8 ביוני 2009 יוני רוכב מאורגון לקנדה
אל הדרכים הזועקות אלי ״איפה היית עד עכשיו!״
נהר ה-Umpqua באורגון
אף שכבר שלחתי דיווחים מתומצתים מהמשך הדרך. אני מכניס כאן פוסט מסודר של המשך הדרך מהמקום בו דיווחתי לאחרונה באופן מפורט.
ראשית אני חייב (לא חייב, רוצה) להודות למאות האנשים שמגיבים למסע הזה שלי במילים ובמעשים. לא תיארתי לעצמי שמאמצי לממש חלום הזוי לחלוטין. יביאו שמחה כזו להרבה אנשים. כמות כניסות כזו לבלוג ונכונות לתת עצה כתף ויחס חם. יחזירו אלי חברי ילדות שנעלמנו פתאום זה לזה. יחשפו בפני סיפורים מרגשים של כאלה שמסעי משיק להרבה מחשבות ומעשים שלהם. תודה!
אני מאלה המאמינים כי "מי שנכווה במרק עושה פוווו על יוגורט". משתדל ללמוד מהנסיון. במיוחד עם דגם זה של אופנוע. זכרתי כי ביוג'ין יש סוכנות של היצרן ואפילו דיברתי איתו בטלפון לפני כחצי שנה. כרגע נוצרה בעיה. כדי להניע את האופנוע אני צריך לשלב לניוטראל. ולכן אני חייב לתקן זאת עכשיו ולא איפה שהוא בדרך באמצע שומקום.. הגעתי ליוג'ין אורגון לאחר שלושה ימי רכיבה כל כך מהנים שאני עדיין גדוש בהתרגשות ובאמת הכל קרה נכון ובמקום. שמתי לעצמי כמה כללי ברזל. ראשון מציית לחוקי התנועה באדיקות. לא עובר במיקרון את המהירות המותרת, עוצר כמו עץ שתול בכל עצור, ונותן לכל מי שרוצה לעקוף בכיף. נו פרובלמו באתי להנות מהדרך. שנית (ואולי ראשית) כל יום אני רוצה לדבר ולהתעמק לפחות בדברי שלושה אנשים שאפגוש. וזה קרה ביג טיים. (מייד). שלישית שינה בשטח ככל האפשר. בישול עצמי כמה שניתן. לצלם, ולאייר, (לא לצאת מהדעת' כי גיליתי שציור כמו שרציתי הוא צרכן זמן ו…חשמל ולכן זה קצת סיפור לצייר ישר לתוך המחשב בערכת ה-Wacom שאיתי. אבל אכניס איפה שהוא בעוד כשבועיים פוסט עם ציורים שאני מוסיף מדי כמה ימים.). מאוחר יותר אתעמק בטכנולוגיה ובאפשרויותיה.
כשיצאתי מאיזור העיירה Gold Beach הסמוכה לחוף מן הסתם, הבוקר זרח כמו ציור של ואן-גוך. משיכות צבע טרי ובשרני היו על כל דבר. ונכנסתי במצערת פתוחה בעדינות, לתור יצירת המופת הקרויה אורגון ההררית. נהר ה-Umpqua הזורם ממזרח למערב ליווה את הכביש הרחב יחסית שדהרו בו רכבים בנינוחות של סופשבוע. הנהר הרחב נע לאט בנתיבו ללא גלים או מפלים מה שנתן את ההרגשה של עוצמה ורוגע. מימיו השקטים שיקפו כמראה את ההרים הנישאים מעליו, מיוערים בצפיפות בירוק עז. בינות לעצים בצבצו בתים צנועים בגוונים של לבן חום ואדמדם. ועל גדות הנהר היו מדי פעם כאלה שמזח הצמוד אליהם חבק גם סירה קטנה.
שוב מצאתי עצמי מרחיק מבט לשמאל הרחוק, ולכן רכבתי במשנה זהירות. בשלב מסויים עבר הנהר לימיני. כלומר עברתי בגשר מעליו. שורת עצים צפופה הסתירה אותו מעיני. ורק חיזקה את רצוני, לעצור לרגע ולהביט, להריח ולהכיר את הענק המזדחל לצידי. אבל זה נמשך ונמשך. לא היה ולו רווח אחד, או חניון ציבורי אחד שניתן היה לעצור בו ולהביט. אז כמנהגי עוד מכביש מס 1 בקליפורניה, עברתי לאפשרות ב' והיא להכנס ימינה בצומת הראשון שיקרה בדרכי. אני את הנהר הזה לא עוזב בלי לומר שלום. וכך היה ראיתי לפני כניסה ימינה ונכנסתי.
מצאתי שורת וילות מצועצעות כמו משחק ילדים. מדשאות מוריקות בחזית כביש כניסה מבהיק וחנייות מקורות לשורת רכבים סירות וטרקטורונים לצד כל וילה. והפרחים כאילו הודבקו בסופר-גלו זקופים בינות לעצים גזומים כמו חנוכיות. באמת הנזל וגרייטל. היה ברור לי שאלה ניצבות לאוך הגדה של הנהר הנסתר. אז נסעתי עד לקצה הרחוב. והנה שם הציץ אלי מהסבך קנה של רובה ציד ובעקבותיו צעד אל המסלול שלי גבר גבה קומה מזוקן וזעוף שפשוט נעמד ובמבטו… "הו דה פאק אר יו?" כזה. אני לא אוהב לנבל את הפה אבל זה בדיוק מה ששפת הגוף שלו אמרה. עצרתי כמובן ומיהרתי להסיר הקסדה. מראה פנים חשוב לשבירת קרח וחשש. הוא ניגש אלי ואז אמרתי לו באנגלית שרוצצתי בכוונה את הגייתה. שאני מקווה שאיני נמצא בשטח פרטי והאם יש דרך בה אוכל להציץ אל הנהר ולצלמו. ראיתי איך הוא הוריד שני הילוכים במתח שהיה בו. ואז הוא הפליט בעגה צרחנית קצת דרום ארצותהבריתית. שאני וכל הרוכבים על האופנועים מהסוג שבאתי עליו. הומואים נקבות חלשלושים וכו' אמרתי שקוראים לי יוני. אני ישראלי ובסך הכל אני עובר בסביבה. אופנוע זה אופנוע לא? "אה, כן. אתם היהודים יכולים להרשות לעצמכם לקנות כל דבר וללכת להוציא עיניים…" ירדתי מהאופנוע. וניגשתי אליו. הושטתי את ידי לקראתו, הוא בהיסוס קל תקע לידי אצבעות עבות ולחות והציג את עצמו כג'רי. שאלתי אותו " ומה אם אני אגיד לך שקניתי את האופנוע והגעתי לכאן בזכות משכנתא שאשתי ואני לקחנו?" ו"תגיד לי של מי שלושת הטנדרים הענקיים כאן בחנייה?" ג'רי כנראה קלט שיש לו עסק עם אקזמפלר. ושתק ואז בפרץ של הבעת דעה הוא פלט "אתם יחד עם הערבים והאירופאים גונבים לנו את כל הכלכלה והממון ולאחרונה שמתם לנו נשיא מוסלמי. אני מקוה לא להרבה זמן!"…. תשמע ג'רי. אני רוצה לצלם את הנהר זה אפשרי? וחוץ מזה אני חושב שיש בך כמה אי הבנות בקשר לפוליטיקה העולמית…" "אתה יודע מה?" אמר ג'רי. "בוא כנס אלי הביתה נשתה משהו…". סירבתי בעדינות כי באמת חשבתי להגיע עוד היום ליוג'ין למוסך. אבל נעתרתי לפגוש גם באשתו לה הוא קרא בקול והיא צייתה בהכנעה והגיעה במורד מדרגות הברזל שפנו אל הנהר. כשאני בינתיים מצלם לי. שניהם נעמדו לצילום וביקשתי רשותם לפרסם זאת בבלוג שלי. והם נעתרו בשמחה. כשבאתי ללכת, ליווה אותי ג'רי כשרובהו כבר על כתפו. בשביל היוצא מחלקתו לחץ את ידי בשתי ידיו ואמר לי פתאום :"אתה יודע מה ג'ונתן, שמעתי שיש בישראל פיוניירז. ואני חושב שכל הכבוד לכם." היה ברור לי שמהמפגש איתי הוא כבר יקבל חומר למחשבה. נו לפחות הוצאתי ממנו כמה גרושים לטובת הציונות.
הגעתי ליוג'ין בשעות מאוחרות. ובעזרת הג'י.פי.אס. הגעתי ממש למול סוכנות האופנועים, כדי לצפות במנהל מוריד את התריס על המוסך. תבוא מחר פותחים בשמונה. אז הלכתי. יוג'ין (זו שאני פגשתי) היא עיר ענקית ושטוחה. ירוקה ורחובותיה רחבים במיוחד. נטועה גנים לרוב ולא ראיתי בה בניין מעל 3 קומות. שכונות רגועות של וילות ובניינים עתיקים ופחות מפוארים. מרכזי קניות ענקיים ומגרשי חנייה עצומים. וכמו בכל הערים האמריקניות עד עתה. הכל מתנהל מתוך הרכב, אין צורך לצאת. כספומט. שתית קפה. מזון מהיר. הכל. בקרן רחוב מוצלת (כי היו באויר משהו כמו 28 מעלות צלזיוס) ראיתי שוטר במכנסיים קצרים רכוב על אופניים. ניגשתי אליו וביקשתי לשאול מספר שאלות. כמובן שהצגתי את עצמי. בו ראנקין, זה שמו, סיפר שהרכיבה והשיטור על אופניים נעשים כאן בזוגות. בכל יום יש תורנות בתחנה ושני שוטרים מחליפים את הניידת במשמרת רכיבה, בה הם מפגינים נוכחות מחזקים את הקשר בינם לבין הקהילה שלא לדבר על איבוד כמה קלוריות טובות.
הלכתי לישון בסביבה לאחר היכרות ראשונה עם מנה טאקו (מזוויע) באיזה פאסט פוד מפלסטיק.
למחרת בבוקר הגעתי בזמן למוסך הנ"ל והבעיה תוקנה ובנוסף ביקשתי שיעברו על כל האופנוע לבדוק מערכות. שלום ל310$ . יללה, אטצרך לחסוך במקום אחר. בעודי אורז ונפרד מסקוט בעליה של הסוכנות ודייב המכונאי ולכניסה מגיעה ניידת במלוא שלל זיקוקיה המנצנצים ומתוכה קופץ איש מלבורו רק בלי הסוס. הוא לא התמהמה הרבה וניגש ישר אלי: "תגיד, אתה הבחור שעומד לעשות את המסע מאלסקה לארגנטינה?"… "כן" זה אני עניתי תוך בליעת רוק איטית, מה הבשורה? יללה תוריד עלי!…הוא הציג עצמו כשריף מייקל האסלי מפקד משטרת מחוז דאסצ'אטס. את המידע עלי קיבל כנראה מאופיסר ראנקין. הוא ביקש להודיע לי שאני גיבור, שהוא ובניו שגם הם שוטרים מעריצים את ישראל. הוא אמר זאת בקול רם ברור ונחרץ כך שסוף סוף מישהו לא לוחש זאת על אוזני אלא עושה לנו כבוד פומבי. יש!. אחר כך המתיק שריף האסלי איתי סוד. על כך שיצא לו לעבוד בעבר עם שירותי הבטחון של ישראל. וכל שאבקש ושאומר הוא כבר ידאג לי כל הדרך. (מייל שהגיע ממנו יומיים אחר כך, בישר לי שבדנבר יש לי הגנה מחברו הקרוב שמנהל שם את העניינים). זהו. נפרדתי ממנו בלחיצת יד שכמעט השאירה ברשותו את אצבעותי. והפלגתי לדרכי. מאוחר יותר גיליתי שכל היום צילמתי ללא כרטיס זכרון במצלמה. ככה זה כשמצלמים תוך רכיבה בשיטת שלוף וצלם. לא מבחינים באותו משפט שמודיע שאין כרטיס. מילא.
ביתם של ערן וסינדי במדינת ואשינגטון
ערן וסינדי (סינטיה) גרים בלב הירוק של מדינת וושינגטון לשם התכוונתי לעלות באותו יום. ערן כבר יצר איתי קשר לפני כמה ימים והציע לי שאעבור דרכם, הם מבטיחים לי תחושת בית חם. מה אפשר להפסיד. סיכמתי עם ערן שאני בדרך. והוא חיכה לי באחד הצמתים בטנדר הלבן שלו, ונסעתי בעקבותיו אל העיירה Yelm בשוליה רכש ערן לפני כמה שנים כמה אקרים של שטח חקלאי ובנה לעצמו שם בית. לאחר זמן הצטרפה אליו גם סינדי והם עוסקים בעבודתם המקצועית וגם מגדלים תרנגולות כבשים בשטח מרעה. ביתם הוא בן קומה אחת בנוי משילוב בין יחידות מודולריות. מרוהט בפשטות עשירה. מחממת לב, ממנה ניכר שכאן גרים אנשים ששמים לב לפרטים החשובים בחיים. לא מפואר ולא צעקני כי אם משהו שמזכיר את המושבות והמושבים של פעם. משהו שיש לו קשר עם ערכים.
נתקבלתי במקום בחיבוקים ושמחה כאילו חזר הביתה בן אובד. סינדי מייד קפצה על הכנת ארוחה צמחונית וחדר שינה מרווח הועמד לרשותי שלא לדבר על עמדת האינטרנט הפרטית של סינדי שממנה שלחתי מליון מיילים.
למחרת בבוקר חיכה לי אביב נעים מחוץ לדלתות. עשיתי סיבוב מהיר בחצר הירוקה, כדי למתוח אברים ולהחליט מה הלאה להיום. בינתיים אירגנתי ערימה של בגדים וחפצים שמצאתי שהם מיותרים. ערן אמור לנסוע לארץ בקרוב והתנדב לקחתם איתו. (ואני בטוח שעוד חבילה כזו תצא לארץ ). ערן וסינדי חזרו במיוחד מהעבודה כדי להפרד ממני. וערן ליווה אותי באופנוע שלו עד לכביש הראשי. אנשים מדהימים באמצע הדרך. איך יצא לי, איך?
עליתי לכיוון סיאטל. עיר שהיא סוג של מושג במשפחה שלי. יש לנו בבית אוסף תקליטורים של להקת "פרל-ג'אם" בכמות שיכולה לפרנס שידור רצוף של שנה שלמה כולל חגים. כך שמקדש הגראנג' ממנו יצאו גם להקת נירוונה, ג'ימי הנדריקס הגיטריסט המיתולוגי של נעורי. להקת סאנטנה ועוד. סומן מראש על ידי בנותי כמקום שעלי לדווח ממנו בבחינת "זמרי ספרי ציפורי היקרה מארץ מרחקים נפלאות. הגם שם בארץ החמה היפה"… וכו' וגומר בשירו של
ביתם של עופר והגר בסיאטל
ביאליק, על סקרנותו וערגתו לארץ אחרת. הייתי אמור לדווח אם אכן בסיאטל יש אוירה מיוחדת שעושה אנשים ליוצרי מוזיקה שכזו. אז לצערי לא הגעתי עד לרזולוציה הזו. הג'י.פי.אס. שלי לקח אותי ישירות לפתח ביתם של הגר ועופר חברים מהארץ שעושים בסיאטל בענייני עבודה. הגר קיבלה אותי כמו בן משפחה. חדר מוכן. עמדת מחשב. וארוחה ביתית של אוכל ישראלי. איזה כיף! ביליתי כשעתיים בעדכון הבלוג ומיילים לכל העולם ואחותו. ואז הגיע עופר שכבר הוזהרתי שנחשב לאלוף ארה"ב בסיאטל. כלומר בידע מעמיק על מה יש בה ואיך לראות זאת. אך בשלב זה כבר היה ברור לי כי עלי לנטוש את רעיון סיאטל לעומק. כי הלו"ז שלי דוחק, יש לי תאריך יציאה מפרודו-ביי שבצפון אלסקה והדרך ארוכה ביותר. קמתי בבוקר. חיכתה לי כביסה נקיה וסנדביץ ארוז בידיה של הגר. נפרדתי מעוד אנשים שבא לך להשאר איתם להרבה זמן. אבל כמו שסיכמנו. בשביל זה צריך לבוא לביקור אחר.
עליתי על הכביש צפונה מתוך כוונה להכנס לקנדה באיזור העיר וונקובר. לפני כן בעודי מסתובב בשכונה של הגר ועופר, ראיתי מימין את סוכנות האופנועים Ride West שהוקמה על ידי קית' טאי. שכתב בזמנו ספר על נסיעתו לדרום אמריקה (מופיע בפוסט על הספרות שליוותה ההכנות) אז עצרתי להציץ ולא פחות, אלא האיש עצמו יצא לקראתי והחלפנו כמה מילות נימוס, צילום. הלאה.
הכניסה לקנדה היתה פשוטה ומהירה מהצפוי. שלום. דרכון. מה? למה? איפה? כמה? תן גז!
בריטיש קולומביה כבר רמזה לי ממרחקים מלבינים, שאני מתקרב למשהו אחר. והייתי מלא בציפיות אבל עד לרוקי'ס היה לי עוד יום וחצי של מישורים וקוי כביש מעצבנים. התרחקתי כמה שיותר מהר מוונקובר מזרחה והצלחתי להגיע עד לעיר הופ Hope שבה צנח החושך כמו טריקת דלת. בווום! ואני בחושך לא זז מטר עם אופנוע. אז נזרקתי לתוך ערימת הבדים שיצרנים ממולחים הפכו לאוהל, שק שינה ומזרן דק.
מאת: יוני · קטגוריות: אופנועים and כללי · יש 18 תגובות, הוסף תגובה
