הקטע הארצוהבריתי

מסתיים עוד מעט

יואב ממשיך ברכיבה מאוששת לאורך קו החוף המערבי ויש גם עזרה מחבר ותיק של הבלוג הזה.

הצג את הוראות הגעה אל san diego ca במפה גדולה יותר

כתבה 3

בתום החלק הראשון של המסע, מאלסקה דרך קנדה (יוקון ויה בריטיש קולומביה), לעבר מבואת סיאטל, אני מתחיל להתרגל לכך שבתקופה הקרובה, ישבני יהווה חלק אינטגרלי מכס מושב האופנוע. כן, זה נשמע בתחילה כמליצי משהוא, אך בחלוף אלפי מיילים. מאות ביום ולאורך שבועות. מצאתי שאני מבלה על האופנוע יותר משאני מבלה על כפות רגלי. כך שאין אלה רק המרחקים, או הריחוק. זה מצב פיסי הדורש השלמה נפשית עמוקה ומעבָר תפיסתי.
הכניסה לארה"ב, היא מבחינתי מעבָר לשלב חדש. בשלב זה של המסע אני אחצה מצפון לדרום, מסיאטל בצפון מדינות וושינגטון דרך אורגון וקליפורניה, עד לסאן-דייגו ומשם לעבר הגבול עם מקסיקו בטיחואנה.
מסתבר, כי אמריקה זה "אמריקה". החיים לכאורה נוחים. כאשר אתה מגיע לשם כתייר רגיל, אפילו כמה פעמים אתה מקבל פרספקטיבה. אך כשמגיעים יחפים (כלומר על אופנוע) וחשים בכל ניואנס וכל משב קל של מנהגים ותרבות, הפרסקטיבה הופכת לתובנה. חברים יקרים; לאמריקאים יש הרבה מעלות אך כמו כולנו…גם חסרונות לא פשוטים (לפחות, באמות המידה שלי). המחלה הראשונה והעיקרית שלהם קשורה אני מניח לסינדרום נפשי/צרכני. הם נמצאים כל היום, כל יום. במין אמוק של קניות. רוכשים הרבה יותר ממה שהם באמת צריכים. תופעה שקשה להסתיר אותה. כי מה לעשות… "אני קונה וכולם צריכים לראות את זה…" למשל, בכמה עצירות בשכונות בצפון מדינת וושינגטון, שמתי לב לתופעת "התפקעות הרכוש". מתוך שיחות, הבנתי כי אנשים רוכשים חפצים מעבר ליכולתם להכיל בביתם הצנוע וכשאין להם מקום בבית, הם אוספים ואוגרים את הדברים בסטורג' (אחסנה) – עכשיו תבינו – אנשים רוכשים RV (קראוון) ב- 50-100 אלף דולר, כדי שישמש אותם למקסימום – חודש חופשה בשנה ואז הם מאפסנים אותו ב- 500 דולר לחודש עד לשנה הבאה. כאשר במידה ואתה רוכש משומש, אז החדש מאבד מערכו בערך 20% בשנה. כאשר אני שואל אותם מדוע הם לא שוכרים? הם פשוט אינם מבינים את השאלה. מגלגלים עיניים ואומרים שכל עוד אני יכול, כלומר כרטיס האשראי שלי מאשר את העיסקה, אז הולכים על זה. וכך פגשתי את ידידינו השמנמן מהכתבה הקודמת שיש לו בבית 3 אופנועים. 2 סירות קטנות ו- 3 מכוניות ו…יש רק 2 בעלי רשיונות נהיגה בבית! והבן אדם ממש לא נחשב עשיר. לחלוטין ממוצע.

וכן, הם אוהבים את זה בגדול … המילה לתאר בה את התרבות האמריקאית, לפי ההבחנה שלהם עצמם, זו המילה :גדול. חשבתי לחסוך קצת וכאשר הבחור הציע לי שנחלוק חדר, קפצתי על ההצעה – טעות!!! מסתבר שהבחור אינו נוחר.  הוא פשוט מגדיר את המונח מחדש. כך שהתחושה שלי היתה, שאני בלב אזור תעשייה שוקק ..ולא תעשיית היי-טק. בקיצור, את הלילה הזה העברתי בחוץ, ליד החדר באוהל שהקמתי. למחרת, רכבנו לאיזור תעשיה באחד המפרצים באיזור ושינגטון, שבו מעשנים דגי סלמון.
החלטתי לא להכנס לסיאטל, עיר שדורשת השקעת זמן של ממש, כדי ליהנות מכל הפיתויים. ואני בדרך להרפתקה רכובה דרומה.. נסיעה קצרה על i5 הבהירה לי, שלרכוב על כביש מהיר, עם 4-5 נתיבים בהם כולם טסים, זו לא חוויה – זה סתם סיכון. אז ירדתי לעבר המעבורת (זולה מאוד: 5$ ) שהנחיתה אותי על כביש שבאמת נחשב לאחד היפים בעולם. כביש 101 דרומה מכאן, הוא מתמזג עם כביש 1. זוהי דרך מדהימה. מלווה את קו החוף על מפרציו, מצוקיו והעיירות הקטנות הצמודות לעיקולים וליערות העבותים, הנמשכים מזרחה אל תוך היבשת.
הדרכים ממש מדהימות. פה ושם זרוקים סלעי ענק כאיים זעירים, כמה מאות מטרים מהחוף ובהם מקננות ציפורי ים בלהקות ענק – אין מילים. אמנם קצת גשום, אבל הרבה יותר טוב מהצפון הנוטף וזורם ללא הפסק.

אין ספק שהכביש מצדיק את המוניטין שלו כ"חובה" בקרב רוכבים ומטיילים. הדרך חוצה את אורגון ומגיעה אל יערות עצי הענק של צפון קליפורניה. עצי הרדווד REDWOOD.
שינה באוהל תחת עצי הענק. כמובן עם מרשמלו, שילד אמריקאי כיבד אותי בהם, לאחר שהוריו איימו להחזירו הביתה במידה והוא ישוחח עם זרים. ה"זר" הסביר להורים מה מעשיו בסביבה. הללו לא חשבו שניה והזמינו את ה"זר" לברקביקיו משובח, כולל כמה בירות לתפארת מדינת ….חלם. החיים הם אמריקה.

לאחר עוד כמה מאות ק"מ – מי סופר – אני מגיע לסנטה מוניקה – מקום מדהים! אני מגיע בידיעה, שאני חייב להחליף את הצמיג האחורי, שחריציו נשחקו וזמנו חלף – לצערי. הגעתי בסביבות 5 אחה"צ, ביום שישי – שזה אומר; שבת ראשון, בהם לא ממש עובדים; בעייה. המשכתי לרכוב על הכביש ופתאום אני רואה אדם רכוב על KLR זהה לשלי, רק קצת יותר ישן. אני בחוצפה ישראלית. צופר לו ושאל היכן ניתן לרכוש צמיג באזור? והוא מספר כי לאחרונה רכש אופנוע ימאהה חדש (בתשלומים כמובן) ויש לו צמיג אחורי חדש באריזה, שהוא הזמין, אבל לא מתכוון להתקין על אופנועו. הוא סימן לי לרכוב בעקבותיו ואני – בחשש מה, נוסע. הוא מוביל אותי אל ביתו. מסתבר שהבחור באמת אדם מדהים. גרוש +2, מורה לביולוגיה. התלהב מהמסע שלי והסכים למכור לי את הצמיג שרכש ב- 75$ באינטרנט, ב- 40 בלבד, שזה אחלה מחיר. ודאי שלקחתי. נכון, התקנה זה עוד 40 אבל שווה. (לפחות לי).

באותו יום יצאנו לטיול אופנועים על הכביש המקביל לחוף ושם ראינו מחזה שראיתי פעם בטלוויזיה: ציפורי ים, שחפים ושקנאים אפורים, צוללים לעבר להקות דגיגים שהתקבצו בסמוך לחוף.

המסע כמובן המשיך לכיוון סנטה-ברברה, שגם היא נראית לא רע, אך מלוקקת באופן מוגזם. כמו גלידת צבעי פסטל נמסה. כך לפחות היתה התחושה שלי.
התקרבתי לסן-פרנסיסקו ולאחר מעבר מהיר של גשר-הזהב הידוע הרטוב ו…היקר. (מה זה צריך להיות? 7 דולר מעבר!) בהמשך חציתי את לוס-אנג'לס ממזרח מבלי להכנס אליה ממש והגעתי לסן-דייגו. שם פגשתי את דן טופ, שעזר גם ליוני (ששידך בינינו) כשעבר בסן-דייגו לפני שנתיים. איש שמקדיש את מרצו וזמנו הפנוי לעזור במידע, למי שמבקש לחצות את האיזור בכיוון מקסיקו ואמריקה הלטינית. הוא עזר לי למצוא צמיג קדמי (מצלר) והעמיד לרשותי באדיבותו, את החניה/מוסך הפרטי בביתו, לביצוע טקס החלפת השמנים – מזל שבדגם הזה שלי, מחליפים שמן רק כל 6 אלף ולא כמו בדגם הקודם כל 1.5 אלף. מסאן דייגו, אמשיך דרומה לכיוון טיחואנה מקסיקו.

דן טופ (טופולסקי) המלאך שלנו בסן דייגו.

אני חייב מספר מילים על המסע כחוויה – אז זהו. הדבר אינו קל. אינו פשוט. רכיבה במדינות שונות, כאשר לפעמים חוקי הדרך שונים – לא דרמטית אבל ההבדל הקטן מקשה לפעמים. מאוד חשוב לדעת מה המדיניות לנסיעה בנתיב שמאלי או מעבר בכבישי אגרה או זכות קדימה וכו'. ולא פחות חשוב, רכיבה של הרבה מאוד קילומטרים ביום. לפעמים, אני נהנה מעצם הרכיבה. לפעמים מהנופים. כמובן מהשירה שלי לעצמי בתוך הקסדה, אשר גם כך אזני פקוקים באטמים. אך לפעמים, יש אפילו כאב פיזי. כמובן, כאשר אני עושה את הכל לבד – יש בזה תחושה של הישג משהוא. אבל שתדעו, שאתם חברי, משפחתי וקוראי הדיווחים, ממש חלק מהמסע. אתם שם. אך מאד איתי כאן. כמעט בכל קלומטר …או מאה. מי סופר.
נתראה בכתבה הבאה – מקסיקו .

—————————————————————————————————————————————-

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליואב דולב

—————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 10 תגובות, הוסף תגובה    

כבר כמה ימים אני חושב איזה משפט מחץ אשים בראש הפוסט הראשון שידבר על הרכיבה הראשונה. כל מיני ציטוטים. אולי אמציא מילה? או משהו עם קאובוי וזריחות, בקיצור, שטויות. הנה אני עולה בלב משקשק על אופנוע ויודע שאסור לי מרגע זה לעשות טעויות. זו ממש פתיחה לא מקורית, אבל מה זה נכונה.

כשקמתי בבקר, הכל כבר היה מוכן מאמש ליד הכניסה:

• שני שקים חסיני מים. באחד, ציוד האוהל והמזרן ובשני שק"ש, כלי רחצה ומגבת.
• המעיל הוכן מראש עם סידור כיסים שלא ישתנה לאורך כל המסע:
  • בכיס הגב: ניירת האופנוע.
  • בכיס ימין עליון לפנים: ארנק יום-יומי ומפתחות רזרביים בתוך כיס פנימי חבוי.
  • בכיס שמאל למעלה לפנים: משקפי קריאה וטלפון סלולרי.
  • בכיס תחתון משמאל לפנים:, מכשיר משואה לויינית SPOT.
  • בכיס ימין תחתון לפנים: כיס ריק לדברים מתחלפים, כמו קבלות, מדבקות שאני מחלק בדרך, חטיף אנרגיה וכו'.
  • בכיס מכנס ימין: ריק, ישמש את המפתחות הראשיים לשמירה בעת ירידה מהאופנוע, נתפסים בקליפס פנימי.
  • בכיס מכנס שמאל: קצת מזומן בתוך קפל חסוי.
• בחגורת המכנס: כלום.
• בארגזי האופנוע יאוכסנו:
  • בצד ימין: ציוד תיקונים וכמה חלפים, עזרה ראשונה, מכשיר קורא מחשב אופנוע לאיתור תקלות. שתי קופסאות עם פיצ'יפקעס לתחזוקה כוללת ליום יום.
  • בארגז שמאל: גזיה. מבער רב תכליתי עם מיכל אלומיניום. כלי בישול ואכילה, ספל וסכו"ם. מזון יבש ליום אחד,פאסטה, מלח פלפל. חטיפי אנרגיה. אנרגי ג'ל.
  • בארגז האחורי: ציוד אלקטרוני : לפטופ, משטח ציור, מטענים וכבלים שונים, סלולר חירום נוסף, הרד דיסק חיצוני, אייפוד. משקפי שמש נוספים, משקפי קריאה נוספים
• התעודות דרכון וכאלה מאוחסנים כל כך בסודיות שאני לא יכול לגלות אפילו לעצמי.
• על הצוואר מצלמה תלויה בכבל רפוי.
• מצלמת וידאו מיני תוצמד מדי פעם לקסדה, לתעוד קטעי נסיעה באיכות אינטרנט. להכנסה לבלוג.
• בתוך הקסדה: מכשיר האזנה בלו טות' לתקשורת עם מכשיר הג'י.פי.אס. המעביר גם תקשורת מהסלולר וגם מוסיקת אם.פי.3 המאוחסנת בג'י. פי. אס… ובעתיד, מערכת השמע תתקשר עם מכשיר אחר שנמצא בקסדה של גלי שתצטרף אלי באקוודור ונוכל לשוחח בעת רכיבה.

זהו, האסטרונאוט – תרתי משמע, מוכן.

כמו שכבר דיווחתי כאן ההתארגנות הסופית כללה הפטרות מעודף חפצים. וגם השלמת ציודים פה ושם. אחד החפיצים החשובים שהוספתי לרשימה הוא מכשיר איכון לוייני. משואת איתור. המשתמשת בתשתית הלוויינים המשרתים את מכשירי הג'י פי אס למיניהם. המכשיר בגודל סלולר רגיל כולל שני כפתורים עיקריים: הירוק מודיע ליקירי כי אני בסדר לנייד ולמייל והם יכולים להכנס גם לגוגל מפות ולהיות מעודכנים בדיוק במיקומי. הכפתור השני הוא כפתור מצוקה שמפעיל צוות חילוץ הניזון ממוקד בינלאומי. במידה ואני בבעיה בעיר רגילה, המוקד פונה למשטרת העיר שמפעילה מייד את התשתית השוטפת שלה. ובמידה ואני בקיביני. יחידת חילוץ של אותה מדינה אמורה להגיע אלי רכוב או מוסק לחילוץ. המכשיר נקרא SPOT עלה 150$ והשירות, הביטוח וזמן האויר עוד 171$ לשנה. המכשיר השני הוא מכשיר הקורא נתוני מחשב אופנוע בגודל קופסת סיגריות הנקרא: GS911 מתחבר לשקע המחשב מתחת למושב בדיוק כמו שזה מתחבר בזמן טיפול במוסך. המכשיר מעביר בבלוטוט' או יו.אס.בי. ללפטופ או לסלולר נתונים על התקלה ומאפשר לפתור אותה גם בהתייעצות ארוכת טווח עם מכונאי שלי בבית ועל פי הנחיותיו כשהוא יודע בשלט רחוק בדיוק מה הבעיה אני יכול לפתור אותה ברוב המקרים.

מכשיר איתור לווייני spot

מכשיר קורא נתוני מחשב אופנוע.

עד כאן. הגיבריש האחרון בנושאים טכנולוגיים. מכאן, מסע.

לדרך. היציאה מברקלי היתה קלילה. גם אם לוותה בהתרגשות שהביאה אותי להדממת מנוע מביכה אחרי מאה מטרים. אין כמו הג'י.פי.אס להוציא אותי במהירות התנועה של 5 נתיבים שמיהרו סביבי בלי שום יחס לאירוע החשוב ומבלי להבין את גודל השעה. ועליתי על גשר סן-רפאל תמורת 4 דולר. אבל בעצירה שעשיתי מול איש הביקורת עד ששלפתי את הארנק מעומק כיסי, כבר למדתי ששמו הוא אנחל מפנמה ושהוא בארה"ב בזכות אחותו שהגיעה לכאן אחרי מפלתו של נורייגה. לא רע לכמה דקות כשמאחור נהגים עצבניים. אבל מנומסים נו. (חיברתי למגן הרוח בקליפס, פיסת נייר עליה אני רושם דברים חשובים בכל עצירה. למשל מה שמו של האדם שפגשתי ועוד משפט עליו וכו', כדי שאוכל להכניס לבלוג בסוף היום) מסן-רפאל עליתי לכיוון סנטה-רוזה ומשם חתכתי שמאלה מערבה כמה שיותר מהר לנתיב הנחשק כביש מספר 1 הכביש המערבי ביותר בארה"ב ואולי אחד הרומנטיים שקיימים כאן.

המעבר אליו הצריך עליה וטיפוס על רכס הרים המפריד בין הים לפנים היבשת. כביש צר מאד החולף בתוך יער עבה גבוה ואפל בקטעים מסויימים. ואילו פיתולים, סונטה שלמה לא תספיק. כביש מספר אחד נגלה בבת אחת. כשיצאתי מערבה מתוך היער. בצומת הנקראת סטיוארט פויינט. אור של אחה"צ סינוור. והאוקיינוס הגדול בעולם געש מולי מבעד למסך נתזי מים שעלו לגובה רב. השמש החלה לצלול וצבעה הכל בגוון חם. לא יעזור כלום חשבתי באותו רגע רק על גלי שלי. שפת הים הפרטית שלנו, שפה שמדברת געגוע. הסרתי את הקסדה דוממתי המנוע והקשבתי. הכביש מתפתל צפונה מכאן על רכס/מצוק הנישא כשלושים מטרים מעל קו המים ובמקביל לקו החוף, וכשאני אומר מקביל זה כולל קטעים שנסחפו לים רק השבוע. בקטעים מסויימים עברתי על פי תהום כשצוותי מע"צ מקומי עסוקים בתיקון. מולי העוצמה של האוקינוס. שברי סלעי הענק אשר גודלם כגודל בניין מגורים בן חמש קומות, מושלכים כאבני משחק עשרות מטרים ממורדות הרכס המשקיף, מפרצונים קטנים בהם צפים גזעי ענק שנפלטו באחת הסופות ובתים על בתים לאורך עשרות ק"מ, משקיפים מבעד לערפילים תמידיים, אל אוקיינוס של מצבי רוח וסופות. הנוף מהיפים בעולם לדעתי.

שורות הבתים והחלקות הפרטיות כל כך צפופות שלזר רגיל שכמותי אין סיכוי להתקרב לחוף. אז אני מצטער. עשיתי זאת בעדינות והתחשבות. בין שני בתים נטושים (בסמוך להם שלטים "להשכרה" מצאתי רווח והתקרבתי למצוק ולמפרץ שם אכלתי את ארוחת הצהריים הכי נעימה עד עתה. לאחר עשרים דקות של הנשמה לנפש. חזרתי לאופנוע שם פגשתי בחור צעיר ממוצא אסיאתי שהגיע במכוניתו בחריקת בלמים. מסתבר שהוא הבעלים וכנראה השקיף על חלקתו ממרחק ובא לראות מי הפולש. בתוך דקות הפכנו להיות ידידים. סיפרתי לו כל מה שהו יודע על הנוף והשחפים והמיקום של הבתים ופירגנתי לו על ההשקעה המדהימה הזו. מילאתי אותו סקרנות כששאל מי אני ולאן מועדות פני. בסוף השיחה לאחר שהוא צילם אותי ואני צילמתי אותו לבלוג הזה. הוא חזר לפתע ואמר: יו הב בין אין דה ארמי? רק מי שעשה קומנדו מסוגל לכך ואני מצדיע לך. הסברתי לו שאצלנו כולם עושים צבא. זה לא כזה ביג דיל. לחצתי את ידו של טום שוב ונפרדנו.

השמש הנמיכה עוד ובשעה ארבע וחצי לערך התחלתי לחפש מקום לינה. קמפינג. בסמוך לעיירה מאנצ'סטר גילית שני מחנות קמפינג, אחד פרטי. שעשיתי בתוכו סיבוב היכרות וגיליתי מאות אנשים וילדים שאיני מבין למען מה הם יצאו מהבית. קרוונים צמודים זה לזה. בתוך הקרוונים טלויזיות בקולי קולות. ומסביב ילדים צורחים ובוכים וכולם נסעים במכוניות קרטינג מעשנות בין החלקות. לא רואים פיסת נוף או ים או שמים. הזוי. קילומטר משם לכיוון הים שכן פארק ציבורי בו היה שפע מקום ומרחב. שילמתי 6 דולר לתוך מעטפה ושלשלתי אותה לתיבה בכניסה. ושמרתי את הספח. ועשיתי סיבוב לבחירת חלקת דשא נעימה עם שלחן קק"ל וברז. השירותים הציבוריים היו נקיים ומתוחזקים. הקמתי את האוהל שלי והלכתי לחרופ. אך באמצע הלילה החלה לנשב רוח חקה מאד שבעיקר הקפיאה אותי. לא עזר כלום התכסיתי בכל מה שהצלחתי לשים עליו יד. המעיל, המגבת, אפילו קופסת הטישו הסכו"ם והכפכפים. הכל. בסוף נאלצתי לצאת מהכוך ולהעביר את האוהל כמה מטרים הצידה מאחורי בניין השירותים. ואז פשוט נרדמתי כמו אבן. הבוקר סימן שהולך להיות יום חלום. והפעם כבר המראתי בשעה שש וחצי. הכל היה אביבי ונינוח. המנוע זימר מלמטה. הציפורים שרו מלמעלה אני טינרתי בתוך הקסדה אריות של דוניצטי והכביש. הוא שתק. המשכתי צפונה לעוד ערוגות של סלעים שניצבו מתוך המים. באחד המפרצים ראיתי המולה של צוללנים שיצאו מהים. החלטתי לבדוק מה החג. פגשתי שני גברים צעירים שאחד היה לבוש בחליפת צלילה ושניהם מצטלמים עם שלל אותו שלפו זה עתה מעומק המפרץ. ירדתי מהאופנוע. הסרתי הקסדה ושאלתי אותם מה גורם להם כזה אושר. אז ביל הסביר לי שהצדפות כל אחת בגודל כומתה תקנית, נחשבות למאכל תאווה והם הגיעו לכאן מסקרמנטו שזה 4 שעות נסיעה. מותר להם על פי רשיון לשלוף עד 3 צדפות כאלה מהים ביום. כי יש פיקוח הדוק ומי שנתפס עם יותר משלם על המקום אלף דולר קנס על כל צדפה מעל למותר. הם באמת היו גאים בעצמם. לפני שהתרחקתי מהם ניגש אלי אלן ואמר לאוזני בלחש: "תדע לך שאני אוהב את ישראל" שאלתי אותו לפשר השושו הזה. אז הוא אמר לי משהו כמו. זה לא פופולרי לומר את זה… הבנתם. זה סוד. מוזר.

לקראת אחה"צ הגעתי ליוריקה (Eurica) עיירה די גדולה. היום היה יום הזיכרון לחללי מלחמות ארה"ב. "ממוריאל דיי". מה לעשות כאן זה כנראה יום למבצעי מכירות. נראה לי קצת איך לומר. בעייתי. נכנסתי ביוריקה לסופרמרקט וקניתי בתוכו טופו מבושל על אורז מיץ ולחמניה (5.6$) ניגש אלי בחור צעיר שראה את המדבקה על האופנוע והציג את עצמו כחוויאר. שבמקור הוא מוונצואלה ומנהל כאן את הסופר. הוא התרגש לדעת שאני מישראל וטרח להראות לי צמיד של מכבי תל אביב כרוך על זרועו. אחיו משרת בצה"ל והוא מת לעשות את זה גם. לפני לכתי הוא שלף עוד שני עובדים בחנות והצטלמנו למזכרת. והתרחקתי לצלילי "שלום עליכם" בלחן אשכנז.

החוף המשיך להפנט ומצאתי עצמי נמשך כל הזמן שמאלה וכמעט עובר לנתיב הנגדי. אך הכביש היה ריק יחסית כך שהכל היחה רגוע. השתדלתי לא לעבור את ה- 40 מייל לשעה. לקראת ערב נחתתי בעיירה מנומנמת נוספת בשם גולד ביץ'. לא הכלבה. החוף. בכניסה למגרש חניה ראיתי איש גדול יושב בתוך טנדר ענק. יש כאן תרבות של טנדרים ענקיים. בעצם משאית שנראית כמו טנדר. עם דבל קבינה וארגז ריק מאחור אבל כדי להגיע למושב הנהג צריך מעלית או מסוק. איך חיים ככה. הבחור קרא לעברי אחרי שקרא את תוכן המדבקה, קריאת התפעלות. אז ניגשתי אליו ושאלתי אם זה בסדר לשאול שאלה. "כן בבקשה.." "אני מקווה שזו אינה חוצפה, אבל אני תייר כאן ואני באמת סקרן לדעת, למה אתה צריך אוטו כזה גדול?." מהמושב האחורי קפץ לו בוב הלברדור השחור שהחל ללקק את פניו. טדי נראה משועשע והסביר לי שהוא התגרש השבוע מאישתו היא לקחה את הבית והוא את בוב ואת הפיקאפ. כי אלה שני הדברים היחידים שהוא קורא להם חברים. אחר כך הוא הפנה אותי לקמפינג הנחבא בתוך ההרים כ 9 מייל מזרחה לאורך הנהר. ושם תמורת 10 דולר לחלקת דשא על שפת הנהר ועוד שני דולר במטבעות שילשלתי למקלחת האוטומטית. עיסקת חיים תאמינו לי כי אני במקומם הייתי גובה כפול רק על הנוף ועל רחש הנהר שהרדים אותי בסוג של שיר ערש שזוכים לו לעיתים נדירות.

בפוסט הבא אספר על הדרך בין גולד ביץ' לעיר יוג'ין. מפגש הזוי עם איש ורובה, תיקון ראשון לאופנוע. ואירוח מדהים בו זכיתי בביתם של סינטיה וערן בלב גן העדן של מדינת וושינגטון.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 33 תגובות, הוסף תגובה