הרפתקה דוט קום

כבר כאן, התנצלות בפני מי שהגיע לבלוג שלי לקרוא על מסעותי על אופנוע. אני סוטה לרגע מהנתיב ונוגע בנושא שהוא חשוב לא פחות, או בעצם, הרבה יותר.

לפני כמה ימים, בשעת לילה, ליוויתי זוג חברים לביתם באחד הרחובות השקטים בעירי. כמה עשרות מטרים לפני שהגענו, ראיתי מכונית מפוארת מסוג לקסוס, חונה ולאחוריה צמוד לוח רישוי דיפלומטי ובו דגל קטן של צ'ילה. לרגע הרגשתי את העיקצוץ הנעים של מפגש עם חבר רחוק, או לפחות נגיעה בזכרון חי ממקום שהשאיר בי התרגשות. נזכרתי לשניה במסעי בדרום צ'ילה בקאראטרה אוסטראל ובאנשים הנעימים שפגשתי בסנטיאגו בירת צ'ילה. "הי" אמרתי לחברי. "לא ידעתי ששגריר צ'ילה גר מולכם…" "זה לא שגריר צ'ילה" ענה לי אריה, "זה ביתו ומכוניתו של יהורם גאון, הוא קונסול הכבוד של צ'ילה בישראל…"

לפני שנה בדיוק, ב-12 בדצמבר 2009 חזרתי לארץ לאחר מסע לאורך כל האמריקות, מרחק כ-42 אלף ק"מ שנמשך בדיוק 210 ימים – שבעה חודשים.

לאורך השנה מאז חזרתי, הבנתי משהו. הבנתי שאני יושב על רפסודה הנטועה למקומה בעוגן של אהבה וגעגועים ובניגוד לכל הגיון – האי שלי מתרחק ממני.

מחד, היה משהו במרחק בו הייתי, בניתוק, שמנע התעסקות יומיומית בחווייה הישראלית. מאידך, המסע היה גם סדנה אישית לבחון את האמיתות שלי ולהעמיק בהן. שלחתי הרבה מבטים מפוכחים על חיי כאן ועד כאן. בחנתי מחשבות ותובנות, שהעמידו אותי רענן מול הרבה הנחות ואמונות. אהבה וזכרונות. געגועים וכעסים. חרַטות והשלמות. התמלאתי מרץ, נכונות, כוונה פנימית ושמחת יצירה. ידעתי כי לאחר שעשיתי משהו מכונן כמו מסע בודד רצוף סיכונים, אני שלם ונכון לחזור לאהובַי . לביתי. לארצי. לנוף ילדותי. להתכרבל בערכי ובמשמעויותַי.

מאז אני נלחם כל בוקר לא לשוב על עקבי. לא. אין הכוונה למסע. הכוונה לאותו הרגע, לאותו הצומת בו החלטתי, שאני נלחם על דברים שאני מאמין בהם ולא נכנע במלחמה היומיומית המתנהלת כאן על מה, מי ולאן פני הארץ. הארץ, שאני אוהב כל כך ואיתה ובה אנשים יקרים לי. האמינו לי, זה קשה. לא אחת אני מתעורר בבוקר מדוכא מהיכרות חדשה ומקורית עם כלים יצירתיים, שממציאים אנשים שכל עניינם כפיית האידאולוגיה שלהם עלי. עיוותי מוסר סדרתיים. רוע וטפשות. רמיה ושחיתות. שנאה, שנאה, שנאה. חוסר סובלנות וגזענות. נהנתנות, ניצול וחוסר אכפתיות. קידוש ה"אני" בכל מחיר והעלאה באש – אם בזדון ואם בטפשות – ארבעים אלף דונם של ערכים שנטענו כאן דורות על דורות. עץ לעץ. שתיל לשתיל.

התנחלות בגדה המערבית

פתאום התחדד לי כי במשחק הדמוקרטי הישראלי, הפירוש המעשי של המילה "רוב", הוא: כי הרוב שוחט את המיעוט. או ליתר דיוק את ה"מנוצחים". בבחינת "יַּכּוּ אֶת כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר בָּהּ לְפִי חֶרֶב הַחֲרֵם לֹא נוֹתַר כָּל נְשָׁמָה וְאֶת חָצוֹר שָׂרַף בָּאֵשׁ:  וְאֶת כָּל עָרֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וְאֶת כָּל מַלְכֵיהֶם לָכַד יְהוֹשֻׁעַ וַיַּכֵּם לְפִי חֶרֶב הֶחֱרִים אוֹתָם" (יהושע י"א) מי שזכה בבחירות (שאינו בהכרח הרוב) אינו רואה עצמו מחוייב לשום אג'נדה משותפת, אלא רק לזו שלו. בתוך אותו "רוב", שהוא בעצם אוסף מיעוטים, יש אין ספור קבוצות משנה, מעין כנופיות סכינאים מוציאים לפועל, המובילות את רמיסת המיעוטים שהפסידו בבחירות,

ביתר שאת ואכזריות. שולחות קבוצות אלה את ידיהן אל כל חלקה טובה. רומסות ברגל גסה ובסגנון פונדומנטאליסטי, כל תהליך. כל דעה. כל דרך. כבר לא מדובר רק בהפקרת המיעוט הערבי כאזרחים סוג ב'. אלא בהובלת חוקים גזעניים ואפלים שאינם ניתנים לפירוש אחר. כבר אין מדובר בהזנחת החינוך – אלא בהעדפה תחת חוק – של קבוצת אוכלוסיה אחת על אחרת. אם זו הדמוקרטיה, כלומר הרוב מקודש, אז כנראה שגם גרמניה הנאצית היתה לגיטימית כדמוקרטיה. הרוב המוחלט בחרו בהיטלר.

הפיכת המושג "מוצא מזרחי" לתת תרבות נלעגת ופרימיטיבית, מקורו בניכוס התואר על ידי קבוצת עסקנים מושחתים ורב בראשם.  כבר אין מדובר בשאלה האם יש טעם להשקיע בקידום השלום – אלא מה יהיה הנשך לאותן קבוצות מושחתות, כאילו השלום רע להן. כבר לא מדובר בעתיד של כולם – כי אם כמה עמוק יש לנעוץ את שורשי מיעוט פולש לשטחים כבושים, כדי למנוע את השלום. כבר אין מדובר בחלוקת נטל ומשאבים – כי אם קביעה בחוק כי יש שמחוייבים לשלם ויש רבים שזכותם לקחת ללא תמורה או לזכות בזכויות יתר אם כאזרחים האוחזים כמונופול את המדינה בגרונה – כדוגמת חברת-חשמל ואם כחוג סגור של אנשי עסקים וטייקונים, המתנהלים ככלכלה בתוך כלכלה. כבר אין בושה בהעסקת מי שהיה בעל משרה ציבורית, בתפקיד בכיר בחברות פרטיות, שעיסוקן נוגע לתחום עליו היה מופקד עד לאחרונה כשליח ציבור ושותף לסודות. אין היום תחום, פשוט אין, שבו אם לא תקים לובי,  או תשכור לוביסט או סוללת עורכי-דין, תצליח לקדם משהו. אין מדובר על מלון קזינו בחוף או בשמורה, כי אם טיפול בזכויות בסיסיות של נכים, קשישים, נוער במצוקה, נפגעי תאונות דרכים, נשים מוכות, נפגעי פשע רגיל ויומיומי, נפגעי זיהום, בהגנה בפני תאוות בצע מצד מונופולים דורסניים.

ועכשיו דוחפים חוקים נגד מי שדתו אינה יהודי.

הכניסה ליהודים אסורה – אירופה 1939

פרט לוויכוחים היסטריים סביב מענה לפחדים ואסונות: מי יותקף? מי ירצח? מי תאנס? מתי תהיה רעידת אדמה? מי יפוטר? למי תהיה פצצה? מי יענש על ידי אלוהים? אין כאן היום אג'נדה לאומית. האידאולוגיות מתו ואיתן ביחד המדינה שלי. לא זו המוחצנת, היהירה, ההייטקיסטית, הצבאית, הזוכה בפרסי נובל, מדע או אֶמי. לא זו עם ארבעה בתי קפה אופנתיים בכל רחוב כמעט. וסדרות ריאלטי בינלאומיות. אלא המדינה, שבמח העצמות שלי שבמחזור הדם שבי, שייצגה עבורי תמיד את פסגת המוסר ואי הפחד מהשונה והאחר. זו שיצאתי איתה למסע רחוק, עטופה בזהירות בתרמיל מחשבותי. המדינה שלימדה אותי שירים כמו "אליפלט" ו"השמלה הסגולה" שהדהדו באוזני, דומע ומתגעגע כמו משוגע – כשרכבתי במרחבי המדבר הפרואני… הארץ שקלטה את סבי שברח מהנאצים באיטליה ואבי שהגיע מהודו. שנתנה יד לעולים חדשים. לדתיים, לחילוניים ולחלשים ב"מקוה ישראל". זו, שהנשיא שלה גר בצריף עץ ומנהיגים שסרחו לקחו אחריות. מדינה שהעמידה מולי אנשים כמו אליעזר מרכוס, עזרא כדורי, אברהם הרצפלד, הרב קוק, לובה אליאב, ואפילו מנחם בגין. שלימדו אותי לאהוב אותה ללא תנאי.

העדרותי הארוכה מהארץ דמתה להסרת העיניים ממחוגי שעון וכשחזרתי הבחנתי בתזוזתם האדירה. המדינה שלי פשוט גוססת. אפילו אופוזיציה אין. כלומר יש. סוג של קואליציה דרג ב'. אבל המדינה שלי כבר מוכנעת. ובכניעותה היא ויתרה. היא מחכה למכת החסד. החל באיש ברחוב המקבל את המצב כגזירה משמיים. וגומר בשליחַי בבית הנבחרים; חברי הכנסת המובטלים וחסרי השם. אלה המבלים ימיהם בציפייה "לכבוש" מידי המיעוטים השולטים את ההגה, איתו ידרסו אותם בחזרה. סוג של נקמה פונדומנטליסטית משלהם ובדרך הם מיישרים קו עם אותם כוחות אפלים המשתמשים בדמוקרטיה כדי לקעקע את עקרונותיה.

אז איך עלי להגדיר את אופיין הכללי של עמדותי? אם לא הבנתם, אני איש מרכז ושמאלה. לא שמאלני, אלא הומאנו-ריאליסט. אני מאמין כי דמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, אלא קודם כל שמירה על החלש. איני סוציאליסט, אלא נושא נטל המאמין כי קיומנו כאן כעם, עיקרו בחלוקה שוויונית של החובה והאחריות ושל פירותיהן. אידאולוגיה ומוסר הם נכסים בסיסיים – ולכל הצדדים יש מהם. אך ההבדל המהותי בין אידאולגיית השמאל לבין זו של אנשי הימין, הוא שבימין משתמשים בנשק יום הדין : הפחדה: תחזיק את העדר מפחד ורועד והכל כבר יזרום. ואיומים לא חסרים; החל בעולם המוסלמי וכלה בשכן שלך ממול. כולם רוצים את רעתך. כולם, ללא יוצא מהכלל חורשים מזימות. יעודנו בחיים הוא "להראות להם". מהצד השני השמאל הקיצוני חי בסרט על "פרחים בקנה" ו"יהיה בסדר". בואו נוותר על הכל, נאמין לכל ונראה מה יהיה. נכה על חטא כסוג של אורח חיים, נגיע לכל דיון מצטדקים, שפופים ואשמים. נרחם קודם כל על מצוקת האחרים ורק אז נדאג לעניי עירנו.

ההבדל המעשי הגדול בין הקצוות, הוא שאנשי הימין ביססו את הנכסים שלהם גם בערכים חומריים. מעין מדינה בתוך מדינה. מאחרי כל סיסמה, קם ישוב. מאחורי כל משפט אידאולוגי, נסלל כביש. מאחורי כל הכרזה, חוקק חוק, (כמו סיפוח הגולן). ול"מדינה" הזו יש גם צבא גלדיאטורים עם ברק בעיניים, הגדלים בתוך מערכת חינוך יעודי, המישרים קו עם אידאולוגיית אני ואפסי. לך תעקור ותשנה מציאות שיש לה דינמיקה משלה והשפעה מיידית על עוצמתה הכלכלית של המדינה. ומה עשה השמאל? כתב מאמרים המאוחסנים בפורמט אנלוגי במקרה הטוב, או כלוחות במסדרת אותיות עופרת בבית דפוס של עיתון "דבר". שנמחק זה מכבר. ומה עשה המרכז הפוליטי? התפשר עם כולם. ממש יחסי כוחות.

אני יודע. דברים לא יסתדרו מעצמם. צריך להאמין. גם בקטן. להיות מעורב. להשפיע. במעט שאני יכול, אני משתדל לתרום ולהוכיח שהשינוי אפשרי. קל מאד "לרדת" על הדור הצעיר. מצפים מאנשים בגילי "לכעוס" על צעירים שלכאורה נראים מרוחקים ועסוקים רק בעצמם. אך אצלי זה ממש הפוך.  איני מוצא שום צורך לרדת עליהם. אני מאמין גדול. ממש מאמין ענק ואופטימי במה שקורה היום בתעשיית ובשפת המדיה הצעירה והמתפתחת. רשתות חברתיות. תקשורת בזמן אמת, פתוחה ורצופה. חדשנות טכנולוגית ויצירתיות המקרבת בין אנשים. מעוף בו העתיד נראה נהיר יותר. אני מאמין שהחזרה לשפיות תגיע משם. היום המידע הגלוי ובר הדיון יביא למעורבות גדולה יותר של הרבה יותר אנשים. יש סיכוי עצום ליצירת לחץ ציבורי אמיתי לשינוי. כבר אין צורך לצאת בגשם להפגנה. עם שלטי נייר וססמאות. די להעמיד נושא לדיון פתוח ברשת חברתית תוך יצירת כלים כמו פורומים, או קבוצות עניין כדי לחולל שינוי. נכון הכלי הזה אמור לשרת את כל הדעות וכבר "זכיתי" לביקור הטוקבקיסטים שלוחי הרסן והנוסח, מגוייסי הימין הקיצוני.

אך אני מכיר יותר מאיש צעיר אחד/ת, שמודע לצורך לקחת אחריות כ"מבוגר אחראי". הרואה את כל התמונה וגם עושה זאת. אנשים צעירים שלא יחברו לגב רכבם מספר דיפלומטי של מדינה זרה – עם כל החשיבות שבקשרים עם העולם – לא יעזו להתהדר בזה שהם כאן. אבל בעצם כבר שם.

לסיום, סליחה. כבר אמרתי למישהו שהחיים הם מסע גם מבלי לצאת לעולם על אופנוע. מייד נשוב למסע. דיווחי מסעות בשפע, נמצאים בעריכה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 6 תגובות, הוסף תגובה    

כבר מראש, סליחה על האורך ואולי הכובד של הדברים בפוסט הפעם, אבל לפחות התמונות מעניינות (:

אל תחפשו בגוגל את המילה שבכותרת. זו המצאה שלי. כך חיברתי שתי מילים. את המילה Adventure עם המילה Therapy שהן צירוף שגור כבר כמה עשרות שנים. חיפשתי מילה חדשה, צפופה יותר. Adventherapy ומשמעה "טיפול בהרפתקה". (אם תרצו "הָרְפָּטִיפּוּל"). יש למילה שהמצאתי צליל מאד "מדעי". אבל היא אינה כזו. לא ממש תכננתי ובניתי מערך כולל, או פתרון למשבר כלשהו. אף שישבתי לא אחת, מהרהר איפה לעזאזל משבר גיל ה-30 ה-40 ה-50 ה-60 , כדי לצאת מולם במחול פגיונות או לרבוץ במרה שחורה. אני משום מה, כל הזמן מלא ועסוק מעל לראש, בלבחון, לנסות ולהגדיר, מה תהיה ההגשמה הבאה. החלום הבא שאחתור לגעת בו.  רגע, – יתכן – כלומר, בטוח – והכל קורה משום שאני נושא בתוכי איזו טראומה רדומה מהילדות, מההתבגרות, מהצבא. ובנוסף, משברים היו גם היו, אבל לא על הציר הכרונולוגי השגור, לא כאלה שמתוארים בטקסטים של טלנובלות. גם אם בסוף, שינויים קרו מעצמם או בהפתעה. הרגשתי כי הם מעולם לא הפתיעו ממש וגם לא באו משום מקום.

כשאומרים לי "טיפול בהרפתקה", אני מבין שיש "סל" של טיפולים ב"בעיות", רק תבחר לך נוסחה: טיפול בשתיקה. טיפול בריצה, טיפול בהלם, טיפול בליטוף, טיפול בהגשמה וכו'. נראה כי סביב כל עיסוק, אפשר לבנות תיאוריית "טראפי". אני חושב – לעומת המקובל – כי בתוך מעשה ההרפתקה, גלום כבר הדחף הטיפולי האינטואיטיבי העצמי, המצוי בכל אחד מאיתנו, כתיכנות הישרדותי מובנה בנו. מנגנון של שסתומי איזון, שנועד לאתגר ולמקסם את היכולות שלנו. לכן "טיפול בהרפתקה" הוא כמעט כמו לחשוב שאנחנו מחדשים באמירה; "אדם נושם, כדי להכניס חמצן לריאותיו". Adventherapy היא הדרך שלי להדגיש את נוכחות הטיפול, בתוך המושג הרפתקה.

קולד-פוט אלסקה

בהפוכה:

כשאני בוחן לאחור הישגים שיש לי; חומריים, בין-אישיים, אמנותיים וכו', גם שברור לי כי הם נבנו בשקידה וכוונה. אני מבין אותם ממש בסוג של הנדסה הפוכה, משרטט אחורה את תהליך הקמת הבניין ומגיע בסוף, לשולחן העבודה של הארכיטקט, לפנקס הסקיצות שלו ולמילה שהוא רשם יום אחד, על איזו מפית בבית קפה מקרי כשהחליט לבנות משהו משלו, ללא הזמנה של לקוח וגמר אומר, ללכת עם עצמו ועם הרעיון – עד הסוף. נראה כי ניתן להבין את נקודת המוצא רק בסוף הדרך. אז למילה הקטנה ששירבטתי פעם על חתיכת נייר, או אולי סתם בראשי, לא נתתי מעולם שם. היום אני קורא לה Adventherapy. כמו שהזכרתי כבר, יש גם יש היום תיאוריות, הבונות מוצר טיפולי, סביב תכנון ויציאה להרפתקה. יש הבונים הרפתקה שאינה ספונטנית בעליל, סביב צורך מוגדר ליציאה ממצב בעייתי, בעיני המטופל או המטפל. סוג של תרגולי מימוש. או אם תרצו עמידה בתכניות והגשמה. זו תעשייה חיה. ביזנס שמגלגל הרבה כסף. בכתיבתי כאן, לא ממש התכוונתי להיות מדריך רוחני או מתרגל אישי. אני רוצה לספר על תובנות שלי, אשר אם רציתי או לו, היו הנתיב שלימדתי את עצמי להלך בו, בדרך למימוש חלום. או יותר נכון, מימוש מי ומה שאני באמת.

קראטרה אוסטראל. צ'ילה

המסע שעשיתי מאלסקה לאושואייה, מסתכל על מימוש, מהקומה השניה של נסיון החיים. איני נער צעיר שבוחן מנסה ותוהה. אני מחזיק בתאריך לידה, אשר שם לי ברקורד, הרבה נסיון ובעיקר, הרבה מאד נסיונות. אם אפשר לקצר בהגדרות, הייתי נוהג סוג של בוטות ואומר: נואשתי לא אחת. התאכזבתי רבות ואכלתי הרבה חרה מעצמי. וכמו הרבה נואשים סביבי, ניסיתי הסוואות ותרגלתי הסתרות. שלפתי לא אחת, את צפורני הציניות ההגנתית, השנינה והחידוד. כאילו יודע כל אני. כאילו כבר אי אפשר לחדש לי, להפתיע אותי. ועל הדרך, יש לי תשובה, משפט מחץ ופתרון מושלם לכל דבר. גיליתי כי יש תיאוריה הפוכה המובילה לאותה מסקנה ממש. כלי נשק לשני המחנות. שאמנם פולט את אותה מסקנה, אבל נשען על תובנות הפוכות.

רק פעם אחת:

יש האומרים: "עזוב אותך, כבר ראית הכל. עשית (או ניסת) הכל, עצור. תהנה ממה שיש או מהיתרה שנשארה לך. אל תסכן את מעט (או מירב) ההישגים שלך. הכלכליים, האישיים, הנפשיים וכו'. שב, תתבצר. בנה סביבך חומה. שמור על הכסא, המעמד, אל תהיה אידיוט, הרי.. 'חיים רק פעם אחת' ". ומן העבר השני, יש את חסרי המנוח, העומדים על קצות אצבעותיהם, בראש ערימת ההישגים שלהם וקוראים. "הי! יש שם עוד משהו מעבר לחומה. יש עוד אופק, יש עוד חלום". הם מוכנים להסתכן ולדלג הלאה. לא רק בהסתכנות של ויתור על הישגים. כי אם הקרבה אמיתית של בריאותם הפיסית והנפשית והם עושים זאת תוך אמירת אותה קריאה טרוויאלית "כי חיים רק פעם אחת". לדעתי שתי הקבוצות טועות. כי בתקופת חיים אחת, אפשר לחיות הרבה פעמים. במיוחד כשאדם מוצא עצמו עמוס בהישגים, אבל עדיין חסר מימוש עצמי.

הגשמת חלום, היא נסיון יזום להתקרב כמה שיותר למימוש עצמי.

הרפתקה היא בעצם "עשיית מעשה שיש בו סיכון". התרפיה שבכך, היא ההתמודדות, לדעת לנהל את הסיכון. (אין שום הרפתקה בלהכנס עם הראש דרך קיר. ניהול נכון של סיכון. הוא לעבור את הקיר מעל או מתחת או בדרך חכמה אחרת וגם ליהנות מהתגליות שבדרך) התועלת שבכך אם תרצו, הוא אימון עצמי לחיים ממוקדי מטרה או לפחות, מספקים ומאושרים יותר. הרפתקה מלמדת אותנו התבוננות וענוה וגבולות.

אז מה עלי לעשות עם חיי הביולוגיים החד פעמיים? בין כך וכך הם רק שלי. ובלי להתנגח בשום אמונה דתית. אומר כי, גם אם יש עולם נוסף, שני, הבא, אחר, גלגול וכו', מה שבטוח שהעולם שקורה עכשיו, הוא ממשי. הוא מוחשי, הוא קיים. וגם אם החלום שלך, הוא לשבת בבית מדרש ולהתכונן לעולם הבא בלמידה אובססיבית. יצאת לדרך, כבר בעולם הנוכחי. והיה ויצאת לדרך "בעולם הקודם", עכשיו אתה מודע לכך.

ניקראגואה

החיים הם הרפתקה והרפתקה היא תשוקה:

גם אם הכנות להרפתקה. כל הרפתקה. הן מרכיב מרכזי בהצלחתה. בסופו של תהליך, יש רגע (או רגעים) של אמת. החיים הרגילים שלנו הם המשל והנמשל גם יחד. שגם אם עברנו שנים של למידה והכלת דעת. ההרפתקה מתחילה בדלת היציאה מבית הספר, מהבית. מהמחסה. הנה, אנחנו מצויידים בדי תובנות וידע, כדי לצאת לדרך ולהתמודד עם סיכוניה. נכון יותר – חותרים להישגים שהיא תוביל אותנו אליהם. ואם ממש לדייק:  החקירה, הלימוד, ההתלהבות, העניין –סוכים בתשוקה גדולה לחיות. אלה ועוד הם השלב הראשון של הטיפול העצמי. הדרך להגשמת החלום האישי שבנו והיצאה לחיים האמיתיים. זו ההרפתקה.

 

צינור הנפט של אלסקה

צפונה מפיירבנקס אלסקה

תחילת יוני, אביב בפיירבנקס, העיר השניה בגודלה באלסקה, בוקר תכול עלה על חלקת הקמפינג ששכרתי מג'ייק, פנסיונר חביב המשמש כאחראי/אב-בית עונתי, של אתר הקמפינג המדינתי, הסמוך לאוניברסיטת פיירבנקס. ג'ייק שמע על תכניתי למחר וביקש לדבר איתי, סיכמתי איתו שאני בא בבוקר לקרוואן שלו להיפרד ומאחסן אצלו את עודף הציוד שלא יהיה לי בו צורך בקטע הדרך בן 1600 הק"מ (הלוך וחזור), למחנה הקודחים בדד-הורס. כשהגעתי בבוקר לפגוש את ג'ייק קיבלתי ממנו תזכורת של הרגע האחרון על "כמה הרעיון שלי מטורף". כלומר, שוב אני בקטע של 'טיפול בהתנגדויות'. אנשים נחמדים ממש שמתוך צורך אמיתי לעזור, מנסים למנוע ממך לצאת להרפתקה שלך. סיפרתי לו עד כמה אני מוכן והרגעתי את המצב. מאז היציאה מביתה של שירלי בסן-פרנסיסקו, רכבתי כבר 4500 ק"מ שהיו שזורים פה ושם, קטעי דרך משובשים קצרים. מזג אויר הפכפך וכמה תחנות דלק שהיו ריקות מנוזלים. בשני מקרים החלקתי על דרך רטובה וחצצית, שהפתיעה אותי בחוסר האחיזה המוחלט שחוו צמיגי הכביש בהם היה נעול האופנוע. וגם אם נאלצתי לקצר ימי רכיבה, עקב תנאי מזג אויר או ירידת חשיכה מהירה משתכננתי, מצאתי לאורך צירי רכיבה ארוכים וריקים, מקום בטוח להצטייד בו ולמתוח את אוהלי. אך קטע הדרך שחיכה לי בין פיירבנקס, למפרץ פרודו, בו שוכן מחנה קודחי הנפט "דד-הורס", היה בעיני האתגרי ביותר עד עתה. זו הנתיב בו ניתן להגיע לנקודה הצפונית ביותר בעולם בדרך קרקעית. זה מסלול שלמדתי אותו כמו ציר ניווט לילה מבצעי. כלומר, אין לי אפשרות לעשות סיור מקדים או אימון יבש. מה שהוצאתי ממקורות מידע רבים, כולל שיחות והחלפת מיילים עם מי שעשו זאת בעבר. חקירה יסודית של בלוגים, ספרים, אתרי מסעות, אתרי מפות וכמובן גוגל ארט'. זה מה יש. לפָנָי רגע של אמת. אחד מבין רבים שעוד נכונו לי.

יציאה ממדבר האטקאמה. צ'ילה

כאשר תכננתי את הקטעים הייחודיים של המסע, בניתי טבלה של עוצמות סיכון. עם שלל סיבות וערכים, חלקם רגשיים וחלקם סטטיסטיים יבשים. נתתי לכל קטע מספר מ 1 עד 5, מעין מדד אישי לרמת קושי, או אם לדייק, – מורכבות האתגר. לא, לא ממש מדדתי או הזנתי נתונים לאיזה מערבל שסיכם עבורי ערך תמאטי או מתמאטי. אלא מעין סולם צבעים, מתכלת ועד לאדום כהה, מעין מדד סומק, צפיפות עור ברווז או עוצמת רעד. החל בהיות היעד סוג של מימוש פנטזיית מפגש עם מקום שבעיני נחשב "מיתולוגי" וכלה בידע ממשי, על רמת הסיכונים הפיזיים הקשורים בו. סולם כזה היה נקודת ההתייחסות שלי בשלבים האחרונים לקראת מימוש. אותו שלב שכבר אין מה להתכונן. זהו. מחר אני נכנס.

בעבר, חוויתי כמה פעמים את הריגוש הזה. אותו גדיל דק הנפרם מתוך חבל השִׁידְרה. אותה השתעלות המסתירה רעד בקול. אותו סחרור שראשי סבב בו, רגע לפני שפתחתי דלת לפרקים חדשים בחיי. אני יכול להשוות מצב כזה ללידת בנותי. למקום עבודה חדש. לכניסה ראשונה לבית חדש. לפתיחת תערוכה. לעמידה בבית משפט, להיכרות ראשונה עם מישהו/י. לפרידה בדרך למלחמה. רגע אשר כמה שאנסה להגדיר את שיאו, לא אצליח להצביע על השניה החמקמקה הזו. וכמו בחיי השוטפים, עכשיו בקטעי מסע, בו כל שניה היא גורלית. מכוננת וחד פעמית.  בכל רגע עלי להגיב למצב חדש. אך ביתר ריכוז ובהירות. ולכן ההכנה היתה חשובה. היא מפנה אותי להתעסק עם הבלתי צפוי האמיתי. הייחודי ממש לקטע דרך שלפני. במקום להתעסק בהתמצאות, אני פנוי ליהנות מהנוף הנשקף מקצה סלע על פי תהום. במקום לחרוד מחוסר דלק או אוכל, אני פנוי לקטע רגלי במרדף אחרי עופר קאריבו, או לעצירה בנקיק צדדי שנפער בשטפון טרי אותו אני מגלה פתאום. ובמקום לשאול שאלות על איך רוכבים על דרך חצצית רטובה, עם רוח צד ושלג. אני עסוק בהתמקדות  סבלנית במעבר נהר בוץ מפתיע. אני מגיע מוכן להתנסות בהפתעות האמיתיות ומשקיע את כולי בהתגברות על סיכון. בדרך מיוחדת משלי.

הייחוד בדרך הדאלטון, שנקראת כך על שם ג'יימס דאלטון המהנדס שפיקח על סלילתה (לא מצביא. לא נשיא. לא פוליטיקאי – מהנדס!). הוא שהדרך נסללה, רק כדי לאפשר קשר יבשתי עם שדות הנפט שנתגלו בראשית המאה העשרים, (אך הוחל בפיתוחם, בשליש השני של המאה ההיא), במדף היבשתי הצפוני מערבי של אמריקה על שפתו הדרומית של האוקיינוס הארקטי, כאלף מייל מהקוטב הצפוני. הדרך נסללה רק למטרת תחזוקת אתר הקידוח הענק והשגחה על צינור הנפט הגולמי הזורם משם ועד לעיר ואלדז. 1300 ק"מ של קרקע פראית, קפואת עד ומבותרת. הדאלטון היא דרך שירות שלא נועדה לתיירים. ברובה אינה סלולה ואם דרכי קק"ל סטנדרטיות בארץ הם ברמת קושי 2 (מתוך 10) לנהג הממוצע, צפיתי כי איכות סלילת ותחזוקת הדאלטון, תנוע בין קטעי כביש סלול איכותי, לדרכי עפר בדרגת קושי בין 2 ל- 8. מה שמוסיף קושי הוא נטישותה. יצאת לדרך? הפסקה ראשונה להצטיידות תמצא רק אחרי 400 ק"מ (אם לא מחשיבים את הגשר מעל נהר היוקון), בתחנה בשם קולד-פוט. שם יש משאבת דלק אחת, עם אוקטן נמוך. בית קפה/בר/מינימרקט, משטח לקמפינג וצריפי שינה המיועדים לנהגי משאיות של חברות ההובלה. ולאחרונה גם למטיילים שמגיעים לשם באופן מאורגן. יש שם גם נציג של משטרת המדינה. אגף שימור איזה שהוא. ובטח, לפחות איזה משוגע אחד, שהחליט לחזור לטבע וחי בשדה סמוך, בצריף ללא חשמל או מים זורמים, לבוש וחמוש כמו דייווי קרוקט. בדרך יש קטעים בהם אם נפלת, האופנוע כשל, או אם עפת לשולי הדרך התלולים ונעלמת לתחתית נקיק או אגם קפוא, תגיד שלום. מקולד-פוט צפונה, עוד 400 ק"מ של שום כלום, (פרט לתחנות שאיבה התומכות בצינור הנפט, הנראות כבסיס צבאי על הירח) והדרך אף קשה יותר.

אתר הגייזרים אל-טטיו. מדבר אטקמה בגובה 4300 מ'. צ'ילה

חווייה:

כמה עשרות אלפי קילומטרים לבד על אופנוע, הם סביבת היתוך עצמי, ששלחה אותי בין השאר, להרהר בשאלה: איך ניתן להגדיר את המושג ; "חוויה". אותה תחושה פנימית המתרחשת, תוך כדי ולאחר התקלות, היכרות או מפגש, עם משהו או מישהו מרגש. מעשיר. נצרב. מטלטל. מחתים. מה היא בעצם אותה תחושה? והאם יש סיכוי כלשהו להעביר הלאה את העיקצוץ הרגשי הזה למישהו אחר? באיזה אמצעי עלי להשתמש, כדי שהחוויה האישית שלי תובן – אם בכלל? הגעתי למסקנה בעייתית משהו; לעולם לא אצליח. לעולם. כי הדבר הקטן הזה שמצלצל בתוכי כמו דנדון ענבל, לאחר נדנוד פעמון. הצלילים שלו, הם פנימיים וצלולים רק לי. וכל דרך שאשתמש בה כדי להעביר את הצליל ממני והלאה. תהיה מסננת שתזייף את ייחודו. ויותר מכך, חווייה לא נועדה לחלוקה ולשיתוף. לכל היותר ניתן לחוש בהד התרחשותה. "חווייה" קיימת כל עוד לא הצלחנו להעביר או לחלוק אותה. כך שעד סוף ימינו, באריכות או בחטף, אנו אוצרים בתוכנו חווייה שהיא רק שלנו, היא נגיעה בחלום שמובן רק לנו והיא בעצם מהות חיינו.

סיפור:

יש הטוענים כי בין שלל ההבדלים בין אדם לבין שאר בעלי החיים, קיימת היכולת שלנו להבין או לספר סיפור לתת לו מאפיינים רגשיים כמו הומור או עצב. כלומר, יש בתוכנו מנגנון המסוגל לעורר בנו גרוי והתרגשות, כתוצאה ממפגש עם אמירה שאינה שלנו, זרה לנו. לתהליך ההכרתי הזה אני קורא דמיון. ואף שדמיון רחוק לעיתים מרחק רב מהמציאות. אין אדם שאין בו דמיון. ודמיון הוא תנאי ראשון, או בעצם הגדרה אחרת ליכולתנו לחלום. המנגנון המחשבתי המוביל לתגובה רגשית, עובר מבעד לדמיון, הדמיון שלנו משתמש במסד הגדרות וערכים המתעוררים מְהֵלֶך מחשבה, מדמיון מכוון, הרהור או הזיה מקריים, או בלתי מודעים. הצורך שלנו לפענח חלום שחלמנו, הוא מנגנון הנובע מחרדה הגלומה בנו, מעצם החיטוט חסר האחריות שעשינו בזמן שחלמנו, במחשבות הנסתרות ולעיתים ה"מביישות" שעוברות בנו. משל "מה עבר עלי לעזאזל? מה פשר החלום?" וסביב הצורך הזה שלנו יש גם כן "תעשייה" אדירה. החל בפרשנות מדעית והמשך בשימושים אסטרולוגיים, בדיוניים, תנכיים, ספרותיים, פוליטיים ועוד. אך בדבר אחד אין לי ספק, הצפת תוכן החלום, הוא תנאי לטפל באותן הדחקות שמונעות אותנו מלממש את ייעודנו.

מקסיקו. סמוך לחוף מזונטה

מה בדיוק ההישג, או המימוש העצמי מכך שבנאדם עולה על אופנוע – אשר גם כך, יש ברכיבה עליו די סיכון. ונוסע ב"דאלטון" או ב"קראטרה-אוסטראל" דרך מס' 7 בדרום צ'ילה? מה בדיוק הרעיון להסתובב בצפון מקסיקו בעיצומה של מלחמת סמים. ושפעת חזירים? מה רע בג'יפ? במסע לנגב? או קיי, אז הגעת לאלסקה. למה צריך לצאת ל 800 ק"מ רכיבה לכל כיוון לבד? מה לא טוב במאה ק"מ?

כן. זה בדיוק הדבר. אף שאני יודע שיש היום יותר ישראלים שעלו על האברסט, מאשר כאלה שעשו את המסע שלי. שם נמצאת התשובה. חוויית האתגר. אני אוהב טבע, אבק ופרא, נמשך לדברים ראשוניים. מלהיבים. מכוננים. זה ארגז הכלים היצירתי שלי. זו מהותי, החלום שלי. רציתי את המקסימום. רציתי לנצח את הפשרה. את השיעמום המנוון והרוטינה המרדימה חושים. ההישג שלי בעיני עצמי הוא למצות את מלוא האפשרויות הגלומות במפגש עם מסלול ומקום חדשים ומסקרנים. ולעבור את כולו בלי הנחות – על פי אמות המידה שלי. להביט על חיי שם בארץ מהצד ועל חלומי הקם לתחיה בכל רגע כאן במסע.

האומץ לחלום בעיניים פקוחות. אני מניח, כי עוד אנסה להסביר מה דעתי על המושג "אומץ". כבר בשלב מוקדם הבנתי כי עלי לדבר בגלוי על חלומות, גם במחיר שישימו אותי ללעג מאחורי גבי, או יאמרו לי בפני, שאני אידיוט. זה היה אחד התנאים הראשונים שהיו לי בדרך להגשמתם, הליך הוצאתם מהנסתר לגלוי. בתחילה מוגדר וגלוי לעצמי ואחר כך גלוי גם לסביבתי. למדתי שאין מה להתלהם או להבטיח. יש לנקוט ענוה שהיא תנאי ראשון לדבקות. איך עושים זאת נכון? איך מסתערים על כל כך הרבה יעדי ביניים התלויים זה בזה? איך מתמרנים מהלכים, מבלי לשבור את הכלים, אלא תוך שימוש בהם? איך מגייסים תובנות והישגים שכבר צברתי, למען אותה מטרה? איך נערכתי נפשית להתמודד עם תהליך שכזה בכוחות עצמי?  איך נערכים לידיעה שזה עומד להסתיים? מה עושים כמה דקות לאחר שנוגעים בקצה? איך מסכמים מסע כזה, אם בכלל? איך מנהלים חיים רגילים לאחר החזרה? איך משמרים את התשוקה? סימני השאלה האלה גם הם, חלק מההרפתקה.

חברים לחלום בקצה הדרומי של הדרך. עומדים: מימין ג'ון ואנט. יושבים: מימין, דונאלד, עבדכם ואנטון.

בפעם הבאה אחזור לקרקע: כי יש לי רשימת עלויות המסע וחישובי הוצאות שיעניינו כמה מכם. וכמה רמזים על המסע הבא. ועל מה שקורה עכשיו.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה