9 בינואר 2017 יוני רוכב את אפריקה 11
הרכיבה הארוכה לאיש הטוב בקייפטאון
יו שמידט מלאך דרום אפריקאי
לאחר לילה בעיבורי סנטוריון, בחניון הצמוד לכביש ראשי מצד אחד ולגן חיות מהעבר השני – כלומר רעש מכוניות ותרועת חיות הנעימו בערבוביה את שנתי… הכאבים ברגל שמאל נרגעו והחלטתי למשוך מזרחה לכיוון קרוגר פארק. יצאתי מוקדם בבוקר. שוב החלטתי לרכוב רק בדרכים צדדיות וכיוונתי לחניון בשם באד-פלאס BADPLAAS מקום שהמליצו לי עליו כמה אנשים שנראו לי מביני עניין – כי נהגו ברכבי שטח מדוגמים… מסלול הרכיבה שתכננתי הכניס אותי לאיזור חקלאי עם נוף גבעות עגולות בהפרשי גבהים שלא עלו על 100 מטרים, רובם חרושים בתלמים חומים אל האופק. הכביש התפתל בנחת וברוחב בטוח כשמדי פעם חלפתי על פני בנייני חווה, יער או נחל. השמים ממעל היו בהירים ועננים מסודרים ברחובות נהרו צפון מזרחה. כל התפאורה נתנה תחושה של איזור פורה בדרום צרפת לפחות. לאחר כארבע מאות קילומטרים, הגעתי לקמפינג מדוגם ברמות עולמיות. כניסה מפוארת ותשתיות אירוח בכל רמה. בונגלוס, צימרים, קוטג'ים, איזור חניית קמפרים ומקום לאוהלים בקצה מעל לנוף עמקים והרים שהזכירו לי מאד את הנוף של רמות יששכר. לפני שהתמקמתי באוהל בקצה הרחוק, נכנסתי למרכז מסחרי קטן שם מצאתי מספרה בה הספרית החביבה גילחה לי את השיער עבור 50 ראנד ובדלת לידה ממוקם בית מרקחת, שם רכשתי משחה מרגיעת כאבים והחלפתי כמה מילים בעברית עם בעלת המקום היהודייה. את האוהל הקמתי בזריזות ממש לפני חשיכה.
התיישבתי מעל לכירה שלי וראיתי איך שני ספלי מנה-חמה הופכים בתוך הפינג'אן שלי לארוחת ספגטי מנחמת ומרגיעה. בערב פגשתי כמה שכנים שבאו להתעניין ולספר על חייהם כקמפרים ברחבי היבשת הדרומית. אחד מהם קרייג, איש חביב בגודל מקרר, הזמין אותי לראות את מקום מושבו הסמוך. הוא ורעייתו הצחקנית היו מזוודים בכל פינוק אפשרי שניתן לגרור לשטח. כמובן חדר שינה מדוגם. מטבח קומפלט ומערך של גריל, ריהוט גינה, גאזיבו מתקפל עטוף כילה. טלויזיות ענק ומערכות קול וכמובן מקרר עצום בו חיכו ארגזי בירה ונתחי בשר קודו. משום מה לא קינאתי באיש מהם, המפגש איתם חיזק את הרגשתי שהדרך הנכונה לשוטט בארץ הזו ולחוש אותה היא בדרך שאני בחרתי וכי מי שבוחר בהעתקת אורח החיים הביתי עם כל הפינוקים, הקישקושים, הבידור, הסרטים, המטבח המושלם וכו' לשטחי בר – מפספס הרבה… ואיפה שהו הרגשתי בדבריהם וביחס שהפגינו כלפי, כי היו מתחלפים איתי בכל רגע – עם כל העושר והנוחות שהיו שרויים בה. אולי לא לתמיד אך בטח לאיזה יום יומיים.
באמצע הלילה התעוררתי בכאבי תופת ברגל הפגועה. יצאתי מהאוהל והתהלכתי הלוך ושוב למקלחות הציבוריות להרטיב אותה במים קרים. נשארתי ער ישוב על הספסל הסמוך כשרגלי מוטה כלפי מעלה עטופה במגבת הרטובה. ברור היה לי כי לפארק קרוגר לא אגיע בשבוע הקרוב. החלטתי לחפש את הדרך הקצרה ביותר לקייפטאון, להתמקם שם למנוחה אמיתית ולחכות להגעתה של גלי לדרום אפריקה בעוד כשבועיים.
קריג השכן התעורר מוקדם והגיע עם ספל תה חם ממש באמצע שהייתי עסוק בחבישת לחץ לקרסול, פתח עיניים מבוהלות "או שיט… אר יו סירייס?" הביט בי כלא מאמין וקרא לאשתו: "תראי ככה הוא רוכב?" "אתה פאקינג ישראלי משוגע!". שוב הרגל התנפחה עד מעל לברך וכואב ככל שזה היה, מה כבר נשאר – צחקתי איתם בקול והבנתי שאם איני נחשב גם בעיני למשוגע עד לכאן, אני בטח מתחיל להשתגע. ארזתי הכל בדילוגים של צעד תימני ויצאתי בזהירות מצוייד במקל הליכה מתכוונן מאלומיניום שקניתי בחנות לציוד ספורט בסנטוריון, כדי שאוכל לעלות בקלות למושב האופנוע וללכת לשירותים כשאצטרך.
זהו, יצרתי קשר עם אחינעם הראל שרכבה את אפריקה לפני ושבה לארץ כשבוע קודם לכן. כי ידעתי שיש בחור בקייפטאון שעזר לה מאד בהתארגנות. והיא יצרה איתו קשר בשבילי וחיברה בינינו. שמו יו שמידט UWE SCHMIDT דיברתי איתו בטלפון ובווצאפ ובלי יותר מדי קישקושים, הבחור, אופנוען אתגרי שיצא לטחון את דרכי אפריקה כמה פעמים על אופנוע וליווה את אחינעם בהכנות בחלק מרכיבתה כאן וגם בקיפול, הבין מי נגד מי והיה מאד תכליתי: "מה אתה צריך שאכין לך יוני?" ביקשתי שימצא לי מלון בעיר אם אפשר בקרבת המים עם תקציב של עד 40$ ללילה ושלא יהיה רחוק מאיזור עם מסעדה וקניית אוכל וגם לתאם לי ביקור במוסך כדי להעביר את האופנוע טיפול 120 אלף ק"מ תקופתי ויסודי. התשובה הייתה עניינית ונטעה בי בטחון שיהיה בסדר.
המרחק לקייפטאון עמד על כ-1400 קילומטרים. הועדתי למסלול הזה על ה-N1 ארבעה ימים. קטע ראשון בו חלפתי מדרום ליוהנסבורג ולעיירה סווטו עד לעיירה קרונסטאד KROONSTAD , הדרך לשם חלפה באיזורים חקלאיים עצומים, שוב שדות חרושים על לאין סוף, ישובים זעירים וחוות מדי פעם, הרכיבה הייתה נוראית, רוחות עזות של עונת מעבר נשבו מהמישורים הפתוחים בניצב לציר הרכיבה משמאל ואילצו אותי לזוויות הטיה מטורפות שמאלה כהתנגדות לרוח ולהוריד מהירות עד כדי גיחוך. היו קטעים שנשרכו מאחורי שיירות של מעל עשר מכוניות במהירות האיטית שלי והסבלנות של נהגיהן הוסיפה לי בטחון. בעיירה קרונסטאד נכנסתי ימינה לרחוב הראשי שנראה כמו עיירה במערב הפרוע של ארה"ב. עצרתי מול חנות לחומרי בניין ליד איש מבוגר שהגיח מלנדרובר דיפנדר חבוט ושאלתי איפה כאן ניתן לישון לילה. הוא כיוון אותי לצידה הדרומי של העיירה ללודג' בשם ארקדיה,
שם נפלתי על מיטה ומקלחת נהדרים והתעוררתי לבוקר שכלל ארוחת בוקר משביעה בקרבת משפחת חתולים מטופחת בגודל של נמרים…
המשכתי על ה-N1 ונכנסתי לתוך מדבר הקארו שערבותיו כוסו בתחילת פריחה כתומה וצהבהבה שהשתרעה לכל עבר.
איזור צחיח כשמדי כמה ק"מ ישוב או חוות בקר ומשאבות מים המופעלות בשבשבות רוח פועלות במרץ להעלות מים מבארות – מילאו שקתות בקר. לקראת ערב הגעתי לעיירה קולסברג COLSBERG ושוטטתי במעבר מהיר ברחובותיה השוממים והקרים. היה זה ערבו של מוצאי שבת בו כולם כבר בהכנות למנוחת יום א'. בקצה העיירה מצאת מוטל פשוט וזול בשם גאבלס GABLES INN סמוך לתחנת דלק וסופרמרקט. החדר כלל מטבחון, ממש פינוק ששלח אותי להפליא בבישול ארוחה של ממש. השכמה מוקדמת לבוקר קר מאד. לאחר העמסה וקשירה לבישת כל ציוד הרכיבה הכי חם שיכולתי ו… קליק קליק קליק המצבר ריק! אין מתנע ואין כלום. יום ראשון בבוקר גם אין עם מי לדבר. בכל זאת שכני בחדר הסמוך השכימו קום גם הם, הם היו חברי להקה בדרכה הביתה מאיזו הופעה במועדון סמוך וביקשתי אם יואילו לעזור לי לדחוף את האופנוע הכבד במעלה הרחוב כמאה מטרים, עד לתחנת הדלק שלמזלי היה בה מתדלק נחמד. לשאלתי אם יש מצב להזעיק מכונאי לעזור לי להתניע, הוא הרביץ צעקה ומעבר לבניין הגיח בחור בלונדיני של שני מטר ומשהו… הוא המכונאי שבמקרה הגיע הבוקר מוקדם לקחת ציוד בדרכו לחלץ מישהו שנתקע. הבחור הטה אוזן לרגע, הבין מה שהוא שמע הלך להביא כבלים ודראאאאם!! התנעתי בצ'יק. בנוסף מכר לי סט כבלים משומשים אם אצטרך התנעה בהמשך הדרך. מכאן הרכיבה היתה מאד תכליתית רציתי כבר להגיע לקייפטאון ולהרגיע את הכאבים ברגל כך שעצרתי רק בתחנות דלק ובעוד נקודה בה ראיתי קבוצת רוכבים שסימנו לי להצטרף אליהם. הם היו כמה חברים שיצאו לרכיבת סוף שבוע.
עצם המפגש איתי בשמעם שהגעתי כל הדרך מאתיופיה ואני מישראל וכבר עמד תור לצילומי סלפי החלפת חברויות בפייסבוק ודרישה למדבקות מסע. הגעתי בשעה 6 בערב לעיירה ליינגסבורג LAINGSBURG עוד מושבה של בורים דוברי אפריקנס. בכביש הראשי מצאתי אכסניה בסגנון קולוניאליסטי ישן עם סלון מעוצב כאילו זו אחוזתו של מושל באיזו חווה של ציידי קרוקודילים. משהו משפחתי. הבנתי שהם גם בעלים של חברה למילוי מים מינראליים בבקבוקים ובמדבר קארו היבש, נראה כי זה ביזנס לא רע. עד לכאן הדברים מתנהלים כשורה ופרט לשתי נפילות בזמן עצירה בתחנות דלק, כשאנשים סביבי מיהרו לעזור להרים את הכלב הצהוב חשתי את הדחיפה הבלתי נשלטת לקראת הקטע האחרון (כמעט) של המסע. לא האמנתי כמה שפר עלי גורלי עד שאכן שקעתי עד מעל אוזני באמבטיה ענקית שנחה בפינת החדר שהסריח מיושן… כי מקץ כמה חודשים, זו האמבטיה הראשונה שנתנה מרגוע לשס"ה גידי ולאין ספור מכואבי – גם אלה הנפשיים. טבילה שבאה בזמן. מכאן כבר יצאתי בנחת בצהריים שלמחרת ללג האחרון לכיוון קייפטאון.
בקטע האחרון לקייפטאון נתברכתי במזג אויר קייצי ונעים. ככל שהדרך התקדמה הנוף סביב הפך ירוק יותר ויותר.
ישובים טבולים ביערות ומדי פעם ישוב של הפזורה השחורה. נראים כמו מחנות צריפי פח גלי צפופים ומטולאים. מראה של עוני מדכא בו אתה מחפש איפה נמצאת הנצרה שזה רק עניין של זמן שהיא תישלף ויהיה כאן וואחד פיצוץ.
התחלתי לחצות נחלים ואיזורים מטופחים עם חקלאות מודרנית. כרמים, מטעי פירות ועיירות ציוריות שרמזו לי כי כאן חובה לעצור – משהו שאני מתכנן לעשות עם גלי ביחד לכשתגיע – האיזור הגיאוגרפי של הקייפ המערבי מתחיל בבת אחת. הנוף משתנה באיבחה ממש, ירדתי מהרמה הגבוהה של מדבר הקארו, חציתי כמה רכסי הרים חלפתי במנהרה בת 5 ק"מ ויצאתי לארץ אחרת לגמרי. האוקינוס הבהב מרחוק. הר השלחן המפורסם בצבץ מבין היערות והעיירות לפני ומצדדי ואט לאט החלו כבישי הבטון המרהיבים בואכה מרכז העיר, למשוך אותי עוד ועוד להתחבר לעומסי תנועה של סוף יום שזרמו בשטף כמו בלט מתוזמר. ללא פקקים או דחיסות ושוב נימוסי הנהיגה שחיממו את ליבי – נהגים רואים אותי במראה – הם מפנים לי בעדינות את הנתיב ביניהם כדי שאוכל לעבור. בתחילה לא הבנתי ולאחר שני מקרים כאלה כבר זרמתי, כמובן בהבהוב תודה והיו רבים שפתחו חלון והרימו אגודל פירגון. הגעתי למרכז העיר, לרחוב מיין MAIN STREET שחוצה את האיזור הנקרא WATER FRONT כמה קילומטרים של חזיתות בתי מלון קטנים ובנייני דירות נופש מטופחים, הבנויים אחד ליד השני בטור ארוך ופונים בחזיתותיהם צפונה אל קו החוף של מפרץ קייפטאון.
סמוך לרחוב, בולט מעל הכל איצטדיון הכדורגל היפהפה שנבנה לקראת אליפות העולם שהתקיימה כאן ב-2010. שוב, היה משהו נינוח באויר. חניתי בשולי הכביש ליד משבצת חניה בתשלום. פקח חניה שהיה לידי הרים אגודל והרשה לי לחנות בחינם. (אחר כך הסתבר לי כי בקייפטאון לכל קטע חניה יש פקח צמוד שמסמן וגובה ממך עבור עלות החניה עם שובך לרכב – לא שמעו על "פאנגו" או כרטיסי חניה). חיכיתי ליו שמידט מול חנות מסויימת. בינתיים עצר לידי רכב וולוו לבן ממנו יצא בחור ישראלי שהציג את עצמו בשם ירון ואמר שראה את המספר הישראלי על האופנוע ובא לשאול אם אני צריך עזרה. מייד אחריו הגיע עוד איש נחמד, מזוקן וחביב וישר החל לקשקש בעברית. הוא הגיע לכאן ללוות משפחת חבר שנפטר, עבר במקרה ועצר כשהבין שמדובר באופנוע ישראלי. הוא גר בעין-יהב שבערבה. כמובן שהוא מכיר את ג'וחא ידידי החי במרכז ספיר – האופנוען האולטימטיבי שהיה מבין מעצבי תפיסת שילוב רכיבה ופירגון שאני מנסה להשריש סביבי – והבטיח למסור דרישת שלום (ואכן מסר וקבלתי אחת חזרה). המשך הרחוב מוביל לשכונת SEA POINT הנחשבת לשכונה היהודית של קייפטאון. חנויות כשרות, מרכזי מסחר כשרים, כמה עשרות עסקי תיווך וגם כמה עסקים בעלי אוריינטציה מוסלמית או בבעללות מהגרים מהמזרח הרחוק. מבט למעלה, הפגיש אותי עם שיפוליו של הר-השלחן המסמנים יותר מכל ומדגישים את יופיה ויחודה של קייפטאון. הגעתי לאחת הערים היפות שראיתי מעודי.
כעבור כעשרים דקות הגיע יו על אופנוע ענק מדגם R 1200 GS אדבנצ'ר חדש, תוצרת BMW מאובזר מחרטום ועד קצה הארגז האחורי. נראה כאילו חזר הרגע מהרפתקה סובבת עולם – כבר מצא חן בעיני – ממנו דילג בקלילות בחור חביב, ממושקף ומתולתל שניגש אלי ללא טקס מיותר והפך לחיצת יד לחיבוק קל ואמר "וולקאם יוני, לטס גו אנד פיינד יו א' פלייס טו רסט". ראשית רכבתי בעקבותיו לבית המקדש הקולינארי בו הוא מבלה את רוב זמני האכילה שלו: קפה ג'יובאניס.
כאן פגשתי לראשונה גורמה נגיש ובמחיר שווה לכל נפש…ישראלית… קפוצ'ינו נהדר ועוגה במחיר מצחיק של 38 ראנד כ – 11 שקלים. כלומר שאם יפתחו כאן "קופיקס", המחיר כבר יהפוך לשלושה שקלים…
כמאה מטר משם על הרחוב הראשי הפונה לכיוון הים, עמדה שורה ארוכה של מלונות זולים ופשוטים. דידיתי בעקבות יו לבדוק את המצאי. מלון דירות ראשון היה יותר ממזעזע. פשוט, סדוק, מתפורר ומוזנח במחיר של כ- 23 דולר ליום. כמאה מטרים בהמשך הרחוב, עמד מלון "צ'ק אין", שהיה סתמי אך מתוקתק וחדיש.
בחזית הכניסה על הקיר ארגז תאורה עם צילומי חדרים ומחירם – ממש בסגנון מכירת מזון מהיר – המחיר לחדר עם מיטה כפולה, שירותים ומקלחת קטנה (וטלויזיה עם שלג קבוע) כ- 38 דולר ליום – כמובן שזו הייתה הבחירה. חניה מקורה בצמוד למשרד הקבלה ועזרה של אחד העובדים והתמקמתי. סיכמתי עם יו שניפגש למחרת. ולאחר התארגנות קצרה צעדתי לסופרמרקט הסמוך ובמחיר מצחיק מילאתי את השלחן בחדר בכל טוב – שאינו דורש קירור.
בלילה דידיתי פעם נוספת למסעדת סושי – כזו עם קרוסלה של צלוחיות, אכלתי ממש עד עילפון וזחלתי את מאה המטרים בחזרה לחדרי בצליעה מוזרה מעמוד תאורה אחד לשני. לקח חצי שעה.
הבנתי שהמשימה שלי כרגע היא להרגיע הכל. פשוט לנוח כמה שיותר. והכנתי עצמי להיכרות עם קייפטאון באופן איטי ואינטימי. ידעתי גם שמצאתי חבר. איש מדהים עם לב ענק, ידע, נסיון וקשרים שבלעדיהם הייתי חייב לשלם הרבה "רבה געלט". ואף שקייפטאון ממש מחבקת את אורחיה ומעניקה אינסוף הנאה ואפשרויות הוגנות. אין שום מצב שהייתי מתארגן שם באופן כלכך מתוקתק, (ואם לא הייתי שם לב, יו היה מממן לי גם את הארוחות :-))
יו (יוברט) בן 58, נולד וגדל בנמיביה. עסק שנים רבות ברכיבת אופנועי ספורט חצי מקצועית. היה רוכב אופני כביש ואלוף הקייפ בתחום (!) ומאז ילדותו בנמיביה עסק במלאכות הים. בשירותו הצבאי שימש כמדריך צוללנים ומאוחר יותר ירש את ספינת הדייג של אביו ובילה הרבה שנים בדייג טונה לאורך חופי נמיביה ודרום אפריקה. הוא מתגורר בעיירה המקסימה הוט-ביי. עדיין מחזיק יחד עם עוזרתו/שותפתו הנאמנה מישל, בעסק לתמיכה טכנית וציוד מקצועי לדייג-טונה ומקדיש את כל זמנו הפנוי לתחום אופנוענות האתגר. מלווה ומדריך אחד על אחד (בתשלום) רוכבים המבקשים לעבור חלקים באפריקה באופן אתגרי עם רוכב מקצוען, גם כמורכבים. ולרשותו אופנוע נוסף זהה לזה שלו המיועד להשכרה.
למחרת יצאתי עם יו שרכב לפני, לתור את סביבות הר-השלחן ומפרץ הוט HOUT BAY (פירוש המילה "הוט" אינו המילה "חם", פירושו בשפת האפריקאנס הוא חורשה או יער קטן) בו הוא מתגורר ולאורך מפרצונים וחופים ולא הפסקתי לצעוק לעצמי בתוך הקסדה "איזה יופי! מהמם המקום המטורף הזה. גן עדן…" ועוד משפטים הכוללים שילוב מעודן של מילות ברכה, קללות וזעקות תסכול על עיוותים היסטוריים בלתי פתירים.
מצבר האופנוע חזר פתאום לתפקד אך בהתאם לתכנית, מסרתי את האופנוע למוסך דונפורד לטיפול 120 אלף ק"מ גדול ויסודי. מוסך מתוקתק בו שוב נחשפתי למבנה עסקי הכולל בית קפה/מסעדה קלה, ממש בתוך מתחם התצוגה והמכירות. משהו ברמה שמתחרה בכל בית קפה יוקרתי כאן בארץ, רק במחירי… דרום אפריקה.
ושוב התרשמתי מהחיבורים ותחושת הבית שיו מוקף בהם גם במקום הזה, כך שהשירות היה וי.איי.פי ויותר. מכאן צללתי לשגרת מנוחה שמשמעה קימה מאוחרת בכל בוקר. צעידה איטית לארוחה ונסיעה במונית לנמל העתיק והפעיל של העיר, שהפך למרכז קניות ותרבות תוסס והכנתי את עצמי לגיחה המחייבת לקייפ-אגולהס, הטיפ הכי דרומי של יבשת אפריקה כדי לעמוד בהתחייבת שלי לעצמי להרטיב את מגפי בגלי הים ליד הסלע הקטן הזרוק על החוף הנידח בקצה היבשת. ועל כך בפרק הבא.
——————————————————————-
כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליוני בן שלום
———————————————————————
מאת: יוני · קטגוריות: כללי · לחץ כאן כדי להגיב ראשון!
