לרכוב דרך הקאלהארי

בשעה חמש וחצי השכמתי. הבוקר אני ממשיך לכיוון נמיביה דרך החלק הצפוני של מדבר הקלאהארי. לשכב שמונה ימים בשני מטרים מרובעים בתוספת גיחות של חמישים מטרים לשירותים ולויי-פיי, הוציאו אותי מהתחום הנשלט של הסבלנות והאופטימיות… כבר בערב הקודם סיכמתי עם אונקה, הבחור שעזר לי להגיע למתחם הקמפינג כי אעזר בו לשאת את הציוד מהמחנה עד לכביש הראשי כדי לחסוך לי את ההתמודדות עם קטעי החול כשהאופנוע עמוס עד כדי 450 קילוגרמים.

כמו כל אדם נורמלי, להזיז בבוקר שרירים שנחו כל הלילה, זה תהליך הסתגלות איטי, על אחת כמה כשמדובר ברגל פגועה. חבשתי את הקרסול והשלמתי את קיפול האוהל והציוד באיטיות זהירה. זוג נמיבי שנפש באוהל סמוך כיבד אותי בכוס תה ויאללה. נעמדתי ליד האופנוע וניסיתי להבין איך ממשיכים מכאן.

בנוסף לקושי להעביר הילוכים עם קרסול מנוטרל, יש בדגמי ב.מ.וו תקלה גנטית בה לעיתים חיישן קריאת מצב ההילוך משתגע ואז לא ניתן להניע אלא אם הוא בהילוך ניוטרל – כלומר רק כשהנורה הירוקה דולקת. ואז בזמן רכיבה שוטפת בתנאי דרך קשים, אם האופנוע כבה – לך חפש את הניוטרל לפני שתוכל להניע… אז שילבתי בעזרת היד את מנוף הרגל לניוטרל, הנעתי והנפתי את הרגל הפגועה מעל לאוכף. ניסיתי להבין איך מכניסים לראשון, לא בעיה, בעיטה קלה בעקב, מנוף ההילוכים יורד שלב. עכשיו איך מעלים הילוכים? כלומר מרימים את המנוף עם פיסת כף הרגל שאינה נשמעת להוראות… גיליתי שיש די מרווח מלפנים וניתן להעלות את המנוף בבעיטה של העקב לאחור, רק צריך לצלוף על עיוור ולסגל קואורדינציה חדשה ביחס למהלך החלפת ההילוכים השגרתי…

זהו, באתי להפרד מהאנשים הטובים בדוכן הקבלה של המאהל. לא יכולתי לצפות ליחס חם יותר. ידעתי כי המקום בבעלות עסקית קשוחה של חברה דרום אפריקנית (כמו הרבה מאד תשתיות תיירות בחלק זה של אפריקה) וכי כל יחס או עזרה מחוץ לפרוטוקול או למחירון, בא באופן אישי מהעובדים השכירים במקום. פגשתי את אונקה שנסע להביא את הציוד מהמאהל. ורכבתי בעקבותיו לכביש הראשי. שם הוא הוריד את כל הציוד לצד הדרך ונפרד ממני בלחיצת יד בעלת 4 שלבים הכוללים אגרוף, לפיתת אצבעות, שילוב אצבעות ובסוף כתף לכתף. נשארתי לעמוד ליד האופנוע מסתכל בערימת התיקים והציוד ושואל את עצמי "מה לעזאזל גרם לי לצאת עם כמות כזו של ציוד?"…

בזהירות העמסתי, קשרתי ועליתי לאוכף. הכיוון הכללי היה דרום מערבה. לאחר חציית הרחוב הראשי של מאון, כמה קילומטרים, הצטיידתי בדלק ומים ולדרך. הנוף הוא מהנופים שעושים לי טוב. בעיני יש סוג של הנאה ושלווה ממפגש עם ארץ צרובה, שורדת, שולחת זרועות של עצים יבשים ועשב קשוח המסמן לעובר האורח כי כאן זה אמיתי: בלי חקלאות, בלי גננות, בלי ממטרות, בלי טפטפות. מדבר הקלהארי מנוקד מלחות וצהוב, סוואנות דלילות מכסות את המישורים העצומים ובסמוך לדרכים,

שדרות של עצי אקציה שטוחי צמרת קוצנית דלת עלים. לאורך קטעים רבים גדרות בקר בנות 4 חוטי ברזל, המעידות כי מעבר להן נמצאות חוות שהכביש עובר בתחומן. מדי כמה קילומטרים חניה מוסדרת הכוללת ספסל ושלחן מבטון ופח אשפה העולה על גדותיו. כשיוצאים לדרך בת כמה מאות קילומטרים יש משמעות לאפשרויות עצירה בטוחה. כלי הרכב העיקריים היו משאיות ענק והרבה רכבי שטח/קמפרים הבליטו את העובדה כי זה אחד מצירי התיירות הראשיים של מעבר בין נמיביה לעומק בוצואנה. כביש A3 במצב מצויין, שוליים רחבים עם פסי הרעדה וקו צהוב וטרי מלווה אותו משני צדדיו. מדי פעם עדרי פילים וקודו חוצים את המסלול וחבורות של חמורים תמימים בוהים בחלל כמעט בכל פינה.

מספר עצירות בדרך – שכללו ירידה בת 10 ק"מ לדרך עפר מהודקת שסטתה דרומה למה שסומן לי במפה כאגם ונתגלה כמשטח מלח יבש. לאורך הנסיעה הרצופה, מתחתי את הרגל הפגועה הצידה מדי פעם ולא ממש חשתי בעיה. בעצירות אילתרתי קומבינציית השענות על האופנוע וירידה מהצד הימיני הלא נוח בדרך כלל. כך למדתי להסתדר עם המצב. אחר הצהריים הגעתי לעיירת המחוז גהנזי GHANZI ישוב בן כ 13 אלף תושבים שלא ממש הצלחתי להבין ממה תושביה מתפרנסים. מקום חם ומאובק ועם זאת מסודר, מתוחזק ובשעת אחה"צ בה הגעתי תלמידים לבושים חליפות ועניבות מילאו את צידי הדרכים. רכבתי למה שנראה לי כמרכז ומצאתי את הלודג' קלהארי ארמס הנחשב

לאחד המוסדות ההיסטוריים של המקום – כנקודה בה החלה ההתיישבות הלבנה בחלק זה של אפריקה ועדיין בבעלות משפחה לבנה החיה כאן ומנהלת את המקום. לאחר בירור קצר הבנתי שהכי טוב לבחור בחלקת אוהל בקצה הצפוני של המתחם בסמוך למקלחת מצויינת ובצל עץ פלפלון עצום. לאחר הקמת האוהל. נטלתי את מקל התמיכה שהבאתי ממאון ויצאתי לחפש מי נגד מי במקום. ממש ממול, מרכז קניות בסיסי שכלל סופרמרקט מלא כל טוב בו הצטיידתי במזון טרי ושבתי בהליכה איטית לאוהל. בחזית המתחם עמד שלט גדול בו הייתה רשימה של כל בתי העסק בעיירה בהם ניתן לקבל בחינם קונדומים.

כן, בבוצואנה אחוז גבוה של האוכלוסיה חולים באיידס והממשלה מצאה דרך פשוטה ויעילה לעזור לאזרחים לא להדבק.  פרט להסברה וחינוך, היא מחלקת קונדומים בחינם. בדרך חזרה למאהל שלי ניגש אלי בחור צעיר ושאל אם אני צריך עזרה. שמחתי אך כנראה ניכר עלי שאני חושש… הוא צחק ואמר אל תדאג, אני משמש כאן כמורה בבית הספר התיכון וכולם מכירים אותי והוציא תעודה כלשהי… הוא נשא את שקית הקניות עד לאוהל שלי וסירב לקחת תשר. עוד איש טוב בדרך.

את שעות הערב ביליתי בסלון בית המלון ישוב על כורסא טובענית כשלפני הדום מורם, עליו הנחתי את רגלי המעצבנת, בצפייה עם חברים מקריים במשחקי כדורגל. איני חסיד של כדורגל, אך כאן באפריקה מאז הגעתי לאוגנדה, הדבר הזה מלווה אותי כמעט בכל מקום בו יש שקע חשמלי. אני פוגש טירוף כדורגל של ממש, בעיקר משחקי הליגה האנגלית -ישנים וחדשים. זו הייתה חווייה מבהילה, כי הגברים סביבי שאגו, צרחו, מרטו שערות וקפצו בעיניים נוצצות, מצטלבים, מתחבקים או נובחים קללות בשפה לא ברורה, לאחר כל מהלך שנראה על המסך – כאילו מדובר בצפייה ישירה באסון דוגמת נפילת התאומים וכולה מדובר בהקלטה של משחק בין טוטנהם לצ'לסי מלפני שנתיים.

במדבר הלילה יורד לאט. לא כי הזמן עובר לאט, אלא כי שמש זה כל מה שרואים, ומעקב אחרי תנועתה הוא טקס של טמטום נעים, הדומה למעקב אחרי מחוג הדקות בשעון: הוא זז, אבל לא ממש מבחינים בכך ולכן כל דקה, נראית שעה… חצי שעה לפני נשיקת האופק, מתחיל פסטיבל צבעים המגרה להרים מצלמה, מה שהפך זה מכבר לז'אנר נלעג של מיליארד צילומים המחזיק אגף שלם בשרתי הזכרון של פייסבוק. לדעתי אין חבר פייס שלא חטא מתישהו בצילומי שקיעה ובמדבר (כמו גם בלב ים לדעתי) מבינים את הנויאנס החזותי שלעולם לא יחזור על עצמו. כאן במדבר יש גם מקום למרד, לכן נמנעתי מצילום השקיעה…

הלילה עבר בשקט יחסי ושינוי פוזת שכיבה ללא התעוררות מיותרת. בשעה 6 כבר הייתי על האופנוע לא לפני שפגשתי זוג דרום אפריקנים על רכב שטח שיצאו מבונגלו סמוך והבחור ניגש אלי ולחץ את ידי בחום באומרו: "אנחנו אוהבים את ישראל… אתם הייתם היחידים שלא ניתקתם איתנו את היחסים כשכל העולם היה נגדנו בתקופת האפרטהייד"… לא בטוח שהוא מייצג את הרוב בדרום אפריקה. אבל שיהיה.

בתחנות הדלק בבוצואנה אתה נדרש לדומם את המנוע ולרדת מהמושב בשעת התדלוק. הטענה היא כי אם תתחולל שריפה לפחות תוכל לברוח. אני חושב שהם כנראה שבעי נסיון עם רוכבים שמילאו דלק ונתנו בגז מבלי לשלם. בתחנה ביציאה מגהנזי הסכימו שאשאר על האופנוע, כי נתתי בידי המתדלקת את המפתח עד לאחר התשלום…

הבוקר החל בקור מקפיא. כמה עדרי קודו וזברות רעו בשולי הכביש הראשי וראשיהן של ג'ירפות חינניות הציץ מבעד לצמרות עצים יבשים בשוליים הרחוקים. כביש A3 המשיך לכיוון הגבול הנמיבי. לאט החום עלה ובשעה 11:00 לערך כבר הייתי צריך להתקלף לנוכח כמה חמורים חמודים שעמדו ונעצו בי עיניים סקרניות. בעיקרון אני בדרך לווינדהוק בירת נמיביה בה יש סוכנות אופנועי ב.מ.וו. הראשונה מאז המוסך של כריס בניירובי (!) שם אני מתכנן להכניס את האופנוע לבקרה וטיפול קטן.

ובמלאת כ 200 קילומטרים איטיים ומלאי אופטימיות, הגעתי למעבר הגבול בין בוצואנה לנמיביה ליד העיירה צ'ארלס היל. פרידה מהירה מהצד הבוצואני המחייך ונעים התהליכים ויאללה בתוך סופת אבק שעלתה לפתע, לצד הנמיבי של הגבול מרחק של כ 300 מטרים. כאן הכל נראה עלוב יותר. מבנה מחלקת ההגירה קצת מרושל ואת פני קידמה פקידה חייכנית ונמרצת שהטביעה חותמת יפה על הדרכון ובבואה למלא את הפרטים הרימה אלי עיניים ואמרה "אבל אין לך ויזה?"… כן אין לי ויזה תעשי לי אחת… בקיצור, הסתבר לי כי לא ממש הכנתי שיעורים. ישראלים צריכים להסדיר ויזה לנמיביה בשגרירות ולא במעבר הגבול, לא עזרו תחינות ועזרה של כמה נהגי משאיות שקראו למנהל תחנת הגבול לנהוג בי בהתחשבות. כלום. תחזור לבוצואנה סע לגבורון בירת בוצואנה שם תגיש בקשה לויזה לנמיביה ותחזור! נו שטויות כולה 800 ק"מ לכל כיוון בגלל טמטום ביורוקרטי ילדותי ומטופש. חזרתי בלי כעס לצד הבוצואני שקיבלו אותי בחשדות השמורות למבריח סמים או אופנועים… נתנו לי ויזה לשבוע. ושוב חזרה לכביש A3 ואז לכביש A2 לכיוון גבורון. חתכת רכיבה של 800 ק"מ והיום כבר מתייצב על שעת סגירה. שמתי את פני לכיוון העיירה קאנג KANG מרחק של עוד כ-400 ק"מ וכמו בוצואני וותיק חזרתי לאמא מולדת על תבניות הנוף המוכרות לי. בכניסה לעיירה יש תחנת דלק וצמוד אליה מתחם שלם של לודג' ומסעדה פשוטה ומאחור מימין בתוך החצר הגדולה, רחבה להקים בה אוהלים. בכניסה לתחנה מיקמו פסי מתכת למניעת כניסת בעלי חיים – כמוב בשערים של שטחי מרעה. לרגע לא שמתי לב והגלגל הקדמי נלכד בין הפס החיצוני לקורת הבטון ואני תקוע. ניסיתי למשוך עצמי מהמצב על ידי הנעת האופנוע לפנים ולאחור ורגל שמאל הארורה החליקה לחריץ הסמוך. שיט! אחד העובדים בתחנה שעמד לידי קרא לחבריו והם יחד משכו את האופנוע מקדימה וחילצו אותי בשלום. לאחר תדלוק כבר בחשיכה, הקמתי האוהל במשטח החולי מאחורי התחנה. הייתי שם לבד. עשרה מטרים מהאוהל מצאתי מקלחת חמה ונהדרת ויאללה לשק"ש.

הרכיבה לגבורון הייתה סיוט של כאבים שלא נתנו לי ליהנות מבעלי החיים ומהנוף והמקומות לידם חלפתי. בלילה כל רגל שמאל התנפחה כמו עמוד, כמעט ללא החיטובים שמפרידים בין שוק לירך. חיסלתי שש גלולות נגד כאבים ולא עזר כלום. כעבור עוד 400 ק"מ של קאלהארי הגעתי לגבורון, עיר יפה הצמודה לחלקה הדרומי של בוצואנה, הכי קרוב לגבול עם דרום אפריקה הירוקה והשופעת – משהו שהזכיר לי את קרבת הישובים הקנדיים לגבול ארה"ב בגלל תנאי האקלים – ניכר כי פרנסי גאברון עושים מאמץ לשוות לה קו רקיע מערבי.

בניינים גבוהים במרכז ושכונות ירוקות של בתים חד קומתיים נאים וחצרות מטופחות. לאחר ברבור באחת השכונות כתוצאה מכתובת לא מדוייקת שהיתה ברשותי, עצרה לפני מכונית גולף בה נהגה אשה כבת חמישים, ראשה מקורזל בשכבת שיער של חצי ס"מ ושאלה אם היא יכולה לעזור לי, כי נדמה לה שהלכתי לאיבוד "אופנועים כמו שלך לא מסתובבים בשכונה שלנו"… והראתה לי את הדרך הקצרה למרכז העיר. שם לאחר עוד ברבור וחצי מצאתי את שכונת השגרירויות ואת שגרירות נמיביה רק מה, הם בהפסקה, יחזרו בשעה שלוש. חיכיתי בחוץ נשכבתי למרגלות חומת אבן מתחת לפיסת צל כשרגלי הדפוקה מורמת על תמוכת האופנוע. בחור לא צעיר ניגש אלי ואמר שהוא השומר של השגרירות ושאל אם יוכל לעזור… "בטח. אולי תאפשר לי לחנות בצל בתוך מתחם השגרירות?"… הוא לא יכול היה, אך חזר לאחר כמה דקות עם בקבוק מים קרים, דקה אחריו הגיע עוד גבר צנום מכוסה צלקות והביא עוד בקבוק ואמר שהוא עובד בתחנת רחיצה ידנית לרכב ממול וראה משם שאני בצרות… בחיי עוד רגע הייתי בוכה.

כעבור עוד כחצי שעה הבנתי שאני צריך לחשב דברים ולקבל החלטות. וחשוב היה לי לשתף את גלי בהחלטה שלי לגבי ההמשך כי מוסי שהיה בקר התנועה שלי מרגע יציאתי מהארץ – כלומר דיווחתי לו בכל יום על יעדי הרכיבה שלי והלו"ז כבר התחיל לשאול שאלות מביכות על "מה קרה שאני מרביץ מרחקים כאלה בלי לעצור…?" וכך קיבלתי החלטה והודעתי גם לגלי, שאני מוותר על הכניסה לנמיביה וכמובן על הויזה לשם וחותך עוד באותו יום לתוככי דרום אפריקה, מנסה להשיג עזרה לעצמי וגם לאופנוע ויצאתי לכיוון מעבר הגבול מרחק של 4 ק"מ דרומה מגבורון. המעבר היה מהיר ופשוט. הבוצואנים פשוט נהדרים במנהלות הפשוטות והדרום אפריקנים אף יותר. חמש דקות ללא שום סיבוכים, חותמת ויזה לשלושה חודשים הוטבעה ואודרוב למדינה הדרומית ביותר ביבשת. כבר הייתי שחוט ממש וחיפשתי מקום להסתתר בו ולהרגיע את המאמץ הפיזי. כמו שעברתי את הגבול, הכבישים קיבלו שדרוג מדהים. שמתי פני לעיירה זיראסט ZEERUST הקרובה ביותר שם ודאי אמצא פתרון. הגעתי לקטע כביש בסלילה. הדהימו אותי הסדרי הבטיחות, ההתראה, השילוט והתנהגות הנהגים סביבי. הכל מואר, גדול, בולט, מכבד, נהגים מנומסים מרימי אגודל. כשרכב בא מאחורי ירדתי לשול כדי שיוכל לעקוף – מייד עם העקיפה הוא היה מדליק אורות מהבהבים כאות תודה. וואלה, מדינה מתוקנת. באחד הקטעים בו עמדתי בפקק בתור אחרי כעשרים רכבים, ראיתי במראה טנדר משטרתי מהבהב מגיע מאחור וזזתי הצידה. הוא נעמד משמאלי ומתוכו הביט אלי שוטר, שאל מאיפה אני מגיע. "ישראל" אמרתי… ולאן אני מתכוון להגיע. אמרתי כי אני מחפש מקום ללילה. הוא לא היסס ואמר שאני יכול לבוא לישון בלודג' שלו ושל אשתו בכניסה לעיירה וכך היה. רכבתי בעקבותיו של אפי (Api) שהיה שוטר ביחידה למלחמה בסמים של המחוז. בגב הרכב בכלוב מדוגם היה כלב גישוש בלאד האונד ששימש אותו בעבודתו. הגעתי בעקבותיו למתחם (בשם מאונטן-וויו) שנראה כמו חצר שבעליה מילאו אותה בחדרי צימר נוחים ומאובזרים, ממש כמו שניתן למצוא במושבים גליל אצלנו.

העיסקה כללה ארוחת בוקר וקיבלתי תעריף של 50% שעמד על 300 ראנד ללילה שהם כעשרים דולר. כאן כבר הרשיתי לעצמי להתפרק קצת. אפי איש גדול מידות ממוצא בורי היה סקרן ומלא אמפטיה, התפעלות והערצה לישראל. ואף שלא התכוונתי, טרח בכל רגע לכבד אותי בבירה וביחס חם כולל הצעה לקחת אותי בבוקר לרופא במרכז העיירה. הצעה שויתרתי עליה כי ראיתי שהנפיחות יורדת עם המנוחה. נשארתי שם יומיים נעימים שאחריהם רכבתי לכיוון סנטוריון CENTURION השייכת למרחב האורבני העצום המרכיב גם את פרטוריה ויוהנסבורג. שם יש מרכז שירות של אופנועי ב.מ.ו.

שוב, הכבישים המטופחים, הרחבים. הנהגים הגומלים לך בגינוני תודה מרחיבי לב והנווטן הביא אותי עד לשערי הזכיין של אופנועי ב.מ.ו בעיר. כשאגב יש יותר מזכיין אחד כזה ברדיוס העירוני העצום.

חנות ענקית המכילה כל טוב אופנועני שעולה על הדעת. אופנועים משומשים וחדשים, ציוד רכיבה, חדרי הדרכה, חנות יד-שניה והמקום שוקק אנשים כאילו מחלקים שם פאסט-פוד. מקום כלבבי. עם הגעתי לחנייה בה עמדו כמה דגמים חדשים כסוג של פרומו מול דלת הכניסה, רבים מהנוכחים עצרו מה שהם עשו ובאו לבהות ולשאול שאלות. האופנוע המטונף ועמוס הציוד בלט בין האופנועים החדשים והנקיים. נכנסתי צולע לעמדת הקבלה ואיש צעיר ניגש אלי בחיוך וקלט מייד עם מי יש לו עסק. קרא לעוד בחורה והיא הובילה אותי לבית הקפה בחלל המכירות שכלל שולחנות, בר, מלצרים, כמובן קפה, חטיפים, עוגות ובכלל כאילו מדובר בארומה… לקחה ממני את הקסדה והמעיל וחזרה עם מפתח הלוקר. אחריה הגיע ג'אסטין מנהל השירות והמכונאי הראשי, הציג עצמו כאילו מדובר בהגשת כתב אמנה של שגריר ושאל מה צריך לעשות. הסברתי לו בפשטות והוא הלך. הוקפתי בכמה אנשים שבאו לשאול שאלות בעיניים נוצצות, כשהמילה ישראל שוב הייתה המוטיב המעורר והמלהיב ביותר בתשובותי. שתיתי קפה (בתשלום סמלי כמובן) וכדי לבאס אותי ממש (ובטח אתכם) נחשפתי למחירי האופנועים החדשים בדרום אפריקה. (תשבו רגע) אדבנצ'ר 1200 חדש מהניילונים, עולה כ-65 אלף ש"ח!… אנשי מכירות עלו אלי לרגל מדי פעם לשאול אם אני מעוניין לקנות איזה פריט, כי יש להם עכשיו מכירה מיוחדת שחלק ממנה הולך לתרומה לקהילה. בקיצור פינוק. כעבור כשעה חזר ג'אסטין עם המפתח ואמר שהאופנוע מוכן בחזית.

ביקשתי מהאנשים בקבלה לעזור לי למצוא קמפינג מומלץ ובטוח בסביבה. ואכן נמצא כזה בפארק סמוך כעשרה קילומטרים צפונה. האיזור כולו הוא סבך מטורף של כבישים, שושנות מחלפים ואינספור מפעלים, בתי עסק ענקיים, סוכנויות רכב, שכונות מגורים צפופות גם של לבנים וגם של שחורים, שעדיין למרות ביטול האפרטהייד, חיים בגטאות משלהם. זרמתי לכיוון הפארק כשבכל רמזור בו עמדתי מצאתי לפחות עוד שלושה אופנוענים שהתקרבו אלי לתת צ'אפחה על הכתף ושלושה נשארו לרכוב איתי עד למתחם הקמפינג לוודא שאגיע בשלום. גדולים! שם תמורת 8 דולר קיבלתי פיסת דשא ליד כמה אוהלים של אנשים שכנראה זו צורת המגורים שלהם. ראיתי אוהלים פשוטים מאובזרים בתאורת חשמל, מטבחון מיטות ושטיחי פלסטיק וזוג יושב שם עם טלויזיה ומיקרוגל. שניים ניגשו לברר מי ומה נחת לידם ואחד הביא לי לחם שאשתו אפתה.

לפני השינה עוד הספקתי להכין את האורז האהוב עלי עם רסק עגבניות ופילפל צ'ילי חריף והשריפה בפה חיפתה על הכאב העמום ברגל… בבוקר אחליט אם להמשיך ישירות דרום מזרחה לקייפטאון או לחתוך קודם מזרחה לכיוון הקרוגר פארק.

—————————————–

הערה: הפרק הזה נכתב לאחר חזרתי לארץ. כחודשיים לאחר הפגיעה. עם הגעתי לכאן פניתי לבית החולים (לפרופסור סלעי המקסים, מנהל המחלקה האורטופדית בבית החולים איכילוב) ובבדיקה/צילום נוכחתי לדעת כי העצם החיצונית, הפיבולה, נשברה בחלקה התחתון ועוד איזה ציפ נחתך בחלק אחר בעצם בעקב…

לטענת הרופא שבירך אותי בתואר לא מחמיא (אך בעיני מאד מחמיא) וטען שאם הייתי מגיע לטיפול בבית חולים ביום הפגיעה, היו מכניסים אותי מייד לניתוח עם כל המסמרים והקיבועים (ואז האופנוע היה ננטש בשום מקום… וגלי, הבנות והחברים היו מוטרפים לחינם). למזלי, נקטתי כנראה מהלכי שמירה, חבישה וטיפול נכונים. וכרגע אמצע דצמבר 2016 הרגל בדרך להחלמה וחיבור מלאים.

---

———————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליוני בן שלום

————————————————————

 

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

כמעט אוקוונגו וקצת צרות…

 

הגעה למאון בוצואנה
בוקר במאהל החולי של נאטה לודג'. אני מתחיל סופסוף לאסוף אופטימיות והנאה מוחשית מהמסע הזה. תחושה של דברים צפויים, אנשים נורמלים שלא מתעלקים והאופנוע מתפקד סביר פלוס פלוס. לאחר לילה נעים שכלל ריחרוחים של בעל חיים כל שהו מעבר לבד הדק. לאחר הקפה הטורקי החריף שאני שומר עוד מהבית,  גיליתי שמגן הבוץ של האופנוע תלוי על בורג אחד מתוך 3. ממש כמו הסיפור שהיה לי בבארה-נאבידד במקסיקו ב-2009. הסרתי אותו וקשרתי בחוט ברזל לארגז מימין. יתוקן בארץ. ולא הבנתי את הרמז לגבי היסטוריה שחוזרת על עצמה לקראת מה שעוד היה צפוי לי בהמשך היום…

יצאתי בסביבות 10 מנאטה לכיוון מאון MAUN עיר הבירה של האוקוונגו. אולי השיא במסע כולו. עוד בטרם מלאו 10 ק"מ וכבר פגשתי 20 פילים ועדר זברות שפרץ ללא התראה מהסבך מימין וחצה בדהרה מבוהלת את הכביש.
מאז הייתי נער, "אוקוואנגו" Okavango הייתה מילה מיוחדת בשבילי. משהו כמו "טימבוקטו" או "טיירה דל פואגו" או "קמצ'טקה", מילה טעונה כל טוב זאולוגי, בוטני והרפתקני. האוקוונגו הוא נהר שנשפך למדבר. נהר שחושב מחוץ לקופסה. שזורם נגד הזרם. שממחיש שלא כל הנחלים זורמים אל הים, שהוא ההצדקה הכי קרובה לאיך שאני מנסה להגדיר את מה שאני רוצה לעשות עם חיי. כאן הבסיס האידאולוגי להתחלות של אגדות. על פילים ארוכי צוואר כמו ג'ירפות או זברות מעופפות ואולי קרנפים שהולכים לאחור וקופים עם סנפירים. אולי זה המקום היחיד בעולם בו יש לגיטימציה לשונות ושבירת חוקים. זה המקום שאני בדרך אליו.
רכיבה נינוחה. פה ושם שוב פילים לעסו לאיטם עשב. הרבה בנות יענה רצו במרץ לצד האופנוע וכביש לוהט בתוך מישורי סוואנה מדבריים ומלחות עד האופק. כעבור כ-150 ק"מ, החלטתי לסטות מהכביש לחורשה בה הזדקרו כמה תילי טרמיטים. כיביתי המנוע והתיישבתי על גדם עץ שנפל באיזו סערה ישנה. התיישבתי במין אנחה קולנית בסגנון "איזה כיף המקום הזה" ולא עשיתי כלום. הבטתי לפנים אל מישורי העשב היבש המוכתם באיים שחורים של שריפות שחלפו. עלים נשרו בעקלתון ובאיטיות מעץ השיטה המצולק שלפני. ישבתי בשקט והקשבתי. הקשבתי לדממה המנחמת סביב, לאיוושת הרוח שפרעה לרגע בתלותית האבק למרגלות קן הטרמיטים המנוקב. הבטתי בתיק התמונות של המשפחה ואלה שצילמתי ביומיים האחרונים באייפון וחייכתי בסיפוק וגעגוע …

הגעתי למבואות מאון ב-14:30. עיר שטוחה עם רחוב אחד של כמה ק"מ ונהגים מנומסים והמון תיירים מדוגמים בצבעי חאקי בהיר בכל פינה.
כיוונתי צפונה לקמפינג בשם אולד-ברידג׳ שקיבלתי עליו המלצות. משהו כמו 16 ק"מ מצפון. הגיפיאס הוביל אותי אבל לא מצאתי את הכניסה עד שראיתי שלט דהוי מימין הדרך ובו מצויין שהאתר נמצא 5 קמ מזרחה בתוך השטח וההגעה אליו היא בדרך עפר חולית. נו. תודה. לאחר ארבעה ימי חולות בטנזניה, החלטתי שאני לא נכנס לדרכי עפר חוליות לבד. הספיקו לי הנפילות ותהליכי ההרמה של האופנוע, ששלחו אותי להתנסויות סזיפיות של סבלות וקשירה שוב ושוב. אז חזרתי לאחור לחלופה, מחנה אוהלים בשם אאודי-קמפ, שאת השלט המכוון לשם ראיתי כמה ק"מ קודם לכן. הכניסה לקמפ היא משהו של 400 מטר מערבה מהכביש. רק מה. קטע חולי. נכנסתי לצד השמאלי של הדרך בעדינות ובאיטיות של הליכה כששתי רגלי הולכות משני צידי האופנוע אולי חצי קמ"ש ואז מישהו, כנראה רכב שהתעצבן שאני איטי כל כך, הכניס לי מכה קלה בצד ימין מאחור. אולי ניסה לעקוף מימין, לעולם לא אדע, ניסיתי לחמוק מנפילה אז הגבתי עם גז חזק. זיגזג קצר ומטורף וחסר שליטה ופשוט הוטחתי שמאלה כמו משקולת אחרי כעשרה מטרים. רגל שמאל נלכדה מתחת לאופנוע בין הצילינדר השמאלי הרגלית ובסיס האגזוז, כשכף הרגל מסובבת בחוזקה לפנים הגוף כלומר ימינה ועוד קצת גם לאחור – ממש סיבוב של מעל 45 מעלות. הרגשתי שמשהו שם התפצלח כהוגן או נמתח הפוך לכיוון המפרק או נשבר. הכאבים היו איומים ופשוט איני יכול לזוז. התחלתי לצעוק כמו משוגע. למזלי, זעקותי נשמעו – היו אנשים בבתים הסמוכים. מעין שכונת עוני בשולי העיר וגם נהג מונית שעבר בדיוק, עצר לסייע וכעבור כ-3 דקות שנדמו לי כמו נצח, ראיתי מעלי קבוצת גברים מושכת את האופנוע.

זהו. הבנתי שאני מסובך חזק. אם הרגל שבורה, אני צריך להתחיל לגלגל מנהלות ומה שהעסיק אותי לא היו הכאבים, כי אם איך לעזאזל אני מודיע לגלי שגם ככה קשה לה עם כל ההרפתקה הזו ובטח לאחר מותה של מאשה לפני שבועיים, איך אני מספר לה ולבנות על ההסתבכות ואיך אני מחזיר את האופנוע לארץ. במאמץ מטורף הצלחתי לעמוד. כשישה גברים צעירים תלו בי מבט מודאג ומלא אמפטיה. עשיתי צעד קטן ועוד אחד… לא חשתי דקירה או תנועה שאינה תנועת מפרק – כלומר לא נוצר לי עוד מפרק בשוק… על ידי שבר פתוח והחלטתי שאמנם הקרסול כואב תופת, אך זה נקע ולא שבר. שכנעתי את עצמי ולא מעניין אותי גם אם זה לא כך. האנשים סביב עזרו לי להרים את האופנוע, הנעתי אותו בהילוך ראשון ובהליכה צולעת לידו משמאל, כשהם תומכים מימין ומאחור, התקדמתי בנתיב החולי לכיוון הקמפ.

הרגשתי דה-ז׳אבו להתהפכות באטקמה ב-2009 אך הרבה יותר קשה. בינתיים האנשים סביב התפזרו. ביקשתי מנהג המונית שיקפוץ למחנה ויבקש שמישהו יבוא לעזור לי ואכן הגיע בחור בטנדר קטן ועזר לי ליצב את האופנוע בעת שהובלתי אותו למתחם החולי גם כן. איכשהו התיישבתי עליו והגעתי לריספשן, סככת קש עם דלפק עץ שנחטב ידנית. היה חם מאד. חמסין יבש כזה. נעמדתי כמו על שיפוד מלובן שכאילו נעוץ בקרסול שמאל מול הפקידה וניסיתי לדבר… התעוררתי, מישהו שפך עלי מים בעדינות מבקבוק מים מינראלים ועזר לי לקום ולהתישב בספסל הסמוך. התעשתתי וביקשתי לדעת כמה עולה לבנות אוהל במתחם. (המחנה כולל כמה בונגלוס, עמדות לרכבי שטח וקראוונים, מסעדה ובריכת שחייה והוא גובל בשולי נהר הטמאלאקאנה בפאתי דלתת האוקאוונגו) הפקידה שאלה ללא הפסקה אם לקרוא לרופא.

חייכתי כמו אידיוט בביטול ורק אמרתי "אונלי ווטר פליז" הבנתי שאני צריך להתארגן מהר לפני שפרץ האדרנלין יפוג וכאבים יתגברו ומה שלא קורה שם בתוך המגף השמאלי, יתחיל להתנפח. החלטתי לקחת אוהל גדול עם מיטה, לפחות ליום הראשון כדי לראות מה המצב ולהערך. והמחיר שוד: 35$. הבחור שעזר לי בהובלה ניגש בכל זאת לראות מה שלומי. הוא עזר לי למשוך את המגף ואת מכנס הרכיבה ונתתי לו טיפ של 50 פולה שהם 4.5$ בערך.

מצאתי מוט עץ באורך כמטר וחצי והפכתי אותו לקב עד לשירותים שכללו גם מקלחות למזלי. משם דידיתי עוד כמאה מטר לבר בקצה המתחם התיישבתי מול הברמן וביקשתי שקית עם קוביות קרח שראיתי מציצה מהארגז לידו. הנחתי אותה על המקום לחצי שעה לסרוגין. בלילה ישנתי עם רגל מורמת על ארגז האופנוע. המזל הגדול היו המגפיים הגבוהים והקשיחים שספגו את רוב הטראומה וגם החול הטובעני שריכך את הנפילה, שאם לא כך, זה היה מסתיים בשבר פתוח לא פחות. ושוב למזלי, שפורפרת הטראומיל הייתה במקום נגיש. מרחתי כמה פעמים.

והבנתי שגם הברך השמאלית נפגעה כהוגן ובעצם אני לא יכול לזוז לפחות כמה ימים. הלכתי בעזרת המוט שמצאתי לנקודת הוייפיי בבר, שתיתי בירה קרה והצלחתי ליצור קשר עם הבנות והפייסבוק ולהתבדח עם גלי בסמס. שוב שמעתי דאגה בקולן ואי נחת מצד גלי – ולא ידעתי את נפשי מרוב צער – איזה חרבון! למדתי לא לזלזל בחושים של גלי – טעות כמו הפעלת הביטוח למשל, כדי לעשות בדיקה אצל רופא בסביבה… וגלי עולה על מטוס לכאן. כל מהלך כזה לפני שהתמונה ברורה לי ויתחיל לחץ נוסף מיותר מהארץ שרק יקשה עליהן ועלי. עצם יכולת הדריכה הוסיפה למורל וחיזקה את התחושה שלא מדובר בשבר. בקבוק הבירה הקרה הרגיע אותי. וצחקתי עם הברמן בידיעה שיהיה בסדר, אשתלט על העניין ואחזור למסלול.

באוהל עטפתי את הקרסול בנייר טישו ועם האיזולירבנד השחור הרחב שתמיד איתי בארגז הכלים, חבשתי בלחץ את הקרסול סביב סביב.

כשקמתי בבוקר נראה שהנפיחות ירדה קצת וכל הזמן אומר לעצמי שיש גם משהו חיובי במה שקרה… זו מנוחה שנכפתה עלי שגם כך הייתי זקוק לה מתאמץ להביט באופטימיות ולקוות שהאבחנה שלי נכונה. אחכה כאן לפחות עוד 3 ימים ואם צריך אז שבוע. יש לי עוד ארבעה שבועות להגיע לקצה בקייפטאון. מחר אעבור לאוהל שלי. שהקמתו במתחם עולה רק 7$ ללילה ואתן לרגל להרגע. מכאן אחתוך ישירות לווינדהוק בנמיביה לטיפול באופנוע. ומשם ישירות לקייפטאון. זהו לצערי, נראה כי המסע האתגרי מסתיים כאן ועכשיו אני צריך להגיע על הגלגלים שלם לקצה וגם אגיע – "ביי הוק או ביי קרוק" כדי לטפל בעניינים. משלוח האופנוע כולל נחיתתה של גלי והשכרת רכב לטיול המשותף שתכננו בדרום אפריקה.

…חלפו 8 ימים מזוויעים. כף הרגל החליפה צבעים משטפי דם שנגרמו מקריעת רצועות – קראתי על התסמינים בכמה אתרים של אורטופדים – היא התנפחה והתכווצה חליפות. עובדי המתחם כבר הכירו אותי וליוו אותי בדאגה בכל פעם שראו אותי צועד ממקום למקום. לאחר יום הקמתי את האוהל שלי במשטח בטון שקיבלתי בסמוך למקלחות. האופנוע חנה בשקט צייתני לידי. וקתרין, מנהלת המשמרת, דאגה להביא אלי קו חשמל, בו טענתי את החפיצים. שכבתי רוב הזמן על גבי. רגלי מונפת מעט על ערימת ציוד. ושמעתי מוסיקה. מדי פעם יצאתי לנשום או לבשל אורז או פאסטה בכירת הבנזין שלי וביקשתי שיביאו לי מים לשתייה. באחד הימים הגיע אלי זוג, היא ויוויאן, בריטית שעשתה כמה שנים כחוקרת באירגון שבדק אירועי זוועה במלחמות שונות באפריקה והוא ריימונדו, איטלקי עובד נפט לשעבר שיצאו בטנדר הטויוטה שלהם מלונדון, לחרוש את אפריקה כמה שנים –

הם אמרו לי כי הבחינו מרחוק שאני פצוע והציעו עזרה. ביקשתי שאם יגיעו העירה שיואילו לקנות לי שתי תחבושות אלסטיות ואשכול בננות גדול – וכך היה. שלא לדבר על כך שהם סרבו לקבל תשלום עבור הדברים. במקרה אחר בעודי צועד לכיוון עמדת הויי-פיי, שמעתי קול חלוש מאחורי. פניתי ושם עמד איש קשיש ורזה לבוש בלויי סחבות ממש ובידו מקל הליכה שראשו העגול מגולף. הוא הושיט לי את המקל ואמר בפשטות "טייק דיס יו ניד איט". הכנסתי יד לכיס ושלפתי מה שהיה שם – כמה שטרות והושטתי לו. הוא סרב לקבל… אז אמרתי לו שאני מסרב לקבל ממנו את המקל. הוא נתן לי טפיחה על הכתף והצביע על סככה בצד ואמר שהוא שם אם אתחרט. מצב הרוח שלי השתפר יחד עם תחושה שהרגל מתחילה לחזור ולתפקד. ביום הלפני אחרון שלי באאודי-קאמפ, ראיתי מרחוק מונית שהגיעה למתחם ביקשתי שיקראו לנהג ושאלתי אותו אם ידוע לו על איזה קומבינה שהוא יוכל לקחת אותי לשדה התעופה של מאון, כי רציתי לפחות לטוס מעל לדלתת האוקוונגו. ואכן הוא קימבן קימבון ובבוקר בא לאסוף אותי להרפתקה שבתוך ההרפתקה.
בשדה התעופה הצטרפתי לקבוצה של עוד שישה נוסעים. חמישה הודים קולניים, שמחים וחברותיים מאיזור מדרס שהאנגלית המתגלגלת שלהם הזכירה לי את האנגלית בבית אבי (שגדל בהודו) ועוד בחור סקוטי שדיבר אנגלית שרק הוא הבין.

טייס הפייפר החד מנועי על 8 המושבים שבו היה אמריקני צעיר. נעזרתי באיש הקרקע לטפס למושב ליד הטייס ויאללה.

הטיסה נמשכה כשלושים דקות מענגות. גודל דלתת האוקוונגו הוא בערך הנגב וחצי (כ-18,000 קמ"ר) ולכן ברור כי לא כיסינו את כל השטח… טסנו בגובה של כ-150 מטרים מעל אין ספור נהרות, שלוליות, אגמים ובהם איים עמוסי בעלי חיים. יערות ושדות מנוקדי עדרים ובעלי חיים בכמויות לא נתפסות. נתיבי ושבילי התנועה שלהם ממעל נראו כמו ציור אימפרסיוניסטי בו מישהו שיבץ עדרי היפו, פילים ג'ירפות ומדי פעם כפר קטן או מחנה ספארי על גגות קש שבהם. הפעלתי את שתי מצלמות הגו-פרו שלי ואת האייפון ולא שבעתי לשנייה.
בתום הטיסה חיכה לי נהג המונית "שלי" והסיע אותי למתחם. עוד לא ידעתי איך אצליח להחליף הילוכים באופנוע (ברגל שמאל) למחרת, אך החלטתי שזה מספיק.

ובערב בעודי מקפץ על רגל אחת, העמסתי הכל פרט לאוהל והתכוננתי להמשך הדרך למחרת מוקדם בבוקר לכיוון העיירה גנזי Ghanzi אל גבול נמיביה ליד העיירה Charles hill

כשהרגלית למטה

• למרות שכבר כתבתי. שוב: הקושי שלנו הרוכבים כשנתקלים בבעייה, הוא כלום לעומת הקושי שבדאגה ובאחריות שאנחנו מנחיתים על יקירינו.
• ברכיבה שומעים את האופנוע. לאחר שבוע של שכיבה לידו תוכל לשמוע אותו גם כשהוא עומד…
• נכון שנסיעה ברכב בטוחה יותר. גם להשאר בבית.

——————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ליוני בן שלום

——————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

כל אדם צריך לברוח מפיל

לפחות פעם אחת בחייו

 

לאחר פרידה מהוסטל ג'ולי בויז בליווינגסטון פניתי לכביש שהוביל אותי לכיוון מעבר הגבול בין זמביה לבוצואנה. מרחק של כ-140 ק"מ שעברו בקלילות בבוקר האביבי שקיבל את פני. מעבר הגבול בצד הזמבי קל למדי – ביציאה מזמביה, סדר הדברים שגרתי ופשוט יותר מאשר בכניסה – ועשיתי זאת לבד תוך כדי נפנוף פיקסרים שעטו עלי. ראשית, שחרור האופנוע במכס. חותמת בטופס ועוד איזה נייר. ואז באשנב ההגירה – החתמה של הדרכון וקבלת פתק כלשהו וקדימה לשער לידו חיכה האפנוע. שוטר משועמם נטל את הפתק ומיהרתי לכיוון נהר הזמבזי שזחל בנינוחות מרחק 100 מטרים מהשער. שם חיכתה אסדת מעבורת שחרטומה לכיוון הגדה השניה – לבוצואנה.
הייתי אחרון בין המשאיות ורכבי השטח שעלו למשטח האסדה. התמקמתי בשמאל החרטום. העמדתי האופנוע וניגשתי לקוקפיט לשלם עבור ההובלה.

לאחר כעשר דקות וכ-300 מטרים הדוברה נקשרה לכבש הבטון בצד השני. עוד שתי דקות של צילומי יחס"צ ונטשתי את הסיפון אחרון. טיפוס בשיפוע מבוטן כ-200 מ' ועברתי עם האופנוע באמבטיית חומר חיטוי. בסמוך חיכה בניין לבן מיושן עם שני תורי ענק בפתחיו. החניתי האופנוע בסמוך לשער היציאה מהמתחם וצעדתי לכיוון בניין תחנת הגבול, נכון לקרב השגרתי של מעברי גבול אפריקנים להם הורגלתי עד עתה. להפתעתי העניינים כאן היו פשוטים, ידידותיים וברורים. אשנב לקבלת ויזה והחתמת דרכון – ללא תשלום כלשהו ואז הפניה לאשנב המכס שני מטר הצידה – אין שום אגרה או תשלום עבור הכנסת האופנוע אלא רק ביטוח צד שלישי, משהו כמו 15 דולר בכסף מקומי… ושלום. ליד האופנוע בחוץ ניגש אלי איש נחמד לבוש מדי מוכס, שאל על מטרת ביקורי והאם אני נושא מוצרי מזון בכלי, ביקש להצטלם ישוב על האופנוע -"נו פרובלמו"! בצד על הקרקע, היה מונח מגש מתכת בגודל מטר על מטר ובו תמיסה שהיה עלי להטביל את נעלי בה.
לאחר זיגזג ארוך בין משאיות ענק שפקקו את כבישי הסביבה, יצאתי מחייך ונינוח לכיוון העיירה KASANE המבשרת את מבואות פארק צ'ובה CHOBE שבזכות תחזוקתו והתיירות אליו, היא מתקיימת.
קלי קלות, כביש איכותי וכעבור 24 ק"מ, שלטי פרסום של חברות טיולי ספארי, קנטאקי-פרייד-צ'יקן ולהקה ענקית של חזירי בר צועדת ללא כל מורא בשולי הכביש, בישרו שהגעתי לקאסאנה.
פניתי לכיוון  צ'ובה ספארי לודג' ממש בכניסה משמאל. הלודג' הזה נחשב כמפואר ואיכותי עם המון כוכבים. במרכזו מבנה עץ וקש הבנוי כסוכת ענק, מסעדת גורמה (מועסק שם שומר חמוש ברוגטקה שתפקידו להרחיק את הקופים הגונבים סכו"מ ואוכל מהשלחנות הערוכים) ומרפסת ענקית ובה בריכת שחייה משקיפה על נהר הזמבזי

והסבך הרוחש חיות בר לרוב. סירות מנוע רועשות מסיעות תיירים לנבכי השמורה מהעבר השני של הנהר. המקום מציע כמובן מבחר חדרים ובונגלוס יוקרתיים, הכל מצוחצח ומעוצב כמין אחוזת פרא מעודנת, נשלטת ומרגיעה. על פי התיירים שעושרם בצבץ מכל אביזר או לבוש שהם עטו, טבלת המחירים וחנפנות היתר של הצוות הבנתי שלכאן מגיעים או בסגירת דיל קבוצתי או עם תקציב יומי שמספיק לי לקיום לארבעים יום לפחות. אני העדפתי – ולא רק משיקולים כספיים – את אגף הקמפינג בקצה הצפוני המכיל עמדות לאוהלים וחניות עם תשתית לבעלי קראוונים. בכל עמדה כזו יש עמוד תאורה, נקודת חשמל. ובסמוך במרכז האיזור, שירותים/מקלחות חמות וגם סככת פאב הבנוייה קורות עץ וגג קש, נחה על כלונסאות, ממש מעל גדת הנהר הסמוך. מקום כלבבי, להקת נימיות (מונגוס)

חלפה בתוך המבנה המרכזי מול עמדת הקבלה בה המתנתי לתורי לשכור לעצמי פיסת אדמה חולית לארבעה ימים להקים בה את האוהל.

החלקה בה בחרתי הייתה בצל עצי ענק וחוף הנהר במרחק כ-30 מטרים צפון מערבה ממני. הדבר הראשון אליו שמתי לב היו שלטי האזהרה בדבר נוכחות קרוקודילים, היפופוטמים וקופים – איזה יופי של טבע על סף דלתי הפרוצה – נרגעתי כשראיתי סביבי אנשים חיים כשכל גפיהם מחוברים עדיין לגופם, מהלכים בנינוחות. אחד מהם הסביר לי כי השלטים נכונים לעונה הרטובה בה הנהר עולה על גדותיו ומביא למקום תיירות קרוקודילים מהסבך. כרגע אין מה לדאוג אך כדאי להסתובב עם פנס בערב ולא להתקרב מדי לשפת הנהר…
בעודי מקים את האוהל, הוקפתי ממעל בלהקת קופים – בבונים וקופי מקוק זריזים וצרחניים שהתיישבו על כמה ענפים והביטו בי בעיניים מנצנצות, תוך התקוטטות ביניהם על עמדות תצפית נוחות. מאחור הופיעה להקת חזירי בר – בתחילה שניים בוגרים שמצידי פיהם בלטו ניבים לבנים ובעקבותיהם – בראותם שאיני מתרגש יותר מדי, הגיעו גם גורי חזירים בערבוב של קולות נחירה ומעין נביחה. בעוד אלה צועדים על ברכיהם הקדמיות – כדי שיהיה להם נוח יותר לרכון אל האדמה ולנבור בה – נעמדה לידי איילה קטנה מין במבי כזה, בצבע ג'ינג'י כהה מנוקדת חברבורות בחום בהיר על גבה. אזניה הענקיות נעו בחשש ובהקשבה וגם היא כשראתה שאיני שם לב אליה – לך ספר לה שהרגשתי כמו בתוך חלום שמתגשם – צעדה בנינוחות תוך חיפוש מזון על הקרקע, לעבר הסבך כמטר מאחורי האוהל. ואז שמעתי ציוצים ונביחות קלושות בקול צפצפני – ומן העשב הגבוה, שהיה הגבול המערבי קצת לפני סבך עצי הג'ונגל, הסתערה להקת נימיות ארוכות זנב מספוספס באפור ולבן – גודל הבוגרים היה כ-40 ס"מ – ונברה באדמה הסמוכה לחניית האופנוע. כחמש עשרה חמודים פרוותיים, קיפצו בזריזות ובדילוגים אקרובטיים זה מעל זה ולאחר חבורת הבוגרים באה בדהרה ובראשה נימייה "גננת", להקת הגורים – עוצרים מדי פעם להקשיב תוך הזדקפות על רגליים אחוריות וחוזרים להתקוטט ולצווח בעליזות. בחיי, הנה כאן מתחילה אפריקה שכל כך רציתי לפגוש. בעלי חיים, סביבה פראית ועם זאת מוגנת. לא יותר מבד דקיק ביני לבין כל אלה. האופנוע למראשותי כשבארגז האחורי נעול המזון. ערכת כלי הבישול והאוכל על שתי אבנים שטוחות בסמוך ובין שני גזעי עצים בשולי החלקה בת ה-5 מ"ר, קשרתי את הערסל העתיק שקניתי לפני עשרים שנה במדבר המערבי של מצרים וצללתי לספר שנתן לי עוד מידע על בוצואנה. ווייפיי יש רק במתחם המרכזי וגם אז יש הגבלה לנפח הגלישה – לפחות התעדכנתי על הנעשה בבית – ליד האוהל בישול מהיר של פאסטה, מקלחת נהדרת. ישיבה על בירה מקומית בסוכת הפאב התלויה מעל לנהר וצפייה בשקיעה האיטית והאדמדמה בכיוון כללי צפון מערב (כאן כידוע, קו המשווה מצפון).



הערב ירד, ליחשוש גלי הנהר שליטפו ברחש את הגדה הסמוכה היה מוסיקת ערש הזכורה לי משינה באוהל בסבך הג'ונגל של מקדשי הטיקאל בגואטמלה. הכל רוגע עד שממש כמו תזמורת שמכוונת כלים ללא גבולות, הטבע החי פצח בקונצרט שאין שני לו בעולם. יצירה שלעולם לא אצליח לשחזר. שלפתי את הטלפון והפעלתי את מכשיר ההקלטה – אולי משהו ייקלט. ציוצי ציפורים, נביחות ויללות, צפצופים ושריקות קצביות, הדהדו מגרונות פעורים בפעייה שחזרה על עצמה במקצב עצוב ומנגד שאגה רחוקה ותרועת (כנראה) פילים וטרטור בשרני של רכב מטיילים שהגיע באיחור. רעש פצפוץ שריפת עץ במדורה סמוכה ואנשים מדברים זה לזה בשקט ושוב ציוצים וסלסולי גרון שורק או מילל. ופתאום, כאילו הוראה שנחתה ממעל, הכל נרגע בבת אחת. נשארו רק הצרצרים ותקתוק מגע טפרים של בעל חיים שטיפס על גזע סמוך ולבסוף רחש מכרסמים שרצו סביב יריעות האוהל הדקות ורמסו את העלים היבשים שהיו פזורים בין האוהל והסבך. נרדמתי.
חמישה ימים ישבתי בחלקת אלוהים שמצאתי בכניסה לפארק צ'ובה. פגשתי עוד בעלי חיים וביום השלישי כבר הפכנו לסוג של חברים למחזור אוגוסט 2016. כולל בבון שניצל את פנייתי לחפש דבר מה באוהל וגנב לי אשכול בננות שלם מתוך ארגז האופנוע שנשאר פתוח קצת. ומשפחת חזירי בר שניצלה את יציאתי לרכיבה לכיוון דרום העיירה קאסנה ופיזרה את כל תוכלת האוהל לאורך החוף… נהגתי שגרה שבה התעוררתי מוקדם לצעידה במשעולי המחנה המגודר בגדר חשמלית למנוע מטורפים להשלים ארוחות כאן – היכרות עם עוד מספר רוכבים רובם ככולם תושבי דרום אפריקה שהסבירו לי כי בוצואנה , נמיבה, זימבבואה ודרום זמביה, הם החצר האחורית שלהם למסעות מדי פעם כשהם רוצים להתרחק מהמולת היום יום השוחקת. רוברט, איש נחמד על טויוטה לנד-קרוזר נתן לי במתנה תקע חשמלי ייחודי לסוג המקומי של שקעי חשמל, בלעדיו לא יכולתי לטעון את החשמלים. זוג טיילים בסביבות גיל ה-50 מאנגליה על טויוטה פור-ראנר מאובזר כדבעי. קולין שימש שנים כשומר ראש לזמרי פופ החל בפיל קולינס ועד לאלטון ג'ון וגם הוכשר כשף ואריקה הייתה מנהלת מוקד הזמנות של רשת מלונות בלונדון. כיסו את עצמם בקעקועים עד צוואר ואת הרכב באלפי מדבקות ויצאו לשנתיים לחרוש את העולם. יום אחד הגיעה חבורה בת 11 רוכבים מצ'ילה שרכבו מקייפטאון מרחק אלפי ק"מ על אופנועי ב.מ.וו חדשים ורכב ליווי שסחב את כל הציוד בטיול מאורגן של 5 כוכבים.

וגם רוכב אופניים בריטי קשוח שמפאת מחסור תקציבי הקים אוהל בכניסה לפארק וגורש משם באישון לילה וכמעט נעצר בעוון "סיכון עצמי". צעדתי פעמיים רגלית לעיר הסמוכה להשלמת המזווה בסופרמרקט המקומי: לחם, פאסטה, סרדינים, פירות, חטיפים, מים. ביציאה מהסופר  יש שלחן קטן עליו מניחים את שקית הקניות ובודקת הלבושה במדים כמו שוטרת, עוברת על כל פריט בשקית הקניות מול החשבון: שורה שורה, סכום סכום.
ביום האחרון הצטרפתי בשעת בוקר חשוכה לסיור בעומק הפארק ברכב לנד-קרוזר פתוח בו 4 שורות מושבים מאחור ועוד אחד ליד הנהג שם ישבתי אני ויצאנו לחרוש את הפארק. בקטע הזה שלו בו נהר הזמבזי הזורם מאנגולה דרך צפון נמיביה, צפון בוצואנה לדרום זמביה (למפלי ויקטוריה) ולזימבבואה – יש לו כמה פיתולים שהתרחבו לאגמי ביצה עצומים בהם התהוו איים גדולים. האיזור הכולל כמעט את כל סוגי החי האפריקני ועיקר תשומת הלב של התיירים נתונה ל"חמשת הגדולים" : אריות, פילים, קרנפים, בופאלו, ליאופרד, ג'יראפות, היפופוטמים, קרוקודילים, צ'יטות, זברות, צבועים, כלבי בר, איילות מגזעים שונים, דורסים ועוד ועוד בגודש ונוכחות מאסיבית. בעונת היובש הזו הנהר נסוג ובבצורת שזו כבר שנתה החמישית, יבשו עצים רבים. עדרי פילים המסתובבים במעגלים ונתיבים קבועים, מפילים בדחיפה עצי ענק כדי להגיע לצמרותיהם הירוקים.

אריות ולביאות מתנועעים באצילות של גביר בעירו כשכל השאר זזים לצדדים. מדי פעם קיבל הנהג/מדריך שלנו קריאה לנוכחות של בעלי חיים בנקודה מסויימת ומייד דהרנו לשם. רוב חברי לרכב שלפו אז מצלמות עתירות טכנולוגיה ועדשות בעוד אני הסתפקתי באייפון ובמצלמת הגו-פרו הנאמנה שלי (התכנית היא כי מצלמה ממש ועדשות איכותיות יגיעו עם גלי כשניפגש בדרום אפריקה בהמשך). כך סבבנו חמש שעות מעייפות ושבנו בצהריים לבסיס האם. מכאן בכוונתי להגיע לשמורת האוקוואנגו ולעיר מאון השוכנת בפתח דלתת הנהר הייחודי הזה המתחיל באנגולה ונשפך לצפון מדבר הקאלאהרי. אין לי אפשרות לחצות באופנוע את פארק צ'ובה שוקק חיות הטרף לכיוון דרום מערב – מסיבות ברורות –  ולכן עלי לעשות עיקוף של כמה מאות קילומטרים דרומה ואז צפון מערבה. מעין מסלול משולש שיקח יומיים.
למחרת בבוקר השכמתי עם אור ראשון, ארזתי את מטלטלי, נפרדתי משכני ויצאתי ברכיבה נינוחה דרומה לכיוון העיירה NATA בה אנוח לילה.
הדרך לנאטה הייתה סלולה למשעי. כבר בקילומטר השלישי ראיתי בצד הדרך ועל הכביש, גללים טריים של פילים ולאחר עוד כמה ק"מ כבר נראו הפילים הראשונים בצד שמאל בסמוך לדרך, משפחה בת שישה פריטים עסקו בלעיסת צמרות עצי שיטה במרחק כ-50 מטר ממני.

דוממתי את המנוע מתוך תקווה שהוא גם יניע ללא בעיות אם אצטרך לנוס על נפשי… וצפיתי בפלא. איזה יופי. פיל בטבע ללא עדשות מקרבות, ללא הגבלות של ריינג'ר שמחפש את כיוון הרוח או מבקש לא לדבר וכו'. ככה אני והם. צבעם האמיתי של פילים – אפור כהה נבלע בצללי העצים. לאחר כמה דקות בהן גם צילמתי קצת, הם נסוגו בביישנות חרישית אל החורש ונעלמו וכך לאורך כל היום פגשתי מדי פעם פילים בצד הדרך, ג'ירפות, איילי קודו מסולסלי קרניים, עדרי זברה ובנות יענה. כולם מסתובבים חופשי בשולי הדרך – לא פארק ולא ספארי מאורגן. ככה, בר בשטח. הפיל האחרון שראיתי בקטע דרך מפותלת. היה גדול ובודד, איך שעצרתי במרחק כשלושים מטרים ממנו, המנוע עדיין פועל בסיבובי סרק,

הוא הרים ראשו נענע אותו לצדדים ופרש את אזניו הענקיות לצדדים ולפנים. הבנתי את הרמז וכשהוא החל בתנועה נחושה לכיוון שלי, שילבתי לראשון ונתתי בגאז… זה היה הכי קרוב שיכולתי להגיע לבעלי חיים שכאלה רכוב על אופנוע. צמרמורת עברה כברק קר מהמצח ועד קצה זנבי. איזו חווייה, בורכתי!
בשעות הערב הגעתי ל"נאטה לודג'" הממוקם במישורי המלח של הקאלהרי המאקגדיקיגדי, כעשרה ק"מ מדרום לעיירה נאטה. שוב, מבנה מרכזי מחופה קש. בר עם בירה קרה ויקרה, כעשרים בונגלוס יקרים להחריד ובחולות מאחור, בצל חורש עצי מדבר חסונים ומדוללי צמרות, חלקה לאוהלים.

ליד עמדת האוהל חיכה לי בבון רזה וחצוף שלאחר שהתאכזב מנימוסי, פנה לעבר קבוצת רכבי שטח שפתחה שולחן ענק ודשן.

כשהרגלית למטה:
– באפריקה יש סלולר בכל חור – רשת יעילה ואיכותית ביותר אך האינטרנט עדיין באיכות שהייתה בארץ לפני חמש שנים.

-לאחר שעזבתי את הלודג' בצ'ובה, הבנתי בשיחת טלפון עם אן ילידת בוצואנה, בת זוגו של דודי המנוח האהוב ניסים, כי אחותה מנהלת את המקום… לא הייתי מחליף את האוהל בשום מקרה כך שחסכתי עלבונות.
– אל תגידו ראיתי חיות בטבע אם לא פגשתם אותם ממש במקום פתוח, החווייה אחרת לגמרי.
– וכן, כל אדם צריך לפחות פעם אחת בחייו לברוח מפיל.

——————————————————

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ליוני בן שלום

——————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

לרכוב את זמביה, מבעד לנופים ומחשבות

 

לחיצת יד שהייתה סוג של קווץ' לחמישה מלפפונים שנשכחו שבוע באוטו, הייתה קבלת הפנים שקיבלתי במעבר הגבול בין טנזניה לזמביה מבחור צעיר וגבוה שהתייצב מולי באמצע הכביש המטולא איתו הגעתי לפאתי העיירה TUNDUMA הוא היה המבוא לקטע גבול עולמשלישימי המקובל במדינות מבורדקות: "פיקסר", הוא זכה בי. כלומר היה הראשון לזהות אופנוען מגיע לכיוון ורץ לצד האופנוע כשהוא מנפנף מדרכנו פיקסרים – מעכרים – אחרים שהתמהמהו בהבנת המשחק. מבלי לדעת סוואהילית הבנתי מה הוא צעק: "הוא שלי!"
"מד לחיצת יד" שהיא סוג של אפליקציה שעוד אמציא – מקבל בשניה אחת את כל המידע על האדם העומד מולי. אם הוא אמין, תחמן, ישר, הוגן, סתמי, אגואיסט, אמפטי, מסוכן, חזק, חסר חשיבות, בעל דימוי עצמי ירוד-או מוגזם. מנהיג, מונהג, אני מעניין אותו, האם מישהו או משהו בכלל מעניין אותו, חדשן, נאיבי, מיואש, מנוסה, חם, אבוד, עצבני, סקרן, ישיר, מוביל, נגרר, מדוכא, חנפן, אמין, נרדף, טיפש וכו' . וכאן אני משליך מבלי אפילו לחשוב על כך – על מה עלי לעשות… לברוח, להתחבר, להתנתק, להאמין, להזהר, לשמור על הארנק, לזכור וכו'. איני צריך להביט בעיניו, בתווי פניו, בהבעתו, בצבעו, בגובהו או בכמות השיער על ראשו. אין לי עניין אם הוא יחף, לבוש בהידור, ענוד שעון זהב או נושא דרגות. לחיצת יד מעבירה הכל. גם שאר גופו ממנו נשלחת היד אומר הרבה. למשל: האם האדם מולי מקצר טווח? האם הוא קם לקראתי או נשאר תקוע במקומו ורק גופו אם בכלל, נוטה אלי? או אולי הוא נשאר בעומדו ומגיש לי יד לצד גופו או אל מאחורי גבו… ואיך היד מושטת, האם היא שלוחה לפנים אצבעות מתוחות והאגודל זקור? האם היא מונפת לאויר פתוחה ומתוחה כמו מטוס הבא מאחוריו ואמור להתנגש בידי, בשילוב מדוייק של מפגש בין כפות הידיים…? או פיסת כף ידו דומה לסמרטוט סחוט המשתחרר מעקלתון הסחיטה, שמוטה לפנים ברישול כשהאגודל מוסתר ורק ארבע אצבעות רפות מתקרבות לנגיעה מהוססת? האם הוא חופן את ידי במלא הכח…? או מושך במהירות את ידו מידי כאילו קיבל מכת זרם? האם אצבעותיו אוחזות איתן או שמא הן צרור אספרגוס לאחר הרתחה…? האם הוא לוחץ את ידי בשתי ידיים ומנער אותה היטב כאילו מנסה לתלוש אותן מגופי? או הוא מהמתעצלים שאינם מייחסים למפגש חשיבות והמגישים לי יד שמאל, כחבילת סוכריות גומי – כי ימינם עסוקה…? האם הוא מחזיק בידי, מביט לעיני ומדבר או שואל או משנה את עוצמת הלחיצה…? האם הוא בנוסף מניח יד על כתפי ומטה גופו לפנים…? או ידו בידי אך עיניו, פניו וגופו כבר בשיחה עם מישהו אחר…? ואם ידיו בתוך כפפה, האם הוא מסיר אותה קודם? האם ידיו לחות, מיובלות וכו' וכו' לחיצת היד אומרת לי הכל. הכל! כמובן ברמה האינטואיטיבית האישית והפרטית שלי, עדיין איני מתיימר לתת לזה תוקף מדעי, אך אני בטוח שאוכל לתרום רבות למי שיחליט להשקיע בכך.
האידאל הלחיצתי בעיני הוא: חזק אך לא מדי, מלווה מבט, שואל משהו, אומר מילה, משאיר את היד לא יותר מדי זמן… ו אין זה אומר שאני מעדיף תמיד את זה המייצג את האידאל (המופרך הזה) כי לעיתים אני דווקא מחפש את המאניאק שאוכל לסמוך על כך שיהיה מספיק בנזונה כדי לעזור לי בסביבה של חולערות… שהוא אמנם חולערא – אבלי הוא "שלי"! וכך היה עם סבאח. צעיר, גבוה, קירח, אפו רחב וקטן ושפתיו העבות שמוטות לפנים בהבעה של בוז קבוע. לרגליו נעלי ספורט לא רכוסות ומרופטות ודבר חשוב – חולצת פסים אדומה – כך יכולתי לזהות אותו בין עשרות חבריו כשיצא לסידורים בשליחותי (5$) כשהדרכון שלי עם רשיונות האופנוע נתונים לחסדיו – חולצת הפסים טפפה בתוך המון האדם שצבא על דלתות המשרדים שהיו פזורים בצריפים מסויידים בתכלת ולבן. וכל הסט הזה ישב במרחב עטור עצים יבשים, שלטים חלודים, עמודי חשמל חדשים אך עקומים, אבמטיות בוץ יבש, משאיות אקסטרא לארג' חסמו הכל ומשפחות אקסטרא עצבניות, ניסו לעבור עם כל מטלטליהן מצד אחד של גדר לצד השני – מהלכות בין המשאיות והרוכלים. כלבי רחוב שמשום מה אני תמיד שם לב אליהם – ניסו ללכוד מבט חומל בין מי שחולפים על פניהם אולי יושיע… יוצאי דופן – בעצם היותם סממן רשמי – היו שוטרים ובעלי תפקיד. רובם מרושלים נושאי סמלים רקומים (שתמיד יש בהם ציור של משהו עם כנפיים) על דש בגדיהם, דרגות, לראשם משקפי שמש כהות או במורד החזית כרס שמוטה, שנעו ממקום למקום מוטרדים…
כמו שני נקאים שמלווים כריש גם לסבאח היו שניים, אחד חלפן שדחק בי להחליף את שאריות השילינג שלי בקוואצ'ה זמבי רענן והשני היא האחראי לשמירת האופנוע מטעם עצמו. והם ליוו אותי תוך הפרחת מידע באנגלית שנבלעה בלפסוס מוגזם, שגרם לי לצחוק בקול, גם כך אין צורך להבין כלום, איני טירון במקומות שכאלה. שירגישו טוב.

סבאח חוזר בריצה ומוביל אותי לצד הזמבי, שמפתיע בקבוצת מבנים חדשים מתוקתקים בבניית לבנים אדומות. שבילי בטון. חניות מסומנות ושילוט מודרני. נו, סימן טוב למקום מתוקן. אך אני מרגיש שפה לא אוהבים את סבאח הטנזני ושולחים אותו לעמוד בתור. אך אז הוא שולף קלף מנצח – אותי. כלומר אומר לי לבוא איתו לרגע. הנה "הלבן שלי" ואז נותנים לשנינו לקפוץ לראש התור. בדיקת פנקס חיסונים וצעד הצידה לפקידת ההגירה – איני רוצה להשמע נבזה, אך אחד הדברים היפים עבורי באפריקה, הוא מפגש מצחיק מבחינתי עם דברים באמת שונים ממה שאני מורגל ולכן הסתרתי צחוק בשיעול… הפקידה התמימה הזו נראתה כמו קריקטורה הזוייה: צעירה לבושה מדי שוטר גבולות בצבע חאקי ודרגות, עם פנים מלאים ויפים שמעליהם על הראש הקירח היתה מונחת פאה מלאכותית עשוייה חומר פלסטי כמו עוגה הפוכה. משהו דמוי שיער חלק, מבריק, שכשנשענה לפנים הוא זהר באור מתכתי מחליף צבעים כמו הולוגרמה – יש ציפורים או חיפושיות עם צבעוניות כזו – פנתה אלי בנימוס וטקסיות, כאשר כל האנשים בתורים מצדדי מביטים בעניין ובהקשבה יתרה. "פיפטי דולארס" נבחה בחיוך לעברי. "מה? איזה חמישים דולר? אין בעיה איפה יש פה כספומט…" – סבאח הסביר לי שאני צריך להביא לה 50 דולר אמריקני ירוק… "למה? הנה אביא לך קוואצ'ה (המטבע המקומי) בסכום הזה…" לא עזר, "לך לבנק כאן מעבר לקיר, תקנה דולרים ותחזור…" הלכתי לבנק. היה סגור. חזרתי אליה ואמרתי שהבנק סגור – "אז לך לחלפנים ברחוב ותחליף" רכנתי אליה ושאלתי בחיוך ובשקט, "רק רגע גבירתי, את נציגה רשמית של זמביה, שולחת אותי לשוק השחור להביא לך דולרים?"… "כן, בטח, הנה אתקשר לחלפן שאני מכירה שיבוא לכאן" וכך זה נמשך ונמשך. לא הייתה לי ברירה הלכתי למסדרון והוצאתי ממקום מסתור (בתוך מגן כתף שמאל של מעיל הרכיבה) $50 מזומן שאני שומר למקרי חירום של אובדן כרטיס אשראי וכו' וחזרתי. הבנתי את המנגנון והייתי במצב רוח של לזרום ולא להתעצבן – מה זה היה עוזר? חיוך וקדימה. זה חזר על עצמו גם במחלקת המכס, שם הוציאו לי רשיון מעבר זמני לאופנוע. אגרת דרכים, ואגרה לכיסוי נזקי זיהום אויר (אז מה אם לאופנוע יש ממיר קטליטי…) – עוד 5 ניירות. חלקם עם הולוגרמה, חלקם עם טקסט דהוי ולא קריא וכמובן עוד 70 ירוקים אמיתיים. באתי לצאת. תודה סבאח, קח כסף תן כיף. איזה כיף ואיזה בטיח, הוא דורש עשרה דולרים וגם החלפן מנדנד וגם שומר האופנוע שומר על זכויותיו. "שמע סבאח, לפני שאני קורא לשוטר, קח חמישה דולרים במטבע טנזני ותחלק מתוך זה מה שמתאים לך לחבריך" והנה הופ, שוטר עומד ממש לידנו והוא אומר לי באנגלית בסיסית: "תן לו את הכסף…" הבנתי את מאזן הכוחות… הרי רציתי בנזונה עם לחיצת יד של מלפפון מת. אני ממש מומחה גדול, פילוסוף של לחיצות יד, ענק ממש. דוקטור למעברי גבול… נתתי לו את הכסף ונכנסתי לזמביה.
בגבול קיבלתי ויזת טרנזיט לשבוע בלבד – כי כשההיא עם העוגה שאלה לכמה זמן אני רוצה ויזה. גם אם הייתה לי כוונה לתור את הארץ הזו לעומק, הבנתי שבאתי למקום שלא מכבד את אורחיו או ליתר דיוק מקשה עליהם. וזה התיישב עם כוונתי לחצות את זמביה מבלי לבקר בשמורות הידועות שלה בהתאם ללו"ז שקבעתי לעצמי. עניתי לה: "הכי קצר שיש".
הכביש מטונדומא דרום מערבה לא ממש לקח בחשבון את 70 הדולרים ששילמתי עבור אחזקת כבישי זמביה – מלא בורות מפתיעים, חדי שוליים ובעיקר ריק מכלי רכב. "רגע, יש משהו שכולם יודעים ואני לא? אולי הכביש לא בשימוש ואני האהבל היחיד שנוסע בו?" שוטר משועמם ליד מכשיר מדידת מהירות בצד הדרך, נתן לי להבין שהכביש בשימוש – מאחר ואיני עובר את התשעים קמ"ש באפריקה – הוא נופף לי לשלום מרחוק.
שמתי את צמיגי האופנוע לכיוון העיירה MPIKA -מרחק של 460 ק"מ שנוספו ל 120 שכבר רכבתי בבוקר ממבייה למעבר הגבול – שם אמצא ודאי מקום למתוח אוהל. הנוף סביב התחיל במעברי גבעות מתונות, טיפוס מעבר לרכס נמוך ועד לסוואנה מדברית שטוחה כמו בריסטול. עצים כמו יבשים היו פזורים במרחקים של מאה מטר ויותר זה מזה, דשא צהוב נגע בשולי הכביש ורוח חמה חלפה, שאבה ונידפה את שארית הטעם הרע של מעבר הגבול.

עוד 130 ק"מ ונורת הדלק מאותתת. ותחנות דלק אין. וכשאין תחנה, הסימן המוסכם באפריקה להמצאות דלק הוא ג'ריקן פלסטיק צהוב בדרך כלל משופד על עמוד עץ בשולי הדרך. כעבור עוד 20 ק,מ גיליתי אחד שכזה. פניתי לתוך כפר קטן ובעל ,התחנה" שלף את אוצרו מהמרפסת ומזג למיכל האופנוע 10 ליטר שסוננו מבעד לשלוש גרביים.

אני יודע כי בסיום המסע אתפנה לכתוב דברים שיהיו מבט כולל על הרבה ארועים שקרו, על תובנות, על מסקנות, על החלטות, על תכניות. אך בכל זאת, יש בעיני ערך רב לדברים שנכתבים תוך כדי מסע, ללא הפרספקטיבה הרחבה של דיווח בדיעבד אחרי הארועים והידיעה איך הסתיימו. אני רוצה לכתוב לעצמי וגם לשתף כמה דברים שחולפים בראשי כבר עכשיו, כשזה טרי ובא מבפנים.
אני אוהב רכיבות שכאלה. ארוכות, מהורהרות, לועסות אספלט, מצב של השלמה עם מצב, של הכרה במה שזכיתי ובמה שכבר לא, יש זמן לגעגוע גם לדברים שטרם פגשתי, מחשבות על חיי הזוגיות שלי, על בנותי, חתני ועל נכדי והמשפחות המורחבות שנכנסו לחיי בשנים האחרונות ומה המסע הזה עושה להם. מחשבות על חברי שישנם וגם כאלה שהיו – כלומר עדיין חיים, אך כבר אינם חברי. מי עברו ממצב חבר, למצב ידיד, למצב מכר, למצב שמועה, למצב ניכור, למצב שכחה.

איך אני מגדיר חברות? מהי אמיתית? מהי חלקית? איך אני מודד אותה? במעגלים, במטרים, בטלפונים, בסודות? בלהגיע באמצע לילה מוטרף לחלץ אותי ממצב מביך בלי לשאול שאלות? בנוכחות פיסית? בהתגייסות כספית? בשילוב של אינטרסים ואידאולגיה או ערכים? או אולי בלי קשר לערכים מוסר ותפיסות קיומיות, חבר הוא חבר נקודה? אולי אבדוק עם עצמי אם המילה הכי מגדירה חברות, היא המילה "ויתור"… ויתכן שהויתור הכי גדול וקשה הוא על האגו. ורק עם חברים אין חשש לוותר עליו. כלומר, כנראה שעם חברים מרגישים נוח להיות פראיירים… ואולי הכל קישקוש. המחשבות דוהרות. מנסה לנתח, להבין, להצטער, אולי לשמוח.
הנה אני רוכב לי לבד לגמרי באפריקה כמו ביקום מקביל, במעין שלווה עירנית כזו שבה אני חי את הדרך – אך מחשבותי נודדות למקומות שאין להם דבר עם אפריקה. מה בכלל באתי למקום הזה? מה גרם לי לעלות על מטוס, ובנוסף להוציא סכום כסף שאין לי, להוביל בו אופנוע ישן בן עשר לכאן ולהתיישב עליו – אני עם כל 66 שנותי, אמנם מעל 30 שנות נסיון רכיבה, אין ספור תובנות הקשורות לרכיבת אקסטרים. אדם זהיר ואחראי – שאינו משתעמם לרגע מלהיות לבד אך אני יודע היטב, כי היכולות הפיסיות והמנטליות שלי כבר מוגבלות ובנסיגה טבעית. אני יודע כבר עכשיו שהבדידות הזו מוציאה ממני אנרגיות רעות של חרדה, חשדנות, הגזמה בזהירות וקשה לי עם זה מאד מאד. כבר איני רץ המרתון ה-18 במספר של שנת 2009, שטחן בקלילות את נתיבי אמריקה ברכיבה חלקה. כבר לא אותו אקרובט שיכול לכל מקום וכל מצב. זה אינו מסע בסביבה מוכרת או צפוייה עם רמת מענה אנושי, טכנולוגי, רפואי, תזונתי, בטיחותי, בטחוני, תקשורתי – כמו אלה שחוויתי ברכיבה באמריקות ובוודאי במקומות אחרים. כמות התרופות המונעות שלקחתי הפעם, יותר מכפולה וביטוח המסע גדול פי ארבעה. האופנוע לא הוכן נכון למסע ועונת השנה בה הגעתי לאתיופיה יהיתה שגוייה. גלי אהבת חיי ואני במקום אחר ברגישות, באחריות ובדאגה שלנו זו לזה לזו. שובל הדאגה שמסע כזה גורר אחריו כולל עוד אנשים ועוד מעגלי חברים ומשפחות – האם זה מגיע להם? מה בדיוק הוביל אותי לעשות זאת כך? למה הכל צריך להיות מבול"תם? הרפתקה אמנם, אך מדוע עלי לתכנן מהיום למחר, בלי שום השענות על נתיב שנלמד לפרטי פרטים כמו שנהגתי בעבר או הזמנת מקום מראש, הקפדה על ארוחות, על מנוחה ראויה? למה ועד כמה אני באמת לוקח בחשבון את מה שאומרים אחרים. איך עלי לכתוב על המסע הזה… האם ממקום של גילוי לב מוחלט או עלי להתעסק בשופוני. ביג שוט. "לא נשבר" כזה. הולך עד הסוף. מה באמת אנשים מבינים פרט לצילום של קוף, פיל או נוף עם שקיעה. רואים אופנוען חוצה את אפריקה ואומרים "בחיי מטורף אבל יש לו ביצים למג'נון הזה"… נאחזים בדברים מובנים, רדודים שמצטלמים, נאמרים או מנוסחים היטב, לא מבינים. ויותר מכך, זה ממש לא מעניין אנשים להבין דברים לעומק, מחר יהיה כבר מטורלל אחר שיתן אתנחתא מבדרת לחייהם המונוטניים. לכן כבר השלמתי בשבוע הראשון למסע עם ההחלטה לא לדבר בתכנית הרדיו של אבי אתגר בימי שבת (שביקש רק קטעים "משעשעים"…) או לכתוב באתר וואלה (שהעדיפו קטעי וידאו כי לאנשים אין סבלנות לקרוא…). יהיו להם אחרים. מה לי ולתכניות האלה, פרט להזדמנות חולפת שאני מעניק לאנשים להציץ לחייו המוזרים של מישהו אחר…? והאמת היא – כי פרט לבלוג "הרפתקה" הזה, שהפך בעיני למקום מפגש אינטימי בין אוהבי ומביני התחום שגם מכירים בערך הנתינה והשיתוף שלא על מנת לקבל. הסיבה היחידה לתת במה למסע במדיה הפופולרית והסתמית, היא סוג של פרומו לרצון שלי להסתובב עם הרצאה על מסעי בסיומו. גם זו דרך מופלאה להפגש באופן ישיר עם אנשים שהנושא באמת מעניין אותם ומחפשים העמקה. וכן, זה גם עוזר לממן את ההוצאות שהיו גדולות עלי הפעם. אז כן, הנה אני כאן בלי הגנות מלאכותיות, מוכנות מראש ומיותרות עם מחשבות בזמן אמת. אולי זו אחת הברכות של מסעות שכאלה, בהם אדם מבין שעליו להתחבר למשהו שאין לו שום הסבר לגביו. פרט לצורך שטבוע בו לברוח מהשגרתי ומהצפוי. רק שהפעם, אני בחרתי בדרך פראית שכנראה לא אחזור עליה שוב.

ועל ענן הרהורי הגעתי ל MPIKA, כקילומטר לפני העיירה אני מבחין בצד ימין בחומת אבן ובה שער רחב ותכול ועליו מרוחה בצבע אדום מרושל הכתובת "לודג' מזינגה". פניתי אליו. צפירה קלה והשער נפתח לחצר שכללה כמה מבני אבן מכוסי צבעי תכלת או וורוד. כמה רכבים ישנים, חלקת דשא קטנה, עצי מדבר מטופחים ומבנה מרכזי בפתחו היה רשום ריספשן. "שלום, כמה עולה לשים אוהל ללילה?" ניכר כי סטיב המנהל שמח לראות אותי,

אולי אורח לא שגרתי במקום המיועד בעיקר לנהגי משאיות – חלקת חול לאוהל, בסכום השווה ל 7 דולר. חדר – 9 דולר. "תביא חדר!" בעד עוד סכום זעום, קיבלתי במסעדת המקום מנה מעולה של פסטה מעורבבת עם תרד מאודה ושמן זית. לפני שנרדמתי דפיקה קלה בדלת, שומר המתחם ביקש שאדליק את האור בכניסה כדי שיוכל לראות את האופנוע מעמדתו ליד השער. היתה שינה אחושלוקי.
עם אור ראשון ולאחר הטענת כל החפיצים (אחת ההברקות של המסע הזה הוא מפצל שקעים עם 5 כניסות שלקחתי) ואני כבר על המשך הדרך לכיוון לוסאקה הבירה כן, 780 ק"מ… זה היה המרחק שנמתח לפני, יחד עם זאת סימנתי לעצמי יעדי עצירה כחלופות לקיצור המסלול היומי אם ארגיש עייפות. איכות הכביש המשיכה להשתפר ומספר הרכבים שחלפו סביבי גדל מאד לעומת פחות מעשרים שראיתי ביום הקודם… מדי כמה עשרות ק"מ מחסום של שוטרים מקומיים, יש כאלה שנופפו לשלום והיו שלושה שביקשו תעודות וחיטטו בטפסים והיה ניכר כי אין להם שום מושג מה המסמכים האלה אומרים. בתכל'ס רצו לרגע להינות ממשהו אחר ולא שגרתי עם סיפור שיוכלו לספר אחר כך. אחלה, גם אני אוהב לדבר עם אנשים. אז לרובם סיפרתי מאיפה אני מגיע ולאן פני מועדות ומה משמעות האביזרים – הופתעתי שהג'י פי אס לא ממש מוכר באיזורים האלה, שלא לדבר על מכשיר האיכון הלוייני – הספוט.
הגעתי ללוסאקה באור אחרון לחניון קמפינג בשם KALULU ששמעתי אודותיו טובות. ממוקם בשכונת וילות מפוזרות בחצרות ושטחים של כמה דונמים כל אחת ומוקפות גדרות גבוהות. קבלת הפנים הייתה חביבה עד ששמעו שאני מחפש מקום לאוהל ולא מעוניין בחדר שמחירו בדרך כלל פי עשר מעלות עמדה לאוהל. זבש"ם.

מקלחת חמה ונהדרת, ארוחת פאסטה שבישלתי לעצמי במטבח המשותף, זחילה להיכל הכתום שלי ויצאתי מוקדם בבוקר לדרך, עוד לפני שלוסקה הבינה שאני בקרבה ולפני שאני אתחיל להרגיש איזה יחס אליה. הכבישים בבירה רחבים מאד. גינון מרשים, איזורי מבנים סופר מודרניים. מרכזי קניות ענקיים, תחנות דלק מתוקתקות ומודרניות והספקתי לצאת מכבישי העומס הצפוי. שמתי פני לכיוון העיר ליבינגסטון שכל קיומה במודעות העולמית נובעת מהיותה שער ההגעה למפלי ויקטוריה. הנקראים במקור "מוסי-א-טוניה" שפירושו "העשן המתאבך ברעם בנפול המים" שם המוצא חן בעיני הרבה יותר. המרחק הפעם קצרצר, רק 460 קילומטרים בכביש מטופח למדי. שוב, תחבורה דלילה ונוף עצים יבש סביב. בהמשך היום, בכל עצירה הוקפתי סקרנים שהיו יותר מנחמדים. תמיד ניגש אלי מישהו ולעיתים כמה אנשים, בשאלות או הצעה לעזור לי, לייעץ לי, לסייע לי למצוא לינה, אוכל, דלק וכו'. אהבתי את המפגשים האלה והרגשתי נהדר!

בקטע דרך נטוש משהו נקלעתי לשריפת קוצים שפלשה לכביש. נאלצתי להמתין כרבע שעה שהרוח תיסוב והמשכתי.

ליבינגסטון נקראת על שם דייויד ליבינגסטון הנחשב ללבן הראשון שתיעד את הגעתו למקום, לאחר שגילה את מקורות הנילוס צפונה מכאן באגם ויקטוריה. זה המקום בו הוא מת ממחלת המלאריה והשמועה אומרת כי אכן הוא קבור בכנסיית ווסטמיניסטר בלונדון אך ליבו נשאר קבור פה… יש בעיר משהו אחר, אמנם התנועה ערה, אך ניכר שמליוני התיירים הפוקדים את המפלים – מרחק כ 10 ק"מ מזרחה מן העיר, משאירים כאן משהו נינוח… (אך עדיין פה ושם נודניקים נדבקים כמעט לכל לבן בהצעות ושאלות מטרידות). רחוב ראשי רחב עם חנויות משני הצדדים. משרדים, סוכנויות רכב ומלונות בכל מיני דרגות. שוטר תנועה רכוב על אופנוע הונדה ענקי קלט אותי מחפש פניה מהכביש הראשי ועצר את התנועה משני הכיוונים ברחוב כדי שאוכל לפנות על קו לבן לצד השני של הרחוב. איזה תותח. כבוד! בחרתי בלודג' פופולארי בין תרמילאים בשם JOLLY BOYS שאכן היה ערוך באופן מרשים למטיילים על תקציב מדוד. חדרים, "דורמס", מקום מוצל לאוהלים, בריכת שחייה, רחבה משותפת עם כורסאות, רשת ויי פיי חזקה ובר עם בירה מקומית טובה

ואוכל זול וטעים. הקמתי את האוהל ליד אוהלים של רוכבי אופניים החוצים את אפריקה, אחד מדרום אפריקה בדרך צפונה וזוג בריטים שיצאו לדרך לפני שנה, בדרך דרומה.

למחרת הצטרפתי להסעה ברכב המיניבוס של הלודג' שהוביל לשער למפלים. כניסה עולה 20 דולר – ושוב התבוננתי מהצד וצחקתי לנוכח הדרך המקורית לנסות ולגבות בדולר ירוק. אם אין ברשותך כסף מקומי, אין בעיה לך לכספומט – רק מה, הכספומט ריק מכסף כבר כמה ימים לפי דברי השומר ליד – או אז חוזרים לקופה בה ניתן להמיר דולרים בשער מופקע כדי לקנות כרטיס כניסה… אני לשמחתי הייתי מוכן… הביקור במפלים היה טיפה מאכזב. הם היו יבשים.

מתוך כשני ק"מ של מצוק ממנו אמור ליפול אשד מים כביר, תפקדו רק ארבעה זרזיפים שהזכירו את מפל התנור בימים טובים. ומרחוק ניתן היה לראות את רסס המים הנופלים לתוך הזמבזי החותר בתחתית הקניון וזורם מזרחה לתוך זימבבואה ומשם למוזמביק ולאוקיינוס ההודי. כאמור, קצת מאכזב אך צפוי. ידעתי זאת מראש ולמרות הכל החלטתי לבוא. זו העונה היבשה בנתיבים שבחרתי באפריקה. בעונה הרטובה הייתי מתקשה לרכוב במסלולים השונים, כך שהמחיר הוא בנופים צחיחים למראה ומפלים המחכים לשטפונות העונה הרטובה שעוד יגיעו (העונה הרטובה מסתיימת באיזורים אלה בסוף מאי לערך ומתחדשת בעוד כחודש).

בדרך חזרה עצרתי בסופרמרקט מקומי קטן כדי להצטייד להמשך. והנה בעמדה צדדית המוכרת סיגריות וסוללות מוכרים סוללות ליתיום! אותן אני מחפש מאז נחתתי באדיס-אבבה. הן הסוג היחיד המתאים למכשיר ה"ספוט" אותו אני נושא. עד לכאן עברתי בדרך אולי 8 חנויות מתמחות לאביזרי חשמל ומחשבים ולא מצאתי והנה פה במרכול קטן וסתמי זה קיים. כמובן המחיר היה מעט יקר, אך השקט בעורף שווה יותר. התחברתי סוף סוף ללווינים ואיפשרתי למוסי בחמ"ל שהפלתי עליו (נשיקה מוסקה) – וכמובן לגלי ולבנות לעקוב אחרי בזמן אמת.
למחרת בבוקר במלאת 4 ימים לשהותי בזמביה התכוננתי להמשך הדרך – רק אומר: כי איני מתיימר לפסוק לרעה או לשבח מעלותיה – אין לי ספק כי מעלותיה הטובות רבות ופגשתי בזמביה אנשים נפלאים שאני עושה עוול עימם וכי התרשמותי ודעתי הנחרצת משהו, נובעות גם מזמן קצר וגם מעצם היותי תייר מסוג אחר – ואני מודע לכך שעם כל הכבוד לבלוג הזה, אני ודברי כאן, איננו אפילו סריטה קטנה במסך מחשב מקולקל וסגור של מישהו אחראי במדינה הענקית הזו. ויחד עם זאת, אני מאמין שאני מייצג בתחושתי מגמה רווחת בקרב מבקרים בה שלרובנו אין יכולת העמקה או זמן להתחבר לאמת הזמבית. הטון השולט בדימוי המיידי של זמביה מעניק טעם רע, מעין תאוות בצע לא מכבדת, ביורוקרטיה וטפסולגיה שמשדרות חשדנות וחוסר עניין ורצון לארח תיירות. תחושה שאתה לא יותר מאובייקט לסחיטת כסף. ודולרים לא עושים מאגרות לתיירים, כי אם מבניית כלכלה יצרנית המייצאת מוצרים נדרשים לעולם. ובעניין תיירים, תואילו ליצור ערך מוסף למקום שיגרום ליותר תיירים להגיע בקלות ול"בזבז" דולרים באופן הוגן. כמו שלמדתי בטנזניה וגיליתי לשמחתי במדינה הבאה. שיותר מכל בנוייה בין השאר על חיוך, מאור פנים וקלה במנהלותיה לתייר. וולקאם טו בוצואנה!

כשהרגלית למטה:

– כשאתה שואל אנשים בדרך על כיוון. אל תשאל: "זאת הדרך ליהופיץ?". כי אם שאל: "לאן מובילה הדרך הזו?". אנשים ברוב המקרים רוצים לעזור לך ולא לתת תשובה כמו "איני יודע" ולכן יגידו משהו חיובי שיאושש את מה ששאלת גם אם הם מעולם לא היו ביעד ואין להם מושג מה המרחק אליו, או מה איכות הדרך… אם תוכל, שאל את השאלה בנוכחות כמה אנשים באותו מקום, הם כבר יבחרו בזה שיודע הכי טוב או ידאגו להביא למקום אחד שכזה והוא כבר יענה לעניין.

– אין דבר כזה "להאמין לאופנוע" "להאמין למפה" "להאמין לג'יפיאס" "להאמין לעיתון" וכו'. תאמין ויחד עם זאת, בדוק!

– אם לא תאמין באינטואיציה בחיים, למי תאמין?

---

—————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות ליוני בן שלום

——————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

טנזניה, סרנגטי, ספגטי ומשהו אנרגטי

לטנזניה אין יחסים דיפלומטיים עם ישראל. אנחנו שם על תקן "בואו להיות תיירים" וזה בסדר גמור, לא כל מדינה באפריקה צריכה שישב בה שגריר מישראל. מה לסוואנות המקסימות כאן ולג'ובים במרכז הליכוד.
עם הכניסה לטנזניה מהגבול הרואנדי, בשלב ראשון מגמת פני הייתה מזרחה ואז צפונה, מתוך כוונה להגיע לשמורת הסרנגטי. ביקור בשמורות בע"הח האפריקניות הוא סוג של חלום ישן. או אם תרצו הכנה וסיור מקדים להמשך שבטח יבוא עם הנכדים שאני מתגעגע אליהם כל הזמן.

הכביש המשיך להיות חוט חיים מקשר בין נקודות ישוב נידחות, עם שמות כמו וונדלה, מקובה, בודושי או טונגורו, שאני מניח שהיו שמות של שבטים שיום אחד הבאסטה ליד הכביש הפכה לשוק, לבתי מלאכה זעירים, לשכונה שהקצתה מקום למלון דרכים ולידו תחנת דלק והיום יש גם בוטקה לנציג המשטרה. וכל הפונקציות האלה תפחו כמו פופקורן בסיר קטן מדי. כך שהכל מונח בחוץ ברחוב על דוכנים שנבנו מזרדים וכיסויי עלי בננה. ה"רחובות" הם בסה"כ משעולי אבק חפור בורות, מנוקד גללי עיזים ותרנגולות מלקטות בין פרות וחמורים מנפנפי זנבות. ילדים בכל מקום חלקם מגלגלים צעצועים שעשו לעצמם מפחיות משקה וחוטי ברזל. הכביש הסלול ומכשירי הסלולר – שנראה כי אין אדם באפריקה שאין לו מכשיר אחד כזה – הם החיבור לעולם הגדול. או לפחות לעיר הקרובה. לא ראיתי הרבה אופנועני מסע כמוני הבוקר… כלומר לא ראיתי אף לא אחד כמוני – מאז נחתתי באפריקה ונראה כי כך גם האנשים לידם חלפתי. רבים עצרו את מה שהם לא היו עסוקים בו – הרימו ראש בתימהון ונעצו מבט כאילו הם עדים לאירוע נחיתת חוצן ברחובם. לרגע זו לא הייתה אפליקציה בטלפון הנייד, כי אם חיבור לחפץ טכני אמיתי. אני המגיע מהמערב השבע, רואה בו משיר בן עשר שנים מהעבר, אך להם זו דרישת שלום ממקפליי (שודאי גם אודותיו טרם שמעו) – משהו שבא מהעתיד. ואם עצרתי לרגע לתדלק או לקנות בננות או סתם לשאול שאלה, כבר הוקפתי באנשים שהתווכחו על מהות האופנוע ותכונותיו. בעצירות כאלה, אני מרים את חזית הקסדה שלפחות יראו פנים מחייכות, ולא איזה אלמוני מאחורי משקף מאיים משהו, ומסביר מה נפח המנוע, לאיזו מהירות האופנוע מגיע, למה אין שרשרת (יש דריישפט) ולאן מועדות פני. זה הסתיים תמיד בהחלפת כאפות של שלום. בדוכן אחד בעיירה אליה הגעתי ביום שוק דחוס וקולני – בו ביקשתי לקנות 2 בקבוקי מים, ניגש אלי בעל הדוכן הצעיר שהיה לבוש גלבייה בצבע בז' ומעין תרבוש כותנה לבן רקום לראשו ואמר לי באנגלית סבירה ובפשטות: "למה אני תקוע כאן במדינה מתפתחת ואתה זכית בחיים טובים" או משהו כזה. הרגשתי טון כועס בדבריו. לא ממש התכוונתי להכנס איתו לשיח אך בכל זאת אמרתי לו שהבחירה בידיו "למה שלא תהפוך את החיים שלך לטובים?"
הגעתי לעיר NZEGA בה פניתי צפונה וחלפתי בשולי העיר SHINYANGA משם המשכתי לכיוון אגם ויקטוריה ולעיר MWANZA. לא ממש תכננתי לחקור את המקום פרט למציאת אתר בטוח ללון בו. ידעתי כי משם אוכל להמשיך למחרת לכיוון שמורות הסרנגטי, הנגורונגורו ולעיר ארושה שהיא מרכז דרכו עוברים רוב המטיילים בשמורות שבין טנזניה לקניה. הגעתי לעיר – שגם תשחד במליונים ראש עירייה הכי דפוקה בישראל, הוא לא יחתום עם המקום הזה ברית תאומות. קלחת דחוסה שניכר שעושה מאמצים להשתפר. רק בפורמט אירגוני שכבר לא בתוקף כמה עשרות שנים. הכל מרושל אבל צבוע ומסומן ושוטרים בכל פינה מנסים להשתלט על כאוס תחבורתי הכי לא מתחשב. רוכלים בכל צומת – כלומר על הכביש. עם זאת, הרגשתי סוג של התחברות – יש למקום קסם, הוא חי, כמו קן רוחש נמלים עצבניות אך עם מטרה ובתוך הלבירינט הלוהט הזה, ניסיתי לפלס דרכי לכיוון TUNZA LODGE קמפינג מבטיח על שפת מימיו המתוקים של אגם ויקטוריה. מצאתי אותו בקצה לשון יבשה חולית, מוקף גדר גבוהה וחבורת מסאים צעירים עטויים אריג כמו וילון קטן קשור במותניים בחוט וחגורים בסכינים, שומרים על מבואותיו.

תמורת 10 דולרים איפשרו לי למקם אוהל על הדשא בין שני צריפי בונגלו. במרחק 20 מטרים מהגלים – נחמד. השיא שלי בהקמת אוהל לא ייקבע לעולם כי כשאני מגיע למקום חדש איני ממהר. הכל באיזי. קודם כל שלום לשכנים אהלן לזה ולהוא. מנסה להבין מי נגד מי, איפה השמש תזרח בבוקר, מה ההטייה הנכונה כך שראשי לא יהיה במדרון – לפני שאני מחליט לאיזה צד יפנה הפתח.
לאחר הרכיבה המאומצת, התנחמתי בבירה קרה במזנון (בירה קילימנג'רו מקומית – בערך 5 שקלים וחצי). והנה מהמרפסת של הבונגלו השכן איש גדול קורא לעברי ברכת ערב טוב. ומספר לי שכבר נכנס לבלוג על סמך הכתובת המרוחה על האופנוע, עשה קצת תרגום בגוגל טרנסלייט ומזמין אותי לשבת איתו ועם בנו לסיים את הבירה. זה היה וולטר ובנו גר (GERR) שהעדיף שאקרא לו גולד. שני דרום אפריקנים דור שני ושלישי לכורי יהלומים וזהב, העושים בטנזניה בעסקי מכרות יהלומים. הם שותפים בשבעים אחוז במכרה הסמוך ומלאים בסיפורי יהלומים וזהב שמצאו לאורך חיי החפירות שלהם. חושבים בגדול. מחזיקים עדיין באופרציות ואופציות ברחבי אפריקה. ולפי סיפוריהם, כל הסדרות הטלויזיוניות של מחפשי זהב למיניהם הם פשוט בדיחה על אנשים לא מקצועיים. או שהחברות המפיקות את הסדרות לטלוויזיה, מארגנות להם תקלות שיהיה מעניין וכו'. גולד שלף כמה צילומים של המכרה וצילום של יהלום בשווי 10 מליון דולר שהם מצאו לאחרונה.

זוג חביב שחי בתוך הרפתקה יומיומית שיש בה הימור, ידע, אינטואיציה וכנראה קשיחות עסקית המאפיינת נהגי מירוצים שצריכים לקבל החלטות גדולות בהרף עין. התחברתי לוייפיי האישי שלהם ולפני שנפרדנו הם הזמינו אותי לבקר ולשהות בבית החוף המיוחד שלהם בסביבות העיר ספרינגבוק בצפון מערב דרום אפריקה – אשקול זאת כשאגיע לשם.
בבוקר יצאתי לתור אחרי הכניסה המערבית לפארק הסרנגטי. הג'יפיאס המרהיב שלי הראה כניסה בדרך מסומנת שעוקפת מצפון את הפארק ומובילה לכיוון העיר ארושה. השחר הפציע והגחתי משער הקמפינג ליום נאה וחמים. הכביש צפונה מוזנח. חרוש תלמים של משאיות כבדות מדי או אספלט רך מדי, שוליים מחורבשים וסביבו נוף של עזובה, שטחי בר שרופים וישובים שצועקים את מצוקתם מכל עמוד חשמל עקום ובית בוץ מחופה בקש וגבבה. והנה, בבת אחת הפך הכביש למשהו חדיש ומבהיק שנחת כאן מגרמניה. בצד ימין של הכביש אני רואה עדרי זברות וגנו משוטטים בינות לעשב היבש. הדופק שלי ממריא. הנה אני מתקרב לדבר האמיתי. הנווטן שולח אותי לעיירה BUNDA ואז מחזיר אותי מעט דרומה לאחור ואז משגר בנינוחות הנחיות – בפניה הבאה, שמאלה, מזרחה. דרך עפר שנראתה ככה ככה אבל יציבה ואיכותית, אני עם הפנים מזרחה. נע קדימה בינות לעצי שיטה סוככנית עצומים, שר לעצמי ומצלם כמה שניתן תוך כדי רכיבה עם גו פרו ואייפון שדרשו בכל פעם עצירה שבעקבותיה בעלי החיים המדגמנים, ברחו. עודי עסוק במלאכת התיור, מגיע מולי ג'יפ טויוטה ירוק כהה, צופר קלות וחוסם את דרכי. ממנו קרא לעברי איש צעיר לבוש כריינג'ר מקומי: חולצה ירוקה רקומה אותות וסמלים של איש חוק. התקרבתי לאט עם האופנוע ליד חלון הרכב הוא פנה אלי בחיוך מאופק ואומר בפשטות "ווצאפ מי פרנד? אתה בתוך שמורת הסרנגטי ולפי החוק זה אסור עם אופנוע!"

בלי כעס או הרמת קול, הצביע לכיוון הג'יפיאס שלי והסביר לי שאני כבר יותר מ-2 ק"מ בתוך העניין ושהוא ילווה אותי החוצה. כן, הג'יפיאס לא ממש מבחין בין אופנוע לרכב וגם לא מכיר בכניסה הרשמית המסודרת בה יש צורך לשלם דמי כניסה וכו' ופשוט הכניס אותי פנימה לדרך שאכן נמשכת עד לארושה. נסעתי לפני הטויוטה בחזרה עד לכביש הראשי. הוא עצר, במקום להוביל אותי לקלבוש בנחושתיים, כי זו נחשבת עבירה חמורה, הוא ניגש אלי ואמר שהבין שטעיתי (אולי לא הייתי הראשון) והראה לי איפה הכניסה הראשית במורד הכביש הראשי. רכבתי לשם ואכן שער וכנופיית בבונים משוטטת בין רכבי סיור מסוגננים בנסיון לגנוב משהו לאכול (זה כנראה מהמקומות הבודדים בעולם בו אפשר לצעוק "בבונים!" מבלי להינזף על לשון נמוכה…) שער הכניסה לפארק מעוטר גולגלות בע"ח, בניין קטן של משרדים, קיוסק, חנות מזכרות וכעשרים תיירים במיטב חליפות ספארי וכמו שהגעתי לשם, רובם הפנו את המצלמות לעבר האופנוע ומבול שאלות ניתך.
שהיתי שם עוד עשר דקות לצילומי פוזה והבנתי כי כדי להגיע לעיר ארושה, עלי לעבור את הגבול לקניה ורק שם יש כביש עוקף שמורות דרכו ניתן להגיע לארושה. משמעות הדבר, מעבר של שני גבולות פעם לקניה ואחר כך שוב וטנזניה, עם כל הפרוצדורה, הויזות, הרשיון לאופנוע והאגרות המנופחות וכמובן שוב מבחני הישרדות אכזריים על כבישי קניה. תודה. ביי. ירדתי לסוף דעתו של מי שכתב "מנגד תראה את הארץ ואליה לא תבוא…" אני בעלי חיים כבר אראה בבוצואנה, נמיביה ודרום אפריקה. לפחות ניסיתי. יאללה חזרה ל-MWANZA עוד לילה של מנוחה על אותו מטר מרובע באותו חניון עם אותה שקיעה איטית מעל לאגם ויקטוריה הרגוע ואורות סירות הדייג הקטנות עד האופק. חזרתי לאותן שיחות על יהלומים והעולם הגדול. וזכיתי במקלחת נהדרת בבונגלו של גולד הנדיב. תודה! זהו אני ממשיך דרומה לעיר טאבורה בכיוון כללי למאלאווי וזמביה. הופעת קריוקי של מיטב זייפני טנזניה על הדשא ממול הנעימה את שנתי.
הרכיבה לטאבורה הייתה נינוחה, חלק גדול ממנה עבר בנתיב שכבר חלפתי בו. הכביש דרומית לנזגה היה ברובו איכותי ולמדתי באיזו מהירות התשתיות משתנות באזורים האלה. מפת מישלן הנחשבת אמינה מאד וברשותי מהדורת 2013, כבר מפגרת לדעתי ב20% אחרי הנעשה בשטח. הנתיב היה ריק מישובים ומרכבים. נכנסתי למרחבים העצומים של הסאוונות האמיתיות של טנזניה. עשב בגובה כמטר, חלקים נרחבים מהעשב הנמוך עלו באש. עצים מדבריים ניצבים עירומים מעלים נראה עליהם כי הם חיים בתנאים קשים של יובש ושריפות קיציות. רובם עצי אקצייה – שיטה. ועוד עצים חסונים שלוחי ענפים זקופים ומדי פעם עץ באובב. ליד אחד מהם שנראה כמו בניין שלוש קומות עם תספורת קוצים כזו – עצרתי לכדי לצלם את האופנוע למרגלותיו להדגשת הגודל.

משהו כביר. מרחוק יש לגזע גוון סגול אדמדם, ממבט קרוב יש לקליפת העץ מרקם כמו עור של פיל. קמוט וטיפה אפור. נגיעה עם הציפורן בקליפה החיצונית הרגשתי שאכן הוא חי ומגיב במין מיץ בהיר. רכבים בודדים שחלפו בסמוך צפרו קלות. בטח חייכו לעצמם, הנה עוד תייר שעומד נפעם מול משהו שאנחנו כבר לא מפנים ראש לעברו. נחמד.
לטאבורה הגעתי אחר הצהריים. קודם כל תדלקתי פול, כולל מיכל ה-5 ליטר הרזרבי והתמקמתי במלון אוריון הוותיק שנבנה עוד בתחילת המאה העשרים בזמן שליטת הגרמנים בחלק הזה של טנזניה. בנייה בסגנון קולוניאלי – כלומר מבנה מרכזי מחופה גג קש ורעפים מעויינים וממנו יוצאים מסדרונות פתוחים לחדרים גבוהי תקרה. הכל משומר ברמה מרשימה. צוות יעיל ואדיב ליווה אותי לכיוון משרד הקבלה. ושם אני… מבקש להקים אוהל. בכל זאת הבדל בין 10$ לאוהל ובין 50$ לחדר. תודה חברים, מצטער אני מסתדר.

הקמתי אוהל מאחור ליד חניית הטרקטורים על פיסת דשא שנלחם על חייו. מחר מחכה לי מסלול של 600 ק"מ שקיבלתי עליו דו"ח עדכני מאחינעם הראל שרכבה בו כחודש קודם. וכמו רץ מרתון ערב לפני מירוץ חשוב בישלתי ספגטי ויאללה לישון.
בוקר בטאבורה. החום התחיל ממש עם שחר – חום יבש מדברי ממש – זה הזמן לתת בגז יש לי טווח לא קטן עד לעיר MBEYA בדרום בואכה הגבול הזמבי והמלאווי. לעסתי את ארוחת הבוקר שהיתה כלולה במחיר המקום לאוהל (!) ויצאתי לרכיבה שהפתיעה אותי לטובה – דרך עפר מטופלת ברובה עם כמה קטעים רכים אם לא שמים לב נופלים -כלומר לאחר כשעה רכיבה נפלתי לא משהו מיוחד. רק ההרמה היתה מורכבת כי הורדתי את רוב הציוד כדי להתמודד עם המשקל. ואז מתישהו באמצע הבוקר, קיבלתי הודעה על מותה של מאשה אמא של גלי.
הגם שלא הופתעתי, הייתי די נסער. הייתי עסוק באיך להיות קרוב למשפחה לפחות וירטואלית. טלפון מקרטע וסמס אינם מתכונת לחיבור ברגעים שכאלה. וחשבתי על דרך להגיע לוייפיי. היה לי ברור שעל המסלול המתוכנן לא יהיה דבר כזה יומיים לפחות. בתחילה חשבתי לחזור לעוד יום למטריית האינטרנט של המלון בטאבורה ואחר כך ראיתי במפה דרך עפר היוצאת מטאבורה מזרחה לכיוון העיר MANYONI ומשם כביש סלול לעיר DODOMA.
חזרתי כעשרים קילומטרים לאחור, תדלקתי שוב בטאבורה ומצומת אחר בתוך טאבורה, עליתי על דרך העפר לכיוון כללי מזרח. וזו הייתה חתכת רכיבה. כ- 240 ק"מ של דרך שגם רוכבי שטח מנוסים ממני היו מגרדים בראש בכמה קטעים. חירבוש של בורות. קטעי חולות בהם רגלי הלכו פשוטות משני צדי הכלב כדי לא ליפול (והקלאץ' מתחיל להסריח) וגם הפתעות של קטעים עבירים וחלקים בעיקר בקרבת נקודות ישוב. אם אפשר לקרוא להן נקודות ישוב – שכונות עלובות עשויות מבני בוץ אדום. עוני שטרם ראיתי בטנזניה.

כמובן נפלתי פעמיים כולל טקס הרמה כשלא היה מי שיעזור. נפילה אחת הייתה כי לרגע שכחתי שאני צריך לרכוב בצד שמאל (וגם הנתיב הטוב היה בימין הדרך) ובשניה האחרונה לפני שהרכב שבא ממול נכנס בי, פניתי במשיכה חזקה שמאלה… ונפלתי כשהכלב הצהוב שוכב לי שוב על ברך שמאל שכמזכרת מקאמפלה, כתם בכחול סגול ירוק, זורח בחלק הפנימי של הירך כבר שבוע וחצי.

כמאמר אלכסנדר (פן) היה רע לתפארת. נהג הרכב וחברו באו בריצה לעברי מודאגים ועזרו לי לקום ולהתיישר… בשליש האחרון, פגשתי זוג תיירים

נחמדים על טנדר לנדקרוזר מדוגם שניחמו אותי שהמשך הדרך נוח יותר…לא ממש דייקו. החום הכה בכל רגע וחיסלתי את כל המים שנשאתי בשני בקבוקים של 2 ליטר שתקעתי בין החבל לשק"ש המחובר לארגז ימין מאחור.
לקצה הקטע הגעתי בשעה ארבע ומשהו בערב. ראיתי מרחוק מבנים לבנים של כפר שגדל לעיר ורכבים נוסעים מהר בניצב לדרך שלי ואינם מעלים אבק. ידעתי, הם על אספלט. וכמו שכבר חוויתי במסעות קודמים (בקארטרה אוסטראל למשל), פשוט צרחתי לעצמי כמו דביל בקול "יש! יש!! יש!!! אספלט!!" (מה אני מספר לכם את זה. נו) ועוד כמה קללות שאשמח לחזור עליהן תמורת פיסת אספלט, אבל בטח לא כאן. הגעתי לעיירה MANYONI ומשם עוד כמאה ושבעים ק"מ של כביש אספלט לעיר הגדולה DODOMA המרוחה על מישור מדברי ענק. בעיר התקיימה איזה ועידה ארצית וכל מקומות הלינה הזולים היו מלאים ועמדות החנייה שלהם דחוסות בלי מקום לשום אוהל. בכל זאת, בחור נחמד בשם סלים שישב בלובי של לודג' "סימבה" במרכז העיר, הוביל אותי למוטל פשוט וסביר לא רחוק מהמסגד הגדול על שם מועמר קדאפי, בו היתה חניה סגורה לכלב וחיבור ויי פיי איכותי. "מישן אקומפלישד" יכולתי להיות קרוב למה שקורה בבית סביב פטירתה של מאשה.
סלים שנראה כמו לוחם WWW ראה בי הזדמנות להפתח לעולם, נעלם פתאום וחזר כעבור חצי שעה לבוש חליפה אפורה מריח אפטרשייב וענוד שעון זהב, כדי לדבר איתי על תכניותיו. נו באמת. סורי סלים, אתה באמת נשמה, אבל נרדמתי תוך כדי שיחה איתו. הוא דיבר על העתיד של טנזניה והחלום של אנשים כאן לפרוץ לעולם עם משהו חדשני.

להפסיק לראות באפריקה עונש כי אם סיכוי. בחור פיקח שאכן הרשים אותי. כיבדתי אותו בארוחה קלה במסעדה עממית בפינת הרחוב ורק אמרתי לו מבין ערפילי ההרדמות שיקח את עצמו וילך ללמוד משהו. שיתחבר חזק לאינטרנט כי בלי אלה יהיה לו קשה לצאת מהמקום הזה אי פעם. שיהיה עצמאי ולא שכיר ושלא יקח שותף. לעולם!
השכמה זריזה וקדימה להמשך, לאמבייה. כ- 670 קילומטרים דרך העיר IRINGA שלוש מאות ומשהו הק"מ הראשונים עברו בקלות על כביש נהדר אך ללא תחנות דלק. אז הגיעה ההיכרות עם תחנות הדלק של בקבוקי הליטר התלויים בצאוורם על מתקן עשוי מוטות עץ, שנראה כמו מובייל ענק ומנצנץ בכניסות לכפרים על הציר ונערים מוכרים אותו במחיר מופקע של עוד 25 אחוזים.
בקטע האחרון לפני אירינגה – לראשונה, הג'יפיאס לא קלט לוויינים ובירבר אותי פתאום ולא רק זאת – לקינוח הוגש תבשיל סיני אנרגטי, 140 ק"מ מהכביש האיכותי לכיוון אמבייה שהובטח במפות, היה באמצע מהלך סיני של סלילה מחדש וכל התנועה עברה לדרך עפר צדדית והזוייה. לאחר קטעי הדרך הדפוקים ביום הקודם דווקא הייתי במצב רוח לרכיבה אתגרית מתקנת ומלא אנרגיות טובות, וטוב שכך, במצב כזה לא מרגישים כלום. חושקים שיניים ונותנים בגז!! במהרה מצאתי עצמי בתוך ענני אבק סמיך נלחם ממש במשאיות על כל קטע שגם הן – המשאיות – נלחמות ביניהן על נתיב עביר,

מרחף מעל בורות ענק, מעיף חצץ במעבר בתוך קערות בוץ ונוטה בזוויות צד שניתן לצאת מהן רק על ידי הוספת מהירות, חולף ליד תעלות מבוטנות מוסתרות ופתוחות ללא התראה וגם באמפרים הם סידרו שם. אין רגע או מצב להסס או לגמגם. קורס רכיבת שטח למהדרין, זה נמשך כמעט עד למבואותיה של MBEYA אליה הגעתי עם שוקיים רועדים וכואבים מרכיבה רצופה כמעט – בעמידה. מצב בו מאמצי השליטה באופנוע נעשים על ידי הזזת הגוף לצדדים, קדימה ולאחור בקיצר, סחט אותי. אך בסגנון "אם יהיה זה שנית, אל יהיה זה אחרת". מצאתי עצמי ברחוב ראשי עמוס רכבים של סוף שבוע ונהגים של סוף העצבים. השעה הייתה קרוב לשלוש. השמש כבר התיישבה על הצמרות בצד ימין. אז פניתי לרוכב אופנוע טקסי שרכב לפני והוביל אותי תמורת משהו כמו 3 דולר לחוות גידול קפה מחוץ לעיר שהפכה את מבני החווה ללוג' יוקרתי. לפני חשיכה – התמקמתי במנחת המסוקים המאובק במורד הגבעה עם האוהל, הכלב הצהוב והבנזיניה העתיקה שלי עליה התבשלה בנחת ארוחה חריפה של אורז ברסק עגבניות וכמה פלפלי צ'ילי שקניתי בדרך.

זה היה אחר צהריים שהרגשתי בו איך העצב מחלחל. זה יום קבורתה של מאשה אמא של גלי ושוב לא הצלחתי כל היום ליצור קשר כלשהו עם הבנות. ולמרות כל המאמצים הכנים של צ'ארלס מנהל הלודג' שהזמין אותי לגלוש ממשרדו, לא הצלחתי להתחבר לוייפיי. בכל זאת עלה בידי לקבל בטלפון קצת מידע בזמן אמת מהלווייה.
לא רחוק גיליתי מקלחות מתפקדות. פגשתי זוג הולנדי. נורמן ובטינה, הוא מובטל שממשיך לקבל דמי אבטלה לחשבון הבנק שלו (זה הולנד לא הולילנד) והיא עוזרת פתולוג בחופשה שעזבו ויצאו לשנה כדי להחליט על עתידם. הם רכשו קראוון שטח יד חמישים, בו עדיין עובד מנוע וולוו בן 40 והם היו בכיוון ההפוך לשלי, עם כוונה להצפין עד למצרים. חלקנו טיפים ומחמאות. נשארתי שם יומיים להרגע מהיומיים שעברו. וכאן גם גמלה בליבי ההחלטה – למול הלו"ז שלי ורצוני לבלות זמן איכות בשמורות בבוצואנה, נמיביה ודרום אפריקה – שאני מדלג על מלאווי. וחותך ישירות לזמביה – הביצוע לא מסובך, בצומת הראשון מדרום לעיר פונים ימינה במקום שמאלה ויאללה לזמביה ששאלתי את עצמי – בדיעבד כמובן, מה מבשרת האות הראשונה בשמה…

כשהרגלית למטה:

זה הכל נקודות מבט:
– עלי לזכור, מה שבשבילי הוא מראה ראשוני, מרתק, מדהים, נחשק, נכסף, חד פעמי, פסגה, שיא, יצירת מופת של הטבע… לאנשים היושבים בתוכו או לידו, זה עוד מראה שגרתי משעמם ואולי מאוס.

– אם אתה רוצה להרגיש ואולי להבין את הלחץ בו נמצא סלב נרדף. סע לבד לאפריקה. לרגע לא תהיה לך פרטיות, בכל מפגש ירצו ממך משהו גם שברוב המקרים תפגוש אנשים עם כוונות טובות.

– אם אתה חושב שאתה תייר הבא להביט, לחוות, ללמוד, להחשף… באפריקה תחשוב הפוך: אתה לא אקספלורר… אתה אקזמפלר, מוצג. מעין ספרייה ניידת של ספר אחד שהאנשים בדרכך רוצים לקרוא.

——————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליוני בן שלום

————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה