————————————————————————————————————————————

צילום הכותרת: דרור עינב- קליפורניה דבר העורך: מי שהגיע לכאן כדי לקרוא רק על המסע שלי, נא להקליק פה. בכל דף אליו תגיעו, הסדר הכרונולגי של הכתבות הוא מלמטה למעלה (הכתבה העליונה בדף, היא האחרונה שעלתה לאתר) -סרט קצר הנוגע להרצאה שלי על מסע האמריקות, הועלה ליו-טיוב . תודה, יוני).

התחלה: הקיץ השנה באלסקה, קר ולכן יואב נתן בגז!

אם אדם מחפש נקודות אחיזה לזכרון נִצבָּר, אין כמו רגע היציאה למסע. השניה החמקמקה, שכל הֶרֶף של הרהור או געגוע בעתיד, יגעו בה.

הצג מפה גדולה יותר

מי רוצה אוהל בגשם? מי רוצה לרכוב בשלג? מי רוצה לעמוד ברוח? יאללה דרומה!

ביום הראשון, ליוותה אותי התרגשות עם אותן חששות שאינן מרפות לרגע. אני מקווה שהן תהיינה מהסוג שיעזר לי לעבור את המסע בשלום. הכוונה היא לשמור על רמת קשב וריכוז גבוהים במיוחד. לאורך הרכיבה לפחות.
ראשית, עלי לעבור את המרחקים הבלתי נתפסים, בתוך מספר ימים.
כשאני מדבר על מרחקים, הכוונה היא לרכיבה כמעט רצופה מפיירבנקס אלסקה, עד למבואות סיאטל בצפון מדינת וושינגטון בצפון מערב ארה"ב – מדובר על מרחק של כ-3,600 ק"מ ב-6 ימים בלבד. הדבר נעשה מכיוון שהשנה – כך לפי דברי המקומיים – הקיץ דילג על האיזור. הקור הוא קור שחודר עד לעצמות גם אם אני מכוסה בשש שכבות עליונות ושלוש תחתונות ובמזג אויר הזה, כשאני ברכיבה על אופנוע, הקור הירושלמי החורפי – יחסית למה שאני חש כרגע – הוא עוד משב קור כמעט חסר משמעות.
אז זהו מתחילים? נכנסתי לתחנת הדלק הקרובה מלאתי מיכל מלא ויצאתי לנסיעה הארוכה בחיי. תמונות הנוף עוברות, הדרכים – רובן לפחות, נראות סבירות למדי בתחילה. מדי כמה שעות רכיבה, עצרתי לחילוץ עצמות ומילוי מיכל דלק נוסף – עצירות שהן הזדמנות לשיחה עם בני המקום. מצאתי כי רבים מבין האמריקאים המתגוררים באלסקה, נחשבים כמתבודדים. גם בעיני עצמם. הם מספרים, כי הם מאוד אוהבים את המקום ואת השקט ויחד עם זאת, הם ממש צמאים למפגשים ולסיפורי אנשים חולפים. מתוך המפגשים החפוזים האלה. אני לומד משהו על המבנה החברתי של צפון אמריקה. שמתי לב בכמה מקרים כי העבודות הקרויות "שחורות", נעשות ע"י צאצאי אינדיאנים החיים באזור וזאת כאשר בינם לבין האדם הלבן יש לא מעט חיכוכים. אחת הטענות היותר נפוצות היא על רמת הפשיעה וצריכת הסמים בקרב אותם צאצאים. תופעה מטרידה נוספת שנתקלתי בה באלסקה, זו בעיית ההריונות המוקדמים (בגיל בית הספר).

הרכיבה בחלקה, מאוד מהנה, בתחילה החושים מחודדים מאוד ולוקח זמן עד שאני מתרגל לתרבות הנהיגה של אותה המדינה בה אני נמצא.
למחרת רכישת האופנוע יצאתי לדרך ולאחר 600 ק"מ של רכיבה אין סופית, ראיתי כי שעת שקיעה מתקרבת. החוק הראשון של מסעות רכובים: "לא רוכבים בלילה!!!".  לאחר עוד כ-20 ק"מ, מצאתי חניון הצמוד לאגם (שכמובן אחריו עוד אראה עשרות כמוהו) והקמתי בו את האוהל בפעם הראשונה.

טוב, חוויית השינה באוהל החדש אותו קניתי בפיירבנקס – בואו נגיד את האמת: ממש לא היתה משהו. לא רק שמזג האויר היה קר עד מאוד, בנוסף, החל הגשם לטפטף ובמהרה חשתי מים קרים מלטפים את גופי. בבוקר, לאחר לילה גשום וקריר מצאתי כי נקודת הקמפינג שבחרתי סמוכה למעין "תחנת איסוף" של עובדים במעמקי הפרא הצפוני. הלכתי לאכול את ארוחת בוקר עם קבוצת עובדי מכרה זהב, שחיכו שמסוק יבוא לאוספם, בערך 20 מטר מהאוהל שלי. לזה הם קוראים "מונית". החבר'ה האלה מרווחים המון כסף בחודש (משהוא כמו 12 אלף דולר בחודש) תמורת 13 שעות עבודה קשות ביום, במשך 5 חודשים בלבד בשנה. בשאר החודשים, לא ניתן לעבוד במכרות הללו לא רק בגלל דרכי גישה קפואות או מוצפות בשטח אזורי המכרות, (המסוק מגיע עד שפת המכרות בלבד ואז צריך לתפוס רכב לירידה לפי המכרה) אלא בעיקר, עקב השפעת הטמפרטורה הנמוכה על המחצבים. הפרשי הטמפרטורה משנים את תזוזות הקרקע באזור. החברה משלמת להם על הכל: אוכל + לינה+ נסיעות+ מגורים. כך שאחרי מס, הם חוסכים לא מעט.
לאחר ארוחת הבוקר, קפצתי על האופנוע לעוד פרק של הכרות עם המכונה הכחולה והמשכתי לתוך היום השני. גם יום זה עבר ברכיבה רצופה, במגמה כללית לצאת כמה שיותר מהר מאזור הקור. תחנת דלק רודפת תחנה. הנופים משתנים; מנופים ירוקים, לצהובים וחזרה לירוקים. וכל הדרך ממטרים מרטיבים הכל. וכעבור עוד כ-600 ק"מ, מצאתי מקום נחמד להניח את הראש. היה לי ברור: הלילה אני לא יכול לישון באוהל – הוא היה עדיין ספוג ורטוב מחוויית הלילה הקודם. לכן דפקתי על דלתו של מוטל קטן, שילמתי 40 דולר ונכנסתי לחדר עם מיטה ומקלחת. חדר פשוט ומצעים שנראים נקיים. מקלחת חמה! אוי אלוהים – ואני, חשוב לומר: מאוד חילוני – כמה שזה טוב.

את היום שלישי, לא אשכח הרבה זמן. ההתחלה היתה טובה; מעט גשם, ראות קצת לקויה, אך המשך היום היה מדהים; האויר המשיך להיות קר והראות התבהרה. גם אני התחלתי לחוש יותר בנוח על האופנוע , כלומר לאתר את הנקודות והזוויות, שעכוזי יוכל למצוא בהן מנוח משעות הרכיבה הרבות.
לאחר מספר שעות, אני עוד בטריטוריית יוקון (הטריטוריה הצפון מזרחית של קנדה) ממש לפני כניסתי לפרובינציית קולומביה הבריטית, (קנדה היא פדרציה הכוללת 10 פרובינציות ושלוש טריטוריות). אני יורד דרומה בכביש מס' 37, הקאסיאָר Stewart Cassiar Hwy (איזה כביש? בחלקו הגדול הוא עפר כבוש) אני מתחבר לשני דברים: האחד, שלטים המזהירים כי באזור חיים דובים שחורים והם קרובים לדרך! והדבר השני, השמיים הנמוכים, שופכים מים ללא הפסק. אז המצב הוא כזה: אני רוכב על אופנוע עמוס לעייפה שהוא די כבד, מדי פעם עלי לחצות גשרים העשויים ברזל, כלומר, משטח הנסיעה הוא רשת ברזל צפופה וחלקה, באופן שמאוד קל לרוכבי אופנועים להחליק עליו (אין לי מושג מדוע חוסר ההתחשבות הזה). מסביב ישנם דובים שאני רואה מפעם לפעם – על ובסמוך לכביש וכשהם שומעים את טרטור האופנוע ורואים אותי, הם בורחים חזרה לשיחים. אך מדי פעם, אומרים המקומיים, קורות תאונות קשות בגלל שהדובים קופצים בחזרה לכביש. על זה תוסיפו גשם רציני מאוד וכמובן ציר נסיעה שאני לא מכיר בעל-פה מן הסתם (ממש לא איבן-גבירול).

לאחר שעה של נסיעה בתנאים אלו, הגעתי כולי קפוא ורועד לאיזה לודג' בשם; 2bell, אתר מפואר אותו הקימה קבוצת שוויצרים באזור. ברגע שהם ראו מה עומד להם בפתח, הם כיסו אותי בשמיכה והשקו אותי תה. לקח לי… אולי 20 דקות, עד שאספתי את עצמי לשאול אותם אם יש חדר. מנהלת המקום אמרה כי יש רק את הסוויטה והיא תבדוק שוב וכעבור 5 דקות חזרה ואמרה כי הכל תפוס. לאחר מבט נוסף, היא אמרה לי: "יש לי חדר בשבילך… והוא חינם". זה היה החדר של הצוות האווירי שמתפעל את טיסות המסוק הפרטי של הלודג'. באותו יום, הטייסים היו ביום החופש שלהם – כך שהיה לי חדר משלי תמורת הבטחה שאזמין ארוחת בוקר. הבטחה שכמובן קויימה.
יום רביעי ליציאתי לדרך ואני מתחיל לחוש חיבור למסע. כן, גם זה לוקח זמן – להבין שאני נמצא כאן ועשיתי זאת מבחירה. מדי פעם, רואה חדשות ודיווחים על הנעשה במזה"ת על מסך טלווזיה מזדמנת. אך זה באמת נראה רחוק ולא רק פיזית.

היום הרביעי הסתיים בחניון RV'S (רכבי מוטור-הום, וקראוונים). נחתי באוהל, כאשר הוזמנתי לאכול אצל זוג פנסיונרים חביבים בסמוך. הם האכילו אותי המבורגרים והשקו אותי בירות עד צאת נשמתי. בני הזוג החביב רואים עצמם כקנדים פטריוטים. הם שיתפו אותי במחשבותיהם על הבעיות שיש לאדם הלבן כאן בקנדה. בעיה שהם מכנים: "המתיישבים הראשוניים" שזו שפה מכובסת לאינדיאנים/אינואיטים הקנדיים. הללו סובלים מאותן הבעיות המיוחסות לאחיהם באלסקה. היו שנים, בהן ניסו לחנכם מחדש באמצעות גזירות ואיסורים. למשל: אסור היה להם לדבר בשפת שבטיהם בתחומי בתי הספר, אלא רק אנגלית. דבר המזכיר לי "תיקון" זהות שהאדם הלבן חוקק לאבוריג'ינים באוסטרליה ולמאורים בניו-זילנד. למעשה, במחשבה נוספת, הבריטים השאירו אחריהם לא מעט אדמה חרוכה. לא מתוך כוונה רעה, אלא מתוך תפיסה שהאמת שלהם היא האמת המוחלטת והיא זו שצריכה לחול על כולם – אבל זה כבר טיול אחר לגמרי… מארחי סיפרו וסיפרו… עד שברחתי בזהירות ושכבתי לישון. בבוקר קמתי ליום שכולו …לא תאמינו – גשום!!! כל כך צפוי.

גם היום החמישי הצטיין בנהרות מי שמיים. כך שמפאת המים הרבים…אני מוצא את עצמי כותב לכם מעליית-גג של זוג אנשים קנדים חביבים, שאימצו אותי ללילה לאחר שראו אותי בבית-קפה, נח לאחר רכיבה לכיוון סיטאל. 20 ק"מ בלבד מהגבול עם ארה"ב .
ביי בינתיים – יואב.

——————————————————————————————————————————————-

ערך – יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים, שמורות ליואב דולב

——————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

מרחקים לא נתפסים, סובלנות ומקום לדברים מוזרים

דגל ישראל בדלתא ג'אנקשן.

נדמה שהוקל לי. פיירבנקס כבר נראית בעיני כמו נמל בית. מקום שכולם קוראים לו "הצפון הרחוק" היה בשבילי במשך יומיים "הדרום הרחוק" זכות נדירה. פינקתי את  עצמי בצלחת פאסטה עם פטריות במסעדה עם מושבים רכים. פיצוי על הטרור שהעברתי את ישבני בתקופה האחרונה. זהו אני אורז את הפקלאות ומתגלגל דרומה. רגע…זה יום ראשון. למה למהר? נשב עוד יום ננוח. נעשה קצת אינטרנט. קצת תה. קצת חושבים. אז נשארתי בכפכפים וטישרט במרפסת העץ בכניסה לקמפינג, סמל סטאטוס של פזמני"קים. מעבר לפינה התקרב בחור צנום וגבוה נושא תרמיל גב עצום. וניגש לשאול אותי על מקומות פנויים באתר. באמת נראיתי כבעלבית. זה היה קני מבלגיה שדיבר אנגלית טובה למדי.

למעלה האופנוע אחרי החזרה מהדאלטון היי-וויי, בוץ שהתקשה כמו ציפוי אבן ממש. נהג מקומי הציע לי לרחוץ את האופנוע, לפני ששוטר יתן לי קנס על לכלוך הלוחית והפנסים ושלח אותי לכאן, ל"עשה זאת בעצמך", מכניסים מטבעות של דולר לדקה לצינור לחץ ורוחצים. (ונזהרים, באופנוע הזה יש נקודות רגישות ללחץ מים) עפו לי 8 דולר כדי להחזיר לאופנוע צורה.

קני לקח חופשה של שלושה שבועות עלה על מטוס ובא לתפוס טרמפים לפארק הדנאלי. בחור סקרן בן 22 שהצליח להבין אחרי עשרים דקות תמימות מה ההבדל בין ישראל לאיטליה (והוא לא היחיד שאני מתפלץ בכל פעם מחדש על בורותו). אבל ברגע שהעברתי לו מה זו ישראל, הוא כבר ביקש דגל להדביק על התרמיל. ולדעתי בשנה הבאה הוא מגיע לביקור בכותל. קני רוכב על אופנועים בבית, השיא לי כמה הצעות לשיפור הרכיבה. והלך לדרכו.

קני התרמילאי מברוז' בבלגיה

למחרת בבוקר התעוררתי עם תכנית מסודרת להמשך. היום אתגלגל רק עד דלתא ג'אנקשן. ואשקיע יותר זמן בהתחברות למסביב. לקראת הצהרים נסעתי לסופר להצטייד במזון ליומיים כמו שאני נוהג. בכניסה פגשתי את בן האוף. בחור בן עשרים ושבע שפנה אלי בשאלות ליד האופנוע.

בן הוא צלם טבע החי בפיירבנקס והוא סיפר לי על תערוכה שערך, עם צילומים מרכס הרי ברוקס תערוכה שנסגרה היום. החלפנו חוויות על הדאלטון. ונפרדנו. באמת פיספוס. לאחר עוד חצי שעה של התארגנות החלטתי לעשות סיבוב רגוע יותר בשכונותיה של פיירבנקס. מזוית ראיה של מבקר בה ולא של מישהו שנמצא בדרך לקוטב. עיר פשוטה.

בתי מגורים בתוככי פיירבנקס

בתי עץ חד קומתיים משולבים במרחב המרכז עירוני. אין כאן ממש הירארכיה של רחובות או צמתים. הכל במין איזון רגוע. ושוב מסתבר שככל שמצפינים ביבשת אמריקה יש יותר ויותר טנדרים. מקדימה בתא סגור הנהג ונוסעיו ומאחור. ארגז פתוח וריק שרודף אחרי הקבינה, כנראה שאנשים כאן מסתובבים עם הרבה ציוד לכל מקום. צירפתי כאן כמה צילומים סתמיים לחלוטין מפיירבנקס, רציתי לראות כמה טנדרים אני מצליח להכניס לפריים מקרי אחד.תשפטו אתם.

ואז יצאתי מהעיר המאופקת הזו לכיוון דרום מזרח. לקראת ערב הגעתי לפארק ממשלתי במבואות דלתא ג'אנקשן, 12$ עבור פינה לאוהל ושירותים נקיים.

התאגרנות ליציאה

יצאתי מחניית הלילה בסביבות 7 בבוקר. חיפשתי ומצאתי תחנת דלק. כמה מבנים לפניה. הי. דגל ישראל! נעוץ ליד דגל אלסקה ודגל ארה"ב. משהו בגודל מלא, ללא שום הצטנעות או איפוק. ככה מול כל הכביש הראשי לפיירבנקס ואחותו. "דיינר הביזון" שייך לבחור בשם אדוארד ריצ'ארדס נוצרי אדוק, אשר בכניסה למסעדה שלו יש שלט הסבר גדול ומפורט למה עם ישראל (אני) נחשבים לעם הנבחר ומדוע על כל נוצרי טוב. להקדיש מאמץ לשמור עלינו כעם וכמדינה. לא כל כך ירדתי לסוף דעתו. אבל בניגוד להרגלי הסכמתי מראש. מה אגיד חברים, להתחיל ככה את היום. כאן בסוף העולם אפילו בלי עזרת חבדניק אחד. זה באמת מרחיב את העורקים. נכנסתי לאכול ארוחת בוקר, אני? ארוחת בוקר במסעדה? בחיי הדרדרות. אבל הייתי סקרן. מצאתי בפנים מקום מכוער לטעמי, המחכה לתכנית "מסעדות בשיפוץ", קפה דלוח, חביתה משעממת ומלצרית שהלקוחות מעניינים אותה כמו מחזור החיים של הארבה. כל אלה השאירו בי טעם מוזר של אכזבה עם גאווה. טוב, עבור 12 דולר קיבלתי ד"ש גם אם עקיף, ממקום שאני אוהב. המשכתי.

מסעדת הביזון בדלתא ג'אנקשן

ביציאה מג'אנקשן החלה לנשב רוח חזקה. אבל ממש. לא יכולתי שלא לחייך חיוך ענק ולקרוא קריאות שמחה בתוך הקסדה, כשנוכחתי שהרוח היא רוח גבית. ראיתי את הגב הכסוף של עלי העצים בשולי הדרך ואת צמרותיהם כפופות לפנים. אני כמו מפרש יושב על האופנוע ועוזר לו להדחף קדימה. לא שמעתי את רחש המנוע, היה כל כך שקט

שימו לב לנטיית העצים. קדימה.

שיכולתי לשמוע כמאמר השיר "את גלגלי טחנות הרוח של מחשבותי". קראתי לזה ברכת הדרך. וככה הדרך נמשכה ונמשכה ומיכל הדלק סירב להתרוקן. לאחר עוד כשעתיים חלפתי על פני מעבר הגבול בין אלסקה ליוקון, קנדה. יש לי זכרון ויזואלי לא רע-נקרא לזה. וזכרתי שהמכונית שהיו בחניה כשעברתי כאן בפעם הקודמת לא זזו מהמקום. אכן מקום סואן… עד לנקודת ביקורת הדרכונים בצד הקנדי עברתי יותר מחמישים ק"מ בתוך שטח קנדה. רוצה לומר: תארו לעצמכם שמגיע מבקר מירדן לישראל הוא עובר דוך בגשר אלנבי וניגש לביקורת הדרכונים רק בין ירושלים לתל-אביב. מעניין האמון הזה. שוב הסתכל עלי שוטר ביקורת דרכונים במבט השמור לגברים אבודים. חייך למראה הדרכון הישראלי ההפוך ושלום. וכקבלת פנים מיידית חוטפים עשרים ק"מ של דרך עפר חצצית. וולקאם באק טו יוקון.

הכרתי את הדרך היטב. כל פיתול שמחכה לי, כל קטע לא סלול. כמעט כל פיסת נוף, אף שהחזית היתה עכשיו בכיוון ההפוך. מה שלא הכרתי הן משאיות שבאו מאחור עם אותה רוח גב מסייעת ובעצם שלחו לעברי עמודי אבק שהקדימו אותן במאות מטרים. לא נותר לי אלא להמתין עד שתחלופנה ולעצור את נשימתי.

אמיליה ודיוויד, שבועיים בדרכים.

שוב דלק בדיסטרקשן-לייק. שוב המלון הנטוש ושוב אותו מוטורגריידר מיישר את החצץ לפני הגשר. ושוב חברי הבלתי נלאים רוכבי האופניים. נאות המדבר האנושיות על הציר. והפעם, אמיליה ודיויד מעיירה ליד אנגקוראג' הם לקחו חופשה של שבועיים ובחרו קטע של כמה מאות ק"מ לרכב ביחד. גם הם פצחו בשירי הלל לרוחות גב. אז למי שרוצה טיפ בנושא משטר הרוחות בקנדה רבתי. רוב רובן של הרוחות הנושבות בחלק זה של העולם נוסעות ממערב למזרח.. למה? אני מנח כי יש סיבה הקשורה לתנאי האקלים עולמיים. ומי שרוצה לחצות את קנדה ומתעניין קצת, יודע שעליו להמנע מהכיוון ממזרח למערב. בוודאי אם הוא על אופנוע או אופניים.

מי שמכיר אותי, יודע שיש לי חולשה לעננים. אז קחו טעימה מפוסט מיוחד בנושא המתבשל אצלי. ה"אלקאן" מזרחה

הגעתי לחניון הקמפינג ממזרח לוויט-הורס עם רדת החשיכה. 730 ק"מ מנקודת היציאה הבוקר. חניון נעים ומסודר במרכזו נחל שוצף המוביל עצמו לאחד מיובלי היוקון (תמסור ד"ש). 12 דולר הוא התעריף הקבוע בתקנות טריטוריית יוקון לשהות בקמפינג ממלכתי. החל לטפטף ואני כמו טירון במארינס מתחתי את האוהל. וחפרתי סביבו תעלת ניקוז. הלילה ישנתי טוב וקמתי יבש לנוכח שכנים שעסקו בסחיטת בגדיהם. קפצתי לבית הקפה "שלי" בווייט-הורס שלחתי קצת מיילים וכמה סידורים בבלוג, הצטיידתי בדלק איכותי ושקית מזון (אבוקדו, לא להאמין מצאתי אבוקדו) והמשכתי לכיוון ווטסון-לייק המוכרת לי. החלטתי לנסות ולהגיע היום עד לעיירה פורט-נלסון (Fort Nelson), מעל 1000 ק"מ מזרחה על ה"אלקאן" או עד שירד הלילה. כבר ביציאה מוויט-הורס עצר אותי שוטר אדיב והתריע באזני כי יש דיווח על שריפת ענק המשתוללת כשמונים ק"מ מזרחית לווטסון-לייק. מה יכולתי לומר לו חוץ מ"תודה"? ויצאתי אל הכביש מזרחה, כן עם רוח גב נעימה. אחרי כ- 450 ק"מ חלפתי שוב ליד יער השלטים בווטסון-לייק, השמש היתה בזוית נוחה יותר אז צילמתי כמה צילומים נוספים, תדלקתי ועלית על המשך האלקאן. חזרתי לפרובינציית בריטיש-קולומביה ואין מה לעשות, באחת השתפר הכביש, שוליו מלאו דשא ופסים טריים של צבע נמרחו בכל מקום על פי הספר. באחת העצירות ראיתי בית על גלגלים. פשוט אוטובוס שהפכו אותו לקראוון ורתום אליו טנדר אימתני.

ג'ינה וקית' בתוך ביתם

וככה ג'ינה וקית' בוואן הבריטים מבלים את חייהם. ניגשתי אליהם וביקשתי רשות לראות את הרכב מבפנים. להבין איך נראים חיים כאלה, למה. וכמה. הם שמחו מאד. שני אלה החליטו כבר לפני שנים שהם אינם רוצים ילדים. ולנוכח גזירות מיסוי בתקופת ת'אצ'ר בבריטניה, הם נטשו. תרגמו את רכושם לשתי השקעות, אחת היא קראוון מרצדס מאובזר בו הם שוהים באירופה חצי שנה והחלק השני, האוטובס המדוגם הזה, המאוחסן בחלקת קרקע שרכשו באריזונה ואליו הם חוזרים כל שנה, לחצי השנה הנותרת, להסתובבות לכל רוח הנראה להם. קית' נהג משאית בעברו ובעל מיומנות טכנית קנה את האוטובוס כגרוטאה ובנה את הכל לבד. ככה החיים שלהם נראים. שניהם אגב בסביבות גיל החמישים. נפרדנו בצליומים וחיבוקים ויללה לכביש.

ביזונים על הציר

ריח שריפה הגיע לאפי. ראיתי בשולי הדרך משמאל עשן עולה מתוך היער הגבוה והדליל יחסית, כלומר היער עמד אך העשב בקרקעיתו היה שרוף. שאריות צבע על הכביש הבהירו לי כי היה כאן לא מזמן מבצע כיבוי אוירי בו הושלכו מהאויר טונות של נוזל כיבוי מהסוג הזכור לי שראיתי בצפון הארץ אחרי מלחמת לבנון השניה.

לאחר עשרים דקות, בצד ימין חבורת ביזונים עומדת בנחת ומלחכת עשב. ביזונים, זן שכמעט נכחד מפאת ציד יתר. מגודל היום כענף חקלאי. אך גם הוחזר לטבע ועדריו משוטטים באיזור. רצועות העשב בשולי הכבישים הזוכות למנת שמש ארוכה יותר, הן כנראה עסיסיות יותר מאלה שבתוך היער ולכן הבהמות הולכות לאורך הכביש ולועסות. מייד אחריהם עוד שני רוכבים צעירים על אופניים. רק עצרתי לשאול אם הם צריכים דבר מה והמשכתי.

ואז מצד שמאל אמא דובה ושני גורים חומים קטנים זעירים יצאו מהיער החרוך בקרקעיתו. דוממתי המנוע ונעמדתי מולם, היה ברור ששעת בין הערבים הזו, היא שעת הארוחה האחרונה לפני השכבת הגורים. רציתי לומר "הדייסה וזהבה וכל הסיפור". רק שהמציאות לא כל כך אחים-גרימית כזו. כל העשב הרך והאכיל ביער הסמוך נשרף או כוסה בחומרים כימיים ולכן פיסות העשב הירוק ליד הכביש היו המוצא היחיד ולמרות חששה המובהק של אמא דובה, היא עמדה וליחכה דשא כשגוריה מנסים כל העת לינוק מפטמותיה והיא שולחת מבטים מודאגים אלי, מנערת אותם בעצבנות גלויה. כמו שאומרים: חתיכת טבע.

אמא אני רוצה לשתות. אוף!… אמא! תגידי לו!

מהעבר השני מגיע עוד דוב לברר מה קורה.

בהמשך חלפתי באיזור פורה והררי יותר אגמים ואתרי נופש אך עדיין דלילות ניכרת בישובים.

אגם מונצ'א Muncha Lake בדרך לטוד ריבר

קמפינג בטוד ריבר

לקראת ערב ממש הגעתי באור אחרון למקום הנקרא טוד ריבר (Toad River) נהר הקרפדה. ושם על הדשא תמורת 18 דולר קנדי קיבלתי מקלחת, גלישה חופשית ברשת ונוף של בריכת עופות מים מרגיעה. אבל הדובים לא יוצאים לי מהראש.

בהמשך: הכיוון משתנה ממש דרומה. אלברטה הפרובינציה העשירה ביותר בקנדה. עיר ההוללים. הרי הרוקיס למתקדמים ושני אנשים צעירים ומופלאים, שקיבלו את פני באמצע אירוע מרכזי בחייהם.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה    

לרכוב בתוך גלויה 

(זה מקום שחוזרים אליו)

לא להכנס ללחץ מהתמונה. פשוט העורך שבי לוחץ להכניס דרמה כבר בהתחלה – פרטים בהמשך

לאחר לילה של שינה נהדרת. התעוררתי לקול מצהלות מנועיהם של כמה אפנועי הארלי דייוידסון, שחנו בסמוך אלי. הכנסתי עצמי לנוהל סדור של קימה, אריזה, רחיצה, טעימת מזון סמלית. בדיקה כללית לאופנוע – כלומר מישוש חלקים לראות שלא השתחרר משהו. קשירת הציוד וכמו גלדיאטור-דה-לה-שמטה, לבישת המעיל, חבישת הקסדה והכפפות ובקפיצה קלה, הופ למרחבים. והיום המושג מרחבים שכל כך חסרים לי, שאני הולך בחיי עם סוג של מחסור קבוע בויטמין הזה. עומד להספג כמו נהר אדיר לתוך מדבר. מהעיירה הופ (Hope) אני מתכוון להגיע עוד היום לעיר הצומת והמחוז פרינס ג'ורג' (Prince George) הניצבת במרכז איקס הדרכים החשובות המגיעות לכל מקום במערב קנדה. ואני מתכוון לרכיבה של מעל 700ק"מ. שיניתי את כוונתי המקורית לעשות לופ מערבי יותר, כדי לעבור בתוך הרוקי'ס הקנדיים. רציתי פשוט לגמוא מרחק. כאמור, לאתגר ולדגדג את התסביך הישראלי המולד שלי – מרחקים/בים.

בתחילה הכביש טיפס באיזורים חצי מדבריים משום מה. איזורים שאינם מקבלים די מים, מפתיע. ויותר מכך הפתיעו אותי דלילות היערות. דלילות שנבעה לא ממיעוט עצים, אלא מאלפי קילומטרים של עצים מתים. זקופים אבל יבשים. כן ראיתי כבר יערות אדומים בצבעי שלכת. אבל עצי מחט ככל הזכור לי אינם עומדים בשלכת. יש כאן איזו מחלה. בתכל'ס ישנה חיפושית שהתפשטה ביערות המחט בצפון אמריקה (ולפי בדיקה שעשיתי כבר, אפגוש באותה בעייה גם בארץ האש בדרום-אמריקה). אין זה משנה מה גיל העץ או כיוון צלע ההר  – מראה מדכא.

המנוע בעבע מלמטה בקול באס נעים כמו זה הבוקע מאקווריום רגוע. פיתולי הכביש טלטלו אותנו בחדווה. התחלתי לשיר. אגב, השיר הכי טוב לשיר בתוך קסדה – הוא שיר שאין יודעים את מילותיו, כי זה המקום היחיד שאתה שר וצורח בקול רם ורק אתה שומע את השטויות שאתה ממציא. אני מתחיל להבין שגלויות תיירות וצילומים מתקתקים על קרחונים ואגמים לא ייצא לי מהמקום הזה. אולי מאוחר יותר מהצד המערבי של הרוקי'ס. לתחנת הדלק ב Hundred mile house  לא היה כוח לתת יותר מה שהיה לה. דלק! שני אנשים עם מבט אטום, קיבלו תשלום ורק אחרי שלושה נסיונות סחטתי מהם "שיהיה לך יום יפה".

לעיר פרינס-ג'ורג' הגעתי לקראת ערב, ומייד התחלתי לחפש חניון להשליך בו את עצמי. וזה לא קל. המקום רוחש חיים עירוניים ענייניים עסקיים. נוסעים מהר, הרבה שילוט פרסום, רחובות מסודרים במשבצות פשוטות ורוב המבנים בעלי עיצוב מרובע, כמו מחסן כזה. המצביע יותר מכל על מקום תכליתי. נכון, לא יכולתי להעמיק בתוך שעה בכל שכיות החמדה שיש לעיר הזו להציע ואני בטוח שיש. אבל זה הרושם הראשון. עצרתי בתחנת דלק מקרית ובחור כבן 18 יצא אל הקור המקפיא בחוץ, כדי להסביר לי בתנועות ידיים איך להגיע לקמפינג מחוץ לעיר. לא הצלחתי למצוא. ואז במקום אחר עצר לי איש רזה בטנדר וואגוניר ישן עם כלב זאב במושב לידו ופשוט הודיע לי שהעונה עוד לא נפתחה וכדאי שאסע לכיוון העיירה וונדרהוף (Vanderhoof) כי שם הוא שמע יש קמפינג פתוח. תדלקתי שוב ושברתי לצפון מזרח על כביש מספר 16. ונדרהוף הנראית כעיר מעבר – על הציר הראשי שחוצה אותה חניונים למשאיות ענק ומלונות זולים, זה אחרי זה – קיבלה את פני בגשם כזה, שנאלצתי לעצור בצד כי לא ראיתי לאן אני מתקדם. ניסיתי לעצור כמה נהגים כדי לנסות לקבל מידע על קמפינג, אך נראה לי שטוב שהם לא עצרו. כי שאלה כזו במזג אויר כזה, והם היו מזעיקים מישהו לאשפז אותי. עם כל הכבוד לטכנולוגיית האיטום של מיטב יצרני הביגוד בעולם. למים חוקים משלהם. והם חדרו לכל חמוק בגופי. עד כאן. מבעד לטיפות הגשם והאדים בתוך הקסדה הצלחתי להבחין באורותיו המנצנצים של שלט MOTEL כמעט כמו סצנה מקליפ לשיר של ליאונרד כהן. נכנסתי נוטף לתוך חדר חם בו עמד בעל המקום במין חיוך שאמר "או קיי. ידעתי שבסוף תגיע אלי"! 67$ בתוספת מס. מה נשאר לי לעשות אלא לדדות בפישוק רגליים, לחדר מאובזר ונעים ולצלול לאמבטיה חמה. ואחר כך התנפלות על כל השקעים בקירות כדי לטעון את שלל המטענים שהבאתי.

סמיואל

זהו, עברתי. אפשר לומר קטע מנהלתי של כמה מאות קילומטרים. רק כדי להתקרב לאותה בריטיש קולומביה שעליה חלמתי. האיזורים הפחות מיושבים, הפראיים. אלה בהם אוכל לפגוש דברים ואנשים אחרים וכך גם קרה.

בוקר רחוץ וקייצי קיבל את פני, כאילו כלום. כבר הכל יבש ובוהק ומחכה. יצאתי להמשך, לכיוון מסלול אותו למדתי כמעט מטר מטר עוד בבית – הקאסיאר היי-ווי (Cassiar Hwy) כביש מספר 37 העולה מצומת קיטוואנגה (Kitwanga) לכיוון צומת וואטסון לייק Watson Lake  מסלול של כ 800 ק"מ.

מצב הכביש התחיל לאותת מצוקה. כלומר מצוקת תחזוקה. הפך להיות מטולא יותר ולעיתים חסר בכלל , שלט מעויין בצבע כתום זוהר פשוט הפתיע אותי מדי פעם בהודעה קצרה – "הדרך הסלולה מסתיימת". ולאחר כמה ק"מ היא, אופס, מתחדשת שוב. לצידי הדרך קפצו מדי כמה עשרות ק"מ מבני שירות שכללו משאבות דלק, חנות אלכוהול (!?) מזכרות ומסעדה. הכל נראה מוזנח וחבוט. וטרם החלטתי אם זה סימן טוב – כלומר זה חי ובשימוש – או בעייתי – לך תדע איזה דלק באמת תקבל כאן. אבל מהבוקר ספרתי לא יותר מעשרים רכבים על הכביש.

לקראת הצהריים המוקדמים השתנה לפתע הכל, מצאתי עצמי בתוך עיר-קייט שכמו נלקחה מטבורה של תעשיית הנופש הכי מצועצעת שאפשר. Smithers שם המקום, מטוסי מנהלים וכאלה קלים יותר, החלו לחלוף מעלי. חניוני ענק של בתים מתניידים ותחנות דלק מצועצעות ומבריקות אחת ליד השניה כלומר יש כאן תנועה. באחת מהן שממנה נשקף הנוף ההררי הכי יפה, עצרתי לתדלק. לידי עצר רוכב על אופנוע ענק – כשאני אומר ענק אני מתכוון ל 2400ס"מק שיושבים מתחת ללוגו של חברת טריומף. ממנו קיפץ איש שחיוך עדין היה משוך בין אזניו. נכנסתי למשרד לצורך הפקדת כרטיס האשראי שלי לפני תדלוק וגם סמיואל הבחור על המפלצת. לחצתי את ידו והצגתי את עצמי. סמיואל בקול חלש ובאינטונציה של אדם שממעט לדבר, סיפר לי שהוא כרגע מובטל. בוקר אחד ללא הודעה מוקדמת סגרו את המנסרה בה עבד, והוא כמי שהגיע לכאן במשבר הכלכלי של שנות השמונים מניו מקסיקו. מוצא עצמו שוב במצוקה. "סליחה סמיואל, מה זה האופנוע המיוחד הזה?" אין לי ברירה. זה הדבר האחרון שמשאיר אותי שפוי, אני גר לבד כרגע בשכונה בכניסה המערבית לעיר בצריף וחצי ממנו זה לאופנוע. סמיואל בן לאם מקסיקנית ואב יליד אחד השבטים המקוריים כאן בקנדה נראה עצוב ומכונס, אבל אסף את עצמו לחיוך שקט מול המצלמה. הסברתי לו את משמעות שמו ,"שמואל" והרגשתי שלפחות תרמתי משהו להרמת המוראל שלו. הוא ליווה אותי עד ליציאה מהעיר ונפנף לשלום כשפנה שמאלה לשכונה העלובה בה גר.

בצהרים הגעתי לצומת קיטוואנגה. בתחנת דלק מאובקת שכל חזותה אומרת "נראה אותך מוותר על תדלוק כאן, הרי לא תגיע לשום מקום". ידעתי שגם במחיר מופקע אני חייב לתדלק. בתחנה פגשתי חבורת אופנוענים שהיו מצויידים כמוני לנסיעת טיול/אתגר ארוכת טווח. מייקל, המשמש פאראמדיק מוטס באלסקה ועוד חמישה רוכבים יצאו מאנקוראג' לפני חמישה ימים. הדרך שהם עשו היא לרדת במעבורת/אניה שהכניסה אותם דרך אחד הפיורדים בחוף דרומי של אלסקה לעיירה היידר ( Hyder)  ומשם הם יצאו לסיבוב של שבועיים לתוככי יוקון ובריטיש קולומביה נגד כיוון השעון.

מייקל מאנגקורג'

אחרי חמש דקות כבר הייתי מצוייד בכרטיס הביקור של מייקל והזמנה להגיע לאנגקוראג' לאירוח מלא. לצערי אמרתי לו כי זה לא במסלול הפעם. וחבל. לפני פרידתנו הזהיר אותי מייקל כי על ציר 37 צפונה ממנו הם הגיעו, הם ראו דובי גריזלי ממש על הציר וכדאי שאקח זאת בחשבון… מייד בדקתי שהסוללות במצלמה תקינות ובזהירות חציתי את הגשר מעל נהר הSkeena בדרכי לטבע שכל כך חיכיתי לראותו.

הכביש היה במצב נהדר. שחור כהה, שוליו צבועים ומסומנים. מורגש כי אני באיזור מועדף לפי דבריו של מייקל. הממשלה הקנדית משקיעה בקטע הזה, כי מכאן מגיעה תיירות מאסיבית של אמריקנים הנוחתים בחוף המערבי של קנדה באניות תיור. זו קנדה הפראית שהם באים לחוות. סביבי התחיל לעלות המסך באיטיות של הופעת בלט קלאסית. הנה שם פסגה מושלגת, הי! הנה כאן אגם קטן, אופס ושם משהו חוצה את הכביש. Moos אייל ענק ואיתו עופר/גדי קטן. אבל עד שהבנתי מה ומי, הם נעלמו בסבך משמאל. זהו עצרתי לתרגול נוהל שליפת מצלמה מהיר. האיזור היה כל כך חי שפשוט השתנקתי מרוב אושר.

השמש לא בדיוק נטתה מערבה, אבל עשתה איזו מחווה כלפי מערב. כי כאמור השקיעה כאן מתרחשת כשעה אחרי חצות. אבל החלטתי לא למשוך מעבר לאמצע מסלול הקאסייר המיתולוגי (בעיני) והגעתי לחניון ממשלתי מסודר ליד אגם מזייאדין (Meziadin Lake). אגם צלול ורחב ובמרכזו אי עמוס עצי מחט, הביט בי כמו קנבס המונח מול צייר. הכל מוכן כאן כדי להתחבר לדמיון שלך.

סביבי כבר נמו אורחים אחרים את שנתם. כמה בעלי קרוואנים וסתם כאלה שבאו בפרייבט. ומעבר למפרצון שני חבר'ה צעירים הניפו את הלפטופ שלהם, כדי להעביר בשידור ישיר לארץ רחוקה דרך סקייפ, את מראה האגם. (בשני אלה עוד אתקל לטובה בהמשך) הי! יש כאן קשר לאינטרנט. גברת ומר ג'אקי, מנהלי החניון שמקבלים כסף מהממשלה שלהם בשביל לעשות חיים (זכיון, המופעל בתקופת הקיץ בשאר הזמן שני אלה באריזונה). ביקשה 5$ לחיבור (שוד) אבל בסוף לא צלח. לפייר וול שלי יש כנראה עוד רכיב סודי שלא נותן לי להתחבר לתאווי בצע. מילא. איזה לילה קסום יורד, ליל חניה כמעט כמו זה של אלתרמן.

כשהבוקר האיר. אחרי מאבק מייגע במבער הפתיליה שלקחתי, כוס תה של התעוררות, ארזתי הכל ביעילות. – אני חייב להפטר מעודף המשקל על המושב האחורי זה מטריד אותי כל הזמן-

יצאתי להמשך הכביש צפונה. שוב כביש רגוע רחב ונקי. והנה אור במראה מאחור. אופנוע. מגיע וחולף על פני בשריקה. צריך להבין שאני לא עובר את ה-90 קמ"ש ובדרך כלל משייט ב-86. הסל"ד קצת מעל 3000. מה שנקרא רגוע. קווין שהיה באמצע טיסת בוקר, עשה סיבוב פרסה וחזר. איש מעל מטר שמונים חייך אלי בחיוך מקסים ובאנגלית הכי אוקספורדית שאל מה ומי ולאן. החלפנו אהלנים והוא המריא שוב. המשכתי הלאה וחלפתי על פני צומת הכביש המגיע מעיר היידר במערב. כאן פניתי ימינה להמשך הציר. לאחר כשני ק"מ לפני מימין רוכב אופניים מדווש באיטיות תוך הנהון רצוף לכביש ולנוף. עצרתי ליד איש צעיר, לא לבוש כמו אחד שיצא ממגזין על אופניים,

אלא הדבר עצמו. לבוש בפשטות כאומר אני מטייל, לא עושה הפקה לתוכנית טלויזיה. גונתר בן 19עובד בהייטק בפרנקפורט לקח חופשה של 3 שבועות ובא עם האופניים למקום הזה. ישן באוהל בשטח. איפה שנעצר. לא דופק חשבון לדובים וליתושים. הפקדתי בידיו מדבקה מהמסע שלי והוא נתן לי ארבע סוללות משומשות כי שלי במצלמה התרוקנו. והנה מגיע קווין מאחור."הי קווין תן לנו צילום משותף" וכך היה וקווין המריא שוב.

קווין פעם שלישית

לאחר הפגישה עם גונתר לא עברתי שני ק"מ והנה מצד ימין משפחת דובים שחורים "יוני, תרגע! סגור מנוע! פתח עדשה. פנה מעט ימינה עצור ללא קול! הנה, הרם המצלמה לגובה כללי ובכיוון כללי." שיט! שוב אדים על המשקף.

כן כן. דובים באים בשלשות.

"פתח את המשקף אדיוט!" הרצועה על הצוואר קצרה, אבל בכל זאת הצלחתי לפתוח את החלון. קליק קליק קליק קליק והגורים שהיו במרומי העץ גלשו למטה ויחד עם אמם נסו לתוך היער. יש! יש לי דובים! מיד הסרתי הקסדה ורציתי לראות מה הצלחתי לצלם. ההתרגשות היתה גדולה משהו. אז באנחה של רוגע המשכתי בדרכי.

הדרך הפכה להיות גרועה ביותר. שלום לאספלט וברוכים הבאים בורות וחצץ על המסלול. אבק בכל מקום. שוליים רכים וסיבובים בהם האחיזה בדרך בספק. רק לפני גשרים, סללו קטע של כמה עשרות מטרים, אבל מיד אחרי זה שטח מחורץ שאתה מזהה ככביש רק בזכות שילוט ההזהרה לאורכו.

אנתוני וסמנטה. האנשים הטובים, הרכב החגיגי שלהם והאופנוע שנעמד בזכותם.

מעבר לאחת הפניות נגלה לפני נוף עוצר נשימה. הרים במרחק ובחזית הקרובה אלי בעומק הערוץ זרם לו נהר בפיתולים חדים. זהו את הפריים הזה אני עושה בעמידה. לא מהאופנוע. העמדתי את האופנוע על רגלית הצד ממש מעל לתהום ועוד טרם הבנתי מה קורה, הוא פשוט קרס והתהפך שמאלה על פי התהום. מתורגל בשכאלה, קפצתי ללא פגע הצידה. ומוזר ככל שזה ישמע. התחלתי לצחוק. ודבר ראשון שלפתי את המצלמה וצילמתי. אין מצב שאני ארים אותו עם כל הציוד הזה. לא שמתי לב למדרון שנוטה שמאלה. קרקע תחוחה שלא לדבר על העובדה שטרם פגשתי אופנוע מהדגם הזה שלא היתה לו בעיית זוית רגלית צד. הכל הפוך. עודי מגרד בראשי והנה מתקרב ענן אבק. רכב ובו שני חברה שרים ומוחאים כפיים מנפנפים לי לשלום בעוברם… הי. מה זה! רצתי אחריהם מנפנף ידי. והם עצרו. חזרו. אנטוני וסמנתה זוג צעיר מאוסטרליה. אלה שראיתים אמש בחניון ליד האגם. ניגשו מיד לעזרה ובתוך שניות האופנוע כבר עמד בחזרה על גלגליו. ממתין שכל הנוזלים יחזרו למקום. נפנפתי אליהם לשלום. והחלטתי. זהו אני מעיף 30 קילו מהציוד! המשכתי לכיוון צפון והנה שוב קווין מנמיך טוס בתחנת דלק בה עצרתי. קווין ממוצא אנגלי הוא אמן מוכשר המצייר ציורים אבסטרקטיים עבור חברה שמשווקת אותם באינטרנט. הראה לי מיצירותיו על האייפון שלו. הוא חי בדנבר קולורדו וקיבל מאשתו 3 שבועות לנקות את הראש. אז הוא עם הr1150gs  שלו בדרך לאינבוק (Invuk) הנקודה הכי צפונית בקנדה (אבל עדיין דרומית לנקודה אליה אני שואף להגיע באלסקה).

היינץ מהיידלברג

שוב הבלעדיות של תחנת הדלק בחבל ארץ זה הוא מכשיר הפקעה שטני. מחיר הדלק גבוה מאד. המשכתי בדרכי ושוב פגשתי רוכב אופניים כמובן מגרמניה, היינץ מהיידלברג. גם הוא עובר את דרך מספר 37 וישן עם הדובים. הוא סיפר לי שבלילה האחרון הם ריקדו סביבו וכל מה שנשאר לו זה להכניס עוד עצים למדורה ולשיר.

הגשרים ברובם בנויים רשת ברזל עבה. אין מקום להוריד רגלית ולצלם באמצע מעבר גשר שכזה.

לקראת סוף היום והכוחות הגעתי לצומת כביש 37 והדרך המיתולוגית ה"אלקאן" ALCAN HWY הדרך בת אלפי הקילומטרים המגשרת בין ארה"ב העיקרית, לאלסקה ועוברת בתחום קנדה. פניתי לכיוון העיר ווטסון-לייק כדי לתדלק ולחפש מנוחה. במרכז העיר יש עוד אתר מעניין יער השלטים. אין לי מושג מי התחיל במסורת אבל במקום אלפי

עמודי עץ ועליהם אלפי שלטים שאנשים הביאו מכל העולם. שלטי הכוונה שתלשו מעיר הולדתם. שלטי המכוניות שלהם, שלטים לזכר משהו או מישהו. מדבקות מזכרות. משהו שידעתי עליו והכנתי עבורו מדבקה משלי. ובטקס צנוע של אדם אחד, סיפחתי את עצמי לקהילת השלטים בווטסון-לייק. הוריי!!

אתר הקמפינג הסמוך לעיר היה לדעתי הפגנת כוח לחוזקם של בעלי המוטלים בה. כלומר המקום נראה זוועה, ללא כל תשתית לתיירים. ככה שאלה שכבר מגיעים לכאן יאמרו לעצמם. אוף איזה מקום. בואו נלך כבר למוטל בעיר… לא אני. אני כבר ישן עמוק בתוך השק"ש הסגול ברקיע של יהלומים.

לסיום: ני מצרף שיר שכתבתי לפני כמה שנים, שאולי מסביר באופן קצת יותר קצבי את החווייה האישית שלי שנקראת לצאת למסע:

ולסיום ממש

ולסיום ממש: ואני מקבל המוני תגובות מקוראים גם כאן בבלוג וגם בתוך הכתבות המופיעות בYnet אני משתדל להשיב כמיטב יכולתי. וכולי הרי תזמורת של איש אחד. מנסה לתת את האנרגיה החיובית במקום הכי דחוף לי באותו רגע. אני אוהב אתכם! כולל אלה שכותבים לי שטויות ואולי לפעמים בסוג של רוע. את כולם! ההנאה שאתם מספרים לי עליה, מעבירה בי צמרמורת. איני רגיל לכזו חשיפה. תודה שוב לכל מי שבא עם רעיונות (מצלמה לשמאליים) להזמנה להתארח. או כאלה שמתקנים אותי על שמות מקומות (סנטה-רוזה שהפכתיה לסנטה-ברברה ועוד). הי וד"ש לסטודנטים שלי במכללת "ספיר" שבשדרות. ואפילו תודה לתלמידי תיכון "קוגל" בחולון על הקשר המקורי איתי. אני ומשפחתי מודים לכולכם מעומקינו.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 25 תגובות, הוסף תגובה    

היופי אין בו קץ

כרגע ביוקון (קבלו תיקון- כרגע כבר בפיירבנקס אלסקה עצרתי לשניה באינטרנט קפה ביציאה צפונה מפיירבנקס רק כדי לעדכן במינימום, עולה הבוקר ל Dalton Highway דרך עפר קשה  – אל תתרשמו מהמילה הייוויי – של 800 ק"מ. בכיוון פרודו-ביי (עם עצירה ללילה ב- Coldfoot) לנקודת התחלת המסע הרשמית. לשם אגיע עוד יומיים) (אפשר להתעדכן במפה משמאל) מאחר ורוב הזמן ברכיבה או באתרים בהם אני מקים אוהל ואין גישה לרשת (או לחשמל בכלל… סוללות מתרוקנות בצ'יק 🙂 עצרתי ב- White Horse באינטרנט קפה לזמן קצוב (סוגרים אוטוטו) ולכן קחו כמה טעימות מהימים האחרונים. מבטיח לעלות בקרוב את כל הסיפור עד עתה. יותר יפה מכל חלום שחלמתי. עוצמה. יופי והנאה חד-פעמית. תיהנו. (געו עם העכבר בתמונה ותקבלו קצת מידע נוסף)

ותודה למאות המגיבים אני מנסה להשיב לכל אחד. שוב כמיטב היכולת.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 24 תגובות, הוסף תגובה