לרכוב בקאזחסטאן ולהתאהב ברוסיה

לבלוג של אלעד כאן

הכניסה הראשונה שלי לקזחסטן היתה לא נעימה בלשון המעטה , חום בלתי נסבל , תאונה קלה ורכיבה מתישה .

הפעם המעבר לקזחסטן מטשקנט הוא לטובת הגעה צפונה לרוסיה ואח"כ למונגוליה .

בטשקנט אגב, אנו פוגשים בכמה טיפוסים מעניינים – זוג הולנדי שמטייל על לנד קרוזר 75 מדוגם, וגבר צרפתי בן כ- 50 , עם פרקינסון , שהתחרה פעמיים בראלי פריז דקאר על XR400 (!) ועכשיו עם אותו אופנוע הגיע לטייל באוזבקיסטן , רק בשבילים ובשטח – בחור קשוח .

ריקארדו עדיין לא החליט מה הוא הולך לעשות עם עצמו , ואנחנו יוצאים מטשקנט אחרי לילה בעיר לכיוון אלמטי .

מעבר הגבול עובר באופן מפתיע בקלות יחסית , והופ , אנחנו בקזחסטן . אני כמעט עוצם עיניים לפני שאני חוטף את הסטירה שחטפתי בפעם שעברה כשנכנסתי , אך להפתעתי הכל  "רך" יותר . מזג האויר נפלא , הנוף נהיה ערבתי – ירוק ולא מדברי , והכל טיפה יותר נעים .

בגדול – בקזחסטן יש המון שום דבר ולא מעט כלום , מישורים אדירים וריקים , כמעט קל להבין למה הסובייטים השתמשו במדינה הזו כמבחנה הגרעינית שלהם ופוצצו לה את הצורה .

אחרי יומיים של רכיבה אינטנסיבית אנחנו מגיעים בשעת לילה לאלמטי ומחפשים מלון – סיפור מההפטרה. מפה לשם מצליחים להתאפס על עצמנו ובבוקר רוכבים ל"קפה אלדורו" כדי לפגוש את ילודס הבעלים .כשהיינו , יוליה ואני , בטורקיה , פגשנו לחלוטין במקרה את ארתו הפיני . מפה לשם כשסיפרתי לארתו שאני מתכוון לעשות טיפול לאופנוע בקזחסטן טרם הכניסה למונגוליה , הוא המליץ לי להגיע לקפה אלדורו ולפגוש את ילדוס "שיסדר לכם כבר את הכל" . אחד מהדברים שלמדתי בטיול הזה הוא ,שכש"נופל" לידי טיפ שכזה , אין מדובר במקריות או באירוע סתמי – בכל פעם שקיבלתי אינפורמציה כזו , היא התבררה אחרי כן כיקרה מפז .

וכך גם במקרה הזה . כשהגענו לקפה , ילדוס ישר יצא לקראתנו ושאל אם הגענו במקרה או בכוונה , ואני סיפרתי לו שקיבלתי את הפרטים שלו מאופנוען פיני שהיה אצלו לפני כשנתיים .

ילדוס אומר לי שאני האופנוען הישראלי השני שהוא פוגש וכי הראשון אותו פגש היה אדם שני שהגיע אליו לפני כשנתיים . ילדוס מספר איך אדם שינה את תפיסתו אודות ישראל ואודות ההתרשמות העמוקה שלו מאדם (כל הכבוד אדם !) .

אלמטי היא ה-עיר של קזחסטן . עד לא מכבר שימשה כבירתה של המדינה עד שהודחה למקום השני ואת הבכורה קיבלה אסטנה . אבל את הקסם של אלמטי לא הצליחו לקחת . והקסם נמצא באנשים . העיר הזו היא אי בתוך קזחסטן שלא קשור למה שקורה מטר אחד מחוץ לגבולות העיר . מסעדות , פאבים , מכוניות יוקרה , אנשים שנראים ומתלבשים אחרת וכמות לא מבוטלת של זרים אשר זורמים לעיר כתיירים וכאנשי עסקים .

באלמטי שהינו לבסוף כארבעה ימים, בהם ילדוס האגדי לא הפסיק לדאוג לנו , הסיע אותנו לחנויות לקנות בגדים ודברים שהיינו צריכים , סידר לנו את הרישום במשטרת ההגירה בקזחסטן , תוך שהוא עומד איתנו בתור ונותן את הפרטים שלו , חיבר אותנו למוסך ק.ט.מ. באלמטי כדי שנוכל לעבוד שם בנוחות על האופנועים , ואפילו יצא איתנו לרכיבת יום אל ההרים שמדרום לאלמטי . והכל רק בגלל שאנחנו וגם הוא אופנוענים .
אנחנו מנצלים את הזמן לעשות טיפול 5000 וכיוון שסתומים לאופנועים . אני מחליף את מזוודות האלומיניום הכבדות בשני תיקי צד רכים לקראת ההגעה למונגוליה , וקונה זוג מגפי רכיבת שטח.
חישובי זמן מראים שכדאי לנו להתחיל לתת גז אם אנחנו רוצים להגיע למונגוליה לפני שהחורף יכה בנו , ואנחנו מחליטים לרכוב את 1600 הק"מ מאלמטי לברנאול שברוסיה , התחנה הבאה, ביומיים .

הקומבינציה של ק.ט.מ עם 1600 ק"מ שוות ערך לרכיבה על חמור אליו קשור קרש גיהוץ. או במילים אחרות , קטסטרופה .

בלילה הראשון אחרי 750 ק"מ אנחנו יורדים מהכביש ורוכבים לנק' קמפינג שמסומנת לריקארדו ב GPS , וכשאנחנו מגיעים אליה אנחנו פוגשים במפתיע באופנוען נוסף שכבר היטה את אוהלו בנק' .

טים הוא בחור אמריקאי שמטייל על DR650 והגיע לקזחסטן ממונגוליה , אנחנו מחליפים חוויות ואני צוחק שוב בהזדהות עם סיפורי הצרות של אופנוען אחר . מצחיק לגלות כמה לפעמים אופנוענים סובלים ונהנים מאותם דברים , כמה דברים דומים מפחידים אותנו וכמה משמחים . הכל כל כך אנושי..

אנחנו מסמנים ביחד נק' על המפה לקראת מונגוליה ואחרי ארוחת ערב אני מזדחל לי לשק השינה בתוך האוהל – באופן כללי זה אחד מרגעי ההנאה הצרופה שלי בסוף היום – להיכנס עייף לאוהל , לסגור את הריצרץ ולהישאר לבד , מתחת לכוכבים שאפשר לראות מבעד לתקרה השקופה של האוהל.
בבוקר שאחרי אני מתעורר לקול צהלות סוס ויוצא החוצה לזריחה מהממת ביופיה עם סוס שחור שדוהר הלוך וחזור ומביט כל הזמן לכיווני , כאילו מנסה לומר לי משהו ..

את שאר היום אני מבלה באוכף של החמור שלי , נע ימינה ושמאלה כדי שלא ירדם לי התחת לגמרי .

רוסיה יקירתי

ביקורת דרכונים בכניסה לרוסיה מקזחסטן . כל אחד שמגיע אל העמדה של השוטר נעמד עם שתי ידיים בצדדים ומאחורי הקו האדום . אני מגיע אל העמדה של השוטר ונמרח לו כמו איזה מיתעאווז על העמדה , אני קולט את זה אחרי כמה שניות , מתיישר ואחרי חצי דקה עוד פעם נמרח לו על העמדה . קשה לי להיות פורמלי מדי.

כבר עשר דקות השוטר בודק את הדרכון שלי בזכוכית מגדלת , אחרי עשר דקות הוא קורא לשוטר נוסף שבודק גם הוא את הדרכון עם אותה זכוכית מגדלת . אני היחיד שמעוכב . אח שלי , סוכני מוסד נכנסים בסטייל בשדות תעופה , אני ? תסתכל עליי – כולי אבק , לא התקלחתי כבר כמה ימים ואני אחרי רכיבה של 1000 ק"מ .

אחרי רבע שעה כנראה נמאס לו שאני נמרח לו על העמדה והוא חובט לו בחותמת הכניסה . החייל בחוץ אומר לנו "ברוכים באים לרוסיה" בלבביות ושואל מה אני יודע לומר ברוסית . אני סופר מאחת עד עשר , אומר בירה , לחם ומים.  המילים שאני לא יכול להסתדר בלעדיהן ..

כמה ק"מ לפני מעבר הגבול אנחנו פוגשים בחור ניו זילנדי על במוו r100 מודל 92 – אופנוע קלאסי . הבחור נראה כל כך מצוקמק שבהתחלה לא ברור לי אם הוא סובל מאיזושהי בעיה. ברין ביקש להצטרף ולרכוב איתנו , ושלושתינו חוצים ביחד את הגבול .

אחרי המעבר אנחנו עולים על אספלט רוסי משובח , חלק כמו תחת של תינוק . איזה כיף.

זו הפעם השניה שאני עובר ממדינה מוסלמית למדינה שאינה מוסלמית , ופעם שניה שיש תחושה של שינוי מהותי במעבר. אני מרגיש כאילו שבמדינות המוסלמיות , גם אם הן מוסלמיות לייט , יש איזשהו מעצור , איזשהו חסם .

כבר בדק' הראשונות ברוסיה יש משהו אחר באוויר , אולי זה בגלל כל מיני סיפורים ששמעתי , אולי בגלל שפתאום הכל נראה מסודר ונקי יותר , אבל זה מרגיש עולם אחר כבר מהמטרים הראשונים.

אנחנו סוחטים את המצערות כדי להגיע לברנאול עוד באותו יום ולהשלים רכיבה של כ 1600 ק"מ ביומיים מאלמטי בקזחסטן .

התחת שלי כבר לא מתקשר עם מערכת העצבים מרוב ישיבה , ואני מתחיל לפתח התכווצויות בשרירי הכתפיים והשכם . אם במוו הוא סוס אציל , אז אני רוכב על חמור פרא , זה המחיר שאני משלם בכביש , כשמתחיל השטח הבמווים יכולים לחפש את האחורה של האגזוז שלי ..

אנחנו מגיעים לברנאול ומתכוננים לבית מלון שמופיע לריקארדו ב GPS  . ברין הניו זילנדי עולה לברר , חוזר עם חצי תשובות . הבחור בשוק . אני עולה בודק את החדרים והמחירים ויורד למטה , אני אומר לריקארדו שלא נראה לי ואנחנו מדלגים למלון השני .

אחד מהדברים שעובדים מאוד חזק בטיול הזה הוא הוא האינסטינקטים הטבעיים . אתה לומד מהר מאוד להקשיב למה שאתה מרגיש – איפה שיש תחושה לא טובה – יש סיבה . בדוק למה או התחפף לך .. מדהים כמה בחיי היום יום אנחנו מתעלמים מהאינסטיקטים האלה וכמה הם מהותיים ומדוייקים.

אנחנו מגיעים אל המלון השני , כבר חושך , הגוף כואב , קר (נהיה ממש קר בימים האחרונים) , תו"כ שאנחנו מחנים את האופנועים , יורד בחור פיני מהמלון (תייר) , עוזר לנו להתאפס על עצמנו , מוריד לנו בירה קרה וסיגריה , ועם החברה דוברת הרוסית שלו עוזר לנו לסגור על החדר. אנחנו מגלים גם שני אופנועי במוו בחניה של המלון , ברין אומר שאלו שני זוגות של אוסטרלים אותם פגש כבר לפני כמה שבועות .

החדר מדוגם , ואחרי יומיים אינטנסיביים טוב להיכנס למקלחת חמה וסדינים לבנים .

תו"כ התארגנות אני רואה את ריקארדו מתקתק את הטלפון שלו למוות , וקולט שהוא מבואס . מה ? אני שואל , "החברה שלי זרקה אותי" הוא עונה , "יש לי עוד שבוע לטייל " . קדימה הפועל …

גשם מתחיל לתופף על זגוגית החלון ואני רץ למטה לכסות את רחמים , שלא יהיה לו רטוב . לפני שלושה שבועות במדבר בקזחסטן , הייתי מוכר כליה כדי לקבל קצת קור וגשם . עכשיו אני לובש שתי שכבות של בגדים ונרטב מהגשם – איזה כיף !

בבוקר אני שולח מייל לדניס שהיה אמור לשלוח לי שני צמיגים שטח חדשים לברנאול כדי שאוכל לרכוב בתנאי השטח של מונגוליה . דניס אומר שיש איזו בעיה ורק ביום שני בבוקר תהיה תשובה לגבי הצמיגים . אני וריקארדו קופצים למוסך של ויקטור – אושיה אופנועית בברנאול , ומגלים שויקטור לא נמצא . החבר'ה במוסך בודקים אם יש צמיגים – אין . אני עוזר לריקארדו להחליף את האטם של גלגל השיניים הקדמי באופנוע שלו . בדרך למלון קונים מצרכים ומכינים ארחות צהרים במלון .

בערב אנחנו פוגשים את שני הזוגות האוסטרליים ויוצאים לאכול איתם במסעדה בעיר .

המפגשים בטיול הזה , ובכל טיול , הם כנראה גולת הכותרת של כל הטיול. המיוחד בכל הסיפור הוא המקריות שבה אירועים מתרחשים .

כשהגענו לברנאול בחרנו מלון ע"פ כיוון הרוח וע"פ תחושות בטן של מה טוב ומה לא . ובמקרה "נפלנו" על המלון הזה ופגשנו את החבר'ה הכל כך מיוחדים האלה .

"החבר'ה" הם שני זוגות אוסטרליים , בני 65 לערך , זוג אחד מטייל על במוו GS1200 מודל 2009 , השני מטייל על במוו R80 מודל 81 (!) עם 860000 (!!!) ק"מ .

החבר'ה מטיילים מסביב לעולם פעם שניה , ולזוג על ה r80 אין ילדים ואין בית , הם פשוט מטיילים מסביב לעולם . היו בדרום אמריקה 3 שנים , בארה"ב שנתיים פלוס , בכל אירופה , המזרח ואסיה . עולם אחר . פשוט מדהימים .

אנחנו מתחברים חזק כבר מההתחלה , ומחליטים להצטרף אליהם יום אחר מכן לטיול מודרך בברנאול עם מדריכה ומתורגמנית איתן קבעו מראש .

בבוקר אנחנו מתייצבים באיחור קל ויוצאים עם החבורה לטיול בעיר .

המדריכה מרביצה ברוסית והמתורגמנית מתרגמת , לפעמים זה נראה כמו הסצינה של צ'ארלי צ'אפלין בדיקטטור הגדול עם ההכתבה למזכירה שלו . נאום שלם- המזכירה מקלידה מילה אחת , אח"כ מילה אחת והיא מתפוצצת על מכונת הכתיבה במשך כמה דקות ..

ברנאול החלה את דרכה כמיזם לכריית נחושת , אחרי שידעה מורדות ועליות התבססה והחלה לשמש כמרכז לכריית נחושת וכסף . העיר אכלסה בעצם את משפחות ובני משפחות הכורים ואת מנהלי העבודה ואט אט החלה להירקם רשת חיה של תרבות וחיים שפעמה עם הדופק של האוכלוסיה בעיר. העיר זוכרת אירוע טראומטי אחד של שריפת ענק שהשמידה כשני שלישים ממבני העץ של העיר , חלק מהמבנים היפהפיים ששרדו קיימים עד היום וניתן לראות אותם ולגעת בהיסטוריה בת כמה מאות שנים . במלחמת העולם השניה בשל כח העבודה המצוי בעיר והמפעלים המתפקדים הועברו אל העיר אשר היתה רחוקה מקו החזית , מפעלים רבים וכן בוצעו הסבות למפעלים קיימים , ובעיר החלו לייצר נשק וטנקים מסוג טי – 34 , אשר היו אז בחזית הטכנולוגיה .

אני מבקש להגיע לאחד המפעלים האלו אך נאמר לי שכבר לא נשאר מהם כלום , כפרס ניחומים אני מצטלם ליד טי 34 שמוצב במרכז העיר , כמה אבסורדי, מתחת לסניף של KFC  האמריקאית..

בסיום הסיור אנחנו רעבים ומחליטים לכת לפאב מוכר של אופנוענים בעיר. כל מה ששמעתי על האופנוענים הרוסיים לא הכין אותי לחוויה אשר התרגשה עלינו .

בכניסה לפאב פגשנו חבורת אופנוענים רוסיים שרוכבת על אופנועי תיור  גדולים (גולד ווינג , קוואסאקי וולקן , ימאהה FJR ) , תוך כמה דקות כבר ישבנו כולנו סביב שולחן אחד עם אוכל ובירות , מספרים סיפורים וחוויות , מקסים מספר על משפחה שיש לו בישראל ומראה לי אינספור תמונות של הבת הקטנה שלו בטלפון , בהמשך השיחה אנחנו כנראה קצת מרגשים אותו והוא לא מצליח להסתיר את הדמעות בעיניים שלו .

הבירה נשפכת כמים , הסיפורים מרחפים להם באוויר ומציתים את הדמיון , וההרגשה היא של משהו אחר , משהו שרק אופנוענים יכולים לחוות ולהבין . לא ראיתי ולא הייתי שותף לאחווה כזו בשום סיטואציה אחרת בעבר , בלי להיות חייב להוכיח כלום ורק בגל שיש לי אופנוע אני חלק מקבוצה מיוחדת ונחשב לבן משפחה , בלי להיות חייב כלום ובלי שעשיתי כלום לטובתו של איש . פשוט מדהים .אחרי כמה שעות אנחנו עוזבים את הפאב עם תחושה של עוד , מקס בוכה שוב , כולם מתחבקים ואנחנו נפרדים מהחבורה המיוחדת הזו .
יום אחרי אני מנסה להבין מה קורה עם הצמיגים שהזמנתי באינטרנט . אנחנו מופתעים לגלות שאירנה המתורגמנית שהצטרפה אלינו בטיול יום קודם לכן , שלחה אלינו את אחד החברים שלה – אופנוען , כדי שיעזור לנו ועל הדרך יתרגל את האנגלית שלו , אנחנו נעזרים בבחור לנסות ולהבין מה קרה עם הצמיגים שהזמנתי לפני שבועיים , והבחור עושה כמה שיחות טלפון ואח"כ מסתובב איתנו בעיר עם הרכב שלו .

מפה לשם מתברר שהבחור שהיה אמור לשלוח אלי את הצמיגים לא שלח אותם ואחרי בירורים ונסיונות להסתדר אני מוצא צמיגים קדמי משומש במצב מצויין ואחורי חדש אך מעט צר יותר , זה מה שיש וזה יותר טוב ממה שמורכב לי על האופנוע עכשיו.

אני לוקח את הצמיגים ובהמשך מחליף בעצמי יחד עם ריקארדו .
בערב יוצאים שוב לשתות בירות , הפעם הבן של הבעלים של המלון לוקח אותנו לשתות איתו , ובדרך חזרה מהפאב עושה לנו סיור מודרך בעיר . הנדיבות של המקומיים מפתיעה אותנו מחדש בכל פעם ובאמת מדובר בהתנהגות יוצאת דופן לחיוב .

בבוקר אנחנו כבר ארוזים כשהבחור בא להיפרד מאיתנו לשלום , הוא מנסה לסדר לנו מלון בהמשך הדרך ואפילו פותח קבוצה בוואטסאפ כדי לעזור לנו במידה ונצטרך עד שנצא מרוסיה לכיוון מונגוליה.

את הדרך אנחנו מעבירים ברכיבה נעימה בכבישים הסלולים היטב של חבל האלטאי הרוסי . הרים מדהימים , ירוק בעיניים והרבה ישובים חקלאיים . בלילה אנחנו חונים לגדות אחד הנהרות והולכים לישון לאורו של הירח המתמלא.אחרי יומיים אנחנו מגיעים למעבר הגבול עם מונגוליה ונפרדים עם טעם של עוד מרוסיה היפיפיה , מבפנים ומבחוץ .
אני שואל את עצמי מה עשה את רוסיה כל כך מיוחדת עבורי ?

המפגשים עם האנשים ? האווירה ? הנופים ? האנשים החזקים ? התחושה היצרנית ? ככה"נ כל אלו גם יחד .

להתראות רוסיה יקירתי , אנחנו עוד נתראה..

—————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאלעד לוי

—————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

*איפק יול = דרך המשי בטורקית

עודד שני, יותם מורג, אבי פלדמן וערן שפיצר יצאו בשנת 2006 לכתוב פרק מפואר ברכיבה אתגרית של ישראלים. מסע ששימש אותי כנדבך נוסף של השראה למסעי שלי. עכשיו, פסיפס של סיפורים מהמסע עולה כאן. תיהנו.

במאי 2006, יצאנו רכובים על אופנועי BMW ישנים למסע שאמור היה לעקוב פחות או יותר, אחרי דרך המשי העתיקה על פי מפות מהמאה החמישית לספירה. ההוגה וההוזה של הפרויקט הזה הוא אבי פלדמן מיוטבתה אליו חברו יותם מורג, עודד שני ואנוכי. ההתעסקות וההכנה ליציאה ארכו כשנה וחצי בה למדנו להכיר אחד את השני ואת חבלי הארץ אותם רצינו לחצות. התוכנית המקורית אופיינה בשאפתנות די מופרכת והייתה כזו: – מעבורת לקפריסין, משם מעבורת לתורכיה, גרוזיה, אזרביג'ן, חצית הים הכספי לקזחסטן, אוזבקיסטן לכל אורכה, שוב כניסה לקזחסטן, כניסה לקירגיסטאן, מעבר לסין וחציה של שני מחוזות עד המעבר למונגוליה. במונגוליה, רכיבה עד אולן בטר ושם העמסה של האופנועים על הרכבת הטרנס סיבירית עד מוסקבה. יציאה מרוסיה דרך אוקראינה, מעבר חוזר לתורכיה, משם ליון וחזרה באוניה מפיראוס.  היינו אמורים לצאת לשלושה וחצי חודשים ולסגור מעגל של כ-35000 ק"מ. זה לא קרה וכשהתקרבנו לגבול סין, נתקלנו בהפרה של הבטחות מצד הסינים והקשחה בלתי עבירה, של תנאי הכניסה למדינה. לאחר כחודשיים בדרכים, חזרנו עם זנב מקופל, בטיסה מקזחסטן. גם האופנועים הגיעו בטיסה, אבל כחודש אחרינו – הסיום הזה נצרב בנו ככישלון.
הבחירה באופנוע ככלי תחבורה להגשמה של מסע כזה, היא לב העניין. זה הנושא המאחד והכל כל כך מלהיב ומיוחד. לא בחרנו את האופנועים שלנו למשימה הזו, הם פשוט היו. זה מה שהיה לנו ובלי לנסות להוכיח משהו, הכשרנו אותם למשימה. במבט לאחור, הדבר היה באמת קצת משונה. לקחת גרוטאות בנות 15 שנה ולקוות שהכל יהיה בסדר. זה לא היה לגמרי בסדר, תקלות מכאניות ליוו אותנו לאורך כל הדרך. פרמטר נוסף היה; התנהלות של קבצנים. טוב, לא ממש אבל מראש וויתרנו על מסעדות, בתי מלון ומיני פינוקים שמאפיינים תיירים.
ועוד מרכיב מזעזע היה משקל האופנועים והציוד שלקחנו איתנו – כל אחד מאיתנו יִשָבָע שהעמיס רק את המינימום הנדרש – לאורך כל הדרך חשבנו והרגשנו היטב אבל רק כאשר שקלנו את האופנועים בשדה התעופה של אלמטי בקזחסטן' ראינו את המספר שהופיע על הצג. חישוב פשוט הראה שעל שני הגלגלים, ביחד עם הרוכב, מונח משקל של קרוב לחצי טון. במעבר הרים בגרוזיה, שהיה בקושי דרך עפר עם בורות ואבנים, נלוותה לרכיבה המחשבה שפה זה הסוף. האופנועים ישברו ונצטרך לחזור ברגל…
יוני כותב לא מעט על חלום שהגשים, על כוחם של חלומות ועל הצורך להיות אדם חולם… או משהו כזה – את הזכויות על החלום של חציית דרך המשי, חייבים לפלדמן. אצלו זה יושב עוד מהזמן שחצה את אירופה עם יותם ואנחנו למעשה היינו הפלטפורמה האנושית, עלייה העמיס את החלום שלו. גם אם לא התגשם במלואו, הוא התפנה עכשיו לחלום הבא וזה כיבוש מרוקו. ומה נגיד לו? לא??
הסיפור של מסע דרך המשי נכתב על ידִי כיומן. יום אחרי יום ובשילוב של מיני הגיגים משונים. זהו מסמך אינטרנטי באורך של 34 מטר והכנסתו לאתר של יוני, הייתה נחשבת להשתלטות עוינת… מובאים מספר ימים ומשהו מייצגים. מיטיבי השֶבֶת מול המסך, יכולים למצוא את הסיפור במלואו באתר שלי תחת הלשונית: "ממקום אחר".

11.5

סוף סוף וקצת לפני שהאזרוח שלנו בפאצה יעשה בלתי הפיך, אנחנו אורזים את המחנה, אוספים את האשפה שנצברה ויוצאים לרחוב. אני רואה שבכמה בתים תלויים שטיחים שיום קודם טרחו עליהם נשים סודיות ושטפו אותם במים, אין לנו שום קשר עם חיזוי של מזג-אוויר ואני מודיע לשותפי שלפנינו 3 ימים של שמש, בטוח וחד משמעי. מעודדים אנחנו נפרדים מחמידו ומבנו ונוסעים משם. הכיוון עכשיו לעיר טרבזון, (Trabzon) הכבישים עמוסים ומחייבים נהיגה זהירה. הנהגים התורכים מעט עצבניים, אבל לא משהו שאי אפשר להסתדר איתו. בטרבזון, אליה מגיעים בשעות המאוחרות של הבוקר אני מחפש בנק להעשרה של הקופה הכללית שלנו בכסף מקומי, כמובן שחונים מול הבנק, על המדרכה. וכשאני חוזר, האופנועים  מוקפים באנשים ומהמכולת הסמוכה, כבר יוצא מישהו עם טס נחושת ועליו כוסות קטנות של תה, לא מבקשים תשלום על התה וכשסיבוב אחד של שתייה נגמר, הוא חוזר עם עוד ואנחנו שותים תה ומחליטים שמפה זה רק יכול להשתפר וההיתקעות המשונה שלנו הולכת ונעלמת כזכרון רחוק.

כמעט כמו תיירים, קפדוקיה, תורכיה

לאחר טרבזון, מגיעים לעיר שנקראת הוף ואנחנו כבר למרגלות הרי הקשקר ( Kaçkar Dağları) הכבישים נעשים צרים והתנועה מתמעטת. ההרים שנראו לנו מרחוק כיעד נכסף וקסום' הם כעת חלק מהנוף. הכביש מתפתל ולצידו נהר שזורם הפוך לכיוון נסיעתנו. מדרונות תלולים וצמחיית בראשית של עצים אדירים ומשטחים של עשב ירוק. נקבע יום של רכיבה שיֶפָצֶה על שלושת הימים של פאצה ולאחר כ-400  ק"מ, עוצרים לחניית לילה במקום מדהים ביופיו. הנהר מעט מרוחק ולא כל כך מרעיש. מזג האוויר קריר אבל ללא גשם. בתפריט ארוחת הערב: חזה עוף בשום ולימון, אורז עם בצל ואפונה, טחינה וסלט ירקות.
אנחנו אמנם במרחק של לא יותר מ-100 מטר מהכביש, אבל האזור הררי, פראי, לא מיושב, אין תנועה של מכוניות ומרגישים שזה הדבר האמיתי. בדמיוני, אני כבר מאזין בלילה לשמוע רחשים ואוושות של ענפים נשברים כשדוב דורך עליהם. לתחושה של בטחון, אני מכניס לאוהל את סכין הקצבים שלי. יותם עושה את אחד הדברים האהובים עליו ומפיק מדורה שמשתלבת נהדר ועושים עליה כמה נגלות של קפה. יש לנו הרבה שעות של ביחד; בעצירות, בחניון הלילה ובהיתקעויות, אבל מחוץ לזה כל אחד עם עצמו. ברכיבה סגורים בקסדות ובהקמת המחנה ופירוקו בבוקר כל אחד עם ציודו והאופנוע שלו.
מציאת המקום בו אנחנו פורשים את האוהלים, היא עניין שדורש ערנות, יכולת הבחנה ותזמון מדויק. כשמסכימים על מקום, מסדרים את האופנועים וכל אחד פורש את האוהל שלו. לאחר מכן, אני פותח את השולחן המתקפל ומוציא ערמה של שקיות בהן האוכל של היום; כלי בישול, צלחות וסכום וכל מה שדרוש להאכלה של ארבעה אנשים. כל הערמה הזאת מונחת בצד ימין של השולחן והבנזינייה בצד שמאל. לכל אחד כסא מתקפל ובדרך כלל יותם מתיישב מולי ומכין את הסלט. בהתאם לתפריט של היום, אני מתחיל לבשל ומנסים שהכל יסתיים לפני חשכה.

מעבר בפסגות של הרי הקשקר, תורכיה

פרוק והורדת הציוד מהאופנועים, קלה ומהירה. העמסה וקשירה זה כבר משהו אחר שדורש ריכוז ומחשבה; אורזים לחבילות סגורות את האוהל, שק השינה, התיקים נסגרים עם תכולתם ומונחים על החלק האחורי של האופנוע. בכל האופנועים הורדו מושבי המורכב ומנשאים מיוחדים נבנו במקומם, מיקום האריזות במקום הזה, הוא אידאלי ומאפשר לשמור על יציבות למרות המשקל העצום. את התיק הכבד, שמים קדימה ואריזות קלות, כמו שק שינה ומזרון, נקשרים מאחור. את כל הערמה הזאת, מחזיקות שתי רצועות חזקות שמתהדקות בכמה משיכות ובנוסף – רשת של גומיות או סתם גומיות, לאבטחה נוספת מסביב. עודד מייחס לקשירה חשיבות עליונה וממנו למדתי את הביטוי "הצפנת שרכים" שזו הפעולה החשובה שעושים חובשים צבאיים עם הציוד שלהם; שלא יהיה שום חוט או קצה של רצועה, שמסתובב חופשי ועשוי להיתפס במשהו. המבחן לקשירה נכונה הוא קודם כל איך זה נראה. סימטרי ועוקב את קווי האופנוע, שום דבר לא מתנדנד, לא נופל ובמפגש עם הגב לא בולט משהו.

פלדמן בנסיון חציה של נהר שזורם על הכביש בגאורגיה. קשה לראות אבל הוא כועס.

17.5

בדרך לטבליסי, Tbilisi בגן הפורח שלנו, השכמה בשש בבוקר עם הציפורים… טוב, זאת לא חוכמה גדולה, כי אנחנו הולכים לישון יחד איתם. מתארגנים לאט ועולים על הכביש, לאחר מספר ק"מ, נתקלים בשיירה אין-סופית של משאיות "קמז" חדשות של הצבא הגרוזיני, המשאיות נוסעות לאט מדי אפילו לסטנדרטים הנמוכים שלנו ודרושה נחישות ולא מעט תעוזה, לעקוף משאית משאית ולבסוף לאחר כ-30 ק"מ כאלה, מצליחים לעקוף את כל הטור והדרך נפתחת לנו. אבל אז צריך לתדלק, יורדים מהכביש לתחנת הדלק ובמבט חמוץ, אני רואה את כל המשאיות חולפות להן ועכשיו צריך לחזור על כל המבצע שוב.

יותם מאתגר את ליבו במעבר מים בדרך ליוספלי, תורכיה.

בצהריים, מגיעים לטבילסי ומגלים לחרדתנו שדווקא היום יש כאן מצעד צבאי. כל העיר, שהיא כרך בלתי נסבל בימים רגילים, הופכת לפקק אחד גדול – אי אפשר לזוז. מסביבנו נהגים גרוזינים עצבנים ואם רצינו שיהיה מעניין, אז מתחיל לרדת גשם והבורות מתמלאים במים. קשה להבחין בהם ומנסיוננו הבורות הגרוזינים הם לא צחוק. גדולים ועמוקים. מחליטים לעצור על גשר גדול ואז למטה בשדרה שלאורך הנהר, רואים את עשרות המשאיות שבאו למצעד. לאחר זמן, פלדמן מזהה את כיוון היציאה ומחליטים להמשיך. הסיוט האורבני נמשך עוד דקות ארוכות ולבסוף יציאה מהעיר ולפנינו כ- 50 ק"מ עד מעבר הגבול. הדרך רגועה וגבעות של שדות מרעה מימיננו ומשמאלנו, מחזירות לנו את הנשימה. מעבר הגבול לאזרביג'ן נקרא "רד בריג'ד" ונראה מודרני אבל נטוש וכמעט ללא תנועה. קצת בדיקות וברורים ומסתבר שלמרות המידע שפלדמן ליקט, לא ניתן לקבל וויזה במקום ועכשיו צריך לחזור כל הדרך לטביליסי, כדי להוציא וויזות מהשגרירות האָזרית. טלפון לשגרירות שלנו והקונסולית קובעת לנו פגישה עוד הלילה. אבל אנחנו מוותרים וקובעים למחר.

עצירה בשיפולי הרי הקשקר, תורכיה

בדרך למעבר הגבול, זיהינו תחנת דלק ומסעדה שמאחוריהם מבנים שנראים כמו צימרים. שוב מתחיל גשם ומחליטים לנסות את מזלנו שם. כשמגיעים לתחנת הדלק, מתקבלים ע"י נציגת המשפחה ובנה. הם חשדניים ולא ממהרים לעזור, ארבעת הביקתות הקטנות הן למעשה המסעדה, המקום בו אוכלים, יש שם שולחן ושמונה כסאות. לא פשוט לשכנע אותם ועודד מגייס את כל יכולתו וקסמו ואחרי משא ומתן, אנחנו מקבלים חבילת ארוח, שכוללת: רצפת עץ בשני צימרים, מקלחת של שני דליי מים חמים ופחית שימורים, לשפוך את המים על הראש, ארוחת ערב מלאה וכל זה  ב-18 דולר לאדם. לקחנו.

דרך העפר האיומה – כ-400 ק"מ בקזחסטאן

בקילומטר ה-14 , קצת אחרי בנייני השיכונים הגדולים. ממש בסוף שטח השיפוט של טביליסי, אני נמצא. יחד איתי נפתחו בכביש עוד שני בורות, אבל אני הכי גדול והכי עמוק, בהתחלה כשעברה המשאית שגרמה לסדק קטן באספלט, חשבתי שמישהו ממחלקת הכבישים יבחין ויבואו לתקן, אבל זה לא קרה ומשאיות נוספות עברו והסדק התרחב וכל כניסה של רכב לתוכי, מפוררת את האספלט ואת מה שמתחתיו. נהייתי בור גדול ומפחיד עם שוליים חדים. עכשיו כבר אי אפשר שלא לראות אותי והמפגש שלי עם גלגלי מכוניות נהיה די נדיר, אבל אם זה כבר קורה, אני שומע מבעד לרעש של המנוע את הנהג מקלל את כל מי שאחראי בגרוזיה לכבישים. לפני כחודש, ירד המון גשם ובחור צעיר שחזר עם אמא שלו מבדיקות רפואיות בטבילסי, לא ראה אותי – ונכנס עם הגלגל הימיני קידמי והצמיג שלו פשוט נקרע. לא ברור איך הוא לא התהפך, אבל המחזה היה קשה ואמא שלו כמעט חטפה התקף לב. אתמול עברו פה ארבעה אופנועים. לשמחתי ראיתי שהם לא נוסעים מהר והבחינו בי בזמן. להפתעתי, הם גם חזרו למחרת ואחר כך שוב פעם ונהינו ממש מכרים. אני מקווה בשבילם שהם שמים לב גם לכל הבורות האחרים ושידעו שאם יורד גשם קשה מאוד להבחין בנו וכדאי בימים כאלה לא לנסוע לשום מקום.

מתקני שאיבה בקזחסטן, נראו די מוזנחים ונטושים.

19.5

בוקר מעט קודר ומעונן מקבל את פנינו, הגשם פסק ואפשר להתקדם. היעד של היום, באקו,(Baku) עיר הבירה של אזרבייג'ן בסך הכל כ-400 ק"מ. לאחר כמה עשרות ק"מ, מגיעים לאיזו עיירה וממנה כנראה נסלל איזה כביש מהיר, כי אנחנו עכשיו על הדרך החלופית. ממש רכיבת שטח; חריצים, בורות, חצץ גס וחריצי רוחב. לאחר כ-70 ק"מ כאלה, היא סתם הופכת לגרועה – אבל לפחות עם אספלט ואפשר להסדיר את הדופק.
הנוף כמעט ולא משתנה: שדות מרעה לכל הכיוונים. אנו מתקדמים בשלווה ואז כ- 150 ק"מ לפני באקו, מתפרק הבולם האחורי באופנוע של פלדמן. זו תקלה שהייתה יכולה להיגמר רע, אפילו רע מאוד ובנס, הוא מצליח לא להתהפך ולעצור בצד. תפקידו של הבולם, לספוג את כל המהמורות והבורות, לאפשר לקפיץ לעבוד באופן מבוקר ולמעשה להחזיק את המשקל בחלק האחורי. על החלק הקדמי, אחראים שני בולמים המחוברים לכידון. במקרה שלנו, ציוד במשקל לא הגיוני, פלוס רוכב ודרכים כל כך משובשות, הבולמים פשוט עובדים קשה. כנראה קשה מדי – והנה אחד מתפרק. אין לנו כמובן חלק כזה. עודד ויותם מפרקים, לשמחתנו ניתן להחזיר את החלק התחתון שיצא מההברגה שלו. נמרח דבק אפוקסי לאבטחה והבולם מורכב מחדש. נעשית מתיחה נכונה של הקפיץ ולאחר כשעה וחצי של עבודה, האופנוע חוזר לכביש.
כשהגענו לים השחור, החלה התחושה של "נורא רחוק מהבית" והתלות שלנו באופנועים העתיקים שלנו ומצבם המכני, הפכה לנושא מרכזי, אנחנו תולים קמעות מכל מיני סוגים, מאזינים ברוב קשב לרעשים חריגים תוך כדי נסיעה ופלדמן אף מגדיל לעשות ומדבר אל האופנוע שלו. לאחר התקלה, החד-שיח שלו עם האופנוע, נהיה יותר תקיף ומשהו ביכולת שלו לסמוך עליו, קצת זז ואנחנו מורידים מעט את המהירות.
כ-90 ק"מ לפני באקו, אנו פוגשים להפתעתנו כביש חדש, מקסים וחלק והנסיעה הופכת לקלה ונעימה. טוב שכך, כי היום הולך ונגמר. לעיר אנחנו נכנסים עם חשיכה. חשבנו שכבר ראינו נהגים עצבניים, כרך פקוק ועצבני, חוקי משחק עירוניים לא מוכרים ואפילו נהיגה בצד שמאל. אבל שום דבר מכל זה, לא הכין אותנו לרמת המוטרפות והפסיכיות של העיר הזו. אנחנו בכביש המוליך למרכז העיר, עם הממותות שלנו. אחרי יום ארוך ומתיש. כבר חושך, אין כמעט תאורת רחוב. בכבישים בורות ונהגים עצבניים במיוחד, עוקפים אותנו מימין ומשמאל, במהירויות מטורפות. מצפצפים בצופרי אוויר וצופרי משטרה. פחד אלוהים וסכנה אמיתית. בדרך לא ראינו שום צ'יפ הוטל ושואלים קבוצה של נהגי מוניות, אם הם יכולים לכוון אותנו לאחד כזה. כמובן שמיד התקהלות סביבנו ואז משום מקום מופיע גבר צעיר רכוב על אופנוע עם סירה, מין BMW מתוצרת רוסית שנקרא אורל, IMZ-Ural היצירה המכנית העתיקה הזו, בת כ-50 שנה ומשוחזרת ברמה מוזיאלית. הוא מדבר קצת אנגלית ומוכן לקחת אותנו למלון שבו עובדת חברתו. נותן מכה על הקיק סטרטר. האופנוע שלו עם אגזוזים פתוחים והרעש המחריד מאפשר לנו לעקוב אחריו, כי הוא לא ממש בקי בהובלה של אופנועים וכמעט נעלם לנו. המלון במרכז העיר והוא ממש לא זול – כ-120 דולר לאדם ללילה. שוב עודד נשלח לסדר את המצב ואנחנו מקבלים חדר אחד לארבעתנו, ב-50 דולר כולל קפה בבוקר.
מהדרך ניסינו לתאם עם הקונסול הישראלי פגישה בשגרירות הקזחית, להסדרה של וויזה לקזחסטן כיוון שלא הצלחנו לקבל אישור כניסה לטורקמניסטן ואין דרך לאוזבקיסטן, להמשך דרכנו, אלה דרך קזחסטן. לאחר שפתר לנו את הלילה מתבקש הבחור – בשלב זה חברתו מציגה אותו; רוסלן והיא מריה, להביא אותנו לשגרירות הקזחית. הכבישים כבר התרוקנו מעומסי תנועה ועכשיו יכולים הנהגים לבחון ולהראות לכולם איך המכונית שלהם "פותחת" בין רמזורים. ידידנו משתלב במהומה ולוקח את הסיבובים, תוך כדי הנפת הסירה באוויר ומנופף לשלום לכל מיני מכרים. אנחנו די המומים וכבר ממש עייפים, אבל נדבקים אליו ומגיעים בשלום לשגרירות.
הקונסול הקזחי, צעיר וגבוה – אפילו יותר מפלדמן, מתעניין במסענו ומביע תמיהה על כך שארבע אנשים שנראים די שפויים מוכנים להיכנס ולעבור את קירגיסטן באזורים שהוא מגדירם; "בעייתים ביותר" והוא אומר משהו שנשמע כמו: "אתם יכולים להיכנס ולעבור את עמק פרגנה Farghana Valley אבל יש חשש גדול שלא תצאו משם", נבהלנו, ובחיבור עם ההסתייגויות שקיבלנו ממשרד החוץ, מחליטים במקום, על שינוי נוסף וכניסה לסין דרך קזחסטן ולא מקירגיסטן. השינוי מצריך שתי וויזות ואת זה הוא מתבקש להסדיר. כמה זמן? אולי תוך שלושה ימים.
אנחנו נפרדים ממנו וחוזרים לשדה המערכה ולידידנו שמחזיר אותנו למלון. בדרך נגמר לו הדלק ועודד שולף למענו את ג'ריקן ה-5 ליטר שלו. במעמד התדלוק ההכרות שלנו עם הבחור האנרגטי הזה, הופכת לחברות של ממש. האופנועים חונים בכניסה המאובטחת של המלון ומריה מבטיחה למצוא לנו מגורים יותר הגיוניים לימי ההמתנה בבאקו.

ההגעה הנרגשת לעיר העתיקה בחיווה, אוזבקיסטאן

25.5

בשבע בבוקר, מרגישים תזוזה והמעבורת מתחילה לזחול לנמל. בפנים התרגשות מסוימת וכשנגמרת הקשירה והגשר מורד, מתאספים כל הנוסעים, כ-40 במספר ומוסרים את הדרכונים שלהם. מי שנראה כמו הקפטן, גוער בהם להסתדר בשורה ולחכות לנציגים של השלטון הקזחי. אנחנו לא כל כך ממושמעים והוא שם אותנו בצד – שלא נבלוט. כעבור דקות ארוכות, עולים לאוניה ארבעה לובשי מדים ושלוש חיילות בלונדיניות, שנראות כמו המלאכיות של צ'רלי. ההמתנה נמשכת עוד קצת ואז מורשים כולם לרדת. טרנזיט מצ'וקמק לוקח אותנו לביקורת דרכונים ומכס. בכניסה, אנחנו מבחינים בחייל קזחי עם כלב זאב מאיים. זה נראה לא טוב והוא גם מגדיל לעשות ומסדר את כולם בצעקות ולא מרשה להם לשבת. אני מסתכל עליו ואז הוא קולט את מבטי ומחייך וקורץ. נו באמת, יש לנו אוהדים גם כאן והוא מסדיר לנו כניסה מהירה ועוקפת תור. זה עדיין תהליך ארוך ומתיש. לאחר כשעה וחצי, יוצאים כדי לשחרר את האופנועים מהמעבורת ולהגיע לעוד שתי תחנות, המכס והצבא. המכס לא נמצא בבית ומחכים שם שעות, עושים קפה וגומרים את העוגיות. לבסוף מגיע מישהו, ממלא לנו טפסים ומחתים אותנו על משהו, משם לחותמת של הצבא ואנחנו בחוץ.
לאחר יותר משבוע של מחסור בכבישים פתוחים, אנחנו עולים בשמחה על האופנועים וניגשים לעיר הסמוכה, להצטיידות הכרחית ולהחלפה של כסף. אקטאו Aktau נראית כעיר מדברית ומזכירה את באר שבע; אין הרבה צמחיה והכל קצת דהוי. פוגשים פה כבישים טובים ונהגים מתחשבים, שמחזירים לנו את האמון והתקווה שהיום יש סיכוי שנשאר בחיים. אני מוביל את השיירה לבנק הראשון שראיתי ומקבל נזיפה על זה שחנינו על המדרכה. ממש מדינה מתוקנת ואנחנו חונים יפה בצד הכביש, רק כדי לקבל תשובה שעכשיו אין כסף בבנק ושנבוא מחר. לבסוף מוצאים חלפנית כספים, נפרדים מ-100 דולר ומקבלים 1,220 טֶנגֶה משהו.
האטרקציה הבאה, היא סופר-מרקט חדיש ומערבי לחלוטין. אני נכנס עם יותם שמונה לשמור עלי שלא התפרע עם הקניות. פלדמן ועודד נשארים לשמור על האופנועים ולענות על שאלות הסקרנים. מאוששים, עוזבים את העיר. לפנינו כ-600 ק"מ עד מעבר הגבול לאוזבקיסטן. טיב הכבישים עדיין לא ברור. במפות זה נראה די טוב. עולים על הכביש המוביל לדינאו Denau זו העיר הבאה שלנו. לאחר כ-90 ק"מ, מתברר שטעות וצריך או לחזור כל הדרך, או להמשיך ולהשלים עיקוף רציני של כמה עשרות ק"מ. מחליטים להמשיך.
הנוף מדברי אבל בצבע של ירוק דהוי. ערבות די צחיחות. עשביה נמוכה שנראית לא טעימה בכלל ואפילו לא עץ אחד מאופק לאופק. כשהשמש מתחילה להנמיך, מזהים קיר לבנים שנראה כמו תוחם מגרש כדורגל. אנחנו עוצרים ומקימים את המחנה שלנו מאחורי הקיר. מוסתרים מהכביש. בתפריט הערב; בשר טחון עם שום ובצל, פירה עם טבעות בצל וסלט ירקות.

10.6

הולכים לישון עם חגבים וקמים איתם. השמש זורחת והעשביה עליה פרשנו את המחנה שלנו מתעוררת לחיים; עשרות חגבים רוחשים סביבנו ולאחר קפה מהיר, אורזים הכל על האופנועים ונמלטים משם. שוב רכיבת שטח קצרה ואנחנו חזרה על הכביש לאלמטי. Almaty הדרך נוחה, מעט כלי רכב ונוף רגוע וירוק. שוב עיירה על הדרך. הצטיידות הכרחית והחלפה של כסף ואז מחליטים להתפרע ונכנסים למסעדה, כדי לראות מה הקזחים יודעים לעשות עם כל הכבשים שראינו בדרך. מזמינים צ'יפס ושיפודים. לקראת הצהריים עוצרים ליד נהר קטן בצד הכביש. יושבים מתחת לעץ ומאתגרים את קיבותינו, מול ערמה גדולה של דובדבנים ומישמשים. הימים רגועים, הכבישים טובים ומזג האוויר נעים. זה לקח קצת זמן ולאחר כשעה של ישיבה והסתכלות על רכסי ההרים שמשמאלנו ועדרי הסוסים שמולנו, הוצאתי מהארגז של פלדמן את מצלמת הווידאו והבאתי לו אותה. עודד קיבל את המצלמה שלי ואמרתי להם שעכשיו אני צולח את הנחל הזה ואם יהיה לנו מזל אני נופל… וזה בדיוק מה שקרה. הנפילה הראשונה שלי לאחר 8000 ק"מ ועוד איזו נפילה; חגיגית, מרשימה, מלאת מים ומתועדת היטב. עודד רץ לעברי וניסינו להרים את האופנוע. פלדמן ממשיך לצלם וצוחק. לא הצלחנו. יותם נכנס גם הוא למים ורק עם הדחיפה שלו התיישר האופנוע. עליתי עליו ובנסיון ההתנעה הראשון, הוא הניע וזרם אדיר של מים יצא מהאגזוז הימיני. עשיתי סיבוב על הגבעה בגדה שמול וחזרתי בצליחה מהירה וללא גמגום, לחניה שלנו.

מעבר מים לחלוטין לא הכרחי שנגמר די מהר, בעקבות אבן גדולה ונסתרת
שהונחה שם, כנראה ע"י הטליבאן… קזחסטאן

המסקנה שלי מהארוע; –  שכשלא צריך לעבור במקום מסויים, אז לא עוברים וגם שהאופנועים שלנו יותר מדי כבדים. טוב, זה לא חדש, אבל זו הייתה תזכורת טובה. שמחים על התעוד הנדיר, ממשיכים משם. התדלוק שלנו מתבצע פעם ביום ובזמן שעצרנו בתחנת דלק, הופיע אופנוען גרמני על הונדה xr 650. זרוק, מטונף וכל הציוד שלו קשור בגומיות, חבלים וחוטי ברזל. מעל, כיסוי של פרוות פרה ושני ג'ריקנים של 10 ליטר בבסיס החבילות. נראה כי הוא מתאים עצמו ולבוש בגדי רכיבה מטונפים, זקן של כמה שבועות, קסדה מלוכלכת וחיוך של אושר על פניו. הוא בן 23, נגר במקצועו. בא מגרמניה וכבר יותר משנה בדרכים. התחיל עם שותף בהודו ושם נשבר חברו וחזר לגרמניה. מאז הוא ממשיך לבד, לא ממהר לשום מקום ולא עובר יותר מ-150 ק"מ ליום רכיבה. הוא שמח מאוד לפגוש אותנו וסיפר שכבר שבועות לא נתקל בתייר מערבי. גם אנחנו, למען האמת. הוא תייר האופנועים הראשון שפגשנו. על הארצות שעבר אנחנו רק יכולים לחלום, אירן, אפגניסטן, פקיסטן וכאלה. כנראה שלמחזיקי דרכון גרמני, העולם קצת יותר שטוח. אז אולי בכל זאת אני מתאמץ קצת ומוציא את הדרכון הגרמני שרק מחכה לי… אבל מה אבא יגיד… אבל הוא כבר נפטר לפני 15 שנה… כן, אבל בכל זאת, אני זוכר איך הוא הגיב כשקניתי את ה- B.M.W הראשון, הוא ממש נעלב ולא דיבר איתי שבועות…
מזג האוויר מפתיע אותנו ונראה שלמרות החום הכבד, הולך לרדת גשם ולפי העננים שאנחנו נוסעים לקראתם, זה מתקרב ומאיים. מחפשים מקום לחניה ולא מוצאים. נכנסנו לדרך של שדות שאם היה תופש אותנו הגשם עליה והיא הייתה נעשית בוצית לא היינו יוצאים משם. מנסים כניסה לאיזה כפר ונתקלים בילידי המקום שנראים כמו ההילביליס האמריקאים שראינו בכל מיני סרטים – לא רוצים את חברתם. לבסוף, מזהים שדרה של שאריות יער לאורך כביש שומם שמחבר בין כפרים ושם מוצאים את השקט והמסתור, בתוך הסבך של העצים. עדיין גלויים לכביש, אבל אין כמעט מכוניות וזה נראה טוב. ממהרים להקים את האוהלים לפני שירד גשם.

נאמר פה כנראה משהו שמח, בדרך לאגם איסיקול, קירגיסטאן

כשנכנסו בטעות לטריטוריה הקירגזית, נתקלנו בדרך עפר שהתחילה בסדר והפכה בהמשך לדרך שרק טרקטורים יכולים לעבור בה; קולסים מבוץ שהתייבש בעומק של 20 ס"מ. כניסה בין קולסים כאלה, לא מאפשרת סיבוב וצריך להמשיך בה עד שנגמרת. במעין צומת קטן, לאחר שראינו שאין לנו מה לחפש שם, זיהיתי דרך שנראתה סבירה ומובילה לכביש, תוך כדי עקיפה של מבני חווה מוזנחים. אמרתי לשותפי שיבואו אחרי ונסעת משם. הרכיבה בעמידה ואני לא כל כך רואה אם הם באו, הם לא. ואז סמוך לחווה, יצאו אלי שני כלבים שמרחוק נראו די פראיים ולא משהו שכדאי להיתקל בו. הגברתי את המהירות ופחד אמיתי החל להתגנב. מה אם אפול ואף אחד לא רואה? הרי את האופנוע יכולים להרים רק שלושה אנשים ואני בטח לא יכול לבדי. הכלבים מאחור, הקוליסים עמוקים ואני דוהר בטרוף. לשמחתי, זה נגמר אחרי כמה מאות מטרים והכלבים וויתרו. עשיתי איגוף וחזרתי על הכביש שבאנו בו, שלושת האופנועים עדיין נטועים במקום ואני מתקרב אליהם עם פה יבש ועם דפיקות לב. לא סיפרתי להם על כך והתנהגתי רגיל ורגוע כלפי חוץ, אך בתוכי ידעתי שחזרתי שוב על מעשה חסר אחריות ועל הענין הזה, ניסיתי לעבוד חזק, שלא ישתחרר לי הפקק. זה קרה בעוד שלושה מקרים; צליחת הנהר המצולמת ויציאה פסיכית מתחנת דלק בתורכיה – שם כמעט נכנס בי טרנזיט שיצא לעקיפה ובא מולי. השגחה עליונה – זה מה שהציל אותי שם. היה עוד מקרה, שהכנסתי את פלדמן לדרך שהוליכה לחניון לילה פוטנציאלי. עודד ויותם לא הבחינו בנו והמשיכו קדימה. מהדרך הזאת, בקושי נחלצנו. מהימים הראשונים, עבדתי על עצמי שדברים כאלה לא יקרו אבל אחד מארבעה יכול היה להיות אחד יותר מדי…

פלדמן בדרך כלל מעדיף פרות ומסתפק במה שיש, קזחסטאן

23.6

עוזבים את שמורת הטבע ומגלים ביציאה שומר. הוא חושב אולי לגבות תשלום, אבל כל כך המום ממראה עיניו, שלא מצליח לסמן לנו ואנחנו ממשיכים משם. ביציאה מגלה פלדמן ששני הבולמים הקדמיים שלו גם כן הגיעו לסוף דרכם וזה מקל מעט על ההשלמה שלו עם כך שהמסע מגיע אל סופו. עכשיו בדרך לקירגיסטן, הנוף מתחיל להיות אופייני להרים; שדות מרעה, מזג אוויר קריר יותר וההשלמה והורדת סין מסדר היום מעט מרגיעה. שוב כפר בדרך. מצטיידים בכול טוב שיש למקום לתת וממלאים את הג'ריקנים במים מברז של מי מעין בקדמת הכפר. מים קרים ונקיים אבל לא לוקחים סיכון ושותים רק מים מינרלים או קולה. כמה קילומטרים משם, עוצרים ליד נהר לארוחת צהריים קלה. שתי ילדות מגיעות על עגלה רתומה לחמור. על העגלה כדים גדולים והן ממלאות אותם במי הנהר. כפי שעשו אימותיהן כשהיו ילדות וכך אימותיהן, מאות שנים ושום דבר לא השתנה.
מעט אחר כך, הכביש נגמר לנו והדרך למעבר הגבול חצצית ומעצבנת. שלושה או ארבעה מבנים מסמנים את הצד הקזחי של מעבר הגבול. מגיעים ומתקבלים באדיבות ולאחר כחצי שעה חוצים את השטח המפורז לצד הקירגיזי. שם ארבעה חיילים, סככה גדולה וכמה מבנים מסביב. המחסום עכשיו הוא משהו לא ברור עם הדרכונים שלנו וזה אורך כמעט שעתיים. בינתיים מזג האוויר שוב משתנה ונראה שסופה של גשם בדרך אלינו. מעבר הגבול הזה הוא הנידח ביותר שעברנו בו. בשלוש השעות שהיינו שם, לא עבר אפילו חמור. שאלנו את אחד מלובשי המדים על הדרך הצפויה לנו בקירגיסטן, תשובתו – 'דרוגה חיובה', כלומר דרך מזויינת או דרך מחורבנת. רוצה לומר; אין אספלט אבל זה משתפר אחרי 90 ק"מ. צרוף שתי המילים לתאור הדרך, היה כל כך חסר לנו בדרכים שעברנו וממעבר הגבול הזה נזכור את הדרוגה חיובה ואת האנטנה של גילת לווינים שהורכבה שם מול השרותים.
המדינה שנגלית לנו שונה מכל מה שראינו עד עכשיו. ממש קרוב לגבול, מתחיל השוני. הרים אדירים מימין ומשמאל. הפסגות של ההרים משמאל מכוסים בשלג ואנחנו בעמק ירוק וכמו שכבר אהבנו והתרגלנו; נהר זורם בכיוון תנועתנו, עדרים של סוסים ופרות ומעט מאוד בתים. אין מכוניות, אין אנשים. הציווליזציה המוכרת לנו חדלה להתקיים ב-100 הק"מ הבאים. זכורות לנו האזהרות על המדינה המוסלמית הזו וכשנתקלים במחסום מורד, נדרכים להבין מה קורה פה.
יוצא מהמבנה לובש מדים ולאחר משא ומתן קצר, אנחנו מתבקשים לשלם 50 דולר עבור כניסתנו. זה לא נורא, אבל מחסום הוא לא שוטר שאפשר להתעלם ממנו ואם יהיו עוד כאלה זה בהחלט יכביד על כיסנו. הדרך משתפרת לאספלט דפוק עם בורות. עדיין מעט מאוד תנועה. לקראת אחר הצהריים, מגיעים לאגם איסיקול, Issyk Kul שהוא האגם הממוקם שני בגובהו בעולם, גודלו כחצי ממדינת ישראל ומימיו מי שלגים קרים ונקיים.

למעלה: על שפת אגם איסיקול, קירגיסטאן.

מעבר ההרים בגאורגיה

לאורך האגם כבר ישובים או רצף של בניה כפרית, בתי בוץ, מבני משק וסככות לבקר. שוב עצירה רגועה ואני מנסה להבין את הכסף המקומי במכולת שעל הדרך. עדיין לא לגמרי ברור כי אין מי שיסביר. פלדמן נעלם לנו אבל רק לכמה דקות וכשהוא חוזר, כולו עטוף בנהרה של מי שמצא את המטמון. הוא מוביל אותנו בין הבתים לחוף האגם ושם על משטחים של דשא משובץ בקקי של פרות, אנחנו מקימים את המחנה שלנו.
שעות האור באזורים אלה של אסיה, ארוכות וחשיכה יורדת בסביבות תשע בערב. לפנינו עוד כמה שעות של אור ולאחר שהקמנו את האוהלים, מגלים אותנו שני ילדים. הם נראים לגמרי רוסים; בהירי שיער וגבוהים. לבושים בסמרטוטים, בגדים קרועים ובמידה לא נכונה. נראה שעברו מאח אחד לשני. לרגליהם נעלי אצבע מגומי וכל הופעתם כלקוחה מאיזה זיכרון שיש לנו מהסיורים בסמטאות של עזה. הם נעמדים במרחק בטוח ומסתכלים עלינו בלי להוציא מילה. המקום שפלדמן מצא נראה כמעין מפרץ קטן ובו נגישות טובה למים, ללא שיחים וכנראה שזה מגרש המשחקים שלהם ועכשיו תפסנו להם אותו. עודד מזמין אותם, מציע להם קולה ועוגיות הם מתקרבים ומתיישבים על עקביהם. בשלב זה נודע לנו שהם שני אחים ומנסים קצת לתקשר איתם, אבל זה לא כל כך מצליח והם יושבים שם ובוחנים במבט סקרני, את מעשינו עד שהחשיכה מזמינה אותם לחזור לביתם.

המחשה וויזואלית של המילה "דרוגה חויובה" שזה דרך מזויינת ברוסית של נהגים, קזחסטאן

נגיעה, –  שישה ימים מתוך החודשיים שעברנו והשאר ערוך ומסודר באתר שלי. ערן שפיצר www.espitzer.co.il

———————————————————————————————————————————————————–

ערך (קלילות) יוני שממליץ להציץ באתר המקסים של ערן, גם בלי קשר לאופנועים. כל הזכויות C שמורות לערן שפיצר

———————————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

אסיה בסגנון אדם שני

(תרגום המייל שקיבלתי אמש)

לאחר שבוע של הכנות ומנוחה באלמאטי (Alamaty) בירת קאזחסטאן חציתי ברכיבה את הגבול לתוך קירגיסטן, יחד עם קאין, רוכב אופנוע אוסטרלי אותו פגשתי באולאנבאטאר, הרוכב על אופנוע KTM 990 Adventure שלו ברחבי מרכז אסיה. פקיד המכס במעבר הגבול התנהג בגסות ויהירות. התבקשנו לשלם שוחד כדי להמשיך ברכיבה. מאחר וכל הניירת שלנו הייתה תקינה.

הודעתי לו "שיקפוץ לי". הבחור קלט את המסר וחתם על הדרכונים. אגב, משום מה, לא נדרשנו להציג כלל את ה"קארנה דה פאסאג'" שלנו. לא ממש היה אכפת לנו, כל עוד אנחנו בפנים. (קארנה דה פאסאג', הוא מסמך המכונה גם ה"דרכון" של האופנוע. שבדרך כלל מחוייב בכניסה ויציאה ממדינות עולם שלישי. הוא מבטיח שמי שנכנס עם כלי רכב למדינה גם יוציא אותו, היה והוא אינו מוציא אותו – כלומר הוא מוכר אותו במדינה. הוא ידרש לשלם טרם עזיבתו, או בשובו לארצו, את דמי המכס עבור הרכב שהשאיר באותה מדינה).

 

בישקאק (Bishkak) בירת קירגיסטן, היא עיר קטנה ונעימה. ניכרה בה השפעת העימותים על בסיס אתני, שהתלקחו בקירגיטסן לאחרונה. הרחובות היו גדושים בנוכחות משטרתית. מצאנו לנו הוסטל נחמד וזול ולמחרת קיבלנו את הויזות שביקשנו כדי להכנס לטאג'יקיסטן והמשכנו דרומה.

קירגיסטאן היא מדינה המשמרת את אורח החיים הנוודי באופן המובהק ביותר, בין שאר מדינות ה"סטאן", כך שקאין ואני שמחנו מאד לצאת שוב למרחבים ולדרכים הפתוחות. טיפסנו לכיוון ההרים ובילינו לילה לחופו של אגם מדהים בגובה 3000 מטרים מעל פני הים.

הימים הבאים היו רטובים למדי, גשמים ניתכו כל היום. לאט אך בבטחה החלו מים לחדור לתוך האוהלים, שקי השינה וציוד הרכיבה שלנו. למזלנו כמה משפחות מקומיות הזמינו אותנו להתארח אצלהן. וסיפקו לנו מקלט ומזון.

מעבר הגבול הנידח בסארי-טאש (Saray Tash), שבדרום מזרח קירגיסטאן היה ריק. לאחר זמן מה הגיע איש משמר קירגיזי, ישב איתנו ושאל שאלות על המסע שלנו. אנשים רבים מאד מופתעים כשהם נוכחים לדעת שאני ישראלי. יש להם הרבה שאלות הנוגעות למזרח התיכון. איסלאם היא הדת העיקרית במרכז אסיה, אך מצאתי כי סובלנות כלפי דתות ואמונות אחרות, היא ערך מרכזי ברוב חבלי ארץ אלה. כך שלא היתה שום בעיה עם היותי יהודי וישראלי. בעצם המצב היה הפוך.

קיבלנו אישור לעזוב את קירגיסטאן ולהכנס לטאג'קיסטן והתחלנו לטפס למעבר קיזיל (Kyzyl Pass) בגובה 4336 מ'. האויר נעשה קר ולמזלנו מערכות ההזרקה באופנועים לא חשו בדלילות האויר בגובה הזה.

במרומי המעבר הצטלמנו וגילגלנו עצמנו הלאה לנקודת המעבר בצד הטאג'יקי של הגבול.

השינוי היה מיידי; במקום מאפייני הפנים המונגולים/אסיאתיים, התקבלנו על ידי אנשים בעלי מראה פרסי. נסיעה קרקעית איטית, מעניקה זויות ראיה ותובנות בלתי אמצעיים. מרגישים מייד בשינויים. בהשוואה להגעה למקומות בטיסות מסחריות למשל.

השומרים בצד הטאג'קי ברכו אותנו בחמימות והזמניו אותנו לסעוד איתם כבש בר שזה עתה צדו. אכלנו מעט, כשלפתע השומרים קלטו שאני ישראלי. ובו במקום התבקשתי להפגין את כישורי בירי ברובה צלפים מסוג דרוגאנוב תוצרת רומניה. בסופו של דבר הסכמתי ונתתי להם הצגת ירי של כמה כדורים בכלי המדהים הזה. שירגעו.

השמש החלה לשקוע, והיינו חייבים לתת בגז. את הלילה בילינו עם קבוצה של רוכבי אופניים הולנדים וגרמנים, לחופו של אגם קאראקול (Karakul) . החבר'ה האלה מכירים את רועי סדן, רוכב האופניים הישראלי, המקיף לבד את העולם כרגע. והצטערתי לגלות כי רועי כבר המשיך הלאה מזרחה וכנראה פיספסנו אחד את השני. חבל.

מסלול דרך הפמיר (Pamir Highway) היה סגור ומסוגר בפני זרים עד לפני כעשר שנים. ההרים סביב, הנוף, אפילו האנשים שפגשנו היו מדהימים. המשכנו ברכיבה דרומה עברנו את מורגב (Murgab), שם הצלחנו למצוא קצת דלק וירדנו לכיוון עמק וואקהאן (Vakhan Valley). עכשיו, מצאתי עצמי באחת מנקודות השיא של המסע. עמק וואקהאן גובל באפגניסטאן. לאורכו רכבנו. כעבור מספר ימים, מצאנו עצמנו מול רכס הרי הינדו כוש (Hindu Kush) האדירים. איזה מראה מהמם! לא האמנתי שממש הגעתי למקום המופלא הזה. בכל לילה הקמנו את אוהלינו איפה שהוא מול הגבול האפגני, שליווה אותנו מערבה, בצד שמאל של הדרך מעבר לנהר זורם. במשך היום חלפנו על פני כפרים ידידותיים למדי. בהם ניכר שהזמן עמד מלכת, והחיים מתנהלים בקצב וסגנון שכבר עברו מן העולם שאנו מכירים במערב.

אחר צהרים אחד הגענו לקטע דרך שנשטף על ידי שיטפון פתאומי. מעבר לדרך החסומה, ראינו שני אופנועים. כך פגשנו את את אכים מבאוואריה וסאקי מניו-זילנד. חבר'ה נהדרים שנדפק להם המזל והאופנועים שלהם טבעו במים עמוקים של אחד הנהרות. כיבינו את מנועי האופנועים שלנו ודחפנו יחד את האופנועים מעבר לקטע שנסחף. הזרם במרכז הקטע היה כל כך חזק שחשבנו באחד המקרים שהאופנוע שהעברנו, עומד להסחף ולהזרק מעבר לצוק מעליו עברה הדרך. באותו לילה הקמנו את מחנה האוהלים שלנו יחד ובילנו לילה של רטיבות וקור מקפיא עצמות, אך יחד עם זאת, נהנינו מחום של ידידות וקצת אוכל שבישלנו בעזרת ערכת הפרימוס שלי.

למחרת בבוקר השכמתי מוקדם לעבודת יומי – מאחר ואני מכונאי בהכשרתי, הצעתי לסאקי ואכים את עזרתי. פירקתי את שני אופנועי ה- BMW F650 Dakar . הוצאתי את המצתים. בדקתי את מערכת ההצתה ומערכת החשמל. גם שמן המנוע היה מזוהם במים שחדרו בטביעה בנהר. כך שאספנו את כל כמות שמן המנוע שנשאנו כולנו, כדי למלא את הכמות הנדרשת להחזיר את המנועים לפעילות תקינה.

קאיין, בהיותו רופא בהכשרתו, התגייס לטפל ברגלו של אכים שנפגעה באחת הנפילות וסבלה מזיהום. כך שעד הצהריים העמדנו את החבורה חזרה על הרגליים והצמיגים. הצוות החדש שהתלהק היה מושלם. ורכיבה משותפת עם אנשים טובים באיזור הזה של העולם, היא חתיכת חוויה שאין שני לה.

דוּשָאנבֶּה (Dushanbe) היא עיר בירה נעימה. אחרי יומיים נפרדתי מחברי ויצאתי צפונה לכיוון טשקנט (Tashkent) שבאוזבקיסטאן.

מעבר הגבול ארך יום שלם ושוב מצאתי עצמי מול נציגי חוק יהירים. השיטה שלי במצבים כאלה היא זהה. "תפגין ביטחון ונימוס" הסבלנות משתלמת. לבסוף שוחררתי לתוך המדינה ויצאתי לכיוון הבירה. לא הצלחתי להבין מדוע אין דלק למכירה בתחנות הדלק בהן עצרתי – בידיעה כי אוזבקיסטאן רווייה ברזרבות עצומות של גז טבעי ונפט – הניחוש שלי הוא… כן. שחיתות.

טאשקנט היא עיר בירה צפופה ומרשימה בגודלה ולי היה הרבה להספיק. להשיג קצת דולרים ממכשיר כספומט (ואז להמיר אותם בשוק השחור, בשער משופר של 25%) לקנות 43 ליטרים של דלק. להשיג הארכה של אשרת הכניסה שלי לאוזבקיסטאן. לקבל אשרת מעבר לאזרבייג'אן ועם כל זה לגשת לשגרירות טורקמניסטאן ולהגיש בקשה לעוד אשרת מעבר אחת. נשמע מסובך? לא ממש. אחרי 18 חודשי מסע, סוג כזה של עניינים כבר הפך לטבע שני שלי.

הכל הלך כשורה, עד שהגעתי למחלקת הארכת האשרות של אוזבקיסטאן בשטחה אני כבר מצוי. בקיצור, לא הצלחתי להשיג אותה. לא משנה שאירגנתי מכתב ובו הזמנה מטעם גוף אוזבקי מקומי, אפילו קניתי כרטיס טיסה (הניתן לביטול), המוכיח כי בכוונתי לצאת את המדינה לכיוון אלמאטי (קאזחסטאן). פקידי ההגירה הקרינו חביבות של דג מת ולא ממש התרשמו מתוכניות המסע שלי.

אוזבקיסטאן נחשבת בעיני מטיילים רבים, כמדינת משטרה הנשלטת על ידי דיקטטורה. כך שבאופן מתבקש אינם מעוניינים בתיירים עצמאיים, המסתובבים באופן חופשי משוחחים עם אזרחים ומצלמים בחופשיות רבה מדי לטעמם.

"או קיי." אמרתי לעצמי, "זה הזמן לתוכנית ב'!"

תוכנית ב' היתה לרכוב דרומה לכיוון נאות המדבר סמרקנד (Samarkand) ובוכארה (Bukhara) שעל דרך המשי, ואז לעלות צפון מערבה מבעד למדבר קיזיקול (Kyzykul desert), חזרה לתוך קאזאחסטאן ומשם לאקטאו (Actau) שעל חוף הים הכספי. משם תכננתי לקחת את המעבורת לבאקו (Baku) באזרבייג'אן שממערב ליָמה הכסופה.

——————————————

"מסענו לא רק סָחָר הוא,

כי אם למען רוחות חמות הרבה יותר

שאת ליבנו מלבּוֹת.

מתשוקת הסקרנות לדברים שאין לדעת,

פנינו לדרך הזהובה לסמרקאנד".

 

James Elroy Flecker / The Golden Journey to Samarkand -1913

משורר בריטי בן המאה התשע עשרה (נפטר בגיל 30) הוא גדל כבן לדיפלומט בריטי במערב אסיה. והושפע מהשירה הפרסית והכמיהה למרחקים.

קטע מאחד משיריו מעטר את השעון הניצב במרכז מחנה האימונים המרכזי

של יחידת ה-SAS) Special Air Service) בהרפורד אנגליה (סיירת מטכ"ל הבריטית)

וגם במחנה היחידה המקבילה, בצבא ניו-זילנד:

We are the Pilgrims, master;

we shall go Always a little further;

it may be Beyond that last blue mountain

barred with snow Across that angry

or that glimmering sea

——————————————

היה זה אחר צהרים לוהט, עת הגעתי למרכזה של בירת דרך המשי; סמרקנד המיתולוגית. אלכסנדר מוקדון אמר בהקשר לעיר הזו: "כל מה ששמעתי אודות סמרקאנד נכון הוא. פרט ליופיה שכביר הוא מהסיפורים עצמם". פשוט עצרתי ליד הרג'יסטאן במרכז סמרקאנד העתיקה (הרג'יסטאן של סמרקנד היא כיכר "יום ראשון" של העיר. בה היה נהוג להוציא להורג בימי קדם את הנידונים למוות.) הבטתי בהשתאות על המבנים המדהימים סביבי ולחשתי בשקט "ואוו, סמרקאנד!"…

זה אכן מקום מרשים לבקר בו. ויכולתי ממש לחוש ולראות בעיני את שיירות הגמלים חוצות את המדבר ועוצרות בצומת החשוב הזה. "דרך המשי הגדולה" היתה למעשה רשת רחבה של דרכים הנפרשת מנארה (Nara) ביפן ועד לקונסטנטינופול (Constantinopole), היא איסטנבול, במערב טורקיה. היא דרך המסחר הארוכה ביותר שהייתה קיימת אי פעם. מעבר לתיפקודה כנתיב למסחר במשי, היא חיברה בין מערב למזרח. חשיבותה של הדרך דעכה במאה החמש עשרה, כאשר אניות מאירופה החלו להעביר משי ישירות בנתיבי הים. ואט לאט, ערים עשירות כדוגמת סמרקאנד, שניקדו את נתיבי דרך המשי, איבדו מכוחן וחשיבותן.

בבוכארה, ביקרתי ברובע היהודי העתיק ובבית הקברות. בתקופה הסובייטית, 7% מאוכלוסיית בוכארה הייתה יהודית. עכשיו, רובם כבר עלו לישראל.

לאחר בוכארה, מלאתי את התיקים בפאסטה ושקדים. ויצאתי אל המדבר הגדול. לקח לי חמישה ימים לרכוב עד לגבול עם קאזאחסטאן, עברתי במדבר קייזיקול ובפאתי ימת אראל (Aral). אשר בעקבות ניצול יתר חסר אחריות של מימיה, להשקיית שטחים חקלאיים בתקופה הסובייטית, כמעט ונעלמה. מאחר והנתיב בו רכבתי אינו בשימוש תכוף, לא יכולתי למצוא מידע עדכני על תנאי הדרך, דלק, זמינות מים וכו'. המדבר הרחב, או בעצם סוג של ערבה, הוא פשוט עצום. 360 מעלות של נוף מרחבים אינסופיים, עם גמלים כפולי דבשת ואין סוף מקומות להקים בהם מאהל לילי. בקטע הזה הורדתי הילוך ונהנתי מהבדידות.

סייר משטרה מצא אותי תקוע בצד הדרך יבש מדלק וללא מים ונתן לי מים ודלק שאיפשר לי להגיע לנמל אקטו (Actau) על חוף הים הכספי. מעולם לא תיארתי לעצמי שאשמח כל כך לפגוש שוטר במרכז אסיה. אך הנה לכם, ניצלתי בזכות אחד.

באקטו, ניגשתי ישר לנמל, שם נאמר לי כי המעבורת לבאקו בצד האזרבייג'אני של הים, מפליגה למחרת. וואוו! פגשתי אנשים שמחכים במקום למעבורת כבר 10 ימים (!!!). כך שאפשר להעריך את המזל הטוב שלי.

חציית הים ארכה 20 שעות ובנוסף, המעבורת חיכתה עוד 20 שעות, עד לקבלת היתר כניסה לנמל באקו. קיבלתי אישור כניסה לאזרבייג'אן ולמפגש עם מה שהיא הכינה לי.

כשהגעתי, החלה אחת משיני לכאוב באופן איום ונורא, אך מאחר והיתה ברשותי אשרת מעבר מאזרבייג'אן לגיאורגיה, שתוקפה שלושה ימים בלבד, לא יכולתי לעצור. הקנס על אי יציאה בזמן הוא 1500$… וכדי להפוך את המצב לעוד יותר מאתגר, החל גל ההינע להשמיע קולות גריסה כמו שיצאתי מבאקו מערבה. "קדימה אחי" אמרתי לאופנוע, "תוציא  אותנו מכאן"… אחרי 3 ימים, הגעתי לגבול הגיאורגי והתקבלתי על ידי בחורה יפה ואדיבה ותהליך מעבר הגבול ארך חמש דקות מהירות. למעשה לא הייתי צריך לרדת כלל מהאופנוע. "זהו זה?" שאלתי את הגברת. "כן, ברוך הבא לגיאורגיה". היא חייכה לעומתי.

הבוקר הגעתי לרופא שיניים שהעביר את השן הכואבת טיפול שורש (לא, לא, לא סידרו לי שן זהב) ומחר אני מתכוון להחליף את הצלב במוט ההינע (דריי-שאפט) באופנוע.

גיאורגיה היא מקום יפה והאנשים כאן נעימים. היסטוריה מעניינת ואוכל מעולה. כך שבשבילי זה מקום אידאלי לעצור בו. מקווה לצאת להמשך הדרך מערבה, שוב בעוד יומיים.

תרגום: יוני. כל הזכויות C לצילומים ולטקסטים, שמורות לאדם שני.

—————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה