בתום הפרק הארצות-הבריתי. גבי ממשיך לבד

חוצה לבאחה קליפורניה ושועט במדבר עד לה-פאז

הצג את הוראות נסיעה ל-La Paz, México במפה גדולה יותר

יום ראשון 9.9.2012
הבוקר התעוררתי מוקדם מאד לקראת נסיעה לא ארוכה אבל מסמלת את העובדה שזהו הקטע האחרון של המסלול  בארה"ב. יצאתי על ה – 111 לכוון מזרח ועליתי על ה -74 לכוון דרום. הטמפרטורה בשעה 8:00 בבוקר כבר 35 מעלות, אך עם הפניה דרומה, הכביש עולה לרמה שמקיפה את העמק ומייד הטמפרטורות מתחילות לרדת עד 30 מעלות שזוהי כבר רכיבה אחרת לגמרי. לאחר מכן חברתי ל -371 עד  Aguana ומשם על 79 עד לעיירה Julian שם ציפתה לי הפתעה נעימה, בדמות בית-קפה עם מאפיה ועצרתי לארוחת מתוקים, שכללה עוגת אגוזים עם גלידה טעימה וכוס קפה לנפש. משם המשכתי דרומה על ה -78 ולאחר מכן 67 ובתכנית שלי היה להפעיל את ה GPS ולהמשיך איתו ולעקוף את סן דייגו. אבל למכשיר יש דעה משלו והוא מושך לכבישים המהירים שאני לא אוהב לרכוב בהם ואני מושך לכבישים צדדיים עד שבסופו של דבר, הוא הביא אותי למוטל שהזמנתי – מה שלבד לא הייתי מצליח. רגע לפני שירדתי מהכביש הראשי, ראיתי מולי לפתע דגל ענק של מקסיקו ואת העיר טיחואנה. לא הבנתי כמה קרוב המוטל למעבר הגבול עם מקסיקו שמחר אני עובר אליה – עם לא מעט פירפורי בטן. לא סיכמתי עדיין את הטיול המשותף המדהים שעשינו, נייג'ל יוסי ואני, במשך מעל ל-4 חודשים בארה"ב וקנדה, אבל בימים אלה אני לא מרוכז מספיק לנושא. יותר מדי דברים לא מאפשרים לי להיות רגוע לטובת זה. מקווה שהתנאים במקומות האיכסון בבאחה קליפורניה, יאפשרו את המשך הכתיבה המסודרת של המשך הטיול .

יום שני 10.9.2012
bay US  ו – Hola Mexico  כך התחיל היום שלי. אתמול הלכתי לישון מוקדם כדי להיות טרי לקראת היום אבל זה לא עזר, באמצע הלילה התעוררתי ולא ישנתי טוב יותר. בבוקר התארגנתי ויצאתי לדרך, עליתי על כביש 5 דרום שזורם בסופו לטיחואנה ולמקסיקו. הגעתי למעבר ויש שלטים: במידה ואתה צריך להצהיר כך מסלולים ימניים ולא שמאליים, לי אין הצהרה לקחתי מסלול שמאלי והופ אני במקסיקו. רגע מה עם חותמת בדרכון? מה עם האופנוע? עצרתי בצד, למזלי לא מאוחר מדי. החנתי את האופנוע ואיזה עובד מכס הדריך אותי לאן ללכת. הלכתי לדלפק ההגירה שמילא טפסים ושלח אותי לשלם מס מעבר ובסוף חזרתי אליו לקבל חותמת בדרכון ואז אני שואל האם זה כולל את האופנוע והא עונה לי: אני לא יודע תשאל בדלפק התשלום (Cajerito ) הלכתי אליו והוא אומר לי שעל האופנוע משלמים בבנק בעיר, לאחר דיון קצר בנושא, הוא הודיע לי שאפשר לעשות זאת גם בעיר לה-פז ממנה לוקחים את המעבורת ליבשה. אני הסתדרתי, אבל מה עושה מי שלא מדבר ספרדית? בעיה. ביציאה ממעבר הגבול, עליתי על הכביש 1D מכוון שהוא היה מסומן היטב. יש שני כניסות דרומה ה – 1 כביש רגיל וה – 1D כביש אגרה. רק מאוחר יותר הבנתי שזה היה נכון ביותר לעשות מכוון שאחרי 100 ק"מ כביש האגרה נגמר והוא מתחבר לכביש 1 שיורד עד הנקודה הדרומית ביותר בלשון, אבל הנסיעה בו היא איטית ביותר ועוד יותר גרוע, כאשר חוצים עיר או עיירה אז כל 100 שלט עצור או רמזור ולכן בעצם אם הייתי צריך לחצות את העיר טיחואנה בצורה כזאת, אולי לא הייתי מגיע היום ליעד. בהתחלה הכביש הולך לאורך החוף אבל ערפל כבד מונע ממני לראות משהו, מאוחר יותר כאשר מתחמם ואפשר לראות – אין מה. החוף לא יפה ועל הבניה הרבה והלא מתוכננת לאורך הכביש לא כדאי לדבר (מכוער). כאשר מתרחקים מטיחואנה, אפשר להתחיל לראות אזורי תיירות יפים יותר. העיר Ensenada מסמלת את סוף אזור התיירות הצפוני וממנה מתחיל מישור גבוהה מדברי בלי כלום, עד העיירה  Colonet שממנה מתחיל אזור חקלאי מרשים, שכולל מאות ואפילו אלפי דונם של בתי רשת וחממות של חברות ענק, פשוט מדהים. כל זה עד העיירה התיירותית La Quintin  שממנה מתחיל שוב מישור גבוהה ללא כלום עד העיירה  El Rosario שאותה סימנתי כיעד להיום. במציאות, היא קטנה ממה שנדמה היה לפי המפה, אבל מצאתי מקום נעים וסגור שיכול לשמור על האופנוע מה שהייתי צריך ליום הראשון שלי במקסיקו. אין ספק זוהי מדינה שונה מארה"ב כמעט בכל דבר: הכבישים, הנהיגה, הסימונים, האדיבות ובעצם בהכל. ממש לא קל להסתגל למצב החדש. אבל עם השעות מתרגלים ומתאימים את עצמך למקום. שכחתי לציין, שבאזור חקלאי ראיתי מחסן גדול של נטפים וזה היה מהנה לראות את זה. כאשר הגעתי לתחנת הדלק, כאן פגשתי לראשונה שני אופנוענים שמטיילים ביחד מזה חודש. אחד מהם ניו זילנדי על אופנוע דקר 650 , מטייל כבר 10 חודשים, בעיקר בכבישי עפר ובא עכשיו לאורך כל דרום אמריקה מאושוואיה בארגנטינה והשני אמריקאי העולה צפונה הביתה למדינת וושינגטון. אכלתי ארוחת ערב משובחת במסעדה מקומית טובה. 3 מנות ושתיה במחיר המבורגר בארה"ב, אז תגידו איפוא זה אמריקה?

יום שלישי 11.9.2012

הבוקר קידם את פני ערפל כבד שהיקשה מאד על הרכיבה שגם ככה היתה איטית מאד. אבל לאחר חצי שעה, התבהר מזג האויר ונהיה נעים והכל כהכנה למה שקרה לי אחר כך; פשוט נוף מדברי נפלא, באורך של לפחות 100 ק"מ של קקטוסים ממינים שונים, בצורות שונות ובגדלים שונים – חוויה מדהימה. שוב חסרה מצלמת הקסדה שתראה ותמחיש את הנוף הנהדר. בקטע מסויים של הדרך, נוסף לזה מדבר של סלעים באלפים שכאילו משהוא פיזר בעשרות ק"מ בצורה יפה בצידי הדרך, כאשר ביניהם ממשיכים לגדול הקקטוסים.  לאחר מכן, שוב רמה מדברית בלי שום נוף מיוחד וככה המשכתי עד שהגעתי ל – Guarrero Negro בה קבעתי את מושבי להיום. החוויה הנוספת היתה משהוא שקרוב לבית וזה המחסומים של הצבא. אתמול היה אחד כזה והיום אחד ולמרות שאני מסתדר יפה עם השפה, אין לי מושג מה מצפה לך בכל מחסום כזה. אני מניח שבעיקר מה שהם מחפשים זה סמים, אבל השאלות שלהם הם מהאגדה של פסח: מאין באת? לאן אתה הולך? ואחר כך מה אתה עושה? לך תדע מה להגיד לו. פעם אמרתי שאני מטייל במקסיקו ואז באה השאלה: כמה זמן? שיבקש את הויזה ויראה כמה זמן קיבלתי אבל לך תעצבן אותו עם תשובה כזאת. היום התפתחתי ועניתי לשאלה לאן אמרתי: גואטמאלה, זה עבד יותר טוב. נראה מה יהיה מחר.

יום רביעי 12.9.2012
היציאה מ –  Guarrero Negro היתה ברכיבה שיגרתית על מישור שהלך ונכנס מזרחה לתוך חצי האי ואז מתחילים להופיע הקקטוסים והנוף היותר מדברי היפה. ברמה גם מזג האויר טוב אבל לקראת ההגעה ל –Santa Rosalia שיושבת על הגולף של קליפורניה הכביש יורד מהרמה וביחד עם זה הטמפרטורות קופצות בהרבה מעלות. העיר משרתת את אזור המכרות העצום שמסביב ואין בה שום יופי מיוחד ולכן גם המשכתי לכוון דרום. עד העיירה Mulege  הנוף שיגרתי אבל העיירה עצמה היא נווה מדבר יפה, שיושבת על נחל הזורם לים ומסביבו התפתחה תיירות. לאחר מכן הכביש זורם לאורך החוף היפה שמורכב ממפרצים שבכל אחד מהם כמעט יש כפרי נופש או מלונות וחושות, כן כמו שאצלינו בסיני היה ככה זה גם כאן. לאחר מכן הדרך נכנסת ליבשה שוב ואז הנוף חוזר להיות מדברי עם קקטוסים והפעם נוסף גם צמחיה נמוכה בצבע צהוב שיוצר תמונה יפה של מדבר פורח. בכלל, לפני מספר ימים ירדו כאן גשמים חזקים מאד שגרמו להרבה נזקים. בעיקר בצפון באחה אך לאורך כל הדרך, רואים את האגמים שנוצרו והמדבר הפך לירוק. בהחלט יום עם נוף מגוון ויפה. התמקמתי ב –  Loreto ומחר בתכנית להגיע ל – La Paz .

יום חמישי 13.9.2012
החום מעיק כבר בשעה מוקדמת של הבוקר, אבל אין ברירה, לובשים הגנה ויוצאים לדרך דרומה. הכביש זורם בהתחלה לאורך החוף וחולף על מספר אזורים תיירותיים כשהגדול הוא Punta Coyote ולאחר מכן הכביש עולה לרמה המרכזית ואז החום מפסיק להיות מעיק וגם הנוף נהיה יפה יותר, כל זאת עד העיר Insurgentes  שמשם דרומה התפתחה חקלאות יפה של שטחים פתוחים ואפילו ראיתי שתי רפתות די מתקדמות. הכביש זורם ישר עשרות ק"מ עד Santa Rita ומשם מתחיל שוב לזרום לכוון הגולף של קליפורניה. לקראת אחר הצהריים אני מגיע ל – La Paz ומוצא את המלון שהמליצו לי להתאכסן בו ( המלון פשוט אבל בסדר ) Oasis. לאחר התארגנות קצרה אני יוצא לקנות כרטיסים למעבורת לכוון  Mazatlan ורגע לפני שאני משלם אני שואל: איפוא המקום שמוציאים אישור לאופנוע? ואז מתברר שהם לא מוכרים כרטיסים בלי האישור. את האישור מוציאים בנמל שנמצא כ – 20 ק"מ מזרחית לעיר. מזיע ורטוב ( הטמפ' נושקת ל – 40 מעלות ) אני יוצא לדרך. למזלי קיבלה אותי יפה הבחורה במקום וחוץ מזה שהייתי צריך ללכת לצלם חלק מהמסמכים, היא לא טירטרה יותר מדי. קיבלתי את האישור במחיר צנוע של 48 דולר ופיקדון של 400 דולר שאני מקבל בחזרה עם היציאה ממקסיקו לגואטמלה, בשני מעברים מסויימים שעכשו אני צריך להתאים את עצמי אליהם. בדרכי חזרה, התחיל גשם והחלטתי למצוא מחסה באחת המסעדות על החוף, למזלי מכוון שהוא הפך לגשם חזק למשך שעה ארוכה. לאחר כמה דקות הגיע בחור מקומי על אופנוע קטן, רטוב לגמרי. לאחר שהגשם פסק, הוביל אותי בחזרה לעיר כאשר עשרות מטרים של כביש היו מוצפים וכל מעבר כולל שיטפון של מים עד המותניים ( חלק מהחוויה של רכיבה על אופנוע ). הגעתי שוב להשלמת המשימה של קניית הכרטיס המיוחל וזה מחייב להשאר עוד 2 לילות בלה פז, מה שמאוד מתאים לי.

יום שישי 14.9.2012
החלטתי לא לעשות כלום היום ולתת לגוף לנוח אחרי 4 ימי רכיבה ארוכים, אבל בכל זאת, יצאתי לחפש האם אפשר למצוא מישהו עם מפות של מקסיקו ל – GPS. הפתרון היחיד הוא לקנות ב – 100 דולר מגרמין. לא מתאים לי הוצאה כזאת לעוד 6-8 ימים שאני במקסיקו, אני אסתדר עם מפות. למדינות ההמשך כמו: גואטמלה, ניקראגואה וקוסטה-ריקה אין תכניות לגרמין.
שנה טובה לכולם ובהצלחה לשותפי עם מכירת האופנועים שלהם. הם שניהם באטלנטה ובחרו לנסות למכור שם את האופנועים.

—————————————————————————————————————————————

ערך יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לגבי פלקסר.

—————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

הפרק האמריקני מסתיים

תוך מסע בנוף אנושי ופגישה עם אגדה

אופנוען רפד, אופנוען חוטב, אופנוען חבר ואופנוען גיבור אמיתי.

סוף השבוע הנעים של חג ההודיה עם פול ומשפחתו טס ממש ושוב הגיע הזמן להמשיך.
סוכן המשלוחים בנמל לונג-ביץ', קליפורניה, שלח לי מייל בו הודיע כי הם מתכוונים להעמיס מכולה לניו-זילנד בעוד כשבועיים, כך שהיה עלי למהר ולרכוב דרומה. הודיתי לפול ולכל החברים החדשים שלי באיזור סיאטל, העמסתי הכל על האופנוע ולחצתי על כפתור המתנע…ו…שום דבר לא קרה.
זה באמת היה קטע מצחיק, לאחר טיפול מקיף ויסודי באופנוע…בסוף הוא אינו מניע. נו. נראה כי לפעמים העיסוק המתמיד בתחזוקת האופנוע, יש בו משהו סזיפי. לאחר בדיקה מהירה, גילינו שהמצבר התרוקן בלילה מסיבה כל שהיא. אז פול הביא את הכבלים והניע את המנוע בדרך המוכרת. זהו, נפרדנו.
השמש יצאה וכל התחושות שליוו אותי בדרכים הפתוחות, התעוררו בתוכי; חופש מוחלט…
חבר אותו הכרתי בפורום הרוכבים של הורייזונס אנ'לימיטד the HUBB לפני כמה שבועות, סיפר לי על חנות אופנועים באורגון בה אוכל לקנות סט צמיגי Heidenau K60 . כך שראשית פניתי לשם.
כך פגשתי את דון וובר בעליו של בית מלאכה קטן שמתמחה בבניית מושבי אופנועים לפי הזמנה. באולבני, אורגון.
דחפתי את האופנוע לתוך המוסך של דון והרכבנו זוג צמיגים חדשים.
"מה מצב מושב האופנוע שלך?" שאל דון. "מתפרק" עניתי. מושב האופנוע היה אותו מושב איתו יצאתי לדרך לפני כשנתיים וחצי והגיל אכן ניכר עליו.

לאחר ששמע  על המסע שעשיתי עד אליו. דון הציע באדיבותו, לבנות לי את המושב מחדש. בחינם. הוא קרע את המושב הישן ותוך צפיה במלאכתו, הבנתי שאני רואה רב אמן תוך ביצוע יצירת מופת. דון תלש את מצע הספוג הישן, מדד את תנוחת הישיבה שלי על האופנוע. הדביק והתאים את הספוג החדש בהתאם. התוצאה הייתה מושב חדש ויפהפה, טוב בהרבה מזה המקורי והישן.

דון

הודתי לדון על נדיבותו והמשכתי. ניסיתי להמנע מכביש I-5 הסואן. נסעתי בדרכים צדדיות יותר. ובאחת העצירות בצידי הדרך פגשתי את רנדי "החוטב".
רנדי יצא מהיער, צעד לעבר האופנוע ולעברי וכך הפכנו לחברים מיידית. ה- HP2 שלי תפס את עיניו, כי רנדי עצמו רוכב על אופנוע BMW R1200ADV, כשאינו עובד בחברה לכריתת עצים שבבבעלותו.
הסתבר, כי יש לנו חבר אופנוען משותף, אלכס סמית'. אחד מ"נערי סיאטל" המפורסמים, אותו פגשתי לפני שלושה חודשים בקולומביה! אכן עולם קטן…
ביליתי כמה ימים עם רנדי וצוות החוטבים שלו ביערות. כריתת עצים, היא אחד העיסוקים הקשים שראיתי מימי. רנדי ואנשים הם מהקשוחים שניתן לפגוש ויש להם גם לב ענק. בדרך כלל רנדי רוכש חלקת יער, חוטב את הגזעים הטובים, גורר אותם לדרך הסמוכה ומשנע אותם משם במשאיות יעודיות. לאחר מכן הוא שותל עצים צעירים במקום, כדי להבטיח שהיער ימשיך לצמוח כראוי. החבר'ה האלה עובדים ימים ארוכים ביער, חורף וקיץ ונראה שהם נהנים מכל רגע. כששאלתי את רנדי איך הוא הגיע לכל העסק הזה של כריתה, הוא השיב, כי לאחר שהשתחרר משירות במרינס, הוא קנה מסור שרשרת והתאהב בו…וכעבור שנה, כבר היה בעליה של חברה לכריתת עצים…

לאמריקנים יש חיבה יתרה לרובים ואקדחים ולכמה מהם, הזכות לרכוש אקדח היא משהו שמביע חופש. לכולם יש אקדחים ורובים, כך שדי מהר מצאתי עצמי מוזמן לצאת ולירות איתם, אני מניח כי זה סוג של בילוי משותף שמחבר בין האנשים במקום הזה. מטרת הירי שלנו היתה – מכל הדברים בעולם – מחשב לאפטופ ישן!!! ריסקנו אותו בשמחה ילדותית.
לאחר כמה ימים ביער, רנדי אירגן לעצמו כמה ימי מנוחה והשאיר בשטח את המנהל שלו. רכבנו יחד  לקרייטר-לייק פארק Crater lake park. מכתש וולקני יפה שהיה מכוסה שלג בעונה הזו. צילמנו כמה תמונות והמשכנו לנבאדה החמה יותר.
היינו בדרך לרינו Reno בנבאדה לקבל את פניו של דאנה – חבר של רנדי שחזר זה עתה  מ"סיבוב" (7 חודשי שירות) באפגניסטן. דאנה כמו רנדי, הוא איש מרינס גאה, והיה די מעניין לדבר עם דאנה על נסיונו באפגניסטן…
למחרת התיישבנו יחד לארוחת בוקר ענקית ואיש יצא לדרכו: דאנה לאשתו ומשפחתו, רנדי חזרה ליערות העבותים של אורגון ואני, לסן-פרנסיסקו "תשמור על עצמך שם" אמר רנדי "עם כל ההיפים אוכלי הגראנולה האלה"…
חבשתי את הקסדה ורכבתי לדרכי תוך מחשבה איזה בר מזל אני שיצא לי לפגוש אנשים טובים שכאלה.

הדרך הראשית הובילה אותי לצידו השני של הביי ברידג' Bay bridge ובמהרה מצאתי עצמי בסן-פרנסיסקו. לאור קרני השמש האחרונות הצלחתי לתפוס את הגשר עם האופנוע בחזיתו.
פאטריק, אופנוען אותו פגשתי כשהייתי בפנמה, אירח אותי לכמה ימים ולקח אותי לתייר בעיר המקסימה הזו. זה היה נפלא לשהות שוב במחיצתו של רוכב אתגר ולהתחבר שוב לזכרונות המסע שסיימנו זה עתה בדרום ומרכז אמריקה. יום אחד, צעדנו לכיוון מרגלותיו של גשר הזהב העצום. כשהגענו למקום, מלאי השתאות מהמבנה האלגנטי והמרשים. שומר הפארק הגיע לפטפט איתנו.  הוא אמר: "היו ימים, בהם עברו כל יום מתחת לגשר 30 אוניות משא עמוסות מכולות, לכיוון סן-פרנסיסקו. עכשיו, עם כל המיתון הזה, אני סופר 3 אוניות בממוצע ביום"… "אימפריה בנסיגה" חשבתי לעצמי וכאילו קרא את מחשבותי, פאטריק הגיב ואמר: " קליפורניה גוססת; כל התעשיה שלנו היא היום בסין וכל ניהול רשתות התקשורת עברו להודו"…

פאטריק

זה היה שלוש לפנות בוקר כשיצאתי מהמיטה. גם פאטריק התעורר וקם ולגמנו יחד את כוס הקפה האחרונה לפני שלחצתי את ידו לשלום. "תשמור על עצמך אמיגו"… הוא קרא. שחררתי את הקלאץ' ורכבתי לתוך החשיכה.
הרחובות התלולים של סן-פרנסיסקו היו ריקים ובמהרה חציתי שוב את גשר המפרץ ועליתי על דרך המלך I-5  דרומה. הטמפרטורות היו מעט מעל האפס, אז עצרתי בתחנה לתדלק ולשתות קפה. "איזה סוג של אופנוע זה?" שאל אותי בעל המקום שנראה ממוצא הודי… ",BMW" אמרתי, היה לו חוט אדום קשור סביב שורש כף היד וטורבן לראשו. הוא הבחין במבטי ואישר; "אני סיקי מאמריצאר בצפון הודו".
"למה אתה רוכב כל כך מוקדם?" הוא שאל ואני עניתי, כי יש לי פגישה חשובה בהמשך, פגישה לה אני מחכה כבר זמן רב.
נפרדתי ממנו והמשכתי לתוך הלילה הצונן.
הבוקר זרח לאיטו ולאחר שחלפתי על פני המרכז התעשייתי של בייקרספילד, פניתי לדרך צדדית ופניתי מזרחה לכיוון אגם איזבלה. הבתים התמעטו והגבעות היו מכוסות עצי אלון יפים ועשב. נחל זרם במקביל לכביש. שום כלי רכב. בוקר מושלם לרכיבה.
הגעתי לכאן כדי לפגוש את דייב בר Dave Barr. דייב הפך לאגדה בעולם האופנועים, לאחר שרכב על אופנוע סביב העולם בשנות ה-90 של המאה הקודמת, על ההארלי דייוידסון "שאבל-הד" “Shovel Head”  הישן והמתפרק שלו משנות ה-70. לפני שנים רבות, כאשר סירבו להושיט לי עזרה בשגרירות ישראל (שוב) במאוריטניה, חבר צרפתי חילץ אותי וסיפר לי כי מאמצָי מזכירים לו מישהו שהוא פגש בקונגו עשר שנים קודם לכן ושמו דייב בָּר.
השם נתקע לי בראש. וכשהמשכתי והגעתי לאירופה עם האופנוע שלי (אפריקה טווין) השגתי את ספרו של דייב “Riding the Edge”  וקראתי אותו לאורך המשך המסע שלי אז לנורד-קאפ בנורבגיה.
הדבר המדהים בקשר לסיפור של דייב, הוא לא המסלול הקשה בו בחר לסובב את העולם, כשהוא חוצה את קונגו, את הסהרה, סין הנידחת והחלק הפנימי של מונגוליה וסיביר. זו לא הייתה העובדה שהוא השתמש באופנוע לא ממש שגרתי לסוג כזה של מסעות. כי אם העובדה שדייב איבד את שתי רגליו במהלך שירות צבאי. ועשה מסע יוצא דופן ללא יכולת להשתמש ברגליו.
ספרו של דייב השאיר עלי רושם כזה, שחיפשתי ומצאתי את כתובת המייל שלו ויצרתי קשר עימו כדי להביע את הערכתי למה שעשה.
הסתבר כי דייב הזה, אזרח אמריקני, התנדב לשרת בצנחנים שלנו, בצה"ל, זאת לאחר שנתיים בהן שירת בוויטנאם כאיש מארינס ולאחר 3 שנים בישראל, הוא המשיך ושירת בצבא דרום-אפריקה, שם איבד את שתי רגליו בעליית רכבו על מוקש כשלחם בבוש באנגולה.

ביומיים שאחר כך, דייב אירח אותי והראה לי את הסביבה. היה מעורר השראה לראות איך דייב מנהל את חייו השוטפים בעצמו. נוהג, הולך ורוכב על אופנועיו והכל על הפרוטזות שלו.
(הוספה של העורך: חבריו של דייב מגדוד 890 בצנחנים, יזמו כנס מחזור בשנת 2011 אליו הם הטיסו אותו והשיקו אתר קטן בעברית לכבודו.) הנוף באיזור היה שונה מזה שהכרתי לאורך החוף; הרים חשופים וערבות נרחבות. גם האנשים הו שונים מאד, שמרניים הרבה יותר ואדוקים מאד. בכנסייה הבפטיסטית המקומית פגשנו את הכומר, אופנוען בעצמו, שהתעניין מאד במצב בישראל. הוא הזמין אותנו לארוחת ערב ולאחר מכן ישבנו כולם וצפינו בעימות הטלויזיוני של המפלגה הרפובליקנית – לקראת הבחירות. "אובמה מנסה להרוס את אמריקה" אמרו כולם…

דייב בָּר

המיתון העולמי היכה את את אמריקה קשות ושלח הרבה מהם לשאול שאלות ולחשוב על דרכם בחיים. גם ההתחממות הגלובאלית היא נושא "חם", יש אמריקנים רבים שאינם מאמינים כי הכדור שלנו הולך ומתחמם וכי לבני האנוש, יש אכן השפעה על הסביבה…
למחרת יצאנו לרכיבה קצרה ביחד, רכיבה שהייתה בעיני סוג של מחווה וכבוד אמיתי. דייב הוא רוכב מצויין והיה לי קשה לשמור על הקצב שלו.
נפרדנו ואני מקוה לפגוש שוב יום אחד, את האיש המקסים הזה.
מבודפיש Bodfish, ליד הפארק הלאומי סאקויה Sequoya Nat. Park, שמתי פני ליעד האחרון שלי בארה"ב. נמל לונג ביץ' קליפורניה. סוכן ההובלה פגש אותי במחסן שלהם ולקח את כל המסמכים שלי למשרדי המכס. לאחר המתנה ארוכה, הסתבר שכאשר נכנסתי לארה"ב (בטקסס) פקידי המכס במקום לא הקלידו את נתוני האופנוע למחשבי רשות המכס. זעמתי, כי ביקשתי מהם אז באופן מיוחד אישור כתוב על כניסתי ונאמר לי; "אין צורך, כאן זו ארה"ב!" ובכן, ארה"ב או לא, אני תקוע כי מישהו אחר לא מילא את תפקידו כראוי וכדי לסבך, איש בתחנת הגבול שם בטקסס, אינו זוכר כי ראה אותי נכנס דרכם עם אופנוע…
זו הייתה בעיה גדולה, כי האניה לניו-זילנד, עמדה להפליג ביום שלמחרת ולא ממש התחשק לי לחכות עוד חודש בגלל זה!!!
לאחר הרבה טלפונים, הבנתי שהדברים לא מתקדמים לשום מקום והחלטתי לרכוב לגבול המקסיקני בטיחואנה, כ-200 ק"מ בכיוון דרום. לעשות פניית פרסה ולשוב לארה"ב באותו רגע, תוך החתמת כל מסמכי שוב.
"הרגע ראינו אותך יוצא" אמר איש המכס המבולבל במעבר הגבול. הסברתי לו מה קרה והוא חייך וחתם לי שוב בדרכון "הנה אני מצרף את מספר העובד שלי, כך שאם שוטרי המכס בלונג ביץ' יעשו לך בעיות, תגיד להם לצלצל אלי". אנשים טובים.
היה זה כבר הרבה לאחר חצות, כך שרכבתי 100 ק"מ לכיוון לונג ביץ' והקמתי אוהל להמשך הלילה מאחורי כנסייה. למחרת בבוקר, הייתי על הרגליים עם שחר והגעתי בזמן לסוכן ההשטה שעיכב את העמסת המכולה במיוחד בשבילי. מסרתי את הניירות, קיבלתי את אישור היציאה מהמכס וארזתי את כל הציוד שלי בתוך ארגז ואז כבלתי אותו למיכל הדלק הכחול. בתוך דקות, האופנוע הועמס ונקשר בתוך הקונטיינר. ו…פוףףף "הצלחתי!" אם הייתי מאחר ביום אחד, הייתי מאחר את האניה והייתי צריך להמתין חודש שלם עד לאונייה הבאה.
אחר הצהריים מונית לקחה אותי לשדה התעופה, לבוש בציוד הרכיבה שלי ואיתי 20 קילו של חלקי "טוראטק" כמטען יד.

עליתי לטיסה בשדה התעופה LAX . המטוס המריא סוף סוף ופנה דרום מערבה כשהוא משאיר את קו החוף של קליפורניה מאחור. תוך טיסה מעל לאוקיינוס הפאסיפי, הבטתי בקו החוף הנעלם ונוכחתי, כי פרק נוסף במסע הזה תם ובמהרה, פרק חדש יחל.

האמריקות מאחורי, אוקיאנייה מונחת לפני.

תודה
עד לפעם הבאה.
אדם שני

——————————————————————————————–

תרגום יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים, שמורות לאדם שני

——————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה    

משהו על ערך הרעוּת

וגם על התהפכות, מעוף והתעופפות. על נחיתה ותובנות.

צילום: עמיר פורת

הרהורים על (משככי) כאבים

אם הייתי זורק לכם כמה אנקדוטות הזויות אפשריות מההרפתקה האחרונה על איזו הייתם מהמרים כאמיתית:

א) לטובת חציית באחה קליפורניה קניתי צמיגי שטח מיוחדים בארה״ב אותם סחבה לבדה אשתי קרן בחודש החמישי להריונה.

ב) ההרפתקה הסתיימה (או התחילה) ביום הראשון של הטיול ולאחר 150 ק״מ בלבד של רכיבה בעקבות התהפכות שלי בלב המדבר.

ג) נתקענו במדבר בלילה בטמפרטורה של 3 מעלות מתחת לאפס, כאשר מסביבנו מסתובבים פומות ותנים רעבים

ד) הפוסט הזה נכתב אות אות ביד השמאלית (החלשה והבריאה) שלי.

נו, אז מה הניחוש שלכם…? תחשבו טוב…

ניחשתם יפה – כל התשובות נכונות!

צילום: עמיר פורת

למי שמעוניין להיזכר כיצד נולד לו הטיול בבאחה קליפורניה, מוזמן לחזור ולקרוא את הפוסט על ההרפתקה האחרונה בערוצי הנחושת (יוני קישור בבקשה).

ערן וגלעד בקופר קניון – יולי 2011

גלעד ואני הקדמנו למסע חודשיים של הכנות קדחתניות, איסוף חומר, שיחות וועידה עם אנשי קשר בעולם, רכישת ציוד ייעודי כמו הצמיגים TKC-80 מפות ייעודיות לשבילים, לימוד האזור, טיפול ייסודי לאופנוע ועוד. שלחנו את האופנועים ממקסיקו סיטי (בה אנו שוהים עם משפחותינו במסגרת עבודה) על ידי חברת משלוחים לטיחואנה וטסנו לשם בעקבותיהם. התכנית היתה לחזור משם ברכיבה ולנצל בצורה המיטבית את מעט הזמן שעמד לרשותנו -בקיצור הרבה לוגיסטיקה, חשיבה והוצאות כספיות לא מבוטלות.

אבל בעיקר היתה שם הרבה תשוקה, ציפייה, בישול חלום שהולך להתממש.

וכל זה התרסק (תרתי משמע), ביום הרכיבה הראשון ומיידית השפיע על הסביבה הקרובה והרחוקה – המשפחה המודאגת, גלעד שגם לו נהרס המסע, בקיצור; נזק סביבתי.

התוכנית

התוכנית היתה (הסימונים הירוקים במפה) להתחיל בצפון הבאחה, גבול מקסיקו ארה"ב ועשות את כל הדרך חזרה למקסיקו-סיטי. טסנו מוקדם בבוקר לטיחואנה. האופנועים כבר חיכו לנו שם. מוקד העניין היה חצייה של באחה קליפורניה (קליפורניה התחתית), לשון יבשה, המתחילה בגבול של מקסיקו עם מדינה קליפורניה בצפון ויורד דרומה,הייחודי הוא שזהו מדבר שמשני צדדיו יש ים: בצד המזרחי ים קורטז ( גולפו דה קליפורניה) צד שבאופן כללי חם יותר מבחינת אקלים וגם הים חם יותר, ובצד המערבי האוקיינוס השקט. באחה קליפורניה למעשה מחולקת לשתי מדינות בתוך הרפובליקה המקסיקנית (צפון ודרום) והשטח הכולל שלה הוא כ-140,000 ק״מ מרובעים (בערך פי 6.5 משטחה של ישראל).

באחה קליפורניה ידועה בנוף מדברי מגוון, אזורים הרריים שמגיעים עד גובה של 3,100 מטר, לצד חופים בתוליים המזכירים קצת את סיני. עיירות נופש לאמריקאים ובעיקר מרחבים עצומים בשטח ובכבישים שהופכים את הרכיבה לחוויה אדירה. באחה קליפורניה גם ידועה בעושר עצום של מיני חיות וצומח ייחודיים. בין השאר ניתן לראות שם את הקקטוס הגדול בעולם ואת הלוויתן האפור הגדול בעולם. העונה שבה שוהים הלווייתנים במימי באחה קליפורניה היא בין אמצע דצמבר לאמצע אפריל כאשר בשיא ניתן לראות אלפי לווייתנים והמלטות!

העונה עכשיו היא קרה ויבשה יותר, אולם ככל שיורדים דרומה, ניתן גם להנות ממזג אוויר יפה וככל שהולכים צפונה לתוך ההרים, ניתן אפילו להיתקל בשלג.

המסלול הכללי המתוכנן היה: גלעד (ב.מ.ו ג׳י אס 1200) ועבדכם הנאמן (ב.מ.ו ג׳י אס 1200 אדוונצ׳ר) יצאנו מטיחואנה בשעת צהריים מוקדמת מזרחה לעיירה טקטה, שם פגשנו את עמיר (ב.מ.ו ג׳י אס 800). משם יצאנו מזרחה, עד לכניסה לשביל קומפדרה שהולך דרומה עד לכביש 3. משם ירידה דרום מזרח עד וואיה דה לה טרינידד ושוב ירידה לשטח עד שמגיעים לחוות מייקס סקיי. שם תכננו לישון בלילה הראשון. למחרת, חזרה לכביש 3 והמשך ירידה דרום מזרח דרך סאן-פליפה עד לחוף גונזגה.

משם המשך לבאהיה דה לוס אנחלס או לגררו נגרו. למחרת המשך לסאן-איגנסיו עם סיור לווייתנים בלגונה הסמוכה. בהמשך רכיבה ללורטו דרך מולג׳ה. למחרת רכיבה עד התחתית לקאבו סאן לוקאס וביום האחרון בבאחה, רכיבה ללה-פאז ומשם עולים על מעבורת לעיר מאזאטלאן ( כ- 16 שעות, 150 דולר לרוכב ואופנוע ללא קבינה).

ממאזטלאן רכיבה רצופה למקסיקו סיטי דרך הכביש המהיר (כ- 1000 ק״מ).

טיסה ממקסיקו-סיטי לטיחואנה כיוון אחד עולה כ-250 דולר, ושליחת האופנוע במשלוח יבשתי עולה כ -250 דולר גם כן. עלות משוערת בטיול ליום כולל דלק, מזון ולינה – כ- 100 דולר.

מעוף הציפור

בחרתי לא להתמקד בתאונה או בסיבות (הטכניות) שגרמו לה. מבחינתי זה פחות מעניין. בקצרה אגיד שבחרנו לנסוע בשביל באורך 90 ק״מ, בו עברו ויעברו עוד הרבה רוכבי אתגר על אופנועים דומים לשלנו. השילוב של המשקל הרב של האופנוע והציוד הנלווה, השביל החולי לעיתים עם מכשולים שונים (קוליסים, בורות ושלוליות בוץ) גרמו לקושי בשליטה ובדיוק באמצע השביל וכשעה לפני אור אחרון איבוד שליטה רגעי במהירות בינונית, גרם לתאונה ברמה הטכנית. מאז אני עסוק בבחינה פנימית לסיבות העמוקות יותר שהביאו לתוצאה.

טייסי קרב שנאלצו לנטוש את מטוסם בגובה רב, מדווחים על הטראומה של המעבר החד מישיבה בתא הטייס, הנוחות, הבטחון והכוח שהיא משרה, תחושת השליטה – למצב של חוסר וודאות, אוויר קר ובעיקר חוסר שליטה על המציאות. להבדיל אלף אלפי הבדלות, זו התחושה שמרגישים שעפים מהאופנוע לעבר הקרקע הקשה. בשניות או חלקיקי השניה שהייתי באוויר המחשבה שעברה לי בראש הייתה – מה עכשיו? מה הולך לקרות לי? איבוד הכרה? חומרת הפציעה?

ואז מגיעה ההתרסקות הכואבת – מכה קשה בקדמת הראש ורעש של שבירה בקסדה, גלגול ועצירה….ואז אני זוכר את השקט הפסטורלי.

כמו שאפשר לראות בתמונה התאונה קרתה במקום יפה, עצים בצדי השביל, לב המדבר ובעיקר אני זוכר את השקט, האופנוע נדם (כנראה לתמיד).

ואז אני קולט שאני בהכרה ומתחיל בבחינה עצמית – מה שבור? מה שלם?

התקלות הן ההרפתקה האמיתית – טד סימון

יד ימין החלה להתנפח ולכאוב. האופנוע מרוסק וללא חשמל. מייד הבנו שהיציאה היחידה היא עם רכב. אנחנו נמצאים 45 ק״מ מכביש אחד ועוד 45 ק״מ מכביש שני, ולאורך השביל, חוות מבודדות ומרוחקות אחת מהשנייה. מיותר לציין, שבאזור אין קליטה סלולרית.

תוך פחות משעה יירד החושך. החלטנו שגלעד ייסע בחזרה בשביל לכיוון ממנו הגענו ויחפש אנשים שיוכלו לעזור לנו (בנוסף לגלעד ואלי רכב איתנו עמיר, רוכב אתגר שכותב כאן באתר, איתו תכננו את הטיול ונפגשנו שעות מעטות לפני התאונה). מה קורה אם גלעד ייפול בשביל? איך נדע ומי יעזור לו? החלטנו שבמידה והוא לא חוזר תוך שעה, עמיר ייסע לחפש אותו.

בינתיים השמש ירדה ואיתה גם הטמפרטורות צונחות. התחלנו להתלבש (חוויה כואבת עם יד שבורה) וכבר ראיתי בעיני רוחי, איך אנחנו מעבירים שם את הלילה בתוך האוהל . זכרתי שבלונלי פלנט כתוב על חיות פראיות באזור אבל לא ייחסתי לזה הרבה חשיבות.

כעבור שעה קלה, חזר גלעד מלווה בטנדר של חקלאים – הוגו נראה כבן 70 ואבא שלו (?!?) הם דאגו לנו אבל היו עם טנדר עמוס בציוד והיו בדרך לחווה מרוחקת ולכן הבנו שהם לא יוכלו לעזור. הם סיפרו לנו על דאריו, בעל חווה קרובה שיתכן ויוכל לעזור. גלעד ועמיר החביאו את האופנוע בצד השביל ונסענו עם הוגו ואביו לחווה כאשר בחוץ כבר מאוד קר.

המלאכים של השביל

אז מסתבר שגם בחוויות לא נעימות כמו תאונה יש צדדים חיוביים. נכנסנו לחווה המדברית של דאריו, ללא חשמל ריהוט או מותרות מעולמנו. אך באמצע החדר הריק, בער לו אח שחימם לנו את הלבבות. דאריו שמע בקצרה את הסיפור ואמר מייד שישמח לעזור לנו ולקחת אותנו לעיירה הקרובה. מה שמדהים עם האנשים הפשוטים הללו הוא שיש להם מעט רכוש/חומר אבל הם מייד יציעו לך את כל מה שיש להם – 2 טמאלסים (מאכל תירס מאודה מקסיקני טיפוסי) שהיו על השולחן וקפה דלוח שהוא הציע לחמם על ה״גז״ (כיריים עם עצי הסקה מתחת). עמיר היה קצת בהלם ואמר שדבר כזה בארצות הברית בחיים לא היה קורה.

על הקיר בבית הצנוע היתה תלויה פרוות פומה – חיית פרא שדאריו צד בשטח החווה …אז שמענו קצת סיפורים על רוכבים שהותקפו על ידי פומות ואריות שמסתובבים באזור…

העמסנו את האופנוע ויצאנו למסע מפרך חזרה לעיירה הקרובה. 45 הק״מ בדרך חזרה בשביל רווי הבורות גרמו לי לכאבים עזים – הרגשתי כאילו כל טלטלה מגדילה את השבר…השתדלתי לא לחשוב על זה ודיברתי עם דאריו על כל נושא… דאריו סיפר לי שבשנה שעברה חילץ 5 אופנוענים בגלל מזג אוויר סוער ותאונות…שהגענו לעיירה, דאריו הסביר שלא יוכל לקחת אותנו לטיחואנה, כי אין לו רשיונות מתאימים לרכב. לבקשתי הוא התקשר לחברו שגר בעיירה, אשר יצא ממיטתו בעשר בלילה עם הפיק-אפ שלו, כדי לקחת אותנו לטיחואנה. לא היתה להם שום כוונה לבקש כסף מעבר להוצאות הדלק.

לא הפסקתי להודות לבורא עולם ששלח לנו את שני המלאכים הללו.

גלעד ואנוכי עם דאריו ורוברטו צילום: עמיר פורת

כמה רחובות לפני בית החולים, ביקשתי מרוברטו ודאריו לעצור באיזו חתוליה (דוכן מקומי עם בשר לא מזוהה), להזמין את החבר'ה לסנדוויצ׳ים שהיו בשבילנו מעדן חצות.

כאשר הורידו אותי בכניסה לבית החולים ונפרדנו, דאריו אמר לי- אני מחכה לך כאן בשנה הבאה…

ערך הרעות

לאחר טיפול ראשוני בבית החולים, הפצרתי בגלעד שימשיך עם עמיר בטיול. הרי זה שעבורי נגמר הטיול, לא אומר שגם עבורו. ״מחר אקפל את הציוד שלי אשלח אותו הביתה ואקח טיסה בחזרה, אבל בבקשה תמשיך בטיול״. גלעד השיב בשלילה נחרצת – ״התחלנו ביחד ונסיים ביחד״ ואכן העזרה של גלעד לאורך כל האירוע ובמיוחד ביום שאחרי, בו נדרשו הכנות רבות לחזרה ואני הייתי מוגבל מאוד לעזור, היתה גדולה מאוד. אז אני מנצל את הבמה גם כדי להודות לך גלעד ומאחל לכל אחד מכם שיהיה לצידכם חבר כזה בשעת צרה ושמחה

אחרית דבר –  החיים מתרחשים בשעה שאתה מתכנן תכניות אחרות (ג׳ון לנון)

ביום המחרת, קיפלנו גלעד ואני את הציוד ואת עצמנו, חזרנו לחברת המשלוחים ושלחנו את האופנועים בחזרה למקסיקו-סיטי ואחר הצהריים עלינו על טיסה חזרה. עמיר לשמחתי, המשיך בטיול שלו כמתוכנן ונחכה עד שיחזור כדי לשמוע את החוויות שלו ולראות מה הפסדנו.

התחלתי בתהליך שיקום שצפוי להימשך כ-6-8 שבועות. מעבר לשיקום הפיזי אני עסוק בבחינה פנימית, מתוך אמונה שדברים לא קורים סתם ושלכל דבר טוב או רע יש סיבה.

כאשר בחרתי לצאת להרפתקה הזו, כמו גם להרפתקאות אחרות בחיים, הייתי מודע לסכנות , הכנתי את עצמי בצורה המיטבית תוך כדי ניהול סיכונים מחושב.

התקלה הזו, היא משהו שכל אחד מאיתנו קם איתו בראש בבוקר ויודע שיש מחיר למימוש חלומות. אנחנו מוכנים לקחת את הסיכון. אנחנו מקווים שאלה שאיתנו יידעו להכיל את שעובר ויעבור עלינו. איננו יכולים להבטיח דבר לעצמנו. פרט לידיעה שנלך עד הסוף: בהתלהבות שלפני. ביצרים של תוך כדי וגם באחריות שאחרי.

וכאן אני חייב להודות לעולם, שהפגיש אותי עם קרן אשתי היקרה – השותפה המדהימה שלי שבלעדיה לא הייתי מסוגל להגשים רבים מחלומותי. על ההבנה, התמיכה והעזרה – תודה מותק!

פרידה מעמיר פורת

החיים מלאים בהזדמנויות והרפתקאות ואני מאמין כי בן אדם שלא חולם וגם מממש חלומות, הוא בן אדם מת. כבר מזמן הבנתי שצריך להיות פתוחים להזדמנויות הללו ובעיקר להעז לחלום. יש בחיים מספיק סיבות ופחדים ל"למה לא לעשות דברים". במידה והייתי מאפשר לקולות הללו שקיימים בי ובכל אחד מאיתנו להשתלט על מחשבותיי, הרי לא הייתי יוצא מהבית. לכן כבר מזמן הגעתי למסקנה שעדיף לנסות ולעיתים גם להיכשל או פשוט להבין שזה לא היה בשבילי – מאשר מלכתחילה לא לנסות. כך, בגיל 85 כשאביט לאחור ואתחיל בסיכומים אוכל להיות מרוצה מהדברים שעשיתי, ממימוש החלומות, ולא להיות מתוסכל מדברים שהייתי רוצה לעשות ולא העזתי… .

הניסיון האחרון מראה שלעתים בחיים אנחנו בונים תוכנית שלמה לפרטי פרטים אולם ליקום רצונות משלו. צריך לדעת לקבל זאת, לתת את הכבוד וההערכה, ומצד שני לא להפסיק להעז.

אני מרגיש שאצא מחוזק מההרפתקה הזו. היא תחדד לי את החושים, תגרום לי בפעם הבאה להיות יותר שקול ולתת את הכבוד המתאים לדרך, לחול, לטבע וליקום.

ההעמסה בדרך הביתה

וכן, היה שווה לעבור את מסע הייסורים הזה כדי לגלות מלאכים בשביל כמו דאריו ורוברטו, להיזכר שיש אנשים טובים בעולם עם כוונות טהורות, לקבל דוגמא חיה לערך הרעות מחברי גלעד, ולזכור את מקומי בעולם וכי יש דברים חזקים ממני..

כרגע אני חש (מעבר לכאבים) בצורך עז בחוויה מתקנת ולא אוכל לעזוב את מקסיקו עם דף פתוח. לכן אפרד מכם במילים הבאות:

בשנה הקרובה בבאחה קליפורניה!!!

ערן.

צילום: עמיר פורת

—————————————————————————————————————————

עריכה קלה- יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לערן שביט (פרט לאלה שצולמו על ידי עמיר פורת)

————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 10 תגובות, הוסף תגובה    

הפעם הבמה לרשות חברים

מוסי ערמון – צלם

צילום: עצים רוקדים

את מוסי (ומיכלי) הכרתי לפני שלושים וחמש שנים לערך. ומאז אנחנו מחוברים גידלנו במקביל ילדים בגילאים מקבילים. וכדי לא לחטוף ממוסי טלפונים מביכים. אומר רק, כי פרט לשותפותו בהכנות והתלבטויות טרם יציאתי למסע וגם אחריו. מוסי היווה את מפקד חמ"ל העורף שלי ושל גלי, כשסגרנו סוויץ' והיינו בקטע בין קיטו באקוודור, ועד לחזרתה של גלי לארץ, כעבור 5 שבועות מצפון צ'ילה.

אקליפטוס

מוסי עוסק בצילום טלויזיה לרשת צרפתית בארץ. וככזה מכסה את מציאות החיים שלנו פה. לשם השפיות עוסק בצילום סטילס, שזו אהבתו האמיתית. את רוב הידע בצילום סטילס, הוא למד בעצמו, פרט לקורס בסיסי במסגרת לימודי הקולנוע באוניברסיטת ת"א, וכן סדנת צילום ב-ICP בניו יורק . מוסי מעדיף מצלמות פשוטות כדי להתרכז בקטע היצירתי, ולא להתקע בקטע הטכני שהופך לעיתים למרכז. כמו כן, מצלמה קטנה ופשוטה מתאימה לאופי הצילומי  של ה-Snap Shot   והיא זמינה תמיד.
שורו, הביטו וראו..

צילום עליון: נחל דישון

צילום עליון: עורב

שפריץ

————————————————————————————

צ'יפס

הפסל ביציאה דרומה מטיחואנה מקסיקו

כשהגעתי לצד המקסיקני של הגבול עם קליפורניה., ראיתי בזוית העין, את גדר המערכת שהקימו האמריקנים כדי למנוע מהמקסיקנים, לחדור לעומק הדשן של המעצמה השבעה. אחרי שעתיים של בירוקרטיה "לבנטינולטינית", אותה צלחתי בחיוך כוותיק טפסולוגיות ישראלי מצוי. יצאתי מטיחואנה בשעת צהריים, החום היה כבד, הלחות הדביקה לי לגוף, את הבד הסינטטי שממנו עשויה חולצת הטי, שלבשתי מתחת למעיל. רכבתי לאורך הגדר מערבה, בכביש שעלה וירד בין חמוקי גבעות בינוניות. פה ושם חלפתי על פני עמדה צבאית חבויה בקפל קרקע, בה חנה לעיתים טנדר משטרה ובו שנים שלושה שוטרים, פניהם אל הגבול. באחד המוצבים הזמניים האלה עצרתי. הייתי סקרן להבין איך נראה הגבול מהצד של החלשים. שני שוטרים שישבו בטנדר לבן, יצאו ממנו מייד ובשטף של ספרדית – שאינה דורשת שום תרגום. הורו לי להניע ולהתחפף. אבל אני הרי לא ממש בעד או נגד המצב הרגיש באיזור, כלומר, אני תייר סקרן, והייתי בטוח שבעזרת חיוך רחב, אצליח לשכנע אותם להחליף איתי כמה מילים. עודי מסיר את הקסדה. משך השוטר שישב בצד הימיני של הטנדר, רצועה ומהקבינה יצא כלב שחור ושעיר, בגובה בינוני. הוא רץ לעברי והשוטר שמשך את הרצועה בכוח מאחור, ניסה לעצור בו. אך הכלב כבר סגר את המרחק. עצר את תנופת הריצה והתייצב לרגלי. הביט בי. רחרח ולפתע נעמד על שתי רגליו האחוריות וניסה ללקק את פני. זה פרם את המתח בשניה. השוטרים המשופמים, לא ידעו את נפשם מרוב צחוק. לא הבנתי כלום, אבל היה ברור שהכלב התנהג הפוך ממה שציפו ממנו. השוטר שהוציא אותו מהרכב, ניגש אלי ולחץ את ידי באנחת רווחה, אני מניח שהשוטר אמר משהו בסגנון: "את כולם הוא טורף. בחיי הוא אוהב אותך. יש עליך איזה נקניק?" היה לי נוח עם החיבה היתרה של הכלב. ושום ריח בשר לא היה עלי (צמחוני). חיבקתי אותו, חפנתי את שער עורפו וגירדתי את חזהו הגרום בחיבה. לאחר מכן נעמדתי עם שני השוטרים והשקפנו לעבר הגבול הקליפורני. הם נתנו לי להציץ במשקפת השדה שלהם. הכלב התיישב למרגלותי, מעיף מדי פעם מבט לעברי, בבחינת: "טוב שאתה עוד כאן?". לאחר כמה מילות נימוס, עם חברי החדשים, כולל קבלת מחמאות בשם צה"ל. נפרדנו. עליתי על האופנוע והמשכתי לכיוון השמש, שכבר נטתה והתייצבה בשליש הדרך ליפול למים. לפתע ידעתי משהו. משהו שהטריד אותי מהרגע שהכלב ההוא קפץ לעברי. משום מה, כשראיתי אותו, גם אני הרגשתי איזה חשק לחבק אותו. הקפיצה שלו לחיקי, ממש לא הפתיעה אותי. הוא היה העתק כמעט מלא של כלבי האהוב צ'יפס, שמת כבר לפני עשרים ושלוש שנים. צ'יפס יצא לעולם ככלב פג, גלי ואני קיבלנו אותו בקופסת נעליים, מזוג צעיר, שכבר מאס בגור האחרון והחלשלוש שנשאר להם מהמלטה של כלבתם. צ'יפס היה איתנו 11 שנים, עד שהורעל בסטריכנין. הוא פרץ ערב אחד הביתה, מיילל ומתפתל מכאבים. לאחר כשעה, נפח את נשמתו בחדר ההמתנה של הווטרינר שאחר להגיע. אהבתי את צ'יפס. הוא מסוג הדברים שמאמנים אנשים צעירים לקחת אחריות. מחבר אותם לחובות השגרה והדאגה, שבהקמת מקום לגור בו. עם בן/ת זוג או בלי. כאלה ההופכים לאט לאוזן קשבת כשאדם רוצה לדבר לעצמו בקול. צ'יפס כמו כל כלב לבעליו. ראה בי (באופן מוטעה כמובן) לא פחות מאלוהים. הוא היה פיקח ושורד. הוא ידע לפענח את מצב הרוח שלנו, יום לפני שידענו בעצמנו שהוא הולך להשתנות. הוא היה אקרובט שידע להלך על שניים, לרוץ כחתול, על גדרות אבן גבוהות ולשיר ביללות כששמע מוסיקת קאנטרי. לאחר מותו לפני עשרים ושלוש שנה כאמור, ישבתי כשבועיים (בין שאר עיסוקי אז) וכתבתי ספר ילדים שלם. כתוב בגוף ראשון – מפיו של צ'יפס. ערוך בחמשירים ומספר איך נראים החיים מנקודת מבטו של כלב רגיל, תמים, טמבל, חביב. ששואל שאלות, המעמידות את חיינו כאנשים באור משעשע.

החמשירים שוכבים מאז באיזו מגירה. דרישת השלום הזו מצ'יפס הנשכח שלי, שקיבלתי בטיחואנה, שלחה אותי לקיים הבטחה ישנה. באותו רגע מול חוף צפון מקסיקו, החלטתי שכשאני חוזר לארץ, אני משלים את העבודה. מאייר את הספר ומוציא אותו לאור. כל ההקדמה הזו באה בכדי לספר שאיורי הספר אוטוטו גמורים. אני יושב בלילות כשהכל שקט, מולי טבלת צבעי המים הישנה שלי, שאיתה כבר איירתי עשרות רבות של ציורים בעבר הרחוק. ושוב, כמו מפגש עם אהבה ישנה שמתייצבת פתאום בדלת, אני מרטיב את מכחול הסייבל העדין בכוס זכוכית, מעביר אותו בין שפתי לחוש את מידת הלחות שבו ומטביל אותו בגוש צבע המים בקופסה שקניתי פעם בהזדמנות בחנות בכפר בהולנד. נייר העשוי תערובת של בד טחון תוצרת פאבריאנו האיטלקית, שוב מונח לפני ואני מצייר עמוד אחרי עמוד. אין חיבור טוב יותר לימים של צ'יפס כמו החוויה הזו. אם תרצו, עוד חלום ישן שעומד להתגשם.

———————————————————————————

יורם ויוסי: ממאנלי עד לֶה

בשנת 2003 סיימנו מסע אופנועים במדינות הבאלטיות. יצאנו ארבעה. חיים, יוסי, יורם ואנוכי. ג'יפ אחד, נגרר ועליו 2 אופנועים. המשימה: להגיע לקצה הצפוני של החוף המערבי של צפון אירופה, תוך חציה של כל המדינות הבאלטיות. מסע שעיקרו רכיבה אין סופית, במישורי אין סוף, בכבישים ללא סוף ועיכובים מעצבנים בין הגבולות של פולין, ליטא, לטביה ואסטוניה. על כך אספר בהזדמנות אחרת. בקיצור. אם אתם רוצים נסיעה נהדרת עם דגש על חברים ושיחות נפש, סעו. אבל אם אתם מחפשים נופים וריגושי הרפתקא, אל תסעו. אבל כאן בהמשך זה סרט אחר… לגמרי.

בדרך ממנאלי לכיוון לֶה

טרם שקע האבק על המסע למדינות הבאלטיות, ושני חברי הטובים, יוסי ויורם, כבר קובעים לי פגישת תכנון למסע הבא. הלו! צריך גם לעבוד. נכון. אבל את מסע הבא, צריך לתכנן הרבה מראש. למה? ככה. נדרשתי לתת תשובה מהירה והיא היתה. "לא!". שני אלה, עלו יום אחד בחודש יולי 2004, על מטוס ירדני וטסו להודו. מניו דלהי טסו למנאלי, באיזה אוירון עם פרופלורים, שאיכותו כבר נתנה להם רמז על אופי המפגשים המוטוריים המחכים להם. במנאלי הם פגשו את ג'וני. משכיר אופנועים משופשף. שאיתו יצרו קשר כבר לפני חצי שנה עוד מהארץ. והוא חיכה, חובק שני אופנועי אנפילד, שלכל אחד מהם מחוברת קופסא מאחור עם חלפים. הרמז כבר ברור.

אחרי שבוע של הסתגלות לגובה (2000+ מ'), הם מילאו דלק במשאבה האחרונה ביציאה ממנאלי ויאללה צפונה להרים. ליתר דיוק לכיוון העיר לֶה השוכנת למי שאינו יודע ממש – בהימאליה. או למי שרוצה דיוק בפרטים – כדי להגיע אליה צריך לעבור באיזור כאבי הראש. כלומר דרך ופאסים בגבהים שמעל 4000 מ'. בסך הכל מדובר במסלול של כ- 450 ק"מ אבל כבר בתחילת הדרך הם הבינו שלושה דברים: אחד: האופנועים מדגם אנפילד. שתוכננו ועוצבו בשליש הראשון של המאה הקודמת. (ועדיין מיוצרים כמו בימי קדם) לא ממש צייתו ליעודם. לא הניעו (קיק סטארט) לא סחבו. לא העבירו הילוכים ולא ממש אחזו בכביש. הכביש הוא הדבר השני: הדרך היתה בעצם דרך עפר ברובה, עם חצץ וטלאי זפת. כבר ביום השני ולאחר יום היכרות כואבת עם האופנוע, הם הגיעו למאהל "קהבות", המוחזק ומתופעל על ידי קהילת הטיבטים שהיגרו לכאן ותפסו בעלות על תעשיית האירוח על הציר. הדבר השלישי הוא חוסר של רכבים נורמאליים על הציר. כלומר פרט למשאיות צבאיות, או כאלה הדוחפות אספקה במעלה ההרים. הם לא פגשו בשלב הזה, עוד מישהו שנדפק לו השכל והחליט לטפס לשם ועוד על אופנוע. אז התמונה ברורה עוד יותר.

הדרך ממאנלי ללה סגורה כחצי שנה בתקופת החורף, עקב מזג האויר הקיצוני הכולל שלגים ובוץ. ולמעשה בכל תחילת קיץ, עסוקים כלים הנדסיים וכוחות צבא, המפוזרים במחנות לאורך הציר, בפילוס הדרך מחדש. הדרך מתחילה בתוך נוף ירוק ומיוער, משובץ כפרים ולאורך הקטע הזה יש לצידי הדרך הרבה חנויות, דוכני מזכרות, אוכל ולבוש. למעשה מכאן יוצאת תיירות אוטובוסים או ג'יפי תיירים, כדי לגעת בנוף שלגי וקצת קרחונים שנשארו מתקופת החורף. הכביש בתחילה היא איכותי. אך מהרגע שהגיעו לאיזורים הנידחים יותר, בהם כבר לא נראה שום עץ באופק, אלא רק גאיות שטופי סחף ומצוקים מהם נשפכו מפולות בוץ, או סתם מפלי מים סואנים. הדרך כבר הייתה רסק אחד גדול, של חצץ רטוב, בורות ותהומות שנפלו לעומקים של כמה קילומטרים.
הדרך היתה במגמת עליה כל הזמן, כל יום לקראת שעות הערב הגיעו יוסי ויורם למאהלים, בהם קיבלו מזרן להניח בו את עצמם בתוך השק"ש שהביאו, מעט מזון והרבה צ'אי. יורם כבר החל לחוש את השפעת הגובה. כאבי ראש קבועים, שהשאירו אותו ער בלילות ועייף בימים. המסע עבר מפאס לפאס שהגבוה ביניהם היה מעבר טאנגלאנגלה

(Tanglangla) שגובהו 17,582רגל, שהם 5,359 מטר. המעבר השני בגובהו בעולם. בקטעי דרך ארוכים ניכר כי היא פונתה רק כמה שעות קודם, ממפולת בוץ ולכן הייתה חלקלקה. באחד המקרים הגיעו יוסי ויורם לגשר בין שני קצות מצוקים, שעבר מעל נהר שזרם בעומק 200 מטרים מתחתם. על גשר המתכת היו מונחות שתי שורות של לוחות עץ, ברוחב המתאים למעבר כלי רכב ארבע גלגלי. ושאר הגשר הוא בעצם חור אחד ארוך. אז איך עוברים עם אופנוע על קרש אחד ברוחב עשרים וחמישה סנטימטר, כשמכל צד תהום? אני יודע בודאות, שזו אחת הפעמים הנדירות, ששני האפיקורסים האלה נשאו תפילה, או לפחות שאלו את עצמם מה הם עושים שם. בקטעים אחרים הדרך עברה בתוך מפלי מי קרח, ששטפו את הדרך ונפלו לתהומות בצד. ובקטעים ארוכים פשוט לא היתה דרך, אלא ערימות חצץ גס שאותו ניתן לעבור במשאית או ג'יפ, אך אופנוע מהסוג המצ'וקמק עליו רכבו, פשוט סירב להמשיך. הוסיפו לכל זה את התקלות המכאניות שחזרו כמה פעמים ביום, חוסר החמצן למנוע וכאמור הילוכים שאינם עוברים. כמובן באותן נקודות הכי מעצבנות. ותבינו מה זה מסע השרדות.

בדרך פגשו יוסי ויורם, זוג ישראלי צעיר שאיתם בילו כמה ימים ברכיבה משותפת. במלאת שבוע ליציאתם ממנאלי הגיעו לאיזור העמק הפורה ולעיר לה, היושבת בגובה נסבל של כ 3500 מ'. צעירים שהם פגשו בלה, לא האמינו שהם הגיעו בדרך הזו. אומרים שעד היום מסתובב סיפור בלה, העובר ממוצ'ילר למוצ'ילר, על שני החבר'ה האלה (שחצו את השישים זה כבר). שעשו משהו בין חסר אחריות, לחד פעמי. או אם תרצו, נועז.  ברגע שיורם ויוסי הגיעו לשם הם טילפנו לג'וני משכיר האופנועים במנאלי והודיעו לו איפה בעיר הם הפקירו את האופנועים, שמיררו להם ת'חיים (אבל גם הוסיפו לחייהם הרבה טעם)  לאחר מנוחה ראויה, עלו על אוירון וחזרו דרומה לכיוון ניו-דלהי. התמונות מדברות בעד עצמן.

——————————————————————————————

החל מהשבוע אני ללא אופנוע. מתנייע עם מה שיש. הפוסט הבא יזכיר נשכחות.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and גלריה and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 4 תגובות, הוסף תגובה    

דרומה דרומה ללטינו שבי

על הכביש ללאס-ווגאס

מי לא שמע על לאס ווגאס. אני מניח שרבים לא ביקרו בה אבל המושג, האיקון הויזואלי הזה מוכר לכל אחד, כמו פסל-החירות. מגדל-דוד או הביג-בן בלונדון. גם ווגאס היא מושג, אורות מרצדים, אנשים מהמרים, רולטות, ז'יטונים, קרופייה, בניינים מוארים. עיר החיה את החלום. הכסף זורם ברחובות.

המדבר של נבדה קיבל אותי כשדלת התנור פתוחה והמאוורר עובד. בלי הנחות לאופנועים, בלי חוקי משחק ובלי מצפון. הרגשתי מה זו צלייה מהירה, וכל שהייתי צריך זה טנדר קטן עם אורז בצד שמאל ואחד עם ירקות מצד שני כדי להקרא "מנת היום". וטראח, ישר מתוך הכביש הנידח באמצע שום מקום.

נדחפתי מבלי להבין איך, לפלטפורמת מחלף בת 5 מסלולים מבטון בהיר וחלק בו דוהרות מכוניות חדישות וגם פחות במהירות שאסור להסס בה. ולחשוב טוב טוב, אם כתבתם צוואה לפני שאתם עוברים נתיב. הוקפתי משאיות עם קבינה מכרום, לימוזינות מואורכות עם שמשות אפלות, רכבי מוסטנג נטולי גג, ומרכבות האמרים נישאים על צמיגי חתך נמוך וחישוקי נחושת קלל. לא הצלחתי לגמרי להבין מה מסנוור אותי, כשנשקפתי לפתע מתוך קיר בגובה עשרות קומות שכולו מכוסה שמשות הנוגהות כמראות זהובות. ועוד בניין זהוב מימינו ועוד אחד מאחור ושניים שוכבים באלכסון. והי! מגדל אייפל. ופסל פרומתיאוס שנלקח ישירות מוורסאי תלוי מעל דשא פלסטיק מלאכותי מוול-מארט. ובניין בסגנון מוזיאון גוגנהיים בבילבאו נשען על צילו של מבנה בצורת בקבוק קוקה קולה. בחיי, הו! הנה גיטרה ענקית ויש גם גונדולה. ועל כל הסצנה הרידלי סקוטית הזו משגיחים מסכי ענק עם מיטב נציגיו של אורוול בהנחיות צבעוניות מה לקנות, על מה לחשוב, את מי לאהוב. עשיתי שני סיבובים על הרחוב הראשי. ולא הצלחתי להבין מה זה הפאתטי-מורגאנה הזו. אז כן כן, הבנתני שאני בלאס וגאס. אני לא אידיוט וגם כתוב בכניסה. אבל הגעתי אליה בשעה הכי דפוקה להתאהב במישהי. בשעות האור הכי אכזרי. צהריים. בלי צל. בלי חמוקים. בלי מסתורין, בלי הסתרות ועם הרבה מדי קמטים, גוף נובל ופיגורה של תפאורה – זו שהלילה יודע להעלים. תפסתי את ווגאס לא מוכנה.

רק רגע, לפני שמישהו נפגע לי, נכון גם שהגעתי לוגאס עם דעות קדומות. זה לא שאני לא אוהב להרוויח במשחקי מזל. אני אוהב את זה בטירוף. אני מאלה שממש אוהב להרוויח מהימורים, הבעיה היחידה שלי זה שאני לא מהמר. (כן כמו בבדיחה), אבל שוב. מפרגן מכל הלב למי שנהנה מכך, מי אני שאשפוט. לבריאות ובהצלחה. אני מדבר על ווגאס.

חיפשתי את האדם ברחוב. הייתי סקרן לעמוד מהצד ולהבין מה אני רואה. עוד סיבוב בשכונות היותר שפופות של לאס ווגאס, מנת פיצה אצל מהגר מרוסיה ובירור מחירי חדר במוטל מתפורר, שנוהל על ידי בחור שבקושי דיבר אנגלית, עוד שלוש עצירות לדבר עם אנשים ונהג מונית שנתן כיוונים. ומלצר קשיש לבוש טוקסידו שיצא לצהרי היום ברחוב מאפלולית של איזה בר וברחתי משם מהר. נכון, אני יודע אין זה הוגן לשפוט מקום כזה מושקע ברגע, אבל לי יצא כבר החשק להכיר את הגברת הזו בלילה.

היידי ורפי

מעבר לגורדי השחקים המדבר נשאר אותו מדבר. עם אותה רוח חמה המעלה תמרות אבק המתערבל ונוסע לתוך ההרים הכהים בצד הדרך. חום מעיק ממש. אף  שהקפדתי לשתות כמו דג, הגעתי חצי יבש וצרוב לעיירה ויקטורויל ושם, מוטל שעלה 56 דולר ולדעתי נרדמתי באמבטיה

אני מקבל הרבה מיילים לכתובתי הפרטית. אחד מהם היה מרפי המתגורר באיזור לוס אנג'לס שהזמין אותי למנוחה בביתו. החלטתי להענות. ממש התאימה לי תחושת בית לעשרים וארבע שעות. ומקולו הצברי של רפי בטלפון כבר ידעתי שאני בכיוון הנכון. היידי ורפי מתגוררים בעיירה אמאריו מצפון ללוס אנג'לס. רפי אסף אותי מהכניסה ונסעתי בעקבותיו לבית באמת חלומי. כמו שהגעתי הביאה לי היידי מהגינה הפרטית שלה עגבניות טריות. איתות ברור ששני החבר'ה האלה קוראים את הבלוג שלי בשקדנות. כי איפהשהו ציינתי שאני בלי עגבניות לא זז. שאפו חברים. החדר הכי יפה/נוח/פרטי בבית הועמד לרשותי. היידי ורפי שני שייטים עם נסיון ותאווה להרפתקנות. רפי הנמצא בארה"ב כבר מעל שלושים שנה, מתכנן ובונה יאכטות, הציג בפני את הקטאמרן המתקפל שתכנן ובנה בהזמנה מיוחדת במספנה בניו-זילנד. לדעתי לא פחות מגאוני. אתה מסיים את השייט. והיאכטה הזו המתאפיינת בדרך כלל ברוחב גדול במיוחד, מתקפלת לרוחב של שני שוחלנות צמודים בערך, וכך אפשר להעלותה על נגרר והביתה. אחרי שסעדנו ליבנו במסעדה צמחונית. ישבתי את שאר הערב לסגור חובות דואר למשפחה, לחברים ותשובות לכמה עשרות מיילים נוספים שקיבלתי במהלך המסע. למחרת בבוקר רפי והיידי כבר ריקדו סביבי מארוחת בוקר נהדרת ועד לכל מיני רעיונות לטיפול באופנוע ועצות מחכימות על ההמשך וניהול הג'י.פי.אס שלי. כולל טיפים על מקסיקו, שכבר מהבהבת לי בראדר כמה וכמה ימים. נפרדנו. תודה יקרים. אני לא מאמין שהיינו נפגשים בשום שילוב אחר. זכיתי!

יצאתי לדרכי בשעת בוקר מאוחרת. רפי המליץ שאעבור באיזה קפה נחמד בו מתרכזים אופנוענים בכל יום ראשון. אולי אצליח לקבל קצת מידע או לפרסם שאני מחפש פרטנר לכניסה לצפון מקסיקו. זאת בעקבות כמה וכמה מיילים מאנשים שטענו שאני בדרך למוות בטוח. ובעיקר כדי להרגיע את משפחתי הדואגת, החלטתי שאשתדל לא לעשות את הקטע הזה ברכיבת בדד.

בית הקפה עמד במקום. ואופנוענים כמו כל אדם. באים לאכול, לשתות, להשוויץ ולתת בגז. שניים שלושה שדיברתי איתם על הנושא אמרו בקיצור : "בולשיט, סע. זה סתם ניפוח". לא ממש שוכנעתי. ואז יצאתי משם לאורך פיתולי כביש המתאימים לאופנועי ספורט משופשפי מפלט. וגלשתי לכביש החוף היורד דרומה ותוחם את אל.איי. ממערב. מה אומר? כביש גרוע.

בית קפה/אופנועים

וכמו כל הכבישים מהרגע שהתקרבתי לאיזור: קאסח אחד גדול. תעצור. תמות. נסחפתי בעקבות הג'י. פי. אס. שאני מפעיל אותו רק באיזורים עירוניים כשאני מחפש כתובת. ולא מצאתי את הדרך להשתחרר. בסוף עצרתי בצד ושאלתי. כן, אני מנוגה ואין לי שום בעיה, רק צריך לדעת את מי לשאול. וכך לאחר עוד שאלה פה ושם, מצאתי עצמי בנתיב הכי איטי  במהירות של 124 קמ"ש, בחום כבד, על כביש בן 5 נתיבים דרומה לסן-דייגו.

וכמו רמזור ירוק שאנחנו מנסים לשכנע במבט מרוכז, שיחזיק עד שנעבור, ניסיתי בכל כוחי לגרום לשמש לאחר קצת בשקיעתה. אבל זהו, חושך ירד ואיתו ירדתי ליד המוטל הראשון מימין (טוב לא צריך להגזים, כי עשיתי בדיקה עם שלושה מוטלים צמודים וסגרתי על הכי זול). כל שרציתי זה להתקלח ולישון במזגן. חמישים ושבע ג'ובות כולל מס. קבעתי למחר בבוקר בתשע עם המוסך בסן-דייגו. יצרתי איתם קשר עוד כשהייתי בקאלגרי. מנהל השירות היה אדיב, והסכים שכתובתם תשמש אותי לקבלת הטפסים הרשמיים וחידוש הרישוי, שהגיעו בינתיים לכתובתה של שירלי אחותי בסן-פרנסיסקו. הגעתי למוסך בשעה היעודה. ביקשתי בדיקה יסודית של כל המערכות, החלפת צמיג קדמי ותיקון מפסק האור הגבוה. כמו כן הלכתי וקניתי בחנות סמוכה מצבר חדש תוצרת "יואסה", כדי להחליף את המצבר המקורי באופנוע. מצבר עליו שמעתי דברים איומים. וגם לי הוא כבר עשה כמה גמגומים בדרך. צריך להבין אם המצבר הולך באמצע הדרך, האופנוע מגיע בגרר למוסך. (או שמביאים לו מצבר. – דמיוני לחלוטין באמצע נו-ווייר אי שם בבאחה במקסיקו למשל) כשהגעתי למוסך דבר ראשון עליתי לנט והכנסתי הודעה באתר מועדון הרוכבים של העיר, כי אני מחפש פרטנר לרכיבה ללג הראשון במקסיקו.

דן טופ

מציג לי את מגב משקף הקסדה שהמציא. (וגם נתן לי במתנה). חתיכה ממגב שמשות ביתי מחובר בכבל קפיצי לדש המעיל, כשצריך מושכים ומנגבים – נהגי מכוניות לא יבינו לעולם את האובססיה הזו של אופנוענים להמציא את המגב האולטימטיבי.

בתוך עשר דקות חזר אלי דן טופ. ואחרי עוד עשר דקות הוא התייצב לפני, העמיד עצמו לרשותי לכל היום לכל משימה שאחפוץ לקראת המסע. ראשית מאחר והבחור נשוי לאשה ילידת גואטמלה הוא על הקו עם מרכז אמריקה כבר הרבה שנים, עם האופנוע הזהה לשלי. דן בן 69 פנסיונר של צי הצוללות האמריקני, מהנדס ימי בהכשרתו. גר בלב סן-דייגו. הוא חזר לא מכבר מעוד סיבוב במקסיקו ויודע הכל על כמעט הכל. איפה לנים, אוכלים, מתדלקים. יחס השוטרים, האוכלוסיה. הכבישים. מה שלא זרקתי לו הוא ענה בגוף ראשון הווה. זה מאד הרגיע אותי. התחלתי לקבל פרספקטיבה אמיתית על הצפוי לי. תוך כדי סיור בשכונותיה של סן-דייגו היפהפיה, קפצתי להתקין אצלו במוסך בבית, יציאה קבועה לחיבור ישיר לתקע משאבת האויר החשמלית שקניתי. לארגן תיק מיכל מחנות שעשתה מבצע ועוד סט קטן של מפתחות טורק.

דן טופ מסדר לי את החיבורים למשאבת האויר

לקראת הערב יצר איתי קשר עוד חבר במועדון, ישראלי בשם עמיר פורת. השוהה כאן לרגל עבודתו בחברה המייצרת מוצרים בתחום הביו טכנולוגיה. הוא הזמין אותי לישון בדירה שהוא שכר עם שותפה על הספה בסלון. וכמובן, גם עמיר העביר לי כל פיסת ידע שרק יכול היה, כולל תרגול על רטוב של החלפת רפידות בלם. אחרי שגם קיבלתי סיור של סוף ערב של שכונות, פארקים, חופים ושקיעות מעל מצוקי העיר היפה לה-הויה שנושקת לים.

עמיר פורת וחוף לה הוייה

קמתי בבוקר מאוחר יחסית ועליתי על הכביש המוביל לגבול המקסיקני. זהו, צריך להחליף דיסקט בראש. לפחות את זה של השפה. כמה קילומטרים לפני הגבול עצרתי למלא את מיכל הדלק וגם את ארגז האוכל באיזה מינימרקט קטן. ושם כבר כולם דיברו ביניהם רק ספרדית. לאחר עוד כמה קילומטרים של כביש מהיר ורב מסלולי ללא כל שילוט מכוון, פתאום הייתי בחניה ענקית ומקורה, מחסומי בדיקות מוקף דגלי מקסיקו. אני בצד המקסיקני של הגבול כשפקיד משופם וחייכן הסביר לי שעלי לנסוע לתוך טיחואנה העיר ולחפש את משרד המכס. רגע? מה עם ביקורת דרכונים. הוא ניפנף באצבעו קדימה קדימה. וכבר הייתי בתוך כאוס תחבורתי שהזכיר לי את ג'נין או איסטנבול או קהיר. עשן, רכבים מצ'וקמקים, אלפי אנשים ברחובות, רוכלים עם עגלות עץ משדלים אנשים לקנות שתיה ממיכלים בהם גוש קרח צף במים צבעוניים. לא נסעתי מאה מטר וכבר ניגשו אלי שלושה אנשים לא מגולחים שניסו למכור לי שעונים, סט מברגים, בובה שעושה פיפי וטרנזיסטור עם אוזניות. חיפשתי עמוד עם הסמל של מקדונלד, זה הסימן שהפקיד ההוא נתן. למרגלות הסמל הזה מצאתי מגרש מגודר בחומה ועליו שלט חלוד שכתוב בו משהו שדומה ל- Transport אז נכנסתי. הפקיד הבא כבר הסביר לי ששכחתי להסיר את אישור השהות האמריקני בדרכון שלי. אבל איפה הייתי אמור לעשות זאת? הרי הכביש שואב אותך ישר לתוך הצד המקסיקני אין שום משרד או הנחיה לאנשים כמוני. טוב ניחא. האמריקנים כבר יתחשבנו איתי בעתיד. לאחר טרטור לא גדול מדי,

היציאה מטיחואנה דרומה לאורך החוף

אבל בסגנון שהזכיר לי את המעבר עם רכב לסיני דרך טאבה, שילמתי 45 דולר לויזה לי ורישוי לאופנוע, קיבלתי מדבקה יפה ויצאתי משם בלוויית כמה נודניקים שביקשו למכור לי דברים או לשאול אותי לשלומי. בטח. ראיתי מרחוק שלט Ensenada ולשם כיוונתי עצמי. והכביש, איזה בלאגן, באמת שמח. הרגשתי נהדר.

הכניסה לאינסינאדה

אני בא מהלבנט ומייד מצאתי שפה משותפת עם חוכמת הרחוב בכל הקשור בהשתלבות עקיפה וזרימה. ויללה עליתי על הכביש הנוסע ישר מערבה, ממש צמוד לחומת הגבול עם ארה"ב. כביש העוקף בעצם את טיחואנה. לאחר כמה קילומטרים, הכביש מגיע לים ושובר בתשעים מעלות דרומה לאורך החוף. כבר בראשיתו – מין שער כזה עם קופאים. תשלום לכביש אגרה. שני דולר (כן, כסף אמריקני הולך כאן חופשי, רק צריך לשים לב לשער) אחרי עוד עשרים קילומטר שוב שני דולר במעבר נוסף עם קופות. אחרי עוד שלושים ק"מ שוב שני דולר. זה בסדר. אני לא מתרגש הכינו אותי לזה, אבל משום מה הרגשתי בתוך סצנה מסרט על טראס-בולבה וכנופיות השודדים שכל אחד גובה סכום על המעבר בשטחו. וקצת היה קשה לי להסביר לקופאי בכביש למה אני צוחק. זהו, הגעתי לאינסינדה ושוב רק כדי לצאת ממנה דרומה. כל ההמלצות שקיבלתי דיברו על התרחקות של לפחות מאה ק"מ מהגבול. והערב מתחיל לרדת. לקראת השעה שבע הגעתי לנקודת ישוב שדן טופ המליץ עליה, כי יש בה חניון קמפינג צמוד לכביש.

החניון בסנטו תומאס

ב- Santo Tomas נכנסתי למכולת בפינה, שבעליה הם גם בעלי אתר הקמפינג. שילמתי עשרה פזו שזה בערך 80 סנט. ופתחו לי את השער. אז באמת כל מה שאנחנו כולנו יודעים על קמפינג, גם המקסיקנים יודעים. העניין הוא באיכות יישום הדברים. וזה באמת סרט אחר. זה סוג של אינסייט על קפיצת המדרגה בין המערב לשאר העולם. הגעתי למין פארק פרטי, שהיה פעם מטע זיתים. שולחנות קק"ל מעץ עקום אבל מתפקדים יופי. ברזים מעלי ירוקת אך עובדים, שירותים נקיים גם אם סדוקים ומתפוררים. חוטי חשמל גלויים אבל עם הרבה שילוט אזהרה סביבם, כמה כלבים משוטטים ומחטטים בפחים, כל השטח מגורף ונקי מאד. אני חושב שהסתגלתי מהר, כי עם כל הפשטות, זה היה מקום שמישהו השקיע בו את הנשמה וזה אולי המסר הכי בולט שאני מקבל עם הכניסה למקסיקו. יש פה נשמה. יש פה חיים. סוף סוף סביבה שמסתכלת לסטנדרט הלינה שלי בגובה העיניים. אי שם בין העצים מצאתי פיסת דשא. את האוהל הקמתי בחושך. הייתי לבד אך קריאת השטח והאינטואיציות שלי אמרו לי להרגע. קשרתי את האופנוע לאיזה עמוד ונרדמתי בצ'יק. מחר אני נכנס למדבריות הבאחה.

בהמשך: אכן הבאחה חיכה לי בצהוב מתעתע ורותח. פגשתי את סטאן ויורי הבלגים הרוכבים גם הם על אופנועים בדרך למרכז אמריקה. חופים נהדרים אוכל נפלא. וכן, פגשתי גם מקסיקנים נחמדים, ברובם.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה