יצאתי מלימה עם שחר. עיר של 10 מליון תושבים וכדאי לצאת לפני המולת הבוקר. האופנוע נארז ערב קודם, וחיכה בשקט בחניית הבניין שבו שהיתי שבוע. הנעתי את המנוע וחיברתי את התיק על המיכל. הכול מוכן- טיפסתי על המושב ויצאתי לתוך החשכה. בחוץ עיר שעדין ישנה.

הפעם בחרתי במסלול חדש עבורי- דרך החוף מלימה לגבול עם אקוודור. לפני 10 שנים רכבתי צפונה על דרך ההר, מסע נהדר, אבל תמיד רציתי לראות את החוף. מדבר יבש קידם את פני. זו תופעה מעניינת בדרום אמריקה, ממערב לרכס האנדים ישנו מדבר יבש, הרכס עצמו גבוה, וממזרח שוכן אגן הניקוז של האמזונס.

כאן הפאן אמריקנה זה פס שחור על פני מדבר צחיח. פה ושם עיירות קטנות לאורך החוף.

לקראת הגבול עם אקוודור פניתי צפון מזרחה וירדתי מהפן אמריקנה. כביש קטן בלי משאיות ואוטובוסים, וקיוותי לעבור לתוך אקוודור במעבר גבול שקט וקל יחסית. וכך היה.

הדרך התרחקה מהאוקיינוס השקט, שזרם הומבולט זורם לאורכו ומקרר אותו מאוד. הטמפרטות עלו מעל 40, והורדתי כמה שכבות לבוש. לולים, כול הדרך רצופה בלולי תרנגולות שצבועים בלבן. "מישהוא אוהב לאכול עופות" הרהרתי לעצמי.

מעבר הגבול "מאקארה היה שקט לשמחתי. דרך עפר עם כמה צריפים . קשקשתי עם הפקידים הפרואנים תוך כדי שהם מחתימים את ערמת הניירות הלטינים (שעוד רגע יתויקו בתיק שאיש לעולם לא יבדוק) .

אופנוע הגיח מעבר לסיבוב וחנה ליד האופנוע שלי. כך פגשתי את ואליד מפקיסטאן, שרוכב כבר שנתיים וחצי מסביב לעולם. חמד של בחור. מייד התיידדנו והחלטנו לרכב לתוך אקוודור יחד.

הדרך טיפסה משפלת החוף של צפון פרו, צפונה אל רכס האנדים. שמענו שעל הכביש הראשי שהולך לאורך החוף יש הרבה מחסומים ושוטרים מושחתים, והחלטנו לרכב על דרך ההר. יותר סיבובים, אבל פחות כאב ראש. ואחלה נופים!!

לקראת הערב עצרנו בחלקה לצד הדרך, עלינו על שביל קטן ורכבנו חצי קילומטר. מצאנו גבעה חמודה ומקום נהדר ושקט ללילה. ערב ירד, צרצרים ברקע, אנחנו לבד באמצע שום מקום. מבשלים קצת אוכל ולומדים להכיר אחד את השני. ואליד עשה טיול מדהים ולמדתי ממנו המון על מולדתו פקיסטאן, על חבל קשמיר, הרי הקרקוראם שמשם מוצאו. מי שאומר לכם לא להביא אוהל לדרום אמריקה, פשוט לא יודע על מה הוא מדבר.

לחצות חבלי ארץ נידחים, לישון בשטח ולחיות חיים פשוטים, זו חוויה מיוחדת. מומלץ.

למחרת כבר עלינו לגובה של 2000 מטר פלוס, האוויר התקרר והמקומיים השתנו, פרצופים יותר אינדיאנים וקצב יותר רגוע.

ואליד לא האמין שהרבה ישראלים מבינים ערבית, לפחות ערבית בסיסית. הסברתי לו שזו שפה שמית, בת דודה של העברית, ושצריך להיות די סתום כדי לא להבין לפחות חלק מהשפה השניה. צחקנו המון על המצב בבית ועל הסטריאוטיפים שמפחידים אנשים משכניהם מעבר לגבול.

נפרדנו בפאתי קיטו, בירת אקוודור. ברקע הר הצימבוראסו, שעד לפני 250 שנה נחשב להר הגבוה בעולם (ולא רחוק מהמציאות, זו הנקודה הכי מרוחקת ממרכז כדור הארץ).

לחצנו ידיים וכול אחד המשיך לדרכו. ואליד לחקור את בירת אקוודור, ואני, מזרחה לשפלת ההר, ומשם לגבול עם קולומביה.

הפאס בהרים היה מושלג, ותוך חצי שעה לבשתי את כל הבגדים שהיו לי מרוב קור. מחסום משטרה נתן לי כוס תה, שהציל את המצב.

מייד אחרי הפאס הדרך נופלת ומאבדת גובה, ושעה אחרי ממינוס 3 מעלות, מצאתי את עצמי ב29 מעלות ומוריד שכבות ביגוד.

ג'ונגל ירוק קידם את פני.

אין ספק שדרום אמריקה היא יבשת מדהימה עם מגוון של טבע ותרבות.

שדות הנפט של אקוודור נמצאים בג'ונגלים האלו, והסביבה משלמת מחיר.

התקרבתי לאזור הגבול עם קולומביה בזהירות, ועצרתי ללילה אחד בעיירת הגבול נואבה לוחה. עירית גבול טיפוסית, אבל סה"כ הרגע בסדר.

בהוסטל פגשתי אמריקאי חמוד בן 26 שסיים קולג' איפשהו בחוף המזרחי ויצא לכבוש את דרום אמריקה על 800 דולר לחודש וימאהה 250. לא יאמן, אבל האופנוע עם 80,000 קמ, ועדיין עובד.

למחרת חצינו את הגבול ביחד. המקום נראה שומם, אך תוך חצי שעה כבר היינו בצד הקולומביאני. חום טרופי כבד, ואנחנו נמסים בתוך הציוד. חצינו את נהר סן מיגל, ורשמית נכנסנו לקולומביה, לאזור שנקרא פוטומאיו. אם אתם בקולומביה, ומחפשים את מורדי הפארק, זה המקום לחפש אותם, אבל האמת, שאלו חדשות מאתמול- האזור כבר נקי 10 שנים, ואין שום בעיה לחצות אותו.

בערב ראינו נהר צלול לצד הכביש המשובש שהולך צפונה, ועצרנו לחניית לילה. קפצנו לתוך הנהר הקריר, יחד עם כמה מקומיים חביבים, והגוף התקרר מייד. מים צלולים ועמוקים, בדיוק בזמן- נהר מדהים ביופיו.

אחרי כמה ימים ידידי האמריקאי התאהב בנערה מקומית שעבדה בתחנת דלק. העניינים התחממו די מהר, והוזמנו לארוחת ערב אצל המשפחה שלה. נפרדתי מהזוג הצעיר למחרת, נראו יופי ביחד.

הדרך השתפרה אחרי סן אוגוסטין. ביקרתי חבר שווצרי שמגדל שם קפה, ומשם עליתי על דרך המלך לכיוון בוגוטה. בדרך עשיתי עיקוף לאזור שהקולומביאנים קוראים מדבר טטאקואה.

רכבתי לתוך הלילה בחום כבד, מתרחק מהכפר ומחפש מקום לשים את האוהל אחרי 10 שעות רכיבה.

בסוף פשוט ירדתי מדרך העפר, והקמתי מאהל. אין נפש חיה.

בלילה ירד מבול, ככה שאני לא חושב שזה בקטגוריית מדבר (פחות מ100 ממ בשנה) אבל מי אני שאתן לאמת לעמוד בדרכו של סיפור טוב?

קמתי בבוקר למדבר מכוסה שלוליות. תוך כדי שאני מכין קפה, גיליתי שמטייל נוסף חנה 200 מטר ממני – רוכב אופניים. נתתי שריקה, והבחור הגיע אלי לקפה מה שנקרא. עולם קטן.

מורה אוסטרלי שלקח שנת שבתון ורכב מפטגוניה לקולומביה. החלפנו סיפורים, חלקנו את המעט שהיה לנו, וקבענו להפגש בבוגוטה בעוד כמה ימים.

הדרך הראשית טיפסה לבוגוטה, ומראות מוכרים מהתקופה שעבדתי בקולומביה קידמו את פני בברכה. טוב לחזור.

מהעבודה התקשרו וביקשו שאגיע מהר, אז ארזתי את האופנוע ושלחתי באוויר לארצות הברית.

ביקרתי חברים, ואחרי שבוע בערך טסתי חזרה לארצות הברית.

בשדה התעופה מדדו לי חום, כששאלתי למה, אמרו לי: וירוס חדש, מתפשט מהר.

הקורונה הכתה בעולם, ממש כשיצאתי מדרום אמריקה. חברי למסע שנשארו מאחור עדיין תקועים שם בסדר, ויש צפי שאזרח אמריקאי עומד להוולד בדרום קולומביה לזוג האמריקאי/קולומביאני .

העתיד זה לא מה שהיה פעם.

————————————————-

“תגיע מחר בשבע בבוקר, נארוז את האופנוע ביחד ונקח אותו לשדה התעופה במיאמי".

אולי החוויה הכי משמעותית ממסע חוצה ארצות ויבשות, היא המפגש עם אנשים חדשים שללא המסע,

לא היית פוגש לעולם.

קלוד, הוא אחד האנשים האלו. הגעתי למיאמי פלורידה מטקסס רחבת הידים, ולקח לי קצת זמן לעכל את השינוי.

המשימה המיידית היא לשלוח את האופנוע לדרום אמריקה, כדי להספיק לחצות את פטגוניה במשך הקייץ (דצמבר- מרץ), והמלאכה מרובה: צריך לאתר סוכני משלוח אוירי ולבקש הצעות מחיר, צריך לארגן את הניירת עבור העניין, כרטיס טיסה, להכין את האופנוע עם צמיגים חדשים ( מישלין אנקי אדוונצר) , להחליף שמן, מסננים, וכו.

ב מ וו במיאמי ממש עזרו והתגלו כאחד הדילרים הכי סימפטיים שפגשתי, כך שאת הכנת האופנוע סיימתי תוך יומיים בעצמי.

הופתעתי לגלות שכמעט אין אף חברת תעופה או שילוח שרוצים לטפל ביצוא אופנועים לחו"ל, והסיבה היא שהאמריקאים בד"כ רוכבים לדרום אמריקה, וחוזרים בטיסה מארגנטינה או צ'ילה, ולא להיפך.

זה בערך הפעם ה 15 שאני שולח אופנוע מיבשת אחת ליבשת אחרת, ומיאמי התנהגה אל ההרפתקאה שלי בקשיחות. בארצות הברית אי אפשר ליצור קשר ישיר מול חברות התעופה בקשר למטען חורג, ועפ חוק פדרלי חייבים סוכן. אלו יקרים מאוד, ובקיצור, אחרי הרבה עבודה ולא מעט משא ומתן ( ומשא ומתן, ועוד קצת משא וקצת מתן) מצאתי דיל סביר.

עכשיו "כול מה שנשאר" זה לבנות ארגז עץ, לארוז את האופנוע בפנים, ולקחת לשדה.

למזלי, קהילת האופנוענים הבין לאומית באה לעזרתי , וככה קיבלתי הטלפון של קלוד, אדם זר לחלוטין שללא היסוס התחייב לעזור לי במשימה, מזמנו הפרטי, ועוד בסירוב לקבל ממני כסף.

בשבוע הזה, לא רק שארזנו את האופנוע ולקחנו אותו לשדה, גם עברתי לגור אצל משפחתו של קלוד בסלון, עזרתי להחליף את גג ביתם, להכיר את כול הקהילה ההומו סקסואלית בצפון מיאמי (קלוד ובת זוגתו עובדים איתם), לבשל כמה ארוחות ערב לציבור, ולהטביע את הרחפן בנהר.

נפרדתי מהאנשים – החברים הנהדרים האלו, לקחתי רכבת לשדה, וטסתי לבואנוס איירס.

סיירתי בעיר היפה הזו כמה ימים, כשסוכנת השילוח הקולומביאנית יצרה קשר והציעה שנשנה יעד ונשלח את האופנוע לצ'ילה, כיוון שארגנטינה מתחילה לחייב הרבה כסף על הכנסת ציוד. סגור.

תפסתי טיסה של 90 דולר לצ'ילה, והאופנוע הגיע כמו שעון, וללא שום עלות לשחרור משדה התעופה אן המכס.

וככה, אחרי כול הריצות הללו, מצאתי את עצמי מחליף בגדים לעין הציבור במסוף המטענים בסנטיאגו צ'ילה, אורז קל, ורוכב סוף סוף דרומה לכיוון פטגוניה.

קרטרה אסטרל שמתחילה בפוארטו מונט ממש מדהימה, וגשם ירד במשך 5 ימים בלי להפסיק, עד שהגעתי לוילה אוהיגינס . חברתי לאופנוען גרמני נחמד בשם ג'ו שרוכב על קלר650, וביחד ישנו מתחת לגשרים, ורכבנו דרומה.

הדרך השתפרה מהפעם האחרונה שבא הייתי פה, לפני 10 שנים, אבל עדין 60% ממנה דרך עפר. נוף וטבע ברמות הגבוהות ביותר. לפני וילה אוהיגינס האופנוע שלי התחיל לקרטע… בדקנו ביחד, וג'ו, מהנדס שעובד ב במוו פסק שאין מה לעשות וצריך לקחת את האופנוע לסוכנות הקרובה, מרחק 1900 קילומטר.

הגענו לעיירה קטנה, מצאנו חדר להתייבש, והלכנו לישון. למחרת גו המשיך, ואני פרקתי את מייכל הדלק ומצאתי חיבור חשמל משוחרר שגרם לבעיה.

מעניין. בכול מקרה, סופר שמח שהכול בסדר, סיימתי את הקרטרה, חזרתי צפונה לפארק פטגוניה, ומשם, לתוך ארגנטינה.

מפה, ועם אופנוע תקין, ירדתי עד לאושואוויה ללא הרבה עצירות. החלטתי להגיע לאושואיה, ואחר כך, לפנות צפונה ולקחת את הזמן ככל הניתן.

חציית מייצר מגלן תמיד מרגשת, ואתה באמת מרגיש שזה סוף העולם. הכלכלה הארגנטינית שוב קרסה, והם עדיין נוהגים כמו משוגעים. הדלק זול.

חברתי ל3 רוכבים שויצרים באושואיה , שסיימו שם מסע מסביב לעולם של 180,000 קמ, שלוש שנים. כבוד. אחד מהם טען שהוא מעולם לא החליף מסנן אוויר או פלגים במשך כול המסע !!! לא בטוח אם זה נכון, אבל יופי של חבר'ה.

עליתי חזרה צפונה, ישן באחת הצימרים החינמיים שיש לאורך הדרך- ממש תענוג. קמין, שולחן, ומחסה מהרוח והגשם.

2000 קמ צפונה, ביקרתי אזור חוות שבו התארחתי במשך חודשיים בטיול הקודם, אצל הבוקרים הארגנטינאים, הגאוצוס האגדיים. חלקם כבר עברו מהעולם, חלקם המשיכו הלאה, וכמה מהם עדיין גרים שם, חיים בצריפים קטנים בלב ערבה שלא נגמרת.

משם צפונה לברילוצה, מרכז הקונספרציה החדשה/ישנה- טוענים שהיטלר ברח לשם ונפטר בשנות ה60. יש המון התעסקות בנושא מצד המקומיים, וכנראה שהרבה עדויות, וכו. על כול פנים, אזור נחמד, אבל הידיעה ש 30,000 נאצים היגרו לשם אחרי המלחמה, עם הון של 100 בליון דולר, גורמת לך לחשוב לאן הגעת. בעיקר חבל לי על המקומיים- מי צריך שכנים כאלה בכלל ?

נקודה למחשבה.

הרוח נושבת קרירה, ולא מפסיקה ! האוהל עף כמעט, ואני רוכב על הצד. שמולה האגדי נצפה באזור, והפעם השמועות אמיתיות. נפגשנו באסקוול- עיירה עם אוכלוסיה וולשית. לפגוש אדם כמו שמולה, ועוד כשהוא בטיול הגדול, היה לי לזכות גדולה. אדם ממש נחמד, מעניין, עם ראש על הכתפיים, והמון נסיון רכיבה וחיים.

היה כייף גדול, דיברנו לתוך הלילה, ובבוקר רכבנו קצת ביחד. נפרדנו על אם הדרך, שמולה רכב דרומה, ואני, צפונה, לכיוון סלטה.

צפון מערב ארגנטינה מדהים- ואפשר לזגזג בין מעברי ההרים והגבול, ולעבור בכמה פאסים של 4700-4500 מטר גובה. התחלתי לעבוד על ההתאקלמות לקראת החלק הגבוהה של הטיול, פרו ובוליביה, של חלק גדול מהדרך מעל 4000 מטר.

מסן פדרו דה אטקמה , יצאתי צפונה לתוך בוליביה, לאורך "דרך הלגונות" עד לסאלר באויוני. לדעתי, ה דרך בכול דרום אמריקה. הרי געש, דרכי עפר, מקומיים מעניינים, ופשוט לקחת כמה ימים ולילות חבל ארץ מאוד מיוחד. קר, אבל שווה כול רגע.

האופנוע מרביץ, ומדהים איך כלי כזה כבר נוסע בשטח בלי בעיה. ערב אחד עברתי את ה 50,000 קמ בספידומטר, וזה אמנם לא כמו ה 600,000 ששמולה עשה על ה GS הישן שלו, אבל בהחלט יומולדת שנחמד לציין.

הכניסה לבוליביה קלה אגב, אבל הנשיא הקקיוני מוראלס עוד עשוי לחזור ( ואני מקווה שהוא קורא את זה כי הם סירבו לפלדמן ויזה לפני כמה שנים- לא מתאים). באויוני , עצרתי לבקר את בעל הפיצריה האמריקני ואשתו המקומית, זוג חברים ממש טובים. " שמעתי שאתה בקולומביה" הוא אמר, וקשקשנו קצת על מה ומי ומו, וממש שמחתי שהם בסדר ועדיין חיים בכזה מקום יפה, כזוג, ועושים מה שהם ככ אוהבים. התווכחנו בסוף על החשבון- הם סרבו לקבל כסף, למרות שאכלנו ממש טוב. אנשים טובים לצד הדרך.

הדרך צפונה עוברת דרך מכרה הכסף הישן בפוטוסי, שעדיין פעיל, ומשם לבירה הישנה סוקרה, ולבירה החדשה לה פז.

עיר מאובקת עם המון תנועה.

הכניסה לפרו קלה יחסית, השומר התעקש לבדוק מספר שלדה לאופנוע, כאילו שמישהוא יחליף מנוע או לוחית רישוי "על הדרך". טיולים מסביב לעולם בהחלט פוקחים עיינים ואתה מבין שזה קצת משחק, הבירוקרטיה הזו, שלא ממש חייבים לשחק. הבדיקה עברה בשלום, וללא בעיות. זה סיפוק גדול- להיות סבלני, ובסוף להגיע לאן שצריך ללא עימותים מיותרים.

פרו זה הלב של דרום אמריקה- גיאוגרפית, אבל מעל לכול תרבותית. כאן תרבות האינקה ביססה את כוחה לפני 700 שנה, ומכאן התחיל כיבוש כול רכס הרי האנדים- רכס ההרים הארוך ביותר בעולם, והשני בגובהו, אחרי ההימליה.

כפרים קטנים, פרצופים מעניינים, ונוף עוצר נשימה. הגעתי לקוסקו אחרי מבול שליווה אותי כול הלילה והיום. עיר מרתקת, שאפשר לבלות בה שבוע בקלות ולא להספיק את כול מה שיש לראות.

בפעמים הקודמות כבר סיירתי באזור הרבה, אז הפעם שמתי על העיר פחות דגש, המשכתי לנסקה.

בדרך פגשתי אופנוען ארגנטינאי בן 48, והחלטנו לרכב ביחד עד נסקה. ישנו בשטח, הכרנו מקומיים, והיה ממש כייף לחלוק את המסע עם אדם כזה. דניאל, רתך ומסגר במקצועו, ובעל עסק ומשפחה, אדם צנוע שמסתפק במועט ומסתדר עם כולם ! איזה טיפוס!! הזכיר לי את גיבור ילדותי, גבי בבלי האגדי, שספרו " ללא גבולות" היה מקור השראה לכולנו.

טסנו מעל הקווים העתיקים, שריד לתרבות מלפני 5000 שנה. אתר ממש מעניין.

הדרך ללימה ממש עמוסה, המון תנועה, וחום כבד..

לימה צפופה ומזכירה את קהיר- זו העיר המדברית השניה בגודלה בעולם אחרי קהיר שכנתנו המצרית, אבל עם פינות חמד, אוכל מעולה, ואפילו פארק ירוק ויפה לזכרו של ראש ממשלתנו שנרצח, יצחק רבין זכרונו לברכה

—————————————————

דרום אמריקה על אופנוע (2)

בוליביה – צ׳ילה – ארגנטינה

בוליביה

 מעבר הגבול מפרו לבוליביה לקח כחצי שעה ללא שום בעיה. החלפתי מטבע במקום ויצאתי לדרך ל- Copacabana עיירה קטנה ומיוחדת לחופה של ימת טיטיקקה המראה מגובה ההר לפני שמגיעים לעיירה – ממש מרהיב. כשטיילתי קצת בעיירה – ולמרות שעכשיו זו לא עונת שיא  – רואים שזה מקום תיירותי סואן על פי המסעדות, המוטלים, חנויות המזכרות ומשרדי הנסיעות. עיירה קטנה שקטה ואותנטית. למחרת המשכתי מזרחה כדי לעלות על מעבורת שחוצה את מייצר Tiquina.

והדרך לשם היתה פשוט מרהיבה עולים לגובה של כמעט 4000 מטר ורואים את ימת טיטיקקה מכל זוית אפשרית יפה יפה..

אחרי החציה הדרמתי ל-La Paz , בירת בוליביה, פה כבר הכל שונה לגמרי; רעש של עיר גדולה, תנועה בכבישים הפקוקים מאוד והגרוע מכל צפירות הבלתי פוסקות של הנהגים כאילו מדברים אחד עם השני. לקח לי כשעה וחצי עד שהגעתי למוטל שבחרתי מראש במרכז העיר (בדיעבד אולי טעות) קרוב מאוד לשוק המכשפות. גם פה, רעש עד אמצע הלילה. בכלל, נראה לי שכל העיר שוק אחד גדול. גם כשנכנסתי העירה וגם שיצאתי ממנה, כל רחוב שני זה שוק. לא ממש נהנתי פה למעט המראה היפה של העיר מלמעלה כשהייתי כבר בדרכי החוצה

. גם ויתרתי על "דרך המוות" המפורסמת, אולי אם הייתי פה לפני 20 שנה היה סיכוי. בדרך לסאלר עצרתי עוד בעיירה Oruro.

בבוליביה מחיר הדלק לתיירים כפול מהמחיר למקומיים. כל רכב שנכנס לתדלק מכנסים את מספר הרישוי שלו למחשב שמפעיל את המשאבה, מספר רישוי זר מאפס את המונה לפי שניים 8.6 במקום 4.2 במטבע המקומי. בסה"כ לא נורא. הדרך מ- Oruro לסאלר היתה מדברית עם רוחות חזקות אך ככל שהדרמתי הרוחות נרגעו וגם אני. הסאלר מקום מרהיב ביופיו, ממש אין מילים לתאר את המרחב העצום שרואים רכבתי קצת לעומק לתוך המדבר, אך לא יותר מדי, רוכבים שפגשתי בדרך הסבו את תשומת לבי שהמלח מזיק למערכת האלקטרונית סנסורים וכדומה שלא חסר באופנוע הזה. כמובן צילומים עם כל הסמלים ואטרקציות נשארתי עוד קצת להתבוננות

והמשכתי ל-Uyuni עיירה ממש קטנה לא מפותחת במיוחד אבל יש את כל מה שתייר צריך. פה שהיתי יומיים למנוחה, התארגנות וחישוב המשך המסלול. הכוונה שלי היתה לרכב ל-San Cristobal ול-Alota Canton ומשם דרומה לדרך הלגונות אך לאחר שהתייעצתי עם מדריך טיולים מקומי (בידיעה שהדרך לא קלה) החלטתי לוותר. אז מ- San Cristobal תדלוק אחרון והמשכתי לגבול עם צ'ילה. דרך לא סלולה אך לא קשה במיוחד. באחת הפעמים שעצרתי לצלם, ראיתי מולי אופנוע שבא לקראתי חיכיתי שיגיע בתקווה שיעצור ושנוכל להחליף מספר מילים, אכן הבחור עצר היה עם בת זוגתו כמורכבת.

התחיל לדבר בספרדית וכשהבין שאני לא דובר את השפה עבר לאנגלית. החלפנו כמה משפטים ואז באה השאלה מאיפה אני כששמעו את התשובה מישראל, שניהם הורידו את הקסדות מראשיהם והתחילו לדבר בעברית, מסתבר שהם ישראלים מחיפה שגרים כרגע בארה"ב ומדי פעם יוצאים להרפתקה קצרה, דקות ארוכות החלפנו רשמים וסיפורים ונפרדנו לדרכנו. איזה עולם קטן אה. זהו, מעבר הגבול לצ'ילה לא לקח זמן רב, היתה שם רוח חזקה וקרה בגובה 3500 מטר לערך. ישנתי ממש שם בגבול בצד הצ'ילאני בעיירה Ollague במוטל קטן וחמוד עם ארוחת ערב חמה וארוחת בוקר אחלה מקום. זהו, מחר לצ'ילה.

צ׳ילה

הבוקר היה קר כמה שכבות ביגוד עליי יצאתי לדרך לא לפני שנכנסתי למכולת היחידה בעיירה שהיא גם מרכז הפעילות המקומית, החלפת כספים, חיבור ל-Wi Fi, כרטיסים לאוטובוס וכל מידע שצריך, אני החלפתי את המטבע הבוליביני שנשאר לי למטבע המקומי והגברת אפילו כיבדה אותי בכוס תה חם ויצאתי לדרך עם הרבה ציפיות מצ'ילה. ככל שהדרמתי מזג האויר השתפר משמעותית כי גם יורדים בגובה, אחרי שעה של רכיבה, הייתי צריך לעצור ולהוריד מעליי את הלבוש החם שלבשתי בבוקר, עד ל-Calama הדרך היתה יפה ותיכף מרגישים שזו מדינה אחרת במיוחד בעיר עצמה, הכל נקי ומסודר ומפותח יותר תשתיות הכבישים, תרבות הנהיגה והאנשים עצמם ניראים יותר מבסוטים מהחיים. מפה הדרמתי ל-Antofagasta בדרך ביקור ב-La Portada צוקים מרהיבים על חוף האוקינוס

. Antofagasta עיר יפיפייה מערבית לכל דבר והאנשים פה חיים טוב. בדרך כבר וכמעט לא רואים את הכפריים הקטנים והדלים שראיתי בכל דרום אמריקה עד כה, ניראה שצ'ילה מדינה יותר עשירה ומתפתחת. זהו אני כבר בגובה פני הים ודבר מורגש היטב אחרי שהייתי יותר מחודש בגובה 3000/4000 מטר מעל פני הים שם הייתי מתעייף די מהר מחוסר החמצן, פה מרגיש הרבה יותר טוב מבחינה גופנית וזה מעודד. עוד בדרך דרומה עצרתי ב-Hand of the Desert

המיתולוגי, מרשים.

עוד לא הצלחתי ליצור קשר עם המוסך ב-Santiago שם מתכנן לבצע טיפול לאופנוע אבל יש עוד כמה ימים. בינתיים המשכתי דרומה על כביש מס. 5 דרך Chanaral ו- Copiapo La Serena עד ל- Santiago. הרבה ק"מ של רכיבה ואיתם מגיעות גם המחשבות בעיקר המחשבות על המשך המסע ולאט לאט התגבשה אצלי ההחלטה (קשה) לוותר על האופציה של להגיע לדרום אפריקה. מרגיש שבע, העייפות ניכרת, ולגעגועים הביתה ולמשפחה ולארץ שלנו יש השפעה מרובה, לא עניין של זמן או תקציב פשוט מרגיש שאסיים פה את דרום אמריקה מיציתי את עצמי במסע הזה. הדרך ל- Santiago לאורך החוף יפה מאוד, כפרי דייגים קטנים בכל מפרץ והריח של הים הופך את הרכיבה להנאה רבה. Santiago עיר מדהימה הגעתי אליה ב-1.1.2020 וחשבתי לעצמי שעקב כך הכל רגוע ושקט ואין פקקי תנועה אבל מסתבר שכך העיר, מפותחת להפליא שבילי אופניים בכל מקום כבישים ראשיים מחוץ לאזורי מגורים אנשים אדיבים הרגשתי כמו בקנדה. התאכסנתי פה ב- Hostal Casa Matte מקום מפגש לאופנוענים עם חצר גדולה לחניה ובעל בית שיעזור ככל שידרש. היו פה 5 רוכבים שהמסקרנים היו זוג מאנגליה שהגיעו לבואנוס ארייס עם האופנוע שלהם ירדו לאושואיה ובדרכם לפרודו ביי אלסקה,

דיברנו המון הרי אני עושה עשיתי את הדרך ההפוכה… היה כיף. פה גם ביצעתי טיפול לאופנוע החלפת שמנים, פילטרים וצמיג אחורי. השירות היה טוב והמחיר סביר. אחרי יומיים המשכתי דרומה דרך Talca , Temuco פה שוב שהיתי יומיים להתארגנות ומנוחה. הנוף בדרכים משתנה רואים יותר ירוק , יותר שטחי חקלאות בעיקר כרמים וגם מזג האויר מתקרר.

ארגנטינה (וצ׳ילה)

ממשיך בדרכי דרומה והדרך עדיין ארוכה עד לאושואיה. ב-Osorno החלטתי לפנות מזרחה לארגנטינה ולא להגיע ל-Puerto Montt ומשם להתחיל את דרך 7 "קארטרה אאוסטרל" ולהשתמש בשרותי המעבורות עד ל-Ohiggins זאת היתה התוכנית. זהו חציתי את הגבול לארגנטינה בפעם הראשונה מעבר חלק ללא בעיה. מזג האויר לא מבשר טובות גשם רוחות וקור בשלושה הימים הקרובים, בסופו של יום הגעתי ל-Bariloche ולא נהנתי מנוף של האגמים הנמצאים צפונית לעיר. Bariloche עיר מקסימה וזאת תודות לנוף המקיף אותה, נאלצתי לשהות פה יומיים עקב מזג האויר הסוער, וממש אי אפשר היה לטייל באטרקציות בסביבה הקרובה לעיר או אפילו לצאת מהמוטל, די למזלי היו במוטל 3 חברה ישראלים, תרמילאים שמטיילים כל אחד בנפרד ובמקרה נפגשנו פה, כמובן שדיברנו הרבה ואפילו בערב התארגנו לעשות על האש, ובאמת הבשר פה משהו מיוחד. איך-שהו עברו יומיים ולמרות שמזג האויר לא השתפר משמעותית, החלטתי להמשיך דרומה, אחרי כשעתיים נסיעה הגשם פסק אך רוחות חזקות מאוד לא פסקו עד שהגעתי ל-Esquel ,פה פגשתי את אדם שני שטייל כבר בכל העולם

וממשיך לטייל בכל פעם שמזדמן לו (רכוב על אופנוע כמובן) אומנם פגישה קצרה אך ההרגשה שהספקנו המון, דיברנו עד אמצע הלילה על תה חם, ארוחת בוקר מפנקת וגם רכבנו כ-50 ק"מ יחד ונפרדנו לשלום כל אחד לדרכו היה כיף גדול וכבוד גדול לשנינו.

זהו נכנסתי בפעם השנייה לצ׳ילה, מעבר הגבול ללא בעיה או עיכוב, ועליתי על ה-"קארטרה אאוסטרל" שלא כולה סלולה, ממש לא קשה לרכיבה, אך גם דורשת יותר תשומת לב לרכיבה ופחות תשומת לב לנופים המהממים

ובכל זאת ההרגשה נפלאה. יש אומרים אחד המקומות היפים בעולם פטאגוניה רק חבל שמזג האויר לא משהו. התחזית מספרת שצריך להיות שיפור לטובה, נקווה. צ׳ילה, אין ספק המדינה המפותחת ביותר בדרום אמריקה מכל הבחינות, מאוד אהבתי. התוכנית להגיע ל-Chile Chico משם לחזור לארגנטינה ומשם להדרים לאושואיה. כמובן לנסות ולראות כמה שיותר מקומות. את ההחלטות אקבל בדרך והרבה תלוי במזג האויר. כבר יצרתי קשר עם חבייאר מדאקר מוטורס בבואנוס איירס (יהודי נחמד שעשה עלייה פעם לארץ ולא הצליח לו, אז חזר לארגנטינה…) שמחזיק מוסך אופנועים ומשמש נקודת מפגש להרבה אופנוענים מהעולם המגיעים למסע רכוב בדרום אמריקה – לצורך התחלה של סידורים להטסת האופנוע ארצה (שירות בו מטפלת- בתשלום כמובן – סנדרה אשתו של חבייאר), וככל שעובר הזמן, אני מרגיש את סופו של המסע, אבל עדיין לא תם ולא נישלם. המחשבות בעיקר בזמן הרכיבה שהכל יסתדר ללא בעיות או סתם עיכובים, חושב תמיד טוב….. הגעתי ל-Puerto Rio Tranquilo בשעות הצהריים המוקדמות, עיירה קטנה וציורית שמאפיינת מאוד את העיירות בצילה, פה הצטרפתי לשיט למערות השיש היה מרהיב…

בחלק הזה של היבשת פוגשים המון אופנוענים מכל רחבי העולם ובכל הזדמנות יוצרים מגע ומחליפים חוויות כל אחד וסיפוריו, פגשתי 4 רוכבים משוייץ שיורדים גם לאושואיה פחות או יותר אותו מסלול כמו שלי. לא רכבנו יחד אך נפגשנו שוב כמה פעמים על הדרך.

רואים גם המון רוכבי אופניים שרוכבים את ה -"קארטרה אאוסטרל" ממש מוריד את הכובע בפניהם. זהו, עוד קצת רכיבה דרומה ונפרדתי מ-"קארטרה אאוסטרל" ולמרות הידיעה שזה קטע ששווה לראות, לא יורד ל-Ohiggins בעיקר עקב מזג האויר הלא נוח, ומה גם שצריך לחזור את כל הדרך חזרה. דרך Chile Chico חציתי שוב לארגנטינה ומשם ל- Perito Moreno (העיירה) ואיזה שינוי במזג האויר… בסך הכל שעה ומשהו רכיבה מזרחה והשמיים די בהירים הטמפרטורה עולה אך כבר מרגישים את הרוח המדברית. מ- Perito Moreno התחלתי לרדת דרומה על כביש מס. 40 שידוע שמלווה ברוחות חזקות ואכן הציפיות לא אכזבו הרכיבה היתה קשה ואיטית, בתחנת הדלק המיתולוגית ב-bajo Caracoles אזל הדלק (יגיע מתי שהוא בשעות הצהריים המאוחרות) היו שם עוד 2 רוכבים; גרמני וארגנטיני (שמסתבר שבנו משרת בצה"ל)

החלטנו לרכב יחד ל-Gobernador Gregores לתדלק, סטייה של כ-70 ק"מ מכביש מס. 40, בדרך שבר ענן עבר מעלינו ולמשך 20 דקות ברד כבד שכיסה הכל בלבן ועם רוח חזקה, הרכיבה היתה ממש מסוכנת, שלא לדבר לעצור לצלם ולתעד את הרגע. באמת אחד הרגעים במסע כולו שהרגשתי נתון לחסדיהם של איתני הטבע, אך נסיעה איטית וריכוז יתר ועברנו גם את זה בשלום. טפחנו אחד לשני על השכם כשהגענו לתחנת הדלק נכנסנו לקפה ולהתאוששות קלה, החבר׳ה היו נחושים להגיע ל-El Calafate היום. אני ויתרתי והמשכתי עד Tres Lagos כ-70 ק"מ על דרך לא סלולה ועוד כ-100 ק"מ על כביש סלול והגעתי. בערב כשמצאתי מקום לאכול (גברת שמכינה בביתה אוכל לאורחים בתשלום) פגשתי שם שוב 2 רוכבים מארגנטינה שפניהם לאושואיה כמובן שדיברנו, התפעלו מהמסע שלי. הזמנו את אותה המנה ישבנו באותו שולחן אכלנו והחלפנו דברים. נפרדנו ואמרנו שבטח ניפגש שוב בדרך ואכן זה קרה כמה פעמים. כל האנשים שעד עכשיו פגשתי כולם אחלה.

לאחר בדיקה של תחזית מזג האויר שלא בישר טובות, גשם שמלווה ברוחות חזקות החלטתי לוותר על אל-צ'לטן וביקור בפיץ רוי והמשכתי דרומה לעיירה -El Calafate הרכיבה היתה די קשוחה המשכתי עד הקרחון פריטו מורנו היה שם קפוא ורוח שחודרת לעצמות אבל אין מה להגיד מקום יפייפה,

וגם הדרך לשם. באזורים האלה פוגש הרבה תרמילאים ישראליים בטיול אחרי צבא ובדרך כלל יוצא להחליף איתם כמה משפטים, מחמם את הלב לראות אותם כך מטיילים.

למחרת בבוקר החלטתי שאני חותך מזרחה לריו גאייגוס על כביש מס.5 ולא חוזר לצ׳ילה דרומה שזאת היתה התוכנית המקורית, מזג האויר שם יותר סביר, ואכן שעה של נסיעה מזרחה כשהרוח בגב הרגשתי את השינוי לטובה. למחרת המשכתי דרומה לריו-גראנדה ואחרי שעברתי פעמיים את הגבול ארגנטינה/צילה ובאמצע מעבורת על תעלת מגלאן בין פאטגוניה לארץ האש – והגעתי לריו גראנדה ואז הרגשתי את ההתרגשות לקראת אושואיה.

בבוקר קמתי בהרגשה שזהו יום מיוחד וכבר בדקות הראשונות של הרכיבה מרגיש פרפרים בבטן ההתרגשות בעיצומה. מהעיירה Tolhuin הדרך מקסימה ומזג האויר נוח למדי, בדרך רואים אופנוענים שחוזרים צפונה שמניפים יד לשלום כאילו אומרים לי עוד קצת וגם אתה מגיע. הגעתי לכניסה לאושואיה כמובן צילום לתעד את הרגע והיישר

לשמורת לה פאטייה בחלק הדרום מערבי של העיר אושואייה לסיים את כביש מס. 3, הרכיבה בשמורה היתה איטית ומרגשת עד שהגיע הרגע בו ראיתי את השלט המודיע שזהו!

הסתיים הכביש הגעתי לסוף העולם!! לאחר כמה דקות מרגישים את עוצמת המקום שנותנת לך סיפוק רב ומחשבות על כל הדרך שעברתי בכל המסע עד שהגעתי הלום. הסתובבתי קצת רגלית בשמורה ועוד קצת ועוד קצת… כאילו לא רציתי לעזוב.

באושואיה מצאתי הוסטל נחמד לשהות בו והיומיים ששהיתי פה נתנו לי להרגיש באמת באיזה מקום מרוחק אני נמצא. אפילו אמרתי לעצמי ״כל הכבוד״. בבוקר כשפני צפונה, עוד עצרתי לרגע ברכס מעל העיר להתבוננות אחרונה ותיעוד של הרגע,

הרי לא כל יום מגיעים לפה. זהו, רכיבה צפונה בארץ האש לריו גראנדה ומשם לריו-גאייגוס במזרח פטאגוניה מצפון לתעלת מגלאן. כשנכנסתי לארגנטינה בפעם האחרונה, הרגשתי שבאמת המסע עומד להסתיים. אני כבר בקשר עם חבייאר ויש כבר תאריך שנפגש. מתארגן גם על כרטיס טיסה בהתאם ומקווה שהכל יסתדר כמו עד עכשיו. חילקתי לי את הדרך ל-10 ימים כך שלא אגיע בסוף שבוע ומשתדל בדרך לראות כמה שיותר. הרכיבה בכביש מס. 3 לא פשוטה, יש רוחות חזקות. אך למזלי, חלק מהזמן הרוחות היו בגב – כך שזה מקל. משתדל בדרך לשהות בעיירות קטנות ולא בערים גדולות, איפה שמרגשים יותר את המדינה ובפרט את האנשים.

עוד כמה ימים וזה נגמר, האמת שאני רוצה כבר הביתה. בטח אכתוב פרק סיכום כשאגיע ארצה.

 דרום אמריקה על אופנוע (1)

קולומביה

לפני שממשיך, שני אירועים מפנמה שלא סיפרתי. משום מה פרחו מזיכרוני. נעצרתי ע"י שוטר על מהירות באחת מהדרכים הראשיות. השוטר הראה לי במצלמה 100 קמ"ש במקום 80 התחיל להסביר לי כל מיני דברים שלא ממש הבנתי, התחיל לכתוב בפלאפון "בגוגל תרגום" והראה לי שהדוח הוא 400 דולר ושלא אוכל לצאת את המדינה עד שאשלם, בלי להוציא מילה מהפה הוצאתי את הארנק ומיד שמתי לב שהוא מסתכל לצדדים לראות עם אין אף אחד, שטר של 10 דולר לא הספיק לו אז הוצאתי עוד שטר והכל בסדר, יש לציין שלפני שעזבתי אותו, הוא כתב שוב בפלאפון שאסע כחוק, כי יש הרבה שוטרים בדרך – ואכן היו. שלטי המהירות לעיתים מראים 100 ולעיתים 80 אך עם הבדלים של כמה עשרות ק"מ בודדים והם מחכים בצד הדרך מיד שמופיע 80 או שלא הספקת להגיב או שלא שמת לב. לא ממש נורא אבל כנראה שזה השפיע עלי באיזו שהוא אופן בכל זאת, עוד באותו היום בערב במוטל בו שהיתי, בזמן הירידה מהאופנוע הנחתי לדקה את הקסדה על טנדר שחנה לידי, להתארגנות… ורק למחרת בבוקר שמתי לב שהקסדה חסרה במצלמות האבטחה ראו אותי מניח את הקסדה על הטנדר ולמחרת בבוקר הטנדר נוסע עם הקסדה עליו. (לא היתה דרך לתקשר עם האדם) באסה נוראית, אבל מזל שמצאתי בקרבת מקום קסדה ממוצעת ובעיקר בגודל המתאים, חלק מחוויות המסע… היום אני מרגיש כבר כאילו זה לא קרה.

לאחר הגעתי לוקלומביה, בסך הכל שהייתי בבוגוטה הבירה 4 ימים. טיילתי בעיר העתיקה, כמובן בכיכר בוליבאר המפורסמת וסתם ברחובות העיר, לא עליתי לרכבל כי הראות היתה לקוייה לגמרי. עיר סואנת מאוד הנהגים פה זה משהו איום ונורא. צופרים ללא הפסקה משלל סיבות. חותכים אחד את השני כמה פעמים על כמה עשרות מטרים, שלא לדבר על הולכי הרגל – סכנת נפשות לחצות כביש, ואני חשבתי לעצמי וואווו איך אני יוצא מהעיר הזו. בסה"כ עיר דרום אמריקאית אופיינית, הבתים מסורגים בצורה מסיבית: חלונות, דלתות וחצרות הבתים וגם פה, האנשים שפגשתי מאוד נחמדים. בדיעבד 4 ימים אחרי שעזבתי את העיר, היו בה הפגנות ענק ומהומות חסרות תקדים נגד השלטונות (עיקר ההפגנה היתה בכיכר בוליבאר שם טיילתי לפני מספר ימים), עד כדי שהוכרז עוצר בעיר משעות הערב (בר מזל). היציאה מהעיר לקחה יותר משעה של רכיבה בפקקים, אך ככל שיצאתי החוצה הרגשתי את החופש  – כאילו מעבדות לחרות. הרגשה נהדרת. אחרי יומיים רכיבה בתוך טבע ירוק כבישים מפותלים שעולים ויורדים,

כפרים קטנים לצדי הדרך, הגעתי לקאלי, אחת הערים הגדולות בקולומביה מודרנית ומערבית אך יותר רגועה מבוגוטה. בערב פינקתי את עצמי בארוחה טובה במיוחד. עוד לפני קאלי שהיתי ליד העיר ארמניה אצל משפחה שמארחת בחדרים בחצרה הפרטית אני הייתי האורח היחידי, התנהגו אליי כאילו שאני בנם.

עד כדי שלא היה לי נעים כמובן שארוחת הערב אכלנו כולם ביחד והשתדלנו לפתח שיחה למרות השפה. איזה כיף! וחיכו לי גם לארוחת הבוקר. (הגעתי לפה מהמלצה שקיבלתי מהבחור מבוגוטה שעזר לי), מזג האויר די מוריד לי את מצב הרוח, שמיים מעוננים כמעט לחלוטין וגשם יורד מדי פעם. בתקווה שכמה שאדרים, מזג האויר ישתפר. מקאלי הדרמתי ל- Popayan ולמחרת בבוקר, כל הכבישים הראשיים היוצאים מהעיר היו חסומים ע"י מפגינים (אותה הפגנת מחאה בכל המדינה) השוטרים במקום אמרו שזה יקח שעתיים…

די מוטל בספק, לאור כמות האנשים שהיו שם. לאחר שעה ארוכה מאוד של המתנה כבר התחלתי לחשוב על לחזור חזרה העירה ליום נוסף, אך לאחר כמה דקות ניגש אליי סתם בחור ואמר לי משהו במספר משפטים, לא הבנתי כלום ממה שהוא אמר, אך כן הבנתי שהוא רוצה לעזור לי, עוד כמה משפטים חצי אנגלית/ עברית/ספרדית ושפת ידיים, הבנתי שהוא מציע לקחת אותי בדרכים צדדיות לעקוף את ההפגנה, וכך היה. רכבתי אחריו כשהוא רוכב על טוסטוס. כשהגענו לצד השני, כמובן שעצרנו – לחיצות ידיים הרבה תודות ונפרדנו. כמו שאני תמיד אומר רוב האנשים בעולם טובים. מזג האויר אינו משתפר משעותית. אני רוכב בגובה 2000/3000 מטר, די קריר וכשיורד גשם אנ משתדל לעצור תחת מחסה. אפילו באחד הימים הרגשתי התקררות קלה. בערב, צלחת מרק חמה ו-10 שעות שינה וקמתי חדש.

לפי מה שאני מבין, הרכיבה הזו בגובה תהייה עד איפה שהוא באמצע אקוודור כשאגיע קרוב לקו החוף. אוי מחכה כבר למישורים האין סופיים של דרום ארגנטינה, יש עוד זמן על דאגה, גם זה יגיע. עוד כמה ימי רכיבה עברתי דרך העיר Pasto והגעתי ל- Ipiales עיירה קטנה ממש ליד הגבול עם אקוודור שאותו אני אחצה מחר. מקווה ללא בעיות מיוחדות.

אקוודור

מעבר הגבול לאקוודור, היציאה מקולומביה נמשכה 5 דקות, ולולא טעות של פקיד מכס ברישום מס. הרישוי של האופנוע על טופס המעבר לאקוודור, גם בצד האקוודורי היה לוקח מספר קטן של דקות. וכן, שוב יש את אותה ההתרגשות של מעבר ממדינה אחת לשנייה. העיירה הראשונה בה עברתי היתה Ibarra. קטנה, חמודה, שקטה כמו שאני אוהב.

למחרת יצאתי לכיוון Quito עיר הבירה, בדרך עברתי דרך Laguna Cuicocha לגונה יפיפייה הנמצאת בגובה 2800 מטר,

וב- Quitsato Sundial אתר המציין שפה עובר בדיוק קו המשווה, אפילו קיבלתי הסבר קצר (באנגלית) על מערכות השמיים.

ושוב הכניסה לעיר Quito לקחה זמן רב עם כל הפקקים של עיר בירה, במוטל בו שכנתי, הסבירו לי שראש העיר רוצה לשפר את מצב הכבישים מהר, אז עובדים ב-15 מוקדים באותו זמן. שוהה פה יומיים קצת לטייל בעיר ובעיקר לנוח, מציין שמזג האויר משתפר טו טו טו.. לא עפתי על העיר. מ- Quito בחרתי את הדרכים לפי עד כמה הם מפותלים ועד כמה שהם לכיוון דרום. הרכיבה מאוד מהנה. נוף הדרכים שונה מזה שבקולומביה לדעתי גם יפה יותר,

לצערי מזג האויר אחרי יומיים יפים ב- Quito חזר להיות אפרורי וגשם קל ירד מדי פעם. אך אני אופטימי לימים יפים יותר ככל שאדרים. עברתי דרך הערים/עיירות San Miguel – Ambato– – Milagro – Machala – Zapotillo השוכן ממש ליד הגבול עם פרו. 10 ימים סה"כ באקוודור, מאוד נהנתי מהדרכים ומהגבהים שהגעתי עד 4020 מטר זה היה השיא. מאוד זול פה בפרו לאנשים שבאים מבחוץ, המקומיים עושה רושם אנשים מאוד שמחים ונראה שעושים מאמץ לשמור על ארצם, הרבה אנשים פנו אליי כשעצרתי במיני מקומות לשאול מי אני, מאיפה באתי וכל הסיפור ואני מצדי סיפרתי כמה שרצו. ביום האחרון של הרכיבה לפני המעבר לפרו, רואים איך שהנוף משתנה ויש פחות ירוק, העיירות שעוברים בדרך נראות יותר דלות וקטנות ונראה שהאנשים ממש קשיי יום. די להפתעתי לא פגשתי רוכב אופנוע המטייל כמוני מאז מקסיקו, אולי דרומה יותר אפגוש. זהו מחר עובר לפרו מדינה חדשה, יש למה לצפות.

פרו

מעבר הגבול לפרו לקח ממש מספר דקות מכל צד, לא פלא, אני הייתי היחידי שם. המליצו לי לעשות ביטוח לאופנוע. החוק בפרו מחייב כך הבנתי ניגשתי לבוטקה 22 דולר ויש ביטוח לחודש. Piura העיירה הראשונה בפרו ובדרך לשם כבר מרגישים את שינוי מזג האויר ואת הנוף מסביב שהולך והופך להיות יותר מדברי,

הכפרים הקטנים שבדרך נראים יותר מוזנחים ודלים מכל המקומות שראיתי עד עכשיו. המטבע פה נקרא ״סול״ שווה ערך לשקל פחות או יותר, כך שקל מאוד לחשב את ההוצאות, בכללי מאוד זול פה בפרו. למחרת עליתי על כביש מס. 1 Panamericana שארכב בו עד ל-Pisco ושם אפנה מזרחה ל- Cusco הרכיבה בו מהנה כשרואים מדי פעם את האוקיינוס הפסיפי מצד אחד והנוף המדברי מצד שני, איכות הכביש מאוד טובה ומזג האויר עד עכשיו נוח מאוד.

לאט לאט הנוף המדברי המישורי, הופך להררי יותר ויותר והמראות יפים יותר, אני מאוד נהנה פה מהרכיבה. מרחבים פתוחים אין סופיים עם הרבה עוצמה. למעט הרוח המערבית שלעיתים די חזקה, כיף. עד עכשיו עברתי דרך Chiclayo – Trujilo – Chimbote – Casma District – Barranca בדרך נכנסתי לעיירת דייגים קטנה בשם Playa Tortuga השוכנת על גדות מפרץ קטן יפה וציורית במיוחד.

האנשים פה מאוד נחמדים ומאוד שלווים ביחס לקולומביה למשל. נ.ב שאתמול פגשתי ב-5 רוכבים מקולומביה שיעדם Mendoza שבארגנטינה ומשם חוזרים לקולומביה, כולם על GS שלהם, נפגשנו בתחנת דלק דיברנו ארוכות ואפילו רכבתי איתם עד סוף היום היה כיף. אני מרגיש שכל מי ששומע על המסע שלי, נותן כבוד ומתפעל מאוד לא יודע כל כך על מה ולמה, אולי כן !!!!

לא רוכב הרבה ביום ולא יותר מ-400 ק"מ לערך, אלא עם יש ממש צורך. עוצר הרבה ומנסה לספוג כמה שיותר מהווי החיים בארצות בהם עובר. זהו, מחר ממשיך ל-Lima הבירה שם אכנס למוסך BMW לבצע טיפול קטן ובדיקה שגרתית אולי אחליף צמיג אחורי, כנראה שאשהה שם יומיים. כבר מתחיל לחשוב על העלייה ל- Cusco והוצאת ויזה לבוליבה. אגב מ-1.1.2020 אין צורך יותר לישראלים לויזה לבוליביה, לפחות על פי הפרסומים במדיה. אני אהיה שם הרבה לפני. מקווה שהכל יסתדר. עוד לפני לימה נכנסתי בדרך לאתר המשמר את המורשת של פרו Eco Truly Park"" די יפה שם הייתי אומר.

ושוב הכניסה ללימה לקחה שעה ארוכה כיאה לעיר בירה עם כל התנועה והפקקים, השתכנתי במוטל קרוב למוסך ולמחרת בבוקר התייצבתי במוסך. קבלת פנים ראוייה. ביצעו בדיקה כללית, החליפו חיישן לחץ אויר בגלגל הקדמי (הפריע לי מאוד נורת אזהרה בצג) והחלטנו יחד אני ומנהל המוסך שהצמיג האחורי מספיק טוב עד לסנטיאגו שבצ'ילה 4500 ק"מ בערך, שם אכנס לטיפול גדול. מקווה שהחלטנו נכון. בזמן הטיפול, הסתובבתי קצת בעיר בקרבת המוסך והרושם שלי, העיר לא מרשימה במיוחד אפילו בחלק היותר מערבי שלה ששם ישנתי לילה נוסף לפני שהמשכתי דרומה. Pisco זו העיר האחרונה על קו החוף בפרו. מחר פונה מזרחה לעולה לכיוון קוסקו הבירה העתיקה של פרו,

והכוונה משם להדרים לפונו ולעבור לבוליביה ודרך לה-פז, אורורו, אויוני לעבור לצ'ילה לקאלאמה. ב ה צ ל ח ה. עד עכשיו בפרו עצרו אותי שוטרים 5 פעמים לביקורת. יש לציין, אדיבים מאוד וכשיש את כל הניירת כמו שצריך אפילו מקבלים מהם את ברכת הדרך, שימשיך כך.

היציאה מ- Pisco היתה מרגשת, לקראת העלייה ל- Cusco הגובה מעל פני הים, הכבישים המפותלים ובטח הנוף המדהים שמלווה את הדרכים. ואכן אחרי כמה מאות ק"מ הכביש מתחיל להתפתל, הנוף משתנה לירוק ומתחילים לעלות. (לוקח כדורים נגד מחלת גבהים מה שבטוח) הנוף בדרכים משגע ונהנה מהרכיבה, עד שהגעתי ל-Ayacucho מצאתי מקום ממש במרכז העיר העתיקה ועם דמדומים, יצאתי למתוח את הרגליים בעיר. מפה המשכתי ל-Andahuaylas עיירה קטנה על אם הדרך. למחרת המשכתי ל-Abancay ובדרך עבר מולי רוכב על BMW ADV. עצרתי מיד בצד הדרך בתקווה שיבחין ונוכל לדבר הבחור שם לב הסתובב והגיע אליי (האמת ששכחתי את שמו) הבחור מפרו גר ב- Ayacucho הייתי שם לפני יומיים, והוא חוזר הביתה מהסאלר בבוליביה, יופי אמרתי לעצמי ושאלתי אותו את כל השאלות הנדרשות לגבי ההתנהלות בבוליביה. הכל טוב אין שום חשש למעט התנועה ב- La Paz ומחיר הדלק שגובים מתייר, קצת יותר מפי 2 ממחיר לבולבייני, עם זה אוכל להסתדר. דיברנו על המסע שלי, הבחור התפעל השאיר לי מספר טל. שלו למקרה שאצטרך ונפרדנו לשלום. (דיבר אנגלית טובה) הנוף בדרכים – אין לתאר הכפרים הקטנים בדרך ממש כמו בתמונות, הנשים בלבוש המסורתי פה ושם רואים גם את הגברים בלבוש מסורתי. כיף לעיניים ולנשמה. עוצר די הרבה בקיוסקים/מסעדות בצדיי הדרך. גם למנוחה וגם כדי לספוג את האוירה המקומית. ב- Abancay הייתי יומיים. קצת מנוחה והסתגלות לגובה. זהו, עוד יום נסיעה בנופים מדהימים והגעתי ל-Cusco לדעתי אחת הערים היפות בפרו, אם לא היפה ביותר. ידעתי מראש היכן אשתכן (עם חנייה בטוחה לאופנוע) בידיעה שאשהה פה מספר ימים.

Cusco מקום מאוד מתוייר. מפה יוצאים לכל האתרים בסביבה, אף שהעונה לא בשיאה כרע, יש הרבה תיירים. היעד המרכזי Machu Picchu החלטתי לא לרכב לשם עם האופנוע ולהשתמש בתחבורה המקומית כדי להגיע לשם. עוד לפני זה הגשתי בקשה לויזה לבוליביה 3 ימי המתנה עד לקבלתה. בינתיים ארגנתי את כל סידורי ההסעה הלוך וחזור ל- Machu Picchu. ב-4 לפנות בוקר כבר הייתי על המיניבוס שלקח אותנו ל- Ollantaytambo ומשם ברכבת הכחולה

ל-Aguas Calientes שני הכפרים העתיקים האלה מדהימים (התעכבתי בהם בדרך חזרה) הנוף שרואים בנסיעה מהרכבת שנוסעת לאורכו של נהר האורובמבה מרהיב ביותר. Machu Picchu אין פלא שזה אחד משבעת פלאי עולם. עוצמתי ומרהיב. מרגישים התרוממות רוח כשנמצאים פה וגם למזלי, מזג האויר היה נפלא. גם המדריך היה מקצועי והאתר לא היה עמוס בתיירים.

4 שעות ביליתי פה ועשיתי את דרכי חזרה, הגעתי למוטל בקוסקו ב-22:00 מרוצה עד השמיים. את יתר הימים ביליתי בביקור באטרקציות של העיר, פגשתי חברה ישראליים במסעדה שמגשים אוכל ישראלי היה נחמד מאוד. קיבלתי ויזה לבוליביה ללא בעיה כלל, סך הכל שהייתי ב- Cusco חמישה ימים. שמח ומלא אנרגיה להמשך הדרך. מפה המשכתי ל-Puno עם עצירה ב-Sicuani Puno נפלאה נוף מרהיב מלמעלה כשרואים גם את ימת טיטיקאקה בגובה 4300 מטר מעל לפני הים, אגם טיטיקאקה נחשב לאגם המים המתוקים הגבוה בדרום אמריקה. רואים את היופי של הערים האלו מרחוק כשנמצאים על איזו פסגת הר המשקיף על העיר,

והרכיבה על האופנוע בכל הערים עד עכשיו דורשת מיומנות עם כל העליות והירידות החדות. זהו, מחר עובר שוב למדינה חדשה בוליביה לעיירה Copacabana ההתרגשות ניכרת והכל טוב. פרו היא המדינה היפה ביותר שרכבתי עד כה בדרום אמריקה ויש אומרים שהיא אחת המדינות היפות בעולם. אפשר לטייל פה חודשים ארוכים ולא להספיק לראות הכל, אני מאוד שמח על המקומות שראיתי וביקרתי. קדימה לבוליביה.