ציפורים חיות וכבשים מתות

אאוטבק שוקק בעלי חיים. עיירות של שני תושבים. ותאונה… של מישהו אחר.

 

הצג מפה גדולה יותר

בייקון וביצים עם ספל קפה ענק, היו ארוחת הבוקר שלי. לפני שנפרדתי לשלום מפָּאם, קיבלתי כמה הסברים על דרכי קיצור שאוכל לחצות איתן את חוות מליון הדונם, בתוכה נמצאת התחנה הזו – לכיוון התחנה הבאה שלי: בואליה Boulia. הג'י.פי.אס. שלי היה חסר ערך באיזורים כאלה ושָרטטי המפה שלקחתי איתי, לא ממש התכוונו לתת מענה לכל אלכסוני וקישקושי דרכי העפר שכל מיני ג'יפאים חרטו בנוף.
הרכיבה מבעד לשטחי המרעה העצומים המקיפים את אורוגאנדי, הייתה מהנה כשם שכל דרך עפר אמורה להיות. רובה היתה מהודקת ופרט לכמה מלכודות חול ואבק פה ושם, היא היתה די נוחה לאופנוע ולי. הבקר לאורך הדרך הוא עוד מכשול שעלי להזהר מפניו. הבקר כאן מיועד לבשר ולא לחלב וניתן בקלות לראות כמה הפרות כאן גדולות יחסית לפרות לחלב (…שבסופו של דבר מגיעות גם הן לצלחת).

בואליה, בירת מחוז-בואליה Shire of Boulia היתה כאמור היעד הבא שלי. די במבט חטוף על הסטטיסטיקה של בואליה, כדי להבין כמה גדול וריק חבל ארץ זה. גודלו של מחוז בואליה הוא כ- 61,000 קמ"ר (גודלה של ישראל הוא 22,451 קמ"ר…) והאוכלוסיה מונה שלוש קבוצות עיקריות: 20,000 כבשים. 75,000ראשי בקר ו 600 הומו סאפיאנס.

לאחר שהתמקמתי בפארק הקארוונים של בואליה, ניגשתי למרכז המידע המקומי בו מתקיים מופע "אורות המין מין", המהווה את האטרקציה המרכזית בעיירה ומנסה בעזרת מצגת מולטימדיה, לשפוך אור על התופעה הבלתי מוסברת. אורות ה"מין מין" היא נקודת אור קטנה ומוזרה המופיעה ונעלמת. מרחפת ונראה כאילו יש לה קיום ותכנות משל עצמה. זו חידה שמעולם לא פוענחה הגם שמדענים השקיעו הרבה מאמצים ויוקרה לנסות ולהבין אותה.
כשיצאתי למחרת בבוקר מבואליה, מצאתי עצמי חוצה משטחי מים על הדרך בכמה קטעים בעומק של עד חצי מטר. היו מקומות בהם המים נוקזו הצידה לתעלות שחפרו טרקטורים מקומיים. הרכיבה הייתה מדהימה. מספר הציפורים שהתעופפו לאורך הציר, היה עצום, בעיקר כי היתה זו שעת בוקר מוקדמת ורוב בעלי הכנף התעוררו מרעש האופנוע. כמות העיטים בשמים Wedge-tailed Eagles היתה תופעה ששמתי לב אליה כבר קודם לכן. מאחר והמדבר בעונה הזו זוכה לכמות מבורכת של גשמים, הוא מלא בעלי חיים רבים המתרוצצים בו ולכן זו עונת ציד פורה מאד לדורסים הדואים ממעל. הם חגים ברקיע במעגלים גדולים ובקבוצות עצומות וחמושים ביכולת ראיה יוצאת דופן, סורקים בקפדנות את פני הקרע. לפתע, אחד העיטים נפל כאבן מהשמים בכיוון בו התקדמתי. הוא הכה בקבוצת שיחים בשול הדרך כ-50 מ' לפני והמריא שוב כשהוא אוחז בצפירניו ארנבת קטנה.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=H5atVb3iQuc>]

בכל מקום בו הדרך היתה יבשה. נחו קבוצות של נחשים בנסיון לספוג מעט מחום שמש הבוקר. כל הסצנה נראתה לקוחה מאיזו סרט של הנשיונאל ג'יאוגרפיק. המצב השתפר כשלהקה של קנגרו'ס החלו ללות אותי בצד הדרך ולהקה של ציפורי אמו חצתה את הנתיב ודהרה הרחק ושמאלה כשהתקרבתי רכוב על החיה המוזרה שעושה המון רעש ונעה במהירות לעברה.
אווזי בר, Bustards, Corellas, Galahs בשלל צבעים. שקנאים וסוגי ציפורים רבים נוספים – שלא ממש ידעתי להגדיר – עפו ודאו סביב. בעודי חוצה את חבל הארץ שלהם בצינת הבוקר.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=3AyZjoNNlWo>]

לבי צהל בשמחה כשעברתי במשך כמה שעות בתוך החווייה האישית והפרטית כל כך, עד שהבחנתי במגדל עָשֶן על קו האופק. חשבתי שאין מדובר ביותר מסופת חול אי-שם במרחקים ובתחילה לא ממש שמתי לב לעניין, אך עמוד האבק הלך והתקרב הלך וגדל. עצרתי את האופנוע. הרמתי את המשקף והבנתי כי מדובר במשאית הנעה לקראתי. אחת מרכבות הדרך הענקיות – כמו אלו שראיתי לא אחת על כבישים סלולים – חוצה עכשיו קטע מדברי לא סלול ונידח. וממש כמו בכבישים הסלולים, אינן עוצרות לשום דבר. ענן האבק התקרב עוד ועוד וכאשר המשאית חלפה על פני בכל עוצמת 4 קרונותיה, התכווצתי לתוכי בנסיון להגן על עצמי ממשב האבק והחצץ שירו לעברי הגלגלים האימתנים.

כאשר משאית כזו חולפת על פניך, זו חווייה שדורכת את כל החושים. הגוף מרגיש את האדמה רועדת בעוצמה – מפאת עומס ומשקל המשאית, כל גופך מתכסה באבק אדום, אזניך מנסות להתגבר על שאגת הרעש הנורא ונחירך חשים בריח הברזל שבאבק. אם אין רוחות האובך נשאר באויר כ 5 דקות תמימות בהן אינך רואה דבר סביבך ונאלץ להמתין. ומי מסוגל להחזיק נשימתו חמש דקות…

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=8UyKiegES8s>]

הדרך הישירה לבירדסוויל Birdsville הייתה מוצפת עדיין וכל השלטים לאורכה זעקו "חסום לתנועה" ו "השתמשו במעקף" העיקוף הוסיף למרחק כ 70 ק"מ. אך אני הגעתי לבירדסוויל ביום שישי אחר הצהריים, ממש בזמן כדי לחגוג קבלת שבת בפאב המפורסם של בירדסוויל.
בירדסוויל ידועה באירוע השנתי האגדתי שלה "מירוץ בירדסוויל" Birdsville Races (מירוץ סוסים) המתקיימים בספטמבר בתמיכה ברופאים המעופפים המלכותיים מאז 1882.
בימי המירוץ,  שדה התעופה של העיירה (בה גרים בין 80 ל 120 איש בד"כ) הופך לשדה התעופה הפעיל ביותר באוסטרליה כולה והאוכלוסיה קופצת ל 10,000 למשך שבוע אחד…

בירדסוויל ממוקמת על גדת נהר דיאמנטיה Diamantina בין חולות מדבר סימפסון ובין מצוקי "סטראוטס סטוני דזרט" Sturts Stony Desert האיזור טעון במשמעות היסטורית לאוסטרליה. החל בנקודות כינוס לבני האבוריג'ינים והמשך במתיישבים האירופאיים שהגיעו לכאן בשנות 1870 המאוחרות. הפאב המקומי מאד מפורסם בזכות עצמו. וכשפוסעים פנימה, קשה מאד להתאפס לנוכח מאות צילומי המזכרת המציצים מכל פינה וקיר. קיר אחד יוחד לזכרם של מייסדי ובעלי הפאב המנוחים. הוא ניצב מאחורי הדלפק. ולזכר כל אחד מהנפטרים, תלוי כובעו עליו טבוע שמו. הסיבה למיקום הכובעים: כך הם יכולים עדיין להביט בפניהם של אורחי הפאב.

התאהבתי בעיירה איך שבאתי בשעריה. באחד הבתים בדרך לפאב, היה ילד קטן ששיחק ונופף לי לשלום. החזרתי לו ניפנוף שלום. זה הזכיר לי שוב את הספר "זן ואומנות אחזקת האופנוע":
"כבישים מועטי תנועה מעניקים הן הנאה והן בטחון רב יותר. כבישים שאין בהם מלונועים וכבישי פרסומת הם עדיפים. כבישים שבהם חורשות ואפרים, מטעים וכרי-דשא, נוגעים-לא-נוגעים בכתפך. הילדים מנופפים לשלום בחלופך על פניהם. מקומות שבהם אנשים מביטים מן המרפסת לראות מי עובר. מקום שם התשובה שאתה מקבל, כאשר אתה עוצר לשאול על דבר כיוונים או מידע כל שהוא, היא ארוכה מכפי שציפית ולא קצרה מזו שרצית. מקום שם האנשים שואלים אותך מאין ולאן…" (נלקח מהמהדורה העברית)
זה סוג העיירה שבירדסוויל נתפסת בעיני. לזמן, כאן כמו בכל מקום באאוטבק יש את הקצב שלו. ולאנשים החיים כאן, יש קצב כל כך שונה של חיים. נשארתי בבירדסוויל 3 לילות מה שאיפשר לי להכיר טוב יותר את המקומיים. לאכול את "עוגת הגמל" הידועה במאפייה מקומית. ובנוסף, המבורגר עצום הנקרא "ביג רד" על שם דיונות החול האדום העצומות המאפיינות מדבר סימפסון. וגם ביקרתי במוזיאון העבודה של בירדסוויל. שמייצג באופן מקורי את ההיסטוריה של אוסטרליה.

פגשתי שני חבר'ה שבנו את הבאגי הפרטית שלהם, כדי לקחת חלק ב"מירוץ פינק" “Finke Race”  ונראו מרוצים למדי מפרי עמלם. הם השקיעו הרבה זמן וכסף בבאגי הזו שאמורה לקחת חלק במירוץ ארגסיבי למדי (מירוץ פינק החל בשנת 1976 והוא מירוץ שטח – הלוך וחזור, במסלולים בעלי איפיוני קושי שונים העוברים במדבר בין אליס ספרינגס, לקהילה הקטנה אפטולה (פינק). המירוץ חוצה את נהר הפינק הנחשב לנהר העתיק בעולם (!)

כאשר עזבתי את בירדסוויל מזרחה לכיוון ווינדורה Windorah שמתי לב שוב לנוכחות העיטים הדואים מעל לטרמיקות שעלו מהמדבר. בכל פעם בה עצרתי – אני יכול להשבע – שהם הנמיכו טוס וחקרו אותי במבטם, בנסיון להבין מה לעזאזל עושה כזה רעש באמצע ממלכת השומקום שלהם.

[youtube url=http://www.youtube.com/watch?v=IBl3IJv1x3g>]

לאחר שביליתי לילה קר מאד בוינדורה עמדו לפני 450 ק"מ בואכה ט'ארגומינדה Thargomindah. הדרך הייתה כבר טובה בהרבה. הרכיבה היתה על נתיב סלול אחד שהיה עלי לזוז הצידה בכל פעם שהגיעה מכונית מולי. הנוף סביב היה עשב נמוך ועדרי בקר שרעו נראו בכל מקום. מדי פעם הופיעה להקת קנגרו'ס שקיפצו סביב וציפורי אמו פרצו בריצה עם השמע שאגת המנוע שהחרידה אותן מסוג של שלווה מדברית. פגרי חיות רבים על הדרך. נזכרתי לשים לב גם אליהם, לאחר שחלפתי בסמוך לפגר חזיר אימתני שפגיעה בו יכולה היתה להעיף אותי לארח לו לחברה בעולם הבא.
למרבה הצער היתה זו הפעם הראשונה בה הרגתי בעל חיים. כל כך נזהרתי לא לגרום לזה לקרות לאורך כל המסע שלי. הקפדתי אפילו לעקוף נחשים שהתחממו על אם הדרך. אך היום פגעתי בציפור, שכל כך נחרדה מרעש המנוע שהיא טסה שירות למגן היד כשהייתי על 100 קמ"ש בערך. ראיתי במראה כי היא נפלה על הדרך מאחורי ומייד הרגשתי צער עצום על כך.
התכנית שלי להפסקת הצהריים, היה הפאב בטומפיין Toompine הנקרא גם "הפאב ללא עיירה". חברת "קוב ושות'" השתמשו במקום הזה כתחנת עצירה ושירות לכרכרותיהם. כל שנשאר מימי החלוצים האלה בטומפיין (שנוסד ב-1893) היא אוכלוסיה של… 2 תושבים.
כ 5 ק"מ לפני שהגעתי לטומפיין הדרך פנתה באופן חד וכשעברתי את הפניה, ראיתי משאית דו קומתית שוכבת על צידה. עצרתי לצידה וכשכיביתי את המנוע ושלפתי את אטמי האוזניים, האויר התמלא בפעייה צרחנית של כבשים סובלות. רצתי לכיוון תא הנהג חשבתי שאולי הוא נזרק החוצה מהקבינה, אך פרט לכבשים ששכבו מתות או פצועות סביב לא ראיתי שום נהג.

בעודי מנסה להעריך את המצב ולנסות להבין מה קורה כאן, עצר במקום טנדר ובו 2 בוקרים מאחת החוות באיזור והם עזרו לי לחפש את נהג המשאית. כעבור כמה דקות, הם ביקשו שאקפוץ על האופנוע שלי ואסע לפאב בטומפיין עוד 3 ק"מ. ואודיע לבעל הפאב כי קרתה כאן תאונה. זה המקום היחיד במאות קילומטרים בו ניתן למצוא טלפון. קפצתי על האופנוע וכאשר הגעתי לפאב, מצאתי את נהג המשאית שם, עדיין נרגש ורועד אך כבר עם השפופרת ביד מול בעלי חברת ההובלה.
הצטרפתי לנהג ולעוד כמה בוקרים וחזרנו למשאית ההפוכה. שם הוציא אחד מהם רובה, צעד מכבשה פצועה אחת למשנתה והמית אותה ביריה אחת בראשה. זה היה הדבר היחיד שניתן היה לעשות כדי לעצור את סבלן של החיות האומללות. בעוד אלה שנותרו בריאות קובצו במכלאה סמוכה.

סיימנו את האירוע בפאב כשעה מאוחר יותר. משוחחים על התאונה ועל הנהג והחיות האומללות (שהיו בדרכן אל בית המטבחיים ויחד עם זאת היה מזעזע לראות אותן זועקות בסבלן).
לאחר שציננתי את המצב בעזרת כמה בירות, המשכתי לכיוון ט'ארגומינדה ונכנסתי לפארק קראוונים. ואז החל לרדת גשם. שכרתי צריף ללילה והתכוננתי להרפתקת יום המחרת; רכיבה על "מסלול הדואולינג" לכיוון האנגרפורד. קיוותי שהגשם יפסיק. כי אני שונא לרכוב בעל דרכי עפר כשסביב רטוב.

להתראות. ZAC.

———————————————————————————————————————————————-

תרגם וערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לצחי.

———————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

צחי – עוד חבר מהיבשת שאפשר לרכוב בה לנצח.

על סיבוב מעורר חשק שעשה בטזמניה.

שלום. מסידני אוסטרליה.

אני חי באוסטרליה ב- 9 השנים האחרונות. רוכב על אופנועים מאז גיל 16, לפני 22 שנה. במשך 5 שנים היה בבעלותי BMW GS650 Dakar ואיתו חרשתי את מדינת ניו-סאות'-וויילס. זה שנתיים מאז שדרגתי ל- 800GS, הרחבתי את טווח מסעותי מעל לרדיוס של 1000 ק"מ. אחד המסלולים החביבים עלי, הוא לאורך החוף הדרומי (דרומה מסידני), חבל ארץ המצטיין בנוף גבעי והרבה חוות של יצרני חלב. רכבתי בהרי האלפים האוסטרלים (כ- 5 שעות מסידני), שהם חלק מהפארק הלאומי המדהים Kosciuszko. יופיים של הפארקים הלאומיים כאן, בא לידי ביטוי בכמות חיות הבר שאתה פוגש בהם – ברוב המקרים קנגרו ווומבאטס wombats אך בכמה מקומות, כמו בסנואי מאונטנס Snowy mountains ראיתי סוסי בר, אמו (היען האוסטרלי), נחשים מכל הסוגים ועוד הרבה בע"ח. כמה שזה נשמע מרתק, הדבר יכול להיות מסוכן מאד ורוב הרוכבים (השפויים) לא יחשבו אי פעם לרכוב בשעות הזריחה/דמדומים אלא אם הדבר הכרחי.

להלן החוויות המרגשות ממסע האופנועים שלי באי טזמניה הקסום, הממוקם דרומית לאוסטרליה העיקרית, משובץ הנופים, העיירות הציוריות וההיכרות האישית עם הטבע.

טסמניה, הקטנה במדינות אוסטרליה (והאי ה – 26 בגודלו בעולם) משכה את תשומת ליבי כבר זמן רב.
שבועיים חופש בתקופת החגים (Christmas / New Year) סומנו על לוח השנה ותכנון המסלול החל.
כבר בשלב ההכנות, שכללו גלישה בכמה אתרים ופורומים של רוכבי אופנועים, גברה אצלי ההרגשה שהטיול הזה יהיה חוויה אחרת.

חברים בדרך למעבורת

כיוון שהמעבורת היחידה לטזמניה יוצאת ממלבורן (זו שמסידני בוטלה לפני כמה שנים) ניצלתי את ההזדמנות לרכוב מסידני למלבורן דרך החוף – מסלול שאני אוהב במיוחד.

התכנון היה לרכוב דרומה מסידני ל Mollymook ולבלות יומיים עם חברים. משם, להמשיך לאורך החוף, ולהגיע למלבורן, לבלות עוד יומיים עם חברים. לבסוף, לתפוס את המעבורת ל Devonport ולרכב בטסמניה 6 ימים, שיכללו לינה באוהלים ורכיבת שטח.

יצאתי מסידני בבוקר יום ראשון והגעתי ל Mollymook כעבור כ- 3.5 שעות רכיבה. זו עיירת נופש ציורית השוכנת לאורך חוף לבן שלא נגמר, ובתים קטנים להשכרה נמצאים בכל פינה.
לאחר שתי לילות המשכתי דרומה לאורך החוף, בדרך מרוצפת שדות ירוקים העוברת רובה ככולה בפארקים לאומיים שנמתחים לאורך מאות קילומטרים, דוגמת ה Yambulla State Forest.

את הלילה באמצע הדרך למלבורן העברתי בקמפינג בסיסי ביותר על החוף הדרומי ב-Cape Conran.
למחרת, כשהתגלגתי למרכז מלבורן, מד החום הראה 39 מעלות (בצל), אבל הבירה הצוננת בפאב יחד עם רפי השכיחו את החום דיי מהר.

אחרי יומיים נעימים במלבורן, בה גרתי בעבר, עליתי בערב על המעבורת יחד עם שני חברים שהצטרפו ברגע האחרון- דויד עם ה Yamaha XT 650, אותו קנה רק יום קודם מבחור במלבורן ואריק שהצטרף עם רכב ליווי בעל הנעה כפולה הערוך היטב לרכיבת השטח שציפתה לנו. האופנועים נקשרו בזריזות ברצועות מחוברות לבסיס המעבורת ויצאנו לדרך.

משמאל לימין: ימאהה דוד אריק ב.מ.וו. ועבדכם. ברקע רכב הליווי.

נופים עוצרי נשימה וכבישים שנוצרו לשני גלגלים

לאחר 12 שעות (לא נעימות במיוחד) בחציית מיצרי ה – BASS ירדנו מהמעבורת ב Devonport ורכבנו דרומה לעבר Mt. Cradle. הנוף היה מעורר לאחר לילה של שינה טרופה. גווני הירוק, שכמותם ראיתי כבר בניו-זילנד (וגם באזורים מסוימים בצ'ילה) תמיד מפליאים אותי מחדש. Mt. Cradle שוכן למרגלות אגם קטן והמראה עוצר נשימה. אחרי שעה ארוכה של מתיחת רגליים המשכנו ברכיבה לכוון החוף הצפון מערבי.

המעבורת עוזבת את מלבורן דרומה

גם הרכיבה לכוון Stanley היתה מדהימה. העייפות חלפה כלא היתה בזמן שרכבנו בתוך יערות, על גדות אגמים וחצינו נהרות. הכבישים באיכות משובחת ולעיתים נראה שהסיבובים תוכננו ונסללו על ידי רוכבי אופנוע.

קשה להסביר את הרגשת הרכיבה למי שלא התנסה בה. אין "התעסקות" עם הרדיו או המזגן ומתמקדים רק בהנעת המכונה קדימה. לא יכולתי שלא להיזכר בספרו של רוברט מ. פירסיג, "זן ואומנות אחזקת האופנוע":
"בנסיעה על אופנוע רואה אתה דברים בצורה שונה לגמרי משניתן לראותם בכל דרך אחרת. כשאתה במכונית, מצוי אתה כל הזמן בתוך תא, ומאחר שאתה מורגל בכך, אינך תופס שמה שרואה אתה מבעד לשמשה אינו אלא עוד ממראותיה של הטלוויזיה. אתה צופה פסיבי, בעוד הכל נע מולך בחדגוניות, כשהוא נתון במסגרת. בנסיעה על אופנוע נעלמת המסגרת. אתה נמצא במגע הדוק עם הכל. אתה ב-ת-ו-ך המתרחש, ולא עוד צופה בו בלבד; ותחושת הנוכחות היא מהממת".

את הלילה העברנו בעיירה הקטנה Stanley הנמצאת לחופו של חצי אי קטן הנמתח צפונה. למחרת רכבנו לחוף המערבי של טסמניה, המאופיין במיעוט אוכלוסיה, נופים פראיים והרבה בעלי חיים. יצאנו לכיוון Arthur River שהיא נקודת ההתחלה ל-Western Explorer – מסלול הנחשב לאחד היפים והמומלצים לרכיבה. נתיבו מחבר בין הצפון והדרום של ה Takrine – אחד האזורים הגדולים היחידים בעולם של יערות גשם ממוזגים. למרות היותה של הדרך לא סלולה (עדיין), גם רכבים ללא הנעה כפולה יכולים לעבור בה. בחלק הצפוני של המסלול מצויות כמה עיירות דייגים קטנות כגון Couta Rocks. הדרך ל Corinna אינה ארוכה (כ- 110ק"מ לא סלולים) אבל כדי להינות מהנוף המרשים, השקט הרועם (כשמכבים מנוע) והצמחיה שמשתנה ללא הכר, נסענו לאט והרבנו בעצירות.

ל- Corinna הגענו בשעות אחר הצהרים המאוחרות והאוהלים נפתחו באתר הקמפינג הקטן על גדות ה- Pieman River. בארוחת הערב החלפנו חוייות רכיבה. למחרת יצאנו לשייט הקאייקים בנהר – חוויה בלתי רגילה ומומלצת בחום. הנהר עובר בתוך יערות גשם וניתן לרדת במקומות מסומנים אל הגדה ולצעוד בתוך היער למפלי מים נסתרים.

לאחר שחזרנו, העמסנו את הציוד על האופנועים, עלינו על המעבורת הקטנה שחוצה את הנהר והמשכנו לכיוון אגם St. Clair, שנמצא במרכז טסמניה. גם הדרך הזו משובצת בנופים עוצרי נשימה ומלאה בנהרות אגמים ומפלים.
את הלילה, שהיה הקר ביותר בכל שהותנו (4 מעלות בלבד) העברנו שוב בקמפינג על גדות אגם. היה זה לילה בהיר והירח האיר את האגם וההרים. את ארוחת הערב חלקנו עם כמה חיות כיס שהתקרבו ללא חשש.

חיוך ממלא את הקסדה

למחרת רכבנו לכיוון עיר הבירה Hobart.
כיוון שמטרת הטיול היתה להנות מהטבע, הוחלט פה אחד (שלי) לא להתעכב בעיר ולהמשיך לכיוון חצי האי הטסמני (Tasman Peninsula) ולהעביר שם את הלילה. הגענו ל Nubeena לקראת חשיכה וכשהאוהלים הוקמו על החוף בפארק הקראוונים המקומי הרגשנו את העייפות המצטברת.

למחרת, אחרי רכיבה קצרה הגענו אל פארק השדים הטסמנים (Tasmanian Devils Park). חיות אלו נמצאות בסכנת הכחדה ממשית בעקבות מחלת סרטן החך המועברת מאחד לשני במגע בלבד. חמשת השדים שבפארק נקיים מהמחלה והמטרה היא לנסות ולהרבותם.

את הדרך צפונה, במעלה החוף המזרחי עשינו ברכיבת שטח לאחר שמצאנו כמה שבילי עפר שלקחו אותנו בין שדות ירוקים לכוון Coles Bay.

את הלילה החמישי והאחרון באי הטסמני העברנו ב- Iluka. למחרת יצאנו להליכה קצרה ב-Wine Glass Bay שבתוך הפארק הלאומי Freycinet. את הפארק מייחדים סלעי גרניט עצומים המכילים Feldspar – סוג של סיליקה מתכתית ורודה, שצבעה מעצים את יופיו של האזור. המפרץ עצמו נראה כיצירה מדהימה של הטבע בשילוב הוורוד של סלעי הגרניט, הצמחיה הירוקה וגווני כחול\טורקיז של המים.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה