המעבר מפנמה לקולומביה

המאירה פנים לרוכבי אופנוע

הנה זה חוזר- לירן ממשיך להפליא בצילומים וסיפור דרך נהדר – הקטע לקוח מהבלוג השוקק מידע שלו – כאן – תיהנו!

הערה:הפוסט על קולומביה יחולק לשני פרקים לפחות,היות וצילמתי וחוויתי כל כך הרבה וברצוני לשתפכם במקסימום מהחוויה ולכן פשוט קשה להכניס הכל בפרק אחד אז סליחה מראש.

לאחר שסיימנו להעמיס את האופנועים חזרנו אל הטרמינל החתמנו דרכונים ועלינו למעבורת הענקית הזאת קפצתי לראות שהקרנף קשור ועגון לרצפה כמו שצריך,מיגל ואני ניגשנו לקבלה שנראית כמו קבלה במלון איכותי,קיבלנו מפתחות לחדר ובשעה 19:30 יצאנו אל הדרך,ביי ביי צפון ומרכז אמריקה אני מפליג ליבשת חדשה בה עדיין לא ביקרתי וגם לך פנמה שלום ולא להתראות ארץ הניירת והביורוקרטיה המיותרת.
הלכתי אל החדר יחד עם מיגל(ספרדי)החדר כל כך קטנטן שאפילו אי אפשר להסתובב,הלכת למקלחת- תחזור ברוורס,ההפלגה ארוכה ותימשך כ 20 שעות ולכן החלטתי לשטוף את המגפיים בעיקר בחלק הפנימי שלהם כך שעד מחר שנגיע לקולומביה הן תתייבשנה,המעבורת שייכת לחברה איטלקית ולכן הצוות על המעבורת מאיטליה וכך גם המסעדה ושמעתי עליה דברים טובים אז הגיע הזמן להעמיד במבחן הטעימות את הפיצה האיטלקית מול הפיצה מבליז,כן אותה הפיצה שנתנה לי סטירה והחזירה אותי אחורה בזמן לפחות ב 25 שנה אל עבר ילדותי,הלכתי למסעדה עם מיגל ובמסעדה פגשתי שוב את מישל(צרפתי) ישבנו ופטפטנו והזמנו כל אחד פיצה,הביס הראשון שהוא הביס המשמעותי בעיניי והוא זה שקובע האם הפיצה מנצחת או לא היות והנגיסה הראשונה בפיצה בבליז היא זו שנתנה לי את הסטירה,לאחר כרבע שעה הגיעה הפיצה הריח שעולה ממנה נהדר וגם צורתה מראה שהכינו אותה באופן ידני,חתכתי חתיכה והתכוננתי למבחן הטעימה,נגסתי נגיסה ממשולש הפיצה שהחזקתי בידי וואוו פשוט טעים,חיכיתי לסטירה שתחזיר אותי אחורה בזמן וגם אם לא 25 שנה אז לפחות כמה חודשים אל אותה הפיצה בבליז,אך משום מה לא חזרתי בזמן לשום מקום אלא נשארתי כאן בהווה במסעדה איטלקית על "מעבורת הרפאים",אחזור ואומר שהפיצה הייתה טעימה אך לא נפלתי מהכיסא,לאחר שסיימנו לאכול מישל שאל אותי עם מי אני רוכב אמרתי לו שעד עכשיו הייתי לבד כל הדרך ושלשום רכבתי עם מיגל כל היום(אמנם רק בפנמה סיטי) ואפילו לקחנו חדר ביחד אז אולי אמשיך עם מיגל דרומה עדיין לא דיברנו על זה,ישבתי עוד קצת במסעדה ופגשתי עוד ועוד תיירים, אחד מהם תייר מהולנד עם פנס בעין,שאלתי אותו מה קרה לפנים שלך?והוא סיפר לי שהוא הותקף ונשדד בעיירת החוף סן חואן דל סור שבניקרגואה,לאחר שחזר ממסיבה בה הוא שתה קצת הוא החליט ללכת אל הכספומט ושלושה שודדים כנראה עקבו אחריו ותקפו אותו,הם הכריחו אותו להוציא סכום גדול ממה שהוא התכוון למשוך מהכספומט,בדיעבד הוא מודה בטעות ואמר "נהגתי בטיפשות ולכן זה מגיע לי",אמרתי לו ששמעתי על עוד המון מקרים שכאלו ספציפית בעיר הנ"ל ושלא אהבתי את המקומיים בניקרגואה,לאחר כשעתיים חזרתי אל החדר עייף מיום ארוך של ביורוקרטיה,מיגל כבר הלך לישון ולכן השתדלתי לשמור על שקט,התקלחתי והלכתי לישון.

בבוקר לאחר שהתעוררתי חזרתי למסעדה ושתיתי קפה,לאחר מכן לקחתי איתי את המגפיים שעדיין לא התייבשו ויצאתי לסיפון ליהנות מהשמש והרוח,במהלך היום שאלתי את מיגל מה התכניות שלו להמשך הדרך?האם יש לו המלצה על מלון בקרטחנה אליה אנחנו נגיע בערב? וכו' על כל השאלות הוא ענה "נראה" או "לא יודע" או "אני מעדיף לצאת כל יום ב 5 לפנות בוקר ולנסוע עד הצהריים" וכו' ולכן הבנתי ממנו שהוא לא כל כך מעוניין לרכב ביחד,לא רוצה לא צריך,אחה"צ הגענו לקרטחנה שבקולומביה נאמר לנו להמתין במסעדה עד שנקבל אישור מהרשויות,כעבור כ 40 דקות דלת המעבורת נפתחה ומיד נכנס בחור מרשויות ההגירה ואמר לכולם לצאת ולחנות לצד המעבורת,יצאנו מהמעבורת וגלגלי הקרנף נגעו לראשונה באדמת יבשת דרום אמריקה האושר נראה על פני כולם וכך גם אני כל כך שמחתי שסוף סוף הגעתי לדרום אמריקה עליה שמעתי כל כך הרבה סיפורים,לאחר שכל האופנועים עזבו את המעבורת אותו הבחור מרשויות ההגירה ליווה את כולנו בתהליך החתמת הדרכונים ותהליך הכנסת האופנועים במכס,לא נדרשנו להציג צילומים של הרישיונות והדרכונים היות והבחור צילם בעצמו,לאחר שכולם סיימו את התהליך חזרנו אל האופנועים,פקידת מכס הגיעה ואימתה את הנתונים שברשותה,מספרי שילדה ומספרי רישוי וחתמה על הטופס,כמו כן כאשר הגענו תעודת ביטוח צד ג' שהיא חובה בקולומביה הייתה מוכנה עם כל פרטי האופנועים,נדרשנו לשלם 19 דולר עבור התעודה ושוחררנו לדרכינו,סה"כ כל התהליך לקח קצת יותר משעה,מיד הרגשתי את ההבדל בין פנמה לקולומביה הכל מסודר הכל מתוקתק פשוט חוויה,אני כבר אוהב את קולומביה,היות והבנתי שמיגל הספרדי אינו מעוניין להמשיך יחד שאלתי את מישל הצרפתי שהראה נכונות להמשיך יחד האם הוא רוצה שנרכב ביחד והוא אמר כמובן,הנענו את האופנועים ויצאנו מהנמל אל עבר העיר קרטחנה,כעבור כ 20 דקות מצאנו מלון נחמד במחיר סביר וחנינו בלובי של המלון,החלפנו בגדים ויצאנו להסתובב בעיר.

קרטחנה(Cartagena) או בשמה המלא קרטחנה דה אינדיאס היא עיר עתיקה ומיוחדת ביופייה שידעה מלחמות רבות עקב מיקומה האסטרטגי,אהבתי במיוחד את העיר העתיקה ורחובותיה הצרים,מבנים קולוניאליים צבועים במבחר צבעים,הרחובות די נקיים והאנשים פשוט יפים ונחמדים,כל רחובות העיר מקושטים בנורות צבעוניות היות וחג המולד מתקרב ובא,מישל ואני התיישבנו במסעדה מקומית והיינו התיירים היחידים במקום,לאחר שסיימנו לאכול המשכנו להסתובב בעיר ופתאום אני שומע שוב "לירן!!"אני מסתובב ואת מי אני רואה מולי?כן,מי אם לא את כריס ולורי,תוך כדי שאנחנו מתחבקים אני אומר להם "ראיתם מה זה?אמרתי לכם שניפגש שוב" הכרתי להם את מישל דיברנו כחצי שעה בה הם סיפרו לנו על הפלגתם באוניית המפרש שהגיע לקרטחנה באותו היום והאופנועים עדיין על האוניה ורק מחר ישוחררו מהמכס,נפרדנו במשפט הרגיל הם אמרו "אנחנו ממהרים דרומה ולכן אולי לא נפגש שוב" ואני אמרתי להם"נפגש בהמשך הדרך",מישל ואני המשכנו להסתובב בעיר ושוב אני שומע "לירן!!"נו מי זה הפעם?אה סילביאנה ופיליפה הזוג הצ'יליאני שחי בארה"ב ופגשתי בתחנת הדלק בבוקטה שבפנמה,"מנשמע חברים?"ישר פיליפה אמר לי ולמישל "בואו שבו ותשתו איתנו בירה", אמרתי "יאלה סבבה" סביב השולחן הענק ישבו כ 10 רוכבים מתוכם 3 זוגות ושתו בירה כולם הגיעו היום באוניית המפרש,על האוניה היו 17 אופנועים כולם בדרך דרומה,הם סיפרו לי על ההפלגה,5 ימים בים כאשר הם עצרו וביקרו בכמה איים בים הקריבי בצד הפנמי,הם אכלו ושתו כיד המלך על האוניה,"וואוו נשמע מגניב נשמע שעשיתם חיים משוגעים"אני אומר ואז התחילו הסיפורים על מחלות הים בהם הם הקיאו את נשמתם,הצריבה מהשמש היות והם שהו רב הזמן על הסיפון וכו'.
מצד אחד קינאתי בהם קצת היות והם ביקרו באיים מצד שני ראיתי קצת יותר מהם במרכז אמריקה במיוחד בחלקה הדרומי,היות והם מיהרו להגיע לאוניה בזמן כי הם קנו כרטיסים 6 חודשים מראש,התנחמתי בכך שזמן ההפלגה לקח להם פי 5 מאשר לי וגם עלתה פי 3 ואת האופנועים הם העמיסו בעזרת חבלים ומנוף, כאשר לחלק מהם נגרם נזק מינורי בעת ההרמה,אז כמו בכל דבר יש פלוסים ויש מינוסים,לאחר שסיימנו לשתות כמה בירות חזרנו למלון,ישבנו במרפסת ובעל המלון אמר "הקפה על חשבון הבית,תרגישו חופשי לשתות כמה שאתם רוצים" אז שתינו כמה כוסות של קפה קולומביאני משובח ולאחר כשעה קבענו לשעה 8:30 בבוקר והלכנו לישון.
בבוקר בשעה שקבענו מישל ואני יצאנו לאכול ארוחת בוקר,משם המשכנו לראות את אחד מהאתרים ההיסטוריים בעיר שהוא מבצר סן פיליפה,המבצר הוקם בשנת 1639 ובנייתו הושלמה לאחר 150 שנה בשנת 1789 כצורך הגנה על תושבי העיר ונתיבי התחבורה וכמו כל מבצר אחר הוא מוקם בנקודה אסטרטגית גבוהה שחולשת על העיר והכניסות אליה,שילמנו כניסה והסתובבנו כשעתיים במבצר המרשים הזה,בתוך המבצר יכולנו לראות רשת מעברים נסתרים העוברים בעומקו של המבצר,כמו כן עשרות תותחים עתיקים שנפרשו בראש המבצר,פשוט נפלא.

בהמשך כל אותו היום המשכנו להסתובב בעיר היפה הזאת,בחלק מהרחובות ראינו קירות שמעוטרים בגרפיטי מקצועי ממש אומנות רחוב עם ציורים מרשימים באיכות מעולה ולא הגרפיטי המכוער שאנחנו מכירים,לקראת ערב חזרנו אל המלון עייפים ותשושים אך עם מקבץ ענק של תמונות נפלאות,שתינו שוב קפה במרפסת והלכנו לישון מחר אנחנו ממשיכים דרומה.למחרת בבוקר בשעה 8:30 בדיוק לאחר שאכלנו כל אחד 2 אמפנדות ושתינו קפה יצאנו לדרך,הכביש עבר בין הרים וכפרים קטנים לפעמים כל כך קטנים שפשוט אי אפשר לקרוא לזה כפר,הנוף הירוק המשיך להרהיב ביופיו הטרופי,טיפסנו בהרים,ירדנו אל הגיאיות,לאחר מכן טיפסנו שוב הפעם העליה הייתה ארוכה ונמשכה לאורך זמן המשאיות נעות לאט מאוד ובקושי מצליחות לעלות את העליות האלו,כל משאית שכזו מוציאה עננים של פיח שנראים מרחוק,המשכנו לטפס עד לגובה 2,827 מטרים כן קצת יותר מגובהו של הר החרמון,הדרך מפותלת עם קצת ערפל ואפילו קריר,נחמד אני מת על זה,הכבישים בקולומביה בנויים ככה שרב הזמן אתה מוצא את עצמך עולה עליות בהרים או יורד בירידות ולאורך רב היום הכבישים מפותלים וסלולים ברובם ברמה טובה פלוס,לקראת צהריים עצרנו לאכול במסעדת דרכים,שוב הרבצתי מנת בשרית ואפילו גבינות מקומיות שמכינים במחלבה שליד המסעדה,בעל הבית הציע לנו לטעום מהן ואח"כ גם חייב אותנו בחשבון על הטעימות,נו לכו תבינו את זה,את האמת הפעם לא היה לי כוח להתווכח וגם ככה הארוחה הייתה זולה אז שילמנו והמשכנו דרומה,שוב בדרך נראים מכל עבר מפלי מים לכל כיוון שאפנה את ראשי אראה מפל מים כלשהו לפעמים מפלים קטנים ולפעמים מפלים גבוהים ושוצפים,המקומיים מנצלים את המים הרבים כדי לשטוף את רכבם,לאורך הכביש נראו זרנוקי מים המתיזים את מימיהם גבוה לשמים,המקומיים פשוט ניתבו את זרם הנחלים אל תוך צינורות השקיה והמים ניתזים באוויר ללא צורך במשאבה כלשהי,ממשיכים בדרך וריחות מגוונים נישאים אל עבר אפי,ריח הצמחיה הרטובה מגשם או לחות,ריח הפרות,ריח העצים,ריח הסוסים,ריח הקפה וריח המסעדות פשוט נפלא,היו גם ריחות כמו משאיות מעשנות עשן דיזל שחור,קטנועים מעשנים עשן של דלק מעורבב בשמן(ריח אותו דווקא אני אוהב),חשוב לציין שבכבישי האגרה בקולומביה אופנועים פטורים מתשלום ובכל נקודת תשלום שכזו יש נתיב מיוחד לאופנועים בו אנו עוברים חופשי,ויוה קולומביה,מדי פעם אנחנו מגיעים לקטעי כביש שבשיפוץ והתנועה נעצרת,לפעמים לזמן ארוך של כ 45 דקות,

לקראת ערב הגענו למדג'ין(Medellín) ומצאנו במקרה גסטהאוס שבעליו יהודי גאה והוא אפילו יודע כמה מילים בעברית,החדר היחיד שפנוי הוא חדר בעל 3 מיטות ולכן מישל ואני החלטנו לקחת את החדר ביחד,אנחנו נשאר כאן כמה ימים אז ככה שזה יקל קצת על ההוצאות,החלפנו בגדים ויצאנו לחפש משהו לאכול,לאחר שאכלנו חזרנו למלון והתיישבנו לתכנן את הנתיב למחר,כאשר אנחנו יושבים לתכנן את הנתיב ליום שלמחרת אני שב וחוזר ואומר למישל,"צריך לקחת בחשבון הפתעות שכאלו כגון,מזג אוויר,תקלות, שיפוצים בכביש וכו' ולא לחשב על יבש" לעומת זאת מישל כל הזמן אומר לדוגמה "יש לנו 600 ק"מ ואנחנו רוכבים במהירות ממוצעת של 90 קמ"ש אז זה יקח לנו 7 שעות" בתור אחד שלא אוהב להתווכח אומר "סבבה נחיה ונראה בכל מקרה נכין תכנית מגירה" ומניסיון תכנית המגירה בדר"כ הופכת לתכנית היומית.

אתחיל ואומר שלמדג'ין אפשר לקרוא גם מדיין,מדג'ין היא עיר ענקית שנמצאת בגובה 1,500 מטר מעל פני הים,עיר זו נחשבת לעיר השנייה בגודלה בקולומביה ומתגוררים בה למעלה מ 2.5 מיליון תושבים,העיר הזאת מפותחת כל כך שאפילו יש בה מטרו(רכבת קלה)חשמלית שמגיעה לרוב אזורי העיר ואפשר למצוא בעיר הזו כל מה שתרצו,מדג'ין הייתה העיר בה גדל פבלו אסקובר אחד מסוחרי הסמים העשירים והאכזריים בהיסטוריה ובתחילת דרכו כינו אותו כ"רובין הוד" של קולומביה,הוא היה כל כך אכזר שעד היום אנשים מקבלים עור של ברווז כאשר הם שומעים את שמו למרות שהוא נהרג ע"י המשטרה לפני למעלה מ20 שנה,בעבר העיר נחשבה לאחת מהמסוכנות בעולם,אך כיום היא די בטוחה ואני הרגשתי בה בטוח מאוד.
טוב נמשיך בבוקר הלכתי למוסך ימאהה שנמצא כ 50 מטרים מהגסטהאוס ושאלתי האם אני יכול לבצע את הטיפול בעצמי במידה וארכוש את החלקים אצלם,נציג המכירות אמר לי כמובן אין בעיה צעדתי חזרה לגסטהאוס להביא את הקרנף,קניתי את כל החלקים הנחוצים לטיפול,היות והחלקים בקולומביה זולים ביחסית לשאר המדינות קניתי עוד כמה חלקים להמשך הדרך,לאחר מכן ביצעתי את הטיפול בחניית המוסך,כשסיימתי אמרתי תודה רבה,כמה תמונות עם החברה הנחמדים ,החזרתי את הקרנף אל החנייה בגסטהאוס,התקלחתי זריז ויצאנו להסתובב בעיר.
מישל חולם לראות את פסליו וציוריו של אמן קולומביאני מפורסם בשם פרננדו בוטרו שאוהב לצייר ולפסל את דמויותיו שמנות,לכן היעד הראשון שהלכנו לראות בעיר הוא כיכר בוטרו,כדי להגיע לשם נסענו במטרו,קנינו כרטיס כיוון אחד כי פה לא מוכרים כרטיסיות בעלות של קצת פחות מדולר,עם כרטיס אחד אפשר לנסוע הלוך וחזור בכל רחבי העיר בתנאי שנשארים בתחנה ולא יוצאים ממנה החוצה,הרכבת הגיעה בדיוק בזמן ונסענו בה כ 10 דקות עד שהגענו לתחנה שקרובה לכיכר,הייתם צריכים לראות את ההתרגשות שאחזה במישל,למרות השפם הענקי שלו אפשר היה לראות את חיוכו הזורח,דרך אגב מישל מקבל המון מחמאות על השפם שלו במיוחד בדרום אמריקה,הסתובבנו וצילמנו,מישל התמקד בפסלים המרובים שפזורים בכיכר וצילם כל פסל מכל זווית אפשרית,אני בינתיים צילמתי חוץ מאת הפסלים כמובן צילמתי גם את האנשים המסתובבים ברחוב,הקולומביאנים מסביב פשוט נחמדים כולם מחייכים והאווירה כל כך שלווה ורגועה ברחובות,לא שמעתי אפילו צעקה אחת במהלך כל היום,אפילו השוטרים שמסתובבים ברחובות נהנים בחיוב לשאלה "אתה יכול לצלם אותי" כן ראיתי יותר מפעם אחת שמישהו או אפילו משפחה שרצתה להצטלם כולם ביחד ופשוט ביקשו מהשוטר שיצלם אותם,התבדחתי ואמרתי "אולי מהסיבה שהוא היחיד שלא יברח עם המצלמה",

הסתובבנו ברחובות העיר כל אותו היום,אכלנו שתינו ולקראת ערב הלכנו לפגוש בחור צרפתי שאחותו עבדה עם מישל במקום עבודתו בצרפת,ישבנו לאכול והזמנתי לי ספגטי בולונז שהיה נחמד ולא יותר מזה,שוב רכבת מטרו עמוסה ואחרי יום ארוך שכזה כל מה שנותר הוא מקלחת,פיפי ולישון,לילה טוב.
למחרת בבוקר לאחר שאכלנו את "ארוחת הבוקר" שכלולה במחיר ואני אסביר מדוע שמתי מרכאות,אתמול בבוקר שאלנו את הבחור שיושב בקבלה של הגסטהאוס איפה מקבלים את ארוחת הבוקר שכלולה במחיר?הוא ענה גשו לחנות שצמודה לכניסה ושייכת לבעל הגסטהאוס והוא יתן לכם את ארוחת הבוקר" אמרתי למישל "סבבה בוא נלך לחנות ונראה מי מה מו" לאחר כעשרים שניות הגענו לדלפק החנות שאלנו "איפה ארוחת הבוקר" והבחורה שהייתה במקום שמה בידינו ואמרה "בבקשה 2 ביצים ו 2 פרוסות לחם לכל אחד,המטבח ליד החדר שלכם והקפה פה בפינה תרגישו חופשי" אני מסתכל על מישל והוא עלי והתחלנו לצחוק, אמרנו "מה אלו ביצים טריות בוא נלך לטגן אותן"לאחר שטיגנו את הביצים ישבנו לאכול,זמן הטיגון היה ארוך יותר מהארוחה עצמה,לאחר מכן החלטנו שגם היום נצא להסתובב במדג'ין,היות וחלק מהשכונות בנויות על מדרונות ההרים שמסביב המטרו לא יכולה להגיע לשם ולכן כחלק מהתחבורה הציבורית יש רכבלים,החלטנו לקחת אחד מהם כדי לראות את נוף העיר מהגובה,מתברר שאין צורך בתשלום נוסף והכרטיס שרכשנו עבור המטרו תקף גם לרכבל(כל עוד לא יוצאים מהתחנה לרחוב),הנוף הנשקף מעל יפה מאוד ובמדג'ין רב הבניינים והבתים צבועים בצבע חום אדמה מה שמתאים על פי דעתי לצבע הטבעי(ירוק וחום)ומשתלב יפה בנוף,שוב עלינו למטרו רק שהפעם היה כל כך עמוס שנאלצנו להידחס כמו סרדינים בקופסת שימורים,יד אחת בכיס עם הארנק והיד השנייה אוחזת ברצועת אחיזה שתלויה מהתקרה,לא שאפשר ליפול לאנשהו אבל בכל זאת,לאחר מכן הסתובבנו עוד קצת בשווקים ובמדרחוב ולקראת ערב הלכנו לפסטיבל האורות שמתקיים בדצמבר ונמצא לאורך הנהר,בפסטיבל הנ"ל כל דבר אפשרי מקושט בנורות לד,אפילו מעל הנהר פרוסה רשת עם נורות לד שמשנות את צבעם כל רגע,בובות ענקיות,במות מקושטות בדמויות של חיות ואנשים וכו' וכמובן מוזיקה ואנשים שמחים הולכים לאורך הנהר ופשוט שרים ונהנים,פשוט נהדר.

כעבור כמה שעות חזרנו לאזור של הגסטהאוס וחיפשנו מקום לאכול ארוחת ערב,היות וכל המקומות שנמצאים בסמוך לגסטהאוס מגישים אוכל מהיר ישבנו לאכול פיצה באחת המסעדות,כל אחד הזמין "משולש" פיצה ענק בגודל של מגש אוכל צבאי,כשסיימנו לאכול חזרנו לחדר ומחר נרכב לעיר סנטה פה דה אנטיוקויה לביקור לכמה שעות ולקראת ערב נחזור למדג'ין.העיר סנטה פה דה אנטיוקויה(Santa Fe de Antioquia) נמצאת כ 60 ק"מ מהעיר מדג'ין,לאחר ששוב כל אחד טיגן לעצמו את "ארוחת הבוקר" שהוא קיבל בגסטהאוס ישבנו ואכלנו ושתינו קפה קולומביאני משובח הנענו ויצאנו אל הדרך,הכבישים במדג'ין ומחוצה לה משובחים והנהגים מכבדים את חוקי הנהיגה,כעבור כ 20 דקות יצאנו מהעיר,שוב נופים ירוקים בהרים שמסביב והכבישים מפותלים,היות והעיר סנטה פה נמצאת נמוך ביחס למדג'ין רב הדרך הייתה בירידה ארוכה והטמפ' הנוחה התחילה לעלות,לפתע אני רואה שלט מוזר ולפני שאני מבין מהו הגענו למנהרה ארוכה שחוצה את ההר ואורכה כ 4 ק"מ,מצידה השני של המנהרה הנוף המשיך להדהים הרים גבוהים,מטעי בננות,נחלים,ואדיות,גשרים,פשוט נפלא,לאחר כ 40 דקות מאז שיצאנו את ממדג'ין הגענו אל היעד,סנטה פה היא עיר קולוניאלית עתיקה שנמצאת גאוגרפית נמוך יותר ממדג'ן ולכן גם חם מאוד כ 40 מעלות בצל והירוק הזוהר מסביב הפך ירוק כהה וחום,קשרתי את המעיל והקסדה ויצאנו להסתובב ולאכול משהו על הדרך,מרבית ממבני העיר נשתמרו בצורה טובה,רחובות העיר מסותתים והאווירה שקטה ופסטורלית,באחד מהרחובות יש מוזיאון המציג מוצגים שנמצאו באזור והכניסה אליו חופשית אז נכנסנו להעיף מבט קצרצר,לאחר שהסתובבנו כשעתיים בעיר הקטנה הזו ישבנו לאכול במסעדה מקומית ביכר המרכזית ומשם חזרנו אל האופנועים נסענו אל הגשר התלוי שהוא בעצם הסיבה שרציתי לבוא אל העיר הזאת,שמו של הגשר הוא  פונטה דה אוקסידנטה(Puente de Occidente)בתרגום חופשי גשר המערב, הגשר עתיק ועבר לאחרונה שיפוץ,בנייתו החלה בשנת 1887 והוא היה נחשב לאחד מהגשרים התלויים הארוכים בזמנו,כמובן שהיום יש כבר גשרים ארוכים ממנו,הגשר צר ומאפשר נסיעה בכיוון אחד כל פעם,על הגשר יש שלושה נתיבים המרכזי לרכבים קטנים ובצדדים להולכי הרגל,הגשר עשוי מעץ ועשרות כבלי מתכת השזורים מאלפי גידים,פשוט גשר מרשים ביופיו,חצינו את הגשר פעמיים צילמנו,שתינו משהו קר ומשם קדימה חזרה למדג'ין,

החום המעיק גרם לנו לרצות לחזור אל העיר הגבוהה שם היה קריר ונעים,חזרנו באותה הדרך בה הגענו,שוב ירוק,שוב מנהרה,שוב נעים ואנחנו במדג'ין.

ואוטוטו יעלה כאן פרק 2 על הרכיבה בקולומביה.

—————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

—————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

איטליה מחייכת והאלפים ממתינים עם סיבובים ופניות

המעבורת עגנה בנמל אנקונה באיטליה ותוך 10 דקות היתי מחוץ לנמל, רוכב צפונה לכיוון וונציה על הכבישים שצמודים לחוף, תוך כדי שמתבונן ברוכבי האופנועים בשביל ללמוד את הנורמות המקובלות.
מורה לgps להמנע מכבישים מהיר על מנת שארכוב בדרכים צדדיות ולעבור בכפרים הציורים.
הנופים מדהימים והמון שדות של חמניות שצובעות את הנופים הירוקים בצהוב.

שילוב של נופים וכבישים מדהימים יוצרים בעיה ודילמה. מאוד קשה לרכוב ברצף מכיוון שכל כמה מאות מטרים אתה נאלץ לעצור בשביל לצלם. דבר הגוזל המון זמן מה שמשפיע על קצב ההתקדמות.
אחר הצהרים המאוחרות, אני מתחיל לחפש אחר מקום לקמפינג, עוצר ליד רוכב KTM 990 ושואל אותו אם הוא מכיר מקום נחמד ללינה, הוא מחייך ומסמן לי "אחרי", בעודי רוכב אחריו, הוא לוקח אותי בכביש מפותל של כ 6 קמ שכולו פיתולים ואני דוהר אחריו שכולי עם חיוך של ילד מפגר בקסדה. לאחר עצירה, הוא שואל אם אהבתי את הדרך ומוסיף שהכביש הנ"ל היה המסלול שרוסי היה מתאמן שהיה קטן. מודה לו מאוד על הרפתקאה המיוחדת והוא נותן לי הוראות איך להגיע לקאמפינג.
מחירים הקאמפינג באיטליה הוא בערך כ- 20 אירו ועוד כמה אירו בודדים עבור האינטרנט, האתרים מאוד מטופחים ויש ממש הכל. עלות של ליטר דלק כ 1.7 אירו ועוד 15-20 אירו לארוחות, בירות ויין מה שמביא אותי בערך ל 60 אירו ליום.
למחרת מגיע לוונציה, מחנה את הקטנוע ונכנס לעיר, המקום מפוצץ בתיירים. מה שגורם לי לברוח משם כעבור חצי שעה, לאחר שצילמת כמה תמונות נחמדות של המקום.
ממשיך לרכיבה צפונה לעבר המקומות הבאמת משובחים The Alps.

מזג האוויר מתקרר כאשר עולה לעבר ההרים והרכיבה הופכת ליותר מהנה, הכבישים הופכים למפותלים ומתחיל להתאמן לקראת הדבר האמיתי, הכבישים ריקים יחסית, מה שמאפשר לי לתרגל את יכולות הרכיבה בכבישים מפותלים. לאחר אימון רכיבה של 90 ק"מ מגיע לאתר קאמפינג קסום ליד אגם איפה שהוא שם מתחת להרי האלפים האיטלקים.
בקאפינג פוגש כמה רוכבים מהולנד וגרמניה שיושבים איתי על המסלול של מחר ומוודאים שאני לא אפספס את הכבישים והמעברים האיכותים ומופתעים לטובה מהמסלול שרועי בן משה עזר לי לבנות לאזור של האלפים.

זהו. ממשיך. ואחזור עם דיווחים

מני

——————————————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות למני אברמסון

——————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

לאחר חזרה מברזיל לארגנטינה נסתיים הפרק האמריקני
הכל נארז ועבר לבריטניה וכבר בשערי יוון

הצג מפה גדולה יותר

דורון קדמיאל אסף את אבק ברזיל וחצה את הגבול מאורוגוואי חזרה לארגנטינה. בבואנוס איירס נשמרה לו מיטת הקומותיים במוסכסניה דאקר-מוטוס הידוע. משם הוא ארז את האמריקות ונחת בלונדון. לדברים טובים מסתגלים מהר. כנסו עכשיו לאתר של דורון תתחברו לחווייה שאינה מרפה ממצערת הבנזין, באדיקות ושקדנות שבאות ממקום טוב. הנאת הקריאה אינה נופלת מהנאת הרכיבה.

טעימה קלה וכמה תמונות חד פעמיות.

…" קפיצה נחשונית  בת 12 שעות מעל לאוקינוס האטלנטי הביאה אותי, באחת, מהעולם הלטיני של דרום אמריקה לעבר המקור של הלטינו – מדריד של ספרד בדרך ללונדון. ספרד היא זו שאת מורשתה ניתן לחוות על פני מרחב גדול הרבה יותר מאשר זה של המורשת האנגלית. ייתכן כי אף מספר דוברי הספרדית בעולם עולה על אלו שדוברים אנגלית, לא בדקתי…"

במרומי האלפים בצרפת

—————————————————————————————————————————————————-

כל הזכויות שמורות C לדורון קדמיאל

—————————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

הפארקים הגדולים של מערב ארה"ב

התרגשות משותפת ופרידה גם מיוסי

הצג את הוראות נסיעה ל-Blythe, CA, United States במפה גדולה יותר

יום שבת 1.9.2012
יצאנו מזרחה על כביש 70 עד הצומת עם 191 שיורדת דרומה ועוברת את כל הפארקים שאנחנו רוצים לבקר בהם. התחלנו עם ה-  Canyon Lands מכוון שהוא הראשון על הכביש ומשום מה חשבנו שהוא הקל יותר לביקור ולכן נגמור אותו מהר ונעשה גם את ה –  Arches national park אבל למציאות כללים משלה. הפארק יפה מאד ולכן ככל שרצינו למהר פשוט אי אפשר ואנחנו עוצרים כל הזמן לצלם. בתחילה רכבנו לכוון הנקודה Grand View שמשם ישנה תצפית נהדרת על כל האזור, לאחר מכן חזרנו עם הכביש עד לפניה לכוון Whale Rock כאשר כל הזמן הנוף מחייב אותנו לעצור ולצלם. קשת יפה אנחנו רואים ב – Mesa Arch   שיש ללכת אליה הליכה לא מאומצת אך כדאית מאד. הנוף מדהים והקשת יפה אפילו יותר, לאחר שאנחנו מסיימים את הפארק, אנחנו נכנסים לפארק נוסף בשם Dead Horse שחשבנו שהוא חלק מפארק הקניונלדס אך לא כך הדבר. אנחנו מגיעים אליו והנוף הנשקף ממנו מדהים. בעיקר המפגש העקלקל של נהר הקולורדו עם ההרים מסביב. זאת תמונה שראיתי בצילומים מזה שנים של נהר הקולורדו אך לא ידעתי באיזה קטע הוא צולם, כיום הדבר ידוע ועשיתי הכל כדי להראות את התמונה המדהימה הנשקפת מהמקום.

הגענו עם טיפות הדלק האחרונות, לתחנה על כביש 191 לאור תכנון לקוי של מיילים הצפויים היום וזה לקח לכל אחד שמטייל. לא חשוב כמה יש לך דלק במיכל, כאשר אתה מתחיל לנסוע אם יש תחנה תדלק, תמלא פול! אף פעם אתה לא יודע מה צפוי בהמשך. כתבתי זאת כבר לגבי קנדה וזה מתאים לכל מקום ובכל מצב. המשכנו לכוון ה-  Arches כאשר השעה כבר 15:00 הרבה מעבר לתכנית המקורית. נכנסנו לפארק ולאחר סיבוב קצר במרכז המידע יצאנו לטייל בפארק. הנקודה הראשונה שעצרנו היתה Park Avenue  שצופה על נוף נהדר של צורות עמודים בצבע אדום חזק. לאחר מכן התקדמנו לכוון הקשתות בשם North Window  ו – South Window  אבל לאחר ההליכה אליהם וצילומים, השעה היתה מאוחרת בשביל לנסות ולהספיק לבקר בכל הפארק לכן אנחנו מחליטים להתקפל לכוון הקמפינג שהזמנו בו מקום ליד העיירה Moab . אנחנו מגיעים ומסתבר שההזמנה שלנו היא למחר ( טעות שלי בתאריכים ) ואין מקום, מכוון שזה סוף שבוע של הלייבור די שמסיים את חופשת הקייץ. למרות זאת, הם מוצאים לנו מקום להקים את האוהלים אך לא בחלקה מסודרת.

יום ראשון 2.9.2012
הלילה היה סיוט אחד ארוך, בשעות הערב של אתמול, כאשר גמרנו להקים את האוהלים, התחילה סופת רוח עם חול למשך מספר שעות שמילאה את האוהל בחול כל הזמן, יוסי עוד נשאר להתמודד על ידי הקמת גדר אבנים מסביב לאוהל שתחזיק את היריעה החיצונית צמודה לקרקע ואני ויתרתי על הקרב ונכנסתי לאוהל המלא חול זרקתי על הראש חולצה מכוון שכל הזמן נכנס חול לאוהל ( בדומה לסופות חול של סיני ) ופשוט נרדמתי. בערך בשעה 23:00 התעוררתי וראיתי את יוסי מנסה לנקות את האוהל. בינתיים הרוח שקטה ואני הצטרפתי לעבודת הניקיון וחזרתי לישון, נקי מחול מעט יותר. בבוקר קמנו מוקדם, ידענו על עבודת הניעור שמצפה לנו והיום הארוך שלפנינו. יצאנו שוב לכוון פארק הקשתות, להשלים את משימת הביקור בפארק המרהיב הזה, רכבנו ישר לנקודה הרחוקה ביותר של הפארק בשם Devils Garden  כדי להנות מיופיים של הקשתות במקום ובעיקר במפורסמת שבהם Landscape Arch  שמופיעה בהרבה פירסומי תיירות. לאחר מכן רכבנו לכוון ה – Delicate Arch  שהיא הסמל המצוייר על לוחיות הרכב של מדינת יוטה וגם הקשת המפורסמת ביותר של הפארק. למי שמגיע לפארק הזה – כדי לצלם את הקשת, כדאי לעצור בחנייה של ה –  Wolfe Ranch וללכת ברגל לכוון הקשת, מרחק של כ – 2 ק"מ וזה המקום היותר יפה לצילום. לאחר מכן יצאנו את הפארק על כביש 191 לכוון דרום עד העיירה Blanding שבה מצאנו מוטל זול. השעה כבר כמעט 16:00 אבל החלטנו בכל זאת לצאת לבקר בפארק Natural Bridges הקטן והיפה. אכן הגענו אליו וביקרנו בו אבל לסיבוב רכוב בלבד. צילמנו תמונות יפות של המקום וחזרנו למוטל הרוגים מעייפות. מסקנה – לא עושים יותר מפארק 1 ליום. הצעתי למטיילים באיזור זה של הפארקים – קחו לכם את הזמן, תבקרו כל יום בפארק אחר, תתכננו ללכת ברגל מסלול אחד לפחות ואז לדעתי ההנאה תהיה גדולה הרבה יותר. המקומות מדהימים וכדאי להנות בהם ולא רק להגיע כדי לעשות וי "היינו פה " שווה שווה שווה, לעשות את כל הפארקים של יוטה ואריזונה ואת זה אני אומר עוד לפני שהיינו בשניים מהפארקים היפים ביותר.
יום שני 3.8.2012
הבוקר כאשר יצאנו מ –  Blanding ידעתי שאנחנו הולכים לאחד המקומות היפים ובשבילי אתר שאני רואה בעניים כל יום ובמיוחד כאשר אני רואה את הסרט פורסט גאמפ ( מה שאני עושה כמעט פעם בחודש ). בקטע שהוא מפסיק לרוץ, ומחכה לראות אותו במציאות. המרחק עובר במהירות וברגע מסויים רואים את האתר ממרחק ואי אפשר לא לעצור ולצלם. החוויה הגדולה היא, כאשר אנחנו מתקרבים ונופלים פתאום ממש, לכביש שבו הקטע המדובר, כמובן שההתרגשות אצלי היתה בשיאה ועצרנו לצלם עוד ועוד. לאחר מכן נכנסנו לפארק שהוא בבעלות של השבט האינדיאני נבאחו ולא של הרשות הארצית. מרכז המבקרים נאה אך בניגוד לכל הפארקים שבהם הכבישים או סלולים או מתוחזקים יפה, כאן הדרך שמתפתלת בין האתרים המדהימים, לא מטופלת ובמצב רע מאוד. אולי זה כדי לדחוף את המבקרים לעלות להסעות שלהם במחיר 75 דולר לאדם. יוסי העדיף לא לשלם סכום כזה ואני כדי לא להצטער על זה, החלטתי לעשות את הפארק על האופנוע. הורדתי קצת משא ויצאתי לדרך, ידענו שהחלק הראשון קשה לרכיבה, אבל לא הבנתי כמה קשה וליתר דיוק זה לא לאופנוע שלנו ולא ל"אין ניסיון" שלנו ברכיבת שטח. למרות זאת המשכתי עד John Ford's Point ושם החלטתי שזה מוגזם והתחלתי את הדרך חזרה ואז הגעתי לקטע כביש חולי ששם בא לידי ביטוי חוסר הניסיון שלי בנושא. לא ארחיב בנושא, אבל יצאתי מזה בסדר וחזרתי בחזרה לבסיס מיוזע. אין ספק שזאת לא היתה החלטה טובה. אבל רציתי ועשיתי וזה מה שחשוב. המקום מדהים כמובן, אבל חייבים להמשיך וזה מה שעשינו. הכוונה היתה להתמקם ב -Kayente  אבל המחירים במקום הבריחו אותנו דרומה. רכבנו עוד שעה וחצי דרומה לכוון  Tuba כאשר רוח מערבית אדירה נושבת וגורמת לנו אי נוחות קשה. כמעט שכחנו מהמלחמה ברוח. לאחר כשעה של רכיבה קשה, היא נחלשה ועזרה לנו להגיע ולהתמקם ב Tuba . מחר נמשיך לגרנד קניון .

יום שלישי 4.9.2012
יצאנו מ -Kayenta  על הכביש 160 עד שהוא התחבר עם 89 לכוון דרום ואחרי כ – 16 מייל פנינו שוב מערבה על כביש 64 לכוון Grand Canyon National Park . התצפית הראשונה על השמורה בשם Little Colorado River Gorge  עדיין נמצא בשטח שמורת האינדיאנים וכמו שכבר כתבתי, המקום לא נראה טוב ומזמין – למרות שהנוף במקום מרשים. המשכנו לרכוב מערבה, עד הכניסה לפארק עצמו ומאז התצפיות מסודרות עם גישה נוחה וכמובן הנוף המדהים של הגרנד קניון. נכנסנו דרך הכניסה המזרחית של הפארק, זה האיזור שאפשר להגיע לתצפיות עם הרכב הפרטי. לאיזור המערבי של השמורה לתצפיות על הקניון, אפשר להגיע רק עם האוטובוסים של הפארק.  נכנסנו לצלם כמובן בכל מקום אפשרי, כאשר המרשים מכולם היא  Desert View . המיקום מאפשר תצפית פנורמית על אזור גדול של הפארק והמראה מרהיב. בנוסף לזה, נבנה מגדל תצפית כמו מגדלור, המאפשר תצפית מרשימה נוספת על הפארק ובנוסף, הוא כולל ציורים מעניינים. המשכנו בתצפיות עד שהגענו ל – Grand canyon  Visitor Center הממוקם בערך בסוף הכביש שמוביל לפארק מכוון דרום. התעסקנו במנהלות כמו: איפוא ישנים הלילה, לאחר שהבנו שהמחירים במקומות הלינה הנמצאים בפארק לא מתאימים לנו ירדנו דרומה 8 מייל לעיירה בשם  Tusayan ומצאנו מקום נחמד במחיר סביר לאזור ( כמובן שהוא גבוה, ביחס למה שאנחנו רגילים לשלם בקמפינג ) וחזרנו לפארק לעשות את הצד המערבי המחייב נסיעה בשאטל של הפארק. מספר התחנות לתצפית הוא גדול והשעה היתה מאוחרת, אז בחרנו לרדת רק בתצפיות שחשבנו שהן היפות ביותר בזכות המיקום שלהן על המצוק. חזרנו עם חשיכה למוטל. עשינו קצת קניות וכותבים את הסיפור תוך כדי אכילה .

יום רביעי 5.9.2012
התלבטנו האם לעשות סיבוב נוסף בגרנד קניון או להמשיך דרומה לכוון Flagstaff , ירדנו דרומה. סימנים של עייפות הכריעו לטובת ההתארגנות להמשך. רכבנו על כביש 180 עד Valle ומשם פנינו דרום מזרח לפלגסטף. החלק השני יפה והוא מטפס לגובה של כ – 2500 מטר שגורם לטמפרטורה לרדת עד כדי שקר לנו בנסיעה למרות שהיה חם כאשר יצאנו. לפני הכניסה לעיר, הפעלנו GPS כדי לתרגל את הרכיבה עם המכשיר. כמובן שכך קל יותר גם להגיע ליעד; מוטל 6 קרוב ליציאה מהעיר. מאחר והגענו מוקדם, פנינו למוסך של סוזוקי לנסות לטפל בבעיות שנוצרו אצלנו. אצלי מערכת החשמל לא תקינה ואצל יוסי, התייעצות לגבי חלק מסויים באופנוע. למזלנו, הם טיפלו בנו די במהירות, כך שזה איפשר לנו לבטל את הכניסה לפניקס לטיפול הזה.
התמקמנו במוטל והתחלנו בהתארגנות להמשך הדרך זו כללה בעיקר, הוצאת הציוד שלא נשתמש בו יותר. כל אחד מסיבותיו הוא. יוסי בעצם גמר את הטיול והוא יוצא לרכיבה מנהלתית לכוון אטלנטה, ואני קיבלתי החלטה לא להתארגן להמשך מסע של קמפינגים וארוחות שטח. ככה עבר לנו היום עד שהלכנו לישון.
יום חמישי 6.9.2012
החלטנו לא לרוץ להמשך הדרך ולתת לעצמנו יום של מנוחה לקראת ההמשך. אני יצאתי לקנות מכשיר זיהוי לוויני בשם  Spot כדי לאפשר תחושת ביטחון גדול יותר אצל המשפחה שמודאגת מהעובדה שאני ממשיך לבד. הקניה וההתקנת המערכת, היא עלות לא קטנה ומסתכמת ב – 250 דולר, אבל כנראה שזה שווה את הבטחון שהוא יוצר. המשכנו כל אחד לתכנן את המשך המסלול והזמנת מקומות לינה בהתאם. גם זה הולך להיות מכה כספית נוספת שמשלשת את הוצאות הלינה לתקופה הקרובה. בערב, הלכנו לאכול סטייק טוב לפני הפרידה וקנינו לנו כל אחד לעצמו מספר מצרכים לדרך של מחר.
יום שישי 7.9.2012
התעוררנו מאד מוקדם ( התרגשות ? ) והתארגנו ליציאה, חיבוק וצילום אחרון ביחד בטיול הנהדר שהיה לנו עד היום. עלינו על כביש 40 ומיד ירדנו דרומה לכביש 17. לאחר כמה ק"מ, עצרנו להתלבש לגשם וזאת הפעם האחרונה שהיינו ביחד. אני פניתי מערבה על כביש 169 ויוסי המשיך דרומה. ניפנפנו לשלום, איחלנו הצלחה אחד לשני להמשך הדרך ובעצם " ניפרדנו כך " כל אחד לדרכו.
אני נתקלתי בדרך בגשמים שכבר שכחתי הגשם הפריע לראות את הדרך, אז גם טעיתי בכיוונים דבר שלא השפיעה הרבה, אלא האריך מעט את המרחק. המשכתי על כביש 89 דרומה ובעיירה  Congres עליתי על 71 שמתחבר לכביש 60 שמתחבר לכביש הבינארצי 10 לכוון מערב. המרחק שעשיתי היום, היה גדול אבל הגשם והרצון להתקדם ולהתרגל למצב החדש שבו אני לבד, גרם לי כמעט לא לעצור, משהוא שלא היה מקובל בינינו בנסיעות הרגילות כשעוד היינו שלושה. דרומית לקונגרס, הכביש יורד מאזור ההרים לרמה נמוכה יותר ואז מתחילים לראות את הנוף המדברי, שמאפיין את אריזונה עם צמחי הקקטוס הנהדרים. הגעתי ל   Blythe היעד שלי – די מוקדם אבל בטמפרטורה שכבר נשקה ל – 40 מעלות וזאת כאשר אני עדיין רטוב מהגשם שפגשתי בדרך. התמקמתי ומיד ניסיתי לברר איך עברה הנסיעה על יוסי, אך הוא לא ענה. דיברתי עם נייג'ל שנמצא עדיין באטלנטה לעוד יום יומיים לפני שהוא ממשיך למיאמי למכור את האופנוע ולטוס לאנגליה. מאוחר יותר, יוסי צלצל ובעצם הסתבר שהגשם שהוא פגש היה רב וחזק יותר מזה שהרטיב אותי ובעצם, יוסי סיפר, שהוא הגיע רטוב לגמרי, מה שלא קרה לו אף פעם בכל ימי הגשם שפגשנו בימים הרבים שרכבנו יחד. עד כדי כך, שקיים חשש שה- GPS שיוסי הכניס לכיס עם תחילת הגשם, כאשר עוד היינו ביחד – טבע לו בבריכה שנוצרה בכיס המעיל. מאחר ויוסי רכב על הכביש המהיר, הוא גם הגיע מוקדם מהרגיל והעביר זמן נחמד בבריכה שבמלון הדרכים אליו  הגיע.  אני כמובן אמשיך לדווח מהדרך ומקווה להמשיך ליהנות גם לבד. למרות שההתפצלות היתה ידועה מראש, עדיין הרגשתי קשה עם הביצוע המהיר של השבועיים האחרונים, בהתחלה די בהפתעה עזיבתו של נייג'ל ולאחר מכן ולדעתי מוקדם מהצפו, נפרדתי מיוסי שפרש מזרחה. אני מרגיש שאני צריך להתארגן להמשך הדרך הארוכה שעוד צפויה לי בחודשים הקרובים. אני אעשה זאת תוך כדי נסיעה ואעצור לנוח אי שם בקוסטה-ריקה .

יום שבת 8.9.2012
למרות שידעתי שאין לי מה למהר היום, מרחק הרכיבה שלי לא גדול התעוררתי מוקדם, עשיתי כמה שיחות של בוקר ויצאתי לדרך מערבה על כביש 10. הנוף מדברי צחיח, עם צמחיה נמוכה פה ושם ומעט קקטוסים מסוגים שונים. הטמפרטורה כשיצאתי כבר עמדה על 36 מעלות, אך לא עלתה בזמן הרכיבה.

בעצירה הראשונה, פתאום ראיתי טנקים ישנים מסודרים כמו בתערוכה. מסתבר שזהו מוזיאון לזיכרו של הגנרל פטון האמריקאי. אחד המפקדים המבריקים במלחמת העולם השניה, אבל גם אחד השנויים במחלוקת, בגלל ההתנהגות שלו כלפי חיילים (זה מהזיכרון, מי שרוצה ללמוד יותר יכנס לויקיפדיה ), צילמתי קצת והמשכתי לכוון היעד שלי; Palm Springs, עיירת נופש תיירותית במרכז עמק  Coachella החקלאי מאד. ואכן, בשלב מסויים של הרכיבה, נפרש בפני העמק כולו. אך בגלל האובך לא היה טעם לצלם ומיד, כאשר נכנסתי אליו הטמפרטורה החלה לעלות עד 42 מעלות. בשלב זה, התמקמתי במוטל שבחרתי ותכננתי את הרכיבה לכוון מטעי התמרים בסביבה, כדי לראות אותם בעבודה. קיבלתי המלצה על חווה מסויימת שמפורסמת בתוצרת שלה מזה יותר ממאה שנה ואני מכוון את עצמי לשם. הטמפרטורה כבר 44 מעלות ואני רוכב רק עם חולצה וקסדה.

אני מגיע למקום ומה רבה האכזבה כאשר מתברר שהיום שבת ואין עבודה חקלאית בסוף שבוע, עדיין אני לא מוותר והולך לשטח הקרוב לצלם את העצים, האשכולות ואת הסולמות הקשורים לעצים. כן, הם עולים על העץ בסולמות בלי כלי גובה, במטע הספציפי הזה. אין לי מושג מה קורה בשטחים אחרים. אחר כך אני נכנס לראות את הסרט בנושא ההיסטוריה של המשפחה מראשוני מגדלי התמרים בעמק. משפחת Shields ודרכי העבודה לאורך השנה והטיפול שלהם במטע. האנשים שפגשתי, לא ידעו להגיד מה כמות היבול המקובל בכל זן שהם מגדלים שהוא די מקביל למה שיש לנו: מג'הול, דקל נור ועוד. צילמתי קצת בחנות וחזרתי למוטל, כאשר הטמפרטורה כבר 45 מעלות, אני מגיע כמעט מיובש לחדר.
עד כאן להיום.

שבוע טוב לכולם

ממני   גבי

———————————————————————————————————-

ערך יוני. כל הזכויות C לסיפור ולתמונות שמורות לגבי פלקסר

——————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

חולפים ביוקון העצומה והריקה. מזג אויר הפכפך.

דרכים נטושות. דלק קשה להשגה ויומולדת לנייג'ל!

הצג את הוראות נסיעה ל-Tok, AK, United States במפה גדולה יותר

יום שבת 7.7.2012
לאחר יום נעים שהיה לנו אתמול, הציפיות להיום בנושא מזג האויר, היו גדולות ובהתאם… האכזבה. קמנו לבוקר מעונן. התארגנו ויצאנו מערבה על כביש 16 כ – 120 ק"מ עד לצומת של כביש 37 שעולה צפונה. הדרך יפה ונעימה ובכלל, התנועה – אף שזאת כמעט שיא עונת התיירות – די דלילה, כך שאין לחץ כמעט ואפשר לרכוב כמעט בכל מהירות, למרות שאנחנו ממשיכים לשמור על המסורת של הרכיבה במהירות המותרת, עם חריגות קטנות בלבד. בצומת של כביש 16 עם 37, אנחנו מתדלקים מכוון שבאזור הזה רק במיעוט התחנות יש דלק "סופר", למרות הציניות של הרבה אופנוענים שאנחנו מדברים איתם שטוענים שדלק רגיל טוב מספיק ולא צריך לשלם את המחיר הגבוה. בהמשך עוצרים ב – Meziadun lake היפה.
אנחנו ממשיכים לכוון העיירה Steward שנמצאת 60 ק"מ מהכביש לכוון הים. כבר בהתחלה, אנחנו נפגשים עם דב שחור שחוצה את הכביש פעמיים. לא הספקנו לצלם אותו. המשך הכביש בנוף יפה ביותר, עד שמגיעים לעיירה ואז הגשם מתחזק, מה שדי לא משאיר לנו ברירה, אלא לקחת חדר במוטל במקום. לאחר ההתארגנות, רכבתי לעיירה Hyder השכנה שהיא כבר באלסקה ארה"ב. כל המרחק 400 מטר. להיידר אין יציאה קרקעית, כי אם רק בדרך הים או דרך קנדה. לכן המעבר אליה פתוח והדרך חזרה עוברת במעבר גבול קנדי וכאשר חזרתי, המוכס בביקורת רואה שאין לי חותמת כניסה לקנדה ושאל בעקבות זאת מספר שאלות מביכות, אך לבסוף הוסיף לי חותמת של קנדה לשלח אותי לדרכי עם חיוך.

יום ראשון 8.7.2012
הטיפטוף המאפיין את קו החוף של אלסקה, המשיך כל הלילה וגם הבוקר הוא לא ויתר לנו. ההתארגנות היתה קלה ורק נשאר לנו לתדלק לפני היציאה. אנחנו מגיעים לתחנת הדלק ואז מבינים, שיש רק 87 אוקטן ואז אם נרצה או לא, אנחנו מתדלקים או נשארים בחור הזה. הבחירה פשוטה , מתדלקים ונראה מה יקרה ולא קרה כלום – האופנוע נסע מעולה גם עם 87 אוקטן. אצלי בסוזוקי, אין שום הבדל, אני לא מרגיש שום שינוי. בטריומף של ניג'ל, כנראה שיש השפעה שלילית. ככה המשכנו כל היום, מכוון שבשום תחנה אין דלק עם אוקטן גבוה. אז מה עשינו היום: יצאנו מ – Stewart  שאתמול נראתה קטנטנה. היום יסתבר שהיא הגדולה באזור. עד Mezudin junction ופנינו ל- Alaska highway לכוון צפון. אנחנו רוכבים עשרות ק"מ, מבלי לראות כל ישוב בדרך חוץ מנוף יפה. זה מזכיר מאד את אוסטרליה במרכז היבשת ( Outback ) רק בהפוך. כאן קר ירוק ורטוב שם חם צהוב ויבש. הגשם כמובן ליווה אותנו חלק גדול מהיום. במפה מצויינים מספר ישובים בדרך, אבל זה מסתכם בבית קפה. אולי תחנת דלק קטנה ומספר בתים. אנחנו ממשיכים לרכוב דרך הנקודות: Bell ll  Tatogga lake ועוצרים לתדלק ( 87 כמובן ) ב – Iskut. משם נשאר לנו כ – 80 ק"מ עד היעד שלנו להיום שזאת העיירה הקטנה Dease lake. כאשר אנחנו מגיעים, מתלבטים היכן נישן היום וחדר גדול עם 3 מיטות במוטל סמוך, משכנע אותנו שזה המקום להלילה  וכך היה.
שכחתי לציין, שהיום פגשנו פעמיים דובים על הכביש והמצחיק הוא שדילגנו עליהם, עד לפני מספר ימים מראה כזה היה עושה לנו את היום, היום המשכנו כאילו אנחנו חיים איתם כל החיים וזה מחזה יום יומי.

יום שני 9.7.2012
הבוקר הטמפרטורות היו בסביבות ה – 9 מעלות והיה מעונן אך ללא גשם. התארגנו כרגיל בבוקר ויצאנו לדרך. כמו אתמול, גם היום הנוף מדהים, אנחנו רוכבים על כביש 37 צפון לאורך אגם ונחל Dease היפים לאורך כמה ק"מ. כרגיל לאחר כ – 100 ק"מ, אנחנו עושים עצירה. הפעם ה – Rest area על הנחל עצמו בנוף משגע. לאחר היציאה, אנחנו עולים על דרך לא הכי טובה והרכיבה קשה. כבר אתמול נתקלנו בעובדה שאלסקה Hwy לא במצב משופר. הרכיבה עוברת ב – Good hope lake המדהים ושם אנחנו עוצרים שוב. ההמשך הוא עד Watson jct שם אנחנו פוגשים שוב את ג'ון, בחור מאלסקה שאיתו אנחנו נפגשים כל יום מזה מספר ימים. כאן המקום לספר על מספר יצורים רוכבי אופנוע שאנחנו פוגשים מדי יום. הראשונים הם האינדיאנים – אלה אנשים שיכולים לרכוב עד 600 מייל ( מעל 900 ק"מ ) ליום ופשוט להזרק בצד הכביש וללכת לישון, בלי להתייחס לגשם, קור, דובים או סתם גורם אחר. לא קשה לזהות אותם: טינופות ( חיצונית כמובן ) באופנוע מלוכלך. אבל כאנשים הם נהדרים, כיף לדבר איתם ולשמוע חוויות שלהם. האחרים הם המאורגנים; הכל אצלהם טיפ טופ וישנים בבתי מלון או מוטלים. אתמול פגשנו אחד כזה שרכב על  V strom כמו שלנו וכאשר שאלנו אותו מהיכן הוא מגיע הוא ענה מאלסקה וכאשר שאלנו על מזג האויר, הוא ענה: "קר. קר מאד ואני רוצה להגיע כבר הביתה לתנור ולשבת בכורסא מול הטלויזיה" . היכן אנחנו אתם שואלים? אז התשובה היא היכן שהו באמצע. שום דבר לא יעצור אותנו מלעשות את המסלול המתוכנן. לא הקור ולא הרוח ולא אף גורם אחר. אבל מצד שני, אנחנו חייבים תנאים: ארוחות מסודרות, מקלחת ומקום מסודר לישון. עושים מסלול ארוך ולא קל אבל בתנאים אפשריים. אנחנו ממשיכים ל – Watson lake ופתאום אפשר להגיד שחם. אנחנו מתמקמים במוטל משני סיבות: א. מחר יש לנו יום ארוך ואנחנו רוצים להתארגן מוקדם בלי חשש לעיכובים בהתקפלות בקמפינג. ב . נייג'ל חוגג מחר יום הולדת 44 ולא בא לנו לקום באוהל ובנוסף, יש כבר מסורת שבימי הולדת – הולכים למסעדה ואת זה אנחנו רוצים לעשות גם מחר. זה יהיה קל יותר להשגה עם נישן טוב בחדר. ב – watson יש יער של שלטים, אלפי שלטים קטנטנים שכל מי שעובר במקום יכול למקם על אחד מהעמודים במקום למזכרת. בו צריך להיות שלט של יוני, אך בסיור בן שעתיים שערכתי במקום, לא מצאתי כלום. כמובן שאנחנו לא הכנו לעצמנו שום שלט, להשאיר כמזכרת אחרינו במקום.

יום שלישי 10.7.2012
מזל טוב , היום יום הולדת לניג'ל והוא בן 44 בלבד .
אתמול אחר הצהרים, התחמם קצת וחשבנו שזה פתח למערכת יחסים חדשה בנינו לבין מזג האויר. כך היה עד הבוקר. אך אז הגיעה מערכת קרה, שהחזירה אותנו לאחור באשליה לשיפור. בלילה החדר היה חם וישנו במינימום ביגוד והבוקר הכל התנפץ. יצאנו לדרך הארוכה המחכה לנו ביומיים הקרובים. עלינו על כביש מספר 1 שנקרא גם Alaska  highway ולא כביש 37 שכתבתי אתמול שהוא ניקרא Cassiar highway והוא זה המשובש מאד בקטעים גדולים שלו. ההתחלה היתה גם יפה וגם נעימה, אך לאחר כחצי שעה, נפגשנו עם חבר ותיק שכמעט שכחנו אותו והוא: הרוח. בתחילה, היה נדמה שהוא טעה בדרך והגיע לכאן מצפון ארה"ב בלי לדעת, אך בשיחה איתו הוא שאל: למה רואים אותכם גם פה? ואני עניתי: "כי זה המסלול שלנו ". אז היא הודיע שהיום נפגש כל היום לעימות נוסף מה שאכן קרה… הנוף באזור הזה, מדהים ביופיו אך קשה מאד להנות ממנו כאשר אנחנו מרוכזים כל כך בשמירה על איזון. רכבנו בקטעים של מעל 120 ק"מ בין העצירות ובאחת מהן, בשניה שהייתה ב – .teslin למדנו לקח נוסף. הגענו לשם עם כרבע מיכל דלק, כדי לתדלק בדלק באוקטן גבוהה של 91 שאין בכל תחנה. למרות שהמקומיים אומרים לנו תמיד: "תדלקו היכן שיש ולא חשוב מה, כי לעולם אין לדעת מה יקרה בהמשך"… וזה מה שקרה. 5 דקות אחרי שתידלקנו, נפלה מערכת החשמל והתחנות הפסיקו לעבוד. הסיבה היתה רוח שהפילה עץ גדול על קווי מתח גבוה של כל האזור והתיקון יקח שעות. במידה ולא היינו מספיקים לתדלק, היינו נתקעים כי התחנה הבאה שהיה בה דלק כלשהוא, היא במרחק גדול מתצרוכת הדלק של האופנועים שלנו. לקח שיש ללמוד. אין כמו הניסיון של המקומיים. למרות הכל, המשכנו את הרכיבה מערבה לכוון Whitehors בירתה של טריטורייהת יוקון, הטריטוריה הכח צפון מערבית של קנדה וממנה נעבור לאלסקה. היעד שלנו להיום. היום רכבתי שלישי ובמידה והייתה לי מצלמה על הקסדה ( ויש דבר כזה ) אפשר היה בקלות מספר פעמים להוסיף מוזיקה של "אגם הברבורים" על צילום הרכיבה שלנו שהיתה לא פעם בזיג זג עם הרוחות. בעיקר כאשר חצינו גשר של כ – 300 מטר עשוי מרשת ברזל חלק. השיוט של האופנוע היה בלתי נשלט. שלושתינו יצאנו מזה די מבוהלים, למזלנו, העצירה למנוחה היתה מיידית. כאשר הגענו די מהר חיפשנו מקום להעביר את הלילה ולא הרבה יותר מאוחר, אנחנו כבר פוגשים אנשים שלא מוצאים מקום לישון הלילה. עוד לקח: להחליט מהר ולקחת מה שיש. לא תמיד תמצא את מה שאתה רוצה. החויה הזאת רודפת אותנו כבר מספר ימים כבר בבוקר אנחנו רואים את השלטים שאומרים שאין יותר מקום פנוי באתרי נופש וחניות על פניהם אנו עוברים. מחר צפוי לנו עוד יום ארוך .

(דיווח יום 11 ביולי לא הגיע. העורך)

יום חמישי 12.7.2012
איזה בוקר נפלא קיבל את פנינו לקראת המעבר לאלסקה. השמיים בהירים והשמש מחייכת אלינו כאילו אומרת: "בואו ניפרד לשלום בקנדה לא כל כך נורא" ומצד שני אלסקה קוראת לנו ואומרת: "בואו, אצלנו נעים יותר". ככה התארגנו בבוקר, כל אחד הכין את הניירות שלו כאשר הבעיות הצפויות הן: לנייג'ל אין חצי שנה בדרכון עד הטיסה לארץ, ליוסי אין חותמת כניסה לקנדה ולי לכאורה הכל תקין. המרחק הוא של 30 ק"מ ואנחנו רוכבים בכביש הבעייתי עד לגבול. נייג'ל ניגש ראשון ולאחר 3 דקות עובר וחונה בצד השני, אני ניגש שני מדומם ליד השוטר את האופנוע ( לקח מהמעבר לקנדה ) ונותן לו את הדרכון, הוא נכנס פנימה ואחרי דקה חוזר ושואל אותי : "יש לך שתיה חריפה ?" אני עונה לו: "לא" ואז עונה אומר לי" O K סע" ונסעתי . יוסי ניגש מגיש את הדרכון ולאחר דקה יורד מהאופנוע ונכנס לביקורת , כמובן שאנחנו לא מעיזים לשאול מה קורה? ומחכים . לאחר כרבע שעה הוא יוצא עם חיוך ומנסה לעבוד עלינו שהוא צריך לחזור לביקורת הקנדית, להוסיף חותמת מעבר גבול שבאמת לא קיימת אצלו, אך מהר מאד התברר שפשוט בדרכון לא קיים הדף עם חותמת הכניסה לארה"ב שזהוא דף שאצלינו משודך לדרכון ואצל יוסי כנראה או שמישהוא תלש לו או שהוא לא היה משודך והוא סתם נפל לו מתי שהוא. בכל מקרה הוא עשה תהליך מחדש של טביעת אצבעות וצילום וכו'.
המשכנו לרכוב אחרי החלפת החוויות של המעבר, שבסופו של דבר עבר בקלות, בלי החשש משעות של עמידה בתור. הנוף יפה ביותר והדבר הבולט והחשוב הוא מצב הכביש, אין מה להשוות בין מה שקורה בקנדה לבין אלסקה. המצב פה הרבה יותר טוב. עצרנו לאחר כשעה, לשתות קפה אמריקאי ראשון וישבנו להתחרדן תחת השמש הנעימה. התושבים כאן מאושרים מהיום הנהדר שנפל עליהם ואנחנו שמחים שככה מקבלת אותנו אלסקה המפחידה במזג האויר שלה. אנחנו מגיעים לעיירה Tok על כביש מספר 2 של אלסקה ונכנסים מייד ל- Visitor information כדי ללמוד את נושא הביקור ב- Denali national park שזאת הסיבה העיקרית לרכיבה ל – Fairbanks מלבד העובדה שנצטלם שם בנקודה הכי צפונית שנהיה במסע האופנועים הנוכחי. לקחנו חומר מתאים ואנחנו עובדים על הנושא מהחדר שלקחנו כאן ב – Tok . אנחנו נופלים על סוף שבוע שבו הכל יותר קשה להשגה וגם המחירים גבוהים יותר
סוף שבוע נעים לכולם
גבי יוסי ונייג'ל.

—————————————————————————————————————————————-

ערך, יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליוסי נייג'ל וגבי.

—————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה