מזג האויר ממשיך להתל; רוחות, גשם וקור מקפיא.

הפיצוי הוא הביקור בילוסטון פארק.

הצג את הוראות נסיעה ל-West Entrance Road, Yellowstone National Park, WY, United States במפה גדולה יותר

יום ראשון 17.6.2012
כאשר הגענו אתמול בערב לקמפינג של k o a ב- Spearfish הרושם הראשוני לא היה מדהים. אך ככל שעברו הדקות, המקום והיחס שקיבלנו השתפרו עד שאמרנו שזה אחד המקומות הנעימים שהיינו בהם. אם היה לנו תרוץ טוב היינו נשארים עוד יום. בכל מקרה, השיא היה בשעה 19:30 כאשר נפתחת האפשרות של "אכול ככל יכולתך" גלידה במחיר של 2.5 $. אין מצב שנפספס את ההזדמנות וטרפנו גלידה כמו חזירים.
הבוקר, קמנו מוקדם. כך שגם הרכיבה לכוון מערב, התחילה יחסית מוקדם. עלינו על הכביש המהיר מספר 90 והתכנית הייתה לרוץ איתו כ – 160 מייל עד העיר Buffalo הנמצאת ב – Wyoming.  וזה מה שקרה בפועל עם 2 עצירות לתדלוק של קפה ומשהוא קל לאכול. ביציאה מבופאלו לכוון Worland שנועדה להיות תחנתנו האחרונה להיום, ההפתעה היתה גדולה, כשהנוף הפך מרגע לרגע יפה יותר. בהתחילה עם העליה לרכס הדרומי של Bighorn Mountains כבר נשקף נוף יפה ולאחר שמגיעים לשיא הגובה ומתחילים את הירידה, נכנסים לקניון יפהפה עד העיירה Ten Sleep. הקניון עצמו גם נקרא Ten Sleep Canyon והוא פשוט מחבק אותך במראות של עוצמה. למי שיעבור כאן בעתיד, מומלץ מאד לעשות את כביש 16. לא לפספס ולתכנן לעצור בעיירה הקטנטנה Ten Sleep שנראית כמו עיירת מערבון ויושבת על נווה מדבר מרענן. הגענו ל – Worlend והתמקמנו בקמפינג שהפעם… לא שייך לרשת של k o a וזה הורגש מאד באיכות המקום. למרות זאת, אין מה להתלונן, אנחנו יושבים בחדר עם שולחן נעים וכותבים.

יום שני 18.6.2012
כמו בצבא, אני מחלק את היום לשלושה חלקים. היציאה הבוקר מ – Worland  לכוון דרום על כביש 20 , היה רגיל לאזור ; מישורים רחבים עם חוות לבקר. לא משהוא מיוחד זה נמשך עד לעיירה Thermopolis. משם הדרך נופית יפה, עוברת דרך Wind River Canyon עד העיירה Shoshoni ומשם לעיירה Riverton . זהו החלק הראשון והיפה של היום. החלק השני, הוא יום מלחמה אבל מלחמה שלא היתה לנו עד היום.  יצאנו שוב למישורים והרוח כאילו אמרה לנו "אני אראה לכם מי הבוס פה" והיא הרביצה לנו כמו שלא קרה לנו עד היום. בכח ובעוצמה שממש זרקה אותנו לשוליים עד שנעצרנו נכנעים. לאחר מכן המשכנו במהירות נמוכה יותר וביחד עם העובדה שהאזור הפך ליותר הררי הצלחנו להגיע ל – Dobois עייפים ורצוצים ונכנסנו לתדלק. אבל הרוח לא הציקה רק לנו, אלה גם ניתקה את העיירה מחשמל! כך שתחנות הדלק שפגשנו היו מנוטרלות ואנחנו קצרים בדלק. ירדנו לנוח ולאכול משהוא במסעדה נחמדה, עם תכניות להמשיך למטרה; Grand Teton. המרחק עד העיירה הבאה כ – 40 מייל וזה גבולי, אבל אין ברירה ויוצאים לדרך. לאחר כמה דקות, מתחיל לטפטף ואנחנו עוצרים להתלבש בהתאם להמשך. הגשם אכן התחיל לרדת אך בצורה סבירה ולא מטורפת. לאחר עוד כחצי שעה, אנחנו רואים תחנת דלק בצד הדרך ועוצרים לתדלק ואז נוחתת עלינו הצרה של החלק השני של היום: יוסי בלי לשים לב, תידלק בסולר את האופנוע שלו ואז התחיל המאבק נגד הבעיה והגשם שהחליט להצטרף לצרות שלנו שעוד לא הסתיימו להיום . בהתחלה הכוונה היתה למצוא את הצינורית שיוצאת מהמיכל כדי לרוקן אותו , כדי להגיע לזה התחלנו לפרק את החלקים הנדרשים לזה עד שהבנו שלא נצליח בכלים ובתנאים הקיימים , בנתיים אבדו 2 ברגים, יוסי נחתך קצת והעצבים גברו. לבסוף, אימצנו פתרון שניג'ל הציע; לקנות צינורית המתאימה לשאיבה שהיתה בתחנת הדלק ולשאוב את הסולר ולתדלק מחדש בבנזין. ההרכבה של החלקים שפורקו בינתיים, לא עלתה יפה והוחלט לדחות זאת ולשפר את הדבר בערב. בינתיים השאיבה עבדה בהצלחה רבה והסולר נשאב החוצה. יוסי תדלק פעם נוספת, הפעם בבנזין ורוקן שוב, כדי למהול במכסימום את הסולר, במידה ונשאר במיכל ואז תידלק בפעם השלישית בתחנה זאת בלבד. ואז הגיע שלב התפילה לפני היציאה – בתקווה שלא יקרה כלום לאופנוע וכך היה. יוסי הניע ויצאנו לדרך. הכל בסדר רק שלפני שיצאנו אמרו לנו שיש תיקונים בכביש ולא ברור אם האופנועים יכולים לעבור, אחרי הגשם בכביש הבוצי. החלטנו להגיע למקום ולקבל החלטה שם. הגענו והחלטנו שנעשה זאת כ – 4 מייל של כביש מהודק אך רטוב. רכבנו לאט והצלחנו לעבור עם לא מעט חששות לפחות אצלי. הגשם המשיך להציק והאזור היה מעונן, כך שגם תמונה לצלם את האזור לא הצלחנו.  לבסוף, הגענו לצומת הפונה לשמורה והשעה כבר 18:00 משהוא שלא קרה לנו אף פעם. למרות הכל, עצרנו לכמה דקות כדי להצטלם ולהמשיך בדרך. לסיום, החלק השלישי והנעים וזה הנוף של ה – Grand Teton שהוא יפה בצורה בלתי רגילה. אך בגלל השעה המאוחרת, רכבנו ישר ל k o a דרומית לעיירה Jackson הגדולה באזור. למזלנו, הזמנו מראש Cabin כך שכאשר הגענו לאחר השעה 19:00, יכולנו להתארגן מהר להמשך הערב.

יום שלישי 19.6.2012
את היום פתחנו בסיור תיירותי ב – jackson בתוספת מספר קניות של פריטים שהיו נחוצים לנו. לאחר מכן, רכבנו לכוון השמורה של Grand Teton National Park ופתחנו בביקור ב – Teton Village , שם עלינו על רכבל, שלקח אותנו לפסגת ההר הסמוך בגוהה של כ – 3,400 מטר. הנוף של כל השמורה נשקף בצורה מרהיבה והראות היתה טובה בהשוואה לאתמול – המחזה פשוט מדהים. משם המשכנו צפונה, כאשר מדי כמה ק"מ, אנחנו עוצרים לצלם את רכס הרי הגרנית שיוצרים את הפארק – מהיותר יפים שראינו עד היום. כל הרכיבה מלווה בשיפועים ומדרונות שונים של ההרים וכל אחד מדהים ביופיו בכל זוית אפשרית. לקראת הצהרים, יצאנו את הפארק ונכנסנו ל שמורה הראשונה של ארה"ב:- Yellowston. עשינו זאת מהכניסה הדרומית, שהיא די חד גונית ואפילו משעממת. מאוחר יותר, חווינו את היחודיות של הפארק, כאשר הגענו לקניונים שחצבו הנהרות ולאזורי המעיינות החמים והגיזרים שהפארק מפורסם בהם. הקור קרע אותנו ויחד עם בעיות דחופות נוספות שלא נפרט… מצאנו עצמנו דוהרים לקמפינג שבחרנו להעביר בו את שני הלילות הבאים על מנת לטייל בפארק בצורה רגועה ומעמיקה. כרגע אנחנו ב – k o a שליד העיירה West Yellowston. הקמנו את האוהלים והקור לא מאפשר לנו לעשות כלום. אפשר לומר בקלות ש Wyoming- היא מדינה מדהימה ביופיה, אך יש לה בעיה קשה עם לוח השנה. נראה כי פה לא שמעו על העובדה שאנחנו בסוף יוני כמעט והרוח במישורים והקור בהרים, הופכים את החיים של אנשי ים-המלח לכמעט בלתי אפשריים. עכשיו 4 מעלות ובלילה זה עומד לרדת מתחת ל – 0 וצפוי גשם, בשעה 1 לפנות בוקר של מחר. למיטב הבנתי, את הדבר זה יכול להיות שלג! אתם מבינים שלג ביוני . מחר אספר על חווית הלילה .

יום רביעי 20.6.2012
היום מלאו חודשיים להיותנו מחוץ לבית. יוסי ציין הבוקר ששליש עבר ( מה שנכון לגביו ולגבי נייגל) ) למרות שאנחנו מרגישים כאילו אנחנו רק בתחילת הדרך. היום יצאנו רק נייג'ל ואני (יוסי מסיבות שלו בחר לנוח) לרכוב בשמורת ה – Yellowston ונכנסנו הפעם בכניסה המערבית West Entrance ואני חייב לתקן משהוא שכתבתי אתמול על הכניסה הדרומית, שהיא אכן לא מרשימה. אבל אין ליחס זאת לפארק כולו. היום התגלה במלוא הדרו. הכניסה מביאה אותך לדרך נופית יפה שמתקדמת מול הזרימה של ה – Madison River עם מרחבים בהם ניתן לראות בעלי חיים רבים כמו הביזונים ששולטים כאן. ראינו גם איילים, זאב לבן שלא הספקנו לצלם ועוד. בצומת מדיסון, המשכנו עם הנהר ועצרנו לצלם את מפלי מדיסון שהם מרשימים אבל לא גדולים, משם המשכנו בכביש המעגלי הפנימי של השמורה עד ה – Canyon Village שם עצרנו לשתות קפה, מבלי לדעת מה מצפה לנו. המשכנו לכוון המפלים של נהר ה – Yellowston וכאשר עצרנו והגענו לתצפית הראשונה נדהמנו , פשוט כך. המראה עוצר נשימה. קניון גדול שנחצב על ידי נהר גדול והצבע הצהוב הנובע מריכוז מינראלים גבוה, שולט בו – (אם שאלתם למה קוראים לפארק ילוסטון…) ויוצר מראה מהפנט שהרבה זמן ישאר חרוט בזיכרון.

כבר ביקרתי כאן לפני למעלה מ – 30 שנה ולא זכרתי את היופי הנפלא של שני המפלים שיוצר הנהר בקטע הזה של הפארק. ירדתי בשביל התלול המוביל עד המפל הגדול ושם ישנה טרסה שצופה על המפל מלמעלה שהוא בעצמו מראה נהדר. אין ספק, כי לא בכדי, רוב ספרי ההדרכה בנושא, מדברים על הפארק כאחד משיאי כל טיול של טבע. פשוט צילמנו מכל זוית אפשרית את המראה הנהדר הזה. לאחר מכן, המשכנו דרומה לאורך הנהר ומשם לאורך האגם ופנינו ב – West Thumb מערבה לצפות ב – Old Faithful Geyser שהוא הגייזר המתמיד ביותר בשמורה כולה ומזה אלפי שנים פורץ ממנו זרם אדיר של מי תהום רותחים בקצב כמעט קבוע של בין 45 דקות לשעה פלוס. כאשר הגענו לשם בשעה 17:05 אמרו לנו שב- 17:30 הוא אמור להתפרץ, מה שאכן קרה. המראה יפה וכמובן זכה לכמות מכובדת של צילומים. לאחר מכן בחרנו לחזור לקמפינג. זה היה יום ארוך ומעייף.

אני חייב לכם משהו מאתמול: אכן הטמפרטורות ירדו מתחת ל -0 אך לא ירד גשם, כך שלא זכינו לשלג ביוני. יוסי ואני עברנו את הלילה די בסדר, אבל נייג'ל סבל גם מהקור וגם מהעובדה שהמזרן שלו היה בשיפוע צד. מה שפגם לו קשות באיכות השינה. הוא ניצל את השמש החמימה של הבוקר לשעת שינה נוספת. היום כבר הרבה פחות קר ואנחנו מקווים ללילה נעים יותר.

יום רביעי 21.6.2012
הלילה היה הדבר הנורא ביותר שקרה לי מתחילת הטיול… אני מדבר על הקור. למרות שבערב כאשר כתבתי אתמול את הדברים אמרתי שהקור פחות מאשר ביום הקודם. הלילה הוכיח לי להפך. ההסבר הוא פשוט לא היו עננים והחום המריא לחלל ופינה דרכו לקור הנורא שהיה הרבה מתחת ל – 0. כמובן שבמהלך הלילה, אתה מוסיף ומוסיף לכסות עם כל מה שיש לך, על מנת להתמודד עם הדבר המפלצתי הזה. לפעמים בה לי לצעוק לאלה שטוענים שכדור הארץ מתחמם. בואו לפה תישנו לילה איתי באוהל ותחשבו פעם שנייה על התאוריה שלכם 🙂
את הבוקר לאחר ההתארגנויות, פתחנו ברכיבה לכוון הכניסה המערבית של הפארק, כדי לחצות אותו ולצאת מהכניסה הצפונית שלו. כרטיס הכניסה לפארק הוא ל – 7 ימים, כך שאין בעיה להכנס ולצאת במהלך הימים שהכרטיס בתוקף. עצרנו לצילומים אחרונים על נהר המדיסון ובצומת Noris פנינו צפונה לכוון העיירה Gardiner שנמצאת כבר ב Montana . כמובן שעצרנו ל – Mammot Hot Spring שזהו מקום יפיפה, בו יוצאים מים גפריתיים מהאדמה ויוצרים צורות מדהימות בצבעים מרהיבים, אסור להפסיד. בהמשך יורדים בקניון שיוצרים הנהרות Gardiner River ו – Yellowston River והוא המשכו של השמורה היפה הזאת . ביציאה הצפונית עוברים את העיירה Gardiner לא בלי לעצור לשתות קפה ודוהרים צפונה לאורך נהר היילוסטון, בליווי נופים הרריים נפלאים של הרי הרוקי, עד שמגיעים ל – k o a ליד העיירה Livingston לחניית הלילה שלנו .

אי אפשר לסיים בלי לציין שוב מספר דברים על שמורת היילוסטון; ראשית, יש תופעה מדהימה של התחדשות היער וזאת משתי סיבות עיקריות: היתה להם בעיה קשה עם מזיקים שפגעו בעצים בכמויות אדירות – ויש תמיד את השריפות . ראינו אזורים שלמים של עצי מחט, בגובה של 3-4 מטר בלבד. לא רואים עצים גבוהים. שנית, הנופים המדהימים. מכל זוית נסיעה, משאירים אותנו עם חשק לעוד.

מעומק הטבע של הרוקיס ד"ש לכולם.

גבי

———————————————————————————————————————————-

ערך, יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליוסי, גבי ונייג'ל.

———————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

עם גלי במרחבי פרו וצ׳ילה

"…זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"...(ירמיהו ב' 2)
גם אם הציטוט למעלה, גדול על הבלוג הקטן שלי, אני מרגיש איתו בסדר ולכן סלח ירמי ואף שלדבריך, אמר את הדברים אלוהים בכבודו ובעצמו לעם ישראל, אני בטוח שדגני המורה הנערץ שלי לתנ"ך, היה מאשר לי לדבר בגוף ראשון תוך שימוש בציטוט, כי המדבר במקרה שלנו היה מוחשי כל כך. עיון מעמיק בפירוש בש"י*, מעלה כי הפסוק מדבר על כוחה של אהבה, על מסירות ועל גדולת הנפש שבמתן אמון באחר. אני רוצה לומר את זה לגלי שלי.

את הפוסט הזה, אני כותב, לאחר שגלי כבר חזרה לארץ. הפרידה ממנה השאירה בי פתאום בור. הגענו בשעה שבע בבוקר לשדה התעופה הקטן מצפון לעיר אנטופאגאסטה (Antofagasta) שבצפון צ'ילה ואיזה אוירון לבן, לקח אותה רחוק ממני לתוך שמים מכוסי ערפל נמוך. כך שלא יכולתי לראות אם היא נופפה לי לשלום, או אם הספיקה לכסות בהבל את חלון המטוס ולסמן עליו באצבעה, לב. חמישה שבועות היינו כרוכים זה בזה, כמו שני מזלגות שהשיניים שלהם לא מסוגלים להנתק. כמה מכם זוכים לחבק בשעות היום, את אהוב/ת ליבכם תשע שעות רצופות? חמש? שלוש? ולעשות את זה כמעט יום אחרי יום. כמה מכם מוצאים נושאי שיחה עם חברים, גם אחרי שלושה שבועות של דיבור צמוד צמוד, בתוך התרגשויות הרודפות זו את זו? כמה מכם מבינים איזה כוח צריך בכדי לרכב במושב האחורי, במדבריות שלא נגמרים ובסוף היום לחייך לעודד ולהיות עם כל הלב בהרפתקה? גלי הגיעה בדיוק בזמן. התגעגעתי אליה ולריח הבית שהגיע איתה. ועכשיו אני שוב לבד, מדבר לעצמי בקול רם, מספר לכם על זה ועוד חושב שאני נורמאלי.

לאחר שנפרדנו מפונו לחופו של אגם טיטיקאקא, הגענו לכביש שהיה בעיצומה של סלילה מחודשת, מה ששלח אותנו בלית ברירה, לדרך עפר עוקפת. כמה דקות לפני שחלפנו בה, עברה עליה מיכלית שהציפה את הדרך במים, כדי למנוע מאבק לעלות והפכה את הדרך לעיסת בוץ שלא עברנו אלא חמישה מטרים, בטרם החלקנו ועפנו לאמצע בריכת בוץ, גלי קיבלה מכה במותן ואני בירך. היינו מרוחים בשכבה חומה כהה. כמה חבל שזה לא היה שוקולד. אנשים עצרו מכוניותיהם, תוך החלקה ללא שליטה ומיהרו לעזור לנו להתרומם. לא הצלחנו לעמוד על הרגליים והחלקנו שוב ושוב והאופנוע יחד איתנו. ואם אלה לא היינו אנחנו, היינו משתוללים מצחוק, לכן, צחקנו קלות. בסוף יצאנו ממלכודת הבוץ ובלי הסברים מיותרים בספרדית ספרותית לפועלים שעסקו בתיקון הכביש, חזרנו לדרך שהיתה בסלילה, עלינו עליה ועברנו אותה בזהירות להמשך דרכנו.
לשנינו כאב הראש כבר כמה ימים, מתוך אי הסתגלות לגבהים של מעל 3500 מטר, בהם הסתובבנו. ועל אף שלעסנו כל מיני גלולות, חיפשנו באינטרנט טריקים עוקפי תסמונת גבהים, אחזנו קמעות ולחשנו לחשים ותפילות. היינו במצב בו כל מה שעניין אותנו זה לרדת בגובה. אך מערבה מהעיר חוליאקה, הדרך הלכה והגביה עוד ועוד וכעבור כמאה קילומטר כבר עלינו מעל ל-4500 מטר. נסענו בתוך רמה שטוחה והבנו שוב, כמה קשה להיות כלב כאן – ללא עץ אחד לרפואה. הנוף החל לקבל מאפיינים מדבריים ככל שהתקדמנו דרום מערבה. איכות הכביש המעולה היתה סוג של נחמה וגם עזרה לנו להתקדם מהר. ממש לפני שיא הרמה, הכביש חלף בין מספר אגמים חלקים, לחופם רעו עדרי גואנקו ובשוליהם עמדו פלמינגו ורדרדים ועסקו במלאכת סינון המים וחיפוש מזון במקורם המוזר.

כמאה קילומטרים לפני אריקיפה (Arequipa) הכל הפך להיות מדברי נטו. רוחות צולבות, הרימו מערבולות אבק וחול בשולי הדרך ויחד עם זאת, הקור רק גבר. מרחוק בדרום, הציצה לעברנו פסגתו הצחיחה של הר הגעש אל-מאטי (El Mati) מגובה של כמעט 6000 מטר ומימין ליוותה אותנו מסילת הברזל של הרכבת  היורדת מקוסקו לשפלה. באחד המקומות מצאנו שלט המכריז על המלחה הגדולה שלידה חלפנו, כעל אגם. לאחר שש שעות של רכיבה לא קלה, גם אם בנופי בראשית. הגענו לאריקיפה. עיר שמתחילה במפעלים עשנים למוצרי בטון, שכונות עוני, כבישים מפורקים וככל שהתכנסנו למרכזה, התגלתה עיר שלווה, ירוקה ופורחת.

מבואות אריקיפה

שכרנו חדר במלון קטן, בתוך שכונה שקטה המחולקת לקבוצות בניינים דו קומתיים מעוצבים בסגנון הכי מערבי יאפי שפוגשים גם בארץ. מגודרים בגדר סורגים גבוהה, עם שומר בכניסה. אריקיפה יושבת בגובה של כ-2300 מטר וכבר ביום הראשון התחלנו להשתחרר מתסמיני הגובה. אני בדרך הקשה וגלי בדרך הקלה יותר. את הרמז לכך שמדובר במלון בבעלות אופנוען, מצאנו במחירון פרטי הכביסה, בו היה סעיף "מעיל אופנוע". את המקום הקים לארס, בחור הולנדי שנישא לגברת פרואנית, השתקע בעיר לפני שמונה שנים. בבעלותו חברה לטיולי אופנועי שטח קלים, אליה מגיעים רוכבים מכל העולם כדי לרכב במדבריות של פרו, בוליביה וצפון צ'ילה. הוא בחן בעיניים נוצצות את הב.מ.וו שלי.ישבנו כאן יומיים רגועים בהם קפצנו למרכז העתיק. שוטטנו במרכז העיר, שהיפה בה הוא שהרחובות הבתים והכיכרות נשמרו בעיצובם הקולוניאלי הקלאסי. ועם הכבוד לייחוד של העיר הזו, התיישבנו במסעדה הצופה על הכיכר המרכזית בה עומדת מזרקה וענני יונים טסו ונחתו בין האנשים שנחו בצל. את עיני תפס דורס שחור, פרס אני מניח, שעמד על כרכוב אחד הגגות וחיפש לעצמו ארוחה תוך מעקב על מעוף היונים (אף שידוע לי, כי הוא אוכל פגרים ואינו עוסק בצייד). השעה הייתה צהרי היום, לפתע פרש הפרס את כנפיו ונעמד כמו פסל חי לכמה דקות כאומר "אני הבוס". קליק, קליק. הוא מתועד.

הכיכר באריקיפה

בבוקר מאוחר, יצאנו לכיוון הגבול עם צ'ילה. לשמחתנו הנמכנו עוד ועוד והמדבר הפך להיות ריק, חולי, רחב ושטוח. הכביש שנמתח מאיתנו למרחקים אדירים כמו קו אחד שחור שמתכנס לחוד מחט ממש, הזדמנות נדירה להתסכל לתוך המושג "אין סוף". לא כל כך ידענו אם עלינו להתלהב או להתאכזב. באמצע שום כלום, בשולי הכביש עצרנו לאכול. כל שעניין אותנו זה להגיע לעיר הבאה מוקווגואה (Moquegua) שאני מבטיח פרס של דלי חול שלם, למי שמוכיח שהוא שלף את המילה הזו אי פעם ב"ארץ עיר". יותר חור מטימבוקטו. מה לנו ולדבר הזה. עיר שבאמת נתקעה לה בתוך עמק קטן ופורה בו עובר נהר לא גדול. הכל פה משדר שתיירים לא עוצרים כאן. אולי לתדלק. אבל בטח לא לישון. היינו מכוסחים מעיפות, אז: חניה. חדר. מקלחת. מיטה. בוקר. אוכל. דלק. שלום. שמנו את העיר טאקנה (Tacna) על האף והדרך הטובה המשיכה לצלול לגובה פני הים.

מעבר הגבול לצ'ילה' כלל את כל הטקסים הבירוקרטיים הרגילים לאמריקה הלטינית. כאן זה מפגש בין פרו, מדינה שתקועה בחול, לצ'ילה מדינה שמנערת במהירות את עצמה ומתפתחת בקצב מהיר. לאחר שרשרת פקידים, טפסים וכמה אנשים נחמדים שהבינו יפה מאד ששני הישראלים האלה, זה באמת אירוע לא שגרתי וסידרו ליווי של דובר אנגלית שעבר איתנו את כל המסלול. אנשים טובים. כמו שיצאנו ממעבר הגבול לכיוון העיר אריקה (Arica), הבנו שאנחנו במקום שמדבר בכלים אחרים, כשמדובר בניהול מערכות כבישים, תחזוקה, שילוט, תחנות דלק. בכניסה לאריקה, פגשנו עוד מלאך בסדרת מלאכי המסע, נהג מיניוואן שהבין שאנחנו קצת אבודים, עצר ונידב עצמו להוביל אותנו לאן שנרצה  ולקח אותנו עד לפתח ההוסטל של רוס. בחור ניוזילנדי הנשוי לצ'יליאנית. המקום מקסים בפשטותו ובתחושת הבית שהוא מעניק. רוס עושה הכל לבד ("אם אני רוצה שזה ייעשה נכון, אני צריך לעשות לבד"). נגר, מסגר, בונה. מארח. מסביר על מסלולי טיול באיזור. מזמין מוניות. מדפיס. בקיצור, איש מקסים. פגישה עם הסופרמרקט המקומי, נתנה לנו איכון מהיר גם על רמת החיים בצ'ילה. מצאנו בו הכל. גם בעיר המרוטה הזו בקצה הצפוני של צ'ילה (שאורכה כ-4300 ק"מ), אנשים מחזיקים רמת חיים סבירה. לראשונה באמריקה הלטינית, אני מזהה מעמד ביניים.

המלאך שלנו באריקה

התמונה הזו מוגשת באהבה לחדוה הגדי זיסמן

רוס הציע לנו לעבור דרך נאת המדבר פיקה (Pica), שם הוא אמר, הכפר בנוי סביב מעיין מים חמים שיהיה כיף להכנס לתוכו ויש במקום הוסטל נעים. נאת-מדבר, הוא ביטוי קסמים, באזני מי שלועס חול כבר שבוע. ולכן המראנו בקלילות, לתוך קטעי מדבר נוספים עצרנו בדרך במסעדה שיכולה בקלות לקבל את הלוגו של כושי רימון כסוג של זיכון. באמצע ערבה צחיחה, כמה עצים, מסעדה מעולפת מחום ואוכל של בני אדם: מרק. לחם. ירקות. אורז. הגענו לקראת ערב לפיקה. כאן האכזבה היתה גדולה. מעיין המים החמים נתגלה כחור בקיר סלע ולידו בריכה מבטון מכוער בגודל 20 על 15 מטר, בה רבצו אנשים כמו היפופוטמים. והכל מוקף בארכיטקטורה ועיצוב של בריכה עירונית מיושנת מהסוג הכי לא מזמין. קצת הלאה משם עמד אגמון קטן בו צפה פסולת וסביב, דוכני רוכלים המנסים לדחוף לנכנסים גלגלי-ים וציוד המתאים לאגם בגודל הכנרת לפחות. ההוסטל עליו קיבלנו המלצה, לא היה אלא צריף בחצרם של זוג קשישים חביבים שהשאלה לגבי אינטרנט שזרקתי לעברם, היתה בשבילם סוג של אחשדרפנים. לפחות המזרן היה סביר. ברחנו משם עם שחר. לכיוון אנטופאגאסטה.

פאטה מורגאנה מיימית באופק

הדרך שוב חצתה מדבריות. לא סתם, אלא את צפון מדבר האטאקאמה. אחד מיצרני ההכנסות העיקריים של צ'ילה. שזכתה בו אחרי מלחמת האוקינוס השקט ברבע האחרון של המאה ה-19 (1879-83), בה הביסה צ'ילה הקטנה, את בוליביה ופרו ובהסכמים בעקבות המלחמה, המדבר הזה נשאר ברשותה. הוא מנוקד במאות מכרות עיליים ותת קרקעיים, החופרים בשקדנות עפרות מתכת (בעיקר נחושת) ושולחים אותן לתעשיות הכבדות ברחבי העולם מבעד לשורת נמלי הטענה הפזורים לאורך חופי צ'ילה. שמנו לב גם לרמת הזיהום העצומה שהמכרות ומפעלי עיבוד חומרי הכריה, שולחים לאויר. כלי הרכב סביבנו, הפכו להיות איכותיים יותר, מודרניים ומן הסתם מהירים הרבה יותר.

כבר כמאה קילומטר לפני אנטופגאסטה המסתתרת על חוף האוקיינוס מעבר לשורת הרים חלודים ורוויי תחמוצות מתכת, הבחנו  בענן הערפל השוכב על הרכס, כמו שמיכת פוך על חמוקי אישה כהת עור. הערפל כאן, זו תופעה שנכיר עוד מקרוב. לחות העולה מהאוקיינוס אינה מתגבשת לעננים, אלא רובצת מעל החוף בגובה כמה עשרות מטרים, כשכבה לבנה. עיר שחיה רוב הזמן בצל הערפילים, עם כמה התבהרויות מהירות וקצרות. המצב האקלימי הייחודי הזה הביא לכך שמדבר האטאקמה שבחלקו הצפוני עברנו והשוכן ממזרח, לא זכה לטיפת גשם מעל 400 שנה, עליהן יש תיעוד וכנראה הרבה יותר מכך. – המדבר נחשב היבש בעולם.

רחובות אנטופאגאסטה

לעניות דעתי, אנטופאגאסטה אינה נמצאת בשום תכנית של שום מוצ'ילר או תייר נורמאלי שמתכננים לבקר בדרום אמריקה. ונראה שאזרחי העיר ופרנסיה יודעים את זה. לכן הם עסוקים בעיקר בענייניהם ובהתפרנסות. העיר היא נקודת היישוב העיקרית לשירות המכרות והתעשיות הנספחות לתחום, ברדיוס גדול מזרחה. ועושה רושם שכאן מרויחים מספיק, כי זו עיר סואנת ומלאת חיים. הרחובות מיושנים אמנם, אך מלאי חנויות בכל רמה. בתי כלבו עצומים סביב מדרחוב תוסס. מסעדות וגנים ציבוריים מתוחזקים, יפים ופורחים. ולאורך החוף, קניון ("מול") ענק, שנראה כמו חיבור בין שלושה קניונים בארץ. ובו יש כל מה שאתם מעלים בדעתכם, כולל סוכנויות רכב על שלל הרכבים הכי עדכניים. ואגב, קטנועים ואופנועים קלים, מוכרים בחנויות של מוצרי חשמל. מה שלדעתי היה צריך לקרות גם בארץ (כבר לפני שנתיים, ניסיתי להסביר את הרעיון לאחד היבואנים של דו-גלגלי לארץ, כי הגיע הזמן למכור קטנועים קלים כמו שמוכרים מיקסרים או טלויזיות. כאן אני רואה שהקונספט עובד). לאנטופאגאסטה יש סמל, אייקון אחד ויחיד שהוענק לה על ידי הטבע. זו קשת, מעין שער סלע, הבולט מהים במרחק כמה מאות מטרים מהחוף הצפוני שלה: "לה פורטדה" "השער" אולי ראיתי את תמונתו פעם, עכשיו למדתי איפה זה.

כן, שלושה ימים לפני חזרתה של גלי הביתה, המסע המשותף שלנו עבר לפאזה של קיפול והתאוששות. חיפשנו את כתובת המלון שהומלץ לנו ובאחד הצמתים בו רציתי לפנות שמאלה, עקפה אותי משמאל מונית, שאם לא הייתי מבחין בה ולוחץ על הבלמים בכל הכוח, המסע ואנחנו היינו נגמרים. מעצירת החרום שלי, נפלנו שנינו הצידה אולי בפעם הרביעית.
שכרנו דירה בקומה שביעית של מלון דירות, המאובזרת כמו דירה לדוגמא, עם כל מה שיש בקטלוג – עברנו שיקום איטי מכמה ימים קשים בהם רכבנו בתנאים מדבריים לא קלים. גלי הגיעה לקטע הקשה בכל המסע עד עתה, ועמדה בכך בגבורה. היה חשוב לנו הביחד. שחיפה במשהו על הקושי. ההצטרפות של גלי יכלה לצאת לפועל רק בתקופת חופשות החגים. לא יכולנו לבנות אותה יותר טוב. אנחנו רק יודעים שהנסיעה הבאה שלנו תהיה בתוך יערות, אגמים, ופסגות מושלגות. שלא לדבר על חופי ים זרועי דקלים.
לאחר הפרידה מגלי, שבתי למלון להעמיס את האופנוע ולקראת הצהריים יצאתי חזרה צפון מזרחה, 200 ק"מ לתוך מדבר האטאקאמה אל העיר קאלאמה (Calama), עיר מחוז במרכז מכרות. וממנה המשכתי עוד כמאה ק"מ לכיוון הכפר/אתר התיירות, סן-פדרו דה אטאקאמה (San Pedro de Atacama). מקום שהפך ליעד תיירות מדברית לוהט. הכפר שרחובותיו הן דרכי עפר מעלות אבק ובתיו עשויים בוץ, עלול להטעות ברגע הראשון, אך הצצה במחירי לינה, מסעדות וטיולים מאורגנים היוצאים מכאן, מבהיר מהר מאד שלכאן צריך להגיע עם ארנק עבה וחשבון פתוח.

ברחובות סן פדרו

מפה יוצאים לכמה אתרים מרתקים. למשטחי מלח הצמודים ליישוב.  לעמק יפה הדומה לפני הירח, גם הוא במרחק קצר. לאתר נביעת גייזרים במרחק כ-90 ק"מ' בטטיו  (Tatio) ואפשר לבחור בטיול של כמה ימים, המגיע למדבר המלח ליד הכפר יויוני (Salar de Uyuni)  בבוליביה. סן-פדרו מלאה במדריכים צעירים, המיומנים בהדרכה כמעט כל שפה ולרשותם צי רכבי שטח מדוגמים ונוחים. נכנסתי ללינה במלון צנוע. בחצר פגשתי את מארק, בחור גרמני שעוסק בהדרכת קבוצות המגיעות מגרמניה. התייעצתי איתו לגבי המסלול שתכננתי ליום המחר. החלטתי להגיע לשדה הגייזרים טטיו וידוע לי כי מדובר בדרך לא סלולה של כ- 90 ק"מ. הוא תיאר לי את הדרך המצפה לי בפרוטרוט. רשמתי כמה נתונים וכתבתי הערות על מרחקים וציוני דרך חשובים.

בשעה שבע בבוקר, מצוייד בעוד שני בקבוקי מים. עמוס עם כל הציוד שלי איתי, כדי שאם אחליט להשאר בשטח או לשנות כיוון, לא אצטרך לחזור לסן-פדרו. הורדתי לחץ בצמיגים שכבר אותתו שמגיע זמנם. ויצאתי נחוש לכיוון כללי צפון, על דרך עפר כבושה. בעשרת הקילומטרים הראשונים, דרך העפר היתה חלקה ככביש ואז הפכה לדרך חצצית. לא קשה יותר מהדרכים אותן חציתי עשרות פעמים כשהייתי יורד עם אופנוע לנגב. מצאתי עצמי לגמרי לבד, מדי כחצי שעה הגיע מולי טנדר או רכב שטח של טיול מאורגן, גם קבוצת רוכבים על אופנועי שטח מושכרים. מד הגובה הראה 3500 מטר. איכות המסלול השתנתה כל הזמן, לעיתים חולית, לעיתים חצצית ולעיתים כבושה וחלקה. לאורך הציר היה שילוט איכותי שהוצב בצמתים והוסיף לתחושת הבטחון.

רוב הזמן רכבתי בעמידה, טכניקה המסייעת לשליטה באופנוע וממזערת את החבטות, כך אני יכול להזיז את הגוף קדימה ואחורה או לצדדים ולאזן את תנועת האופנוע ביתר קלות. באחת העליות בקטע מהיר, נקלעתי למלכודת חול שהסתתרה מעבר לפניה ימינה ועפתי עם האופנוע לצד שמאל. לא משהו נדיר או דרמטי. רק כדי להרים את האופנוע נזקקתי ליותר זמן מהרגיל. האויר הדליל בחמצן, עשה את שלו. פרקתי בעצלתיים את הציוד. וחפרתי בעזרת פלח אבן חדה, שתי תעלות מתחת לגלגלים כדי שהרמת האופנוע תהיה קלה יותר. והופ  הוא הורם. לאחר מאמץ שכזה, מנוחה של עשר דקות.

לאתר הגייזרים הגעתי אחרי סדרת נפילות ועוד התהפכות קטנה בדרך. משהו שעיכב אותי כמה שעות מיותרות. האתר שהוא שטח בגודל כקילומטר על שניים. במרחקים של כמה עשרות מטר זה מזה, נובעים גייזרים של מים רותחים או רק אדי מים מתוך האדמה. התופעה נובעת מזרימה של מי תהום קרים על שכבה של סלעים חמים בעומק האדמה, חום הסלעים נגרם מפעילות טרמית בשולי הרי הגעש הניצבים סביב. חלק מהנביעות, הן בעצם בריכות קטנות בקוטר כשני מטר, עטורות התאבנות של מינראלים בצורות וגוונים שונים. במרכזן מבעבעים מים רותחים, ממש כמו סיר מים או קומקום ששכחנו על הכירה. ומדי כמה דקות מתגבר הלחץ ולאויר מזנק נד מים שרצוי לא לעמוד בקרבתו.

הכנסתי יד לאחת הבריכות – כן, יש לי כוויה קלה. טעם המים מלוח. או בעצם חמוץ, מלוח, מריר. טפו, איכס. ליד כל גייזר רציני הוקמה מרפסת תצפית, כדי למנוע ממבקרים להתקרב אל הנביעה. קליפת האדמה בקרבתה עלולה להתמוטט ממשקל אדם וליפול לתוך יורה רותחת כאן לבד בקיביני, זה תענוג מפוקפק. זהו. מיציתי. מאחר וכאמור נשאתי על האופנוע את כל הציוד שלי. החלטתי לא לשוב לסן-פדרו אלא להמשיך לכיוון העיר קאלאמה בצלע השניה של הקטע המדברי. וכך בבדידות מזהירה ורכיבה זהירה, משכתי על דרכי העפר לכיוון עיר הכורים, מרחק 80 ק"מ מתוכם 60 ק"מ דרך עפר טחונה ומחורבשת, באמצעה פגשתי את ברברה השוויצרית על אופני התיור שלה, שבאה לחצות את האטאקאמה לגמרי לבד. משהו חד פעמי החבר'ה האלה.

דרך עפר מהודקת וחלקה

בקאלאמה, מול המסעדה בה עצרתי ללעוס משהו, לאחר היציאה מהשטח

עשרים הק"מ הנותרים, הם דרך עפר כבושה שמשרתת גם את המכרות באיזור וככזו היא חלקה ומהירה. קאלאמה נהנית מהפרוספריטי של עסקי הכריה ולכן יש בה בתי מלון בשפע ומחיריהם גם הם של חברת שפע. נפרדתי מ-30 דולר, תמורת לילה נוח ובעיקר אמבטיה מרפאת מכאובי נפילות, בה רבצתי שעה וחצי עד שהעור בקצות האצבעות נראה כמו דפים מספר של גמדים. [כן, רעיון לסיפור בלשי בו הפושע משאיר טביעת אצבעות אחרי שהן שרו כמה שעות במים. החוקר חושב בתחילה כי מדובר בסוג של כפפות סרוגות.  אך התעלומה נפתרת אחרי שהבלש מזהה את הכובסת (או האופנוען שישב באמבטיה) כחשוד העיקרי וכו' וגו' ] הביקור באיזור סן-פדרו סימן בשבילי את הפרידה מהמדבר. פניתי חזרה על כביש 5 ה"פאן אמריקאנה", לכיוון דרום מערב וכיוונתי מבעד ללב האמיתי של מדבר האטאקאמה, לכביש החוף, בואכה העיירה טלטל (Taltal). ראשית, התגעגעתי לים. גדלתי באשקלון מול הים וים אצלי זו סוג של התניה לרוגע ואיפוס מערכות פנימיות. אני צריך גלים מתנפצים כדי לשטוף מעלי את החול. ושנית איזה שם מקורי, זה מעין ד"ש. יש לי בבית טלטל משלי. בתי המרכזית טל. ואחרי שביקרתי בתמרינדו בקוסטה-ריקה, לכבודה של תמר בתי הצעירה. וכדי לפרגן גם לאילאיל בתי הבכורה, הרי האותיות IL , הן הקיצור המקובל לישראל ולכן ILIL זו תזכורת נהדרת. כמאה ק"מ לפני הפניה לאנטופאגאסטה, הגעתי לשלט המודיע שאני חוצה את חוג הגדי. (כן, אני גדי) הקו הדרומי של חגורת האיזור הטרופי שמרכזה בקו-המשווה. את צפונה תוחם חוג-הסרטן (וגלי היא סרטן, אז הבנתם) אותו חציתי בצפון מקסיקו. חוג הגדי, הוא הקו הרוחב הדרומי ביותר בו השמש מגיעה לזניט, כלומר ניצבת לכדור הארץ. מכאן הצל תמיד ארוך ומזג האויר הופך ממוזג יותר. מבחינתי קריר יותר. אני מקוה שלא קריר מדי.

כמה מבטים על טלטל

המוטל בעיירה טלטל

*בן שלום יוני
בפעם הבאה: לאורך החופים הקרירים והפראיים. עם מחשבות לקנות כאן כמה קילומטרים של גלים מתנפצים (לצערי, לא מקבלים כסף של מונופול). העיירה טלטל. העיר לה-סרנה. מפגש עם חוזה והגעה לסנטיאגו.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 9 תגובות, הוסף תגובה