זוג רוכב בתוך חלום

לכל מסע יש מפה, כזו שקונים או מכינים ומטרתה להוביל את הדרך ולספק אוריינטציה על פי מטרות המסע. אצלי יש גם מפות נוספות, רב מימדיות. כאלה שלא ניתן לצייר ממש. למשל, יש את מפת המסע פנימי. כזו המשרטטת את מסלול הנפש המחשבה, הרצון והיכולת. ויש את מפת החלומות. כזו המנווטת את מהלך ההגשמה, המימוש והסיפוק, הנובעים מהמפגש החמקמק של מציאות עם פנטזיה. יש את מפת המקריות, המזל, האיומים וכל הבלתי צפוי. שכולם יחד – אם מעמיקים בהם – מאד צפויים ומאד אפשריים. הקווים בה, באים לעיתים מאיזה מחסן של חרדות, של פחדים והתנסויות שהותירו זכרון רע. ויש כמובן את המפה האנושית, זו שמישרטטת לה תוך כדי, הנארגת כערסל משי עדין, ומכילה בתוכה שבילים ונקודות ציון שאף שאינם נראים, הם מוחשיים מאד. זו מפה המורכבת מאנשים אותם פוגשים בדרך. המשפיעים אם מרצון ואם במקרה, אם באופן יזום ואם מתוך התלהבות של רגע.

מרגע צאתי למסע אני כל הזמן נוגע, מושפע ומתעדכן, במפות הללו, המעניקות לי רבדים מרגשים של חווייה. המטביעות וצורבות בי נקודות מבט, על דברים בתוכם אני עובר ועל חיי בכלל. ואין מטר אחד בכל המסע, בו איני בוחן וממסקן מסקנות. גם על דברים זעירים תוך שימוש בהן. לא אחת, אני מרגיש כמו אותו שאמאן בן המאיה, שפגשתי בקצאלטננגו גואטמאלה, אשר הזמין אותי לטקס תפילה וברכות, וכששאלתי אותו, על מה מבוססים המשפטים אותם הוא מנסח בקול רם, הוא הסביר לי שהם נובעים ממפוי מאד סבוך של לוחות שמש, ירח, שעה, מקום, מזג-אויר, צומח, חי, עוף השמיים ונפש האנשים הקרובים לאירוע התפילה. מאד קל לי לאמץ את הגישה הזו, כי עם כל החידתיות שבה, היא הכי קרובה להגדרה שלי לשאלה. איך אני מסנן ומשמר דברים? יהודה עמיחי שאל בספר שיריו האחרון "פתוח סגור פתוח", איך משמרים את הזכרון?.. וענה. "את הזכרון משמרים בתוך השכחה". אני חושב, שאת הזכרון שבי, אני משמר בתוך התודעה. לא רק שלי, אלא של אנשים נוספים. כמו אצל השמאן מקצלטננגו דברי מביעים מכנה משותף של הרבה מפות בתוכי.

רחבת ההסבה בהוסטל "הכלב המעופף" ממש מעל "פארק קנדי"

לימה היא עיר ענקית שקפצה באיטיות לתוך הפריים שלפנינו. זה התחיל בשכונות הצפוניות, שוודאי היו בעבר עיירות או כפרים נפרדים שלאט לאט, נתמלא הרווח בינהן לבין העיר הגדולה. בהכנות לקטע הזה נשענתי על המלצות של רוכבים אחרים שעברו על הציר לפני וכיוונתי להוסטל הכלב המעופף  (The Flying Dog) הנמצא בשכונת מיראפלורס בפינת "פארק קנדי". הגן נראה יותר כאילו גזרו אותו מתוך עלון מכירות לקורס גננים: כל פרח בדיוק במקום, כל ספסל, כל שער, עץ או מסעדה. ניכר כי המקום משרת אוכלוסיה מאד מסויימת; תיירים. ידענו, כי בעיר הזו רוב התושבים חיים במרחבי שכונות פחות ייצוגיות. ויחד עם זאת השדירות הרחבות, ההשקעה האישית שניכר שנעשית על ידי דיירי העיר, בנסיון לתת לרחובם רעננות וצבע עשו לנו טוב.

שווקים קבועים, ניידים, פתאומיים ומפתיעים. לימה מלאה בהם.

בלימה ניסיתי את מזלי בחיפוש צמיג אחורי בעל תכונות נסיעה בשטח. אני בדרך למסלול, שידוע לי כי ארצה לרדת לשבילים ודרכי עפר, כמו מסלול ה"סלאר", מדבר המלח המיתולוגי בבוליביה ולכן היה ראוי להחליף את צמיגי הכביש (הנהדרים! תוצרת קונטיננטל) שעדיין הרבה בשר על גופם. במשהו ראוי יותר. פניתי ל"מוסך של טיטו" הנמצא במרחק קצר מההוסטל, שכניו שהציצו מחרך, הודיעו לי כי טיטו סגר את העסק. אז פניתי לסוכנות "הונדה" מעבר לרחוב, גם שם לא יכלו להושיע. מאחר ומדובר במידות ייחודיות לדגם. נשלחתי לסוכנות קיי.טי.אם, הנמצאת באחת השדירות הרחוקות. ידוע לי כי לדגמי היצרן האוסטרי הזה, יש צמיגים במידות מתאימות לאופנוע שלי, אף שהם כוללים אבוב פנימי (האופנוע שלי מונח על צמיגי טיובלס), במקום קיבל את פני המנהל, איש נחמד, שהחל לייצג גם את היצרן של האופנוע שלי לפני כמה חודשים, אך הוא אינו מחזיק מלאי מיידי, לא של חלקי קיי. טי אם. ולא של ב.מ.וו. בקיצור. מלימה אצא כמו שנכנסתי אליה.

רוזי ואבי. לימה

הבלוג כאן, הוא גם ערוץ תקשורת עם הקוראים. ויש לי רשימה ארוכה של אנשים נהדרים שכותבים לי. מברכים. מבקרים. מסבירים. שואלים, מציעים ומזמינים. איני מסוגל לענות לכל אחד בנפרד ואני מצטער על כך מעומק הלב. אני יודע שרבים מכם כבר הפכו לחברים. שלא לדבר על חברים שחזרתי לפגוש דרך הבלוג. איש אחד אבי שמו, העושה עסקים בלימה, עקב אחרי המסלול שלי והזמין אותי ואת גלי לבלות ערב משותף כשנגיע לעירו. מנסיוני, אין מצב שהפגישה הזו לא תצלח. אבי גם הציע לי עזרה בנושא האופנוע אם אצטרך ובהבנת הייחוד של לימה. קבענו, ואבי הגיע לאסוף אותנו מפתח ההוסטל. נסענו לשכונה בה נמצא ריכוז בתי אוכל ייחודיים ובה מתרחשת סצנת המועדונים והבוהמה הלימאית. אבי ורעייתו היפהפייה (זו גלי אומרת, ואני מסכים) פתחו לנו שולחן של פירות ים, אולי מהטעימים שאכלתי במסע הזה. ארוחה שהיתה הפגנת כשרון קולינרי של בעלי ובשלן המסעדה,

המקום מעוצב בפשטות, כאולם עטוף בדגלים לבן תכלת, וחולצות נבחרת כדורגל. משהו שעושה כבוד לכדורגל הארגנטיני. כן. זו אינה טעות. ארגנטינה, בלב פרו. ישבנו לבד באמצעו, אלינו הצטרפו מרסדס הצעירה, גיסתו של אבי וחברו של אבי, קרלוס הפרואני, בעליה של חברת תיירות היושב בקוסקו. (איתו עוד ניפגש בהמשך). דיברנו על המסע, על חייו במקום, על פרו ועל המדינה שלנו. אבי 'סידר' לי את הראש בכמה נושאים מקומיים וסירב בכל תוקף לכל נסיון של מישהו להשתתף בתשלום. לאחר ערב מחבק ונעים, נפרדנו עם טעם של עוד. תודה אבי ורוזי.

לימה מתנוססת מעל חופו של האוקיינוס, על מצוק המזכיר את נתניה. בהמלצתה של רוזי, יצאנו לסיבוב רגלי של שעתיים לאורכו ומצאנו עצמנו בפארק על שמו של יצחק רבין. מעוצב ומטופח.  הגנים לאורך מצוק החוף, מפרידים אותו משורת מבני מגדלים, חלקם בני למעלה מעשר קומות הצופים למרחקי הים. החיים הטובים. שוב נחשפנו לפן בלתי צפוי ומהנה של העיר התוססת.

לקראת הערב נסענו לפלאסה דה ארמאס – הכיכר המרכזית והחשובה של לימה. המקום אינו רק שיר הלל לארכיטקטורה הספרדית הקולוניאלית, אלא גם מרכז סואן, ממנו יוצאים רחובות עמוסי חנויות ואדם. את הקשר לתפארת ההווה, מצאנו בדמות במה ענקית שנועדה לאיזה מופע רוק, על שורת מגבירי הקול בגודל מקרר ביתי ועגורני תאורה, שהיו בשלבי הקמה למופע שיתקיים בכיכר בעוד יומיים.

הוסטל "הכלב המעופף" העניק לנו מנוחה אמיתית של שלושה לילות. באיכותו נהדרת ומיקומו הקלאסי. האופנוע שאוחסן בחצר הפנימית, עבר שוב במסדרונות הקבלה, הוצא לכביש בשעה שש וחצי בבוקר. הכיוון: מישורי הנאסקה. יום רכיבה בכיוון דרום, של כ- 470 ק"מ. שבו אנו אמורים לחזור למסלול המדברי הקשוח, אך עם ציפיה – מבדיקה מוקדמת – לכביש איכותי. גם תחזית מזג האויר הבטיחה טמפרטורות שאינן מעבר ל 19 מעלות. קארלוס המליץ לנו על מקומות שכדאי לעצור בהם: עיירת החוף פיסקו (Pisco) והעיר איקה (Ica)  היושבת על איזור דיונות ובמרכזה אגם. במקום ניתן להחליק בסנובורד במורד דיונות מהגבוהות בעולם וכמובן להסתלבט בזולות סביב האגם. החלטנו שמהמדבר שקרא לנו כל חיינו, אנחנו זקוקים למנוחה ופרט למישורי הנאסקה היושבים אצלי כבר שנים בעשרת היעדים שסיקרנו אותי במיוחד. ננסה לצאת מהחול ומנעמיו בהקדם ( שלא לדבר על כך שמדרום לעיר ארקיפה בדרום פרו, בדרכנו לצ'ילה הצפונית, עוד נחזור לגרגרי החול והאופק הפאטה מורגאני המיימי) אז קדימה.

פגישה מקרית חוזרת עם ונסה ויואן איתם נפגשנו באקוודור, כארבעים ק"מ מדרום ללימה

גלי שתולה מאחור כיחידת בקרת איכות ל: ניווט, מדידת מרחקים וגובה, שתיה, דלק, בנק, גילוי מראות מיוחדים. וכממציאה בלתי נלאית של שפת סימנים לכל נושא דחוף, או עניין משפחתי שנזכרה בו פתאום. וזה מדהים אותי שוב ושוב, איך אנחנו בסוג של טלפטיה או אם תרצו "זה מה שקורה כשחיים כבר שלושים ושש שנים ביחד". מראות מסויימים מזכירים לנו ממש את אותם דברים.

לאחר כשלוש מאות ק"מ הכביש נכנס לשטח הררי ושעת הצהריים מצאה אותנו בפתחה של מסעדה משפחתית. שאוספת סרטני נהר והופכת אותם לארוחה אשר שמעה הגיע למרחקים. קיבלנו שתי המלצות לא לוותר עליה כשעוברים באיזור וכך עשינו. כל המשפחה התייצבה ליד השלחן לשרת אותנו.

מישורי הנאסקה נמצאים בין העיירות פאלפה לנאסקה. משובצים מאות ציורי ענק של סמלי פולחן של האינקה. וקווים המתוחים על הקרקע למרחקים של כמה קילומטר. עוד בצעירותי, נסעתי עם מוני מתל אביב לחיפה במיוחד לראות את הסרט "מרכבות האלים", אותו הפיק אריך פון דניקן, שטען כי יש בידיו הוכחות לכך שחוצנים ביקרו בכדור הארץ לפני מאות ואלפי שנים. הוא כופף כל חידה ארכאולוגית או תנ"כית בלתי מפוענחת, לטובת התיאוריה שלו. זה התחיל בסיפור מעמד הר סיני, בו הוא מוצא הקבלות בין המראת טילים בכף קנדי, לבין קטעים מסיפור הסנה ומשה על ההר. ומגיע גם לציורי הקרקע הענקיים במדבר נאסקה שניתן לצפות בהם בבירור רק מהאויר. כלומר, על פי התיאוריה שלו, רק מי שבא מהחלל יכול היה לתת הוראות ציור כל כך מדוייקות וקוי הנאסקה המקבילים והישרים אינם אלא מסלולי נחיתה לחלליות. אני לעומתו, נוטה לקבל את התיאוריה שהתחילה בבסיס, כלומר בתרבות אנשי המקום. חוקרים מצאו כי רפרטואר ציורי הענק, מקביל לאייקונים פולחניים מרחבי דרום אמריקה. קוף, קוליברי, תוכי, עכביש, עץ. אדם, ועוד. על פי החוקרים, בין המאה שהשניה לפני הספירה למאה השביעית אחריה, היו נאספים לכאן מאמינים, מסתדרים בשורות ארוכות מקבילות ורוקעים ברגליהם. ציפוי האבן הכהה שמכסה על הקרקע בהירה, הוסט הצידה וכך נוצרו הקווים הישרים. כל קבוצת מאמינים, נכנסה בתורה ועל פי סדר "תפילה" והלכה על הציור שצוייר בענק על הקרקע, כנראה על ידי כוהני הדת. כך נוצר שביל לבן בצורת האייקון הפולחני, המצוייר כולו בקו אחד. זה הסבר קביל יותר בעיני הצנועות. פרט למישורי הנאסקה, יש גם את מישורי הפאלפה, המשתרעים בצמוד וכוללים גם הם ציורי קרקע אדירים.
הגענו לעיירה נאסקה לקראת חשיכה, בתום רכיבה מתישה של שבע שעות בנופים שטוחים וקטעי כביש ישרים כמו עובד מצטיין בפורט נוקס. כמו שקראתי באחד המדריכים, המדבר הזה לא שינה צורתו כמה מאות שנים. אין בו תנועה ממשית של חול ולכן כל סימן שתשאיר בשטח, כגון סימני צמיגי רכב שיסע עליו, נדון להצטרף לחידות של עוד כמה אלפי שנים.

למחרת יצאנו בשעה 10 מהעיירה נאסקה ועלינו חזרה 20 ק"מ צפונה למגדל התצפית הממוקם קרוב לכביש. תמורת מחיר זעום טיפסנו עליו ויכולנו לראות דמות של עץ ודמות של אדם. נכון, לא ראינו את הקוליברי או את התוכי והקוף, יחד עם זאת כן ראינו איך נראים הקוים מקרוב וגם את הנזק שעשה רכב שעבר עליהם. לאחר סיפוק הסקרנות שלנו, חזרנו לכיוון נאסקה והתחלנו בטיפוס מזרחה במטרה להגיע לקוסקו עוד באותו ערב. זו היתה חוסר הבנה מוחלטת, ביחס למה שמחכה לנו.

הכביש טיפס גבוה יותר ויותר ובבת אחת הפך לדרך חתחתים מטורפת לגמרי. כביש שנקטע כל כמה מאות מטרים, שוליים שנפלו לתוך תהום וללא כל תמיכה נגד נפילה מהדרך. הכביש היה עמוס משאיות כבדות ועקיפה הייתה הימור בכל מצב מרוב שטחים מתים. קטעים ארוכים היו בעצם נתיב אחד. הרכיבה הפכה קשה ואיטית ממש. אחד הכבישים הגרועים עד עתה וכך הגענו לשערי פוקויו  עיירה במרום שלושת אלפי מטר, אשר כמה קילומטרים לפניה נתקלנו לראשונה בעדר גואנאקו שהציץ מתוך שמורה מגודרת. פוקיו היא עיירה/כפר גדול, שלא היינו עוצרים בה אלא אם נתקענו. וזה מה שקרה. הלילה הקר כבר זחל ממזרח ומיהרנו להכנס למלון של סימון במרכז. חדר טיפה גדול יותר מהמיטה ועליה בור בתור מזרן. מה שהפך את הלילה, למלחמת שכיבה בכל מיני זויות וכבר פיללנו לבוקר שיעלה. עם אור ראשון, קמנו ובישלנו שש ביצים קשות שתשמשנה אותנו לנישנושים בדרך וכוס תה עם שתי לחמניות לפתיחת התיאבון, ששמרנו מאמש.

Puqiu העיירה פוקיו

יצאנו לדרך מוקדם, גילינו שאנחנו הגרינגוס היחידים ברחובות וזכינו לקריאות מחוייכות ולטישת עיניים. חיפשנו את הדרך החוצה, לכביש המוביל לכיוון קוסקו. עדיין חיכו לנו כ- 400 ק"מ. בחור צעיר אליו פנינו בשאלה על הכיוון, לא היסס, קפץ על אופנוע השטח שלו והוביל אותנו בשבילי העיירה אל היציאה. זה היה בשבילנו רמז ראשון ליום נפלא שמחכה לנו. מכאן, איכות הכביש קיבלה תפנית של מאה ושמונים מעלות. זה הכביש הכי כיפי שרכבתי בו בדרום אמריקה. חדש, חלק, משולט. מוגן בפסי מתכת ומחזירי אור, בסטנדרט של מדינה מובילה באירופה. והנוף סביב הלך והעמיק בזמן שטיפסנו לגבהים שמעל 3500 מטר. מורדות ההרים היו משובצים שדות, מטעים וכפרים שנדבקו במרחק לקטעי רכסים, לא הבנתי איך הם מחזיקים מעמד ואינם גולשים מטה. בתחתית המדרונות חצינו גשרים מעל נחלים גועשים בקצף לבן.

הניגוד בין הכביש החדיש, לכפרים העניים בלט מאד לעין. לקראת צהריים הגענו לעיירה צ'אלואנקה (Chalhuanca) שבתכנון המוקדם הייתה אלטרנטיבה ללינת לילה. או ליתר דיוק חווה/מלון דרכים, השוכנת כעשרים ק"מ ממזרח לה על הדרך. אך כשעברנו לידה, היום היה צעיר והחלטנו למשוך עד לעיירה הבאה אבאנקי (Abancy)   בקצב איטי יחסית. הכביש המשיך להיות חלק למשעי והנוף הוציא מאיתנו קריאות. הדרך טיפסה לגבהים שמעל 4000 מטר 4400 ליתר דיוק ושם פגשנו עדרים של גואנקו למה ואלפאקה, רועים במרחבים שהצהיבו בדשאים ושיחים נמוכים, באיזור המישורים הגבוהים. וסליחה, מי שחושב שאגם טיטיקאקא, הוא אגם המים המתוקים הגבוה בעולם, אנחנו גילינו בדרך, כמה אגמים מרשימים, הגבוהים ממנו בכמה מאות מטרים

הקור היה עז. עצרנו כדי שגלי תעטה עליה את ביגוד הגשם שתכונה נוספת שלו – שהוא חוסם כל כניסה של רוח. לאחר שעה וחצי של דאיה מהנה באלטי-פלאנו, ירדנו בכאלף וחמש מאות מטר, לתוך נוף יבש וחם שהזכיר יותר מכל את קטעי המדבר בבאחה במקסיקו. ועכשיו עברנו לשלב הקילוף של ביגוד הגשם.

אבקאני נתגלתה לנו כעיר תוססת שרחובותיה צפופים כל הזמן ובכל פינה חנות מוצרי סלולר כמו בכל מדינה מתקדמת. רק מה, הכל קצת מרושל, זנוח ותקוע איפה שהוא בשנות השישים. גם כאן רוב רובה של התנועה, מורכב מרכבים מסחריים ומוניות. ורוב החנויות מעוצבות כמחסן מדפים, עליו מונחת סחורה באופן הכי אפסנאי שאפשר. המלון שבחרנו ברחוב הראשי, הצטיין בחדר בגודל דירה ממוצעת. יצאנו נינוחים לקטע האחרון בכיוון קוסקו.  כבר כאן התחילה גלי לחוש כאבי ראש, סחרחורות בחילות וחוסר שינה. מאותות תסמונת הגבהים, אף שטיפסנו מגובה פני הים לשלושת אלפים חמש מאות מטר בכמה ימים בקצב איטי.

ביציאה מהעיר, הסתבר שהכביש חוזר לטפס ובתוך חצי שעה כבר היינו בגובה 4000 לערך, מתפתלים בתוך סיבובים, עטופים בערפל סמיך בחלקו. וטוב שכך, כי התהומות בצד הדרך הוסתרו על ידו. חלפנו שוב בתוך כפרים וישובים קטנים שמאיכות הבניה בהם, ניכר כי לתושביהם חיים קשים. לקראת אחת בצהריים גלשנו לקוסקו מההרים ממערב. השמש היתה בגבנו והאירה את הנוף, כמו תאורה מוזמנת על ידי במאי נסתר. לפנינו נפרש מראה מרהיב, עיר בגוון אדמדם שמדגישה את צבע האדמה המקיפה אותה סביב. מהאדמה הזו  מכינים לבני בוץ מהם בנויות שכונות שלמות. וכמובן לבנים שרופות בגון אדום חום.

קוסקו

ירדנו במורד הרחובות הצפופים ובמהירות מצאנו את פלאזה דה-ארמאס (כן, לכל עיר שמכבדת את עצמה בפרו יש כיכר/פלאזה דה ארמאס). לא הספקנו לומר "קוסוקו" וכבר תקעו בפרצופנו עלוני מכירות ומשפטים באנגלית. בנסיון למכור לנו טיול או מסאז' או ארוחה. מצויידים בכתובות אותן משכנו מאתרי אינטרנט וספרי מסע מדופלמים, יצאנו לחפש את לינת הלילה. המקומות אליהם הגענו לא היו אלא אכזבה, סליחה על הבוטות: "חורים" ובלי שמות.  חזרנו לכיכר תוך דילוג סוער על גלי אבני הריצוף העגולות והחלקלקות מהגשם הקל שירד בינתיים. אפשר לומר שהיינו שפוכים. ולא להאמין, דווקא מחלק עלונים מקרי, שדחף לנו עלון ליד, הביא אותנו למלון בו החלטנו להשאר לבסוף. מלון "קאזה גראנדה", כמאה מטר מעבר לפינה. ובנוסף הסתבר שהוא מתמחה באירוח אופנוענים. המלון בנוי סביב חצר בה מצאנו לאופנוע נקודת חניה. נכנסנו לחדר נעים ונקי והכנו עצמנו לשלב הבא המיועד לעוד יומיים: הביקור בחורבות האינקה במאצ'ופיצ'ו.

בפרק הבא: מאצ'ופיצ'ו, מקום מרגש. קוסקו, קרלוס, והיציאה לכיוון אגם טיטיקאקא.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 19 תגובות, הוסף תגובה    

כשהדרך הסלולה נגמרת באמצע

מעבר הגבול בין קוסטה ריקה לפנמה- בלאגן אחד גדול אבל עובד

לעיר דוד (David) שבצפון מערב פנמה הגעתי בשעות הערב המוקדמות. דוד היא עיר ללא סממן פיסי שיכול לייצר זכרון של ממש ואם לא הייתי ער לצורך לחפש מקום לינה, הייתי ודאי חולף על פניה כמו על פני עוד תמרור אזהרה על בור בכביש. במבט מלמעלה העיירה נראית ודאי כמו תשבץ פשוט. רחובות לרוחב, מצטלבים עם רחובות לאורך וזהו. אין כמעט בניה לגובה והיא נמוכה ברובה  ופרושה לכן על שטח עצום. אחרי שזיהיתי בקושי את הכניסה לעיר. עצרתי ליד חבורת נערים ושאלתי על "הבית הסגול". ידעתי שגם מבלי לדעת מה הוא הבית הסגול. צבעו הוא בוודאי נקודת ציון מוכרת ואכן הם כיוונו אותי אליו בכמה תנועות ידיים. הבית הסגול הוא הוסטל באיכות סבירה, עבור 9 דולר (המטבע הפנמי הרשמי הוא דולר אמריקני) קיבלתי מיטה, חיבור לנט, אפשרות שימוש במטבח, וחניה מקורה לאופנוע בחצר. בבוקר בשש – ללא גינונים מיוחדים, נפרדתי מההוסטל הקריר שהדבר הכי לבבי שניתן לזכור ממנו הוא שהכל, מהצלחות והסדינים ועד למושב האסלה מרוח שם בצבע סגול. וכמו נסיך על סוס ברזל, דהרתי לתוך סערת גשם אגרסיבית ומופע אור קולי של ברקים, בשירת Purple rain purple rain

הכפפות מתייבשות על המנוע החם

בקטע הזה במסע, לא אחפש טבע, שקיעות זהב או שיחות נפש עם אנשים מרתקים. פנמה תהיה בשבילי לא יותר מקרש קפיצה לדרום אמריקה. ועם כל הצער שבכך, החלטתי לרכוב ישירות לפנמה-סיטי כדי להתארגן על הטסת האופנוע לקיטו באקוודור. תכננתי עוד בבית, לדלג על קולומביה משתי סיבות. אחת. התראות בטחון חמורות. (מה שהוכח מאוחר יותר כלא מדוייק) ושנית. סך הזמן שהקצבתי לכל המסע, חייב אותי להעדיף מקומות מסויימים על חשבון אחרים.

החוליה החסרה The Darien Gap

למה להטיס? האם עד כדי כך אני ממהר? ובכן, אף שהאדם הגיע לירח והחשמל לישוב לקיה שבנגב. אף שנכרתה מנהרה של 50 ק"מ מתחת לתעלת למאנש ורכבת הגיעה לאשקלון – עד היום, טרם נסלל כביש או אפילו דרך עפר פשוטה בת 50 ק"מ לחבר בין מרכז אמריקה לדרומה. כן כן, קשה להאמין. זה התחיל מחוסר מעוף אסטרטגי. (עד שנת 1903 פנמה היתה חלק מקולומביה, ובעידוד ארה"ב הכריזה על עצמאות. אולי חוסר הקשר היבשתי, היה זרז לבידולה של פנמה מקולומביה), נמשך בחוסר עניין פוליטי. הגיע עד לחוסר יוזמה כלכלית. כרגע המצב הוא שרצועה ברוחב כמה עשרות קילומטר צפונה לגבול בין קולומביה לפנמה, בתוך שטח פנמה הקרוי מחוז דריאן (Darien) , הוכרז כשמורת טבע. ויש די אירגונים ירוקים בעולם המוכנים לשכב לפני בולדוזר בכל גודל, כדי לשמר את המצב כמו שהוא. להתנגדויות הצטרפו גורמים מהתחום הפוליטי שאינם רוצים "לפרוץ את הסכר" ולאפשר זרימה חופשית של מהגרים מהדרום צפונה או ההיפך. וגם של אירגוני בריאות שרואים בחוסר המעבר היבשתי סוג של מחסום מהתפשטות מחלות. אך מה שקרה עם האיזור הזה לאמיתו של דבר, מעבר להיותו שמורת הטבע האמיתית היחידה במרכז אמריקה ואחת הבודדות בעולם, בעוצמתה הבתולית ואי התערבות האדם בה. הוא הפך למעין מחוז מקלט לגורמים עם פתיל קצר, כוחות גרילה מקולומביה, מגדלי וסוחרי סמים, יצרני וסוחרי נשק לא חוקי ומקלט לנבחרת ססגונית של נמלטי חוק עצבניים במיוחד. גם שלטונות פנמה נכנסים לאיזור הזה אם בכלל, כמבצע צבאי לכל דבר. (אף שיש חברות תיירות שמוציאות סיורי מחקר וטבע בהיקף מוגבל בשולי השמורה)

אבל כמו כל מקום מסוכן או אסור לכניסה, מרווח הדריאן The Darien Gap הפך למיתוס, הכלול בנבחרת האיזורים המאתגרים הרפתקני מסע. אני שגדלתי על סיפורי ההתגנבות לסלע האדום. שרקמתי יחד עם עמרי כשהיינו נערים במקוה-ישראל, תכנית להסתנן ולהגיע רגלית לקלעת א'שקיף בלבנון (שלימים נודע יותר כ"מוצב הבופור"), התחברתי מאד ליעד ההרפתקני הזה, לתפוח האסור. יש מספר מועט של משלחות בכלי רכב ושל רוכבי אופנוע ששמו נפשם בכפם וחצו את האיזור כשהם נעזרים בתושבי המקום הגרים בכפרים מבודדים, השיטו את האופנוע בסירות קאנו דרך נתיבי נהרות וגררו אותו בכבלים מבעד לגיאיות נסתרים ומדרגות סלע שניתן לטפס בהם ולחצות את רכס הדריאן, המהווה גם הוא מחסום טבעי. כאן בבלוג, באחד הפוסטים הראשונים, הצגתי שני ספרים הנמצאים ברשותי,

שנכתבו על ידי שני אופנוענים שחצו את האיזור. אודה על האמת, כשתכננתי את המסע בראשיתו, זממתי לחצות את הדריאן בעצמי ואספתי חומר רב, מפות מפורטות ושרטוטי נתיבים סודיים שפרסמו כמה משוגעים שחצו. אבל אחרי שיחה ארוכה עם ידידי וורנר באוזנהארט מקנדה, שסובב את העולם על אופנוע כבר 4 פעמים, נמלכתי בדעתי. בימים אלה מציב הצבא הפנאמי מחסומים על כל הדרכים והשבילים המובילים מדרום לכפר יאביסה ,(Yaviza) – שהוא למעשה הקצה הדרומי של הנתיב הסלול היבשתי בחלק הצפוני של אמריקה כולה  – ואינו מאפשר לאף אחד להתקדם מעבר להם, לפחות המשפחה שלי, מודה לצבא פנמה. אך החלטתי לנסות להגיע לפחות ליאביסה, לגעת בקצה הדרך. אגב, רוב העוקפים את מחסום הדריאן עושים זאת בדרך הים, ביאכטות פרטיות, באיגוף מצד מזרח. זה זול הרבה יותר, נמשך כשישה ימים אם אין עיכובים ומביא אותם לקרטחנה בקצה הצפון מזרחי של קולומביה.

לפנמה סיטי

הכביש לכיוון פנמה סיטי היה בשבילי יום של רכיבה תובענית. הכרזתי על היום, כחזרה לשורשים – אופנוענות לשמה. הכבישים בפנמה מהנים ומטופחים, נראה שהשליטה האמריקנית בפנמה עד סוף 1999 , הביאה הרבה חוזי סלילה לחברות תשתית מארה"ב. הכבישים שנשארו כאן מתוחזקים היטב. הגשם הכבד שהגיע מאיזה שהוא ים וירד עלי ללא רחמים רוב היום, עשה זאת בידיעה ברורה שלא אוכל למצוא את האשם. כי כאן הן המותניים הצרות ביותר בין שני האוקיינוסים אז לך תדע למי מהם לבוא בטענות.

לקראת השעה שלוש, הגעתי לגשר האמריקות. העובר מעל מוצא תעלת פנמה לאוקיינוס השקט. גשר המשאיר מעבר בן שישים מטר מעל פני המים לאניות לחלוף מתחתיו. (גובה הקשת בנקודה הגבוהה הוא כ-120 מ') הגשר נעוץ בצידה השני של התעלה בעיר בלבואה במבואותיה הצפוניים של פנמה-סיטי. כסוג של מסורת נגד עין רעה, בקרב קהילת רוכבי האתגר, עברתי את הגשר שלוש פעמים גם כדי להבין יותר טוב את העוצמה שלו וכן, גם כי נפל לי הכובע שהיה מחובר מאחור לאחד הארגזים והחלטתי לחזור לחפש אותו (ומצאתי).

פניתי מערבה ונסעתי לאורך הסוללה המובילה לאי נאוס (Naos). פנמה סיטי ובנותיה, הפגינו את כישורי תכנון הנופש שלהם בכל סנטימטר פנוי. חגיגה של מסעדות. מרינות עמוסות יאכטות. ונוף ימי שכלל בתוכו שקנאים אופורטוניסטים ואניות בדרך מהתעלה או אליה.

בכניסה לפנמה-סיטי מצאתי עצמי בצומת מקושקש בנדיבות גראפית, בנתיב הפונה שמאלה. מתוך יער הרמזורים לפני, בחרתי בזה שהיה ירוק. רק מה, הוא לא נועד לי. מעבר לפינה חיכה לי לופז, שוטר התנועה עם טופס קנס מוכן, חתום ורק נשאר להכניס בו את מספר האופנוע ואת שמי. אבל לופז השתכנע שאצלי בארץ, מותר לפנות שמאלה ברמזור אדום ולכן התבלבלתי. צחק מכל הלב וויתר לי.

סמל משטרת התנועה העירונית, לופז.

קו הרקיע של מרכז פנמה-סיטי נראה כמו מסרק כינים עם שיניים שבורות. מגדלים ליד מגדלים בצפיפות. רובם הגדול מגדלי מגורים, כמו בכל עיר גדולה, יש מרכז תיירותי ומרכז שבו מתנהלים החיים האמיתיים. בחרתי בהוסטל מטופח בשם וויאג'ר (10 דולר ללילה) בין שני האיזורים. שוב, חניה סגורה לאופנוע בתוך כלוב ברזל, מיטה נוחה, מקלחת חמה. מחשב מהיר, טלויזיה, מטבח מאובזר. בקיצור הכל. ובנוסף גואדלופה הבעלים שדואגת כמו אמא. סיבוב בעיר, הפגיש אותי עם רחובות ירוקים וקצב חיים מהיר וסואן שאינו מאמין גדול ברמזורים, ולכן, מצאת החמה האויר מתמלא קונצרט צפירות מטורף, של נהגים הטוענים לזכות קדימה בכל פינת רחוב. גם אם יש מבנים סופר מודרניים ואיזורי מגורים מדהימים ביופיים. התשתית קצת מיושנת  והאיזור בו הייתי אכן גדוש בניינים ואתרים בתהליכי שיפוץ.

גואדלופה ואיש התחזוקה רודריגו. אנשים טובים.

חניה שמורה מאד

תחשוב טוב לפני שאתה מחנה את רכבך בצילם.

ויצאתי למחרת להעביר את האופנוע בדיקה בסוכנות האופנועים המקומית של היצרן. לאחר עשרים דקות האופנוע חזר לידי עם טופס בדיקה ריק. הכל תקין, סע לשלום ואין צורך בתשלום. במוסך הוציאו ספר אורחים בגודל חצי מטר וביקשו שאכתוב כמה מילים. כמובן עשיתי זאת גם בעברית ושילבתי את מדבקות המסע ומועדון האופנועים הישראלי. תוך דפדוף מהיר בספר. מצאתי כמה שמות שעברו כאן בשנים קודמות – לכם השמות אינם אומרים דבר, אבל בשבילי הם היו מודל התייחסות בכל תכנון המסע. לכבוד הוא לי. מעבר לפינה סוכנות דואר, שם שלחתי כמה מכתבים מבויילים למיקי חברי, כדי להאדיר את אוסף הבולים שלו.

מכאן נסעתי לשדה התעופה טקומן (Tucuman) מרחק כ- 25 ק"מ צפון מזרחה בכביש אגרה חדיש מבטון. בשדה התעופה פניתי למסוף המטענים ועל פי המלצה בפורום מסויים, ישר למשרדי DHL . ביקשתי הצעת מחיר להובלה מכאן לקיטו בירת אקוודור. הפקיד ביקש פרטי דגם האופנוע ומשקל ציוד משוער והבטיח לשלוח לי הצעה מסודרת עוד היום. נפרדתי ממנו שמח וטוב לב. למחרת הגיעה אלי במייל הצעה של 2,650 דולר. זו אינה טעות הקלדה.

נשארתי פעור פה. מישהו השתגע. נו, מה הם חושבים שם? בהכנות לקטע הזה קיבלתי מידע דרך האינטרנט מרוכבים שעברו כאן, כמה צריכה לעלות הובלה שכזו. ועל המקום שיניתי יעד נחיתה. ביקשתי הצעה להטסה לכיוון בוגוטה בירת קולומביה, מרחק שעת טיסה אחת. "נחזור אליך בעוד יום, צריך לעשות חישובים". בקטע הזה הבנתי עוד משהו. פנמה מתפרנסת לא רע מהשליטה שלה במעברים ההכרחיים של יבשת אמריקה ממזרח מערבה ומצפון דרומה וההיפך.  והמחירים כוללים כנראה גם דמי "לא מתאים לך סע מסביב". צלצלתי לחברת ההובלה השניה שהטלפון שלה היה ברשותי, חברת מקומית בשם גיראג (Girag), בלי גינונים מיותרים, המזכירה, באנגלית ברורה, נקבה בסכום; 901 דולר כולל כל האגרות. לא ממש עניין אותם איזה אופנוע זה, מה משקלו ואיזה ציוד נלווה אליו. "תביא את האופנוע בבוקר. אה כן, התשלום במזומן" כנראה שבHDL יש גם עמלה על שם המותג הבינלאומי, או אולי מגישים לאופנוע ארוחה, משקאות ומקרינים לו סרטים בדרך (לא מאמין, כולה שעה טיסה). למחרת הבנתי שאני לכפר יאביסה בקצה הדרך, כבר לא אגיע, עקב הצלחה בזירוז המשלוח. לכן התחלתי את היום בביקור בקטע מתעלת פנמה הפתוח לצפיה. הגעתי לשם ראשון בתשע ודקה. והתמקמתי במרפסת התצפית הגבוהה. עקבתי אחרי אוניה אחת שעלתה וירדה בבריכות עם סכרים שנפתחו ונסגרו ונגררה על ידי שישה קטרים על מסילת סולמות. הבנתי איך פנמה עושה 80 אחוז מההכנסות שלה. ההצגה היתה מושלמת, כללה קריינית שהסבירה ברמקול בשתי שפות מה קורה בכל רגע. באמת מרשים. שלום.

בשדה התעופה קיבלו אותי בענייניות. גברת לוס (Lus) ליוותה אותי בכל שלבי הטפסולוגיות, הרשיונות, המכס והאריזה. היא הנחתה אותי לאיש המכס, שאחראי להעמסה תקינה של האופנוע. הוא צילם את האופנוע מכל הצדדים כדי לשריין עצמו מפני טענות על נזקים במידה ויהיו. חלק מרכזי באריזה אוירית הוא הקטנת נפח המטען. לכן פירקתי את המראות והנמכתי את מגן הרוח. עברתי לאזרחי, נשארתי עם תיק יד קטן והעמסתי על האופנוע גם את כל ציוד הרכיבה שלי. שילמתי במזומן כאמור. קיבלתי את טפסי השחרור לבוגוטה. הצטלמתי שלושה צילומים למזכרת עם האופנוע והפקרתי אותו בלב חרד, בידיהם של סבלי המכס המקצוענים. בטרמינאל הנוסעים רכשתי כרטיס (348$) וכעבור שעתיים, המראתי לבוגוטה. נצמדתי לחלון המטוס כמו ילד לחלון ראווה של חנות צעצועים. אבל העננים למטה הסתירו את חלום הדריאן שלי. את ה- Never Never Land.

בוגוטה קולומביה

בוגוטה יושבת בגובה 2600 מטר. ועם כל ההכנות שלי, לא לקחתי בחשבון את מזג האויר הקריר שפגשתי שם. בחרתי במהירות מונית מתוך שורה שעמדה ביציאה מהטרמינאל. ושמתי לב בזוית העין לנוכחות מוגברת יחסית לסטנדרטים המרכז אמריקנים, של כוחות בטחון. המונית הובילה אותי לכתובת שנתתי בידי הנהג, להוסטל "הבית של יפתח" בלב העיר.

מימין שמשון משמאל גבי

לא שאני סוקר הוסטלים, אבל שוב כמו בהוסטל של יגיל בסן קריסטובל מקסיקו, המקום שידר הרבה מאד ישראליות. השילוט, הרפרטואר הקולינארי והתרבותי נראו כמו בסיס השחרורים של גולני. רק בגישה ביתית אזרחית נעימה. במקום שהו באותו רגע כשלושים אורחים צעירים שהעסיקו עצמם בכל מה שעולה בדעתכם וגם במה שלא. המקום בנוי בשני מפלסים, עם חצר פנימית, פאטיו גבוה ומטבח בו מבשלים לך מה שאתה רוצה בתוך דקות. מחיר לילה שווה לתשעה דולר. מצאתי עצמי בקרב חבר'ה נהדרים שבאמת סחטו את השחרור עד הסוף. גבי בעל המקום שלף עבורי סווט-שירט מהארון הפרטי שלו וכך יכולתי לצאת לסיבוב ערב בעיר ולהכיר את השכונה, למרות הקור העז ששרר בחוץ.

למחרת ביררתי עם חברת ההובלה, מה עלה בגורל האופנוע. התשובה, תקלה מעכבת המטוס. זה בסדר ושווה לי את מאות הדולרים שחסכתי כבר. יצאתי לסיבוב רגלי בעיר הענקית הזו (כ – 10 מליון תושבים), זה היה יום חמישי בשבוע והרחובות היו מלאים כולם כאילו חג עצמאות או שעומד לרדת גשם של כסף. המונים על המונים, חציים הולכי בטל כמוני והחצי השני מנסים למכור להם חפצים, בגדים, כרטיסי הגרלה, ממתקים, דיסקים מזוייפים וראיתי גם אחד שהסתובב עם זוג גרביים ועוד אחת עם שני עטים למכירה. רוכלים ברמזורים, במדרגות, במעברי חציה, מאות אנשים מסתובבים ומוכרים. הזוי זו מילה קטנה. בסמוך להוסטל, ממש מעבר לכביש שוכן מוזיאון בוטרו. כן, הצייר הקולומביאני הנודע, פרננדו בוטרו יליד העיר מדאין (Medellin) במרכז מערב המדינה, קיבל כאן מוזיאון משלו. הכניסה חופשית. כעשרה חללי תצוגה מרשימים, בהם ציורי ענק נפלאים, בשמן, עיפרון ובטכניקות שונות ומספר פסלים, בסגנון הכלכך מוכר שלו. העגלגל, העבה, הרחב, ההומוריסטי, החי ושובה הלב. בשבילי זה היה שיא קטן של האתנחתא שלקחתי. ביליתי שם כשעתיים מענגים ממש.

כבר היה ברור לי שהחסכון בעלות ההטסה, תחייב אותי לרכוב מבוגוטה לקיטו באקוודור כ- 1300 ק"מ. לדבר כמה השלכות: אני חייב להגיע לקיטו ב- 9 בחודש לכל  המאוחר, כדי להערך לקבל את פניה של גלי שאמורה להגיע מהארץ. אני מוצא עצמי, בניגוד להחלטה מקדימה שלי לא לרכוב בקולומביה, מסיבות של סיכון בטחוני. ובנוסף אני נדרש להכין גופיה/אפוד רוכב אופנוע, היחודי לקולומביה, שמשמעו בגד עליון בצבע זוהר, על הגב ובחזית מופיע מספר האופנוע באותיות בגודל של כ- 10 ס"מ, מחומר מחזיר אור ובנוסף אותן ספרות מחזירות אור, על אחורי הקסדה. החוק הזה נחקק כדי להלחם בתופעת מחסלים מטעם אירגוני טרור או ברוני סמים, שנהגו לרכוב על אופנוע להתקרב לקורבנם, לחסל אותו בירי ולהמלט מבלי להשאיר עקבות. מאז החלת החוק, החיסולים האלה חוסלו ועל אף הטורח והעלות הנוספת, הבונוס לרוכבים הוא שגם גניבות האופנועים ירדו לאפס, כי אתה צריך לגנוב גם את הקסדה והאפוד, כדי לא להעצר אחרי מאה מטר. חתיכת הפקה לכמה שעות. שוב, גבי מתגייס וקופץ איתי לרובע סוכנויות האופנועים, בחלק הפחות נעים של העיר. לא אגזים אם אומר, רובע שלם ובו מעל מאה חנויות דוכנים ורוכלים לחלקי-חילוף, אביזרים וקישקושים לאפנועים (רוב האפנועים כאן בנפח 125  ס"מק והם מתוצרת סין). ללא שום בעיה, בתוך עשרים דקות הכינה לי תופרת שזו פרנסתה, אפוד ומדבקות על פי החוק, נפרדתי מסכום השווה לחמישים ש"ח.

ויצאתי לשדה התעופה לשלוף את האופנוע מהמכס. אגף חברות השילוח החדש, איפשר שירות יעיל ומהיר. וכעבור כשעה מצאתי עצמי רוכב מבעד לחדרי משרד חברת ההובלה, כדי לצאת מחזית הבניין בכבש שהונח על גרם המדרגות. ונפרדתי מאנשי גיראג. תודה על השירות –  היום כבר נטה, החלטתי לבלות עוד לילה באכסניה הנעימה. הגעתי דקות לפני כניסת השבת והצטרפתי לטקס קבלת שבת וקידוש. היה נחמד.

בשבת בבוקר מוקדם, במזג אויר צונן, שמים כהים וכבישים איכותיים ברובם וריקים, מצאתי בקלות את כביש מספר 40 ויצאתי איתו לכיוון דרום מערב קולומביה. מרחוק כבר גבה רכס הרי האנדים שמשך אותי כמגנט ענק. ובראשי חופר המייל שקיבלתי אמש מהבית, המצטט דיווחים על פעילות עדכנית של מחתרת ה- FARK  בציר הנסיעה שלי. שוב "תנינים באמצע הנהר", אין מצב ונגמרו החלופות. נתתי בגז.

בפעם הבאה: קולומביה. שלום לגובה פני הים. פיתולים על פי תהום. וחמצן, מה עם החמצן. קיטו יפה יותר בכל רגע.

——————————————————————-

דוד טמיר

לפני כשבוע הלך לעולמו דוד טמיר, שהתברכתי במזל להכירו אישית ולקבל ממנו כמה כלים להמשך ההתפתחות המקצועית שלי ודוגמה למשמעות הגישה האנושית בכל הקשור למקום עבודה ולעבודת צוות.
כבר נכתב במקומות רבים על תרומתו לענף הפרסום ועל היותו מייסד ומוביל, בתקופה של גיבוש כיוון בענף. אני הכרתי את דוד האיש האישי, הרגיש, הישיר, התומך, החם, הייצרי. שבכל רגע יכולתי לצלצל אליו לבקש טובה או עצה, גם שנים אחרי שנפרדו דרכינו המקצועיות.
בשנת 1984 עבדתי כארט דיירקטור צעיר בפרסום אריאלי. באותה תקופה לעבוד בפרסום אריאלי, נחשב כמו היום לשחק בבארסה. זו היתה חותמת כי אתה שווה משהו. היית שייך לנבחרת, הרבה גם בזכות דוד. באריאלי המציאו את הפרסום הישראלי המקצועי, אחרי שרוני אריאלי הביא לארץ את השיטות המקצועיות לפיהן אמור קריאטיב נכון לעבוד. דוד מילא אז את תפקיד המייסד של מקצוע התקציבאות במסגרת המשרד. דוד טמיר עזב והקים משרד פרסום חדש עם ראובן וימר (יעקובסון) ולימים גם עם רוני כהן. קיבלתי פניה מדוד לבוא להצטרף לצוות המשרד שהקים. למרות נסיון מצטבר של 4 שנים שהיה לי בענף, כשהתחלתי לעבוד אצל דוד, הבנתי שעד אותו רגע, לא הבנתי כלום. דוד שתמיד היה פנוי לשיחה. שעבר כל בוקר בין חדרי הקריאטיב בהליכתו הנמרצת, מנופף באצבעו ומכריז שוב ושוב "קריאטיב! קריאטיב הוא הדבר הכי חשוב". תקופה בה לא היתה דרך מהירה להכין סקיצה בשליפת חומרים מהאינטרנט כמו שנעשה היום – היית צריך לשבת עם דוד ולהסביר בע"פ את הרעיון, כי להכין סקיצה אפילו פשוטה, היתה עבודה ארוכה, מסובכת ויקרה. היה לדוד חוש עליון ללכת על הדבר הנכון, או לפסול בשניה את המיותר. דוד ישב איתי כמה פעמים וניסה להוציא לי מהראש שמספיק להיות אמן רגיש כדי לעשות פרסום טוב. הוא טבע את המשפט שאני מצטט בכל פעם "We are in the business of the art of selling, not in the business of art"  הוא זה שלימד אותי שאין דבר סקסי יותר מאופנוע שמגיע בטיסה מעבר לגבעה וכשהוא עוצר, כשהרוכב מסיר את הקסדה, מסתבר שזו בחורה… הוא זה שהדגים לי איך מרוקנים מהמקרר בבית את כל המותגים שאיני מפרסם (טוב אז פרסום טמיר כהן, פרסם את כל המובילים בשוק). הוא זה שאמר לי "צלם את החלום שלך, או כתוב אותו כמשפט ותלה על הקיר, כך תשמור איתו על קשר כל הזמן". תמיד היתה לו דרך להפתיע, עם כל העוצמה והגודל של המשרד שהיה אז לנותן הטון בענף, ידע בדיוק מה קורה אצלי בבית. וידע לשלוף את ההפתעה הקטנה או המשפט שמראה שהוא עמוק בעניין… הוא זה שפירגן לי ללא גבול כשהחלטתי לעזוב, ושמר איתי על קשר תומך גם כשהייתי אצל מתחרים שלו.
לא ידעתי כמה מהירה היתה ההידרדרות במצבו. לצערי עכשיו אני רחוק. אבל הידיעה על מותו הכתה בי. איש שאני אוהב.
תנחומי למשפחתו הנפלאה.

 

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 13 תגובות, הוסף תגובה    

ארץ נופי הוד ואנשים טובים

אגם אטיטלאן

יוג'ין ואני החלטנו כאמור לרכוב ביחד לכפר סן-פדרו השוכן לחופו הצפון מערבי של אגם אטיטלאן, אחד משכיות היופי של מרכז אמריקה, שנוצר מקריסה של הר געש למרכזו. כשדיברנו בינינו על המסלול, לא ממש טרחנו להסתכל למפה בעיניים. הניווט באיזורים כאלה לא אמור להיות מסובך. יש סדרה מרכזית של כבישים שלא ניתן לטעות בהם וכמה ישובים גדולים שאי אפשר להחמיץ. כך שרכבנו צפון מזרחה ולא ממש רצינו שמישהו יטריד אותנו עם ידע מדוייק. והאמנו ש"יהיה בסדר".

מצאנו בקלות את הפניה ימינה. לא זו שהיינו צריכים. אבל כן, מלה פילאס (Las Pilas) הכביש ירד לכיוון אגם אטיטלאן. אנחנו בסדר.
הגענו לפאתי העיירה סולולה (Solola) ממנה הנמיך הכביש בעוד סדרת פיתולים וקטעי נוף מדהימים, שניבטו לכיוון האגם ורכסי ההרים המקיפים אותו במעגל. כל הסביבה היתה ירוקה ומלבלבת. זה איזור חקלאי פורה במיוחד. מגדלים כאן קפה וגידולים אופייניים כמו בננות, תירס וירקות בחלקות קטנות וציוריות. בתחתית הירידות הגענו לפנחאצ'ל (Panajachel) עיר יפה, סואנת, צפופה ובשעה בה כל מי שגר שם, גם יצא לרחוב. יוג'ין רכב לפנים ואני התנהלתי בעצלתיים בעורף, נהנה מכל אוטובוס צבעוני וחנות מקושקשת הצבועה באסטטיקה מחממת לב. בשלב מסויים בו התפתלתי בין אוטובוס למשאית, האופנוע נטה ימינה, נשענתי בשארית כוחי על רגל ימין ועוד רגע והאופנוע היה נופל, גבר אלמוני רץ מבין הקהל שצפה בי וסייע לי לייצב את האופנוע בשניה האחרונה. מפנאחצ'אל  יוצאות מעבורות לצידו השני של האגם ומובילות תיירים לסן-פדרו ולישובים נוספים על קו המים. עצרנו לשאול על הפניה לסן-פדרו ואז הסתבר לנו שטעינו בכארבעים קילומטרים.

כלומר, היינו אמורים לפנות הרבה קודם. וכרגע מה שנותר כדי להגיע לסן פדרו, הוא להקיף את האגם. מה רע? אנחנו בטיול, אז קדימה. יוג'ין לפנים, לפניו על אופנוע קטן, בחור מקומי שהתנדב להוביל אותנו לכיוון הנכון ואני במאסף. הנוף הלך ונפתח מימין לדרך, ככל שטיפסנו מעל לאגם, בכביש שנסלל על הצלע ההררית המזרחית. הנוף היה עוצר נשימה. בכפר סן-לוקאס נפרדנו מהנווט שלנו והמשכנו ליעדנו. כחמישה עשר קילומטר לפני סן-פדרו, הפך הכביש באחת לדרך עפר, עד כי חשבנו שטעינו. לא. נהגים אישרו שזו הדרך. וככל שהתקדמנו היא הפכה להיות קשה יותר.

בורות, סלעים בולטים ושכבת פודרה עמוקה שלא איפשרה להעריך את המתרחש מתחתיה. הדרך החלה לטפס בתלילות וכללה מספר פניות חדות. אצלי המצמד החל להחליק מעודף מאמץ וסירחון שריפתו עלה באפי. זהו. סטופ. אני מכאן לא ממשיך. הצמיגים שלי הם צמיגי כביש חלקים ומראש קבעתי לעצמי גבולות. אני חוזר לאחור. נפרדתי מיוג'ין וברכיבה איטית ומדודה חזרתי את שלושת הקילומטרים חזרה לדרך הסלולה. זהו. היום אני מגיע לאנטיגואה (Antigua). כל תוכנית היא בסיס לתוכנית אחרת. ולי יש מגירה מלאה. לא קרה כלום. מאוחר יותר, קיבלתי מיוג'ין מסר במייל שהוא נחת בסן-פדרו. הודעתי לו שגם אני בסדר ולאן אני ממשיך. אולי עוד ניפגש שוב בהמשך.

מאגם אטיטלאן חיפשתי דרך קיצור לאנטיגואה, ופניתי מזרחה בסן איגנציו (San Ignacio) ושוב הסתמכתי בעיקר על תחושה ולא על ניווט מדוייק, רוב היום היה עוד לפני ולא היה איכפת לי "ללכת לאיבוד" קצת. ואכן רכבתי לאיבוד באיזור מדהים, חרוץ בנקיקים שכאילו עוצבו באולפני דיסני. הכביש נראה כמו צוייר בידי צייר קומיקס שלא מתחשב בחוקי המשיכה. סיבובים בנטיה חדה הצידה ופניות עם נפילה פתאומית לשקע, שהלב נופל לתוך הבטן. רכבתי באיטיות ופרט לזוג תיירים בקרוון קטן ושלושה טנדרים מקומיים, לא פגשתי איש לאורך כמאה ועשרים קילומטרים, בסופם עליתי על הכביש הראשי המוביל לאנטיגואה. בשוליו היה שלט שאי אפשר לטעות בו "סולל-בונה". אנחנו על המפה.

הגעתי לאנטיגואה וחיפשתי הוסטל קטן שגם אוכל לאכסן בתוכו את האופנוע. מצאתי אחד כזה, ממש בכניסה. את האופנוע דחפתי לתוך משרד הקבלה, בין שולחן הפקידה לחדר ששכרתי. עליתי על מדי הולך רגל. ויצאתי לספוג את הרמזים המסקרנים שקיבלתי כבר בכניסה לכאן. אנטיגואה שימשה כעיר הבירה של גואטמאלה עד לרעש אדמה שהחריב אותה בשנת 1773 ובתוך כמה שנים איבדה את מקומה כבירה, לעיר הסמוכה גואטמאלה סיטי. אנטיגואה השוכנת בין שלושה הרי געש, המציצים מעבר לקו האופק השטוח שלה. שוקמה על ידי השליטים הספרדיים. היום היא אחת הערים המשומרות והיפות בעולם. רחובותיה מרוצפים אבנים בסיתות גס, ביניהם בורות/סדקים/רווחים. אמנם זה יפה, אבל להיות נהג מונית ריקשה עם גלגלי קטנוע כאן, זו לדעתי העבודה המקפיצה והמנערת בעולם.  לאנטיגואה יש קסם. הרחובות רחבים יחסית, הבניינים החד קומתיים, גבוהים וצבועים גוונים צהבהבים ואדומים, העיר מלאה אנשים צעירים, מכל מקום בעולם. בכל פינה מסעדות, בארים, חנויות עיצוב ואופנה, כנהוג במרכזי תיירות נחשבים בעולם. חרשתי את העיר הזו שתי וערב ולא הרגשתי שובע, בשוק הצבעוני קניתי לי פירות טרופיים טריים וביליתי רגעים של געגוע לקפה טוב בבית קפה איטלקי של ממש. פגשתי חבורת אופנוענים מגואטמאלה סיטי שהקיפה אותי בשאלות שהפשוטה בהן הייתה אם אני שפוי.

מצאתי באנטיגואה אוירה של שמחת חיים, מהסוג שלא ראיתי בשום מקום במרכז אמריקה עד עכשיו. אולי בגלל הקוסמופוליטיות, אולי בגלל שכדי ליהנות מהמקום הזה, יש סף כלכלי שאינו מאפשר לדפוקים להשתקע בה. או אולי בגלל שהחלטתי פתאום לשים לב לזה.
ביליתי כאן במשך יומיים, בסופם הייתי בדרכי לגואטמאלה סיטי, אליה הגעתי בשעת עומסי הבוקר. אבל כמי שמתורגל לעייפה בהתמודדות עם הפקקים התל-אביביים, פרצתי בצחוק וצלחתי אותם כמו סכין לוהטת בחמאה רכה ביום חמסין. שוב שכרתי את שירותיו של נהג מונית ססגוני, שהוביל אותי בסדרת צפירות, משל אני איזה אח"מ. כך שאפילו שוטרים מופתעים הושיטו יד ועצרו רכבים, כדי להניח לנו לחלוף והולכי רגל עצרו להביט. הגעתי לסוכנות הרשמית של יצרן האופנוע שלי ברובע 4. שם חיכתה לי קבלת פנים מקצועית. ג'ני שדיברה אנגלית ומרקו מנהל המוסך, הורידו ממני כל דאגה שהגעתי רווי בה. הציוד אוחסן בחדר סגור במשרדי החברה. ישבתי עם מרקו על פרטי הטיפול הנדרש ובצורך להחליף את הצמיג האחורי השחוק (הותקן בקאלגארי בקנדה לפני עשרת אלפים קילומטר). אחר כך הגיעה מונית מיוחדת שלקחה אותי לקצה השני של העיר לרובע 13, לבית קפה/מסעדה שהוא גם חנות למכירת אופנועים חדשים ויד שניה. כל הזמן נכנסו ויצאו אנשים. ועסקאות עמדו באויר. קונספט מעניין. אחרי ארוחת צהרים. הודיעו לי שהטיפול באופנוע הושלם ומונית ספיישל באה להחזיר אותי לאופנוע שלי. עברתי עם מרקו על כל פרטי הטיפול. בדקתי שכל הברגים מהודקים וכי החלקים אכן הוחלפו במפרט הנכון. על אף שביקשתי לא לנקות את האופנוע. הוא עבר ציחצוח יסודי שודאי עוד ימשוך אלי כל מיני נודניקים – אופנוע מבריק הופך אותי למטרה. מחיר הטיפול והחלפת הצמיג, היה נמוך באופן מדהים יחסית לארץ. מדהים. לא פחות! ג'ני הזמינה לי חדר במלון "ספרינג" בו כלולה גם חניה סגורה לאופנוע. ונפרדנו בחיבוקים וטיפ, שלא שכחתי לרגע את חשיבותו. מגיע להם.

מלון ספרינג

מלון ספרינג נמצא בשדרה השמינית ברובע 1 בבניין משופץ בסגנון קולוניאלי, עם כמה איזורי פאטיו וגינון טרופי, תקרה בגובה 4 מטר ודלתות בגובה שניים וחצי מטר. חדר מרווח הועמד לרשותי עבור 23 דולר ללילה. הרגשתי שאחרי שבועיים כמעט, של תנאי מחתרת בכל הקשור לאיכות השינה שלי. אוכל לפוצץ את הסכום הדמיוני הזה. פרנקלין, האיש החביב בקבלה, החל לצטט באזני בעל פה, פסוקים שלמים מהתנ"ך בעברית. מסתבר שמסתובב כאן תנ"ך הכתוב עברית באותיות לטיניות. וזה הספורט האינטלקטואלי של נוצרים המאמינים כי עליהם לשמור על היהודים וישראל וכל הסיפור ששמעתי בדיינר "הביזון" בדלתא ג'אנקשן אלסקה, חוזר כאן. רק הפעם בספרדית. נו טוב.

למחרת בבוקר, שמתי פני למסלול בן כמעט 500 קילומטר לכיוון טיקאל (Tikal) אתר מקדשי המאיה בחבל אל-פטן (El Peten) בצפון גואטמאלה המישורית הלחה והמג'ונגלת, מקדשים הנחשבים בעיני מבינים ממני, לאתרי הפוחלן היפים בכל מרכז אמריקה. תכננתי להגיע הכי קרוב למקדשים, לבלות שני לילות באוהל,  התגעגעתי לחיבור שהוא איפשר לי למקומות שהייתי בהם. כביש CA9 הראשי לכיוון צפון מזרח, סלול באיכות מעולה וכך גם כביש 5 המוביל צפונה וחולף מעל אגם איזאבל (Lago de Izabal) בחלקו הצר על גשר בראשו, כולם עוצרים לצלם – אז גם אני – והמשכתי לכיוון אל-פטן. הגואטמאלים מבינים יפה מאד כי מקדשי הטיקאל הם היהלום בכתר התיירות שלהם ולכן, כל הקשור אליו מתוחזק באיכות גבוהה, בכל פאראמטר. לקראת הצהרים, החל לרדת גשם. זה לה היה בדיוק גשם, כי אם סוג של בלון מים בגודל הכנרת שמישהו תקע בו סיכה מעל לראשי. שוב, כולי רטוב. כל הציוד נוזל. המצלמה הפסיקה לתפקד. האיי-פוד טבע ואני? פי מלא שירה. מה נשאר לי לעשות חוץ מלהנות מכל שניה, אנשים שהסתתרו מהגשם, בצידי הדרך בכפרים שחלפתי בהם, חשבו ודאי כי איזה לוקו ברח מאיפה שהו. הם לא טעו בהרבה.

הצילום האחרון לפני שהמצלמה הושבתה מעודף מים…

הגעתי למתחם הטיקאל לקראת חמש אחה"צ. שכרתי חלקת דשא לצידה של מסעדת/לודג' ה"יגואר". מתחתי את האוהל למרגלות עץ זקוף ונישא, בגובה בנין בן ארבע קומות לפחות. את המצלמה והאיי-פוד תליתי מעל למנוע האופנוע הלוהט והם התייבשו וחזרו לתפקד. ישבתי במסעדה עם הלפטופ וניהלתי קצת עניינים בבלוג ובכלל.

האור מעל התפורר לאבקת חושך אפרפר. בישלתי לי ארוחה קלה; ביצה קשה, סרדינים, וכמה ירקות וקינחתי בכוס תה מתוק. סביב החלו להשמע קולות הג'ונגל שבליבו שוכנת קרחת התיירות הזו. המוסיקה הכי טהורה שאפשר לדמיין. איזון מושלם בין צלילים שכל מטרתם היא תקשורת בין דיירי המקום; מי שמחפש, מי שמאיים, מי שמתגונן ומי שמכריז על קיומו.  קולות של מצוקה. של כמיהה. של געגוע. של צער. של שמחה. – נכון, אלה תארים שאני נותן – להם אין בלוג.   בשעה תשע, הופסקה פעולת הגנרטור והחושך הודלק. הספקתי עוד לשלוח מייל לאבי אתגר מרשת ב', שהיום לא תהיה שיחה בשידור ישיר, כי כאן אין עכשיו כלום. לא סקייפ, לא סלולר ולא מורס. נשכבתי על הגב בתוך האוהל הקטן שלי. והעולם דיבר אלי בשפתו של הטבע. וככל שהעמיק הלילה לכהות, גברה יכולת ההקשבה שלי. הצלחתי לשמוע רחשים מתקרבים ונסוגים מהשיחים הסמוכים. נשימת חיה רובצת. איוושת נפנוף כנפיים נמרץ של עוף לילי שחלף מעל. רחש ניעור וסידור נוצות של ציפור גדולה שישבה בסבך. ואפילו ציוץ קלוש של גוזלים. התאמצתי בכל כוחי לא להרדם. הרגשתי כי אם אעשה זאת, אחמיץ את ליחשוש טפיפת רגלי היגואר, את ציקצוק נקישת מקורו של הקאצל. עודי מהרהר והנה נחת על כיפת האוהל תוכי מסוג ארה אדום. נוצותיו בהקו באור פנס הראש שהדלקתי. ברגלו האחת הוא החזיק פיסת מנגו כתומה. הושטתי אליו יד ולהפתעתי הוא התיישב עליה, לרגע הרגשתי את מגע טפריו האוחזים בזרועי בעדינות מתחשבת. הציפור הגדולה קירקשה משהו בשפה לא מובנת וחזרה על דבריה בשנית. הבנתי רק את המילה "סניור". בפעם השלישית, נפתח רוכסן האוהל ופרדי מנהל המסעדה הציץ פנימה ואמר לי, "סניור רצית השכמה בחמש, אז הגיע חמש". הודתי לפרדי, אף שהוא קטע חלום נהדר, קפצתי לתוך בגדי הקלים. הנעתי את מנוע האופנוע וייבשתי את המצלמה עוד כחמש דקות בגזי המפלט החמים, מה שבטוח. מיהרתי ונעמדתי בכניסה למסלול מקדשי הטיקאל. מאד רציתי לצפות בזריחה מראש פירמידת מקדש מספר ארבע. אבל לא עזר כלום. בשער עמדו שומרים שלא מיהרו לשום מקום. 150 קצאל שהם כ-90 ש"ח הועברו בשניה לשש לידי הקופאי ופתחתי בריצה לכיוון הכיכר המרכזית. למדתי את מפת האתר בעל פה. רציתי להספיק לטפס במעלה הפירמידה כל עוד השמש ממש נמוכה. הייתי לבד. הכל סביבי היה ירוק, גבוה ולח.

הגעתי לפירמידה 4 והסתערתי על גרם מדרגות העץ האינסופיות. כשהגעתי לקצה, השמש כבר סינוורה ממזרח. אך בכל זאת, המראה היה מדהים. כל אמירי הג'ונגל הצפוף נשקפו אלי למרחק קילומטרים רבים כשמיכת טלאים מצמר צמרות ירוק וכבד. מבין קטעי קרחות יער ביצבצו מקדשים נוספים. חשתי שוב כמה בר מזל אני. רגע שבו רציתי יותר מכל לחלוק אותו עם מישהו שמחובר אלי, לקירות הפנימיים שלי, לחוטים שקושרים אותי לחבילה אחת. אלף מצלמות ומיליארד מגה פיקסלים לא יוכלו לתעד את שבריר השניה כשליבי עלה על גדותיו… אז צילמתי סביב עם מה שהיה לי ביד. לאתר החלו להגיע קבוצות מטיילים שבאו באוטובוסים והסעות מעיירות השינה באיזור. ובתוך כחצי שעה כבר אי אפשר היה לצלם משהו, מבלי שיהיו בפריים לפחות עשרה אנשים. החלטתי ללכת בעקבות הקולות ששמעתי מדרום. שאגות קופים וצווחות ציפרים. מצאתי שביל צר שהוביל ממש לתוך הסבך.

הילכתי בדממה בשביל רמוס. רחוק מהמולת המבקרים הרבים. אכן ראיתי בעלי חיים במספר עצום. קופי עכביש, טוקאנים (אולי הציפור האהובה עלי) שריחפו בדממה אצילית מענף לענף, נקרים שהקישו על גזעים חלולים במיומנות, תרנגולי בר צבעוניים, תהלוכות נמלים כתומות שנראו כמו תצלום אוירי של כביש מהיר, עכביש טרנטולה שחור כתום שהילך באיטיות בטוחה בעצמה. ואף הצלחתי לצלם קופים שאגנים.

הציפור שהפליאה לשיר לסיום

לקראת חשיכה, הבנתי שאמנם אני זוכר את המסלול היטב, כי שיננתי נקודות אחיזה ועצמים בולטים, אבל לא רציתי להקלע לאפילה במקום הזה. מה עוד שנחילי יתושים היו ב- Happy hour  שלהם ויצאו לסיבוב שתיה בשכונה. שבתי דקות לפני נעילת הפארק אל פונדק הסמרטוטים שלי. האופנוע, האוהל וכל הציוד שלי זכו להשגחה של עובדי ה"יגואר" ודבר לא נגרע. הכנתי לעצמי ארוחת פאסטה מהירה. ממש לפני חשיכה נעמדה על ענף מעלי ציפור קטנה, אפורה פשוטה ורגילה שפצחה במזמור ציוצים ושריקות, אולי היפה והמורכב ששמעתי מעודי. קונצרט פרידה שהזכיר לי משהו: גם כשאתה מוקף בכל יפעת ועושר הטבע המוחצן והצבעוני. גם אם הדבר מולך, נראה בתחילה כדבר הכי משעמם בעולם, תן לו צ'אנס. אולי כשיפתח את הפה תימס מרוב תדהמה. מוקדם בבוקר ארזתי את עצמי ויצאתי לכיוון העיירה אגווה-קליינטה (Agua Caliente) במרחק 360  ק"מ. שם, על אף כמה אזהרות שקיבלתי על הבלאגן במדינה הבאה במסלול שלי, עקב אי שקט פוליטי ועוצר לילי – עבור אעבור להונדוראס.

בדרך לגבול עם הונדוראס

בפעם הבאה: המעבר להונדוראס. לא כל מה שאומרים בסי.אן.אן. מדוייק ויש דברים שלא אומרים ואולי חשובים יותר. עיר בירה שנראית כמו כוס בירה ששכחו לסגור את הברז מעליו. ואיזו ארץ יפה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 11 תגובות, הוסף תגובה    

דרומה דרומה ללטינו שבי

על הכביש ללאס-ווגאס

מי לא שמע על לאס ווגאס. אני מניח שרבים לא ביקרו בה אבל המושג, האיקון הויזואלי הזה מוכר לכל אחד, כמו פסל-החירות. מגדל-דוד או הביג-בן בלונדון. גם ווגאס היא מושג, אורות מרצדים, אנשים מהמרים, רולטות, ז'יטונים, קרופייה, בניינים מוארים. עיר החיה את החלום. הכסף זורם ברחובות.

המדבר של נבדה קיבל אותי כשדלת התנור פתוחה והמאוורר עובד. בלי הנחות לאופנועים, בלי חוקי משחק ובלי מצפון. הרגשתי מה זו צלייה מהירה, וכל שהייתי צריך זה טנדר קטן עם אורז בצד שמאל ואחד עם ירקות מצד שני כדי להקרא "מנת היום". וטראח, ישר מתוך הכביש הנידח באמצע שום מקום.

נדחפתי מבלי להבין איך, לפלטפורמת מחלף בת 5 מסלולים מבטון בהיר וחלק בו דוהרות מכוניות חדישות וגם פחות במהירות שאסור להסס בה. ולחשוב טוב טוב, אם כתבתם צוואה לפני שאתם עוברים נתיב. הוקפתי משאיות עם קבינה מכרום, לימוזינות מואורכות עם שמשות אפלות, רכבי מוסטנג נטולי גג, ומרכבות האמרים נישאים על צמיגי חתך נמוך וחישוקי נחושת קלל. לא הצלחתי לגמרי להבין מה מסנוור אותי, כשנשקפתי לפתע מתוך קיר בגובה עשרות קומות שכולו מכוסה שמשות הנוגהות כמראות זהובות. ועוד בניין זהוב מימינו ועוד אחד מאחור ושניים שוכבים באלכסון. והי! מגדל אייפל. ופסל פרומתיאוס שנלקח ישירות מוורסאי תלוי מעל דשא פלסטיק מלאכותי מוול-מארט. ובניין בסגנון מוזיאון גוגנהיים בבילבאו נשען על צילו של מבנה בצורת בקבוק קוקה קולה. בחיי, הו! הנה גיטרה ענקית ויש גם גונדולה. ועל כל הסצנה הרידלי סקוטית הזו משגיחים מסכי ענק עם מיטב נציגיו של אורוול בהנחיות צבעוניות מה לקנות, על מה לחשוב, את מי לאהוב. עשיתי שני סיבובים על הרחוב הראשי. ולא הצלחתי להבין מה זה הפאתטי-מורגאנה הזו. אז כן כן, הבנתני שאני בלאס וגאס. אני לא אידיוט וגם כתוב בכניסה. אבל הגעתי אליה בשעה הכי דפוקה להתאהב במישהי. בשעות האור הכי אכזרי. צהריים. בלי צל. בלי חמוקים. בלי מסתורין, בלי הסתרות ועם הרבה מדי קמטים, גוף נובל ופיגורה של תפאורה – זו שהלילה יודע להעלים. תפסתי את ווגאס לא מוכנה.

רק רגע, לפני שמישהו נפגע לי, נכון גם שהגעתי לוגאס עם דעות קדומות. זה לא שאני לא אוהב להרוויח במשחקי מזל. אני אוהב את זה בטירוף. אני מאלה שממש אוהב להרוויח מהימורים, הבעיה היחידה שלי זה שאני לא מהמר. (כן כמו בבדיחה), אבל שוב. מפרגן מכל הלב למי שנהנה מכך, מי אני שאשפוט. לבריאות ובהצלחה. אני מדבר על ווגאס.

חיפשתי את האדם ברחוב. הייתי סקרן לעמוד מהצד ולהבין מה אני רואה. עוד סיבוב בשכונות היותר שפופות של לאס ווגאס, מנת פיצה אצל מהגר מרוסיה ובירור מחירי חדר במוטל מתפורר, שנוהל על ידי בחור שבקושי דיבר אנגלית, עוד שלוש עצירות לדבר עם אנשים ונהג מונית שנתן כיוונים. ומלצר קשיש לבוש טוקסידו שיצא לצהרי היום ברחוב מאפלולית של איזה בר וברחתי משם מהר. נכון, אני יודע אין זה הוגן לשפוט מקום כזה מושקע ברגע, אבל לי יצא כבר החשק להכיר את הגברת הזו בלילה.

היידי ורפי

מעבר לגורדי השחקים המדבר נשאר אותו מדבר. עם אותה רוח חמה המעלה תמרות אבק המתערבל ונוסע לתוך ההרים הכהים בצד הדרך. חום מעיק ממש. אף  שהקפדתי לשתות כמו דג, הגעתי חצי יבש וצרוב לעיירה ויקטורויל ושם, מוטל שעלה 56 דולר ולדעתי נרדמתי באמבטיה

אני מקבל הרבה מיילים לכתובתי הפרטית. אחד מהם היה מרפי המתגורר באיזור לוס אנג'לס שהזמין אותי למנוחה בביתו. החלטתי להענות. ממש התאימה לי תחושת בית לעשרים וארבע שעות. ומקולו הצברי של רפי בטלפון כבר ידעתי שאני בכיוון הנכון. היידי ורפי מתגוררים בעיירה אמאריו מצפון ללוס אנג'לס. רפי אסף אותי מהכניסה ונסעתי בעקבותיו לבית באמת חלומי. כמו שהגעתי הביאה לי היידי מהגינה הפרטית שלה עגבניות טריות. איתות ברור ששני החבר'ה האלה קוראים את הבלוג שלי בשקדנות. כי איפהשהו ציינתי שאני בלי עגבניות לא זז. שאפו חברים. החדר הכי יפה/נוח/פרטי בבית הועמד לרשותי. היידי ורפי שני שייטים עם נסיון ותאווה להרפתקנות. רפי הנמצא בארה"ב כבר מעל שלושים שנה, מתכנן ובונה יאכטות, הציג בפני את הקטאמרן המתקפל שתכנן ובנה בהזמנה מיוחדת במספנה בניו-זילנד. לדעתי לא פחות מגאוני. אתה מסיים את השייט. והיאכטה הזו המתאפיינת בדרך כלל ברוחב גדול במיוחד, מתקפלת לרוחב של שני שוחלנות צמודים בערך, וכך אפשר להעלותה על נגרר והביתה. אחרי שסעדנו ליבנו במסעדה צמחונית. ישבתי את שאר הערב לסגור חובות דואר למשפחה, לחברים ותשובות לכמה עשרות מיילים נוספים שקיבלתי במהלך המסע. למחרת בבוקר רפי והיידי כבר ריקדו סביבי מארוחת בוקר נהדרת ועד לכל מיני רעיונות לטיפול באופנוע ועצות מחכימות על ההמשך וניהול הג'י.פי.אס שלי. כולל טיפים על מקסיקו, שכבר מהבהבת לי בראדר כמה וכמה ימים. נפרדנו. תודה יקרים. אני לא מאמין שהיינו נפגשים בשום שילוב אחר. זכיתי!

יצאתי לדרכי בשעת בוקר מאוחרת. רפי המליץ שאעבור באיזה קפה נחמד בו מתרכזים אופנוענים בכל יום ראשון. אולי אצליח לקבל קצת מידע או לפרסם שאני מחפש פרטנר לכניסה לצפון מקסיקו. זאת בעקבות כמה וכמה מיילים מאנשים שטענו שאני בדרך למוות בטוח. ובעיקר כדי להרגיע את משפחתי הדואגת, החלטתי שאשתדל לא לעשות את הקטע הזה ברכיבת בדד.

בית הקפה עמד במקום. ואופנוענים כמו כל אדם. באים לאכול, לשתות, להשוויץ ולתת בגז. שניים שלושה שדיברתי איתם על הנושא אמרו בקיצור : "בולשיט, סע. זה סתם ניפוח". לא ממש שוכנעתי. ואז יצאתי משם לאורך פיתולי כביש המתאימים לאופנועי ספורט משופשפי מפלט. וגלשתי לכביש החוף היורד דרומה ותוחם את אל.איי. ממערב. מה אומר? כביש גרוע.

בית קפה/אופנועים

וכמו כל הכבישים מהרגע שהתקרבתי לאיזור: קאסח אחד גדול. תעצור. תמות. נסחפתי בעקבות הג'י. פי. אס. שאני מפעיל אותו רק באיזורים עירוניים כשאני מחפש כתובת. ולא מצאתי את הדרך להשתחרר. בסוף עצרתי בצד ושאלתי. כן, אני מנוגה ואין לי שום בעיה, רק צריך לדעת את מי לשאול. וכך לאחר עוד שאלה פה ושם, מצאתי עצמי בנתיב הכי איטי  במהירות של 124 קמ"ש, בחום כבד, על כביש בן 5 נתיבים דרומה לסן-דייגו.

וכמו רמזור ירוק שאנחנו מנסים לשכנע במבט מרוכז, שיחזיק עד שנעבור, ניסיתי בכל כוחי לגרום לשמש לאחר קצת בשקיעתה. אבל זהו, חושך ירד ואיתו ירדתי ליד המוטל הראשון מימין (טוב לא צריך להגזים, כי עשיתי בדיקה עם שלושה מוטלים צמודים וסגרתי על הכי זול). כל שרציתי זה להתקלח ולישון במזגן. חמישים ושבע ג'ובות כולל מס. קבעתי למחר בבוקר בתשע עם המוסך בסן-דייגו. יצרתי איתם קשר עוד כשהייתי בקאלגרי. מנהל השירות היה אדיב, והסכים שכתובתם תשמש אותי לקבלת הטפסים הרשמיים וחידוש הרישוי, שהגיעו בינתיים לכתובתה של שירלי אחותי בסן-פרנסיסקו. הגעתי למוסך בשעה היעודה. ביקשתי בדיקה יסודית של כל המערכות, החלפת צמיג קדמי ותיקון מפסק האור הגבוה. כמו כן הלכתי וקניתי בחנות סמוכה מצבר חדש תוצרת "יואסה", כדי להחליף את המצבר המקורי באופנוע. מצבר עליו שמעתי דברים איומים. וגם לי הוא כבר עשה כמה גמגומים בדרך. צריך להבין אם המצבר הולך באמצע הדרך, האופנוע מגיע בגרר למוסך. (או שמביאים לו מצבר. – דמיוני לחלוטין באמצע נו-ווייר אי שם בבאחה במקסיקו למשל) כשהגעתי למוסך דבר ראשון עליתי לנט והכנסתי הודעה באתר מועדון הרוכבים של העיר, כי אני מחפש פרטנר לרכיבה ללג הראשון במקסיקו.

דן טופ

מציג לי את מגב משקף הקסדה שהמציא. (וגם נתן לי במתנה). חתיכה ממגב שמשות ביתי מחובר בכבל קפיצי לדש המעיל, כשצריך מושכים ומנגבים – נהגי מכוניות לא יבינו לעולם את האובססיה הזו של אופנוענים להמציא את המגב האולטימטיבי.

בתוך עשר דקות חזר אלי דן טופ. ואחרי עוד עשר דקות הוא התייצב לפני, העמיד עצמו לרשותי לכל היום לכל משימה שאחפוץ לקראת המסע. ראשית מאחר והבחור נשוי לאשה ילידת גואטמלה הוא על הקו עם מרכז אמריקה כבר הרבה שנים, עם האופנוע הזהה לשלי. דן בן 69 פנסיונר של צי הצוללות האמריקני, מהנדס ימי בהכשרתו. גר בלב סן-דייגו. הוא חזר לא מכבר מעוד סיבוב במקסיקו ויודע הכל על כמעט הכל. איפה לנים, אוכלים, מתדלקים. יחס השוטרים, האוכלוסיה. הכבישים. מה שלא זרקתי לו הוא ענה בגוף ראשון הווה. זה מאד הרגיע אותי. התחלתי לקבל פרספקטיבה אמיתית על הצפוי לי. תוך כדי סיור בשכונותיה של סן-דייגו היפהפיה, קפצתי להתקין אצלו במוסך בבית, יציאה קבועה לחיבור ישיר לתקע משאבת האויר החשמלית שקניתי. לארגן תיק מיכל מחנות שעשתה מבצע ועוד סט קטן של מפתחות טורק.

דן טופ מסדר לי את החיבורים למשאבת האויר

לקראת הערב יצר איתי קשר עוד חבר במועדון, ישראלי בשם עמיר פורת. השוהה כאן לרגל עבודתו בחברה המייצרת מוצרים בתחום הביו טכנולוגיה. הוא הזמין אותי לישון בדירה שהוא שכר עם שותפה על הספה בסלון. וכמובן, גם עמיר העביר לי כל פיסת ידע שרק יכול היה, כולל תרגול על רטוב של החלפת רפידות בלם. אחרי שגם קיבלתי סיור של סוף ערב של שכונות, פארקים, חופים ושקיעות מעל מצוקי העיר היפה לה-הויה שנושקת לים.

עמיר פורת וחוף לה הוייה

קמתי בבוקר מאוחר יחסית ועליתי על הכביש המוביל לגבול המקסיקני. זהו, צריך להחליף דיסקט בראש. לפחות את זה של השפה. כמה קילומטרים לפני הגבול עצרתי למלא את מיכל הדלק וגם את ארגז האוכל באיזה מינימרקט קטן. ושם כבר כולם דיברו ביניהם רק ספרדית. לאחר עוד כמה קילומטרים של כביש מהיר ורב מסלולי ללא כל שילוט מכוון, פתאום הייתי בחניה ענקית ומקורה, מחסומי בדיקות מוקף דגלי מקסיקו. אני בצד המקסיקני של הגבול כשפקיד משופם וחייכן הסביר לי שעלי לנסוע לתוך טיחואנה העיר ולחפש את משרד המכס. רגע? מה עם ביקורת דרכונים. הוא ניפנף באצבעו קדימה קדימה. וכבר הייתי בתוך כאוס תחבורתי שהזכיר לי את ג'נין או איסטנבול או קהיר. עשן, רכבים מצ'וקמקים, אלפי אנשים ברחובות, רוכלים עם עגלות עץ משדלים אנשים לקנות שתיה ממיכלים בהם גוש קרח צף במים צבעוניים. לא נסעתי מאה מטר וכבר ניגשו אלי שלושה אנשים לא מגולחים שניסו למכור לי שעונים, סט מברגים, בובה שעושה פיפי וטרנזיסטור עם אוזניות. חיפשתי עמוד עם הסמל של מקדונלד, זה הסימן שהפקיד ההוא נתן. למרגלות הסמל הזה מצאתי מגרש מגודר בחומה ועליו שלט חלוד שכתוב בו משהו שדומה ל- Transport אז נכנסתי. הפקיד הבא כבר הסביר לי ששכחתי להסיר את אישור השהות האמריקני בדרכון שלי. אבל איפה הייתי אמור לעשות זאת? הרי הכביש שואב אותך ישר לתוך הצד המקסיקני אין שום משרד או הנחיה לאנשים כמוני. טוב ניחא. האמריקנים כבר יתחשבנו איתי בעתיד. לאחר טרטור לא גדול מדי,

היציאה מטיחואנה דרומה לאורך החוף

אבל בסגנון שהזכיר לי את המעבר עם רכב לסיני דרך טאבה, שילמתי 45 דולר לויזה לי ורישוי לאופנוע, קיבלתי מדבקה יפה ויצאתי משם בלוויית כמה נודניקים שביקשו למכור לי דברים או לשאול אותי לשלומי. בטח. ראיתי מרחוק שלט Ensenada ולשם כיוונתי עצמי. והכביש, איזה בלאגן, באמת שמח. הרגשתי נהדר.

הכניסה לאינסינאדה

אני בא מהלבנט ומייד מצאתי שפה משותפת עם חוכמת הרחוב בכל הקשור בהשתלבות עקיפה וזרימה. ויללה עליתי על הכביש הנוסע ישר מערבה, ממש צמוד לחומת הגבול עם ארה"ב. כביש העוקף בעצם את טיחואנה. לאחר כמה קילומטרים, הכביש מגיע לים ושובר בתשעים מעלות דרומה לאורך החוף. כבר בראשיתו – מין שער כזה עם קופאים. תשלום לכביש אגרה. שני דולר (כן, כסף אמריקני הולך כאן חופשי, רק צריך לשים לב לשער) אחרי עוד עשרים קילומטר שוב שני דולר במעבר נוסף עם קופות. אחרי עוד שלושים ק"מ שוב שני דולר. זה בסדר. אני לא מתרגש הכינו אותי לזה, אבל משום מה הרגשתי בתוך סצנה מסרט על טראס-בולבה וכנופיות השודדים שכל אחד גובה סכום על המעבר בשטחו. וקצת היה קשה לי להסביר לקופאי בכביש למה אני צוחק. זהו, הגעתי לאינסינדה ושוב רק כדי לצאת ממנה דרומה. כל ההמלצות שקיבלתי דיברו על התרחקות של לפחות מאה ק"מ מהגבול. והערב מתחיל לרדת. לקראת השעה שבע הגעתי לנקודת ישוב שדן טופ המליץ עליה, כי יש בה חניון קמפינג צמוד לכביש.

החניון בסנטו תומאס

ב- Santo Tomas נכנסתי למכולת בפינה, שבעליה הם גם בעלי אתר הקמפינג. שילמתי עשרה פזו שזה בערך 80 סנט. ופתחו לי את השער. אז באמת כל מה שאנחנו כולנו יודעים על קמפינג, גם המקסיקנים יודעים. העניין הוא באיכות יישום הדברים. וזה באמת סרט אחר. זה סוג של אינסייט על קפיצת המדרגה בין המערב לשאר העולם. הגעתי למין פארק פרטי, שהיה פעם מטע זיתים. שולחנות קק"ל מעץ עקום אבל מתפקדים יופי. ברזים מעלי ירוקת אך עובדים, שירותים נקיים גם אם סדוקים ומתפוררים. חוטי חשמל גלויים אבל עם הרבה שילוט אזהרה סביבם, כמה כלבים משוטטים ומחטטים בפחים, כל השטח מגורף ונקי מאד. אני חושב שהסתגלתי מהר, כי עם כל הפשטות, זה היה מקום שמישהו השקיע בו את הנשמה וזה אולי המסר הכי בולט שאני מקבל עם הכניסה למקסיקו. יש פה נשמה. יש פה חיים. סוף סוף סביבה שמסתכלת לסטנדרט הלינה שלי בגובה העיניים. אי שם בין העצים מצאתי פיסת דשא. את האוהל הקמתי בחושך. הייתי לבד אך קריאת השטח והאינטואיציות שלי אמרו לי להרגע. קשרתי את האופנוע לאיזה עמוד ונרדמתי בצ'יק. מחר אני נכנס למדבריות הבאחה.

בהמשך: אכן הבאחה חיכה לי בצהוב מתעתע ורותח. פגשתי את סטאן ויורי הבלגים הרוכבים גם הם על אופנועים בדרך למרכז אמריקה. חופים נהדרים אוכל נפלא. וכן, פגשתי גם מקסיקנים נחמדים, ברובם.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה    

קנדה ממשיכה להצטיין כמדינה נעימה

ההתעוררות שלי לקול שכשוך עופות מים באגם לידי מתחילה בפקיחת עיניים והמשך שכיבה שקטה של כעשר דקות, אני בודק עם עצמי הבוקר אם אני מרגיש בודד או משהו כזה. ומגיע למסקנה שאדם מרגיש בודד כשהוא בבעיה. ובלי פילצוף גדול, אני מרגיש מוקף כל הזמן באנשים, באירועים, בחוויות, במקומות שאיני מסוגל להכיל. אני עולה על גדותי ממש. וכשמסתיים היום, עוסק עוד זמן בנסיונות לפרק וללעוס את היום שעברתי. מעלה גירה כאילו יש לי ארבע קיבות כמו לפרה. הכתיבה כאן בבלוג וביומן הנכתב בפנקס קטן, נותנים לי הזדמנות לחזור אחורה לתוך מה שקרה. והבדיקה המודעת הזו שאני עושה מבהירה לי דבר פשוט, שאיני מודה בו באופן כל כך מוצהר בחיי השוטפים – שכן, כנראה אני מאושר.

רשמים משולי הדרך בין טוד-ריבר לפורט-נלסון

יצאתי מטוד-ריבר בשעה 8 לערך. הכבישים היו עמוסים ברכבים וניכר שאני עובר באיזור מתוייר בכבדות, עשרות קראוונים בשולי הדרכים ולחופי אגמים קטנים שביצבצו מבין חורשות ויערות. הדרך נישאה מעל לנהר מוסקווא שרוחבו כמאתיים מטר ושזרם באסרטיביות של נחשולים וקצף לבן מדרום לדרך. עצרתי מדי פעם כדי להתרשם ולספוג את המראה. באחד מקטעי הכביש נסעתי בעליה שהסתיימה בקצה גבעה, כשהייתי בשיא העליה והכביש המשיך מעבר לה, (מה שנקרא המשך עיוור) חתך את דרכי קראוון שנהגו החליט לפנות שמאלה לאיזור עצירה מול הנוף, למרות קו הפרדה רצוף כפול. הצלחתי לבלום ברגע האחרון ולמנוע התנגשות. נהגים סביב החלו לצפור לנהג הקראוון שישב הלום ונעול במושבו. זה הזכיר לי שהכבישים בקנדה עמוסים ב"סאנדיי-קראוון-דרייברס", תיירים השוכרים קראוון ויוצאים איתו למרחבים ולא תמיד מבינים מה יש להם ביד, את חוקי המקום. או סתם מתרגשים מפיסת נוף הגורמת להם לנהוג בפזיזות. הפנמתי את החווייה. כלומר עלי לרענן את המודעות שלי לסגנון רכיבה הגנתי. הלוקח בחשבון, (בהגזמה כמובן) "שכולם כאן כדי להרוג את האופנוען". לנסות לצפות שגיאות של נהגים אחרים. ולקחת טווח בטחון בכל מצב גבולי.

תחנת הדלק "האסקי" בפורט נלסון

לאחר כשעה וחצי הגעתי לעיירת שירותי הדרך לנוסעים בציר (עדיין האלקאן), פורט-נלסון (Fort Nelson) . כאן הכביש עושה פניה של תשעים מעלות דרומה. בפורט-נלסון עצרתי לתדלק בתחת הדלק "האסקי" ולחסל את שאריות המזון מצקלוני הדל. נכנסתי לתוך משרדי התחנה כדי לשלם. הסתבר לי שכרטיס הויזה שלי לא קביל ישירות במשאבות הדלק. באחת התחנות הסביר לי בעליה כי מאחר וקנדה היא גן-עדן לזייפני כרטיסי אשראי ורמאים באמצעים וירטואליים, רוב חברות האשראי מקשות על נושאי הכרטיסים שלהן בשימוש שוטף ויומיומי בקנדה. כך שאני נופל עם הויזה שלי לתוך הסדק הבטיחותי שויזה נוקטת בו. צריך לעבור השפלות יומיומיות של הצגת דרכון, רשיון נהיגה, פנקס שבוי ואישור מהמורה צילה – על כל עשרים דולר שאני מבקש לשלם. אבל גם כאן, אני לוקח את זה בכיף ומנצל זאת כדי להכיר את האדם שמולי. (מאוחר יותר, גלי כבר יצרה קשר עם ויזה בארץ והעניין סודר פחות או יותר).

סינג

בתוך התחנה פגשתי את סינג. שנראה לי תלוש לחלוטין מדימוי עיירת הכורים או ציידי הפרוות שמשדר קו הרקיע שלה. סינג הוא סיקי שהגיע לכאן לפני שנתיים, עובד כנותן שירות בתחנה. מנקה שמשות למכוניות ומטאטא את הרחבה. הצלחתי להחליף איתו כמה מילים תחת עינה הזועמת של בעלת המקום ממרום מושבה ליד הקופה. סינג הצמחוני, הגיע לכאן בעקבות בתו שנישאה לנהג מקומי. הוא מבשל לבד את ארוחותיו וגר במרתף של בניין מול התחנה. לקח לי כמה שניות להבין שנענוע ראשו מצד לצד משמעו הסכמה כנהוג בהודו – לבקשתי לצלם אותו…אחר כך קפצתי למרכול העירוני.

מארק מימין וביל

בפינת הרחוב ראיתי שני רוכבים שירדו מאופנועיהם מול המסעדה שנראתה הכי יקרה בשטח. עצרתי לידם ופגשתי את מארק מסולט לייק סיטי ביוטה ואת ביל מעיירה ליד קלגרי באלברטה, שיצאו לפני ארבעה ימים לרכיבה צפונה. שני אנשים נחמדים מהצד השבע של החשבונית. ניכר באיכות הציוד שאיתם ומהגרפיקה והתארים על כרטיסי הביקור המוזהבים שלהם, שהם חיים טוב מאד. למארק יש חברה שמתמחה בשיפור ויזואלי של צילומי פורטרט (ריטוש) באמצעות תוכנות גראפיות. חברתו מעסיקה מעל חמש מאות עובדים המעלימים קמטים וחצ'קונים מצילומי אנשים הנשלחים אליהם באינטרנט. וביל כבר פנסיונר, שדילג על ציון גילו ורק טען שאני (59) בגיל של בנו הבכור. גם בפורט-נלסון עשיתי משאל מהיר בין שישה אנשים שונים שפגשתי: כמה תושבים גרים כאן. והתוצאות, בין אלפיים לחמשת אלפים.

,תמונות מהמשכו דרומה של כביש 97

כביש מספר 97 דרומה רץ מתחת לגלגלים במהירות רגועה של 80-90 קמ"ש. היעד, פורט סיינט ג'ון (Fort Saint John) כשלוש מאות ותשעים ק"מ מכאן. הנוף סביב הפך שטוח יותר, באופק הרחוק גבהו הרים כחלחלים שהתמזגו לתוך השמים במעושן (מלשון עשן, אצל הציירים מתקופת דה וינצ'י קראו לזה "ספומטורה" – עישון. ניתן לראות זאת ברקע תמונתה של המונה ליסה שאין קו אופק חד, אלא מיזוג בין שמים לקרקע) במישורים הקרובים, קרצו מדי פעם אגמים בוהקים שנחבאו בתוך יערות ושדות עשב צהבהב. שוב חצו את הכביש בעלי חיים. אילי מוס, דוב שחור, ודב חום שהתיישב לסעוד שאריות של בעל כנף כלשהו בשולי הדרך. אך שוד ושבר. הסוללות במצלמה התרוקנו ולא עזרו כל קללות השכנוע שלי. לא הצלחתי לסחוט ולו תמונה אחת. והדוב – שלא כמו עם ישראל למנהיגיו – נותן רק הזדמנות אחת. נעלם. תדלקתי בפינק מאונטיין (Pink mauntain) והרגשתי שהיום עומד להסתיים בקרוב. כלומר כבר שבע בערב ועדיין לא ראיתי שום מקום לזרוק בו אוהל. בשעה 8 הגעתי באור אחרון לפורט סיינט ג'ון.

שון ראיין

לחופו של אגם קטן מצאתי חניון פרטי ועבור 20 דולר קיבלתי שטיח דשא רך, מקלחת חמה ואת שון ראיין כשכן מצד אחד ואת טרי וג'ואן מהצד השני. עודי מקים את האוהל, ניגש אלי שון הציג את עצמו והתיישב לשולחן הקק"ל שלי. שון נראה מדוכדך. בחור בן 37 שעוסק למחייתו באיתור ופירוק של אגזוזי מכוניות. כן כן זה העיסוק המקורי שהוא טען שהמציא לעצמו. ומה הרעיון? בממירים הקטאליטיים שהם חלק בלתי נפרד ממערכות הפליטה במכוניות כיום, יש כמה גרם פלטינה. כחלק מהחומרים המאפשרים את תהליך "ניקוי" הגזים הנפלטים מהמנוע בטרם הם משתחררים לאויר. אז מה שהבחור עושה. הוא מגיע למזבלות של מכוניות. למוסכים ולאנשים פרטיים שמאסו ברכבם וחותך החוצה את הממיר. אותו הוא שולח לחברה בנברסקה ארה"ב שמפרקת ומתיכה ומפיקה את הפלטינה מהממיר המשומש. שם שילמו לו עד עתה כ-170 דולר ליחידה. עכשיו נכנסו לעסק מתחרים והמחירים ירדו מתחת למאה דולר היחידה ולכן שון ראיין שלא סיים שש שנות לימוד, החליט להתמסד, הוא קנה פיסת אדמה ליד ווייט-הורס, היכן ששמע שאביו גר והוא בדרך לשם, אבל עדיין שואל המון שאלות. הוא שאל לדעתי, קצת מפתיע, אך שינסתי את מיטב הגיוני לומר כמה מילים. כל שאמרתי לו זה שאכן הרעיון להצמד לעיר מבוססת (יחסית) הוא רעיון טוב, כי שם יש תמיד יותר הזדמנויות. בוודאי במצב של אי ודאות כלכלית או מקצועית. שון הלך לישון בוואן החבוט שלו אבל לדעתי לא נרדם כל הלילה.

ג'ואן וטרי

מייד אחריו התיישבו לשלחני טרי וג'ואן. טרי עובד בחברת דלק מקומית בתחזוקת צינורות. וג'ואן היא אשתו במשרה מלאה. שניהם הגיעו לכאן לכמה חודשים עם הקראוון הנגרר שלהם והרלי אלקטרא-גלייד של ג'ואן. הם שמעו על ישראל משהו, אז עזרתי להם למקם את ישראל על פי מיטב שמות המקומות הנוצריים שאני מכיר בארץ. הם היו נדיבים מאד בהציעם לי את השטקר שלהם לטעון בו את הסוללות במחשב שלי למשך הלילה.

תמונות מהדרך דרומה מפורט סיינט ג'ון

למחרת שמתי את ג'אספר (Jasper) עיירה בתוך הרוקיס הקנדיים על החרטום. כ- 450 ק"מ. בתחילה חשבתי לעשות איגוף דרך פרינס-ג'ורג', אך שיניתי מסלול לכיוון דוסון קריק (Dawson Creek)  העיר המרכזית מצפון לרוקיס הקנדיים. לאחר שעת רכיבה הגעתי בשעריה. שוב, רחוב ראשי עם כל המניירות והססמאות שאמורות לגרום לעובר האורח לבחור במסעדה או מוטל אלו ולא אחרים. פגשתי שני רוכבים צעירים שהיו בדרכם צפונה: טיילור ואדריאן, שהציעו לי להגיע לנקודה חשובה בעיירה הזו – נקודת האפס של האלקאן. אז הגעתי לנקודה הזו, צילמתי, ננזפתי על ידי שוטר על עצירה במקום אסור והמשכתי הלאה.

נקודת האפס של ציר האלקאן

משכתי לכיוון העיר גרנד פררי (Grande Prairie). ושוב כבישים ארוכים כאורך השיעור הכי משעמם בתיכון. בתוך נוף חקלאי שטוח ומגוהץ. והנה לפתע מולי עיר. אבל איזו עיר. פאטה מורגאנה. מתוך הכלום מסביב וללא התראה. הייתי מוקף פתאום בשלטי פרסום חשמליים, במכוניות ספורט מוגזמות, בלימוזינות מתוחות עד גיחוך. בעודי מחפש את היציאה הלאה. הי, מימין מכון לרחיצת רכב בו נערות לבושות ביקיני רוחצות מכוניות בספוגים עם הרבה קצף. ושם ממול מבנה ענק עליו זוהרת הכתובת קזינו בנורות מרצדות על אף שעת הצהריים. מול מגרש החניה שם, מציץ עוד מבנה עליו כתובת ענק "בינגו". מה אומר, הייתי חייב לקחת אויר ולהתאפס. משהו בג'י פי אס. אולי במפה. אולי באמת מישהו זורק עלי מבחני הישרדות לא נורמאליים ועוד רגע אתעורר.

איך אפשר לא להירדם? בדרך לגראנד פררי

גרנד פררי, לאס-וגאס כאילו.

מעבר לפינת הרחוב ראיתי מבנה עשוי לבנים שרופות, בצבע חום שחור כתום, שנראה כמו סלע האולרו באוסטרליה (הנקרא גם "איירס רוק") ודאי יש החושבים אחרת, אך בעיני הוא נראה מבנה הזוי לחלוטין, שכאילו הופל לכאן מהחלל החיצון ולא מתחבר לשום דבר סביבו. זו האוניברסיטת המחוז של גרנד-פררי.

אוניברסיטת גרנד-פררי. מול הקזינו

אחר כך הבנתי מה ראיתי. אלברטה היא הפרובינציה העשירה ביותר בקנדה, היא יושבת על מרבץ עתודות הנפט (בדמות מאגרי "חולות זפת" המזוקקים לנפט בתהליכים מורכבים), השניים בגודלם בעולם אחרי מדינות המפרץ הפרסי. והעיר ההזויה הזו היא בירת הנפט של קנדה, רץ כאן כסף כמו כספומט שהתקלקל אבל מהכיוון שנותן כסף לא לוקח.

מכרה הפחם בדרך לגרנד קאץ'

גיליתי כביש דקיק שנראה במפה כחוט תפירה, לעומת חוטי הרקמה והחבלים המייצגים את רוב הכבישים עד עתה. דרך האמורה לקצר לי משהו כמו 250ק"מ מהמסלול המקורי. אז לקחתי אותה דרומה. היה זה כביש צדדי שנסלל כדי לחבור לעיירת כורי פחם בשם גראנד-קאץ' (Grande Cache) בלב שטח הררי. הדרך לשם התפתלה בין הרים מיוערים ונהר רחב רדוד וגועש. עברתי בסמוך למכרה הפחם שברדיוס קילומטר סביבו הכל היה שחור, והגעתי לעיירה.

קן נייפר ליד הרכב ותחנת הדלק שלו

שם עצרתי לתדלק. בתחנה ראיתי גבר צעיר מנקה עם טישו את חישוקי טנדר הפורד המבהיק שלו. זה היה קן נייפר בעל התחנה שסיפר לי שהעיירה הזו די גוועת, ריחוקה ממרכז העניינים מזקין אותה, הצעירים נוטשים ואלה שנשארים הם החלשים יותר. יש תופעות של הריון בגיל צעיר, סמים ואלימות ואפילו גל התאבדויות. אני מסתכל על הנוף הכמו שוויצרי מסביב, על הבתים המלוקקים והכביש החדש. ושואל את קן. מה כל כך רע פה שזה קורה? קן אומר לי שפרנסי המקום לא השכילו להצמד למגמות התעשייתיות המודרניות וכל העיירה נשענת עדיין על המכרה והמנסרה כמקור פרנסה. וזה הולך ונגמר ובקרוב יתחילו לייבא עובדים מחו"ל. עצוב. המשכתי לנתיב שכל ק"מ בערך קפץ לכביש בע"ח אחר. ולקראת ערב נכנסתי לפארק ג'אספר מבעד למחסום ובוטקה של גובה מנומס שהסביר לי שאמנם זו מדינה חופשית, אבל כדי לבקר בעיירה ג'אספר צריך לשלם דמי כניסה. הלכו 10 דולר. (רעיון למשל לדליית-אל-כרמל או לנתיבות. תכריזו על קילומטר סביבכם כפארק ותגבו כספים.) בג'אספר מצאתי סוף סוף בית קפה המעניק אינטרנט חינם וקבעתי בו את מושבי לשארית היום. מחנה הקמפינג הסמוך קלט אותי תמורת 14$ לא לפני שהוכחתי לשומר ששילמתי דמי כניסה לפארק.

בית הקפה "שלי" בג'אספר

ג'אספר

את כל היום למחרת ביליתי בשיטוט בסביבות הטבע שמקיף את העיירה ההררית הרווייה חנויות תיירים ומותגים של ספורט ופנאי. וכמובן עוד כמה שעות בקפה האינטרנט שלי.

טיאן הקנדי. סטודנט לטיפול רפואי מטורונטו שיצא מביתו לפני חודשיים על אופניים. פגשתי בו בכניסה למרכול בג'אספר.

ליד טיאן התמקמה לצילום משפחת היל מסינגפור. רייאן וסנדי עם שני ילדיהם המאומצים רוסקו ומאגי, הגיעו לכאן כדי להראות לילדים מה זה הרים. גם הם ביקשו פרטים על המסע.

והמשכתי דרומה על הציר העובר בתוך מצבור הרי הגרניט המרכיבים את הרי הרוקי הקנדיים. נוף מהמם בעוצמתו. הררי ענק מושלגים בקומפוזיציה של לבן, חום, כחלחל ואפור. ומתחת אגמים שלווים חלקם צלולים מזוקקים ומטעים כמראה, איני מצליח להבחין בין הנוף האמיתי לזה הנשקף מהם (טוב, לא צריך להגזים, אבל הבנתם). ויערות עצי מחט צפופים וכבדי נוף. סלעי ענק מושלכים פה ושם כקוביות משחק של ענקים.

לקראת אחה"צ המאוחרים, באתי עד למרגלות הר הקטור (Hector)  ומצאתי חניון קמפינג עמוס בחבורות של מטפסי הרים כחושים, מחבלי חבלים ולולאות לרוב. נשאר עוד מקום אחד ואני השתלטתי על המשטח ליד הנהר שזרם ברעש. ועל אף הקור מפאת הגובה, טראח נרדמתי. בבוקר שוב גיליתי שהלילה ירד גשם שוטף. זה היה מבחינתי בגדר שמועה. כי גם הפעם התמזל מזלי ולא סמכתי על המזל. חפרתי אוטומטית טרם לכתי לישון, תעלת ניקוז סביב האוהל שמוקם במדרון קל.

ייבוש מעטפת האוהל בבוקר בחניון ליד הר הקטור

בשלב זה רציתי מאד להחליף את הצמיג האחורי שתוקן על ידי ג'ף בדד-הורס ושכבר נשחק ובנוסף הגיעה העת לטיפול 30,000 ק"מ לאופנוע. שמנים, רפידות, מסננים וכו', ידעתי שבעיר קאלגרי יש סוכנות של היצרן אז פניתי לכיוונה. בינתיים נזכרתי שקיבלתי מייל מרוני בקאלגרי שקראה את הבלוג שלי והזמינה אותי לשהות במחיצת משפחתה אם אגיע לעיר. אז הנה אני שם. למה לא? קאלגרי עיר מודרנית ממש, המרכז העסקי של אלברטה העשירה. אפשר לומר שזו בעצם בירתה הכלכלית של קנדה.

דאון טאון קאלגרי

במרכז סיטי של גורדי שחקים. מגדל תקשורת ורחובות עמוסי חנויות פאר. ובין בניינים מסדרונות תלויים באויר. אלה נועדו לאפשר תנועת הולכי רגל ביניהם בעונת החורף, בה הטמפרטורה הממוצעת בעיר צונחת את סביביות המינוס ארבעים (!). טלפון קצר לרוני והוזמנתי מייד להגיע. עברתי קודם בסוכנות השירות לאופנוע והזמנתי תור למחר בבקר. הגי. פי. אס. הוביל אותי לפתח ביתם של אדם ורוני. ואיזה תזמון. בהגיעי מצאתי אותם בבית הקפה ממול יושבים עם מתווכת דירות, כולם היו עסוקים בתהליך החתימה על חוזה קניית דירה חדשה לרוני ואדם. ובאמצע הדפדוף וקריאת האותיות הקטנות. מגיע איזה שמאטע על אופנוע לבלבל ת'מוח. נו באמת. אז הכל היה נהדר. קטעו לכמה רגעים את האירוע – אולי מהמשמעותיים בחייהם – ופתחו לי את דירת החצי מרתף, שם הכנסתי את הציוד קשרתי האופנוע מאחורי הבניין וכולנו חזרנו להמשך טקס החתימות. הרגשתי בקטע מרגש והזוי. פגשתי לרגע את הוריו של אדם והצטערתי שלא היה לי יותר זמן לכך.

הרחוב הנמשך מביתם של רוני ואדם ישירות לתוך הדאון-טאון קאלגרי. שם ממוקמת המסעדה בה עובדת רוני

אדם ורוני הכירו בארץ כשאדם יליד קאלגרי בא לביקור. אחר כך אדם חזר לכאן. עבר זמן ורוני הבינה שהיא ואדם נועדו, אז היא ארזה הכל והתייצבה יום אחד לידו כאן. אדם הוא גיאולוג בהכשרתו (כמו אביו) אך כרגע עוסק במתן ייעוץ מקצועי להעסקת צעירים מוגבלים. תחום שהוא בעל נסיון עשיר בו. וכמו שהוא אומר, זה קרב קשה ויום יומי. הרגשתי שמאחורי הבחור העדין הזה מסתתר כוח גדול. בלעדיו אי אפשר להתמודד ממש עם משימה כזו שוחקת. אדם גם מילא לי ידע חסר על מעמדה הכלכלי ועוצמת כוח הנפט של אלברטה. רוני משמשת כשפית במסעדה צמחונית (המובילה בקאלגרי, ובין הנחשבות בכלל בתחום). מידע שמילא אותי שמחה. סוף סוף מישהו מהליגה העליונה בספורט החביב עלי. צמחונות. החלפנו חווייות על התחום, כמו ילדים המחליפים עטיפות של מסטיקים או מדבקות של שחקני קולנוע. מזרן פוטון הונח בחדר הקטן בכניסה ועליו נעמה לי שנתי. בבוקר מיהרנו כולנו לדרכנו. אדם ורוני לעיסוקיהם ואני יצאתי מהם בחיבוקים ונשיקות, קשרתי הכל על הפרד שלי ונפרדנו. תודה יקרים. הייתם לי כנווה-במדבר כמעיין מים חיים.

ג'ון סוחר האמצעים הטאקטיים ליד סוכנות השירות לאופנועים ולמטה החנות שלו.

אחר כך הגעתי למוסך והכנסתי האופנוע לטיפול. העלות, 750$ כולל צמיג אחורי חדש ומשקף חדש לקסדה. טיפול שנמרח עד שעה 15:00 . בעת ההמתנה התוודעתי לאנשים שבאו ויצאו מהמתחם. ג'ון למשל. יליד הולנד ששירת בארץ עם כוח האו"ם, הפך את הידע הקשרים שלו לפרנסה. יש לו חברה לאספקת ציוד טקטי ליחידות משטרה מובחרות: אפודים, ציוד הסוואה, נרתיקים לנשק ותחמושת, קסדות קוולאר וכו', הוא הזמין אותי לבקר בחנות שלו מעבר לפינה. הבנתי ממנו שקנדה אינה ערוכה כלל להתמודדות עם כל סוג של טרור. לכל עיר יש את המשטרה והסטנדרטים שלה. מעבר לכך די בלאגן ולכן תהיה לו פרנסה עד סוף כל הדורות.

חברים לרגע מול מוסך השירות

והגיעו אלי עוד שביקשו סטיקר וצילום. לא היה משעמם לרגע. כשנפרדתי מקאלגרי החל לרדת גשם. אבל לא היה אכפת לי. אין כמו אופנוע אחרי טיפול. מיכל דלק מלא וכביש שנמשך לנצח כדי למלא אותי אנרגיות של שמחה. הפלגתי לכיוון כללי דרום אל עבר הגבול עם ארה"ב. השטח הפך להיות שטוח לגמרי. ורוחות צד בעוצמה החלו להשליך אותי מנתיב לנתיב. לא נעים. במיוחד שמדי פעם ראיתי במראה משאית מתקרבת מאחור.

הלילה האחרון בקנדה

לקראת הערב הגעתי לעיירה קארדסטון (Cardston) בה שכרתי חלקת דשא ושלחן שדה במחיר נוח של 12 דולר, כולל חיבור אלחוטי לנט והכנתי עצמי לפרידה מהקטע הקנדי למחרת בבוקר.

בהמשך: מונטנה מחזירה אותי להנאה שבכבישים מפותלים. איידהו – והיידה לחלוף על פניה. הדרך דרומית לסאלט לייק סיטי ומפגש עם רוג'ר שנגע לליבי. וההגעה המהממת ליוטה האדומה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 12 תגובות, הוסף תגובה