ערן רוני ואבי עדיין שוחים בגשם

ובולגריה מזכירה עולם שנעלם

הצג את הוראות נסיעה ל-Katuntsi, Sandanski, Bulgaria במפה גדולה יותר

רוני ממחיש משבר " יכולתי עכשיו לשחק עם הנכדים במקום להתרוצץ על הכבישים הרטובים האלה"

24.5– 27.5

הגשם שירד לנו בסוף היום, הפך אותנו לסמרטוטים חסרי דעת והמלון הראשון שהסכים לקבל אותנו, היה של איזה יזם יוני שנראה כלקוח מהמשפחה של זורבה. אולי מצד האימא ולא וויתר, עד שמזג לנו כוסיות של ליקר תותים וכאן כבר נמסנו מול הכנסת האורחים – ולא ראינו שזה לחלוטין לא מתאים לנו – חדרי מלמלה מעוצבים עם כל מיני שטויות עדינות; מיטה זוגית ועוד מיטה רגילה והכל כל כך נקי. בררר….. בערך ב-9 בערב, כולם הלכו. אנחנו האורחים היחידים. איו שומר ואין פקידה בכניסה. זה נתן את האות להכנת ארוחת הערב שבושלה על המרפסת – צלי של צוואר חזיר ואורז עם ירקות. המלון המעונב הזה, מעולם לא חווה כזו התפרעות. אבל השמדנו ראיות וזה עבר בשלום.

בקסטוריה

למחרת, כבר נראתה השמש פה ושם מבעד לעננים הכבדים והמשכנו כשהכיוון הכללי לגבול בולגריה. האזור הזה של יון די נידח, אין פה אטרקציות  לתיירים. חקלאות פשוטה ומעט מאד מכוניות על הכביש. עברנו את קסטוריה וכשהצללים החלו להתארך – החשיכה המוחלטת יורדת בסביבות תשע וחצי – התחלנו לחפש את חניון הלילה לאורכו של אגם פרספה. דרך עפר די מוסתרת וסודית, הוליכה אותנו לנהר קטן שזורם לאגם ושם בין עצים ושיחי פטל, על משטח נקי וישר של עשב, הקמנו את האוהלים. המטבח הנייד שלי נפרס גם כן ולארוחת ערב; פסטה עם שרימפס וסלט ירקות. חלקת היער הקסומה הזו ומזג האוויר הנוח, החזירו לנו את החיוך ומיצי המרה של היום הקודם התפוגגו ונעלמו.

על שפת האגם

על שפת האגם

כהתנהלות שבשגרה, מקפלים בבוקר את המחנה ובצער עוזבים את חלקת האלוהים הקטנה שלנו ליום רכיבה שחשבנו שיהיה האחרון ביון. איכשהו המרחקים היו מעט יותר ממה שפלדמן חזה ועל כניסה לכבישים מהירים, אין מה לדבר. פלדמן מבסס את הניווט שלו על מפה ועל מצפן וזה לא מספיק, צריך לאמת את המידע והוא כבר מזמן וויתר על איזה מרכיב חשוב של אגו גברי. עוצר בלי סוף ומטריד אנשים תמימים, בשאלות של כיוון ושמות של כל מיני יעדים. אחת העצירות שלו הובילה אותנו למוסך גדול ושם כשפתח את הקסדה לשאול זה כבר היה מאוחר מדי, בעל המוסך לא וויתר והכריח אותנו לשתות את הפרפה המקומית שזה נס קפה מוקצף. להפתעתנו, גם דיבר אנגלית וישב עם פלדמן על המפות. תוך כדי הכנסת האורחים הזו, שמענו פתאום רעש חריג ורע מאופנוע שלי – צינור הדלק שמוביל מהמשאבה שבתוך המיכל לפילטר שהותקן בצידו התפוצץ. זו תקלה איומה, בנסיעה האופנוע נכבה מיד ועם כל המשקל שלו זה יכול להיגמר – שלא נדע. והינה תקלה כזו, האופנוע מכובה, מימין מוסך מסודר ומכונאי יוני שאוהב אותנו – צירוף מקרים שאחרי שיצאנו משם אמרתי ליוני הזה, שזאוס אוהב אותנו ומלווה אותנו… הוא הסכים, אבל ביקש שלא נסמוך עליו יותר מדי. סמוך לירידת האור, מצאנו את עצמנו שוב סמוך לאגם אחר שחולק את עצמו עם יון ומקדוניה. שם התמקמנו בתוך חורשה עבותה, על כסות של עלים ועשרות עכבישים קטנים. הכל היה בסדר עד שהתחיל בחצות פרק הגשם הבא, שטרף לנו שוב את הקלפים. האוהלים שלנו מעולים, יש גם כיסוי שנפרס מעל המטבח והשולחן אבל גשם כזה שמכה באוהלים, עושה כל כך הרבה רעש שבאמת כמעט בלתי אפשרי לישון וכל התנהלות הנוודים השמחה שלנו מתחרבשת ומתקלקלת.

רוני מזהה איזה מבנה לא רחוק מאיתנו וזה נראה טוב – רצפת בטון בגודל של כ 20 ממ"ר מתחת לגג רעפים, מאפשרת להעביר את יום השבת הזה עד שהגשם יפסק והוא אכן פסק ביום ראשון וכעבור כ-30 ק"מ של רכיבה, הגענו למעבר הגבול יון בולגריה.
המעבר למדינה השכנה, להפתעתנו, קל עד כדי קליל, כאילו אנחנו חלק מגוש היורו, החתמה בדרכון וזהו, לא בדיקות, לא כסף כלום – 15 דקות ואנחנו בבולגריה.

על רצפת הבטון

פלדמן על שפת אגם פרספה

תמונת הנוף שנפרסת לפנינו, תואמת למה שכל כך התרגלנו ואהבנו אצל היוונים, יערות אימתניים, נחלים שוצפים וירוק באלפי גוונים, אבל משהו נראה שונה, עגלות עם סוסים, מעט מאוד מכוניות ומה שכבר נוסע נראה ישן וחבוט, בתים חרבים שנראה כאילו כל רגע יתמוטטו
ויתכנסו לתוך עצמם מרוב צער ויגון. הכבישים גם כן במצב די ירוד; ללא שוליים ומשובצים בבורות מפחידים שעכשיו מלאים במים וקשה להבחין בהם.

שולחן האוכל בפעולה

תיקון על הדרך

בדרך לדוצ'ה דלקוב – הרי בולגריה

חניה מאובטחת במלון בבולגריה

עצירה הכרחית בכפר בדרך לבולגריה

הנוף מחלון המלון בבולגריה

זהו רושם ראשוני, אבל נראה שהמדינה לא הצליחה עדיין להתרומם כמו שצריך לאחר שהרוסים וויתרו עליה – עברו כבר 22 שנים, מה קורה כאן? לא לנו המשימה לפתור את חידת בולגריה ובעצם מה שמעניין אותנו זה מתי הגשם המזוויע הזה יגמר..
את הלילה – שוב מחוסר ברירה מעבירים במלון שאיזה אופנוען בחר לנו והמחיר על פי המטבע המקומי כל כך נמוך שאנחנו משלימים עם מר גורלנו ויכול להיות שזה יהיה דפוס ההתנהלות שלנו – ביום ממשיכים את המסע שלנו לכיוון רומניה, נרטבים עד העצם ובערב מוצאים את המלון הבא שיסכים לארח אותנו ולתת לאופנועים חניה מוגנת, מייבשים את הבגדים וחוזרים למחרת למערכה הגשומה.

זהו להיום. להתראות

ערן

—————————————————————————————————–

ערך-יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לערן שפיצר. רוני שטיינברג ואבי פלדמן.

—————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

דרור ועתליה עינב מעמיקים את אחיזתם בחלום הרכוב של החוף המערבי:

פסח של אופנועים, חברים, ארוחות ויעדים מיוחדים.

הנה הוא חוזר, דרור שמכסה את גזרת קליפורניה/מחלקת כבישים/אגף מנועים גדולים/תת ענף כיופים/מדור רגועים.

שלא לדבר על הצילומים של עתליה. תיהנו!

דרום קליפורניה-איזור הטיול הפעם

כיאה לטיול אופנועים, בחרנו להתחיל דווקא בהפסקת הקפה והסגריות ובהמשך – בהפסקת אוכל.
יצאנו לחירות, עוד לפני שנכנסנו לעבדות…ככה זה כאשר יוצאים 9 רוכבים על 6 אופנועים לטיול פסח 2011 (לא, זאת לא שאלה בחשבון!).
היעד הכללי הוא דרומה של קליפורניה.

ביקורנו הראשון היה  ב-Mission San Luis Rey de Francia שהוקם בשנת 1798. בחצר המסיון, פרושים מרבדים של פרחים צבעוניים ובצמוד, חדרי אירוח, גם על בסיס יומי – המחשבות כבר החלו להתרוצץ במוחם הקודח של הרוכבים והמורכבות…

עם הרושם שהשאיר עלינו המקום, המשכנו לכיוון הר PALOMAR שם, בגובה של כ- 7000 רגל , ממוקם מצפה הכוכבים Palomar Observatory המרשים בגדלו. דשדשנו בתוך הערפל הכבד ששרר בדרך העולה. הרגשנו על בשרנו כל עלייה בגובה וכל ירידה בטמפרטורה. הדרך למצפה בהחלט מאתגרת כל אופנוען. כן, אפילו אני,"השחזתי" בסיבובים…את הרגלית!

מצפה הכוכבים אליו הגענו, הוא אחד משרשרת מצפי כוכבים של המכון הטכנולוגי בקליפורניה. מצויים בו 5 טלסקופים. התרשמנו במיוחד מגודלו של אחד מהטלסקופים המתנשא לגובה רב .
הטלסקופים של מצפה הכוכבים משולבים במגוון רחב של תוכניות מחקר אסטרונומי. המחקרים שנערכים בו, עיקרם במעקב אחרי אסטרואידים בסמוך לכדור הארץ עד הגלקסיות המרוחקות ביותר של היקום. הטלסקופים שבו תורמים להבנה שלנו את היקום.
נציג המקום, נתן לנו הסבר מרתק על מבנה הטלסקופ ותיפעולו. חלק מחבורת הרוכבים, הפגינו ידע נרחב בתחום, לתפארת מדינת ישראל !

בדרכנו למקום הלינה ב-Escondido, לא יכולנו לפסוח על ביקור במסיון נוסף; Mission San Antonio de Padua, מגדל הפעמון שבו, ממוקם בנפרד מן המבנה המרכזי, בשונה משאר 21 המסיונים שניבנו באותה תקופה (לא, לא היה לנו זמן לבקר בכולם….).
כמו האחרים, שימש המסיון להפצת הנצרות בקרב האינדיאנים שחיו בסביבה.

לעת ערב, הגענו למלון קטן ונחמד בעיר ESCONDIDO. טוב, מה נאכל? איפה נאכל? וכמו אצל יהודים טובים; 9 אנשים = 20 רעיונות .לאחר שכבר התחלנו לשמוע את רחשי הבטן של עצמנו ושל האחרים – הוחלט על מקום שימלא את תיבת התהודה שלנו וישקיט את הרעב.
היו לנו תכניות מרחיקות לכת לבלות אחרי הארוחה. תכניות לחוד ומציאות לחוד. כל אחד פרש לחדרו בשארית כוחותיו..

בוקר חדש הפציע. החזאים הבטיחו מזג אויר סביר – הבטחות, צריך לקיים לא ? אז זהו, שלא! מזג האויר היה בהחלט מאכזב – קריר, בלשון המעטה. ערפילים ואפילו טיפטוף קל!
לאחר היערכות  מתאימה, שמנו פעמינו לכיוון העיר ג'וליאן (Julian) הדרך מיוחדת הררית ומפותלת. על אחת כמה וכמה לאופנוענים. אי אפשר שלא לעצור להשקיף על הנוף, מבין הסגריר והקרעים בערפל. ולהוסיף עוד שכבות לבוש לאלו שכבר היינו עטופים בהן.

הגענו לג'וליאן, עיר שהפכה שם נרדף ל"פאי התפוחים משובח", יש אומרים; הטוב ביותר בעולם. העיר היתה מנומנמת למדי, עדיין עוטה פוך של ערפל. אה, רגע ! היום חל ה- EASTER "אללה איסטר"- מצאנ כי חלק מבתי הקפה והחנויות היה סגורים. בכל זאת, מצאנו מסעדה נחמדה וחמימה לפתיחת התיאבון. אגב, כשנכנסנו, הבנו מדוע הרחובות היו כמעט ריקים … רוב האנשים התקבצו באותה מסעדה.
אחרי שנכנסנו ראינו מבעד לחלונות, עוד קבוצות של אופנוענים "שעולות לרגל", מחפשות ארוחה חמה וקינוח פאי תפוחים עם גלידה קרה, שנראתה היה כמו הר על כיפתו המושלגת. האמת? תענוג לחיך. (חוץ מאשר – לא תאמינו; היו כאלה שהביאו איתם מצות בשקית מהבית…)

השעה כבר היתה 12:00, לפי שעון אמריקה – צהריים. כאשר יצאנו ל"רחובה הראשי" של העיר, נוכחנו לראות כי כמה מהמוכרים המאיישים את החנויות הקיצו משנתם. רכשנו כמה פריטים קטנים ומיוחדים, בהתחשב בכך שאנחנו על אופנוע ותא המטען נשאר בבית….

כאן היתה נקודת הפיצול. על פי התכנית המקורית, חלק מהמשתתפים חזרו הביתה בשל התחייבויות קודמות.

נותרנו 5 אנשים על 3 אופנועים. שמנו פעמינו מזרחה, לאיזור המדברי. מידי פעם, עצרנו בשולי הדרך. הפעם כדי להשיל מעלינו עוד אחת משכבות הבגדים ו/או להתפעל מקרוב ולצלם את מגוון הקקטוסים המיוחדים, שכיסו את הגבעות. הקקטוסים היו בשיא תיפארתם ותפרחתם. האיזור המדברי הזה: Anza-Borrego Desert State Park . ידוע בזכות ריבוי מעיינות המים החמימים ועתירי המינרלים שבו. המעיינות נובעים כתוצאה מתזוזות של השכבות המכסות את קרום כדור הארץ.

הנה הגענו! הגענו לאחד מן המעיינות, שיַד האדם הפכה אותו לבריכה מקורה, נקייה, עם שירותים צמודים ומתוחזקת להפליא. לא בִכדִי גובים כסף בכניסה לאתר.
ה"ריינג'ר" מציץ החוצה מבעד לחלון הקטן של הבוטקה שלו ואומר: "5$ בבקשה" – סביר נכון? לאחר חשבון פשוט, אני מושיט לבחור 25 $ . "לא", אומר הבחור ! "5$ לכול…כם יחד !" הסתכלנו אחד על השני בפליאה וכמו שאמרו חכמינו "כשנותנים לך – תיקח, כשמרביצים לך – תברח…".
ירדנו מהאופנועים, עלִינו על בגדי ים. האמת – למרות שהמקום מרוחק מן הציוויליזיציה, לא היינו שם לבד. חלק מהנוכחים היו שקועים במדיטציה, חלקם האחר, כמונו , סתם ביקשו להירגע במים החמימים.

כאשר יצאנו מן הבריכה לכיוון האופנועים שחנו מחוצה לה, כאילו דה……. לבושים ומסורקים, היינו כבר עסוקים במרדף אחר המעילים והצעיפים שלנו, שהיו פזורים בשטח; עבודת הרוח המדברית החזקה שנשבה שם.

לאחר הבילוי המרענן בבריכה/המעיין, המשכנו אל היעד הבא – העיר רמונה RAMONA.

המפגש עם כביש  8 היה "מסעיר", תרתי משמע. רוחות צד חזקות מאוד, טילטלו את האופנועים מצד לצד, כאילו היו עשויים מנייר! השליטה על האופנוע היתה קשה מאוד, לפעמים עד כדי כך, שכבר דמיינו את עצמינו מוטלים בשולי הכביש, במקרה הטוב, רחמנא ליצלן…
אפשר לומר בצניעות, שרדנו את 30 המיילים המאתגרים הללו.

כבר ערב. הגענו לפאתי העיר רמונה Ramona, למקום הלינה שלנו במלון שעיקר אורחיו הם אלו שבאו לשחק גולף .
כן ,כן , זה נכון: חלונות החדרים פונים לעבר מרחבי הדשא – מגרשי הגולף הירוקים של המלון – חוויה בפני עצמה.

את בוקרו של היום השלישי לטיול, תכננו לפתוח בביקור במוזיאון המקומי של רמונה. בשיחת טלפון למוזיאון, התברר שהוא פתוח לקהל רק בסופי שבוע! היות והיה זה יום שני בבוקר – חשבנו שפספסנו את הביקור בו. התמזל מזלנו והאשה הנחמדה שענתה לטלפון, הזמינה אותנו להגיע ולהיכנס. זכינו לסיור פרטי בין חדרי המוזיאון, שהוא בעצם בית ששימרו את חדריו ואת תכולתו. קיבלנו בהסברים מרתקים על החיים באותה תקופה. החפצים העתיקים והאותנטיים שראינו בו, הוסיפו רובד נוסף לחווייה.

משם, הכיוון הכללי היה הביתה.
כללי אמרנו? כן ! אז בדרך עצרנו וטיילנו גם בעיירה ציורית ומקסימה Idyllwild –  (מומלץ!)
לעת ערב, הגענו הביתה עייפים אך מרוצים.

דרור ועתליה

תודות ל:
עתליה רעייתי שותפתי, על עזרתה בתכנון הטיול ובאירגונו.
לאחיק, לרנדי ושמוליק, לאיריס וחזי, לאחים איתי ונועם – על שיתוף הפעולה והפירגון.

להתראות בטיולים הבאים

שלכם– דרור עינב

———————————————————————————————————————————————————————————–

עריכה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים, שמורות לדרוד ועתליה עינב

——————————————————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה