שלושת בני קליה נחו באיזור דנבר

והרוח? היא לא נחה לרגע.

הצג את הוראות נסיעה ל-Douglas, WY, United States במפה גדולה יותר

יום שבת 9.6.2012
יצאנו מ – Alamosa לכוון צפון על כביש מספר 17 שהיה משעמם ביותר , בכלל אנחנו מופתעים מ  Colorado שאליה עברנו מניו מקסיקו כאשר יצאנו מ – Chama. הדרך היתה מקסימה אבל כאשר הגענו למישור כולל את הרכיבה של היום הנוף חד גווני ולא מרשים, היתה הרגשה שבהרי הרוקי הנוף יהיה צבעוני יותר ומגוון יותר. מה שלא קרה עד עכשו. עצרנו לקפה וארוחה קלה בגלל הרוח הצדדית החזקה. בסך הכל, לא רכבנו הרבה . אנחנו חשים חולשה כנראה בגלל הגובה. אנחנו בגבהים של מעל ל – 3000 מ'. ב-Buena Vista שאליה הגענו כדי להתמקם ב k o a , לא נעם לנו מאד ולכן העדפנו להעביר את הלילה במוטל בעיירה. העיירה עצמה נעימה ביותר. כיף להסתובב בה, אף שהיא קטנה מאד.

יום ראשון 10.6.2012
מאחר ואני כותב בסוף יום רכיבה, אני יכול לכתוב כותרת לסיכום היום : "קדימה חברה היו יוצאים למלחמה" ומבוסס על קריאות העידוד של אוהדי הפועל ת"א. האויב היום הייתה הרוח. מהבוקר היא לא הפסיקה להציק לנו ובהמשך היום הצטרף לצרות גם הקור. הבוקר, כאשר יצאנו מ – Buena Vista לכוון צפון, היה נעים והתלבשנו בהתאם. כאשר פנינו מערבה על כביש 82 לכוון Aspen , עצרנו ושיפרנו הופעה – כלומר הוספנו שכבה לביגוד. המרחק לאספן הוא כ 80 מייל. ידענו שאנחנו חוצים פס של מעל 4,000 מטר, אבל לא לקחנו בחשבון את הקור ואיזה קור זה היה! פשוט לא הורדנו קסדה, כפפות ומעילים, כאשר הלכנו לצלם וכל זאת לאחר עליה מטורפת בכביש צר עם פניות שצריך להוריד בהן מהירות ל – 15 מייל וכל זאת בלי מעקה בטיחות… ורוכב אופנוע עם פחד גבהים ( אני כמובן ). לפס ( הנקודה הכי גבוה בציר החוצה את הרכס, שהיא גם בדר"כ קו פרשת מים ) הגעתי קפוא מקור, עם דפיקות לב בקצב סיבובי המנוע של האופנוע שהם כ – 4000 סל"ד. לא הוצאתי מצלמה לצלם, הלכתי מהר לראות את הנוף והודעתי שאני לא מוביל היום יותר. המשכנו מערבה עד שהגענו לאספן עיר נופש יפה לכל הדעות וחמה. היא נמצאת בגובה של קצת פחות מ – 3,000 מטר ובחורף היא בסיס לסקי של הרבה סלבריטאים. גם היום, כאשר הסתובבנו בה, התבדחנו שכנראה יש חוק האוסר על נשים לא יפות להסתובב כאן. פשוט להתלהב מהיופי שרואים בעיירה הזאת. שתינו, אכלנו ויצאנו חזרה באותה דרך. בגלל המרחק שצפוי לנו עד Central City. בדרך אחרת, המרחק היה הופך לארוך מדי. החזרה היתה קלה יותר בגלל שיפורים נוספים שהכנסנו בהתארגנות שלנו לרכיבה. אבל האוייב נשאר בשטח ואפילו התחזק. חזרנו לכביש 24 , פנינו צפונה והמשכנו בכביש 91 עד שהתחברנו לכביש המהיר 70. פנינו מזרחה לכוון Denver. עשינו כ 40 מייל, עד שפנינו לכוון סנטרל סיטי – עיירה שכל כולה קזינו אחד גדול. הקמפינג נמצא כ – 2 ק"מ מהעיירה. לא הולך לנו בזמן האחרון בנושא הזה וגם הפעם המקום לא רק שנמצא במקום גבוה וקר מאד פה, הוא גם לא מעמיד חלקות נעימות להקמת אוהלים. אנחנו נג'סים לא קטנים ותמיד איך שהוא מקבלים את הכי טוב שיש, אבל הפעם המצב על הפנים. השרותים והמקלחות יפות מאד אבל מי יש לו חשק לעשות מקלחת בקור הזה? הבנתם נכון; עוד לילה של ליכלוכיות .

יום שני 11.6.2012
הלילה בסנטרל סיטי, היה קר. בנוסף לזאת, הבהילו אותנו, לא להשאיר אוכל באוהל, כי מדי פעם מגיעים דובים לחפש מזון. כמובן שכל רעש מקורו בדב שבא לבקר אותנו. ברור ששום דבר לא קרה. יצאנו לדרך כאשר בתכנית לעשות את המסלול של Peak to Peak שמתחיל בסנטרל סיטי וממשיך עד Estes Park על כביש מספר 72 ו- 7 . המסלול יפה ומהנה ואז פנינו לביקור ב- Rocky Mountain National Park שהוא פארק מדהים ושווה כל דקה שנימצאים בו. עלינו לנקודה הגבוה ביותר בפארק. שם גם הוקם מרכז מבקרים עם הסעדה וישבנו לכוס קפה מסורתי באמצע היום. כמובן שעוצרים לצלם וליהנות מהנוף היפה של הפארק. הצעה: הצילומים יפים יותר בשעות הבוקר. כאשר עשינו את הדרך חזרה, היה כבר קצת אובך שהקשה על צילום נקי. את הדרך חזרה לכוון Denver עשינו על כביש 36 שעובר דרך העיירה הנעימה Lyons ואחר כך חוצה את העיירה העשירה והמפורסמת Boulder שבגלל השעה שהתאחרה, לא עצרנו בה. הכניסה לדנוור לא היתה חלקה, אבל הגענו לבסוף ל – Motel 6 שבחרנו להעביר בו יומיים מסיבות טכניות. נייג'ל צריך טיפול באופנוע ואנחנו רוצים להתקין בידיות האחיזה בקצות הכידון, את מחממי ידיים שקנינו בסנטה פה. את הערב בילינו בסיבוב בוול מארט שלייד המוטל. לסיכום היום, אפשר לומר שהיה מוצלח ביותר.

יום שלישי 12.6.2012
היום הוא יום טיפולים לכלי שמוביל אותנו בביטחה ממקום למקום. לפי בחירתנו אומנם, אבל הוא זה שעליו אנחנו רוכבים. לכן הוא חייב לקבל את מה שמגיע לו וזה טיפול תקופתי. נייג'ל נסע למוסך אופנועי טריומף קרוב ואנחנו רכבנו למוסך רחוק יותר. במוסך הקרוב יותר, לא יכולנו לקבל שירות היום. המטרה שלנו להתקין את מחממי הידיות לימים קרים. עד היום הניסיונות לא צלחו. או שלא היו חלקים, או שלא היה זמן למוסך להתקין אותם. הפעם קנינו מראש את הציוד ובאנו להתקין אותם כאן לאחר תאום מראש. כמה גדולה ההפתעה היתה שלאחר 3 שעות של עבודה הם הודיעו לנו שהציוד של יוסי הותקן ועובד אך שלי לא מתאים (זאת למרות שהם ראו את הציוד מראש) לאחר שהבנו שהעבודה תעלה כ – 150 דולר לכל אחד מאיתנו. היוזמה היצירתית לא היתה החלק החזק של מי שנתן לנו שירות. למזלנו הכרנו איש מכירות שחיפשנו אצלו מעקה לרגליים וכשהו הבין את הבעייה, נתן פיתרון שעלה לי ביוקר. לא נורא, היו ימים יותר גרועים בחיים. לפחות כאן זה נגמר רק בכסף. נפגשנו אחר הצהרים במוטל ונשאר לנו לתכנן את המשך המסלול לימים הקרובים.

יום רביעי 13.6.2012
היציאה צפונה מדנוור היתה צריכה להיות הפשוטה ביותר. המוטל שהיינו בו, יושב על כביש 6 , היינו צריכים להעלות עליו ובצומת ה -3 לצאת לכביש המהיר 25 לכוון צפון ולחצות את העיר וקדימה לצפון. מרוב שזה היה פשוט, לא פתחנו את ה – g p s. אבל בפועל, בלי שאף אחד זוכר איפוא או מתי, התחלנו לטייל בעיר דנוור היפה אך לא על כביש 25 צפונה. כאשר הבנו שלא נמצא לבד את הדרך, הפעלנו את מכשיר הפלא שהוציא אותנו צפונה. היציאה צפונה מישורית ונראת כמו הנגב בקיץ. די מאכזב. לאחר כ-100 מייל, עוברים ל – Wyoming וכמו שקרה לנו בעבר, כבר במעבר בין מדינות גם כאן; פתאום הררי יותר וירוק מעט יותר ובסך הכל יפה יותר. אבל, אי אפשר שהכל יהיה טוב וחזרנו לקרב מול רוח נוראית לאורך הדרך שנותר לנו עד ה – k o a שליד העיירה Douglas. היום היה יפה, לא חם ולא קר ועדיין המאמץ לא קל. גם האופנוע הפגין את כעסו על המאמץ, במידת צריכת הדלק. בד"כ האופנוע צורך גלון ל- 62 מייל , שהם למעלה מ – 25 ק"מ לליטר והיום צריכת הדלק הייתה כ- 20.5 ק"מ לליטר שהם כ – 20 אחוז יותר בצריכת הדלק. הקמפינג שהגענו אליו יפה, אבל הרוח? רדפה אחרינו עד לכאן ולא מפסיקה לנג'ס.

ד"ש מכולנו

גבי

————————————————————————————————————————–

ערך, יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ליוסי, גבי ונייג'ל.

————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

(דבר העורך: התרוצצתי בשטח שבוע ולכן העיכוב הקל בהעלאת הדיווחים לאתר, סליחה).

מרכז ארצות הברית. הנוף מדברי יותר

והחווייה מתעצמת בכל מייל נוסף.

הצג את הוראות נסיעה ל-Alamosa, CO, United States במפה גדולה יותר

שלום כולם
אני מתחיל לתרגל את נושא הכתיבה, שמירה ואחר כך שליחה. בדיוק הפוך מאשר במייל. חלק מהקוראים יגידו " איזה מפגר הבחור הזה "… אני אומר לכם: אני מתקדם בצעדי ענק, לעומת השליטה שלי בנושא עד לפני חודש.
ולנושא שכתבתי עליו: לפני יומיים, ישנו ב – k o a ליד העיר Joplin . סיפרתי על מאורעות הלילה, עם ההזהרה בנושא הסופה המתקרבת. על כך שהכניסו אותנו עם האופנועים לאולם שלא היה בשימוש למשך הלילה. עד כאן, הכל ידוע מרגע זה, אלו מחשבות שעוברות על רוכב אופנוע באמריקה. בבוקר, כאשר קמתי, הרגשתי שלא ישנתי טוב. אבל לא נתתי על זה את הדעת בזמן ההתארגנות ורק ברכיבה עצמה – שהייתה נעימה ביותר – התחילו המחשבות ואז הבנתי את הנושא. אתחיל ברקע של גילוי הנושא שאני מדבר עליו; חלק מהאנשים יבינו אותי ואני בטוח שחלק לא יבינו, על מה אני מדבר. אז ככה: בגיל 50 ( לפני כ-8 שנים ) יצאתי עם תרמיל על הגב, מה שניקרא מוצ'ילה ונחתתי בקובה לטיול ארוך של כ- 11 חודש. כאשר הגעתי, ידעתי לאן אני מגיע למה שניקרא בספרדית Casa Particular זהו בית, שקיבל אישור מהמדינה לארח תייר מחו"ל שגם משלם בדולרים. כאשר הכנסתי את הציוד לחדר, הבנתי משהוא שלא היה ברור לי ורק בימים הבאים זה הסתדר לי; כאשר אני מגיעה למקום כלשהו, עם זה חדר במלון, או מיטה באכסניה ואפילו כאשר אתה מקים לעצמך אוהל, באותו רגע קיבלת את הביטחון שנחוץ לכל אחד – לדעת איפה אתה ולוודא שייכות. בלי זה אתה תלוש \ מנותק. במשך היום אתה נוסע באוטובוס או ברכבת, אתה לא שייך. אבל ברגע שקיבלת משבצת, אפילו שהיא קטנה ביותר, כמו מיטה לדוגמא, אתה בבית. זאת החלקה הקטנה שלך שיוצרת הרגשת שייכות ונותנת את הביטחון הבסיסי של האדם. איך כל הסיפור הזה נוגע ללילה בג'ופלין? אז ככה, כאשר קיפלנו את הציוד על מנת להכנס לחלל הגדול והמוגן מגשם, השארנו רק ציוד שינה והנחנו אותו על הריצפה ומאוחר יותר הלכנו לישון ואז הבנתי את הסיבה לשינה הלא טובה שלי: לא היו לי את הגבולות שלי. מזרון על הריצפה לי לא מספיק. אני צריך יותר, גבולות מוגדרים והיום אני יודע מה הפתרון במקרה נוסף כזה : להשאיר את החלק הפנימי של האוהל מורכב, הבל קטן לכאורה, אבל לי אין ספק שזה נכון לגבי. אם יש מישהו שמרגיש אותו דבר אז תדעו שאתם לא לבד.
בהמשך אני אכתוב קצת על דברים אחרים שאני רואה כאן:
1. נושא ההשמנה של האוכלוסיה בארה"ב.
2. ההתנהגות של האופנוענים אחד כלפי השני
ועל עוד דברים שעולים לי בראש מדי פעם תוך כדי נסיעה.

יום שישי 1.6.2012
החשש לגבי הלילה היה גדול, כאשר הלכנו לישון לאחר בילוי בקזינו (אכלנו, שמענו להקה ב live, וראינו חצי משחק של אוקלהומה נגד סן אנטוניו ) היה קר מאד ותמיד החשש מגשם לא צפוי. בפועל, לא היה נורא וקמנו לבוקר בהיר בלי רוח.
יצאנו לדרך כאשר בתכנית לעבור את Tulsa ולחפש מקום יפה לאורך ה – 66 שאנחנו ממשיכים לרכוב לאורכו. כאשר חצינו את טולסה על ה – 66 , ראינו לפתע מקום יפה שממש מזכיר את המסעדות של שנות ה – 60 של המאה שעברה. עצרנו וכאשר נכנסנו גם הרגשנו כאילו אנחנו במאה הקודמת. כמו תמיד, קיבלנו מיד קפה ממלצרית שגם היא מהמאה הקודמת השם של המסעדה הוא Tallys Cafe ואני מציע לכל מי שעובר, לעצור ולהכנס מכוון שזאת אכן חוויה. גם האוכל היה נהדר ואז נוספה לחוויה הפתעה; כאשר התקרב אלינו הבעלים של המקום ( מה שקורה כמעט בכל מקום ) ושאל מהיכן אנחנו וענינו מישראל הוא חייך ואמר שהוא מלבנון והגיע לארה"ב בשנת 1979 כאשר היה בגיל 19 וזאת לאחר שברח בתקופת מלחמת האזרחים של לבנון ( כמובן שהוא נוצרי ), אחרת אני מניח שהיחס היה שונה. שוחחנו קצת על הטיול שלנו ולאחר כמה דקות קיבלנו ( על חשבון הבית ) מאפה קינמון טעים ביותר לא הצלחנו לחסל אותו. ראשית הוא היה גדול, שנית היינו כבר אחרי ארוחה טובה. נפרדנו ממנו והמשכנו.

לאחר כמה דקות, ההפתעה הבאה בדמות קדימון של גשם קל. מייד עצרנו כדי לעלות על ציוד מתאים, מה שכמובן אף פעם לא מספיק. את זה מבינים כאשר מגיעים ומגלים רטיבות במקומות שונים… נחזור לזה. המשכנו ברכיבה איטית, כמובן בגלל הגשם שלא מאפשר ראייה טובה. עברנו את העיירות Bristov ו – Straoud וכאשר הגענו ל – Chandler התקבלה החלטה לחפש מוטל במקום, מכיוון שאין סיבה לרכוב לקמפינג בגשם כזה וידוע לנו כי זה ימשך בימים הקרובים. כאשר התפרקנו בחדר וגיליתי את החולשות של מערכת ההגנה נגד הגשם, רכבתי מייד ל – Wall Mart להחליף לכיסוי משופר. אתמול, כאשר כתבתי את סיפור היום, נפלה עלי רוח חשיפת המחשבות שלי והעלתי אותם על כתב ואז הסתבר לי שמרוב שהייתי מרוכז, נעלמה התקשורת ולא שמתי לב וזה לא נשמר ולא נשלח. אני כותב ישר במייל ומה שאני צריך לעשות זה לכתוב  ב – Word ואחר כך לצרף כנספח , (אני אשתפר עד סוף הטיול ) אבל מה שיותר מפתיע, זאת העובדה wi fi זה לא תמיד ברמה סבירה ובמקומות מסויימים נתקלנו בעובדה שזה לא קיים כלל. אשלח את הכתוב ( לפני שאולי יעלם ואוסיף סיפור בהמשך )

יום שבת 2.6.2012
הבוקר ב – Chandler הפתיע בדמות שמש שקרנית, אבל יותר טוב מגשם. עשינו ( בעיקר נייג'ל ), הכנות לחציית העיר הגדולה Oklahoma City ויצאנו לדרך. עצרנו ב – Arcadia על כביש 66 כדי להנות מיופיו של האסם הגדול, שלפי התורה של המטיילים (הלונלי פלנט ) יש במקום מופעים בסופי שבוע. אבל כאשר צילצלנו לפני מספר ימים כדי לוודא את הנושא, אמרו לנו שהמקום סגור כבר 5 שנים למופעים. כיום הוא מרכז למכירת מזכרות ובעבר שימש לאיכסון חקלאי.

בהמשך, למרות כל התכנונים, היינו צריכים מסלול חדש, הכביש שבחרנו לחצות איתו את העיר היה בשיפוצים. העיר גדולה, אבל בסוף חוצים אותה ואז הגענו ל – El Reno בפריפריה של העיר אוקלהומה ושם הכביש הראשי היה סגור ושילוט הוביל אותנו לכביש עוקף ופתאום קלטנו שמשהוא קורה כאן ועצרנו לראות ומה שהיה כך היה: היו מספר פעילויות של סוף שבוע הראשון שבהם Burnout. זו תחרות בה מכונית עומדת במקום ומריצה את הגלגלים האחוריים שלה בפול גאז על דלק ששופכים על הכביש. החיכוך עם הגלגלים עושה עשן אדיר והתחרות היא על מי עושה יותר עשן. הגענו לסוף התחרות אבל הספקנו לצלם. השני היה תחרות רכבים מכל מיני גדלים, במסלול מעגלי מ – מכסחות דשא, מכוניות בגדלים שונים, טרקטורונים וקרטינגים, אנחנו זכינו לצפות רק בחימום של כל הכלים וגם זה היה חוויה נהדרת לא צפויה, אך נאלצנו להמשיך כדי לא להכנס לשעות מאוחרות. התחרויות עצמן החלו מאוחר מהתכנית בגלל המסלול שהיה מעט רטוב מהגשמים של אתמול והמארגנים חיכו שהשמש תייבש את המסלול.

המשכנו בדרכנו על כביש ארצי מספר 40 עד Clinton שם רצינו להכנס למוזיאון נוסף של כביש מספר 66 ( כביש 40 סלול על התווי של כביש 66 ) אבל העובדה שהכניסה עולה כסף ורצון להגיע כבר לתחנה הבאה, הובילה אותנו לעלות על האופנועים עד ה – k o a שנמצא 10 מייל מערבית לעיירה קלינטון באמצע שום מקום. אבל קיבלנו יחס חם ומיקום נחמד בקמפינג. מקווים ללילה ללא הפרעות. ללא סיבה, אנחנו מרגישים עייפים .

יום ראשון 3.6.2012
הבוקר יצאנו מ – Clinton והרוח היתה חזקה, עד שהמאמצים לנסוע בבטחה גזלו המון כוחות, כך שעצרנו אחרי כשעה למנוחה ראשונה. ההמשך היה נעים יותר ואז חצינו את הגבול בין אוקלהומה לטקסס. למה אני מציין זאת דווקא בין שתי המדינות האלה? התשובה מתחלקת לשניים: אחת. לא היה שום גבול. ההבדל בנוף בין שתי מדינות פשוט כל כך גדול. אוקלהומה הררית מעט וירוקה וטקסס שטוחה וצמחיה נמוכה מאפיינת אותה. פשוט מדהים ששלושתינו ראינו את ההבדלים באותה צורה. הסיבה השניה, היא סובייקטיבית . לדעתי, אוקלהומה היא המדינה שהכי אהבתי עד עכשיו. הנוף שלה הרשים אותי יותר מכל המדינות שעברנו עד עכשיו. זאת כמובן דעתי בלבד ולא מייצג את כולם. למה אני מדגיש זאת? כי אתמול בערב, נייג'ל העיר לי שהוא קרא את הדיווח על זה שלא נהנתי בשיחזור של Red Oak ובעצם מה שאני בא להגיד שכאשר אני כותב שאהבתי משהוא או לא אהבתי… זאת דעתי בלבד וברור שמישהו אחר, רואה את הדברים אחרת. בצהריים נכנסנו לעיירה Mclean שהיא מומלצת לביקור וכאשר נכנסנו הבנו למה. זאת דוגמא קיצונית לעיירה שפרחה כל עוד כביש 66 עבר דרכה וכאשר שיפצו לכביש ארצי חדש שעקף את העיירה, היא פשוט התרוקנה למאות תושבים בלבד. בשיא גדולתה היו בה 20 תחנות דלק, היום יש בה בקושי 1. היה בה מפעל להרכבת מכוניות של שברולט, היום אין בה כלום. בקושי מצאנו מקום לשתות משהוא. מאוחר יותר הגענו ל k o a שבפאתי Amarillo והתמקמנו ל – 2 לילות. בערב, הלכנו לאכול במסעדה מפורסמת בבשר הטקסני שלה בשם Big Texan Brewery. רכב של המקום בא לאסוף אותנו מהקמפינג. הארוע המעניין שלי לא היה האוכל ( שניג'ל ויסי אהבו מאד ) כי אם דיון קטן שהיה לנו עם זוג אמריקאי נחמד שישב לידינו והתפתחה שיחה. באחד הקטעים שלה היא אמרה שבעצם ישראל מאד דומה לטקסס ויש כל כך הרבה מקום כאן, אז אולי נעביר את ישראל לכאן. אני הוספתי את הסיפור שבו אריק שרון הטיס את ג'ורג' בוש פעם מעל מרכז הארץ כדי להראות לו כמה היא צרה ואז אמר בוש: החווה שלי יותר גדולה. כששמעה זאת היא אמרה "אפשר לתת לכם את החווה של בוש". ברור שהשיחה לא היתה ברמת דיון גבוהה, אבל לדעתי שיקפה ולו במעט את חוסר ההבנה של הקשר של האדם למקורות שלו במיוחד בעם שלנו.

יום שני 4.6.2012
החלטנו להשאר יום נוסף כדי לבקר את שמורת הטבע Palo Duro Canyon Park, וזה מה שעשינו בבוקר לאחר ההתארגנות. יצאנו לכוון דרום כ – 35 ק"מ שזה המרחק של הקניון מהעיר. הקניון נוצר מאחד היובלים של Red River שחרץ בסלע האדום בכל מני צורות ויצר נוף יפה שלאורכו נסלל כביש שמאפשר לראות חלק יפה של הקניון. בכניסה הזהירו אותנו לא לעבור את מעברי המים במקום בגלל סכנת החלקה של האופנועים, אך בפועל המקום היה יבש מספיק, בשביל לאפשר לנו טיול לכל אורכו של המסלול, מלבד הקטע האחרון שסגור גם לרכבים. הצורה היפה ביותר שנוצרה במקום מחייבת הליכה של 15 ק"מ כדי לראות מקרוב, מה שלא היה בראש שלנו. חזרנו לקמפינג כדי להתארגן להמשך הדרך מחר.

יום שלישי 5.6.2012
הבוקר הגשם הפתיע אותנו באמצע ההתארגנות. משהוא לא צפוי שהפך את היציאה למאוחרת משהוא. מכיוון שנאלצנו לייבש מחדש חלק מהציוד. ביציאה מ – Amarillo עצרנו ב – Cadillac Ranch מקום בו קברו 10 רכבי קדילק בתוך שדה פתוח וכל אחד יכול לבוא ולהוסיף צבע משלו עם כל כתובת שבא לו לצייר. אותנו תפס כמובן ציור של צלב קרס. אבל בטיול כמו שאנחנו עושים, זה לא הוציא אותנו מהכלים. בהמשך הדרך, עצרנו בעיירה Adrian שהיא במרכז הדרך משיקגו ללוס אנג'לס; כלומר במחצית כביש 66 שהם כ- 1139 ק"מ לכל כיוון. המקום נקרא Mid Point והוא השתמר ממש כמו פעם. התפנקנו עם קפה טוב ופאי תפוחים טעים בתוספת גלידה. היה נהדר לשבת עם ההרגשה של פעם.
המשכנו לכוון Tucumcari ללינת לילה ב – k o a וזכינו לראות במקום את נצחון בוסטון על מיאמי בגמר המזרח בכדורסל בטלויזיה כמובן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יום רביעי 6.6.2012
אתמול בערב החלטנו לשנות כוון. להכנס עם כביש 104 לתוך ניו-מקסיקו ולעשות איגוף קטן כאשר סוף היום צריך להיות Santa Fe. כאשר אתה מנסה כיוון אחר, הציפיה היא להיות מופתע לטובה אבל מה שקיבלנו היה הרבה יותר מזה. הכביש הוא אולי הקטע הנופי היפה ביותר שזכינו לראות עד היום. הרכיבה בשטח הררי עם צמחיה ירוקה לא גבוה, עם תפאורה של הרי שולחן בכל מיני צורות. אין מילים לתאר. מקווה שהתמונות יעשו זאת במקומי.

לאחר כשעתיים, עצרנו במקום שהזמן נעצר לפני עשרות של שנים. התיישבנו לשתות והתמזגנו עם האנשים המקומיים שקצב החיים שלהם איטי כמו הסביבה. זזים לאט ועושים הכל בקצב המערב. אפשר להגדיר אותו ולהרגיש כאילו אתה מתיישב שזה עתה הגיע עם הכרכרה והמשפחה שלך להתיישב היכן שאין אף אחד. פשוט הרגשה נהדרת. אין ברירה וממשיכים קדימה. הנוף יפהפה עד שעלינו לרמה שמקיפה את העמקים הנהדרים שעברנו. כאן הרוחות חזקות יותר והשטח הופך לשטוח ולא מרשים כמו הקטעים שעברנו עד לשם. בצהרים, אנחנו מגיעים לעיירה Las Vegas שבניו מקסיקו לא זו המפורסמת שבנוואדה.

מטיילים בחלק העתיק של העיר ויושבים לאכול במסעדה מקומית נחמדה וכרגיל לאחר מכן, יוצאים לדרך עד שמגיעים ומתמקמים ב – k o a של Santa Fe. היום בבוקר, פיספסנו מעבר של שעה בזמן ובעצם כאשר קמנו וחשבנו שהשעה 7:30 והלכנו לקנות קפה של בוקר ואז התברר לנו שאנחנו מקדימים בשעה ומשרד אתר הקמפינג היה עדיין סגור. חזרנו לאוהל להתארגן יבשים מקפה וצמאים לזמן שיעבור. היום, כאשר הגענו לקמפינג, פגשנו שני אופנוענים שדיברו איתנו והחלפנו חוויות וכל אחד הלך לדרכו. עכשו כאשר אני כותב את סיפור הדרך אחד מהם הצטרף אלינו גם נתן טיפים לטיול באזור דנוור, שם הוא גר וגם הציע לנו להתקשר אליו כאשר נגיע לדנוור והוא ידריך אותנו באזור . נחמד…

יום חמישי 7.6.2012
בתכניות שלנו היה להתארגן בסנטה פה לקראת הרכיבה צפונה. בפועל, לא הצלחנו להסדיר את התקנת מחמם הידיים בידיות הכידון ורק קנינו 2 סטים ליוסי ולי ומקווים שיתקינו לנו אותם ( הפעם בתאום מראש ) בדנוור, שם ניג'ל מתכנן את הטיפול הבא שלו באופנוע. הלכנו לטריפל איי ( A A A ), כדי לנסות להשלים את תכנון הטיול עד אלסקה ומשם חזרה לדרום קליפורניה. מאחר שברוב הנושאים אנחנו שולטים, הצורך היה להעלות את התכניות לטיול על סיפור דרך במפה וכך היה . Carla Avalos ו – Jose Vazquez עבדו קשה במתן עצות ובעבודה מפרכת כדי להעלות הכל על מפות. הם הקדישו לנו כשעתיים ולבסוף נתנו לנו 4 כרכים עם מפות, שמציינות את הנקודות שאנחנו רוצים לבקר ואת הדרך המומלצת לעבור כדי להגיע לאותם נקודות. התיעצנו וקיבלנו כמה עצות לגבי הטיול באלסקה והאפשרויות הקיימות בנושא מעבורות ממקום למקום וקרוז שאנחנו חושבים לעשות ואיך לנייד את האופנועים בהתאם. התקדמנו הרבה בנושאים רבים. בנוסף לזאת Jose מכיר טוב את Baja California ונתן לי הרבה טיפים בנושא המקומות המועדפים לטייל בהם. עזרה גדולה! אנחנו מודים להם מאד על היחס החם ותשומת הלב הרבה שקיבלנו מהם. בצהרים היינו עייפים, כך שנסענו לאכול משהוא ורכבנו בחזרה לקמפינג.

יום שישי 8.6.2012
אתמול בערב, הבחור מדנוור, נתן לנו המלצה למסלול באזור שאנחנו מתקדמים אליו ואימצנו אותו במלואו. יצאנו צפונה לכוון סנטה-פה (הקמפינג היה מדרום לעיר) הדבר הבולט ביותר בעיר זה אופי התכנון שלה. צורת הבניה בעיר, הצבע הדומיננטי והעובדה שאתה מתקרב לעיר גדולה. ועד שאתה נכנס אליה, אתה לא רואה אותה כמעט, היא בנויה אך ורק בקומה אחת. הצבע השליט הוא חום בהיר (כמו הסביבה) ואפשר רק להתלהב מההשתלבות בסביבה. פשוט נהדר . יש מקום לראות את זה, כדי ללמוד איך בונים עיר שלא פוגעת בטבע. משם לקחנו את הכביש המהיר 285 לכוון העיירה Espanola שחשבנו שיש מה לראות – אך לא. לעומת זאת, הדרך עברה בנוף יפה הררי שמאפיין את ניו-מקסיקו ולכל אורך הדרך, הבניה לא משתנה ונשארת משתלבת בסביבה. לאחר מכן עלינו על כביש 68 לכוון Taos ופשוט נכנסנו בדלת האחורית לתמונת נוף יפיפיה לאורך קטע של כ- 30 מייל, שעולה לאורך נחל עד הרמה השלטת באזור הרחוק יותר. פשוט נפלא. העיר  Taos בנויה כולה מחומר דמוי חֵמָר וזה פשוט יפה. לצערנו, צפוי לנו יום ארוך. כך שעצרנו רק לצלם וחבל – היא שווה זמן איכות. המשכנו לפי ההמלצה לכביש 64 מערבה, לכוון העיירה Chama. גם כאן, הגענו לקניון מדהים שהפתיע אותנו. לא סיפרו לנו שהוא קיים ולא קראנו עליו בשום מקום. צילמנו כמובן והמשכנו לדרכנו ואז ראינו עשרות בתים מפוזרים בשטח שקועים באדמה ובולטים לכוון דרום ואז נזכרתי שראיתי כתבה בנושא לפני זמן מה, בנושא בניה טבעית, שמנצלת רק את מרכיבי הטבע כמו שמש ורוח לקיום היום יום. פשוט מדהים כמות הבנייה הזו שראינו. לאחר שכביש 64 חוצה את 285 לכוון מערב, הוא נכנס לשמורת טבע יפה והכביש מתפתל לאורך עשרות מיילים, בנוף מרשים עד לעיירה Chama. עצרנו למנוחה וקפה והמשכנו על כביש 17 לכוון Antonito אני מנסה למצוא את המילים שיתאימו ליופי של הקטע הנפלא הזה… באמת קשה לתאר יופי כזה. אולי התמונות יתעזורנה במשהו. הקטע האחרון לפני העיר, שטוח ולא מיוחד, אבל עדיין ברקע רואים את הרי הרוקי והנוף יפה. לבסוף הגענו ל – Alamosa כאן קבענו את משכננו להערב. היום, לסיכום, היה חוויה נופית מדהימה והסתיים ברכיבה של כ – 260 מייל שהם כ – 400 ק"מ. יום ארוך ומהנה.

עד כאן להיום סוף שבוע נעים לכולם.

גבי

————————————————————————————————–

ערך יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לגבי פלקסר

————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

חודש מאי מחכה לרוכבים עם גשמים וסופות

וכביש 66 מחכה עם חום אנושי נדיר.

הצג מפה גדולה יותר

יום שישי 25.5.2012
נסערים מהחוויה של אתמול, יצאנו לדרך לעוד יום של רכיבה מערבה כאשר הכוון הוא העיירה Stanton, שם נמצא קמפינג של k o a . מכוון שהמרחק לא גדול, עצרנו במוזיאון של כביש 66 ביציאה 266 של כביש 44 המוביל מערבה. לכל מדינה לאורך הכביש המיתולוגי של מוזיאון משלה לנושא זה. אנחנו עצרנו כבר בראשון שבהם והוא היה מעניין (התמונות כבר מופיעות בכתבה הקודמת ) משתי סיבות; א. יש מה לראות ב. היינו לבד וקיבלנו יחס נהדר מהמדריכה במקום, עם הרבה הסברים להמשך הדרך שהוכיחו את עצמם בהמשך.
מעבר לזה, לא היה שום דבר מעניין. הגענו לקמפינג, התארגנו ללינת לילה כדי להיות מוכנים לעוד יום של נסיעה .

יום שבת 26.5.2012
מכוון שיש לנו יום ארוך, פתחנו את היום בנסיעה מנהלתית מהירה על הכביש המהיר 44 עד היציאה 169, שם חזרנו לקטע מומלץ של כביש 66.  זהו קטע של 4 מסלולים, אבל ממש נטוש וזה פשוט כיף לרכוב בניחותה וממש אפשר היה לרכוב בצמידות ולשיר וכך עשינו. כמובן שירדנו לצלם ולהפגין בעלות מוחלטת על הכביש, עד שהגענו ליעד שהיה מסעדת דרכים ישנה ששימרה את האופי של התקופה, בה פעל המקום על כביש 66 ההיסטורי. המקום נקרא Devil Elbow וכאשר הגענו אליו, הוא היה סגור. לא היה ברור לנו מה קורה פה. כאשר התקרבנו לכניסה, ראינו שכתוב שהפתיחה בשעה 11:00, אבל עכשו כבר 11:15 , שאלנו מישהו שהיה שם מה קורה? והוא ענה כי כבר פותחים ואכן כך היה. היינו שלושתינו לבד ונכנסנו למקום חשוך, שבאמת דומה למה שרואים בסרטים על מקומות כאלה. כמובן התחלנו לצלם. אבל מה שקרה מיד בא לנו בהפתעה; תוך דקות, התחלנו לשמוע את הרעש של אופנועי הרלי… לא אחד ולא שניים… עשרות של אופנועים שהגיעו למקום לשבת, לשמוע מוזיקה ולאכול משהו.

הם יודעים כמובן שהמקום נפתח בשעה הזאת – אנחנו הגענו במקרה בשעה המתאימה. חוויה יפה שלא צפינו אותה. אכלנו משהו גם אנחנו, מה שלא הוכיח את עצמו. לאחר מכן המשכנו בקטע קצר על ה – 66 הישן וחזרנו לכביש המהיר עד היציאה 118 , ממנה חזרנו לקטע נוסף של 30 מייל על ה – 66 הישן . הגענו ל – Springfild ולקחנו את כביש 65 דרומה, כאשר היעד הוא העיירה Branson שאומרים עליה שהיא פעילה מאד בנושא מופעים מכל הסוגים. זה מתאים לנו, מכיוון שאנחנו רוצים לראות מופעים מקומיים ובנוסף אנחנו רוצים לעשות טיפול 4000 באופנועים ביום שלישי הקרוב. מחר – Memorial Day . וכאן לא עובדים. הגענו לברנסון בחשש גדול שיהיה צפוף פה ואי אפשר יהיה למצוא מקום לישון. זה בערך מה שאמרו לנו המקומיים כששמעו שאנחנו בדרך לכאן. בפועל, עצרנו בכניסה לעיירה התיישבנו ב Wendis שאלנו מקומית על מה שקורה כאן וקיבלנו תמונת מצב. התחלנו לחפש מוטל והגענו למקום שמוכר כרטיסים למופעים וללינות במקום. ברגע שהתברר לו שאנחנו מישראל, התחילו הסיפורים: ראשית, הוא יהודי שמאמין בישו כבנו של אלוהים ושנית הוא התחיל להתבדח על חשבוננו בנושא הבקשות שלנו. כאשר המוטיב הוא: "אני מבין שאתם רוצים לישון בחינם \ לראות מופע בחינם"… וכדומה. אני מניח שאין צורך להסביר למה הוא התכוון. לבסוף, הוא סידר לנו מקום יפה וזול לישון ואירגן לנו כרטיסים למופע של שירי country וגם זה במחיר מוזל. כאשר הוא הזמין את הכרטיסים, הוא סיפר שאנחנו משפחה שלו ואכן כאשר ניגשנו לאסוף את הכרטיסים שאלה את ניג'ל הקופאית, האם אנחנו בני משפחה של דויד…( איזו שאלה? אנחנו משפחה יהודית רחבה ).

המופע היה נחמד מאד, אך לא בדיוק קלע למה שאני רוצה לחוות: בר המקומי עם להקה שמנגנת מוזיקה מקומית. מצידי לא תפריע לי גם קטטה קטנה כמו שרואים בסרטים. אני מקווה שעוד נפגש גם עם הבילוי המיוחד הזה.
יום ראשון 27.5.2012
קמנו מאוחר ופינקנו את עצמנו בארוחת בוקר טובה שהוגשה לנו במוטל. יש מקומות שנותנים לך קפה עם אפשרות להכנת טוסט עם ריבה וחמאה ויש מקומות שיתנו לך גם דגנים וגם ביצים וסוגים שונים של לחמים וגם סלט פרות. זה מקום כזה ואין קשר למחיר ששילמת על החדר. לדעתי, זה קשור יותר לתחרות שיש בסביבה והרצון של הבעלים לקבוע דימוי איכותי למקום. אין לנו תכניות להיום, כך שכל אחד מתמקד בעשיה משלו; יוסי קורא ספר. נייג'ל על המחשב ואני קורא על מקומות שרצוי לבקר בהם לאורך המסלול המתוכנן, לפי המלצות הלונלי פלנט. כל הטיולים שלי בוססו על המלצותיו והוא לא איכזב לעולם. למרות שכבר ציינתי לא פעם, שלפעמים איני רואה את היופי כמו שהם רואים אותו. דוגמא לפער יש במקום שאנחנו נמצאים בו Branson , שלא מוזכר בכלל בספר ודווקא המקומיים ממליצים לא לוותר. אני אישית, לא מצאתי שום דבר מיוחד במקום.

בצהרים, עשינו סיבוב ברגל לאורך הכביש הראשי של העיירה. הדבר הבולט גם כאן ובכל מקום, הוא שאין שבילי הליכה. פשוט לא רואים אנשים הולכים – סתם כדי ללכת. כנראה שאת הכל עושים כאן בנסיעה. הרושם הוא שאין קושי להשיג רכב כאן. מדי פעם אנחנו רואים מכוניות למכירה במחירים מגוחכים וגם מחיר הדלק הוא קצת יותר מחצי מאשר בארץ. אנחנו משלמים באזור ה-4 דולר לגלון, לדלק היקר ביותר ( 93 ) גלון אחד הוא כ- 3.75 ליטר, כך שמשלמים קצת יותר מדולר לליטר. באחד המקומות, ראינו טלוויזיה והייה תשדיר של המועמד הרפובליקני. אני זרקתי לאוויר "נו בעד מי מצביעים" התשובה הייתה "רק לא אובמה!" שאלתי למה? והתשובה: ראיתם מה מחיר הדלק? כאשר אמרנו להם שבארץ וגם ברוב מדינות אירופה, המחיר הוא כמעט כפול היה להם קשה להאמין.
בערב הלכנו נייג'ל ואני לפאב נחמד עם מוזיקה חיה של זמר קאנטרי וצפינו בניצחון של סן-אנטוניו על אוקלהומה .

יום שני 28.5.2012
היום הוא ה- Memorial Day של האמריקאים ואנחנו צופים בטקס המרכזי בהשתתפות הנשיא בטלוויזיה. לא עובדים כמובן, והיו כאלה שהזהירו אותנו מלרכוב על אופנוע ביום זה, מכוון שזהו סוף שבוע ארוך ואז כולם משתכרים בלילות ונוהגים כמו משוגעים למחרת. למרות זאת, החלטנו להגיע ל- Springfild כדי להקדים מחר למוסך של סוזוקי במקום, לטיפול 4000. התמקמנו ב- KOA שבמערב העיר וכל אחד חזר לעיסוקו. בערב צפינו במשחק של מיאמי נגד בוסטון – גמר המזרח המקביל לגמר המערב של אתמול.

יום שלישי 29.5.2012
בלילה זכינו לגשם שלא היה צפוי. מה שתמיד מעכב את היציאה לדרך. החלטנו להשאיר את נייג'ל וחלק מהציוד בקמפינג ויצאנו יוסי ואני, לטיפול עם אופנועים נקיים מצויוד עודף. הגענו בשעה 10:00. הטיפול התחיל רק אחרי 11:30 ונמשך עד כמעט השעה 14:00 וכן החלטנו לא לצאת לדרך היום ולחזור ולהתמקם בקמפינג. קנינו מצרכים להכנת אוכל אותו אנו עושים ואוהבים .
במידה ויקרה משהוא מיוחד עוד בהמשך היום, זה יסופר מחר.

יום רביעי 30.5.2012
הכוון מערב על דרך 66 כמו בימים האחרונים. אבל היום קרה לנו דבר יפה. עלינו על קטע נוסף די צדדי של 66 והגענו לפתע למקום שלא היה מצויין במפות, אך מדהים ביופי.  Paris Springs Jct.  שמה. זוהי תחנת דלק שמורה נהדר משנות ה 40 או 50 של המאה הקודמת ובחור נהדר בשם גרי קיבל אותנו (זאת לאחר שעצרנו לצלם ) הוא פשוט הסטוריה של המקום וכביש 66 בכלל. דיבר בלי לעצור יותר מחצי שעה, משהו בכיף. נתן לנו משקה שרי וסיפר היכן כדאי לבקר לאורך הכביש. כמובן שביקרנו בכל מקום שגרי אמר, למרות שהוא די התלהב משיחזור של עיירה שנעשה בשנים הראשונות של המאה הקודמת. ואני? ממש לא התלהבתי. תוכלו לשפוט אתם מהתמונות שנייג'ל מצרף כאן. היום הוא עוד יום שאני אוהב את הנוף שלו, יותר מכל נוף אחר; שילוב של חקלאות עם עצים פה ושם. שילוב מנצח בעיני. צילמתי מספיק תמונות בשביל להעביר את המסר שלי. את ארוחת הצהרים (שבדרך כלל אנחנו לא אוכלים במסע הזה) עצרנו לאכול על פי המלצתו של גרי כמובן בעיירה Carthaje . האוכל היה טוב, אבל לא במקום. אחרי ארוחה טובה לא בדיוק בא לך לצאת ולהמשיך לרכוב על אופנוע. צחקנו ואמרנו שבמידה והיה לו מוטל בקומה השניה, יש להניח שהיינו עולים לתפוס "חרופ" של צהרים. בפועל, עלינו על האופנועים והמשכנו עד ה – k o a שליד העיר Joplin. המקום לא מדהים ביופיו, אבל נותן את השרותים הבסיסיים.

יום חמישי 31.5.2012 עודנו סוגרים את הבסטה, ( בסביבות השעה 22:00 ). הצצנו לשמים לראות האם צפוי לנו איום משם למשך הלילה. המסר היה: הכל יפה ונקי, הירח מחייך והכוכבים נוצצים והם אמרו לנו; " לכו לישון בשקט ותהנו מהלילה לקראת יום חדש".
לאחר כשעה הגיע אלינו השומר של הקמפינג והודיע לנו שבעוד כשעה צפויה סערה חזקה וכדאי שנתקפל. הוא הציע לנו להכנס למקום שמשמש בימים טובים מין חדר אוכל לאורחי הפארק (כנראה לקבוצות). תוך דקות קיפלנו את האוהלים והתכנסנו עם הציודים כולל האופנועים לתוך המקום. עכשיו, מה עושים? הרי אי אפשר לחזור לישון אחרי מתח שכזה. אז מחכים לראות מה זאת סערה של מרכז ארה"ב.  (כאלה יש כמה עשרות בשנה וכמעט כל אחת מהם גובה קורבנות  בנפש). אחרי כשעה, כשראינו כי שום דבר לא קרה, הלכנו לישון לא לפני שהתבדחנו שבמידה ולא ירד גשם לפחות נישן תחת מחסה ולא באוהל, ואז זה הגיע! כמויות הגשם שיורדת היא לא תאמן. הפעם לפחות, זה לא היה מלווה בטורנדו – מה שקורה לא מעט פעמים. בבוקר, ראינו את הגואל שלנו והודנו מאד.

היום המשכנו בנסיעה על כביש 66 מערבה לכוון העיירות Miami  ו – Vinita השמורות יפה, כאילו הן עדיין במאה הקודמת. לאחר מכן המשכנו לכוון Claremor אבל הנסיעה' כבר לא היתה נעימה. עקב רוחות חזקות שהפכו את הרכיבה להתמודדות פיזית שלא מאפשרת כיף רכיבה. לבסוף הגענו ל k o a שנמצא צמוד לקזינו והמשרדים יושבים בתוך הקזינו. בירור קצר, העלה כי בערב יש הופעה של להקה וארוחות זולות. בטח שננצל זאת…
המשך יום טוב  וד"ש מכולנו

גבי

————————————————————————————–

ערך-יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לגבי פלקסר.

————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: הרפתקאות and כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

הפרק האמריקני מסתיים

תוך מסע בנוף אנושי ופגישה עם אגדה

אופנוען רפד, אופנוען חוטב, אופנוען חבר ואופנוען גיבור אמיתי.

סוף השבוע הנעים של חג ההודיה עם פול ומשפחתו טס ממש ושוב הגיע הזמן להמשיך.
סוכן המשלוחים בנמל לונג-ביץ', קליפורניה, שלח לי מייל בו הודיע כי הם מתכוונים להעמיס מכולה לניו-זילנד בעוד כשבועיים, כך שהיה עלי למהר ולרכוב דרומה. הודיתי לפול ולכל החברים החדשים שלי באיזור סיאטל, העמסתי הכל על האופנוע ולחצתי על כפתור המתנע…ו…שום דבר לא קרה.
זה באמת היה קטע מצחיק, לאחר טיפול מקיף ויסודי באופנוע…בסוף הוא אינו מניע. נו. נראה כי לפעמים העיסוק המתמיד בתחזוקת האופנוע, יש בו משהו סזיפי. לאחר בדיקה מהירה, גילינו שהמצבר התרוקן בלילה מסיבה כל שהיא. אז פול הביא את הכבלים והניע את המנוע בדרך המוכרת. זהו, נפרדנו.
השמש יצאה וכל התחושות שליוו אותי בדרכים הפתוחות, התעוררו בתוכי; חופש מוחלט…
חבר אותו הכרתי בפורום הרוכבים של הורייזונס אנ'לימיטד the HUBB לפני כמה שבועות, סיפר לי על חנות אופנועים באורגון בה אוכל לקנות סט צמיגי Heidenau K60 . כך שראשית פניתי לשם.
כך פגשתי את דון וובר בעליו של בית מלאכה קטן שמתמחה בבניית מושבי אופנועים לפי הזמנה. באולבני, אורגון.
דחפתי את האופנוע לתוך המוסך של דון והרכבנו זוג צמיגים חדשים.
"מה מצב מושב האופנוע שלך?" שאל דון. "מתפרק" עניתי. מושב האופנוע היה אותו מושב איתו יצאתי לדרך לפני כשנתיים וחצי והגיל אכן ניכר עליו.

לאחר ששמע  על המסע שעשיתי עד אליו. דון הציע באדיבותו, לבנות לי את המושב מחדש. בחינם. הוא קרע את המושב הישן ותוך צפיה במלאכתו, הבנתי שאני רואה רב אמן תוך ביצוע יצירת מופת. דון תלש את מצע הספוג הישן, מדד את תנוחת הישיבה שלי על האופנוע. הדביק והתאים את הספוג החדש בהתאם. התוצאה הייתה מושב חדש ויפהפה, טוב בהרבה מזה המקורי והישן.

דון

הודתי לדון על נדיבותו והמשכתי. ניסיתי להמנע מכביש I-5 הסואן. נסעתי בדרכים צדדיות יותר. ובאחת העצירות בצידי הדרך פגשתי את רנדי "החוטב".
רנדי יצא מהיער, צעד לעבר האופנוע ולעברי וכך הפכנו לחברים מיידית. ה- HP2 שלי תפס את עיניו, כי רנדי עצמו רוכב על אופנוע BMW R1200ADV, כשאינו עובד בחברה לכריתת עצים שבבבעלותו.
הסתבר, כי יש לנו חבר אופנוען משותף, אלכס סמית'. אחד מ"נערי סיאטל" המפורסמים, אותו פגשתי לפני שלושה חודשים בקולומביה! אכן עולם קטן…
ביליתי כמה ימים עם רנדי וצוות החוטבים שלו ביערות. כריתת עצים, היא אחד העיסוקים הקשים שראיתי מימי. רנדי ואנשים הם מהקשוחים שניתן לפגוש ויש להם גם לב ענק. בדרך כלל רנדי רוכש חלקת יער, חוטב את הגזעים הטובים, גורר אותם לדרך הסמוכה ומשנע אותם משם במשאיות יעודיות. לאחר מכן הוא שותל עצים צעירים במקום, כדי להבטיח שהיער ימשיך לצמוח כראוי. החבר'ה האלה עובדים ימים ארוכים ביער, חורף וקיץ ונראה שהם נהנים מכל רגע. כששאלתי את רנדי איך הוא הגיע לכל העסק הזה של כריתה, הוא השיב, כי לאחר שהשתחרר משירות במרינס, הוא קנה מסור שרשרת והתאהב בו…וכעבור שנה, כבר היה בעליה של חברה לכריתת עצים…

לאמריקנים יש חיבה יתרה לרובים ואקדחים ולכמה מהם, הזכות לרכוש אקדח היא משהו שמביע חופש. לכולם יש אקדחים ורובים, כך שדי מהר מצאתי עצמי מוזמן לצאת ולירות איתם, אני מניח כי זה סוג של בילוי משותף שמחבר בין האנשים במקום הזה. מטרת הירי שלנו היתה – מכל הדברים בעולם – מחשב לאפטופ ישן!!! ריסקנו אותו בשמחה ילדותית.
לאחר כמה ימים ביער, רנדי אירגן לעצמו כמה ימי מנוחה והשאיר בשטח את המנהל שלו. רכבנו יחד  לקרייטר-לייק פארק Crater lake park. מכתש וולקני יפה שהיה מכוסה שלג בעונה הזו. צילמנו כמה תמונות והמשכנו לנבאדה החמה יותר.
היינו בדרך לרינו Reno בנבאדה לקבל את פניו של דאנה – חבר של רנדי שחזר זה עתה  מ"סיבוב" (7 חודשי שירות) באפגניסטן. דאנה כמו רנדי, הוא איש מרינס גאה, והיה די מעניין לדבר עם דאנה על נסיונו באפגניסטן…
למחרת התיישבנו יחד לארוחת בוקר ענקית ואיש יצא לדרכו: דאנה לאשתו ומשפחתו, רנדי חזרה ליערות העבותים של אורגון ואני, לסן-פרנסיסקו "תשמור על עצמך שם" אמר רנדי "עם כל ההיפים אוכלי הגראנולה האלה"…
חבשתי את הקסדה ורכבתי לדרכי תוך מחשבה איזה בר מזל אני שיצא לי לפגוש אנשים טובים שכאלה.

הדרך הראשית הובילה אותי לצידו השני של הביי ברידג' Bay bridge ובמהרה מצאתי עצמי בסן-פרנסיסקו. לאור קרני השמש האחרונות הצלחתי לתפוס את הגשר עם האופנוע בחזיתו.
פאטריק, אופנוען אותו פגשתי כשהייתי בפנמה, אירח אותי לכמה ימים ולקח אותי לתייר בעיר המקסימה הזו. זה היה נפלא לשהות שוב במחיצתו של רוכב אתגר ולהתחבר שוב לזכרונות המסע שסיימנו זה עתה בדרום ומרכז אמריקה. יום אחד, צעדנו לכיוון מרגלותיו של גשר הזהב העצום. כשהגענו למקום, מלאי השתאות מהמבנה האלגנטי והמרשים. שומר הפארק הגיע לפטפט איתנו.  הוא אמר: "היו ימים, בהם עברו כל יום מתחת לגשר 30 אוניות משא עמוסות מכולות, לכיוון סן-פרנסיסקו. עכשיו, עם כל המיתון הזה, אני סופר 3 אוניות בממוצע ביום"… "אימפריה בנסיגה" חשבתי לעצמי וכאילו קרא את מחשבותי, פאטריק הגיב ואמר: " קליפורניה גוססת; כל התעשיה שלנו היא היום בסין וכל ניהול רשתות התקשורת עברו להודו"…

פאטריק

זה היה שלוש לפנות בוקר כשיצאתי מהמיטה. גם פאטריק התעורר וקם ולגמנו יחד את כוס הקפה האחרונה לפני שלחצתי את ידו לשלום. "תשמור על עצמך אמיגו"… הוא קרא. שחררתי את הקלאץ' ורכבתי לתוך החשיכה.
הרחובות התלולים של סן-פרנסיסקו היו ריקים ובמהרה חציתי שוב את גשר המפרץ ועליתי על דרך המלך I-5  דרומה. הטמפרטורות היו מעט מעל האפס, אז עצרתי בתחנה לתדלק ולשתות קפה. "איזה סוג של אופנוע זה?" שאל אותי בעל המקום שנראה ממוצא הודי… ",BMW" אמרתי, היה לו חוט אדום קשור סביב שורש כף היד וטורבן לראשו. הוא הבחין במבטי ואישר; "אני סיקי מאמריצאר בצפון הודו".
"למה אתה רוכב כל כך מוקדם?" הוא שאל ואני עניתי, כי יש לי פגישה חשובה בהמשך, פגישה לה אני מחכה כבר זמן רב.
נפרדתי ממנו והמשכתי לתוך הלילה הצונן.
הבוקר זרח לאיטו ולאחר שחלפתי על פני המרכז התעשייתי של בייקרספילד, פניתי לדרך צדדית ופניתי מזרחה לכיוון אגם איזבלה. הבתים התמעטו והגבעות היו מכוסות עצי אלון יפים ועשב. נחל זרם במקביל לכביש. שום כלי רכב. בוקר מושלם לרכיבה.
הגעתי לכאן כדי לפגוש את דייב בר Dave Barr. דייב הפך לאגדה בעולם האופנועים, לאחר שרכב על אופנוע סביב העולם בשנות ה-90 של המאה הקודמת, על ההארלי דייוידסון "שאבל-הד" “Shovel Head”  הישן והמתפרק שלו משנות ה-70. לפני שנים רבות, כאשר סירבו להושיט לי עזרה בשגרירות ישראל (שוב) במאוריטניה, חבר צרפתי חילץ אותי וסיפר לי כי מאמצָי מזכירים לו מישהו שהוא פגש בקונגו עשר שנים קודם לכן ושמו דייב בָּר.
השם נתקע לי בראש. וכשהמשכתי והגעתי לאירופה עם האופנוע שלי (אפריקה טווין) השגתי את ספרו של דייב “Riding the Edge”  וקראתי אותו לאורך המשך המסע שלי אז לנורד-קאפ בנורבגיה.
הדבר המדהים בקשר לסיפור של דייב, הוא לא המסלול הקשה בו בחר לסובב את העולם, כשהוא חוצה את קונגו, את הסהרה, סין הנידחת והחלק הפנימי של מונגוליה וסיביר. זו לא הייתה העובדה שהוא השתמש באופנוע לא ממש שגרתי לסוג כזה של מסעות. כי אם העובדה שדייב איבד את שתי רגליו במהלך שירות צבאי. ועשה מסע יוצא דופן ללא יכולת להשתמש ברגליו.
ספרו של דייב השאיר עלי רושם כזה, שחיפשתי ומצאתי את כתובת המייל שלו ויצרתי קשר עימו כדי להביע את הערכתי למה שעשה.
הסתבר כי דייב הזה, אזרח אמריקני, התנדב לשרת בצנחנים שלנו, בצה"ל, זאת לאחר שנתיים בהן שירת בוויטנאם כאיש מארינס ולאחר 3 שנים בישראל, הוא המשיך ושירת בצבא דרום-אפריקה, שם איבד את שתי רגליו בעליית רכבו על מוקש כשלחם בבוש באנגולה.

ביומיים שאחר כך, דייב אירח אותי והראה לי את הסביבה. היה מעורר השראה לראות איך דייב מנהל את חייו השוטפים בעצמו. נוהג, הולך ורוכב על אופנועיו והכל על הפרוטזות שלו.
(הוספה של העורך: חבריו של דייב מגדוד 890 בצנחנים, יזמו כנס מחזור בשנת 2011 אליו הם הטיסו אותו והשיקו אתר קטן בעברית לכבודו.) הנוף באיזור היה שונה מזה שהכרתי לאורך החוף; הרים חשופים וערבות נרחבות. גם האנשים הו שונים מאד, שמרניים הרבה יותר ואדוקים מאד. בכנסייה הבפטיסטית המקומית פגשנו את הכומר, אופנוען בעצמו, שהתעניין מאד במצב בישראל. הוא הזמין אותנו לארוחת ערב ולאחר מכן ישבנו כולם וצפינו בעימות הטלויזיוני של המפלגה הרפובליקנית – לקראת הבחירות. "אובמה מנסה להרוס את אמריקה" אמרו כולם…

דייב בָּר

המיתון העולמי היכה את את אמריקה קשות ושלח הרבה מהם לשאול שאלות ולחשוב על דרכם בחיים. גם ההתחממות הגלובאלית היא נושא "חם", יש אמריקנים רבים שאינם מאמינים כי הכדור שלנו הולך ומתחמם וכי לבני האנוש, יש אכן השפעה על הסביבה…
למחרת יצאנו לרכיבה קצרה ביחד, רכיבה שהייתה בעיני סוג של מחווה וכבוד אמיתי. דייב הוא רוכב מצויין והיה לי קשה לשמור על הקצב שלו.
נפרדנו ואני מקוה לפגוש שוב יום אחד, את האיש המקסים הזה.
מבודפיש Bodfish, ליד הפארק הלאומי סאקויה Sequoya Nat. Park, שמתי פני ליעד האחרון שלי בארה"ב. נמל לונג ביץ' קליפורניה. סוכן ההובלה פגש אותי במחסן שלהם ולקח את כל המסמכים שלי למשרדי המכס. לאחר המתנה ארוכה, הסתבר שכאשר נכנסתי לארה"ב (בטקסס) פקידי המכס במקום לא הקלידו את נתוני האופנוע למחשבי רשות המכס. זעמתי, כי ביקשתי מהם אז באופן מיוחד אישור כתוב על כניסתי ונאמר לי; "אין צורך, כאן זו ארה"ב!" ובכן, ארה"ב או לא, אני תקוע כי מישהו אחר לא מילא את תפקידו כראוי וכדי לסבך, איש בתחנת הגבול שם בטקסס, אינו זוכר כי ראה אותי נכנס דרכם עם אופנוע…
זו הייתה בעיה גדולה, כי האניה לניו-זילנד, עמדה להפליג ביום שלמחרת ולא ממש התחשק לי לחכות עוד חודש בגלל זה!!!
לאחר הרבה טלפונים, הבנתי שהדברים לא מתקדמים לשום מקום והחלטתי לרכוב לגבול המקסיקני בטיחואנה, כ-200 ק"מ בכיוון דרום. לעשות פניית פרסה ולשוב לארה"ב באותו רגע, תוך החתמת כל מסמכי שוב.
"הרגע ראינו אותך יוצא" אמר איש המכס המבולבל במעבר הגבול. הסברתי לו מה קרה והוא חייך וחתם לי שוב בדרכון "הנה אני מצרף את מספר העובד שלי, כך שאם שוטרי המכס בלונג ביץ' יעשו לך בעיות, תגיד להם לצלצל אלי". אנשים טובים.
היה זה כבר הרבה לאחר חצות, כך שרכבתי 100 ק"מ לכיוון לונג ביץ' והקמתי אוהל להמשך הלילה מאחורי כנסייה. למחרת בבוקר, הייתי על הרגליים עם שחר והגעתי בזמן לסוכן ההשטה שעיכב את העמסת המכולה במיוחד בשבילי. מסרתי את הניירות, קיבלתי את אישור היציאה מהמכס וארזתי את כל הציוד שלי בתוך ארגז ואז כבלתי אותו למיכל הדלק הכחול. בתוך דקות, האופנוע הועמס ונקשר בתוך הקונטיינר. ו…פוףףף "הצלחתי!" אם הייתי מאחר ביום אחד, הייתי מאחר את האניה והייתי צריך להמתין חודש שלם עד לאונייה הבאה.
אחר הצהריים מונית לקחה אותי לשדה התעופה, לבוש בציוד הרכיבה שלי ואיתי 20 קילו של חלקי "טוראטק" כמטען יד.

עליתי לטיסה בשדה התעופה LAX . המטוס המריא סוף סוף ופנה דרום מערבה כשהוא משאיר את קו החוף של קליפורניה מאחור. תוך טיסה מעל לאוקיינוס הפאסיפי, הבטתי בקו החוף הנעלם ונוכחתי, כי פרק נוסף במסע הזה תם ובמהרה, פרק חדש יחל.

האמריקות מאחורי, אוקיאנייה מונחת לפני.

תודה
עד לפעם הבאה.
אדם שני

——————————————————————————————–

תרגום יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים, שמורות לאדם שני

——————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה    

דרום אמריקה נפתחת בעוצמת מרחביה

ויואב מגיע למקומות בדרך השמורה לאופנוענים ספורים.

מדבריות, חופים, עיר מודרנית, שוקולד, ישראלים וקרחון מדהים.

המעבר מפרו דרומה, היה המשך של רצף ישימון וציה. נכנסתי אל הקטע המדברי והעשיר במחצבים של המדינה היפה והארוכה בעולם: צ'ילה. לאחר החתמת דרכון וביקורת מסמכים מהירה יחסית, שמתי לב מייד למספר דברים שקשה להתעלם מהם:  הדבר הראשון, זו איכות הכבישים והתמרורים. יש תחושה של חזרה למאה ה-21 והדבר השני – ממש לא אשכח;  מייד ביציאה מאיזור מעבר הגבול, ישנו שלט המודיע על המרחק לסנטיאגו;  יעד מרכזי בתכניתי בצ'ילה. אבל אוי מה רואות עיניי : 2,250 ק"מ ….כן כן , כן זה המרחק שיהיה עלי לעבור בימים הקרובים. מאחר וזו היתה הפעם הראשונה בה חציתי גבול בשעות אחה"צ, נכנסתי לנקודת היישוב הראשונה, מייד לאחר 40 ק"מ. עיירה בשולי מדבר ועל חופו של האוקיינוס בשם אריקה ARICA נמל עסוק מאד המשרת גם את מערך הייצוא של בוליביה לה אין גישה לים.

למעלה: איזור החוף של צפון צ'ילה

לאחר הוצאת קצת מזומנים, שיהיה משהו במטבע מקומי, הלכתי לישון במוטל משפחתי נחמד, בבוקר קמתי כמובן מוקדם, ליום רכיבה מתיש עם רוחות צד מאוד רציניות שהכו בי מימין כלומר מצד מערב. חשוב מאוד להיות ממש מרוכז. היציאה לדרך הובילה אותי דרך הרים מדבריים תוך עלייה לגובה, ניתן לראות בצילומים המצורפים, שהיו קטעים בהם מצאתי עצמי רוכב מעל העננים (זו בעצם תופעה אקלימית ייחודית לחלק המערבי של צפון דרום אמריקה-פרו וצ'ילה, הלחות העולה מהאוקיינוס השקט, "זוחלת" נמוך באיזור החופים וממריאה במהירות מעל לאיזור החוף מזרחה. למעשה לא נוצרים שם ענני גשם. הלחות מתעבה לכדי עננים, רק באיזור האנדים הגבוהים. כך שבעצם כל האיזור לא חווה גשמים מאות שנים! ולמרות הקרבה לים, נחשב למקום היבש בעולם). אין מילים ….
לאחר מכן נכנסתי לקטע מישורי שממש לא נגמר. מדבר האטקאמה ATACAMA. האיזור גדוש מכרות של מינראלים (כאן באיזור נלכדו אותם כורים שחולצו מעומק 700 מ') זה המקום בו נאס"א NASA עורכת אימונים לאסטרונאטים ורכבים שאמורים לנחות על המאדים… חלפו  עוד יומיים של רכיבה. לאחר אנטופגאסטה ANTOFAGASTA, טלטל TALTAL , לה סרנה LA SERENA ועוד יישובי חוף קטנים ומפרצים מהפנטים, כמה מאות ק"מ לפני סנטיאגו SANTIAGO בירת צ'ילה, הנוף השתנה והתחיל להוריק. עברתי בסמוך לחוות ייצור חשמל מרוח וגם הם היו ממש אינסופיות (אני חושב שהמקום שבו החוות הגדולות ביותר שראיתי היה בדרום מקסיקו, לפני הכניסה לגווטמאלה ….אבל אלוהים, מי זוכר. זה נראה לי ממש מזמן ),

סוף סוף הגעתי לסנטיאגו ונכנסתי מייד למוסך המפיץ המקומי  של קווסאקי, בכדי לרכוש פילטר אוויר. במוסך אני פוגש רופא מקומי, שרוכש לעצמו אופנוע והתלהב כמו ….אתם יודעים בדיוק. נראה שאופנוע היא מחלה קשה שהתרופה לחיידק טרם נתגלתה. כמובן שהרופא הסכים לאבחנתי שגם חולה אנוש. הבחור שמע שאני מישראל וחיבר אותי עם משפחה יהודית עשירה שפינקה אותי בכל טוב במשך 3 ימים. כמובן שסיור בעיר עם מקומי, מוסיף המון!!! המון תודה!!!

לאחר שלושה ימי מנוחה ושוטטות בעיר הכי מודרנית בצד הזה של אמריקה, המשכתי דרומה. עברתי את הערים  צ'יאן CHILLAN וטמוקו TEMUCO והמשכתי לכיוון פוקון PUCON עיירה הידועה בעיקר בשני דברים: הראשון זה הקרבה להר הגעש וויאריקה VILLARICA שהוא צורת חרוט מושלם ומדהים. אבל ביומיים ששהיתי בפוקון, כולל יום הגעתי, ירד גשם אימים שאיים להציף אותי… או למעשה מימש את איומו. הגעתי לעיר רטוב עד לשד עצמותי. אך מצאתי הוסטל מחבק ובעיקר חם. הדבר השני שהעיירה ידועה בו הם המעיינות החמים השוכנים בסביבתה. לקחתי אוטובוס לאחד מהם. קיבלתי חלוק ועוד כיסוי ראש –  לא שיש הרבה שיער… אבל מה לעשות ונכנסתי. יש שם 3 בריכות הבנויות לפי טמפרטורות. זה העביר לי 4 שעות לצבירת אנרגיה להמשך המסע .

למעלה: פוקון
למחרת המשכתי בדרך שרובה חצץ ועפר רטוב וחציתי את הגבול לארגנטינה לכיוון בארילוצ'ה BARILOCHE. הנופים מדהימים. חלפתי בדרך שבעת האגמים המפורסמת ונחתתי ממש במקרה על מלון נחמד, בעליו מסתבר היה צנחן, אחד משלנו. שחזר אליו לפני 12 שנים וקנה את המלון.

הוא נתן לי חדר מדהים עם נוף לכיוון האגם הצמוד לעיר. למחרת עליתי לקתדרל CATEDRAL  בהמלצתו. אתר סקי מפורסם מאוד באיזור בארילוצ'ה. פעילות הסקי באתר בעונה הזו מושבתת – אביב-קיץ. אבל חברים, הנוף ….שווה כל רגע !!!
ירדתי לכיוון מרכז העיר  – שנראית כאילו תלשו עיירה מצפון איטליה או אוסטריה ותקעו אותה למרגלות האנדים – ומייד פשטתי על מספר חנויות שוקולד וגלידה. שהעיר מפורסמת בהן. מה אגיד לכם חברים, אני מאוד שמח שאף אחד לא בדק את כמות הסוכר שבגופי ברגעים אלו, כי חריגה תחשב למצב מעולה למה שהייתי .

מברילוצ'ה, המשכתי דרומה על דרך מס' 40 RUTA QUARENTA המיתולוגית החוצה את ארגנטינה לאורכה, לכיוון אל-בולסון EL BOLSON הנחשבת כעיירת היפים נחמדה. משם המשכתי רק 15 ק"מ דרומה לעיירה בשם לאגו פואלו LAGO PUELO, לשם כיוון אותי בעל המלון הישראלי בברילוצ'ה.  שם ישנו מקום מדהים אשר נבנה בחזון של בחור צעיר בשם יואב (שם מוכר לי …), הוריו ממוצא ארגניטאי והוא לפני כ-8 שנים לאחר טיולים בעולם, החליט למצוא את מזלו בארגנטינה שהיתה באותה תקופה במשבר כלכלי עמוק (דבר אשר חוזר על עצמו מעגלית כל 15 שנה בערך ), הם קנו שטח של 17 דונם – כמדומני – על נהר ופיתחו אותו, ממש מדהים. כל הכבוד!!! המקום קרוי "החווה" (onda azul) ויש שלט בעברית שמוביל אליו. מסתבר שזו נחשבת נקודת ציון בקרב המטיילים. בעיקר ישראלים ובעיקר הללו אחרי צבא. משם תכננתי לרכוב לעבר הקרטארה אוסטראל שבצ'ילה.

יצאתי אליה בליווי של זוג ישראלי בירח דבש, הם עם פיק אפ מדוגם ואני לפניהם. אחרי חצי שעת רכיבה, אני חש תחושה מוזרה בריח האויר. אני מביט למטה ויוק אין כלום. לאחר עוד 15 דקות, אנו מגיעים לצומת, אני עוצר ואז מגלה כי עשן עולה מצד ימין של המנוע. אני מביט היטב.. אבוי, מכסה פתח מילוי השמן פשוט עף לו ….חברים, זאת בעייה, בדקתי ולמזלי היה עוד מספיק שמן במנוע. חוץ ממכנסי שנטפו את הנוזל היקר הזה. החברים שנסעו בעקבותי, אמרו לי שהם ראו משהו עף, אבל לא יחסו לזה חשיבות מן הסתם.  אחרי שהבנו את הבעיה, הם פנו לאחור לנסות ולאתר את האבידה, אך לשווא. עד שהם חזרו, עצר לידי בחור מקומי ולאחר שאבחן את הבעייה, כמו קרוקרודיל דנדי, הוציא סכין וגילף לי פקק לתפארת כולל ההברגה. עטף אותו בניילון וקשר באזיקון וזה עשה את העבודה ל-120 הק"מ הבאים עד לעיירה אסקוול ESQUEL שם בתחנת הדלק, מצאתי את המלאך השני שלי לאותו יום. הוא כיוון אותי למקום שפתח לכבודי את מרכולותו (זה היה יום ראשון). שם נפרדתי מזוג הישראלים. אצלו מצאתי פקק חליפי ומתאים להברגה. באותו מעמד, הבנתי שזו העת להפרד מהצמיג האחורי שליווה אותי דרך ארוכה מסנטה מוניקה בארה"ב. זה אומר 18,000 ק"מ. הצמיג תוצרת חברת קנדה. מומלץ!!! צמיג חדש נרכש ב-100$ (שהוא נחות מ"מצלר" שמיוצר בברזיל ועולה-200$ ). אבל אני מקווה שהוא יספיק לי לדרך הקצרה שנותרה עד לאושואייה.
המלאך השני שלי גם אירגן לי מוטל מצויין עם מזרונים קצת פחות רכים שהיו מעולים, להבטחת כאבי גב לאורך שעות אחר כך…

השמיים בסוף אותו יום התקדרו והומלץ לי לא לנסוע לקרטרה אוסטראל CARETERRA AUSTRAL (הדרך הדרומית) החולפת בצד הצ'יליאני של האנדים. אני מצטער על כך בדיעבד. המשכתי מערבה לכיוון כביש 3 המלווה את החוף המזרחי של ארגנטינה והידוע בשיממונו וברוחות הצד החזקות שלו. עליו המשכתי דרומה עד ל- RIO SANTA CRUZ שם החניתי את האופנוע בתחנת המשטרה המקומית. הללו עדיין עושים כבוד ללוחית רישוי מאלסקה.
נכנסתי לביקור בחוף האטלנטי של מפרץ ריו סנטה קרוז (צילומים למטה), אל חופיו מגיעים פינגווינים ועופות מים האופיניים לדרום הקר. רמז להגעתי לקרבת והשפעת מזג האויר בקוטב הדרומי…(נהר סנטה קרוז הוא נהר בצבע כחול טורקיז חלבי, המגיע ממערב. מקורו בקרחון פריטו מורנו המתפורר ונמס לאיטו ליד העיירה אל-קאלאפטה, אליו התכוונתי להגיע.)

על ההצטלבות עם כביש העפר 288 שנמתח 211 ק"מ מערבה, המשכתי לכיוון אל צ'אלטן EL CHALTEN המוכרת בכינויו ה"פיץ". [הכפר יושב למרגלות גמלוני הסלע "פיצ רוי" FITZ ROY שנקראו על שם קברניט האוניה "ביגל". בה הפליג דארווין. מכאן. ממוצא הנהר לים, הם הפליגו בשנת 1834 למסע מחקר בעומק פטגוניה, בשלוש סירות במעלה הנהר עד למקורותיו. מאוחר  יותר הם עקפו את דרום אמריקה מדרום לאושואייה (הם עברו בתעלת "ביגל", שנקראה על שם האוניה שנקראה על שם כלבו של דארווין… :-)), בדרכם לביקור ההיסטורי שלו באיי גלאפגוס. מהם שב דארווין עם תיאוריית "מוצא המינים". אגב, פיצרוי שנחשב לאחד הנווטים הגאונים/משוגעים של דורו, השאיר את חותמו על עידן מגלי העולם. הוא התאבד בלונדון (תודה ששון, לתיקון 🙂 – אך זה כבר סיפור אחר] הגעתי לכפר היאפי והמאד מעוצב בסגנון אירופאי – אל צ'אלטן. כוס תה טוב.

למעלה: אל צ'אלטן וגמלוני הסלע של פיצרוי

עוד באותו היום, המשכתי דרומה לכיוון אל-קלפטה EL CALAFATE . זו העיר הסמוכה לקרחון המתנפץ פריטו מורנו PERITO MORENO. רכבתי לעבר השמורה בה ניתן להשקיף על הקרחון ממרפסות וגשרי מתכת ועץ המשולבים בצלע ההר ממול. הכל מדוגם ומעוצב כמו מתוך ז'ורנאל של מעצבי נוף. מקום שלא מהעולם הזה. המצלמה כמעט עלתה באש מרוב הקלקות…היה נחמד מאוד. לא. בעצם היה מעולה …

מכאן אני מתחיל את הירידה לארץ האש ל…אושוויה רק עוד 980 ק"מ!!!.

שלכם

יואב

———————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליואב דולב

———————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה