשם וקר והכפפות נרטבות לגמרי אחרי רכיבה של כמה מאות ק"מ. הכפפות שקנינו בנורבגיה, נתנו מענה טוב יותר מהכפפות שהבאנו מהארץ, אם כי, לא לגמרי בתנאי מזג האוויר הקיצוניים. שווה לרכוש כיסוי "ערדליים" לידיים, בדומה לכיסוי לרגליים. לא מעט רוכבים שפגשנו בדרך רכבו עם כיסוי לכפפות הידיים השומר על כפות ידיים ואצבעות יבשות.

8.  מיגון גשם ורוח לידיים – רכשנו מראש, מיגוני ידיים בדמות כיסוי בד נגד גשם. ההרכבה פשוטה ומהירה ונתנה מענה למקומות קרים ברכיבה הררית וגשומה. אינו נותן מענה הולם כמו חימום ידיות.

לינה :
את מקומות הלינה של הלילה הראשון והאחרון הזמנו מראש ובמרחק הליכה של 2 דקות מחנות השכרת האופנועים. את יתר מקומות הלינה על פני ציר המסע, בחרנו לקראת ערב ובסיום הרכיבה של אותו יום. בערים המרכזיות – ברלין, מאלמו, אוסלו, לוקסמבורג, באזל ועוד… היה קשה מאד למצוא מקומות לינה זמינים. הרבה שעות השקענו בחיפוש מקום לינה הולם לשלושתנו אחרי יום רכיבה ארוך ומתיש. האם יכולנו לחסוך זמן זה ולהזמין מקומות לינה מהארץ ? לא בטוח. לא תמיד, ברור היה לגמרי לאן נגיע בסוף יום הרכיבה ולעיתים אף קיצרנו את משך הרכיבה בעיקר בגלל עייפות ותנאי מזג האוויר. נראה, שלאותו הזמן, היה זה, הפתרון הטוב ביותר. בדיעבד, היינו יכולים (ובתנאי שיש כוח…וחשק…) לחפש בלילה שלפני, מקום לינה ליום המחרת. ייתכן, שזה היה חוסך המון טרדה ולא מעט תסכולים, חיכוכים וכסף.
בכל מקומות הלינה שבילנו בהם את הלילה החל, מבתי מלון בערים הגדולות וכלה בקמפינגים וצימרים לאורך המסע, "נפלנו" על מקומות נקיים עם תנאים ושירותים נאותים. במרבית המקומות, ניתן היה לקבל ארוחות בוקר כך, שיכולנו להצטייד בסנדוויצ'ים להמשך היום. המחירים היו סבירים ונעו מ- 55 עד 145 יורו לילה לכולנו בחדר אחד.

במקביל אלינו, "לינת האופנועים" בכל המקומות הייתה בטוחה ובמקומות בהם מעט חששנו, מצאנו מקומות אחסון בתשלום הכוללים שמירה מסביב לשעון.
ככלל ולמעט רוסיה, יכולנו להשאיר את האופנועים והציוד ללא השגחה ומאומה לא היה קורה.
אוכל:
בתחום זה, היו אי הסכמות… מכיוון, שלכל אחד מאתנו, הייתה תרבות "הזנה" משלו (צמחוני, כשר ולא משנה…), לא תמיד מצאנו מכנה משותף לשעת האוכל, לסוג האוכל, למקום האוכל ועוד…
למרות שדיברנו על נושא זה עוד בארץ, בפועל, היה קשה לתאם בין כולנו. "הצבא צועד על קיבתו…" וכשזה לא קורה, קורים דברים אחרים… ולעיתים, גם לא נעימים… למדנו להתמודד עם הייחודיות והשונות של כל אחד ודאגנו למצבור אישי לרגעים הקשים. ברגעים המשותפים (בבילוי לילי אחרי יום רכיבה או בימי החופש בערים הגדולות) ובעיקר במסעדות ניתן היה להזמין לכל אחד בהתאם לתפריט, את מבוקשו. ראיתם על פני המסע סגנונות שונים של מזון החל ממנות גורמה וכלה בפיתה עם "בורגרפיש" או סתם לחמנייה עם נקניק. לסיכום; למדנו והצלחנו לגשר על הפערים ולמצוא את הדרך הטובה והמקובלת על כולם.
האוכל היה מגוון בכל המדינות בהן ביקרנו ובחלק גדול מהמקומות, טעמנו ואף הזמנו את האוכל האותנטי והמקומי של המדינה. היה יפה לראות את זה מוגש ומצויר ולרוב גם טעים לחיך.

דלק :
הדלק יקר, ובממוצע, קרוב מאד למחיר בארץ. בנורבגיה יקר בטירוף – כמעט 10 ₪ לליטר.. וברוסיה הזול ביותר כ- 3.5 ₪ לליטר. העלויות בממוצע ליום רכיבה ארוך כ- 50 יורו. מהירות הנסיעה הייתה סבירה בהחלט – 120 קמ"ש בממוצע כך, שאני מניח שאם היינו רוכבים מהר יותר גם היינו צורכים יותר.
לעיתים, נתקלנו בדרכים מהירות על פני עשרות ק"מ ללא תחנת דלק. ולכן מומלץ ביציאה מהערים לכיוון הדרכים המהירות, לתדלק מראש ולהיות מוכנים. בכל מקרה, לתדלק את האופנוע כשעל שעון הדלק יש יתרה של רבע מיכל. לכל הדעות, זה עדיף על פני התקעות עם מיכל ריק. הנסיעה הארוכה ביותר הייתה מפינלנד לרוסיה ללא תדלוק. זו בהחלט הייתה "בחינת הישרדות" למיכל הדלק, רכיבה אינסופית שהסתיימה על אדי הדלק האחרונים איי שם בבית מועדון הרוכבים הרוסי.

המסלול :
מסלול הטיול תוכנן כך, שמטרתו העיקרית הייתה "לכבוש" את נורדקאפ והמטרה הנוספת – לרכוב והרבה. המסלול חצה 10 מדינות באירופה, סקנדינביה וכלל גם את רוסיה. לחמש מהמדינות, חזרנו שוב ממקומות וכיוונים אחרים. כך, שחצינו אותן לאורכן ולרוחבן. הכבישים ודרכי הגישה היו מהודקים, רחבים, ישרים, מסומנים והתאפיינו בראות טובה (למעט רוסיה…). הרכיבה הייתה מהנה ומאתגרת. הנופים שנגלו לפנינו בצדי הכביש, בחזית הנסיעה מעל ומתחת, היו עוצרי נשימה ולא הפסקנו להתפעל ולחייך לאורך אלפי קילומטרים. בכל עיקול ובכל פנייה, חיכתה לנו הפתעה חדשה, שעוררה בנו את מלוא החושים. המסלול חצה יבשות וימים וכלל הפלגות ב- 14 מעבורות שונות, הקצרה שבהן הייתה 20 דקות והארוכה שבהן, הייתה 7 שעות וכללה קבינת שינה ושתי ארוחות. במדינות שחצינו, פגשנו אנשים, תרבות, לבוש, שפה, נופים, אתרים, היסטוריה, סגנון, ארכיטקטורה, חנויות, תחבורה, מנהגים, מאכלים ייחודיים. "קשרנו" קשרים וחברויות עם רוכבים ממדינות אחרות ובעיקר, היינו בחופש טוטאלי מחיי השגרה שלנו ובהתמכרות מוחלטת למסע של החיים – מוטורי ואישי ביחד. אתה והאופנוע בתוך כל העושר החווייתי הזה. שואף לריאותיך עוד "טונות" של סיפוק ואיכות חיים.
ללא ספק, חוויות אינסוף, ריגושים והתרגשויות רבות, צרובות בליבנו לכל החיים.

הצג את הוראות הגעה אל מינכן, גרמניה במפה גדולה יותר

(למעלה: סליחה על כמה באגים במפה, כדוגמת צפון סקנדינביה ובקטע הכניסה והיציאה מרוסיה, שאינה משולבת בתכנון צירים על מפות גוגל. מי שמחפש את המסלול המדוייק – לכל פוסט שהתפרסם, צמודה מפת ציר.)

הערה: המסלול כפי שתוכנן במקור, היה צריך לחצות דרך מדינות במזרח אירופה ולחזור שוב לגרמניה, מכיוון מזרח דרך פולין, צ'כיה ואוסטריה. ההחלטה לשינוי המסלול, התקבלה ברוסיה. בסנקט-פטרסבורג. זאת, בעקבות מידע שקיבלנו מהחברים המקומיים ולאור העובדה שחווינו את קשיי הדרכים והשפה, כמו גם, רשויות החוק והצורך בקבלת אישורים מיוחדים לאופנועים.
גם עובדת השינויים מהתוכניות המקוריות, נבחנה לעיתים תוך כדי המסע. נכון היה לבצע הערכת מצב ולאשר את יום הרכיבה הבא. לעיתים, בגלל מזג האוויר הגשום והדאגה לביטחון האישי שלנו, נאלצנו לשנות בו במקום את הנתיבים, כמו גם את משך הרכיבה לאותו יום.

התמצאות:
כפי שאתם זוכרים ודאי, מסלול המסע כולו (יבשה וים…)  "נשען" ברובו על שולה גארמין, בתמיכת מפות הכוללות גם כבישים פנימיים. העובדה שהשתמשנו ב- GPS, תרמה רבות לשקט הנפשי ברכיבה. למעט טעות אחת (שלנו), בהקשת היעד והיעדר מיפוי ברוסיה – שולה הובילה אותנו בבטחה לכול אורך המסע. נוכחות המפות במסע, הן חובה ושימשו עזרה נוספת ונוחה להתמצאות ויכולת ביצוע שינויים במסלול כשנדרשנו. יכולת הקריאה בשילוט הדרכים סבירה ובחלק מהמדינות טובה מאד.
שפה – ברוב המדינות בהן ביקרנו, מבינים אנגלית. כך, שיכולת הדיבור וההבנה היו בסדר גמור, ושוב, כל האמור לעיל נכון למעט רוסיה. שם, היה קשה בדרכים ובשילוט ובקושי רב מצאנו מישהו שדיבר אנגלית, בהחלט מתסכל… לדבר בשפת סימנים וציורים.

החברים לדרך:
הטיול במקור תוכנן לעד חמישה אופנוענים. שלושה מקומות "נתפסו" מיד ע"י אורי, מיכאל ואנוכי ולשניים האחרים לא היו "קופצים", למרות שהצענו לעוד מספר חברים. כך נותרנו שלושתנו. האופנועים הוזמנו כ- 7 חודשים מראש ובכך למעשה נסגרה הרשימה.
אחת השאלות המרכזיות שנשאלנו ושאלנו גם את עצמנו לא אחת: "איך זה יהיה? האם נסתדר?" שלושה חברים, הפרשי גיל, צרכים שונים, תרבות וסגנון שונה ואף שהיינו כבר ביחד בחו"ל בהזדמנויות אחרות. לא היינו יחד לתקופה כזו ארוכה ואינטנסיבית. "האם תתפרק החבילה?" "האם נחזור ונישאר חברים?"
בפועל, הקשיים ליוו אותנו בכל יום והשפיעו על "מזג האוויר" האישי של כל אחד מאתנו. עימותים, ויכוחים וקצת "ברוגז" היו בחלל האוויר מידי יום.
לעיתים, היה נדמה, שאוטוטו זה הולך להתפרץ ולהתקלקל לנו. הקושי הפיסי, המנטאלי והאישי של כל אחד מאתנו לכל אורך המסע, יחד עם השקפת עולם שונה לגמרי, בהחלט הוסיפה ותרמה לאווירה הכללית.
ובנימה אישית שלי; היום, כחודש ימים אחרי המסע, כשאנחנו כבר בארץ אחרי הכול, אני יכול לומר בוודאות מוחלטת ומבלי להתייעץ עם חברי למסע, חזרנו ונשארנו  חברים. ככה לפחות אני מרגיש.
לדעתי, נדרשת בגרות אישית, ניסיון חיים ומנטליות מיוחדת, לדעת ללמוד על עצמך. להקשיב. להבין את האחר. לסלוח ולתקן ולעיתים, מבלי להסכים לפעול ולהסתגל למצב החדש הטומן בחובו אי וודאות רבה ובלבד, לשמור על שלמות "המשפחה" באותו פרק זמן לחוץ ומתוח – לא תמיד זה מצליח. אצלנו זה אכן הצליח. קל מאד היה, לנפץ, להרים ידיים ולברוח מהמצבים הקשים. החוכמה טמונה בהתמודדות וביכולת האישית ללמידה ומסע פנימי מתמיד. כל אחד מאתנו ידע, למד והתכוון בדרכו שלו לגשר על הפערים והכעסים שנוצרו במהלך המסע ולהטות את הכף למגמה חיובית, סולחת וחברית. זה המפתח והדבק ששמר עלינו לכל אורך המסע.
במבט לאחור וברמה האישית, זו בהחלט הייתה חוויה והתנסות מאתגרת.

אני יושב כבר כמה שעות וכותב פה בארץ את פרק הסיום. הזיכרונות חוזרים ומלווים אותי לכל אורך הכתיבה: הרגעים הקסומים, המראות והאתגרים המרתקים, מציפים את כולי והתחושה הפנימית, מחזירה אותי לאותם לילות של כתיבה מרגשת, בתחנות השידור הרבות שהיו לי באירופה.

חלום ענקי ומציאותי, שאינו מרפה וגם, איני רוצה להתעורר ממנו וללא ספק ילווה אותי כל חיי.
26 פרקים תיעדו את הגשמת החלום הפרטי שלנו ודרכם שיתפנו אתכם, משפחה, חברים וקוראים יקרים בחוויות הריאליטי היומיומיות שחווינו, כמעט בזמן אמת (למעט תקלות אינטרנט קלות…).
מהמקום הזה ובמיוחד פה בארץ, כשאנחנו הכי קרובים לכולכם, רוצה לומר בשמי ובשם חברי למסע; אורי ומיכאל:

תודה רבה עם כל הכוח שבלב, לאנשים מאחורי הקלעים שתרמו מזמנם, מרצם וכיסם להצלחה הכוללת של המסע :
•    אריה נגררים – על התרומה הכספית במימון המסע.
•    מר הרמן – על קיום ההבטחה וקבלת אופנועים חדשים ישירות "מהניילון" למסע.
•    יוני – העורך הראשי של אתר הרפתקה דוט קום ואיש יקר ומיוחד במינו. יוני,  בדרכו המיוחדת אירח אותנו באתר לאורך כל המסע ודאג לכם, אלפי האנשים ברחבי הגלובוס לעקוב, להתרגש, ולחוות ביחד אתנו את המסע המאתגר.
•    לחברים והקוראים הרבים שעקבו, קראו, הגיבו ופרגנו לכל אורך הדרך.
•    לשלוש המשפחות היקרות שלנו (עומר, ערד ולהבים) שתמכו מאחור, איפשרו, פרגנו  ועזרו כל אחת בדרכה שלה להגשמת החלום והמסע המאתגר.

ואחרונים חביבים, לשחקנים הראשיים במסע – שלושת השועלים, על הנחישות וההתמדה, התמיכה, העידוד, ההקשבה והסבלנות גם ברגעים הקשים. על היכולת ללמוד, להבין ולקבל האחד את השני, מבלי החובה להסכים. להשכיל ולשמור על "החבילה החברית" שלמה ובריאה לכל אורך המסע וגם פה בארץ.

ואצלי, החלומות הבאים כבר "מתבשלים". על אופנועים כמובן…
וזוכרים, את המשפט מפרק 16:

"החיים אינם נמדדים לפי מספר הנשימות שנשמת, כי אם לפי מספר הרגעים בהם עצרת את נשימתך"

חברים,
"להגשים את החלום ולחזור הביתה בשלום" – וזה המשפט שלי !
ניפגש שוב. בהגשמת החלום הבא.
שלכם, איציק.

———————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות  C לסיפור ולצילומים שמורות לאיציק, מיכאל ואורי

———————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and היסטוריה של הרפתקנות and הרפתקאות   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה