מלך האאוטבק

הצג את הוראות נסיעה ל-Oodnadatta במפה גדולה יותר

היה נפלא לבלות קצת זמן בפרת', עם צ'רלי ואנדי – שני חבר'ה אוזיס נהדרים שפגשתי כשרכבתי בקולומביה בקטע קודם של המסע העולמי הזה.
"תנוח כאן" אמר צ'רלי, "תישאר בביתי כמה שתרצה".
ואכן תפסתי לעצמי הפסקה של כמה שבועות, נחתי ופתרתי כמה ענייני ניירת. בבוקר יום א' אחד הלכנו כולנו לארוחת בוקר בבית קפה קטן בפרמנטל הסמוכה, כשלפתע מישהו קרא בשמי "אדם!!!". כשפניתי לאחור, לא האמנתי למראה עיני, זה היה ג'ורג' גוויל – מטייל בריטי אותו פגשתי (שוב ושוב) בנפאל ובתאילנד. ג'ורג' רכב על האפריקה-טווין שלו ביחד עם אחיו הצעיר מורגן, שרוכב על KTM 640, שניהם באמצע שנות העשרים שלהם, מלאי נעורים והומור וזה היה נהדר לפגוש בהם שוב.
בכל סוף שבוע נהגנו לארוז ציוד על האופנועים, לרכוב כמה שעות מחוץ לעיר הגדולה ופשוט להקים מחנה איפהשהו, להדליק מדורה וליהנות מהטבע. החבר'ה האלה דאגו שנתנסה בכל שביל עפר באיזור, כולל רכיבה בדיונות חול עם כל הציוד! לא היה רגע אחד משעמם בחברתם.

זהו, הגיע הזמן בו היה עלי לחזור לאאוטבק וג'ורג' החליט לרכוב איתי ביום הרכיבה הראשון ולחזור למחרת לעבודתו בפרת'.
פנינו מזרחה, מבעד ל"חגורת החיטה" – איזור חקלאי ענק בו מגדלים חיטה. בערב הקמנו את האוהלים שלנו בתוך חורשת אקליפטוס ללילה. ג'ורג' היה שקט וכשהתחלנו לדבר הבנתי מה הבעיה; …"לאחר שרכבתי מבריטניה להודו דרך איראן ופקיסטן, רכבתי כל הדרך דרומה דרך דרום מזרח אסיה וכבר עברו שנתיים מאז שהגעתי לאוסטרליה. המטרה היחידה שלי בחיים היא לרכוב על אופנוע סביב העולם, כמוך אדם. אבל אני מרגיש, שהייתי איטי מדי ולא הצלחתי לחסוך את הכסף שאני צריך כדי לעשות את האמריקות"… אני יודע בדיוק איך מרגיש האיש הצעיר והמבטיח הזה, וסיפרתי לו כמה קשה היה עלי לעבוד ואילו קורבנות הקרבתי, כדי לממש את את המסע העולמי שלי. …"אתה תעשה את זה מייט! תציב מטרה לחסוך סכום כסף מוגדר בכל חודש ותצליח. אני משוכנע בכך"… אמרתי לו. ג'ורג' התעודד ולמחרת עם זריחה, התעוררנו וארזנו את האוהלים שלנו. "נתראה במרץ" קראתי לעברו. לחצנו ידיים, "להתראות בהקדם, שלח קצת תמונות" הוא אמר לי ורכבנו לתוך היום. איזה בחור מדהים.

מזג האוויר הפך להיות חם ויבש והטמפרטורות בצהרי היום הגיעו ל 38 מעלות. כשחלפתי על פני קלגורליי Kalgoorlie, עצרתי כדי לראות את ה"בור הגדול", המכרה הפתוח הגדול בעולם. עושרה הנוכחי של אוסטרליה, מגיע בעיקרו מתעשיית המכרות והייתה זו חווייה לראות את אחד המכרות האלה במו עיני.
לאחר עוד יום רכיבה מקלגורליי, מסתיים כביש האספלט והדרך המרכזית הגדולה “Great Central Road” מתחילה. דרך זו היא אחת מדרכי העפר הראשיות המחברות עיירות באוסטרליה. מאחר והארץ כל כך גדולה (בערך בגודלה של ארה"ב) וחיים בה מעט אנשים (כ- 24 מליון), אין כל הגיון בסלילה של אלפי קילומטרים באספלט יקר. כך שדרכי העפר הראשיות מתוחזקות היטב והאוסטרלים נוסעים עליהן במהירות של 100 קמ"ש לאורך ימים רבים.
חלקן הגדול של הדרכים חוצה קרקעות של אבוריג'ינים ואתה צריך להשיג אישור כדי לעבור דרכן. הגברת במרכז המידע של העיירה לברטון Laverton, הייתה לי לעזר רב והשיגה לי אישור עוד באותו יום. קניתי דלק ומעט אספקה. וכמו שיצאתי את העיירה הגשם החל לרדת.
במהרה הדרך הפכה לערוץ נהר וההתקדמות הייתה איטית.

איפהשהו לאורך המסע הזה, הבנתי כי מסע על אופנוע מאפשר לי לרכוב מבעד למזג אויר גרוע ולחצות אותו. כך שהמשכתי ברכיבה בגשם ולאחר 300 ק"מ, השארתי את הגשם מאחור. הנוף היה שטוח, כמו רובה של אוז ולא היתה נפש חיה בסביבה.
לקמפנג באוז, זה עניין קל למדי. אתה יכול לנטות אוהל ללילה כמעט בכל מקום. למחרת, החלו לנשוב רוחות חזקות. משהו סביב ה- 70 קמ"ש ויום אחר כך, סופת חול. יום לאחר זאת, הגיע הזמן לסופת רעמים וברקים החלו להכות בקרקע סביבי… לפתע קלטתי כי להיות החפץ המתכתי היחידי באיזור, הוא לא הרעיון הכי טוב. ת'אמת, לא היה לי הרבה מה לעשות ממש , אז ניסיתי להרגע והמשכתי לרכוב – כשלפתע היכה ברק בעץ ממש לפני…  “Holy Shit!!!” התחלתי לצחוק לעצמי. אין רגע משעמם!

מזג האויר הפך להיות יותר ויותר חם. עכשיו היא עונת הקיץ כאן, עם 37 מעלות בימים רגילים ויש ימים של 45-7 מעלות המון זבובים ויתושים.
בקלטוקטג'ארה Kaltukatjara עיירה אבוריג'ינית קטנה, עצרתי לתדלק. הרגשתי באווירה קצת מאיימת ונעדרת חוק. אבוריג'ינים שיכורים היו בכל מקום. מהלכים חצי ערומים או סתם שרועים על הקרקע מעולפים מדי מאלכוהול – מכדי ללכת. בעל תחנת הדלק נראה קצת עצבני. איני יכול להאשים אותו. גם משאבות הדלק היו בתוך כלובים עם סורגי ברזל ועליך לשלם עבור הדלק לפני שאתה מקבל אותו. סוג הדלק היחיד שניתן לרכוש בחלקים האלה של אוסטרליה, הם דיזל או "אופאל". אופאל היא תרכובת כימית חליפית לדלק הרגיל שפותחה, כי אבוריג'ינים שאפו אדי דלק רגיל כדי להתמסטל. אתם מתארים לעצמכם איך הדבר הזה מבשל את המוח.

היה מעניין לראות, איך האוסטרלים הלבנים מגיבים לתרבות הזו ואני חושב שהם סובלניים ובוגרים למדי בקשר לכך – הם תמיד מנסים לעזור ולהמנע מאלימות והתנגשות. זו גישה נכונה בעיני.
האבוריג'ינים מהווים אחוז אחד מאזרחי אוסטרליה ומאחר והאוסטרלים נוהגים "פוליטיקל קורקט", כולם מפחדים להודות כי יש להם בעייה. 99% מהאבוריג'ינים חיים על קצבת סעד ויש רבים שהם דור שלישי שלא עבדו יום אחד בימי חייהם. מאחר והמדינה הזו עשירה – נכון לעכשיו – נראה כי הרשויות מעדיפות לתת כסף, במקום להתמודד עם הבעיה.
עם מיכל מלא בדלק אופאל, חציתי את הגבול בין מערב אוסטרליה לאוסטרליה הדרומית. כיוונתי את שעוני שעתיים וחצי קדימה ונתתי בגז. הדרך הפכה מאד חולית, אז עצרתי לשחרר קצת אוויר מהצמיגים: 27 PSI לפנים ו- 30 PSI מאחור – הבדל גדול.
בלילה האחרון, הגעתי לאולורו – הסלע האייקוני האדום במרכזה של אוז ונשפכתי לתוך האוהל. למחרת בבוקר רכבתי 700 ק"מ לאודנאדאטה Oodnadatta ובאותו ערב פגשתי את כל החברים שלי שהשארתי מאחור לפני מספר חודשים. נפלא לראות את כולם בגן-העדן השליו והקטן הזה. אני מתכוון להשאר כאן מספר חודשים ואז לצאת דרומה לכיוון מישורי נורלבור Nullarbor plains ולרכוב לאורך דרך האוקיינוס הדרומי South Ocean Road.

שיהיה לכולכם ראש שנת 2013 שמח ומקווה שתרכבו כמה רחוק שרק תוכלו.

אדם

—————————————————————————————————————————————

תרגם וערך יוני, כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאדם שני.

—————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: היסטוריה של הרפתקנות and הרפתקאות and כללי   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

להתחבר ליבשת. להתחבר למדינה.

להתחבר לעיר. להתחבר למשפחה, כולל ביקור מולדת…

הצג את הוראות נסיעה ל-Lima, Perú במפה גדולה יותר

יום שישי 2.11.2012
אתמול עוד התלבטתי האם לחלק את המרחק של 585 ק"מ עד ללימה לשניים, או להתמודד עם מרחק שעדיין לא עשיתי אף פעם והחלטתי להשאיר את זה לבוקר. בערב עוד הספקתי לקפוץ לככר המרכזית של Trujillo  שהיא מדהימה ביופיה, אבל מכוון שלא צפיתי זאת, לא לקחתי איתי מצלמה. בכל זאת, זכיתי לראות מקום יפה ולצפות ביציאה של "ראלי הצפון" כמו שהוא נקרא שיצא מהככר. גם השנה מרוץ "ראלי פריז-דקר" נערך בדרום אמריקה והפעם יתחיל בארגנטינה ויסתיים בפרו – הפוך משנה שעברה. הבוקר קמתי מאוד מוקדם ובשעה 6:30 כבר הייתי ברכיבה לכוון דרום. ההחלטה שלי הייתה לזרום ולהחליט על המרחק תוך כדי רכיבה, לפי ההרגשה הפיזית והמנטלית שלי. המרחק הראשון עבר יפה אך ב –  Chimboteהיתה הרכיבה קשה ואיטית, כך שמעבר העיר גזל ממני הרבה זמן וכוחות אך המשכתי עד Huarmey שבמחצית המרחק ללימה. עצרתי תידלקתי שלחתי הודעת "ספוט" ועכשו הייתי צריך להחליט על ההמשך. השעה הייתה די מוקדמת, אבל הגוף התחיל להציק. החלטתי להמשיך עד העיירה הבאה. ככה כל היום ולקראת אחר-הצהריים, מצאתי את עצמי בשערי לימה לאחר כ – 8 שעות רכיבה כמעט בלי לעצור קרוע כולי מעייפות ולפני עוד הכניסה ללימה שזאת הרכיבה הכי מטורפת שהייתה לי בטיול הזה. נכנסתי דרך הכניסה הצפונית לעיר, בכוון שדה התעופה – אך הכביש עובר גם דרך הנמל שלCallao  שהוא הנמל הראשי של פרו והכביש בקטע הזה לא סלול לאורך כ – 5 ק"מ ומה שעברתי שם קשה לתאר. אין סימונים כך שכל אחד עושה מה שבראש שלו. אין חוקים, אין דין ואין דיין.

כל אחד חותך לכל כוון שבא לו והמשאיות לכוון הנמל מתנהגות כאילו אין יותר רכבים על הכביש. כאשר אני רוכב, עוברות הרבה מחשבות בראש ודווקא היום חשבתי היכן הייתה הרכיבה הכי קשה שנתקלתי בה עד עתה הבחירה שלי היתה הכניסה לאקפולקו שבמקסיקו. אבל עם ההגעה ללימה, לקח לי לא יותר מ – 5 דקות להבין שהכניסה לאקפולקו, היתה משחק ילדים לעומת הכניסה ללימה, פשוט מטורף. כאשר עברתי לבסוף את שדה התעופה, עצרתי להרגע והוצאתי את ה – GPS כדי שיביל אותי לכוון הבית של אח שלי ואכן, הוא עשה את עבודתו נאמנה והוביל אותי לאזור שאני כבר מכיר ומשם הסתדרתי לבד. בשעה 16:00 אחר הצהרים, הגעתי ליעד לאחר 9 וחצי שעות של רכיבה כמעט רצופה ובכך ביום הרכיבה האחרון של הפרק הזה, שברתי את שיאי האישי למרחק רכיבה ביום אחד שעמד על כ – 430 ק"מ והיום הוא על 585 ק"מ דבר שחשבתי שהוא בלתי אפשרי בעבורי. כמובן ששמחתי שהגעתי בערב יום שישי, כדי לאכול ארוחת ערב משפחתית עם קידוש וכל הטקס של קבלת שבת. צנחתי לישון מוקדם כמובן אך שמח.

יום שבת 3-4.11.2012
כמובן שהעייפות לא השפיעה על ההרגלים ועם אור ראשון התעוררתי ליום חדש בלי יעד לרכיבה. פתחתי את המחשב, האמצעי הטוב ביותר להעברת הזמן –  כדי לא להפריע בשינה המתוקה של משפחת פלקסר הגרה בפרו. היום עבר בעיקר בצפיה בכדורגל אנגלי וספרדי בטלויזיה ושינה נעימה של סיאסטה, אחר הצהרים עוד הספקתי להסתובב, כדי למצוא מקום מתאים להחלפת השרשרת של האופנוע ולקנות לי זוג מכנסיים שיתאימו למידות הנוכחיות שהם שונות מאלה שיצאתי לדרך. וככה עבר יום בלי לעשות שום דבר מיוחד בכיף .

יום חמישי 8.10.2012
ביום ראשון נחתו בפרו בת דודתי ובעלה מארגנטינה לביקור של מספר ימים. וכך יצא, שאני הגעתי גם ונותרו מספר ימים למפגש משפחתי צנוע. את הימים ראשון שני ושלישי, הקדשנו לפגישות עם גורמים שונים להכרות מעמיקה קצת עם האפשרויות בפרו ואתמול הם טסו לצפון ואני יצאתי לטייל ולצלם את לימה מעט. לימה השתנתה מאד בשנים האחרונות. היא נקיה יותר ומסודרת, עם טיילת יפה לאורך החוף ומערכת תחבורה ציבורית מדהימה (מטרופוליטן) שמקבילה לרכבת הקלה בארץ, אבל לדעתי יעילה הרבה יותר ואת זה ניסיתי להעביר בתמונות שצילמתי.

בשבת בבוקר מוקדם, אני עולה לטיסה לכוון ישראל ומקווה להשלים את הכתיבה במספר נוסאים שאני רוצה לספר עליהם.

סוף שבוע נעים לכולם    גבי

—————————————————————————————————————————————————————-

ערך יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לגבי פלקסר

—————————————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

כבישים ארוכים. רוכבים שנפרדים

ואיחוד משפחתי בחווה של דני, אחיו של גבי בפרו

הצג את הוראות נסיעה ל-Trujillo, La Libertad, Perú במפה גדולה יותר

יום רביעי 24.10.2012
הבוקר כיבד אותנו במזג אויר נעים. יצאנו להוציא את האופנועים מהחניה והבאנו אותם לכניסה, כדי להתארגן לרכיבה. המרחק גדול ולא ברור לנו מצב הכביש. היציאה מ – Popayan לא היתה קשה ובזה נגמרו הדברים הטובים להיום. הכביש לא דומה בכלום למה שהיה אתמול. כביש דו מסלולי באיכות רעה ולא מאפשרת רכיבה נורמאלית ובנוסף לזה הדרך מפותלת מאד. החברה נכנסו לאטרף של רכיבה מהירה ולי זה היה מהר ולא נעים. החלטתי שאני רוכב במהירות שלי גם במחיר התנתקות מהקבוצה. למרות זאת, הייתי חובר אליהם מדי פעם כאשר הם נתקעו אחרי שיירה של משאיות כבדות. עצרנו לכוס קפה כאשר התחיל גשם ואיקי נעלם אי שם מלפנים. כאשר התארגנו לפני הכניסה למסעדה, הגיע בחור גרמני נוסף על אופנוע סופר טנרה והצטרף אלינו לקפה ולהמשך היום. לאחר מספר דקות של רכיבה, ראינו את איקי ועצרנו להיכרות. המשכנו כאשר אני ממשיך לרכוב מאחור בקצב שלי ואז גם הצטרף לחגיגה הגשם שלא מוסיף בריאות לרכיבה. לקראת הצהרים, עצרנו להפסקה נוספת ואז הסתבר שגם אד וגם פיל לא נהנים מהרכיבה המהירה ונוצרו שתי קבוצות של איקי והגרמני השני שגם הוא רוכב מהר וטוב והזקנים שרוכבים בקצב לאט יותר ובנוסף התחלנו לעצור לצלם בגלל שהנוף השתנה ונהיה מדברי יותר וטיפס דרך כביש מדהים, שאי אפשר היה לא לעצור לצלם. לאחר מכן הגשם התחזק והיה די ברור שלא נעמוד במשימה של להגיע ל – Ipiales  שליד הגבול עם אקוודור ועצרנו עייפים ב –  Pasto כ- 80 ק"מ מהגבול שנשלים מחר. המקום שהגענו עליו נחמד, מלא במטיילים מהרבה מדינות ובנוסף יש שני אמריקאים על אופנועים שמטיילים מספר שבועות בקולומביה ויש עוד מה לראות לדעתם. כנראה שאכן קולומביה שווה הרבה יותר ממה שזכינו אנחנו לראות וזה יעד שירשם לטיול עתידי.

יום חמישי 25.10.2012
החלטנו להתארגן מוקדם כדי להגיע לגבול לפני הפסקות הצהרים של העובדים במעברים. לא היה ברור לנו מתי כמה זמן יימשך תהליך של מעבר הגבול. יצאנו כמתוכנן בסביבות 8:30 דרומה לכוון העיירה Ipiales, כמו תמיד, היציאה מהעיר לכוון הכביש, היא אחת הבעיות של הרכיבה בדרום ובמרכז אמריקה. לאחר מכן הכביש השתפר לאיכות הרבה יותר טובה, מאשר זו שחווינו אתמול ואיפשר רכיבה סבירה. הנוף יפ, אך החברה האלה, לא מרבים לצלם וכך אני מפסיד הרבה דברים יפים. לא תמיד אפשר לעצור כדי לצלם משהוא יפה שאתה רואה, בגלל בעיית בטיחות. אין שוליים לכבישים. מה שיוצא מזה הוא שהרבה פעמים אני מצלם מה שאפשר ולא מה שהייתי רוצה לצלם. לאחר קצת יותר משעתיים בנוף יפה, הגענו לפאתי העיר והחלטנו לרכוב לביקור בכנסיה המפורסמת והיפה של העיירה – שאכן הוא מדהימה ביופיה וביחד עם ארוחת בוקר מאוחרת, שרפנו שעתיים ואז רכבנו לגבול קולומביה-אקוודור. היציאה מקולומביה היית מהירה מאוד וגם הכניסה לאקוודור היתה מהנעימות ביותר ולמרות זאת, רק קרוב לשעה 14:00התחלנו לרכוב לכוון העיר Ibarra ממנה פונים לעיירה La Esperanza  שאד, המדריך קבוצות באקוודור לפעמים, המליץ מאד לבקר בה. הכביש טוב והנוף שונה ממה שראינו בימים האחרונים, בעיני הוא משרה אוירה נינוחה. אין לי דרך להסביר את מה שאני אומר – אבל ברגע שנכנסנו לאקוודור, כאילו הכל יותר רגוע. הרכיבה עברה טוב ולאחר כשעתיים, הגענו לאיברה ועצרנו לכוס קפה. המרחק עד העיירה לה-אספרנסה, לא גדול אך החושך ירד מוקדם כך שהיינו צריכים לזוז מהר. הדרך לעיירה לא סלולה ועשויה מאבנים צפופות במצב לא הכי טוב ובנוסף לזאת לא הבנתי על איזה יופי אד מדבר מכוון שהנוף בדרך הקודמת, היה הרבה יותר יפה. כנראה שיש לו זיכרונות יפים מהמקום או הטיולים בסביבה עושים את זה. התארגנו בחדרים פשוטים ומחר אחליט האם אני מטייל איתם בסביבה, או יוצא לדרך דרומה. כנראה שמכאן, כל אחד הולך לדרכו. בכל מקרה, אד מתכוון להשאר בקיטו לחכות לחברה שלו שתגיע לביקור. עד כאן להיום.

יום שבת 27.10.2012

לאחר התלבטות החלטתי אתמול לא לעשות שום דבר מלבד מנוחה, שליחת תמונות וקריאה. הרגשתי חולשה כזאת שלא רציתי להעמיד למבחן את יכולת הסיבולת שלי בגלל העייפות המצטברת שאני מתחיל להרגיש יותר ויותר. המנוחה עזרה ובסוף היום הרגשתי יותר טוב. הבוקר התארגנתי ליציאה עם מתיאס ( הבחור הגרמני שהצטרף שלשום ) מכוון שאיקי החליט לנוח יום נוסף ויחד עם פיל הם ממשיכים לקיטו מחרתיים ואד שמחכה לחברה שלו נשאר עוד מספר ימים בלה אספרנסה. מתיאס בן 30 אבל בוגר מאד ורוכב טוב על האופנוע ואוהב לצלם וזה היה כל כך שונה מימים אחרים. פתאום שוב עוצרים לצלם דברים יפים ויש כאלה בשפע גם באקוודור. לאחר כחצי שעה מהציאה בבוקר עברנו את העיירה Otavalo ולייד השוק עצרנו לצלם את הפעילות הרבה של שוק סוף השבוע ולאחר עו כחצי שעה עברנו את קו המשווה וגם שם עצרנו ללא מעט זמן לצלם ולהתרגש מהארוע . ביקשנו להכניס את האופנועים למתחם שמסמן את קו המשווה ( אקוודור) כך שיש לנו תמונות יפות מהמקום , בשבילי זה היה מאוד מרגש. בכלל' היום הרגשתי שחזר לי החשק לנופים חדשים וחוויות נוספות וזה בגלל הסיגנון שנידבקתי בו בימים האחרונים של לנוע לנוע בלי לטייל ובלי להנות רק לרשום התקדמות והיום הסגנון השונה החזיר לי את ההנאה שבטיול כזה. בכלל בזמן האחרון התלבטתי הרבה בין לטייל בקבוצה דבר שנותן ביטחון לבין לטייל לבד – שאז אתה בונה לעצמך את סדר העדיפות של היום. כמובן שהיום השתכנעתי סופית שאני אתן עדיפות לטיול (כלומר לבד או עם שותף מתאים לסגנון) על הביחד (שנותן ביטחון ) אבל לוקח ממני הרבה מהכיף של המסע בצהרים, מתיאס רצה לרכוב לכוון פארק יפה הנמצא מערבית לכביש שאנחנו רוכבים עליו ( הפאן אמריקן ) ושיכנע אותי לבוא איתו, מה שלא התחרטתי, מכוון שהגענו לאזור נופי מדהים ביופיו רק שאני החלטתי לא להמשיך איתו בגלל איכות הכביש שהיה נוראי והתפצלנו וקבענו להפגש בהוסטל ב – Latacunga . אני חזרתי את המרחק שכבר עשינו ומצטער על הנוף הנהדר שאני מפסיד. עליתי על הכביש ורכבתי לאט ובכיף דרומה עד שהגעתי להוסטל. לאחר כחצי שעה, הגיע גם מתיאס וסיפר שלא הצליח להשלים את המשימה בגלל שהכביש הפך להיות בלתי אפשרי למעבר גם לרוכב טוב כמוהו. הלכנו לאכול ארוחת ערב ועכשיו כל אחד עם עצמו. מחר נמשיך דרומה ביחד. כנראה יום אחד נוסף מכוון שמשם כל אחד ירכב למעבר גבול אחר עם פרו . שבוע טוב לכולם גבי

יום ראשון 28.10.2012
היום היה קר מאד. לא הייתי מאמין שהטמפרטורה באקוודור תהיה פחות מ – 10 מעלות. מתיאס ואני יצאנו לדרך ארוכה, כאשר היעד הוא Cuenca במרחק של 335 ק"מ מ-Latacunga בה היינו הבוקר. היום יום ראשון, כך שהתנועה חלשה יותר אבל הדרך מאד מפותלת מה שעושה כיף לרוב רוכבי האופנועים… אבל לא לי. מתיאס שרוכב נהדר, היה רץ קדימה ומדי פעם מחכה לי. כך עד אשר הגענו ליעד עייפים מהרכיבה ארוכה. לעשות מרחק כזה בדרום אמריקה, זאת לא משימה קלה. הדבר היחיד המעניין שקרה לנו היה פגישה מקרית עם צוות צילום של הטלויזיה הבלגית שמצלמים את עצמם ברכיבה על אופנוע על בסיס טיול שאחד מהם עשה לפני 15 שנה והם משחזרים את המסלול, כולל ניסיון לפגוש את האנשים שהוא פגש אז ולספר את הסיפור של אז והיום.

יום שני 29.10.2010
אני מתחיל בשני דברים שאני רוצה לספר עליהם יומיים כבר וכאשר אני בא לכתוב אני שוכח אותם הראשון: מחיר הדלק, 2 דולר לגלון כ – 2 ש"ח לליטר. רבע מאשר בארץ!  השני: כמעט לכל הערים יש כבישים עוקפים באקוודור וזה ממש מדהים.
הבוקר יצאנו לדרך בפעם האחרונה יחד, מתיאס ואני וגם זה לחצי שעה מכוון שכאשר הגענו לפיצול שמדרום לעיירה Tarqui  מתיאס המשיך לכוון דרום לעיר Loja בעוד אני פניתי מערבה לכוון  Pasaje כדי לעבור את הגבול באזור החוף בעיירה Huaquillas . וכך מצאתי את עצמי רוכב שוב לבד בקצב שלי ונהנה. בתחילה הנוף כפרי יפה ובהמשך מתחילות הירידות לכוון השפלה והנוף הופך להיות מדברי והכביש רע. באמצע הדרך עצרתי וביקשתי קפה עם חלב ומה שנותנים לך, זה כוס חלב חם ואתה מוסיף את הקפה ובעצם נס על חלב וזה ממש טעים וכיף לשתות ולנוח. לידי ישבו שני מקומיים שבדרך כלל גם מתעניינים באופנוע ובטיול והפעם היתה הגזמה. הוא שאל אותי על הטיול ומה אני עושה בחיים וכאשר עניתי לו שלאחרונה ניהלתי הקמת פרוייקט, הוא נדלק והתחיל לספר לי על הפרוייקט התיירותי שהוא רוצה להקים והוא רוצה שאני אבוא לראות את זה במרחק שעה מהיכן שישבנו. לך תסביר לו שאני כבר רוכב כ – 3 שעות על הכביש ולא ראיתי שום תייר והוא עוד רוצה להקים פרוייקט תיירותי במרחק שעה נסיעה מכביש שאין בו שום תייר. אחר כך רק הבנתי שהוא מתכוון שאני אהיה המשקיע. הוא ממש כמעט גרר אותי אליו והייתי צריך להסביר לו, שאני חייב להגיע לגבול מכוון שמחכים לי שם וכאשר אחזור – במידה ואחזור אני אפגוש אותו. אז במידה ומישהוא שקורא זאת ורוצה להשקיע באקוודור בפרוייקט תיירותי, הטלפון והשם נמצאים איתי. בהמשך הירידה לכוון השפלה, האזור חוזר להיות ירוק ובשפלה עצמה הנוף ממש לא יפה והכביש שוב בתיקון וקטעים גדולים נוסעים על מעקפים מכורכר מהודק. אני מגיע אחר הצהרים ל- Huaquilles ומוצא מלון נעים וזול ומתמקם לקראת מחר. יצאתי לטייל קצת בעיירה ובעיקר בשוק הפעיל וקינחתי בארוחת ערב בעגלה שמוכרת מזון שהוא גם זול וגם טעים מאוד. מה יהיה על הבטן אני אדע מחר, קניתי לי גם מנגו וגם 3 אמפנדות טעימות. בקיצור מישמש של מזון. מחר אני עובר לפרו במטרה להגיע ל – Mancora כ – 150 ק"מ מדרום לגבול. בתקווה שהמעבר יהיה בזמן סביר. עד היום, כל מעבר לקח בין 3 עד 4 שעות. עד כאן להיום     גבי

יום שלישי 30.10.2012

את הבוקר התחלתי כרגיל בשיחות הסקייפ לארץ. בגלל הפרשי השעות, זאת האפשרות היחידה לתפוס שיחה עם אמא שלי או המשפחה. רק בימים שאני לא זז מהמקום, אחרת כאשר מסיימים את היום בשעה 16:00 בערך עד שמתארגנים ומוכנים לצלצל – השעה בארץ כבר מאוחרת לרוב האנשים הנורמאלים. הכוונה שלי היתה להגיע מוקדם, כדי לנסות לדלג על צפיפות יתר של עוברי גבול. כאשר הגעתי למעבר הגבול, אמרו לי שהמכס לא כאן אלא 4 ק"מ לאחור ונסעתי לשם. ושם אמרו: "זה לא כאן, זה שם". אז חזרתי לשם ושם בפעם השניה אמרו לי: "סליחה זה שם אבל תמשיך 10 ק"מ" ונסעתי לשם ושם אכן מצאתי את המקום, אבל אין קצין שיאשר לי יציאה. המעבר פתוח 24 שעות, אבל כנראה, אחראי המשמרת היוצאת הלך מוקדם מדי וזה שמחליף אותו, עדיין לא הגיע ואני בתווך. בסוף הוא הגיע ולקח 5 דקות ויכולתי לצאת, לקבל אישור יציאה גם מההגירה. אבל רגע…להכנס לפרו אי אפשר, מכוון שאין להם תקשורת. אז לאחר עוד חצי שעה, שלחו אותנו למסוף של היוצאים מפרו. שם יתנו לנו אישור להכנס אבל המסוף שם… במרחק 4 ק"מ בחזרה. אז נסענו לשם. אבל שם, אין להם חותמת כניסה, רק יציאה. אז צריך לנסוע להביא חותמת. כמה זמן צריך כדי להביא חותמת במרחק 4 ק"מ בדרום אמריקה? מעל לחצי שעה! אבל בנתיים נוצר תור ענק של יוצאים ונכנסים לפרו שנפרדתי ממנו לאחר עוד רבע שעה. בקיצור, אני כבר שעתיים וחצי בתחנות ועדיין לא הגעתי לקשה מכולם בדרך כלל. וזה האישור לאופנוע במכס של המדינה אליה נכנסים. כאן דווקא הייתה לי הפתעה נעימה ולאחר עוד כחצי שעה, הייתי עם האישור המיוחל, כך שכל התהליך בסופו של דבר לקח כמעט כרגיל כ- שלוש שעות עד ארבע. עכשו אני בפרו, מתחיל את הרכיבה דרומה לכוון Mancora , הכביש בסדר והתנועה לא צפופה אך איטית. אני עובר את העיר הראשונה בפרו Tumbes וממשיך דרומה ואז הכביש מתחבר אל רצועת החוף בה אני נהנה מרכיבה לאורך חוף היבשת. הנוף שטוח ובעיקרו לשימושים חקלאיים (בפרו, חקלאות מתקדמת מאד בחוות הגדולות ופחות אצל החקלאים הקטנים) ומדי פעם באזורים יותר קשים לעיבוד אין חקלאות ושולט הריק. בצהריים אני מגיע ל- Los Organos שם יש לאח שלי בית בקונדומניום מקומי המשמש את החברה לשליטה על פעילותה באזור. אני מתמקם וכותב לתוך המחשב, אבל אין Wi Fi ולכן אין לי מושג מתי החומר ישלח. גם לא ברור לי עד מתי אני אשאר כאן .

יום רביעי 31.10.2012
אתמול בערב, כאשר הגיע לבית בעל הבית שזה אחי הצעיר, כמובן התרגשנו. לאחר שלא התראינו מספר רב של חודשים וישבנו לקשקש. יותר מאוחר יצאנו לעיירה  Mancora לאכול ולהסתובב מעט. העיירה מאד תיירותית ויש מגוון גדול של דברים לעשות, אבל שנינו היינו עייפים וחזרנו לבית. מכוון שאחי מאד עסוק, החלטתי במקום לנוח במנקורה להמשיך ללימה ושם יש יותר מה לעשות וככה הלכנו לישון.
בבוקר כרגיל, אני מתעורר עם אור ראשון ולכן גם התחלתי להתארגן לקראת היציאה. המרחק ללימה הוא כ -1100 ק"מ כך שחילקתי את הרכיבה ל – 3 ימים. כאשר עמדתי להעיר את דני, הוא הופיע והודיעה לי שהיום שלו בוטל לכן הוא פנוי. אז כל התכניות השתנו והחלטנו להעביר את היום ביחד בסיור בשתי החוות שבבעלותו כאן בצפון פרו. מכוון שהוא טס מחר ללימה, החלטנו שאני ארכוב באופנוע עד החווה שליד העיירה  Sullana ולאחר סיור בחווה, נמשיך ברכב לחווה השניה שליד העיירה  Tambo Grande שהיא צפונית, במרחק של עוד כ – 100 ק"מ וכך היה. בחווה היותר צפונית, יש בית יפה ששם נשארנו ללון בלילה לאחר שאכלנו ארוחה קלה בצהרים בדרך לחווה. קינחנו בארוחה מעשה ידינו בחווה לאחר שקנינו מצרכים ב Sullana . המקום שקט ונעים מאד ומשקיף על כל הסביבה כך שמאוד נעים לשבת על כוס קפה ולדבר על הכל. בזמן השקיעה, הצבעים היו מדהימים ואני מקווה שאכן התמונות ישקפו את המראה הנפלא. ישבנו כך עד מאוחר ופנינו למנוחה.

יום חמישי 1.11.2012
הבוקר הסיפור חזר על עצמו. כאשר התעוררתי מוקדם, הכנתי לי כוס קפה ויצאתי למרפסת הנעימה לשתות. אך הצלחתי באחד השיעולים שלי, להעיר את דני שהצטרף אלי לראות את הזריחה היפה (זאת פעם ראשונה לאחר 3 שנים, שהוא רואה זריחה… הוא ישן בדרך כלל עד יותר מאוחר). לאחר כשעה, התחלנו להתארגן לקראת החזרה לחווה הקרובה לכביש לכוון  Piura שמשם אני מתחיל את הירידה לכוון לימה. וכך בשעה 10:00 לערך, התחלתי לרכוב דרומה ,במטרה לנסות להגיע לעיר Trujillo במרחק של כ – 400 ק"מ. רכבתי כמעט בלי לעצור (רק לתידלוק) ואכן, לקראת אחר הצהרים המאוחרים, מצאתי מקום להעביר את הלילה לקראת המשך הרכיבה מחר. הנוף לכל אורך הדרך די משעמם. כאשר רק בעמקים מסויימים ולא גדולים, יש חקלאות וכל היתר שטחי בור. הרוח היום היתה חזקה ודי הכבידה על הרכיבה שעייפה אותי מאד.

עד כאן להיום  סוף שבוע נעים לכולם

גבי

——————————————————————————————————————————————————-

ערך יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לגבי פלקסר

——————————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

לאחר פרידה מאקפולקו, מעבר בחבל צ'יאפס,

קאזה ישראלית ומראות טבע. הגיע זמן ללמוד ספרדית.

הצג מפה גדולה יותר

דוכני הדרכים, החברים הכי טובים של הנווד

דורון ממשיך דרומה במקסיקו. מגיע לסן קריסטובל דה לאס קאסס. מבקר בקאזה של יגיל. נפגש עם בני המאיה וגם עם מוצ'ילרוס ישראלים. עובר את הגבול לגואטמאלה ומגיע ל"קי באלאם". בית הספר לספרדית של אופנועני האתגר הישראלים בעיר XELA הנה טעימה, מתוך הפוסט הנהדר שדורון כתב ופרסם באתר שלו (הקליקו כאן) רק כך תבינו מסע עולמי רכוב ואתגרי מהו:

…"מייד עם המעבר קפצו עלי שניים – אחד לבוש בסוג של מדים הורה לי להכנס לעמדת חיטוי לצמיגי האופנוע והסביר לי כי צריך לשלם עבור כך 10 קטצאל (השקל הגוואטמלי) והשני על ידו עמד מוכן עם ערימת שטרות מקומיים – 'קטצאלס', כדי להסביר לי שאי אפשר להחליף כסף מכסיקני בגוואטמלה אלא רק דולרים אבל הוא… מוכן להחליף כסף מכסיקני בקטצאלס. המחזה ההזוי נראה כמו משחק מתואם בין 'שלטון להון'. שילכו לעזאזל, אמרתי לעצמי ולא עשיתי עניין מהחלפת יתרת הכסף המכסיקני שנשאר לי למטבע המאפשר חיטוי הצמיגים. עוד כשעה של מסמכים לאופנוע ופספורט ויצאתי לדרכי דרומה, עוזב את המולת השוק מאחורי ומחליף אותה בנוף ירוק והררי יפיפה. הדרך אט אט התפתלה וטיפסה עד לגובה של 2,800 מ' בתוך 'עולם ירוק' מדהים ביופיו רק אותם 'באמפרים' (Topes) שמעל אלפים כמוהם קיפצתי במכסיקו החליפו כאן בגוואטמלה רק את השם לטומלס (Tomalos). לאחר רכיבה של כשעתיים בירוק הטוטאלי הזה הנמכתי לעבר העיר קטצאלטנאנגו או בקיצור שלה (Xela). המטרה – ביה"ס לספרדית Kie-Balam"… כאמור, כל הכתבה באתר של דורון

———————————————————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לדורון קדמיאל

———————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

גבי מתלהק לרוכב גרמני ועולה בפנמה עם האופנוע

על ספינה בדרך לדרום אמריקה

בתוך העיגול האדום באמצע, חץ ירוק. זה האיתות שהגיע ממכשיר ה"ספוט" של גבי. כרגע באמצע הדרך מפנמה משמאל, לקולומביה מימין.

יום שני 8.10.2012
שלשום רצתי קצת ואני קרוב לגבול עם פנמה. אני נשאר כאן יומיים. אתמול נהנתי לצפות במשחק מהליגה האנגלית ( ניקאסל – מנצ'סטר ) ואחר כך הקלסיקו הספרדי וקינוח בדרבי המילאנזי ( אינטר -מילאן ). בצהרים הצטרף אלי איקי ואנחנו ממשיכים יחד ( לא ברור עד מתי ) מחר ( יום שני ).
הבוקר יצאנו לדרך מוקדם קצת מהתכנית. אנחנו לא רחוקים מהגבול בשעה 7:30 היינו כבר במעבר הגבול. לא שמנו לב ופתאום אנחנו ב"ברוכים הבאים לפנמה" בלי לעבור את הגורמים המתאימים בקוסטה ריקה, עשינו סיבוב וחזרנו לקוסטה ריקה לחותמת יציאה מההגירה ואישור יציאה מהמכס לאופנוע. מה שבאמת הלך מהר וזה עורר אצלנו מחשבות על משהו שלא תקין. רכבנו שוב לכוון פנמה והחננו את האופנועים ממש מול משרד ההגירה, מה שאיפשר להשאיר ציוד על האופנוע. אנחנו בתצפית עליו כל הזמן. עמדנו בתור כחצי שעה וכאשר הגשנו את הדרכונים לחתימה, שואל אותנו הפקיד: איפוא הביטוח? מה להגירה ולביטוח – אז התשובה היא "ככה זה" והיינו צריכים ללכת לעשות ביטוח לאופנוע, לפני קבלת חותמת על הדרכון ורק אז התחיל תהליך קבלת אישור לאופנוע מהמכס. עשינו ביטוח וכאן המקום לציין שבשלושת המדינות האחרונות, חייבו אותנו לעשות ביטוח ולדעתי זה גם נכון! זה גם מרגיע מול חוסר הביטוח שלי עד היום. להרבה רוכבים כאן אין שום ביטוח הגם שלא ברור איך זה עומד מול מבחן המציאות במידה וקורה משהוא. גם אני, במקסיקו ובגואטמלה רכבתי ללא שום ביטוח, מה שלא הטריד אותי אז אבל עכשיו אני מבין שעדיף לשלם כ – 15 דולר שזה בערך עלות ל-3 חודשים ולרכוב רגוע יותר בנושא הזה. בקיצור, הטירטור לא היה נורא הפעם אך עדיין התהליך לקח שעתיים וחצי ורק בשעה 10:00 המשכנו ברכיבה לתוך פנמה. הכביש טוב עד העיר  David שם עצרנו לכוס קפה ואז בדיוק התחיל גשם חזק, שנמשך כ-40 דקות. ישבנו על כוס קפה חם ונהננו גם מהגשם וגם מהקפה. התארגנו להמשך רכיבה ומאחר ואף פעם לא ברור כמה זמן יהיה לנו לרכיבה תיכננו רק כ – 180 ק"מ להיום. כאשר הגענו כמעט ליעד, עצר אותנו מחסום של המכס לביקורת ואז החלטנו להמשים עוד כ – 100 ק"מ עד העיר Santiago  שבה די התקשנו למצוא מקום סביר ולבסוף נחתנו במלון איכותי שעולה כ – 40 דולר. מול האלטרטיבה של לשלם 25 דולר למקום דוחה – עשה לנו את זה קל. לידינו יש קרקס ועכשיו הוא בשיא ההופעה והרעש דווקא נעים. כאשר רכבנו היום, הובלתי אני מאחר והרכיבה היא איטית יותר ( איקי נוהג לרכוב מהר יותר ) אך עדיין באחת הפניות שאחריה יש ירידה, עמד שוטר עם מכמונת ואז זה קרה, הוא סימן לי לעצור ( פעם ראשונה מזה למעלה מ -5 חודשים שעוצר אותי שוטר ) וכאשר הוא התקרב הוא ביקש את הדרכון ואז גם הגיעה איקי ונעצר מאחרי. לאחר בירור הפרטים הוא שואל אותי "מה קורה?" אני עונה לו "מה הבעיה?" והוא אומר : "המהירות שלך היתה 95 על כביש שמותר לנסוע 80 ", עניתי לו : "אני לא רוכב מהר ולא יתכן שרכבתי במהירות הזאת" ( אך בטון נעים , לא תוקפני ) ואיקי עוד מוסיף באנגלית : "לא היינו במהירות הזאת ". כאן התחיל קרב מוחות בינינו: השוטר לא ידע בדיוק מה הוא רוצה ולי היה ברור שאני צריך לצאת מזה, נוצר שקט מתוח ואז הוא שואל : "נו מה אני עושה איתך ?" ואני עונה לו ש"זה יהיה יפה מצידו להזהיר אותי ולאפשר לי יש ארצות שהצעת שוחד, היא עבירה חמורה מאד ) המשחק נמשך עוד מספר דקות עד שלבסוף הוא איפשר לי להמשיך ברכיבה. לאחר מכן, כאשר תידלקנו בתחנת דלק שאלתי מה מקובל והתשובה הייתה שזה בינך לבין השוטר. צריך לדעת איך לעשות את זה נכון (אני מכיר את זה מהתקופה שעבדתי בפרו) ולפי מה שאני מספר כנראה הוא אכן ציפה שהציע לו כסף. כאשר שאלתי כמה זה קנס על מהירות התשובה היית שזה מעל 100 דולר אמריקאים  ( המטבע המקומי). לעומת זאת, השוטר היה מסתפק ב – 20 דולר ( כדאי ). חוויה שנגמרה בסדר אך מחייבת זהירות…לא תמיד זה יגמר טוב .

יום שלישי 9.10.2012
הבוקר מרחנו קצת את הזמן מאחר ואנחנו מתקדמים לכוון נמל היציאה להפלגה בצפון מערב פנמה. בלי תכנית לטייל היכן שהוא. המשכנו על הפן אמריקאן דרומה, כאשר היום אנחנו רוכבים במהירות איטית מזו המותרת. זה לקח מאתמול וכמות השוטרים האדירה בכל פינה על הכביש עם מכמונות מהירות. למרות זאת, עצר אותנו שוטר הפעם. באמת שלא הייה לו אפילו קמצוץ של סיבה ואכן כעבור כמה דקות הוא שיחרר אותנו, לאחר שבדק את הדרכונים והאישורים של האופנוע. המשכנו עד העיירה  Anton שחשבנו להיות בה הלילה אבל לא מצאנו מקום נחמד להיות בו, לכן המשכנו עד אשר מצאנו משהוא סביר בעיירה Capira . מה שמאוד בולט בזמן האחרון היא העייפות המצטברת. חשבתי שזה רק אצלי, אבל היום אמר לי איקי שגם הוא מרגיש את העייפות והוא מחכה להפלגה כדי לנוח קצת. מחר אנחנו צריכים להגיע לנקודה שממנה פונים לכוון נמל ההפלגה שהכביש אליו לא סלול, מקוה שהמצב סביר מכוון שהמרחק הוא של כ-40 ק"מ והצמיגים שלי ממש לא מתאימים לזה.

(כאמור גבי כרגע על יאכטה בלב ים, כשינחת בקולומביה, הדיווח יימשך. העורך)

———————————————————————————————————————————————————

ערך יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לגבי פלקסר

——————————————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה