יוסי ושָני שדה משלימים את הסיבוב הרכוב בבלקן.

השענו לאחור ותיהנו!

יש משהו מרגש כשעוברים ממדינה אחת לשנייה. כאילו מתחילים מחדש. נראה גם שהגבול ביו המדינות הוא מאוד הגיוני, מעין גבול טופוגרפי. השינוי הנופי מובחן ברגע שעוברים ממדינה למדינה. כך הרגשנו שחצינו למונטנגרו, הנופים השתנו בבת אחת לנופים הרריים, יערות ארזים ואשוחים עם כפרים קטנים שממוקמים על צלעות ההרים. הרכיבה על האופנוע הייתה יותר קלה ורגועה. הכבישים טובים, התנועה דלילה והנוף מעיר את כל החושים. התחלנו בחלקה הדרומי של מונטנגרו. ירדנו מהקטע ההררי לחוף הים האדריאטי והמשכנו צפונה לאורך החוף. לקראת ערב, התמקמנו בקמפינג על חוף הים, סמוך לעיר התיירות והבילויים בודבה. (Budva) לאחר התארגנות בקמפינג נסענו לעיר עצמה. שם חיכתה לנו הפתעה – ציפינו לפגוש עיר עתיקה ומרתקת. התחלנו את מסלול הביקור בטיילת שלאורך החוף מדרום לעיר העתיקה. לאורכה מתגודדים רצף אתרי בילוי, מסעדות, ברים, בתי-קפה, פארק שעשועים, ואוסף (מדליק:)) של דיסקוטקים עם "רקדניות" שחוסכות על ביגוד ונקרא לזה; "רוקדות" במרכז הבמה, (אני דווקא הייתי מרוצה, שָני פחות) קצת לפני הכניסה לעיר העתיקה, עברנו במרינה, שם עוגנות יכטות שכל אחת נראית כמו וילה בקיסריה. העיר העתיקה עתיקה אמנם אך הכל חודש ולוטש. כל המבנים בעיר שופצו והפכו לבתי עסק יוקרתיים; גלריות, חנויות יין, מסעדות ובתי-קפה. בקטנה; הופתענו. בגדול; ההפתעה היתה לטובה.

למחרת בילינו בחופים הציוריים של בודבה וגילינו שיש לעיר שני פנים, בודבה של היום וזו של הלילה.
עזבנו את העיר המתעתעת הזו ועלינו במעלה הדרך לכיוון צפון מערב, אל מונטנגרו ההררית. הנוף כאן פשוט משגע. חצינו את עיר הבירה המודרנית פודגוריצה, (Podgorica)משם המשכנו צפונה בדרך הררית ובצמוד לנהר מורקה – ככל שמצפינים, ההרים גבוהים יותר, הקניונים צרים ועמוקים יותר והטבע עוצמתי הרבה יותר. הרכיבה על האופנוע בדרכים ההרריות והנופיות הללו, גרמו לנו להנאה גדולה. מדי פעם ירדנו לרכוב בשטח. רצינו לראות ולחוות את צורת החיים בכפרים. ראינו כפרים קטנים ופשוטים שרוב התושבים עוסקים בחקלאות. לקראת ערב, כשעדיין נסענו בשטח, פגשנו משפחה כפרית מונטנגרית שהזמינה אותנו לביתם, זו הייתה חוויה מיוחדת; משפחה רב דורית גדולה וחמה, המורכבת מהורים, ילדים, דודים, סבא וסבתא. התיישבנו איתם בחצר הבית סביב שולחן עץ ישן ושתינו תה. אב המשפחה התלהב מהאופנוע ונתן למשפחתו הסבר ממצה עליו. ראינו את ההתלהבות שלהם על כך שארחו אותנו. נכון שהם היו לנו חווייה שאני מספר עליה. אך לי ספק כי גם אנחנו היינו חווייה בשבילהם. הייתה שם שמחה ענקית. לאחר כשעה של מנוחה, המשכנו והתמקמנו ללינה בשטח. כרגיל, הכנו את ארוחת הערב; קפה אחרון מומתק בזיכרונות מהיום שעבר.

בדרכינו צפונה, עצרנו בעיירה ציורית ששמה קולשין. מקום המשרה אווירה שקטה ובמרכזה מספר בתי-קפה. התיישבנו באחד מהם לארוחת בוקר. משם המשכנו בדרך הררית ומקסימה הצמודה לנהר הטרה, המוגדר כעמוק ביותר באירופה. לקראת אחר בצהריים, הגענו למקום שמאוד ציפינו לו; הפארק הלאומי ביוגראדסקה גורה (Biogradska Gora National Park) הפארק הוא שמורת טבע, שבתוכה נמצא אחד משלושת היערות הבתוליים המוכרים באירופה. יש שם כ-100 מיני עצים. חלקם בגובה 50 מטרים ורבים מהם בגיל מעל 500 שנים. באותו אחר הצהריים, טיילנו רגלית כשעתיים סביב האגם. ההליכה היתה רגועה ונדהמנו מעושר וגודל הצמחים ומכמות המים האדירה הזורמת מכל כיוון אל האגם. פשוט מהפנט.

בלילה התמקמנו בבקתת עץ קטנה בלב היער שבתוך הפארק. להיות מחוץ לבקתה בתוך היער עבות בלילה, זו חוויה מיוחדת שקשה לתאר. החושך היה מוחלט. אני שוב מדגיש; חשוך עד כדי כך שלא רואים את קצה האף. כמו להיות בתוך מערה. למחרת התייעצנו עם פקח השמורה על מסלולי טיול. הוא הבין שאנחנו מטיילים עם אופנוע והמליץ לנו לעלות להרים ברכיבת שטח ושם לבצע מסלולים רגליים. לקחנו את המלצתו והתחלנו לטפס להרים. כבר בתחילת הדרך, הבנתי שפקח שמורה נחמד לא אומר שהוא מבין משהו ברכיבה על אופנועים. או ליתר דיוק, לא מבין כלום. הרכיבה הייתה קשה. הרבה בוץ, קוליסים עמוקים, עליות קשות עם פניות חדות. כמו כל רוכב אופטימי, חשבתי לתומי שעוד קצת קושי ולאחר מכן נגיע לדרכי שטח נוחות. אבל זה לא קרה. הדרך הפכה להיות קשה יותר ויותר. נפלנו שם והתפזרנו כמו חבילת דוּקים. היו מקרים שהיינו צריכים לפרוק את כל הציוד כדי להרים את האופנוע. למזלנו לא היו נזקים. בכל זאת היה שווה. גם הרגשנו את ההישג וגם זכניו במפגש עם מקום מהמם. הרגשנו את עוצמות הטבע שהיו שם. הנופים היו שונים ממה שהכרנו עד עתה. מרחבים מדהימים ובתוליים הצבועים בגווני ירוק חי. מידי פעם חצינו כפר קטן שיש בו 2-3 בתים. באחת העצירות בטבע, השפית הטובה באירופה, הכינה ארוחת גורמה. צעדנו לטיול רגלי קצר ומהנה ולקראת חשיכה יצאנו מהשמורה וכרגיל התמקמנו ללינה בשטח.

הדבר הראשון בבוקר לאחר היציאה מהאוהל, הוא הסתכלות ובדרך כלל התפעלות מהמקום שבו בחרנו להתמקם, לאחר מכן והחשוב מכל, הוא קפה, ולסיום, קיפול וסידור הציוד על האופנוע. אני מאוד אהבתי את הרגע בבקרים, שבו עלינו על האופנוע והתחלנו ברכיבה. זה נתן את התחושה שבכל יום התחלנו בעצם את הטיול מחדש. המשכנו צפונה, עדיין בצמוד לנהר טרה המרשים ביופיו. בהזדמנות הראשונה כשהכביש היה קרוב לנהר, עצרנו שם להפסקת שחייה ולמקלחת. לאחר כארבע שעות, הגענו לגשר הקשתות הגבוה ביותר באירופה הנִקשָת מעל נהר הטרה. הוא נבנה בשנת 1939 ונחשב אז לאחד ההישגים הגדולים בבלקן. בשנת 1941 פוצץ הגשר ע"י לוחם בשורות הפרטיזנים כדי למנוע את התקדמות הגרמנים. המשכנו לכיוון הפארק הלאומי – שמורת דורמיטור.  (Durmitor park) הנוף השתנה וכבר התחלנו לראות את פסגות ההרים האדירים שבשמורה. לאורך הדרך, חצינו כפרים קטנים שסגנון בניית גגות הבתים, מעיד על אזור מושלג בחורף. בנוסף, עדרי כבשים היו מפוזרים במישורים הירוקים לאורך הדרך. שער הכניסה לפארק היא עיירת הסקי זאבלייאק. (Žabljak) השוכנת בגובה 1500 מ' היא מספקת את השירותים הדרושים לשמורה. בעיירה יש מסעדות קטנות ונחמדות ומספר בתי מלון. כמובן שעצרנו שם לארוחת צהריים ולתכנון הביקור בשמורת הדורמיטור.

בערב התמקמנו בקמפינג מסודר בתוך השמורה. הקמפינג ממוקם בעמק, סביבו הרים אדירים שבפסגות עדיין נח שלג (רק להזכיר-אמצע חודש יולי). האווירה בקמפינג הייתה של מקום יציאה לטרקים או לטיפוס הרים. במעט הקמפינגים שהינו בהם לאורך המסע, פגשנו קרוונים, כלי רכב, חבורות אופנועים וגם שוכני אוהלים. במחנה הזה המצב שונה. רוב אוהלים היו מדגם אלפיני. גדוש מטיילים עם ציוד הליכה מקצועי, לפני היציאה לטרק, הרגשנו את האדרנלין באויר. גם לנו היתה תכנית, לבצע טרק בהרי הדורמיטור. דיברנו עם חלק מהמטיילים כדי לקבל מידע על המסלולים לדוגמא:רמת קושי, זמן, מקומות שינה בשטח. בנוסף דיברנו עם מנהל אתר הקמפינג שהתגלה כאדם חביב. גם הוא המליץ לנו על מספר מסלולים, הציע שאת האופנוע נחנה ליד משרדו. הפארק הלאומי דורמיטור נחשב לאחת משמורות הטבע היפות, המרשימות והמרתקות במונטנגרו. בשמורה יותר מ- 20 פסגות שגובהן מעל 2,000 מ'. הגבוה ביותר הוא הר בובוב (Bobov) קוק שגובהו 2,522 מ'. הפארק הוכרז בשנת 1952 ובשנת 1980 , נכנס לרשימת אתרי המורשת העולמית של ארגון אונסק"ו.

עם עלות השחר, היינו מוכנים לקראת הטרק בהרי הדורמיטור. הציוד על הגב כלל: שק שינה, אוהל, אוכל, ערכת בישול (סיר,צלחות,סכום) ערכת קפה, בגדים חמים, שישה ליטר מים לכל אחד, מפות, משקפת ומצלמה. כמו שציינתי, התוכנית היתה לעלות להרים, להתמקם בלילה בשטח או בבקתה הנמצאת בעמק למרגלות הר בובוב קוק. למחרת, לחזור אל הקמפינג, מצידו השני של ההר. התחלנו לטפס בתוך יער עבות שכמעט ולא חודר דרכו אור יום. העצים השכיחים ביותר הם האורן השחור, אשוח ואשור. לאחר טיפוס של מספר שעות הגענו לגבהים שמעל קו צמיחת העצים. הנופים היו מהממים, לא פחות.
חזרנו לקמפינג ולמחרת בצהריים אחרי אירגון איטי, עלינו שוב על האופנוע ועזבנו את שמורת הדורמיטור. הכיוון; דרום מערב. הרכיבה הייתה באזורים כפריים ושקטים מחוץ למסלול התיירים המקובל. עברנו בנופים בתוליים לאורך נהר ג'אסיניקה, חצינו שתי עיירות בשם ביג'לו פולג'ו ובארנה (Barna). כשעתיים מערבית לבארנה הגענו אל מעבר הגבול לסרביה.

חציית סרביה.

עברנו לסרביה בסביבות השעה שש בערב. תהליך המעבר היה מהיר וקל, אך לאחר מכן נתקלנו ברצף מחסומים צבאיים, וכל רכב נדרש לעצור להציג מסמכים. שוב הרגשנו שינוי תשתיתי עצום בין מונטנגרו לבין סרביה. כבישים צרים, בחלקם קטעים ערומים מאספלט. אך הנוף היפה היה פיצוי הולם לכך. רכבנו לאורכו של נהר גאזיבודסקו. ככול שהתקדמנו והתקרבנו לעיר מיטרוביקה (Kosovska Mitrovica) שבחבל קוסובו, הבחנו בשרידי המלחמה בין האלבנים לסרבים. קוסובו היא מהאזורים היפים בבלקן ואולי באירופה כולה. בסוף שנות ה-90 , הפך חבל ארץ זה לשדה קרב במלחמת אזרחים קשה ואכזרית. ב-17.2.2008 הכריז ראש הממשלה האשי טאצ'י, על עצמאותה של קוסובו. רוב תושביה של קוסובו הם אלבנים מוסלמים ומיעוטם סרבים נוצרים אורתודוקסים.

הפעם החלטנו לוותר על אוהל ולמצוא מלון. קווינו למצוא אחד במיטרוביקה, אך כשהגענו לעיר, ראינו שוק אחד גדול מלוכלך והומה, הבנו שמכאן אנחנו ממשיכים, השעה הייתה מאוחרת היינו עייפים. יצאנו מהעיר ומצאנו מלון קטן בצד הדרך. כשנכנסנו אליו כנראה שהערנו את בעל המלון הריק והחשוך. בעל המלון היה מופתע, (מה פתאום אנשים מגיעים לְמלון להתארח? ממש הפתעה) הוא הציע לנו חדר. אך מה שעניין אותי יותר מכל, זו חניה בטוחה לאופנוע. בעל המלון הודיע לנו שהוא ישמור עליו. כדי להוכיח שהוא רציני, הוא שלף פנס גדול. לקחנו את החדר ובדקתי שאני רואה את האופנוע מהחלון. במהלך הלילה קמתי מספר פעמים, כדי לבדוק אם האופנוע עדיין שם, ראיתי מהחלון שבעל המלון לקח על עצמו משימה כמו צבאית ומאד רצינית לשמור על האופנוע. הוא עמד שם כמו חייל וביחד עם הפנס הגדול הוא שמר על האופנוע. למחרת המשכנו דרומה חצינו את פריסטינה, עיר הבירה של חבל קוסובו. עצרנו שם לקפה אך לא מצאנו צורך להתעכב שם יותר. ההמשך דרומה מאוד אפיין מדינות מוסלמיות, הרבה כפרים מוזנחים ועמוסים בתנועה צפופה. העסק הנפוץ ביותר היה מגרשי מכוניות. אין ספור מגרשי רכב וסוחרי מכוניות. מידי פעם שעשע אותנו תמרור המודיע על מהירות מקסימאלית לטנק.

לאחר עוד שלוש שעות רכיבה, הגענו שוב למעבר הגבול הדרומי של סרביה אך הפעם חצינו למקדוניה.
את מקדוניה חצינו באותו יום, מדינה הררית קטנה ויפה החלטנו להשאיר אותה כיעד לטיול הבא. בשעות הערב המאוחרות שמחנו להגיע לגבול ולחזור ליוון.

התרגשנו כשעברנו ליוון, כמעט סוף המסע, נסיים אותו במדינה שמאוד אהבנו לטייל בה. בכל מקרה רצינו להיות בסלוניקי. (Thessaloniki) מרחק הרכיבה ממעבר הגבול לסלוניקי הוא כ-200 ק"מ, בדרך תפס אותנו גשם חזק שליווה אותנו לאורך שארית היום. הרכיבה בלילה בגשם, האטה את קצב ההתקדמות. כשהגענו לפאתי סלוניקי, השעה הייתה שתיים לפנות בוקר. התמקמנו במלון קטן. למחרת טיילנו בעיר. סלוניקי היא עיר שוקקת חיים. במרכזה ולאורך הטיילת, מבחר מסעדות, טברנות ובתי קפה, מרכזי קניות לצד שווקים אותנטיים. ומספר אין סופי של אופנועים ברחובות. התבשמנו באווירה השמחה של סלוניקי. נהנינו לשבת בטברנה על חוף הים ולספוג את החוויה היוונית. בקיצור יוון במיטבה. בערב המשכנו לחופי כלקדיקי המדהימים, שם התמקמנו בקמפינג על חוף הים והתכוננו ליום שלמחרת.
בצהריים לאחר התארגנות, עזבנו את חופי כלקדיקי. עלינו על הכביש המהיר ושעטנו דרומה. הכבישים המהירים הם כבישי אגרה, ארוכים ובאיכות טובה. שייטנו בסביבות-130-140קמ"ש הקשבנו למוזיקה טובה שהבאנו מהבית ושוב ספגנו את הנופים המדהימים לאורך הדרך. מדי פעם עצרנו למנוחה בתחנות דלק. כעבור 300 ק"מ הגענו לחצי האי פיליון. עצרנו בעיר וולוס (volos) הממוקמת במפרץ פאגאסטיקוס. קצת קניות וכמובן כוס קפה והמשכנו לאורך החופים המרהיבים שבצד הדרומי של חצי האי. חצינו מטעי תפוחים ודובדבנים. עברנו דרך כפרים מטופחים הממוקמים על קו המים. חצי האי פיליון הוא יעד תיירותי מועדף בזכות החופים הנפלאים שיש בו והכפרים הציוריים המטפסים על הר פליאסידי.  התמקמנו בקמפינג מדהים על חוף הים הדרומי, הכנו את ארוחת הערב ונכנסנו לאוהל הקטן שהפך להיות הבית שלנו במהלך החודש וחצי של המסע.
למחרת, בילינו עד הצהריים בחוף הים. התמסטלנו מהשמש הנעימה ומחוף הים הנקי. הרגשנו רוגע שלא רצינו שיפסק. בצהריים, שוב עלינו על האופנוע רכבנו על הכביש המהיר לכיוון דרום. היינו חייבים להתקדם כדי להתקרב לאתונה. בשלב מסוים, ירדנו מהכביש המהיר והמשכנו לרכוב צמוד לחוף הים. הבנו שאת הלילה אנחנו נבלה על החוף, לקראת הערב האחרון ביחד במסע, רצינו למצוא מקום ריק ושקט.
וכך היה, התמקמנו במקום חלומי על פיסת חוף, לבד ורחוק מכל ישוב.

התעוררנו בבוקר לתוך הים, שחינו ולאחר מכן התארגנו ויצאנו לדרך. עצרנו בעיר תיבה להפסקה ולארוחת בוקר. והמשכנו עוד כשעתיים עד אתונה. העיר שנראתה לפתע על האופק, גרמה לי לצמרמורת. למרות שהמסע היה כמעט בסופו, שָני ואני היינו בעננים. הרגשנו שעברנו ביחד דבר מדהים, חצינו חמש מדינות ורכבנו על אותו מושב אופנוע כ-9000 ק"מ. הקירבה הפיסית הזאת על אותו מושב, הוסיפה לעוצמת החוויות המשותפות שחווינו במהלך המסע. באתונה טיילנו מעט, לא היה לנו זמן לסיורים מכיוון שהינו צריכים להגיע לשדה התעופה. שָני אהובתי התארגנה עם הציוד ועלתה למטוס, בעוד אני נשארתי ביוון לעוד ארבעה ימים. החלטתי לנסוע דרומה, עברתי לפולופונז, רכבתי לאורך החוף והקפתי את חצי האי ממזרח למערב. נהניתי מאזורים לא מטויילים, חופים נפלאים לצד הרים גבוהים. עצרתי למנוחה בטברנות קטנות, שוחחתי עם מקומיים. המיוחד בארבעת הימים הנוספים שהם היו ללא תכנון ומטרה.

בערב האחרון חזרתי לפיראוס, החלטתי לחפש מלון קרוב לנמל, כדי להגיע למחרת בזמן להעלות את האופנוע לאוניה. תחילה חיפשתי במרכז העיר. המלונות שראיתי שם לא מצאו חן בעיני, לא בגלל החדרים וחוסר הנוף, אלא מפני שלא הייתה חניה בטוחה וחששתי לאופנוע. נזכרתי שבמהלך הדרך, מחוץ לעיר ולא רחוק מידי, ראיתי קבוצת מלונות שנראתה לי סבירה. החלטתי לחזור ולמצוא את קבוצת המלונות. לאחר כחצי שעה, הגעתי אליהם. החניה נראתה לי בטוחה. שמחתי ונכנסתי לאחד מהם. בדקתי פרטים אצל הפקיד והבנתי מדבריו שהמלון הוא "לא שיגרתי". הוא הציע לי חדר שקט בקומת הלובי, הסכמתי אבל ביקשתי לראותו, כשנכנסתי אל חדר הוא היה חשוך מידי, גם לאחר הדלקת האורות הוא עוד היה חשוך, בנוסף כל קירות החדר כולל התקרה היו מצופים במראות. הדבר לא הפריע לי מלבד שלא היה בחדר חלון. חזרתי לפקיד ובקשתי חדר עם חלון. הוא אמר לי שיש לו בקומות העליונות אבל הודיע לי במבט מוזר, שהמלון "לא סטנדרטי" ובקומות העליונות יש רעש. מה אכפת לי רעש, העיקר חדר עם חלון. קיבלתי את החדר בקומה העליונה. הוא היה דומה לקודם כולל המראות אבל העיקר, היה בו חלון. עדיין לא קלטתי כלום. התארגנתי לשינה ואז הכול התחיל, לא הצלחתי להירדם אפילו לחמש דקות, הרעש לא היה מתנועת תיירים לעבר הנמל, אלא של גניחות של נשים שמתגברות במקצב סוער ומגיעות לדציבלים גבוהים במיוחד. התקרה והקירות רקדו לקצב הנאקות כמו ברעידת אדמה. חשבתי שבעוד רגע התקרה תקרוס ואמצא אצלי בחדר זוג בפעולה. כן, כך העברתי את הלילה האחרון שלי ביוון. למחרת בבוקר החזרתי לפקיד את המפתח, הוא חיכה עם חיוך מנומס ואני עם עיניים אדומות מחוסר שינה. עליתי על האופנוע ורכבתי לנמל. כמה סידורים פשוטים וקצרים והעלתי את האופנוע לתוך בטן האונייה. בערב עליתי על מטוס בדרכי ארצה מלא חוויות וזיכרונות. אל שָני אהובתי ולשלושת ילדי שלא ראיתי אותם כשבעה שבועות.

תודה מיוחדת לדורון שזירי איש יקר וחבר מיוחד. על הזמן הרב שהשקיע בהכנת האופנוע למסע.
דורון הוא בעל בית מלאכה ליצור כסאות גלגלים ייחודיים המיועדים לספורט הנכים.
פניתי לדורון לפני היציאה למסע, בבקשה לעזור בעניינים טכניים. ללא היסוס – דורון התגייס לפתרון, תוך תכנון ומחשבה רבה עד לפרטים הקטנים. דורון לא חסך מזמנו הפרטי ולא בחומרים איכותיים, כדי להגיע לתוצאה מושלמת וכל זאת ללא תמורה.
בארץ ובמהלך המסע, פגשנו רוכבי אופנועים רבים שהתלהבו מאיכות השיפורים שדורון הוסיף לאופנוע.

להלן רשימת ציוד והכנות.

(מתנצל על האיכות הגראפית הבינונית – יוני)

עלינו.
שָני ואני נשואים, מתגוררים בלב שמורת הטבע חי-בר יטבתה.
שָני עוד כילדה, נמשכה אל הטבע ואל עולם החי יותר מהכול. לאחר השירות הצבאי הגשימה חלום ילדות ישן, כשנסעה לטייל ביבשת השחורה. חלום נוסף שהגשימה מיד לאחר מכן, היה המסע הנפלא של שביל ישראל אותו צעדה מצפון לדרום, עוד כשהשביל היה נחלתם של מעטים ומשוגעים לדבר. מאז עסקה בעיקר בהדרכת טיולים רגליים ובטיפול בבע"ח כעבודה וכהתנדבות בארץ ובחו"ל. עד הגעתה לחי-בר יטבתה השייך לרשות הטבע והגנים בו היא עובדת כמטפלת הראשית.

בקשר אלי, הטיילות ואהבה למדבר הם הדברים שהתמקדתי בהם יותר מכל. במהלך שנותָי, הצלחתי למשוך עימי קבוצות חברים לטיולים בטבע המדברי. לא כמקצועי העיקרי, הדרכתי טיולי שטח רבים בארץ ובחו"ל.
הרכיבה על האופנועים החלה כבר בהיותי נער כשנסחפתי אחרי אחי הגדול שהיווה לי מודל לחיקוי. כשהתחלתי לשלב בין הרכיבה על האופנוע לבין אהבתי למדבר, גיליתי חיבור נוסף לטבע שגורם לי להנאה גדולה.
אני אב מנשואים קודמים לשלושה ילדים מקסימים ואהובים ליאור,דורון ותומר.
עבודתי היא כפקח ברשות הטבע והגנים מחוז אילת.

תודה-יוסי שדה.
אי-מייל:yosisade@gmail.com

ערך יוני. כל הזכויות לסיפור ולצילומים C שייכות ליוסי שדה

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 9 תגובות, הוסף תגובה    

האנדים הקסומים

צ'ילה וארגנטינה. זיג זג הרי האנדים מתחיל.
בתחילה חשבתי כי לרכיבה על כבישים מרובי מסלולים, לא אקרא מסע. מקסימום אקרא להם "נסיעה". או קטע קישור לתא הנוף הבא. היציאה מסנטיאגו הפגישה אותי שוב עם כביש שנועד לקדוח קיצור דרך כמנהרת זמן. לא לבלות, לא ליהנות לא לכתוב על כך למישהו. להגיע. מעין חניה מנטלית, רגע לפני הזינוק למה שמחכה לי בקפל האחרון של המפה, אותה קבעתי על משקף האופנוע לפני כשלושים ושלושה אלף קילומטרים. אני מתקרב לקצה הדרומי של צ'ילה. בעוד כמה מאות קילומטר, ארד לדרכים כל כך רחוקות, ריקות קשות ומתגעגעות, שהן תפצנה אותי במפגשים עם מרקם וקסם נדירים, אך גם יעמידו אותי שוב, בפני החלטות מעוררות אדרנלין.

גם מדרום לסנטיאגו משלמים על כל מטר סלול. וככזה, הכביש מאד תכליתי. השיפועים נכונים, הרוחב מדוייק והתשלום: שקל לעשרה קילומטר בממוצע. בכל זאת ירדתי לדרכים צדדיות למשך שעתיים, בהן שוטטתי בינות לכרמי יין ושלטים מעוצבים של יקבי בוטיק, אף שאני מתגעגע ליין טוב, בעת רכיבה אני מוותר על התענוג הזה מסיבות ברורות. מתוך סקרנות, עשיתי סיבוב בכדי להרגיש לפחות לרגע שוב קרוב לתחום. לקראת הערב הגעתי לעיר צ'ילאן (Chillan) המחולקת בהתאם למפרט הארכיטקטוני הספרדי הקלאסי, אותו אני זוכר עוד מאנטיגואה בגואטמאלה. משבצות פשוטות ללא שאר רוח תכנוני. סליחה, אך אפילו הכיכר המרכזית לא גרמה לי לתת בה מבט נוסף, ראיתי אותה כבר שלושים פעם. אולי אם הייתי מתחיל את המסע מדרום צפונה, הייתי נלהב. אז מה נשאר גם כאן. לחפש מקום לישון לייבש את הבגדים. לאכול ולשבת על פרטי הציר בהמשך.

כרמים. סליחה. מים בכל מקום

כבר בזריחה, עננים כמו צמר פלדה, הסתבכו בצמרות העצים. גשם קר חדר את כל השכבות, כדי לשאול בשלומם של החריצים בהם לא ביקר מאז גואטמאלה, רסס מים מעורב בלכלוך עלה מגלגלי המכוניות סביב. התחלתי להתרגל לדגדוג הקל העובר לגוף, כשצמיגי ה"קוביות" נושקים לאספלט במהירות נמוכה. החימום בידיות האחיזה של האופנוע זו אולי ההברקה הכי מתחשבת של תעשיית הדו-גלגלי. כאשר קר או רטוב, אני מקליק את הכפתור מימין פעמיים. וכשכפות הידיים חמות. כל הגוף חם. מגפי ה"אלפין-סטאר" שקניתי בקליפורניה, החדירו מים ושוב תפקדו כשני תרמוסי פלסטיק, בהם שיכשכתי רגלי. כך שלא נותר לי אלא לוודא שפרט למקום סגור לאופנוע, למים חמים וחיבור אינטרנט, לינת הלילה תכלול גם מפיץ חום, לייבוש כל ערימת הבגדים שעלי. עד אז קר לי רצח ואני מנסה שוב ושוב, להזכר בשיר הנושא מתוך "13 יום בצרפת" (ניקול קרואזי, אם איני טועה) בעליזות מעושה ומעצבנת. רק שלג חסר לי. (סבלנות, הוא בוא יבוא).

בפינת הבלוג שלי למעלה משמאל, מופיע מונה ימים מאז יצאתי לדרך. אם הייתי צריך להכניס בעצמי את מספר הימים, הייתי ודאי רושם שליש. וזה לא רק בגלל שאני עונה לביטוי השחוק "הזמן טס כשנהנים", אלא בעיקר בגלל שאני לא חי רק בזמן. אני חי במקום. המילה "מקום" טעונה מאין כמותה. נניח לרגע את משמעות כבוד ההוא שבצלמו וכו'. אני לא לגמרי סגור על הרדיוס הפיסי שמגדיר אצלי מקום. ארץ? יבשת? ארבעים הסמ"ר עליהם מונח ישבני באופנוע?  האם מקום הוא משהו הנוסע יחד איתי? או שהוא קטעים קטנים בהם אני חולף ושמצטרפים זה לזה. עד כמה מקום הוא בכלל משהו מוגדר? אני זוכר את תערוכתו של דני קרוון "מקום", בשנת 1982 במוזיאון תל-אביב, תערוכה שריגשה אותי. שם ניסה קרוון לתת ביטוי אישי ורגשי, למושג שכולנו מתשמשים בו בטבעיות בשיח בינינו, אבל אם נחשוב שניה, נראה כי כל אחד מגדיר אותו אחרת.

כן כן, אני יודע שאני חי עכשיו בסרט. בתוך חלום. כשאחזור למקום הפיזי ממנו יצאתי, דבר לא ישתנה סביבי. אך לים כבר לא יהיה אותו ריח. רעשים יצלצלו אחרת וחיי יראו לי מבעד לעשרות אלפי עדשות חדשות שאספתי בדרך.  וגם שאני יודע שלא אצליח להפוך חברבורותי, אני רוצה לנסות לנער אותן, ואחרי כל השנים, לשחרר איזה נמר לחופשי. או לפחות להוציא את החתול.
(זהו, מה אני אשם שיש כאן כבישים ארוכים).

הוסטל "קנדה"

התעוררתי בהוסטל "קנדה" החדש בלב צ'ילאן, בו קיבלתי יחס מיוחד (שני מפיצי חום) בזכות דגל קנדה שהדביק לי ג'ון ממוסך "בלאקפוט" בקאלגרי. ביציאה לדרך כל בוקר, יש לי שיטה. מעין בד"ח. ראשית, אוסף את כל הזבל שלי בשקית ניילון ומניח באשפה, מנער את כלי המיטה ופורש את כיסוי המיטה באופן חלק. אז מרכז ומסדר עליה, את כל החפצים שפיזרתי בחדר, כך שאראה אותם מול עיני שוב ביחד. מפריד את בגדי הרכיבה לערימה בצד. ואז אורז לתוך השקים האטומים את הדברים לפי סדר קבוע. מכניס את המחשב וכל החשמלים לארגז. מניח את השקים והארגז ליד הדלת. ולבסוף מתלבש. מוציא הכל למסדרון וחוזר להפוך את כלי המיטה. סיור אחרון במקלחת ויורד על ארבע להציץ מתחת למיטה. רק אז נוטל את הציוד והולך לאופנוע. ראשית, מציץ בצמיגים לוודא ששום אויר לא ברח בלילה. אחר כך קושר את הציוד מתחיל מאחור בכיוון השעון. לסיום עושה סיבוב סביב האופנוע, עובר על הצמיגים גם במישוש, לוודא שאין קרע, מחפש הזעת שמן בחיבורי היחידות הנעות, נוגע בכבלים, מלטף ברגים וחיבורי פלסטיק, מוודא נעילת ארגזים ומתיחת גומיות. הולך שני צעדים לאחור. מסתכל על האופנוע, סופר שלוש ורק אז עולה עליו.

ככה נראה חדר של אופנוען במסע

העיירה פוקון (Pucon) יושבת לשפתו של אגם וייאריקה ולמרגלות הר הגעש וייאריקה (Villarica) לפחות כך שמעתי, כי כשהגעתי בשעריה בשעות אחר הצהריים. ערפל כבד כיסה את ההרים מזרח וגלים נושאי קצף לבן רמזו כי אין מה לדבר על בילוי בים. הגשם שהבאתי איתי, לא הבין שום רמזים ונכנס יחד איתי בכל הכוח לרחובות המסוגננים. מבני עץ מרשימים, המדברים בשפה מותגית מרושלת/יוקרתית כזו. כלומר קחו את כל מותגי "טי-שירט ב 300 דולר" תכניסו לחדר עם מדפי עץ גס, קש על הרצפה, דלפק מפח גלי, בובות לבושות כמו מטפסי הרים בתוך קיאק, עם ג'י.פי.אס. ערימת חבלים וכובעי פליס סגול. שלושה מסכים דקיקים 42 אינץ. מוסיקת אמ.טי.וי. רועשת ועכשיו תכפילו את זה בחמישה רחובות. המשורר התכוון לכך שמכאן יוצאים לטיפוס להר געש?  לעשות רפטינג? נו? הרגשתי כי הניו-יורקיות העיצובית מיותרת ונלעגת כאן. החיבור הזה לטבע הפראי בסביבה הוא כבר הדבר עצמו, אז למה צריך לקשט? טוב נעזוב. מאחר ובמשרד החברה המוציאה סיורי אתגר בסביבה, אמרו כי אין מה לדבר על טיפוס בתנאי מזג האויר הסוער כרגע. בחרתי בהוסטל ברחוב צדדי. ספון בקובה הקטנה שלי, מוקף טקסטיל מטפטף של גרביים, מגפיים ומעילים, עליהם מנשבת רוח חמסין מלאכותי, מתוך מכשיר חימום זעיר וקצר נשימה. הקשבתי בדממה לסערה המכה בחוץ. הרחתי ריח עשן אורנים מתנור שבער בסלון. והרגשתי שלכאן אני רוצה להגיע שוב יום אחד, למצות את עושר הפעילות שסביב.

ברחובות פוקון

קמתי מוקדם מאד. עוד בחשיכה. חמש. רציתי להגיע מוקדם למעבר הגבול לארגנטינה ומשם לבארילוצ'ה (San Carlos De Bariloche). "איזור האגמים" כפי שהוא מכונה, מכיל עשרות אגמים בגדלים שונים הניזונים מהמשקעים הניתכים על האנדים. סביבם קמה תעשיית נופש ותיירות שלא מביישת שום עיר שוייצרית, אוסטרית, איטלקית או צרפתית. לשם שמתי פעמי. דרך עפר בוצית, מובילה מפוקון בעליה תלולה, למעבר הגבול השוכן מצפון להר הגעש וייאריקה  הר געש פעיל ויפהפה. צורתו קונוס מושלם ועכשיו מכוסה כולו בשמלת שלג לבנה וחלקה. ההר השקיף לעברי כל הדרך בפאס. למעלה חיכה לי ליער עצי ארוקארייה. עץ מחט מיוחד. אשר פרט לעתיקות העצים ויופיים, הם נחשבים מין בשימור. אגב עצים בני משפחת האראוקריה, בני דודים של העצים כאן, שימשו בתקופה בה אוניות מפרש שלטו בימים, בתעשיית התרנים, מעצם היות גזעם זקוף, סימטרי וחזק. וכשנתגלה יער כזה בעולם החדש, מדינות ראו בו נכס כלכלי אסטרטגי, כמו לגלות היום שדה גז. במעבר הגבול הסיפור היה קצרצר גם בצד הצ'יליאני וגם בזה של ארגנטינה ומצאתי עצמי בתוך כמה דקות על כבישים ארגנטינאיים צרים ואיכותיים בדרך לבארילוצ'ה.

הנופים התפתלו והתכרבלו כשמיכת פלאים סביבי. הגשם כמעט פסק ורק קור עז נשך כל הדרך. אגמים בגוון טורקיז חלבי וגבעות מעלות זקנקני עשב. נמתחו משולי הדרך ורצו לתוך המרחקים. לא רציתי להודות בכך, אבל לבארילוצ'ה שרוח מערבית מקפיאה נשבה ברחובותיה בקונצרט של שריקות, הגעתי עם שפעת. וצמוד לערימת התרופות שגלי סידרה לי עם פתקים. נפלתי לתוך מלון פשוט וחם ולעסתי בונבוניירת גלולות לארוחת הערב. אתם מכירים ודאי את התחושה הזו. שאתם חייבים להיות בריאים בבוקר. אז בבוקר החלטתי שאני בריא. במלון פגשתי את אורן וענת שהגיעו לכאן ישירות אחרי השתתפות במרתון אמסטרדם. באו לנוח. התגעגעתי לשיחה על ריצה עם מישהו שמבין עניין, תודה חברים ואורן, בקרוב אתה יורד את השלוש. נשארתי ספון במלון עד שחלטתי זהו. יצאתי לסיבוב רגלי עטוף כמו איזה טרול בדרך למארב בטן. הייתי חייב לברר כמה סוגי שוקולד יש כאן. בחנות מתמחה בפינה קיבלתי הצגת טעימות, שעלתה לי כמובן בקניית חבילה קטנה, לא הצטערתי על כך לאורך כמה ימים מתוקים להפליא.

בארילוצ'ה

הדרך דרומה אל העיירה אסקל (Esquel) הפגישה אותי לראשונה עם ציר מספר 40. שכמו כביש מספר 66 בארה"ב, גם זו דרך שמיתוס שלם נקשר סביבה, היא עוברת לאורכה של ארגנטינה מצפון לדרום. אל חלקה הפראי העובר ומסתיים בקצה פטאגוניה עוד אגיע בהמשך. לא רק הכביש היה 40 גם מהירות הרוח רמזה לי על המחכה בפאטאגוניה, היא הרגישה כמו 40 קשר. אחרי שיצאתי מהעיירה אל בולסון (El Bolson) שבדרך, פשוט עפתי מהנתיב הימיני לזה השמאלי. האופנוע הוטח לשוליים. המחיר: מאותת שמאלי קדמי שבור. בתוך דקות, עצרו ליד כמה רכבים ונהגיהם סייעו לי להרים את האופנוע. נסעתי עוד כקילומטר לצידו השמאלי של טנדר גדול שהסתיר ממני את הרוח, עד שהכביש פנה אל הרוח וכך התקבלתי בשערי העיירה אסקוול, הפרושה כמו דף משבצות, אבל לא של מחברת אחת אלא של כיתה שלמה. פרט לכמה מבנים במרכז, הכל כאן חד קומתי וכמו בהפגנות, כשמבקשים להתפזר על כל הכיכר כדי שיחשבו שהגיעו הרבה. גם כאן. מעט אנשים פרושים על מרחבי ענק. אסקל תשמש לי נקודת מנוחה להחלמה מלאה ובעיקר עמדת זינוק לתוך הקארטרה אוסטראל (Caraterra Austral) – דרך מספר 7, בצד הצ'יליאני של הגבול. עברתי ליד בניין שנראה צבוע בצבעים שמחים ועליו כתוב "פלאנטה" (Planeta) זה מקום כלבבי. את פני קיבלו בעלי המקום מקארנה וגוסטבו. זוג צעיר שמחזיק מקום באמת חם (יענו Cool). נקי, נעים, מאובזר, מעוצב בפשטות תוך שימוש בכל מיני רעיונות שנולדו במוחו של מעצב צעיר. (אהילים מצנצנות ריבה. מנורות שלחן ממכסה שסתומי מנוע. מסגרת מראה מחישוק של אופניים ועוד. ) מאקארנה ששהתה בישראל תקופה קצרה, מפטפטת קצת עברית וגוסטבו מבין אנגלית. המחיר הזעום כלל ארוחת בוקר, חניה סגורה לאופנוע ומיטה בחדר משותף, שהיה בעצם פרטי.

ישו משמאל ואנטוניו בעיירה אל בלוסון, שהכינו לי תה חם למרות שהחנות היתה סגורה

שהיתי כאן יומיים. וגם יצאתי לשוטט בקילומטרים של רחובות, זה מרגיע מאד. באיזורים כאלה בארגנטינה נראה שאחזקת מכונית היא על פי הכלל "כל עוד היא נוסעת". רוב הרכבים שראיתי היו ערימות מתכת עם צמיגים, שלא תתקבלנה אפילו למגרש גרוטאות. אני חושב שרק על הקטע הזה אפשר למכור 30  דקות לנשיונאל ג'יאורגרפיק. נפרדתי מגוסטבו ומקארנה ויצאתי בבוקר גשום, מערבה לכיוון הגבול הצ'יליאני וציר ה"קארטרה אוסטראל" (הדרך הדרומית) צמד מילים שהלהיב את דמיוני. כחבל ארץ רחוק, ראשוני, ריק מאדם וכולו נופי בראשית פראיים. חבל ארץ בו מרגישים שייכים לתקופה של מגלי הארצות. עידן שחשבתי שכבר פיספסתי.

מאסקל יוצא כביש של 20 קילומטר אל הכפר טרוולין (Trevelin) בו תידלקתי "פול" ויצאתי לרכיבה על דרכי עפר שתימשך יומיים שלושה. במעבר הגבול בפוטולאופו (Futoluafu) שוב הופגנה גישה עניינית. חותמות, טפסים וקדימה. גם בצד הארגנטינאי וגם בצד השני. המסלול אותו אני עושה הוא נתיב שיגרתי של ארגנטינאים וצ'ליאנים הנעים מצפון לדרום וההיפך בארצותיהם, תוך קפיצה מצד אחד של הגבול למשנהו כדי לעקוף איזורים בהם טרם נסללו כבישים. אני בחרתי בנתיב הזה, כדי לדלג על הקטע הצפוני של הקאראטרה המתחיל בעיירה פוארטו מונט (Poerto Monet) והמחייב דילוג בין מעבורות החוצות נתיבי מים הקוטעים את הדרך.

ברוכים הבאים לקארטרה אוסטראל

גשם לא פסק לרגע. רכיבת שטח בגשם, יש לה כמה כללים. והראשון הוא לחפש אחיזה. הגשם שניתך, חשף אבנים הנעוצות בקרקע. הקפדתי לעבור עליהן. ולא להתפתות לעבור על פני משטחים חלקים. שסימנו בוץ חבוי. ידעתי כי עדיף מעבר על שולי דשא, על רכיבה לתוך שלולית גדולה, שאיני יודע מה עומקה או אם מתסתתרים בה פיסת ברזל או סלע חד. הדרך היתה קופצנית וצרה בעברה בשטח הררי. סביבי געשה תנועה ערה של רכבים מכל הסוגים. כעבור כתשעים קילומטר הגעתי לחיבור לקארטרה. לא היה שום ציון מיוחד. ה"קארטרה" הגיעה מצפון ורצה לכיוון דרום. צבע החצץ הוא שחור ושלט פשוט ציין כי זו דרך מספר 7 ודיר-באלאק, זה לא מקום להיות שאנן. ניכר על הדרך שהיא נושאת עליה משקל של משאיות כבדות ועצבים של נהגים עייפים. פרט לשני התלמים שסימנו את הנתיבים של צמיגי הרכבים הכבדים, הי קטעים ארוכים של תלמים רוחביים. קטנים כאלה עם רווח של 15 ס"מ בין חריץ לחריץ. כמו פח גלי, רק מעפר קשה, שמכניס גם את האדיש שברוכבים, לוויברציות פורמות תפרים ועוקרות סתימות. אני נקטתי בשיטת ה"תן בגז" וכך התלמים לא הורגשו במלא כוונתם. יש תיאוריות שונות מה גורם להווצרות התלמים. זו תופעה עולמית בדרכי עפר עמוסי תנועה.

מים שחדרו למצלמה מהגשם שדלף כל הזמן, גרמו למנגנון הזום לצאת מדעתו. והתקשתי לכוון ולצלם. בכל זאת, כמו  ילד בלונה-פארק ירוק ודשן, עצרתי ללא הרף ושלחתי קליקים של אושר לכל עץ מיוחד, הר, נחל או צריף חבוט. רוב הזמן הייתי לבד. מדי פעם הופיעה משאית. ומדי כמה קילומטרים עמד בית עץ שמארובתו עלה עשן. אנשים חיים כאן בבדידות. מרחק של כמה עשרות קילומטרים לעיתים בין אחד לשני. שדות מרעה מגודרים ועצי מחט עצומים בקבוצות, צמודים למרגלות הרים ביניהם התפתלה הדרך. ניכר כי מישהו מתחזק ושומר את הדרך במצב נסיעה כל הזמן. בעיירה לה חונטה (La Junta) קיבל את פני מונומנט המעיד כי הדרך נסללה בהוראת אוגוסט פינושה. הדיקטטור שהצליח למות טרם הועמד למשפט על פשעי רצח עמו שלו. אך כאן התושבים עושים לו כבוד. כולל כובעי מצחיה בחנות המזכרות שבתחנת הדלק, עליהם כתוב; "דרך גנראל פינושה".

יציאה בבוקר מהעיירה פויוגואפי

מגודש העננים, הערב הקדים להגיע. האפילה הלכה וגלשה מההרים במזרח, כמו נחיל של צללים. כמו עדר מעורפל הממהר להתכנס בין הגיאיות ואור זרח לכמה דקות מעבר לעננים על הפסגות הגבוהות, בצבע כתום פאסטלי שכבה באחת. זה היה הרגע המושלם להרגיש כי האויר ברח איך שהוא מהצמיג הקדמי. פנס הראש שמונח תמיד בתיק המיכל, הודלק וראשו של מסמר הציץ מבין הקוביות. הנחתי שהמסמר הזה נמצא שם זמן ארוך ואיבוד האויר איטי, לכן ניפחתי את הצמיג לאורה של משאית דלק שנהגה עצר לנסות להגיש לי עזרה. ובחושך מוחלט סגרתי את חמשה עשר הקילומטרים שנותרו על לעיירה הבאה, פויוגואפי (Puyuguopi) השוכנת לחופו של מפרץ שנראה גם בחשיכה מבהיק ומסקרן. הפלגה של כמה מאות קילומטר מערבה בתוך המפרץ הצר, מוציאה את השטים בו לאוקיינוס השקט. סיבוב קצר ברחובות הלא סלולים ובאתי לפתחה של משפחה שעל דלתה היה כתוב "הוסטל". וכך היה. היסטלתי לי לילה נעים וחם והאופנוע בילה באסם עם התרנגולות הכבשה והמחרשה. בבוקר בדקתי את הצמיג. כמו אבן. אויר לא ברח. אך בכל זאת שלפתי את המסמר ודחפתי במקומו "תולעת" גומי רוויה בדבק ניפחתי ולדרך. הדרך המשיכה למחרת ללא שום הנחות. קפיצות וטלטלות מהמטר הראשון. הגובה נע בין 250 ל 380 מטר אך מזג האויר הלך והתקדר עוד. כמה רע כבר יכול להיות? שום בעיה, זה גשם. נתתי בגז. רכיבה בעמידה על התמוכות הביאה אותי לקראת אחר הצהריים לקטע דרך סלול ומכוסה אספלט באיכות הכי חלקה שניתן לסלול. המעבר מדרך שהיא בעצם משטח של חלוקי נחל עגולים ורטובים בגודל ממוצע של אגרוף. לכביש שנחת כאן ממסלול גראנד-פרי לא מסתדר. "אספלטו!" "אספלטו!" צרחתי לעובדים שעסקו בסלילה. והם הרימו אגודל. הנוף הדשן סביב סיפר סיפור שלקוח מספרים על דארווין ובני דורו. תחושה כי כאן עוד לא הצלחנו להרוס. עצי ענק הביטו בי בבוז כאומרים "נראה אותך נוגע בנו" נהר גועש ליווה את הדרך כבעל בית אגרסיבי, שכבר מחכה שתסלתלק לו מהשטח. בעלי כנף חצו את הדרך וסלעים עצומים עמדו תלויים מעל קטעי נקיקים וקירות זקופים. ואז, ללא הודעה מוקדמת. אחרי קילומטר וחצי של דרך סלולה.

שוב הושלכנו האופנוע ואני לתוך דרך מהגיהנום. לא הבנתי כלום! ולאחר עוד שלושים ק"מ שוב דרך סלולה ואיכותית. וככה מהנדסי הכבישם של צ'ילה תיעתעו והיתלו בי עד שש בערב, עת הגעתי לדרך סלולה מרחק כשמונים קילומטר בואכה העיר קוויקא (Coihaique) היושבת על מדרון הפונה צפונה. סיבוב מהיר ושתי שאלות לנהג מונית ומצאתי מקום לינה חם במרכז העיר. גם קוויקא הפכה לנקודת מעבר בין צ'ילה לארגנטינה. עם למעלה משישים אלף תושבים. שוקקת מלאה חנויות ומדרחוב תוסס ופרובנציאלי. בסלון של בית מארחי פגשתי את רומאריו בן ה 24 , שגר בקונספסיון שמדרום לסנטיאגו. הוא שמע משהו על ישראל אבל הוא לא זוכר באיזה הקשר. "אולי משהו עם רובים?" מה חשבתם? קיבל הרצאה. גם קיבל. בקיצור, עוד עובד זר לא חוקי בדרך.

קוויקא

הכביש הסלול המשיך עוד חמישים קילומטר דרומה בהמשך ציר מספר 7. מכאן אני רוצה להגיע לעיירה צ'ילה צ'יקו (Chile Chico) על הגבול עם ארגנטינה. אליה אני מתכוון לעבור כדי לחזור לציר מספר 40 "רוטה קווארנטה" המיתולוגי ואיתו להדרים לתוך פטאגוניה. מחכה לי היום נסיעה של כמה מאות ק"מ בנוף קדומים. יערות עצי מחט עצומים ובעלי חיים מבוייתי ופראיים. השמיים שהיו בהירים בבוקר ואיפשרו לי כמה צילומים סבירים קדרו שוב והגשם לא חדל ושיבש שוב את פעולת העדשה במצלמה. חלפתי על פני אגמים. הדרך נסעה לעיתים ממש על פי מצוקים ש"נפלו" לתוך יובל או נהר מהירים ומהפנטים. הגשם נחלש לפתע ופינה מקומו לפתיתים קלילים של שלג שדאו לעברי ברוח שנעה בעצבנות מצד לצד והחל להערם על האופנוע ועל משקף הקסדה. גם אם בשוליים השלג כבר מילא את כל השקעים. הכביש היה עדיין פנוי משלג והחלטתי שרק אם אראה רכב אחר עוצר ממש, גם אני אעצור. הכל סביב נתכסה בלבן מסנוור. ראיתי לפנים למרחק קטן ועצרתי באחד העיקולים השקטים ליהנות מהשלג שירד בינות לעצי מחט כמו מצנחים קטנים ורק היתה צריכה להיות שם בקתה ממנה בוקעים שירי קריסמס.

אדם מניו-זילנד בדרך על הקאראטרה אוסטראל

כעבור עשרים קילומטר, הדרך ירדה לעמק צר והשלג פסק. בכפר פורטו טרנקילו (Puerto Tranquilo) השוכן לחופו של אגם חנראל קאררה עצום המימדים שהמשכו המזרחי נמצא בשטח ארגנטינה (שם שמו "אגם בואנוס איירס") – פגשתי את אדם ועמנואל, שני רוכבים צ'יליאנים צעירים על שני אופנועי ב.מ.וו 800 שנראו מזועזעים מחווייה של התרסקות שעברו יום לפני ברוטה קווארנטה בצד הארגנטינאי והזהירו אותי מהרוחות החזקות שם בעונה הזו. (וסיפרו לי על זוג ניו-זילנדי שעבר שם על אופנוע וחילץ אותם) בית הקפה החמים, סיפק לכולנו מסתור נהדר וקפה איום וקדימה יצאתי להמשך. הדרך הקיפה ממערב את האגם ועברה לצידו הדרומי. השמים התבהרו מעט אך הדרך על אף אלפי הבורות ומלכודות חצץ הייתה רחבה מהירה ועבירה. לקראת ערב כעשרה קילומטר לפני צ'ילה צ'יקו נתגלתה משמאל לגונה/אגם בצבע טורקיז ירקרק "לאגו וורדה" (Lago Verde) האגם הירוק יושב בעצם על מה שהיה מכרה נחושת. סביבו הרים בגוון ירקרק נחושתי וחופיו לבנים בוהקים מקנים לסביבה תחושה של תמונה מתוך סרט מצוייר דמיוני.

הרוח שבאה מהאגם הרימה גלים לבנים. כל עצי עיירת הגבול צ'לה צ'יקו כאילו מבקשים להגר לארגנטינה, נוטים ממערב מזרחה. מצאתי חניה ומיטה אצל לואיס וונטורה בעל מלון קטן באותו שם. בבוקר השכמתי ונסעתי מזרחה לפגוש את מעבר הגבול הצ'יליאני ארגנטינאי בפעם השלישית בתוך עשרה ימים.

רק הערה קטנה: בחלק הדרומי ממש של דרום אמריקה, בו אני נמצא כרגע,  קשה להשיג קשר סביר לאינטרנט ולכן יתכן שיבוש בלו"ז העידכון של הבלוג.

בפעם הבאה: הקטע האתגרי של דרך מספר 40. אל-צ'לטאן-למרגלות פיץ רוי. ובדיקת הגוונים הכחולים של הקרחון המתקלף שבאל-קאלפאטה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 21 תגובות, הוסף תגובה    

המדבר שלאורך הים

אחרי הכניסה לפרו מאקוודור, שמחנו לגלות כי הכביש בצד הפרואני היה חדש ונוח. הרושם שלי הוא שמהפכות יוצאות לדרך במתיחת כבישים איכותיים. ההרים סביב החלו להעלם והפכו לגבעות, לדבשות, לגלי עפר ולבסוף לדיונות מזדמנות שרק שיחים עקשניים שנאחזו בקרקע, יצרו תלליות בתוך מישור עצום שהאופק נראה בקצהו, כמו קו קיפול של דף נייר חלק ורחוק. היינו בדרכנו לעיר פיורה (Piura) עיר מחוז בצפון מערב פרו, הרגשנו ברוחות שהביאו ריח אצות ומלח ים. הנוף סביבנו היה עני. וכמו בבכל מקום בעולם אדמה ענייה זה מה שנשאר לעניים. ככל שהתקרבנו למקום שאינו נמצא על שום מפה של מטייל המחפש את חוויית חייו.

הבנו שאנחנו רוכבים באחד האיזורים שמייצגים את פרו האפורה המנסה לשרוד בתוך שגרה קשה. פיורה נראתה כאילו עברו עליה עם מברשת פלדה ושחקו ממנה כל ברק חדות או צבע. שולי העיר מכוסה באבק. בכתובות מתקלפות וברחובות מפוררים. אלפי אנשים מילאו את הרחובות בצפיפות של יום חול. כלי רכב עשנים מסמורטטים. מוניות דחוסות בגודל זעיר ותלת-אופנועים מעין ריקשות, נדחפו לכל רווח קטן שהשארנו בין האופנוע לרכב אחר. רוכלים קפצו מכל פינה, נושאים מגשי ממתקים, מחברות, פירות, משקאות, בגדים. משוטטים בין הרכבים בכל עצירה. שוטרים עם משרוקיות בשני טונים, מכוונים את התנועה בתנועות תיאטרליות. בקיצור מרגע הכניסה לעיר ועד רגע ההגעה למלון הקטן בשולי שכונת וילות מקומית. לא יכולתי להרפות לשניה אחת מהמתח המלווה כל מי שרוכב על אופנוע עמוס, בשעה חמה, בעיר לא מוכרת, בה לא עושים שום הנחה, גם לרוכב שכתוב עליו בגדול שהוא זר. קאסח, שטעות אחת קטנה, מעידה קלה, אי הבנה קלילה, יכולים לעצור אותנו פור גוד.

זה השבוע השני של הרכיבה המשותפת שלנו. גם אם התחלנו להתרגל לשגרת הפירוק האריזה והתנהלות הרכיבה. עדיין אני מרגיש כי גלי חושקת שיניה ומתגברת על הרבה בעיות הנובעות מרכיבות ארוכות, סדר יום ספרטני ומפגש לא קל עם מציאות אנושית מזעזעת.
נהג קטנוע ריקשה, זכה בשלושה סול הכי קלים בחייו אחרי שהוביל אותנו לכתובת המלון מרחק חמישים מטרים. מלון "לוס חרדינוס" (הגנים) סיפק לנו מיטה. מקלחת חמה, חניה ואינטרנט שזחל כמו הכניסה לירושלים.

בבוקר מוקדם, הפלגנו להמשך הציר דרומה לכיוון העיר צ'יקלאיו (Chiclayo) כארבע מאות קילומטרים. כבוגרי מסע לסהרה המצרית, אנחנו מנוסים ברכיבה מדברית ויודעים להעריך ישימון. אבל כאן היה עירוב של כלום ענק, עם שום דבר עצום. חולות ושיחים נפרשו למרחקים. והנידחות של הכביש היתה בניגוד להיותו אייקון תחבורתי עולמי: היינו על ה"פאן אמריקאן הייוויי". הכביש שחוצה את כל דרום אמריקה לאורכה. כביש שציפיתי לראות בו תנועה סואנת יותר מאותן שש משאיות, שמונה אוטובוסים וארבעה טנדרים שפגשנו במשך כל תשע שעות הרכיבה.

תשע שעות על אוכף אופנוע אינן דבר של מה בכך. גם לרוכב מיומן עם תחת מברזל. לא מדובר רק בישיבה פשוקת רגליים עם מרווח זעיר לשיפור תנוחה. אלא בעיקר להתמודדות עם מזג אויר ישיר. חם או קר. יבש או רטוב. ולנהל את כל המכונה הזו בסביבה משתנה ומאיימת. תוך מפגש עם כלי רכב אחרים, רובם ככולם גדולים יותר, נהגיהם המכירים את הציר ורובם אינם זורקים לכיוון שלך. עכשיו, קחו את הנ"ל ונסו לחשוב כמו מי שיושב על האופנוע מאחור. כלומר כמו גלי. איני מתיימר לכתוב בשמה דבר, לה בנוסף, אין כל שליטה על התנהלות האופנוע וההחלטות שלי כנהג. וזה קשה שבעתיים. לצידי הכביש נמתחו מדי פעם שורות עצי שיטה או אקליפטוס. וכמה נסיונות חקלאיים מעוררי רחמים. המונוטוניות של הכביש המתוח כמו קו אפור. הנוף שאינו משתנה, נקטעו מדי פעם, כשעברנו ליד ישוב שהיה לא יותר משורת מבני בוץ או קש, בסמוך לשולי הכביש, בו ניטעו כמה עצים והועמדו כמה דוכני רוכלים.

באמצע שום מקום, נזכרנו שהיום בעצם ראש-השנה. הרי אתמול שלחנו ברכות למי שרק יכולנו. ואנחנו כאן בסוף העולם של סוף העולם, טרם הכנסנו כלום לפה. עצרנו בצד הכביש וחגגנו ארוחת חג מלאה של חופן סוכריות m&m שבמקרה נותרו בתיק המיכל. כעבור עוד כמאה קילומטרים, עצרו אותנו שני שוטרים שארבו בצד הדרך, כמעט אמרנו להם תודה על שבירת הרכיבה המרדימה. אני בטוח שגם אנחנו עזרנו להם להשאר ערים. חיפשנו מקום לאכול משהו,

לפני כניסה לקטע כביש שמעליו התנוסס שלט "כביש אגרה", מצאנו את הבקתה הכחולה של מריה מרצדס שעליה לוגו יצרן משקאות מקומי. חשבנו, לפחות בקבוק מים יצא לנו ממנה. אך כניסה זהירה בדלת המבנה השאירה אותנו מבולבלים, לנוכח התפאורה הסכרינית של פוסטרים מסדרות טלויזיה, ריפוד קטיפה אדומה, קריסטלים, שברי מראות מנצנצים ומריה בכבודה ובעצמה לבושה על אף שנותיה, טייטס מנומר ולראשה תסרוקת מגדל, שהביטה בנו כמו סצנה שנחתכה בעריכה, מ"פרסיליה מלכת המדבר". והאם היא מוכרת מים? ממש לא.

שלט כביש האגרה היה אילוסטרציה נהדרת לחוסר התפקוד של איזה בורג ברשויות הפרואנים. פרט לרוכלים שניצלו את האטת הרכבים המגיעים לקידום עסקיהם, האתר כולו היה נטוש. וכך היה לאורך כל הציר גם בימים הבאים.

במבואות צ'קלאיו, הגענו למוזיאון ארכאולוגי מפואר המציג את מיטב ממצאי אתר הקבורה סיפאן (Sipan) אתר קבורה מהמרשימים בעולם. שכבר בשלבי התכנון המוקדמים שלי ידעתי כי הוא יהווה פיצוי הולם להגעה השוחקת דרך המדבר מצפון פרו. המוזיאון היפהפה הנחשב לגדול בדרום אמריקה שיועד לאתר אחד בלבד, אשר עלות הקמתו עמדה על שישה מליוני דולר, ממוקם כאילו הצניחו אותו מהסרט הראשון של מלחמת הכוכבים. בתוך שכונה עלובה בנויה מלבני בוץ ברובה, בחלקים גדולים ממנה אין מדרכות אלא שבילי עפר עמוסי אשפה.

מישהו גידר חלקה בגודל כחמישה מגרשי כדורגל. ובנה מבנה יפהפה שניכר כי מיטב האדריכלים, המעצבים וממציאי ויצרני טכנולוגיות תצוגה בעולם, הימרו בשמם הטוב במקום הזה. בשטח הסטרילי (מנוכחות מקומיים), חנינו במגרש מבהיק ושמור. לאחר הפקדת מצלמות, טלפונים סלולריים, אייפוד, משקפי-שמש ושאר ציוד ריגול ידוע. נכנסנו לתוך המוזיאון. תשעים וכמה אחוז מהמוצגים כאן הם מקוריים. פרמידות הסיאפאן הן אתר קבורה הבנוי כמה שכבות בו קברו את מלכי המוצ'יקה בין המאה הראשונה והשבעית לספירה. המקום נחשף רק בשנות השמונים ומתחרה במעמדו הארכאולוגי עם ממצאים שנתגלו בפרמידות במצרים. הביקור במוזיאון לוקח את המבקר, במסלול עוקב כרונולוגית ובקומות המסודרות בשבעה מפלסים, המקבילים לשבעת מפלסי הקבורה שנתגלו. מציג אלפי פריטים מדהימים של תשמישי טקס ומשקף את התקופה מבעד לתרבות הקבורה. מוצגים במקום תכשיטי זהב וכסף, המעוצבים בהדגשת השניות של החיים. מחרוזות אלמוגים ששוחזרו בעבודת נמלים מרשימה וכמובן כמה שלדים על כל אוצרותיהם. את הביקור שלנו ליווה פדרו בן השבע עשרה, הלומד בתיכון המקומי,  ומתפרנס מליווי של אנשים כמונו ללא הגדרת שכר. הוא עשה זאת כל כך יפה וגלי שילמה לו ביד נדיבה גם מעצם אהדתנו את העובדה, שהוא שידר משהו אופטימי על הסביבה העלובה המקיפה את המוזיאון שממנה בא. לאחר כשעתיים, היום התקרב ליציאה, באנו לתוככי צ'קלאיו. עוד עיר החיה על אדרנלין הישרדותי שמשליך לאוויר הרבה אבק, עשן, צפירות, צעקות, ועקשנות רוכלים להצמד לכל מבט מקרי לכיוונם. (מה אנחנו אמורים לעשות עם חבילת עשבים קשורה בשרוך?)

מצאנו כאן את מלון "פירמיד" שהדבר הכי טוב בו היה, שלמדנו ממה להזהר בהמשך הדרך – לעולם לא לקחת חדר הפונה לרחוב – כל הלילה העיר הזו צופרת. לכל מונית וריקשה יש מין צופר שנשמע כמו סירנה של אמבולנס צעצוע, כך היא מודיעה להולכי הרגל שהיא פנויה. (או אולי מההדף של הצפצוף היא נעה קדימה, אין לדעת). והדבר הזה לא סותם ת'פה לשניה.

עוד יום של רכיבה שוחקת חיכה לנו. הצפון המדברי של פרו נמתח ונמתח דרומה לאורך החוף. התופעה האקלימית בה מדבר נושק לים, הפוך לכל הציפיות של מי שאינו מורגל בהגיון האקלימי הדרום אמריקני. רוחות האוקיינוס ממערב הטיסו מעל ראשינו עדרים אין סופיים של עננים באפור בהיר, שדחפו זה את זה קדימה כמו תור לאיזה מופע חשוב באמזונאס. שמנו על האף את טרוחיו (Truhillo) עיר חוף (השלישית בגודלה בפרו) שמבלי להתחשב בנו, מיקמה עצמה במרחק עצום מצ'יקלאיו. שמענו שמצפון לטרוחיו יש עיירת חוף בשם הואנצ'אקו (Hoanchaco) שאפשר למצוא בה לינה מול הגלים ללילה הבא. מדדנו בגוגל שלוש מאות ק"מ ויצאנו ללעוס אותם מוקדם בבוקר. באיזורים כאלה אין הרבה רכבים המשתמשים באוקטן גבוה. כלומר. אין בכלל. לכן מוכרים כאן רק דלק , 84 או 90, כל כניסה שלנו לתחנה לוותה בהתגודדות של "מבינים בטכנולוגיות" ששאלו שאלות בהתלהבות ושאני בספרדית בת החודשיים שלי, מצליח רק לומר להם שהאופנוע הוא מתוצרת. בע-עמעה-דובלע-עו. כי סמל היצרן בצידי המיכל מכוסה, למנוע מנודניקים ואספני מזכרות לשים לב. הנוהל בתחנות הוא שאני מדבר על הדלק וגלי מנהלת את הקופה מהמושב האחורי. הבלונד המבצבץ מתחת לקסדה, מזכיר לכולם כמה רחוקים שני הגרינגוס האלה מהמציאות כאן.

הדרך לטרוחיו המשיכה בנוף מדברי אבל הפעם עם קטעים ארוכים של טיפוח חקלאי, המוכר לנו מחוברות קידום מכירות של חברות השקיה בטפטוף. באמת מרשים. בנוף צחיח לחלוטין, עמדו שדות תירס וקנה-סוכר עד האופק בירוק, שבא לך לקפוץ ראש לתוכו. באחת העיירות המרוטות בדרך, ראינו גם שלט קטן של חברת נטפים. סוג של ד"ש. שטחי החקלאות האלה היו עצומים וברור כי מאחורי היוזמה עומדות חברות ענק ולאו דוקא חקלאים קטנים או בינוניים מהאיזור. שדות פלפל חריף, תפוחי אדמה וקטניות. מוקפים גדרות ושומרים.

כשהגענו לשערי טרוחיו. הרגשנו שהיום לטובתנו ויש מקום לשקול המשך הדרך לעיר צ'יבוטה (Chibote) מה שיהפוך את המרחק היום לסך 470 ק"מ. יש לנו תכנית להכנס לקניון דל פאטו (Canyon Del Pato) הרץ לתוך ההרים ממזרח ומגיע למרומי הקורדירה ולעיר הוארז(Hoarez) שבמרכזם ולכן רצינו כבר לסיים את קטע הדרך הזה, לפנות זמן לרכיבת השטח התובענית, שעוד מחכה לנו שם. גלי איתרה שתי מסעדות על הציר שעמדו בסטנדרט ההגייני שלנו ושם חיסלנו צלחות מרק בכמויות משפחתיות. ושוב פגשנו את האספלט המטופח בדרך דרומה.

צ'יבוטה יושבת ממש על ציר התנועה דרומה. תלויה עליו כמו שורת בגדים מרופטים ברוח על חבל כביסה שהאטבים בו רופפים. עיר שאין בה שום דבר המצביע על חזון. אלא תחושה של מכונת בינגו שיצאה משליטה. בורות בכבישים, רחובות עפר ללא הגיון, כיכר מרכזית שהזמן קפא בה לפני שלושים שנה. ועם כל המוזנחות הזו כל אדם שלישי נראה הולך ונואם משהו לתוך מכשיר סלולר סופר עדכני. וברחוב הראשי, קאזינו עם כל הנצנצים והשומרים החמושים –  כנראה גם כאן, משחקי מזל חיים בכפיפה עם עוני ויאוש. אחרי שלא הצלחנו להסביר לכמה עוברי אורח נחמדים מה אנחנו רוצים. מצאנו לבד את מלון צ'יינה, הסמוך למזח הדייגים. צ'יבוטה היא עיר דייג. במפרץ הטבעי לחופו היא שוכנת, עגנו עשרות ספינות דייג. מהמזח לאורכו טיילנו עם שקיעה, העיר נראתה באמת מקום עצבני ועצוב שנתקע ללא מטרה מוגדרת. לפני כיבוי אורות, עשינו חזרה כללית על הציר למחר. בדקנו שוב תחזית מזג אויר וחיפשנו מידע עדכני על איכות הציר בפורומים של רוכבי אתגר.

הבוקר התעצלנו, רצינו להגיע לאמצע הדרך של ציר קניון דל פאטו ולכן יצאנו רק בשעה 10, חזרנו על ציר החוף כשמונה ק"מ צפונה לעיירה סנטה (Santa)  וממנה עלינו על כביש צר ומתפתל שהחל לאסוף גובה לכיוון מזרח, לתוך הרים צחיחים במזג אויר יבש, חם ומאובק.  52 ק"מ של  כביש ובקצהו מחסום משטרה ומייד אחריו, נגמר הכביש ובבת אחת, עלינו על דרך עפר טחונה היטב משובצת אבנים חדות, שהובילה אותנו לאורך גדתו הדרומית של נהר ששעט ממזרח מערבה, בעומק עשרה מטר מתחת לשולי הדרך. מעלינו ההרים שלחו מצוקי סלע אדירים. שנטו מעל הדרך כעומדים ליפול עם כל התעטשות. הסביבה היתה ריקה. נטושה, שוממת. רק רחש הנהר וצווחת דורס ממעל נשמעו מדי פעם, כשדוממתי את המנוע להקשיב לפרו האחרת.

מהר מאד מצאנו עצמנו מתקלפים משכבות ביגוד ומחסלים את בקבוק שני הליטר מים שקנינו ביציאה לדרך. החום היה כבד. רכבנו עמוסים בכל הציוד, במהירות של בין 15 ל-20 קמ"ש בזהירות, בין חריצי הדרך ואבניה. חצינו מספר גשרים ומנהרה מקסימה שנראה כי נחצבה באופן פראי. הדרך עלתה בהדרגה ולאחר שעתיים היינו כבר בגובה של 900 מטר.

על פנינו חלפו מספר אוטובוסים קטנים וחבוטים, שדילגו כמו עיזים על הדרך שאיכותה הלכה והפכה לחצצית עם אבקת פודרה בקטעי עליה קצרים. קירות מפתח ההרים בינם זרם הנהר, הלכו והתקרבו זה לזה. בנקודה מסויימת הדרך התפצלה. זה לא הופיע בשום מפה. לכן חיכינו לרכב הראשון ונהגו הפנה אותנו שמאלה לכיוון המשך הקניון. נטלתי טוש עבה וסימנתי על עמוד החשמל הסמוך חץ קטן, שיעזור לבאים אחרי. לאחר עוד כמה קילומטרים הגענו למסעדה/חורבה/תחנה בשולי הדרך.

נכנסנו לקנות עוד מים ולשאול על המשך הדרך. השעה היתה שתיים אחר הצהריים. הבנתי שאנחנו נכנסים לקטע עם מרכיבי סיכון וקושי שלא הערכתי נכון. לאחר דיון עם גלי, קיבלתי החלטה: חוזרים לאחור. כן, החלטה קשה אבל נכונה. הצלחנו לחדור כ- 15 ק"מ לתוך הציר, אבל היה ברור שאנחנו בדרך להתקע שם לתוך לילה ושתנאי המסלול הולכים ומחריפים. בדרך חזרה הגיע מאחור רוכב על אופנוע קוואסקי KLR  שעצר לידנו. זה היה ג'אספר מקליפורניה שהיה בדרכו צפונה לפגוש את חברתו באקוודור. הוא נתן לנו להבין שעשינו החלטה נכונה בכך שלא המשכנו. מחכים לנו עוד 60 קילומטרים בדרך המטפסת בחדות בפיתולים קצרים ואיכותה בעייתית, גם לאופנוע קליל כמו שלו.

התגלגלנו חזרה לכביש החוף ופנינו שמאלה ודרומה, חצינו שוב את צ'יבוטה וכיוונו עצמנו לכפר הדייגים טורטוגה (Tortuga) השוכן במעגל סביב לגונה טבעית, כשלושים וחמישה ק"מ מדרום לצ'יבוטה. באור אחרון הגענו למקום שנראה נטוש. אבל מדליק. בתים חד קומתיים מסודרים מול הלגונה השקטה, כמו אבני לגו. רוב הבתים היו סגורים ומסוגרים, עצומי תריסים ומסורגי דלתות. פנינו שמאלה על החוף לאכסניית "אל פארול" השוכנת במורד ההר ובקצה שורת הבתים. הגענו אליה ממש בחושך. שכן נענה לצלצול הפעמון שלנו וקרא לבעלים שנכח באותו זמן במפגש תושבי הכפר שהתכנס בכנסיה, לדון בצורך לגבות מכולם תשלום אחיד לחיבור את הכפר לחשמל. הבנו איפה אנחנו.

חואניצ'ו הגיע במהרה והבנו ממנו שאנחנו האורחים היחידים בכל הכפר, שכרגע זה חוץ-עונה והכל סגור. בכל זאת, הוא פתח וסידר לנו חדר במרומי הגבעה המשקיפה על הלגונה, המפרץ ושורת האיים שבפתחו. זה היה לילה מוזר. פרט לנביחות קלושות של כלבים ממרחק, הכל היה דומם. מעל למים השקטים, ניצת מין זוהר כסוף שנשקף מהעננים הלבנים וכל הכפר עמד בעלטה. בבוקר יצאנו למרפסת מול הנוף והכנו ארוחת בוקר מלאה מתוך מלאי הירקות הלחם והפירות שקנינו אתמול בדרך. כל האיזור היה שלנו. דייגים יצאו בסירות קטנות למפרץ ושחפים, שקנאים וקורמורנים חגגו מולנו באקרובטיקה של צלילות לתוך הים. החלטנו להשאר כאן עוד יום וקפצנו לעיר הסמוכה קאסמה (Casma)  לשלוח מיילים ולקנות כמה מצרכי מזון. בילינו שם שעתיים. חזרנו לכפר שלנו לארוחת פירות ים שנשלפו זה הרגע מהים שממול.

אחרי יומיים של רוגע והחלטה שאנחנו מייבאים את הלגונה לארץ. יצאנו לקטע רכיבה ארוך במיוחד. ללימה בירת פרו. מזג האויר בעונה הזו מתאפיין בבקרים קרירים, בהם האויר מלא מעין ערפל עננים ואובך מדברי, הרובצים כמה עשרות מטרים מעל לקרקע ורק לקראת צהרים, השמיים מתבהרים פתאום. הכביש המדברי שעד עתה עבר בנוף שטוח, נמוך וישר, הפך לכביש שהתפתל ממש על קו המים. עלה וירד בהפרשי גובה של מאות מטרים מעל ובתוך מפרצים סלעיים ולמרגלות דיונות ענק.

ככל שהתקרבנו ללימה, הכביש השתפר, התרחב. וכעשרים קילומטר לפני ההגעה לעיר פגשנו את עיירות הלוויין חשופות הטיח והריקות מצמחיה או אותות שרומזים על איכות חיים מקובלת. וללא התראה מוקדמת, מצאנו עצמנו בתוך כביש פקוק בשעת שיא, כשאני מנווט את האופנוע בין מכוניות ששוב לא נתנו לנו שניה אחת של חסד ויתור או התחשבות. עד שבאחת העצירות ליד שוטרת עצבנית, הצלחנו לקבל ממנה הפניה לכיוון שכונת מיראפלורס (Miraflores) שאליה היו מועדות פנינו. שם תיכננו להקים את מחנה הנופש העירוני שלנו, להעמיד את האופנוע  בחניה ולנהוג כאחד התייר.

בפעם הבאה: עיר בתוך עיר. מישורי הנאסקה. פרידה מהמדבר ונסיקה לגבהים חדשים

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 11 תגובות, הוסף תגובה    

כשהדרך הסלולה נגמרת באמצע

מעבר הגבול בין קוסטה ריקה לפנמה- בלאגן אחד גדול אבל עובד

לעיר דוד (David) שבצפון מערב פנמה הגעתי בשעות הערב המוקדמות. דוד היא עיר ללא סממן פיסי שיכול לייצר זכרון של ממש ואם לא הייתי ער לצורך לחפש מקום לינה, הייתי ודאי חולף על פניה כמו על פני עוד תמרור אזהרה על בור בכביש. במבט מלמעלה העיירה נראית ודאי כמו תשבץ פשוט. רחובות לרוחב, מצטלבים עם רחובות לאורך וזהו. אין כמעט בניה לגובה והיא נמוכה ברובה  ופרושה לכן על שטח עצום. אחרי שזיהיתי בקושי את הכניסה לעיר. עצרתי ליד חבורת נערים ושאלתי על "הבית הסגול". ידעתי שגם מבלי לדעת מה הוא הבית הסגול. צבעו הוא בוודאי נקודת ציון מוכרת ואכן הם כיוונו אותי אליו בכמה תנועות ידיים. הבית הסגול הוא הוסטל באיכות סבירה, עבור 9 דולר (המטבע הפנמי הרשמי הוא דולר אמריקני) קיבלתי מיטה, חיבור לנט, אפשרות שימוש במטבח, וחניה מקורה לאופנוע בחצר. בבוקר בשש – ללא גינונים מיוחדים, נפרדתי מההוסטל הקריר שהדבר הכי לבבי שניתן לזכור ממנו הוא שהכל, מהצלחות והסדינים ועד למושב האסלה מרוח שם בצבע סגול. וכמו נסיך על סוס ברזל, דהרתי לתוך סערת גשם אגרסיבית ומופע אור קולי של ברקים, בשירת Purple rain purple rain

הכפפות מתייבשות על המנוע החם

בקטע הזה במסע, לא אחפש טבע, שקיעות זהב או שיחות נפש עם אנשים מרתקים. פנמה תהיה בשבילי לא יותר מקרש קפיצה לדרום אמריקה. ועם כל הצער שבכך, החלטתי לרכוב ישירות לפנמה-סיטי כדי להתארגן על הטסת האופנוע לקיטו באקוודור. תכננתי עוד בבית, לדלג על קולומביה משתי סיבות. אחת. התראות בטחון חמורות. (מה שהוכח מאוחר יותר כלא מדוייק) ושנית. סך הזמן שהקצבתי לכל המסע, חייב אותי להעדיף מקומות מסויימים על חשבון אחרים.

החוליה החסרה The Darien Gap

למה להטיס? האם עד כדי כך אני ממהר? ובכן, אף שהאדם הגיע לירח והחשמל לישוב לקיה שבנגב. אף שנכרתה מנהרה של 50 ק"מ מתחת לתעלת למאנש ורכבת הגיעה לאשקלון – עד היום, טרם נסלל כביש או אפילו דרך עפר פשוטה בת 50 ק"מ לחבר בין מרכז אמריקה לדרומה. כן כן, קשה להאמין. זה התחיל מחוסר מעוף אסטרטגי. (עד שנת 1903 פנמה היתה חלק מקולומביה, ובעידוד ארה"ב הכריזה על עצמאות. אולי חוסר הקשר היבשתי, היה זרז לבידולה של פנמה מקולומביה), נמשך בחוסר עניין פוליטי. הגיע עד לחוסר יוזמה כלכלית. כרגע המצב הוא שרצועה ברוחב כמה עשרות קילומטר צפונה לגבול בין קולומביה לפנמה, בתוך שטח פנמה הקרוי מחוז דריאן (Darien) , הוכרז כשמורת טבע. ויש די אירגונים ירוקים בעולם המוכנים לשכב לפני בולדוזר בכל גודל, כדי לשמר את המצב כמו שהוא. להתנגדויות הצטרפו גורמים מהתחום הפוליטי שאינם רוצים "לפרוץ את הסכר" ולאפשר זרימה חופשית של מהגרים מהדרום צפונה או ההיפך. וגם של אירגוני בריאות שרואים בחוסר המעבר היבשתי סוג של מחסום מהתפשטות מחלות. אך מה שקרה עם האיזור הזה לאמיתו של דבר, מעבר להיותו שמורת הטבע האמיתית היחידה במרכז אמריקה ואחת הבודדות בעולם, בעוצמתה הבתולית ואי התערבות האדם בה. הוא הפך למעין מחוז מקלט לגורמים עם פתיל קצר, כוחות גרילה מקולומביה, מגדלי וסוחרי סמים, יצרני וסוחרי נשק לא חוקי ומקלט לנבחרת ססגונית של נמלטי חוק עצבניים במיוחד. גם שלטונות פנמה נכנסים לאיזור הזה אם בכלל, כמבצע צבאי לכל דבר. (אף שיש חברות תיירות שמוציאות סיורי מחקר וטבע בהיקף מוגבל בשולי השמורה)

אבל כמו כל מקום מסוכן או אסור לכניסה, מרווח הדריאן The Darien Gap הפך למיתוס, הכלול בנבחרת האיזורים המאתגרים הרפתקני מסע. אני שגדלתי על סיפורי ההתגנבות לסלע האדום. שרקמתי יחד עם עמרי כשהיינו נערים במקוה-ישראל, תכנית להסתנן ולהגיע רגלית לקלעת א'שקיף בלבנון (שלימים נודע יותר כ"מוצב הבופור"), התחברתי מאד ליעד ההרפתקני הזה, לתפוח האסור. יש מספר מועט של משלחות בכלי רכב ושל רוכבי אופנוע ששמו נפשם בכפם וחצו את האיזור כשהם נעזרים בתושבי המקום הגרים בכפרים מבודדים, השיטו את האופנוע בסירות קאנו דרך נתיבי נהרות וגררו אותו בכבלים מבעד לגיאיות נסתרים ומדרגות סלע שניתן לטפס בהם ולחצות את רכס הדריאן, המהווה גם הוא מחסום טבעי. כאן בבלוג, באחד הפוסטים הראשונים, הצגתי שני ספרים הנמצאים ברשותי,

שנכתבו על ידי שני אופנוענים שחצו את האיזור. אודה על האמת, כשתכננתי את המסע בראשיתו, זממתי לחצות את הדריאן בעצמי ואספתי חומר רב, מפות מפורטות ושרטוטי נתיבים סודיים שפרסמו כמה משוגעים שחצו. אבל אחרי שיחה ארוכה עם ידידי וורנר באוזנהארט מקנדה, שסובב את העולם על אופנוע כבר 4 פעמים, נמלכתי בדעתי. בימים אלה מציב הצבא הפנאמי מחסומים על כל הדרכים והשבילים המובילים מדרום לכפר יאביסה ,(Yaviza) – שהוא למעשה הקצה הדרומי של הנתיב הסלול היבשתי בחלק הצפוני של אמריקה כולה  – ואינו מאפשר לאף אחד להתקדם מעבר להם, לפחות המשפחה שלי, מודה לצבא פנמה. אך החלטתי לנסות להגיע לפחות ליאביסה, לגעת בקצה הדרך. אגב, רוב העוקפים את מחסום הדריאן עושים זאת בדרך הים, ביאכטות פרטיות, באיגוף מצד מזרח. זה זול הרבה יותר, נמשך כשישה ימים אם אין עיכובים ומביא אותם לקרטחנה בקצה הצפון מזרחי של קולומביה.

לפנמה סיטי

הכביש לכיוון פנמה סיטי היה בשבילי יום של רכיבה תובענית. הכרזתי על היום, כחזרה לשורשים – אופנוענות לשמה. הכבישים בפנמה מהנים ומטופחים, נראה שהשליטה האמריקנית בפנמה עד סוף 1999 , הביאה הרבה חוזי סלילה לחברות תשתית מארה"ב. הכבישים שנשארו כאן מתוחזקים היטב. הגשם הכבד שהגיע מאיזה שהוא ים וירד עלי ללא רחמים רוב היום, עשה זאת בידיעה ברורה שלא אוכל למצוא את האשם. כי כאן הן המותניים הצרות ביותר בין שני האוקיינוסים אז לך תדע למי מהם לבוא בטענות.

לקראת השעה שלוש, הגעתי לגשר האמריקות. העובר מעל מוצא תעלת פנמה לאוקיינוס השקט. גשר המשאיר מעבר בן שישים מטר מעל פני המים לאניות לחלוף מתחתיו. (גובה הקשת בנקודה הגבוהה הוא כ-120 מ') הגשר נעוץ בצידה השני של התעלה בעיר בלבואה במבואותיה הצפוניים של פנמה-סיטי. כסוג של מסורת נגד עין רעה, בקרב קהילת רוכבי האתגר, עברתי את הגשר שלוש פעמים גם כדי להבין יותר טוב את העוצמה שלו וכן, גם כי נפל לי הכובע שהיה מחובר מאחור לאחד הארגזים והחלטתי לחזור לחפש אותו (ומצאתי).

פניתי מערבה ונסעתי לאורך הסוללה המובילה לאי נאוס (Naos). פנמה סיטי ובנותיה, הפגינו את כישורי תכנון הנופש שלהם בכל סנטימטר פנוי. חגיגה של מסעדות. מרינות עמוסות יאכטות. ונוף ימי שכלל בתוכו שקנאים אופורטוניסטים ואניות בדרך מהתעלה או אליה.

בכניסה לפנמה-סיטי מצאתי עצמי בצומת מקושקש בנדיבות גראפית, בנתיב הפונה שמאלה. מתוך יער הרמזורים לפני, בחרתי בזה שהיה ירוק. רק מה, הוא לא נועד לי. מעבר לפינה חיכה לי לופז, שוטר התנועה עם טופס קנס מוכן, חתום ורק נשאר להכניס בו את מספר האופנוע ואת שמי. אבל לופז השתכנע שאצלי בארץ, מותר לפנות שמאלה ברמזור אדום ולכן התבלבלתי. צחק מכל הלב וויתר לי.

סמל משטרת התנועה העירונית, לופז.

קו הרקיע של מרכז פנמה-סיטי נראה כמו מסרק כינים עם שיניים שבורות. מגדלים ליד מגדלים בצפיפות. רובם הגדול מגדלי מגורים, כמו בכל עיר גדולה, יש מרכז תיירותי ומרכז שבו מתנהלים החיים האמיתיים. בחרתי בהוסטל מטופח בשם וויאג'ר (10 דולר ללילה) בין שני האיזורים. שוב, חניה סגורה לאופנוע בתוך כלוב ברזל, מיטה נוחה, מקלחת חמה. מחשב מהיר, טלויזיה, מטבח מאובזר. בקיצור הכל. ובנוסף גואדלופה הבעלים שדואגת כמו אמא. סיבוב בעיר, הפגיש אותי עם רחובות ירוקים וקצב חיים מהיר וסואן שאינו מאמין גדול ברמזורים, ולכן, מצאת החמה האויר מתמלא קונצרט צפירות מטורף, של נהגים הטוענים לזכות קדימה בכל פינת רחוב. גם אם יש מבנים סופר מודרניים ואיזורי מגורים מדהימים ביופיים. התשתית קצת מיושנת  והאיזור בו הייתי אכן גדוש בניינים ואתרים בתהליכי שיפוץ.

גואדלופה ואיש התחזוקה רודריגו. אנשים טובים.

חניה שמורה מאד

תחשוב טוב לפני שאתה מחנה את רכבך בצילם.

ויצאתי למחרת להעביר את האופנוע בדיקה בסוכנות האופנועים המקומית של היצרן. לאחר עשרים דקות האופנוע חזר לידי עם טופס בדיקה ריק. הכל תקין, סע לשלום ואין צורך בתשלום. במוסך הוציאו ספר אורחים בגודל חצי מטר וביקשו שאכתוב כמה מילים. כמובן עשיתי זאת גם בעברית ושילבתי את מדבקות המסע ומועדון האופנועים הישראלי. תוך דפדוף מהיר בספר. מצאתי כמה שמות שעברו כאן בשנים קודמות – לכם השמות אינם אומרים דבר, אבל בשבילי הם היו מודל התייחסות בכל תכנון המסע. לכבוד הוא לי. מעבר לפינה סוכנות דואר, שם שלחתי כמה מכתבים מבויילים למיקי חברי, כדי להאדיר את אוסף הבולים שלו.

מכאן נסעתי לשדה התעופה טקומן (Tucuman) מרחק כ- 25 ק"מ צפון מזרחה בכביש אגרה חדיש מבטון. בשדה התעופה פניתי למסוף המטענים ועל פי המלצה בפורום מסויים, ישר למשרדי DHL . ביקשתי הצעת מחיר להובלה מכאן לקיטו בירת אקוודור. הפקיד ביקש פרטי דגם האופנוע ומשקל ציוד משוער והבטיח לשלוח לי הצעה מסודרת עוד היום. נפרדתי ממנו שמח וטוב לב. למחרת הגיעה אלי במייל הצעה של 2,650 דולר. זו אינה טעות הקלדה.

נשארתי פעור פה. מישהו השתגע. נו, מה הם חושבים שם? בהכנות לקטע הזה קיבלתי מידע דרך האינטרנט מרוכבים שעברו כאן, כמה צריכה לעלות הובלה שכזו. ועל המקום שיניתי יעד נחיתה. ביקשתי הצעה להטסה לכיוון בוגוטה בירת קולומביה, מרחק שעת טיסה אחת. "נחזור אליך בעוד יום, צריך לעשות חישובים". בקטע הזה הבנתי עוד משהו. פנמה מתפרנסת לא רע מהשליטה שלה במעברים ההכרחיים של יבשת אמריקה ממזרח מערבה ומצפון דרומה וההיפך.  והמחירים כוללים כנראה גם דמי "לא מתאים לך סע מסביב". צלצלתי לחברת ההובלה השניה שהטלפון שלה היה ברשותי, חברת מקומית בשם גיראג (Girag), בלי גינונים מיותרים, המזכירה, באנגלית ברורה, נקבה בסכום; 901 דולר כולל כל האגרות. לא ממש עניין אותם איזה אופנוע זה, מה משקלו ואיזה ציוד נלווה אליו. "תביא את האופנוע בבוקר. אה כן, התשלום במזומן" כנראה שבHDL יש גם עמלה על שם המותג הבינלאומי, או אולי מגישים לאופנוע ארוחה, משקאות ומקרינים לו סרטים בדרך (לא מאמין, כולה שעה טיסה). למחרת הבנתי שאני לכפר יאביסה בקצה הדרך, כבר לא אגיע, עקב הצלחה בזירוז המשלוח. לכן התחלתי את היום בביקור בקטע מתעלת פנמה הפתוח לצפיה. הגעתי לשם ראשון בתשע ודקה. והתמקמתי במרפסת התצפית הגבוהה. עקבתי אחרי אוניה אחת שעלתה וירדה בבריכות עם סכרים שנפתחו ונסגרו ונגררה על ידי שישה קטרים על מסילת סולמות. הבנתי איך פנמה עושה 80 אחוז מההכנסות שלה. ההצגה היתה מושלמת, כללה קריינית שהסבירה ברמקול בשתי שפות מה קורה בכל רגע. באמת מרשים. שלום.

בשדה התעופה קיבלו אותי בענייניות. גברת לוס (Lus) ליוותה אותי בכל שלבי הטפסולוגיות, הרשיונות, המכס והאריזה. היא הנחתה אותי לאיש המכס, שאחראי להעמסה תקינה של האופנוע. הוא צילם את האופנוע מכל הצדדים כדי לשריין עצמו מפני טענות על נזקים במידה ויהיו. חלק מרכזי באריזה אוירית הוא הקטנת נפח המטען. לכן פירקתי את המראות והנמכתי את מגן הרוח. עברתי לאזרחי, נשארתי עם תיק יד קטן והעמסתי על האופנוע גם את כל ציוד הרכיבה שלי. שילמתי במזומן כאמור. קיבלתי את טפסי השחרור לבוגוטה. הצטלמתי שלושה צילומים למזכרת עם האופנוע והפקרתי אותו בלב חרד, בידיהם של סבלי המכס המקצוענים. בטרמינאל הנוסעים רכשתי כרטיס (348$) וכעבור שעתיים, המראתי לבוגוטה. נצמדתי לחלון המטוס כמו ילד לחלון ראווה של חנות צעצועים. אבל העננים למטה הסתירו את חלום הדריאן שלי. את ה- Never Never Land.

בוגוטה קולומביה

בוגוטה יושבת בגובה 2600 מטר. ועם כל ההכנות שלי, לא לקחתי בחשבון את מזג האויר הקריר שפגשתי שם. בחרתי במהירות מונית מתוך שורה שעמדה ביציאה מהטרמינאל. ושמתי לב בזוית העין לנוכחות מוגברת יחסית לסטנדרטים המרכז אמריקנים, של כוחות בטחון. המונית הובילה אותי לכתובת שנתתי בידי הנהג, להוסטל "הבית של יפתח" בלב העיר.

מימין שמשון משמאל גבי

לא שאני סוקר הוסטלים, אבל שוב כמו בהוסטל של יגיל בסן קריסטובל מקסיקו, המקום שידר הרבה מאד ישראליות. השילוט, הרפרטואר הקולינארי והתרבותי נראו כמו בסיס השחרורים של גולני. רק בגישה ביתית אזרחית נעימה. במקום שהו באותו רגע כשלושים אורחים צעירים שהעסיקו עצמם בכל מה שעולה בדעתכם וגם במה שלא. המקום בנוי בשני מפלסים, עם חצר פנימית, פאטיו גבוה ומטבח בו מבשלים לך מה שאתה רוצה בתוך דקות. מחיר לילה שווה לתשעה דולר. מצאתי עצמי בקרב חבר'ה נהדרים שבאמת סחטו את השחרור עד הסוף. גבי בעל המקום שלף עבורי סווט-שירט מהארון הפרטי שלו וכך יכולתי לצאת לסיבוב ערב בעיר ולהכיר את השכונה, למרות הקור העז ששרר בחוץ.

למחרת ביררתי עם חברת ההובלה, מה עלה בגורל האופנוע. התשובה, תקלה מעכבת המטוס. זה בסדר ושווה לי את מאות הדולרים שחסכתי כבר. יצאתי לסיבוב רגלי בעיר הענקית הזו (כ – 10 מליון תושבים), זה היה יום חמישי בשבוע והרחובות היו מלאים כולם כאילו חג עצמאות או שעומד לרדת גשם של כסף. המונים על המונים, חציים הולכי בטל כמוני והחצי השני מנסים למכור להם חפצים, בגדים, כרטיסי הגרלה, ממתקים, דיסקים מזוייפים וראיתי גם אחד שהסתובב עם זוג גרביים ועוד אחת עם שני עטים למכירה. רוכלים ברמזורים, במדרגות, במעברי חציה, מאות אנשים מסתובבים ומוכרים. הזוי זו מילה קטנה. בסמוך להוסטל, ממש מעבר לכביש שוכן מוזיאון בוטרו. כן, הצייר הקולומביאני הנודע, פרננדו בוטרו יליד העיר מדאין (Medellin) במרכז מערב המדינה, קיבל כאן מוזיאון משלו. הכניסה חופשית. כעשרה חללי תצוגה מרשימים, בהם ציורי ענק נפלאים, בשמן, עיפרון ובטכניקות שונות ומספר פסלים, בסגנון הכלכך מוכר שלו. העגלגל, העבה, הרחב, ההומוריסטי, החי ושובה הלב. בשבילי זה היה שיא קטן של האתנחתא שלקחתי. ביליתי שם כשעתיים מענגים ממש.

כבר היה ברור לי שהחסכון בעלות ההטסה, תחייב אותי לרכוב מבוגוטה לקיטו באקוודור כ- 1300 ק"מ. לדבר כמה השלכות: אני חייב להגיע לקיטו ב- 9 בחודש לכל  המאוחר, כדי להערך לקבל את פניה של גלי שאמורה להגיע מהארץ. אני מוצא עצמי, בניגוד להחלטה מקדימה שלי לא לרכוב בקולומביה, מסיבות של סיכון בטחוני. ובנוסף אני נדרש להכין גופיה/אפוד רוכב אופנוע, היחודי לקולומביה, שמשמעו בגד עליון בצבע זוהר, על הגב ובחזית מופיע מספר האופנוע באותיות בגודל של כ- 10 ס"מ, מחומר מחזיר אור ובנוסף אותן ספרות מחזירות אור, על אחורי הקסדה. החוק הזה נחקק כדי להלחם בתופעת מחסלים מטעם אירגוני טרור או ברוני סמים, שנהגו לרכוב על אופנוע להתקרב לקורבנם, לחסל אותו בירי ולהמלט מבלי להשאיר עקבות. מאז החלת החוק, החיסולים האלה חוסלו ועל אף הטורח והעלות הנוספת, הבונוס לרוכבים הוא שגם גניבות האופנועים ירדו לאפס, כי אתה צריך לגנוב גם את הקסדה והאפוד, כדי לא להעצר אחרי מאה מטר. חתיכת הפקה לכמה שעות. שוב, גבי מתגייס וקופץ איתי לרובע סוכנויות האופנועים, בחלק הפחות נעים של העיר. לא אגזים אם אומר, רובע שלם ובו מעל מאה חנויות דוכנים ורוכלים לחלקי-חילוף, אביזרים וקישקושים לאפנועים (רוב האפנועים כאן בנפח 125  ס"מק והם מתוצרת סין). ללא שום בעיה, בתוך עשרים דקות הכינה לי תופרת שזו פרנסתה, אפוד ומדבקות על פי החוק, נפרדתי מסכום השווה לחמישים ש"ח.

ויצאתי לשדה התעופה לשלוף את האופנוע מהמכס. אגף חברות השילוח החדש, איפשר שירות יעיל ומהיר. וכעבור כשעה מצאתי עצמי רוכב מבעד לחדרי משרד חברת ההובלה, כדי לצאת מחזית הבניין בכבש שהונח על גרם המדרגות. ונפרדתי מאנשי גיראג. תודה על השירות –  היום כבר נטה, החלטתי לבלות עוד לילה באכסניה הנעימה. הגעתי דקות לפני כניסת השבת והצטרפתי לטקס קבלת שבת וקידוש. היה נחמד.

בשבת בבוקר מוקדם, במזג אויר צונן, שמים כהים וכבישים איכותיים ברובם וריקים, מצאתי בקלות את כביש מספר 40 ויצאתי איתו לכיוון דרום מערב קולומביה. מרחוק כבר גבה רכס הרי האנדים שמשך אותי כמגנט ענק. ובראשי חופר המייל שקיבלתי אמש מהבית, המצטט דיווחים על פעילות עדכנית של מחתרת ה- FARK  בציר הנסיעה שלי. שוב "תנינים באמצע הנהר", אין מצב ונגמרו החלופות. נתתי בגז.

בפעם הבאה: קולומביה. שלום לגובה פני הים. פיתולים על פי תהום. וחמצן, מה עם החמצן. קיטו יפה יותר בכל רגע.

——————————————————————-

דוד טמיר

לפני כשבוע הלך לעולמו דוד טמיר, שהתברכתי במזל להכירו אישית ולקבל ממנו כמה כלים להמשך ההתפתחות המקצועית שלי ודוגמה למשמעות הגישה האנושית בכל הקשור למקום עבודה ולעבודת צוות.
כבר נכתב במקומות רבים על תרומתו לענף הפרסום ועל היותו מייסד ומוביל, בתקופה של גיבוש כיוון בענף. אני הכרתי את דוד האיש האישי, הרגיש, הישיר, התומך, החם, הייצרי. שבכל רגע יכולתי לצלצל אליו לבקש טובה או עצה, גם שנים אחרי שנפרדו דרכינו המקצועיות.
בשנת 1984 עבדתי כארט דיירקטור צעיר בפרסום אריאלי. באותה תקופה לעבוד בפרסום אריאלי, נחשב כמו היום לשחק בבארסה. זו היתה חותמת כי אתה שווה משהו. היית שייך לנבחרת, הרבה גם בזכות דוד. באריאלי המציאו את הפרסום הישראלי המקצועי, אחרי שרוני אריאלי הביא לארץ את השיטות המקצועיות לפיהן אמור קריאטיב נכון לעבוד. דוד מילא אז את תפקיד המייסד של מקצוע התקציבאות במסגרת המשרד. דוד טמיר עזב והקים משרד פרסום חדש עם ראובן וימר (יעקובסון) ולימים גם עם רוני כהן. קיבלתי פניה מדוד לבוא להצטרף לצוות המשרד שהקים. למרות נסיון מצטבר של 4 שנים שהיה לי בענף, כשהתחלתי לעבוד אצל דוד, הבנתי שעד אותו רגע, לא הבנתי כלום. דוד שתמיד היה פנוי לשיחה. שעבר כל בוקר בין חדרי הקריאטיב בהליכתו הנמרצת, מנופף באצבעו ומכריז שוב ושוב "קריאטיב! קריאטיב הוא הדבר הכי חשוב". תקופה בה לא היתה דרך מהירה להכין סקיצה בשליפת חומרים מהאינטרנט כמו שנעשה היום – היית צריך לשבת עם דוד ולהסביר בע"פ את הרעיון, כי להכין סקיצה אפילו פשוטה, היתה עבודה ארוכה, מסובכת ויקרה. היה לדוד חוש עליון ללכת על הדבר הנכון, או לפסול בשניה את המיותר. דוד ישב איתי כמה פעמים וניסה להוציא לי מהראש שמספיק להיות אמן רגיש כדי לעשות פרסום טוב. הוא טבע את המשפט שאני מצטט בכל פעם "We are in the business of the art of selling, not in the business of art"  הוא זה שלימד אותי שאין דבר סקסי יותר מאופנוע שמגיע בטיסה מעבר לגבעה וכשהוא עוצר, כשהרוכב מסיר את הקסדה, מסתבר שזו בחורה… הוא זה שהדגים לי איך מרוקנים מהמקרר בבית את כל המותגים שאיני מפרסם (טוב אז פרסום טמיר כהן, פרסם את כל המובילים בשוק). הוא זה שאמר לי "צלם את החלום שלך, או כתוב אותו כמשפט ותלה על הקיר, כך תשמור איתו על קשר כל הזמן". תמיד היתה לו דרך להפתיע, עם כל העוצמה והגודל של המשרד שהיה אז לנותן הטון בענף, ידע בדיוק מה קורה אצלי בבית. וידע לשלוף את ההפתעה הקטנה או המשפט שמראה שהוא עמוק בעניין… הוא זה שפירגן לי ללא גבול כשהחלטתי לעזוב, ושמר איתי על קשר תומך גם כשהייתי אצל מתחרים שלו.
לא ידעתי כמה מהירה היתה ההידרדרות במצבו. לצערי עכשיו אני רחוק. אבל הידיעה על מותו הכתה בי. איש שאני אוהב.
תנחומי למשפחתו הנפלאה.

 

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 13 תגובות, הוסף תגובה