קנדה על מרחביה היא מקום יקר לרוכב המחשב.

הרוקיס הקנדיים ומישורי האין סוף – בדרך צפונה.

הצג מפה גדולה יותר

יום שבת 30.6.2012
הבוקר ניג'ל הודיע שהוא צריך להיות ביום שלישי ב- Calgary כדי להאריך את הדרכון שלו . במידה ולא יעשה זאת, תהיה לו בעיה לחזור לארה"ב בהמשך. נסענו למרכז המסחרי הקטן של Lake louise לשתות קפה ולתכנן את השינוי שנוצר . מכוון שיוסי ואני צריכים טיפול לאופנועים שקבענו ביום שלישי ב – Prince george וניג'ל צריך באותו יום להיות בקונסוליה , התפצלנו; אנחנו המשכנו צפונה וניג'ל פנה דרומה. לפני שיצאנו לדרך, קפצנו ל – Hostel שהיה במקום ללמוד את הנושא. לקחנו מפה עם כתובות ההוסטלים הקיימים בקנדה במקרה ונחליט לשלב את סוג הלינה הזה לרפרטואר הלינה שלנו.
לקחנו את כביש 93 צפונה לכוון Jasper והתחלנו להנות מנופים ותצפיות יפות שקיימים לאורך הדרך. עצרנו לצלם כמו תמיד וב – Peyto lake היה צריך ללכת כ – 10 דקות אבל זה היה שווה כל רגע, האגם מדהים ביופיו. בהמשך, אפשר רק להתלהב מהנוף הנשקף בכל רגע של רכיבה. יופי הנופים הוא אין סופי בכביש הזה . אבל , איך אפשר בלי לראות דוב? בלי דוב זה לא טיול… אז זכינו לראות 2 דובים וכמובן תמונות רבות, יהיו להם בקטלוג התמונות של הטיול. הפסקה נוספת עשינו מול Colombia isefild אך הקור גבר עלינו ועפנו משם אחרי צילומים .

לפני כ – 15 שנה, זאת היתה הסיבה לסיור מקצועי תיירותי, כדי לראות את המשאיות שלוקחות תיירים לסיבוב על הקרחון ומנהל האזור של החטיבה להתיישבות, חשב שזה יתאים לסיורי מדבר שיצאו ממצוקי דרגות. את הטיול סיור עשינו… משאיות למצוקי דרגות, לא זכור לי שהגיעו.

לאחר מכן מיהרנו להגיע ל- Jasper מאחר וזה סוף שבוע ארוך – ביחד עם "יום קנדה" שזהו יום העצמאות שלהם, (אבל הם לא קוראים לו כך). ואכן זה מה שכמעט קרה לנו , בתחילה ניסינו למצוא מקום ב – Hostel שנמצא כאן וכמובן שהודיעו לנו שאין סיכי בסוף השבוע הזה למצוא מקום. מיהרנו ל – Whistlers campground וכאשר הגענו לכניסת הרישום והתשלום התלהב הבחור שקיבל אותנו גם מהאופנועים וגם מהמסלול שלנו וכאשר אמרנו שאנחנו רוצים חלקה לאוהלים הוא ענה לנו כך : יש לנו כ – 700 חלקות ונישארו לנו 2 ולאחר כבוד קיבלנו את מבוקשינו ללילה זה . לאחר ההתארגנות קפצנו לג'ספר לסיבוב קניות קטן ועשינו כביסה . בקמפינגים של רשות הגנים שלהם מעבר לעובדה שאין חשמל ואינטרנט גם כביסה אין אפשרות לעשות , ואני עם יותר בגדים לכביסה מאשר להחלפה . אבל הפתעה – בארה"ב כאשר היינו משלמים יותר מדולר וחצי למכונה זה היה יקר , כאן בלי בושה המחיר הוא 4 דולר לכביסה ו – 4 דולר לייבשן. גם הדלק יקר כאן ב -30% מאשר בארה"ב , שיהיו בריאים הקנדים האלה . חזרנו לקמפינג ובלי מקלחת ובלי לכתוב הלכנו לישון .

יום ראשון 1.7.2012
היום יום קנדה שהזכרתי כבר , בבוקר קפצתי לג'ספר וחזרתי כדי לשפר מיקום ביחס למקלחות , דבר שביקשנו אתמול מ – cw זה שם הבחור שקיבל אותנו יפה וגם עזר למצוא לנו מוטל למחר כאשר נרכב לפרינס ג'ורג' . לאחר מכן קפצתי שוב לעיירה הפעם כדי לראות את משחק הגמר של אליפות אירופה שאתי אמרה שמתקיים היום בשיחת הטלפון של הבוקר . מצאתי מקום נחמד וזכיתי למשחק גמר יפה עם תוצאה שאני אוהב . לאחר מכן רכבתי ל – Mt edith cavell קרחון הנמצא כ 15 ק"מ מדרום לנו , אך כאשר הגעתי לפסגה, הגשם התחיל לרדת ולא התאים לי הליכה של 40 דקות בתנאים האלה, כדי לשפר צילום. לכן התמונות של האתר לא יהיו מהחזית אלה מהצד . באמצע הדרך למטה, כבר לא היה זכר לגשם שהיה באתר . חזרתי לקמפינג לחבור ליוסי שלקח יום מנוחה .

יום שני 2.7.2012
הבוקר יצאנו לכוון Prince george על כביש 16 מערב ולא הרבה זמן אחרי תחילת הרכיבה ראינו התקהלות של רכבים בצד הכביש דבר שמרמז על משהוא מעניין ואכן כך היה אמא דובה ובנה הדוב הצעיר אכלו להנאתם עשב בצד הכביש במרחק של לא יותר מ – 20 מטר. כמובן שהצטרפנו לחגיגת הצילומים המשכנו בדרכנו לא לפני שהוספנו שכבת בגדים עלינו בגלל הקור. ב – 100 הק"מ הראשונים עד Mt robson הנוף יפה אך המעבר  ב – Yellowhead pass רטוב וקר ולאחר כמה ק"מ אנחנו עוצרים בתחנת מידע לתייר של פרובינציית British colombia כדי לקבל מידע ומפה של העיר פרינס ג'ורג' אליה אנחנו נוסעים בלי לדעת לאן. השגנו את המידע הנדרש והמשכנו בדרכנו. מכאן הכביש מישורי בלי נוף מיוחד. הגשם לא חזק אבל עקבי לאורך כמעט כל הדרך , המרחק הוא  370 ק"מ. אנחנו עושים עצירה נוספת ב – Purdem lake ומשם לפרינס ג'ורג', למוטל שאת הכתובת קיבלנו מ – cw בפארק . המקום פשוט, אבל מספיק טוב לשני הלילות הקרובים שנעביר פה .

יום שישי 6.7.2012
אחרי יומיים שלא עשינו דבר ( חיכנו לניג'ל ) יצאנו הבוקר שוב לדרך . ניג'ל חזר אלינו אתמול אחר הצהרים. במשך יום אתמול, תכננתי את המסלול לשבוע הקרוב עד עזיבת קנדה – במעבר הגבול עם אלסקה. הנוף עד עתה בקנדה – יפה, אך היוקר של הדברים, עושה חשק לעזוב כבר את המדינה.
עלינו על כביש 16 מערבה ויצאנו לדרך עד העצירה הראשונה ב – Vanderhoof , הדרך מישורית ולא מעניית במיוחד. אך לאחר העצירה הדרך הופכת ליותר מגוונת ויפה. הדבר המדהים הוא כמות האגמים האדירה בארץ הזו והנופים שהם יוצרים. כמובן שכאשר יש לך משהו בשפע, לא מעניין לעצור ולצלם. כך שמספר התמונות שצילמנו היום מסתכם ב …4.  עשינו עצירה גם ב – Burns lake הנעימה ולפתע אנחנו מרגישים משהו שכמעט שכחנו ממנו: חמימות נעימה של יום שמש. טמפרטורות של כ – 25 מעלות. דבר נדיר מזה תקופה ארוכה .
אחר הצהרים, הגענו ל – Smithers עשינו קניות והתמקמנו בקמפינג 8 ק"מ מערבית לעיר. וראה זה פלא – יש גם חשמל וגם Wifi. הלילה יורד כאן בערך בשעה 22:00 וכשנגיע צפונה יותר, זה יקרה בשעות אפילו מאוחרות יותר.
חזרנו לרכוב וחזרנו לכתוב בכיף . עד כאן להיום, שבת שלום לכולם.
גבי

סליחה על מיעוט התמונות. בהמשך יהיו יותר אינשאללה.

———————————————————————————————-

ערך יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליוסי נייג'ל וגבי.

———————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

מרחקים לא נתפסים, סובלנות ומקום לדברים מוזרים

דגל ישראל בדלתא ג'אנקשן.

נדמה שהוקל לי. פיירבנקס כבר נראית בעיני כמו נמל בית. מקום שכולם קוראים לו "הצפון הרחוק" היה בשבילי במשך יומיים "הדרום הרחוק" זכות נדירה. פינקתי את  עצמי בצלחת פאסטה עם פטריות במסעדה עם מושבים רכים. פיצוי על הטרור שהעברתי את ישבני בתקופה האחרונה. זהו אני אורז את הפקלאות ומתגלגל דרומה. רגע…זה יום ראשון. למה למהר? נשב עוד יום ננוח. נעשה קצת אינטרנט. קצת תה. קצת חושבים. אז נשארתי בכפכפים וטישרט במרפסת העץ בכניסה לקמפינג, סמל סטאטוס של פזמני"קים. מעבר לפינה התקרב בחור צנום וגבוה נושא תרמיל גב עצום. וניגש לשאול אותי על מקומות פנויים באתר. באמת נראיתי כבעלבית. זה היה קני מבלגיה שדיבר אנגלית טובה למדי.

למעלה האופנוע אחרי החזרה מהדאלטון היי-וויי, בוץ שהתקשה כמו ציפוי אבן ממש. נהג מקומי הציע לי לרחוץ את האופנוע, לפני ששוטר יתן לי קנס על לכלוך הלוחית והפנסים ושלח אותי לכאן, ל"עשה זאת בעצמך", מכניסים מטבעות של דולר לדקה לצינור לחץ ורוחצים. (ונזהרים, באופנוע הזה יש נקודות רגישות ללחץ מים) עפו לי 8 דולר כדי להחזיר לאופנוע צורה.

קני לקח חופשה של שלושה שבועות עלה על מטוס ובא לתפוס טרמפים לפארק הדנאלי. בחור סקרן בן 22 שהצליח להבין אחרי עשרים דקות תמימות מה ההבדל בין ישראל לאיטליה (והוא לא היחיד שאני מתפלץ בכל פעם מחדש על בורותו). אבל ברגע שהעברתי לו מה זו ישראל, הוא כבר ביקש דגל להדביק על התרמיל. ולדעתי בשנה הבאה הוא מגיע לביקור בכותל. קני רוכב על אופנועים בבית, השיא לי כמה הצעות לשיפור הרכיבה. והלך לדרכו.

קני התרמילאי מברוז' בבלגיה

למחרת בבוקר התעוררתי עם תכנית מסודרת להמשך. היום אתגלגל רק עד דלתא ג'אנקשן. ואשקיע יותר זמן בהתחברות למסביב. לקראת הצהרים נסעתי לסופר להצטייד במזון ליומיים כמו שאני נוהג. בכניסה פגשתי את בן האוף. בחור בן עשרים ושבע שפנה אלי בשאלות ליד האופנוע.

בן הוא צלם טבע החי בפיירבנקס והוא סיפר לי על תערוכה שערך, עם צילומים מרכס הרי ברוקס תערוכה שנסגרה היום. החלפנו חוויות על הדאלטון. ונפרדנו. באמת פיספוס. לאחר עוד חצי שעה של התארגנות החלטתי לעשות סיבוב רגוע יותר בשכונותיה של פיירבנקס. מזוית ראיה של מבקר בה ולא של מישהו שנמצא בדרך לקוטב. עיר פשוטה.

בתי מגורים בתוככי פיירבנקס

בתי עץ חד קומתיים משולבים במרחב המרכז עירוני. אין כאן ממש הירארכיה של רחובות או צמתים. הכל במין איזון רגוע. ושוב מסתבר שככל שמצפינים ביבשת אמריקה יש יותר ויותר טנדרים. מקדימה בתא סגור הנהג ונוסעיו ומאחור. ארגז פתוח וריק שרודף אחרי הקבינה, כנראה שאנשים כאן מסתובבים עם הרבה ציוד לכל מקום. צירפתי כאן כמה צילומים סתמיים לחלוטין מפיירבנקס, רציתי לראות כמה טנדרים אני מצליח להכניס לפריים מקרי אחד.תשפטו אתם.

ואז יצאתי מהעיר המאופקת הזו לכיוון דרום מזרח. לקראת ערב הגעתי לפארק ממשלתי במבואות דלתא ג'אנקשן, 12$ עבור פינה לאוהל ושירותים נקיים.

התאגרנות ליציאה

יצאתי מחניית הלילה בסביבות 7 בבוקר. חיפשתי ומצאתי תחנת דלק. כמה מבנים לפניה. הי. דגל ישראל! נעוץ ליד דגל אלסקה ודגל ארה"ב. משהו בגודל מלא, ללא שום הצטנעות או איפוק. ככה מול כל הכביש הראשי לפיירבנקס ואחותו. "דיינר הביזון" שייך לבחור בשם אדוארד ריצ'ארדס נוצרי אדוק, אשר בכניסה למסעדה שלו יש שלט הסבר גדול ומפורט למה עם ישראל (אני) נחשבים לעם הנבחר ומדוע על כל נוצרי טוב. להקדיש מאמץ לשמור עלינו כעם וכמדינה. לא כל כך ירדתי לסוף דעתו. אבל בניגוד להרגלי הסכמתי מראש. מה אגיד חברים, להתחיל ככה את היום. כאן בסוף העולם אפילו בלי עזרת חבדניק אחד. זה באמת מרחיב את העורקים. נכנסתי לאכול ארוחת בוקר, אני? ארוחת בוקר במסעדה? בחיי הדרדרות. אבל הייתי סקרן. מצאתי בפנים מקום מכוער לטעמי, המחכה לתכנית "מסעדות בשיפוץ", קפה דלוח, חביתה משעממת ומלצרית שהלקוחות מעניינים אותה כמו מחזור החיים של הארבה. כל אלה השאירו בי טעם מוזר של אכזבה עם גאווה. טוב, עבור 12 דולר קיבלתי ד"ש גם אם עקיף, ממקום שאני אוהב. המשכתי.

מסעדת הביזון בדלתא ג'אנקשן

ביציאה מג'אנקשן החלה לנשב רוח חזקה. אבל ממש. לא יכולתי שלא לחייך חיוך ענק ולקרוא קריאות שמחה בתוך הקסדה, כשנוכחתי שהרוח היא רוח גבית. ראיתי את הגב הכסוף של עלי העצים בשולי הדרך ואת צמרותיהם כפופות לפנים. אני כמו מפרש יושב על האופנוע ועוזר לו להדחף קדימה. לא שמעתי את רחש המנוע, היה כל כך שקט

שימו לב לנטיית העצים. קדימה.

שיכולתי לשמוע כמאמר השיר "את גלגלי טחנות הרוח של מחשבותי". קראתי לזה ברכת הדרך. וככה הדרך נמשכה ונמשכה ומיכל הדלק סירב להתרוקן. לאחר עוד כשעתיים חלפתי על פני מעבר הגבול בין אלסקה ליוקון, קנדה. יש לי זכרון ויזואלי לא רע-נקרא לזה. וזכרתי שהמכונית שהיו בחניה כשעברתי כאן בפעם הקודמת לא זזו מהמקום. אכן מקום סואן… עד לנקודת ביקורת הדרכונים בצד הקנדי עברתי יותר מחמישים ק"מ בתוך שטח קנדה. רוצה לומר: תארו לעצמכם שמגיע מבקר מירדן לישראל הוא עובר דוך בגשר אלנבי וניגש לביקורת הדרכונים רק בין ירושלים לתל-אביב. מעניין האמון הזה. שוב הסתכל עלי שוטר ביקורת דרכונים במבט השמור לגברים אבודים. חייך למראה הדרכון הישראלי ההפוך ושלום. וכקבלת פנים מיידית חוטפים עשרים ק"מ של דרך עפר חצצית. וולקאם באק טו יוקון.

הכרתי את הדרך היטב. כל פיתול שמחכה לי, כל קטע לא סלול. כמעט כל פיסת נוף, אף שהחזית היתה עכשיו בכיוון ההפוך. מה שלא הכרתי הן משאיות שבאו מאחור עם אותה רוח גב מסייעת ובעצם שלחו לעברי עמודי אבק שהקדימו אותן במאות מטרים. לא נותר לי אלא להמתין עד שתחלופנה ולעצור את נשימתי.

אמיליה ודיוויד, שבועיים בדרכים.

שוב דלק בדיסטרקשן-לייק. שוב המלון הנטוש ושוב אותו מוטורגריידר מיישר את החצץ לפני הגשר. ושוב חברי הבלתי נלאים רוכבי האופניים. נאות המדבר האנושיות על הציר. והפעם, אמיליה ודיויד מעיירה ליד אנגקוראג' הם לקחו חופשה של שבועיים ובחרו קטע של כמה מאות ק"מ לרכב ביחד. גם הם פצחו בשירי הלל לרוחות גב. אז למי שרוצה טיפ בנושא משטר הרוחות בקנדה רבתי. רוב רובן של הרוחות הנושבות בחלק זה של העולם נוסעות ממערב למזרח.. למה? אני מנח כי יש סיבה הקשורה לתנאי האקלים עולמיים. ומי שרוצה לחצות את קנדה ומתעניין קצת, יודע שעליו להמנע מהכיוון ממזרח למערב. בוודאי אם הוא על אופנוע או אופניים.

מי שמכיר אותי, יודע שיש לי חולשה לעננים. אז קחו טעימה מפוסט מיוחד בנושא המתבשל אצלי. ה"אלקאן" מזרחה

הגעתי לחניון הקמפינג ממזרח לוויט-הורס עם רדת החשיכה. 730 ק"מ מנקודת היציאה הבוקר. חניון נעים ומסודר במרכזו נחל שוצף המוביל עצמו לאחד מיובלי היוקון (תמסור ד"ש). 12 דולר הוא התעריף הקבוע בתקנות טריטוריית יוקון לשהות בקמפינג ממלכתי. החל לטפטף ואני כמו טירון במארינס מתחתי את האוהל. וחפרתי סביבו תעלת ניקוז. הלילה ישנתי טוב וקמתי יבש לנוכח שכנים שעסקו בסחיטת בגדיהם. קפצתי לבית הקפה "שלי" בווייט-הורס שלחתי קצת מיילים וכמה סידורים בבלוג, הצטיידתי בדלק איכותי ושקית מזון (אבוקדו, לא להאמין מצאתי אבוקדו) והמשכתי לכיוון ווטסון-לייק המוכרת לי. החלטתי לנסות ולהגיע היום עד לעיירה פורט-נלסון (Fort Nelson), מעל 1000 ק"מ מזרחה על ה"אלקאן" או עד שירד הלילה. כבר ביציאה מוויט-הורס עצר אותי שוטר אדיב והתריע באזני כי יש דיווח על שריפת ענק המשתוללת כשמונים ק"מ מזרחית לווטסון-לייק. מה יכולתי לומר לו חוץ מ"תודה"? ויצאתי אל הכביש מזרחה, כן עם רוח גב נעימה. אחרי כ- 450 ק"מ חלפתי שוב ליד יער השלטים בווטסון-לייק, השמש היתה בזוית נוחה יותר אז צילמתי כמה צילומים נוספים, תדלקתי ועלית על המשך האלקאן. חזרתי לפרובינציית בריטיש-קולומביה ואין מה לעשות, באחת השתפר הכביש, שוליו מלאו דשא ופסים טריים של צבע נמרחו בכל מקום על פי הספר. באחת העצירות ראיתי בית על גלגלים. פשוט אוטובוס שהפכו אותו לקראוון ורתום אליו טנדר אימתני.

ג'ינה וקית' בתוך ביתם

וככה ג'ינה וקית' בוואן הבריטים מבלים את חייהם. ניגשתי אליהם וביקשתי רשות לראות את הרכב מבפנים. להבין איך נראים חיים כאלה, למה. וכמה. הם שמחו מאד. שני אלה החליטו כבר לפני שנים שהם אינם רוצים ילדים. ולנוכח גזירות מיסוי בתקופת ת'אצ'ר בבריטניה, הם נטשו. תרגמו את רכושם לשתי השקעות, אחת היא קראוון מרצדס מאובזר בו הם שוהים באירופה חצי שנה והחלק השני, האוטובס המדוגם הזה, המאוחסן בחלקת קרקע שרכשו באריזונה ואליו הם חוזרים כל שנה, לחצי השנה הנותרת, להסתובבות לכל רוח הנראה להם. קית' נהג משאית בעברו ובעל מיומנות טכנית קנה את האוטובוס כגרוטאה ובנה את הכל לבד. ככה החיים שלהם נראים. שניהם אגב בסביבות גיל החמישים. נפרדנו בצליומים וחיבוקים ויללה לכביש.

ביזונים על הציר

ריח שריפה הגיע לאפי. ראיתי בשולי הדרך משמאל עשן עולה מתוך היער הגבוה והדליל יחסית, כלומר היער עמד אך העשב בקרקעיתו היה שרוף. שאריות צבע על הכביש הבהירו לי כי היה כאן לא מזמן מבצע כיבוי אוירי בו הושלכו מהאויר טונות של נוזל כיבוי מהסוג הזכור לי שראיתי בצפון הארץ אחרי מלחמת לבנון השניה.

לאחר עשרים דקות, בצד ימין חבורת ביזונים עומדת בנחת ומלחכת עשב. ביזונים, זן שכמעט נכחד מפאת ציד יתר. מגודל היום כענף חקלאי. אך גם הוחזר לטבע ועדריו משוטטים באיזור. רצועות העשב בשולי הכבישים הזוכות למנת שמש ארוכה יותר, הן כנראה עסיסיות יותר מאלה שבתוך היער ולכן הבהמות הולכות לאורך הכביש ולועסות. מייד אחריהם עוד שני רוכבים צעירים על אופניים. רק עצרתי לשאול אם הם צריכים דבר מה והמשכתי.

ואז מצד שמאל אמא דובה ושני גורים חומים קטנים זעירים יצאו מהיער החרוך בקרקעיתו. דוממתי המנוע ונעמדתי מולם, היה ברור ששעת בין הערבים הזו, היא שעת הארוחה האחרונה לפני השכבת הגורים. רציתי לומר "הדייסה וזהבה וכל הסיפור". רק שהמציאות לא כל כך אחים-גרימית כזו. כל העשב הרך והאכיל ביער הסמוך נשרף או כוסה בחומרים כימיים ולכן פיסות העשב הירוק ליד הכביש היו המוצא היחיד ולמרות חששה המובהק של אמא דובה, היא עמדה וליחכה דשא כשגוריה מנסים כל העת לינוק מפטמותיה והיא שולחת מבטים מודאגים אלי, מנערת אותם בעצבנות גלויה. כמו שאומרים: חתיכת טבע.

אמא אני רוצה לשתות. אוף!… אמא! תגידי לו!

מהעבר השני מגיע עוד דוב לברר מה קורה.

בהמשך חלפתי באיזור פורה והררי יותר אגמים ואתרי נופש אך עדיין דלילות ניכרת בישובים.

אגם מונצ'א Muncha Lake בדרך לטוד ריבר

קמפינג בטוד ריבר

לקראת ערב ממש הגעתי באור אחרון למקום הנקרא טוד ריבר (Toad River) נהר הקרפדה. ושם על הדשא תמורת 18 דולר קנדי קיבלתי מקלחת, גלישה חופשית ברשת ונוף של בריכת עופות מים מרגיעה. אבל הדובים לא יוצאים לי מהראש.

בהמשך: הכיוון משתנה ממש דרומה. אלברטה הפרובינציה העשירה ביותר בקנדה. עיר ההוללים. הרי הרוקיס למתקדמים ושני אנשים צעירים ומופלאים, שקיבלו את פני באמצע אירוע מרכזי בחייהם.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה    

לרכוב בתוך גלויה 

(זה מקום שחוזרים אליו)

לא להכנס ללחץ מהתמונה. פשוט העורך שבי לוחץ להכניס דרמה כבר בהתחלה – פרטים בהמשך

לאחר לילה של שינה נהדרת. התעוררתי לקול מצהלות מנועיהם של כמה אפנועי הארלי דייוידסון, שחנו בסמוך אלי. הכנסתי עצמי לנוהל סדור של קימה, אריזה, רחיצה, טעימת מזון סמלית. בדיקה כללית לאופנוע – כלומר מישוש חלקים לראות שלא השתחרר משהו. קשירת הציוד וכמו גלדיאטור-דה-לה-שמטה, לבישת המעיל, חבישת הקסדה והכפפות ובקפיצה קלה, הופ למרחבים. והיום המושג מרחבים שכל כך חסרים לי, שאני הולך בחיי עם סוג של מחסור קבוע בויטמין הזה. עומד להספג כמו נהר אדיר לתוך מדבר. מהעיירה הופ (Hope) אני מתכוון להגיע עוד היום לעיר הצומת והמחוז פרינס ג'ורג' (Prince George) הניצבת במרכז איקס הדרכים החשובות המגיעות לכל מקום במערב קנדה. ואני מתכוון לרכיבה של מעל 700ק"מ. שיניתי את כוונתי המקורית לעשות לופ מערבי יותר, כדי לעבור בתוך הרוקי'ס הקנדיים. רציתי פשוט לגמוא מרחק. כאמור, לאתגר ולדגדג את התסביך הישראלי המולד שלי – מרחקים/בים.

בתחילה הכביש טיפס באיזורים חצי מדבריים משום מה. איזורים שאינם מקבלים די מים, מפתיע. ויותר מכך הפתיעו אותי דלילות היערות. דלילות שנבעה לא ממיעוט עצים, אלא מאלפי קילומטרים של עצים מתים. זקופים אבל יבשים. כן ראיתי כבר יערות אדומים בצבעי שלכת. אבל עצי מחט ככל הזכור לי אינם עומדים בשלכת. יש כאן איזו מחלה. בתכל'ס ישנה חיפושית שהתפשטה ביערות המחט בצפון אמריקה (ולפי בדיקה שעשיתי כבר, אפגוש באותה בעייה גם בארץ האש בדרום-אמריקה). אין זה משנה מה גיל העץ או כיוון צלע ההר  – מראה מדכא.

המנוע בעבע מלמטה בקול באס נעים כמו זה הבוקע מאקווריום רגוע. פיתולי הכביש טלטלו אותנו בחדווה. התחלתי לשיר. אגב, השיר הכי טוב לשיר בתוך קסדה – הוא שיר שאין יודעים את מילותיו, כי זה המקום היחיד שאתה שר וצורח בקול רם ורק אתה שומע את השטויות שאתה ממציא. אני מתחיל להבין שגלויות תיירות וצילומים מתקתקים על קרחונים ואגמים לא ייצא לי מהמקום הזה. אולי מאוחר יותר מהצד המערבי של הרוקי'ס. לתחנת הדלק ב Hundred mile house  לא היה כוח לתת יותר מה שהיה לה. דלק! שני אנשים עם מבט אטום, קיבלו תשלום ורק אחרי שלושה נסיונות סחטתי מהם "שיהיה לך יום יפה".

לעיר פרינס-ג'ורג' הגעתי לקראת ערב, ומייד התחלתי לחפש חניון להשליך בו את עצמי. וזה לא קל. המקום רוחש חיים עירוניים ענייניים עסקיים. נוסעים מהר, הרבה שילוט פרסום, רחובות מסודרים במשבצות פשוטות ורוב המבנים בעלי עיצוב מרובע, כמו מחסן כזה. המצביע יותר מכל על מקום תכליתי. נכון, לא יכולתי להעמיק בתוך שעה בכל שכיות החמדה שיש לעיר הזו להציע ואני בטוח שיש. אבל זה הרושם הראשון. עצרתי בתחנת דלק מקרית ובחור כבן 18 יצא אל הקור המקפיא בחוץ, כדי להסביר לי בתנועות ידיים איך להגיע לקמפינג מחוץ לעיר. לא הצלחתי למצוא. ואז במקום אחר עצר לי איש רזה בטנדר וואגוניר ישן עם כלב זאב במושב לידו ופשוט הודיע לי שהעונה עוד לא נפתחה וכדאי שאסע לכיוון העיירה וונדרהוף (Vanderhoof) כי שם הוא שמע יש קמפינג פתוח. תדלקתי שוב ושברתי לצפון מזרח על כביש מספר 16. ונדרהוף הנראית כעיר מעבר – על הציר הראשי שחוצה אותה חניונים למשאיות ענק ומלונות זולים, זה אחרי זה – קיבלה את פני בגשם כזה, שנאלצתי לעצור בצד כי לא ראיתי לאן אני מתקדם. ניסיתי לעצור כמה נהגים כדי לנסות לקבל מידע על קמפינג, אך נראה לי שטוב שהם לא עצרו. כי שאלה כזו במזג אויר כזה, והם היו מזעיקים מישהו לאשפז אותי. עם כל הכבוד לטכנולוגיית האיטום של מיטב יצרני הביגוד בעולם. למים חוקים משלהם. והם חדרו לכל חמוק בגופי. עד כאן. מבעד לטיפות הגשם והאדים בתוך הקסדה הצלחתי להבחין באורותיו המנצנצים של שלט MOTEL כמעט כמו סצנה מקליפ לשיר של ליאונרד כהן. נכנסתי נוטף לתוך חדר חם בו עמד בעל המקום במין חיוך שאמר "או קיי. ידעתי שבסוף תגיע אלי"! 67$ בתוספת מס. מה נשאר לי לעשות אלא לדדות בפישוק רגליים, לחדר מאובזר ונעים ולצלול לאמבטיה חמה. ואחר כך התנפלות על כל השקעים בקירות כדי לטעון את שלל המטענים שהבאתי.

סמיואל

זהו, עברתי. אפשר לומר קטע מנהלתי של כמה מאות קילומטרים. רק כדי להתקרב לאותה בריטיש קולומביה שעליה חלמתי. האיזורים הפחות מיושבים, הפראיים. אלה בהם אוכל לפגוש דברים ואנשים אחרים וכך גם קרה.

בוקר רחוץ וקייצי קיבל את פני, כאילו כלום. כבר הכל יבש ובוהק ומחכה. יצאתי להמשך, לכיוון מסלול אותו למדתי כמעט מטר מטר עוד בבית – הקאסיאר היי-ווי (Cassiar Hwy) כביש מספר 37 העולה מצומת קיטוואנגה (Kitwanga) לכיוון צומת וואטסון לייק Watson Lake  מסלול של כ 800 ק"מ.

מצב הכביש התחיל לאותת מצוקה. כלומר מצוקת תחזוקה. הפך להיות מטולא יותר ולעיתים חסר בכלל , שלט מעויין בצבע כתום זוהר פשוט הפתיע אותי מדי פעם בהודעה קצרה – "הדרך הסלולה מסתיימת". ולאחר כמה ק"מ היא, אופס, מתחדשת שוב. לצידי הדרך קפצו מדי כמה עשרות ק"מ מבני שירות שכללו משאבות דלק, חנות אלכוהול (!?) מזכרות ומסעדה. הכל נראה מוזנח וחבוט. וטרם החלטתי אם זה סימן טוב – כלומר זה חי ובשימוש – או בעייתי – לך תדע איזה דלק באמת תקבל כאן. אבל מהבוקר ספרתי לא יותר מעשרים רכבים על הכביש.

לקראת הצהריים המוקדמים השתנה לפתע הכל, מצאתי עצמי בתוך עיר-קייט שכמו נלקחה מטבורה של תעשיית הנופש הכי מצועצעת שאפשר. Smithers שם המקום, מטוסי מנהלים וכאלה קלים יותר, החלו לחלוף מעלי. חניוני ענק של בתים מתניידים ותחנות דלק מצועצעות ומבריקות אחת ליד השניה כלומר יש כאן תנועה. באחת מהן שממנה נשקף הנוף ההררי הכי יפה, עצרתי לתדלק. לידי עצר רוכב על אופנוע ענק – כשאני אומר ענק אני מתכוון ל 2400ס"מק שיושבים מתחת ללוגו של חברת טריומף. ממנו קיפץ איש שחיוך עדין היה משוך בין אזניו. נכנסתי למשרד לצורך הפקדת כרטיס האשראי שלי לפני תדלוק וגם סמיואל הבחור על המפלצת. לחצתי את ידו והצגתי את עצמי. סמיואל בקול חלש ובאינטונציה של אדם שממעט לדבר, סיפר לי שהוא כרגע מובטל. בוקר אחד ללא הודעה מוקדמת סגרו את המנסרה בה עבד, והוא כמי שהגיע לכאן במשבר הכלכלי של שנות השמונים מניו מקסיקו. מוצא עצמו שוב במצוקה. "סליחה סמיואל, מה זה האופנוע המיוחד הזה?" אין לי ברירה. זה הדבר האחרון שמשאיר אותי שפוי, אני גר לבד כרגע בשכונה בכניסה המערבית לעיר בצריף וחצי ממנו זה לאופנוע. סמיואל בן לאם מקסיקנית ואב יליד אחד השבטים המקוריים כאן בקנדה נראה עצוב ומכונס, אבל אסף את עצמו לחיוך שקט מול המצלמה. הסברתי לו את משמעות שמו ,"שמואל" והרגשתי שלפחות תרמתי משהו להרמת המוראל שלו. הוא ליווה אותי עד ליציאה מהעיר ונפנף לשלום כשפנה שמאלה לשכונה העלובה בה גר.

בצהרים הגעתי לצומת קיטוואנגה. בתחנת דלק מאובקת שכל חזותה אומרת "נראה אותך מוותר על תדלוק כאן, הרי לא תגיע לשום מקום". ידעתי שגם במחיר מופקע אני חייב לתדלק. בתחנה פגשתי חבורת אופנוענים שהיו מצויידים כמוני לנסיעת טיול/אתגר ארוכת טווח. מייקל, המשמש פאראמדיק מוטס באלסקה ועוד חמישה רוכבים יצאו מאנקוראג' לפני חמישה ימים. הדרך שהם עשו היא לרדת במעבורת/אניה שהכניסה אותם דרך אחד הפיורדים בחוף דרומי של אלסקה לעיירה היידר ( Hyder)  ומשם הם יצאו לסיבוב של שבועיים לתוככי יוקון ובריטיש קולומביה נגד כיוון השעון.

מייקל מאנגקורג'

אחרי חמש דקות כבר הייתי מצוייד בכרטיס הביקור של מייקל והזמנה להגיע לאנגקוראג' לאירוח מלא. לצערי אמרתי לו כי זה לא במסלול הפעם. וחבל. לפני פרידתנו הזהיר אותי מייקל כי על ציר 37 צפונה ממנו הם הגיעו, הם ראו דובי גריזלי ממש על הציר וכדאי שאקח זאת בחשבון… מייד בדקתי שהסוללות במצלמה תקינות ובזהירות חציתי את הגשר מעל נהר הSkeena בדרכי לטבע שכל כך חיכיתי לראותו.

הכביש היה במצב נהדר. שחור כהה, שוליו צבועים ומסומנים. מורגש כי אני באיזור מועדף לפי דבריו של מייקל. הממשלה הקנדית משקיעה בקטע הזה, כי מכאן מגיעה תיירות מאסיבית של אמריקנים הנוחתים בחוף המערבי של קנדה באניות תיור. זו קנדה הפראית שהם באים לחוות. סביבי התחיל לעלות המסך באיטיות של הופעת בלט קלאסית. הנה שם פסגה מושלגת, הי! הנה כאן אגם קטן, אופס ושם משהו חוצה את הכביש. Moos אייל ענק ואיתו עופר/גדי קטן. אבל עד שהבנתי מה ומי, הם נעלמו בסבך משמאל. זהו עצרתי לתרגול נוהל שליפת מצלמה מהיר. האיזור היה כל כך חי שפשוט השתנקתי מרוב אושר.

השמש לא בדיוק נטתה מערבה, אבל עשתה איזו מחווה כלפי מערב. כי כאמור השקיעה כאן מתרחשת כשעה אחרי חצות. אבל החלטתי לא למשוך מעבר לאמצע מסלול הקאסייר המיתולוגי (בעיני) והגעתי לחניון ממשלתי מסודר ליד אגם מזייאדין (Meziadin Lake). אגם צלול ורחב ובמרכזו אי עמוס עצי מחט, הביט בי כמו קנבס המונח מול צייר. הכל מוכן כאן כדי להתחבר לדמיון שלך.

סביבי כבר נמו אורחים אחרים את שנתם. כמה בעלי קרוואנים וסתם כאלה שבאו בפרייבט. ומעבר למפרצון שני חבר'ה צעירים הניפו את הלפטופ שלהם, כדי להעביר בשידור ישיר לארץ רחוקה דרך סקייפ, את מראה האגם. (בשני אלה עוד אתקל לטובה בהמשך) הי! יש כאן קשר לאינטרנט. גברת ומר ג'אקי, מנהלי החניון שמקבלים כסף מהממשלה שלהם בשביל לעשות חיים (זכיון, המופעל בתקופת הקיץ בשאר הזמן שני אלה באריזונה). ביקשה 5$ לחיבור (שוד) אבל בסוף לא צלח. לפייר וול שלי יש כנראה עוד רכיב סודי שלא נותן לי להתחבר לתאווי בצע. מילא. איזה לילה קסום יורד, ליל חניה כמעט כמו זה של אלתרמן.

כשהבוקר האיר. אחרי מאבק מייגע במבער הפתיליה שלקחתי, כוס תה של התעוררות, ארזתי הכל ביעילות. – אני חייב להפטר מעודף המשקל על המושב האחורי זה מטריד אותי כל הזמן-

יצאתי להמשך הכביש צפונה. שוב כביש רגוע רחב ונקי. והנה אור במראה מאחור. אופנוע. מגיע וחולף על פני בשריקה. צריך להבין שאני לא עובר את ה-90 קמ"ש ובדרך כלל משייט ב-86. הסל"ד קצת מעל 3000. מה שנקרא רגוע. קווין שהיה באמצע טיסת בוקר, עשה סיבוב פרסה וחזר. איש מעל מטר שמונים חייך אלי בחיוך מקסים ובאנגלית הכי אוקספורדית שאל מה ומי ולאן. החלפנו אהלנים והוא המריא שוב. המשכתי הלאה וחלפתי על פני צומת הכביש המגיע מעיר היידר במערב. כאן פניתי ימינה להמשך הציר. לאחר כשני ק"מ לפני מימין רוכב אופניים מדווש באיטיות תוך הנהון רצוף לכביש ולנוף. עצרתי ליד איש צעיר, לא לבוש כמו אחד שיצא ממגזין על אופניים,

אלא הדבר עצמו. לבוש בפשטות כאומר אני מטייל, לא עושה הפקה לתוכנית טלויזיה. גונתר בן 19עובד בהייטק בפרנקפורט לקח חופשה של 3 שבועות ובא עם האופניים למקום הזה. ישן באוהל בשטח. איפה שנעצר. לא דופק חשבון לדובים וליתושים. הפקדתי בידיו מדבקה מהמסע שלי והוא נתן לי ארבע סוללות משומשות כי שלי במצלמה התרוקנו. והנה מגיע קווין מאחור."הי קווין תן לנו צילום משותף" וכך היה וקווין המריא שוב.

קווין פעם שלישית

לאחר הפגישה עם גונתר לא עברתי שני ק"מ והנה מצד ימין משפחת דובים שחורים "יוני, תרגע! סגור מנוע! פתח עדשה. פנה מעט ימינה עצור ללא קול! הנה, הרם המצלמה לגובה כללי ובכיוון כללי." שיט! שוב אדים על המשקף.

כן כן. דובים באים בשלשות.

"פתח את המשקף אדיוט!" הרצועה על הצוואר קצרה, אבל בכל זאת הצלחתי לפתוח את החלון. קליק קליק קליק קליק והגורים שהיו במרומי העץ גלשו למטה ויחד עם אמם נסו לתוך היער. יש! יש לי דובים! מיד הסרתי הקסדה ורציתי לראות מה הצלחתי לצלם. ההתרגשות היתה גדולה משהו. אז באנחה של רוגע המשכתי בדרכי.

הדרך הפכה להיות גרועה ביותר. שלום לאספלט וברוכים הבאים בורות וחצץ על המסלול. אבק בכל מקום. שוליים רכים וסיבובים בהם האחיזה בדרך בספק. רק לפני גשרים, סללו קטע של כמה עשרות מטרים, אבל מיד אחרי זה שטח מחורץ שאתה מזהה ככביש רק בזכות שילוט ההזהרה לאורכו.

אנתוני וסמנטה. האנשים הטובים, הרכב החגיגי שלהם והאופנוע שנעמד בזכותם.

מעבר לאחת הפניות נגלה לפני נוף עוצר נשימה. הרים במרחק ובחזית הקרובה אלי בעומק הערוץ זרם לו נהר בפיתולים חדים. זהו את הפריים הזה אני עושה בעמידה. לא מהאופנוע. העמדתי את האופנוע על רגלית הצד ממש מעל לתהום ועוד טרם הבנתי מה קורה, הוא פשוט קרס והתהפך שמאלה על פי התהום. מתורגל בשכאלה, קפצתי ללא פגע הצידה. ומוזר ככל שזה ישמע. התחלתי לצחוק. ודבר ראשון שלפתי את המצלמה וצילמתי. אין מצב שאני ארים אותו עם כל הציוד הזה. לא שמתי לב למדרון שנוטה שמאלה. קרקע תחוחה שלא לדבר על העובדה שטרם פגשתי אופנוע מהדגם הזה שלא היתה לו בעיית זוית רגלית צד. הכל הפוך. עודי מגרד בראשי והנה מתקרב ענן אבק. רכב ובו שני חברה שרים ומוחאים כפיים מנפנפים לי לשלום בעוברם… הי. מה זה! רצתי אחריהם מנפנף ידי. והם עצרו. חזרו. אנטוני וסמנתה זוג צעיר מאוסטרליה. אלה שראיתים אמש בחניון ליד האגם. ניגשו מיד לעזרה ובתוך שניות האופנוע כבר עמד בחזרה על גלגליו. ממתין שכל הנוזלים יחזרו למקום. נפנפתי אליהם לשלום. והחלטתי. זהו אני מעיף 30 קילו מהציוד! המשכתי לכיוון צפון והנה שוב קווין מנמיך טוס בתחנת דלק בה עצרתי. קווין ממוצא אנגלי הוא אמן מוכשר המצייר ציורים אבסטרקטיים עבור חברה שמשווקת אותם באינטרנט. הראה לי מיצירותיו על האייפון שלו. הוא חי בדנבר קולורדו וקיבל מאשתו 3 שבועות לנקות את הראש. אז הוא עם הr1150gs  שלו בדרך לאינבוק (Invuk) הנקודה הכי צפונית בקנדה (אבל עדיין דרומית לנקודה אליה אני שואף להגיע באלסקה).

היינץ מהיידלברג

שוב הבלעדיות של תחנת הדלק בחבל ארץ זה הוא מכשיר הפקעה שטני. מחיר הדלק גבוה מאד. המשכתי בדרכי ושוב פגשתי רוכב אופניים כמובן מגרמניה, היינץ מהיידלברג. גם הוא עובר את דרך מספר 37 וישן עם הדובים. הוא סיפר לי שבלילה האחרון הם ריקדו סביבו וכל מה שנשאר לו זה להכניס עוד עצים למדורה ולשיר.

הגשרים ברובם בנויים רשת ברזל עבה. אין מקום להוריד רגלית ולצלם באמצע מעבר גשר שכזה.

לקראת סוף היום והכוחות הגעתי לצומת כביש 37 והדרך המיתולוגית ה"אלקאן" ALCAN HWY הדרך בת אלפי הקילומטרים המגשרת בין ארה"ב העיקרית, לאלסקה ועוברת בתחום קנדה. פניתי לכיוון העיר ווטסון-לייק כדי לתדלק ולחפש מנוחה. במרכז העיר יש עוד אתר מעניין יער השלטים. אין לי מושג מי התחיל במסורת אבל במקום אלפי

עמודי עץ ועליהם אלפי שלטים שאנשים הביאו מכל העולם. שלטי הכוונה שתלשו מעיר הולדתם. שלטי המכוניות שלהם, שלטים לזכר משהו או מישהו. מדבקות מזכרות. משהו שידעתי עליו והכנתי עבורו מדבקה משלי. ובטקס צנוע של אדם אחד, סיפחתי את עצמי לקהילת השלטים בווטסון-לייק. הוריי!!

אתר הקמפינג הסמוך לעיר היה לדעתי הפגנת כוח לחוזקם של בעלי המוטלים בה. כלומר המקום נראה זוועה, ללא כל תשתית לתיירים. ככה שאלה שכבר מגיעים לכאן יאמרו לעצמם. אוף איזה מקום. בואו נלך כבר למוטל בעיר… לא אני. אני כבר ישן עמוק בתוך השק"ש הסגול ברקיע של יהלומים.

לסיום: ני מצרף שיר שכתבתי לפני כמה שנים, שאולי מסביר באופן קצת יותר קצבי את החווייה האישית שלי שנקראת לצאת למסע:

ולסיום ממש

ולסיום ממש: ואני מקבל המוני תגובות מקוראים גם כאן בבלוג וגם בתוך הכתבות המופיעות בYnet אני משתדל להשיב כמיטב יכולתי. וכולי הרי תזמורת של איש אחד. מנסה לתת את האנרגיה החיובית במקום הכי דחוף לי באותו רגע. אני אוהב אתכם! כולל אלה שכותבים לי שטויות ואולי לפעמים בסוג של רוע. את כולם! ההנאה שאתם מספרים לי עליה, מעבירה בי צמרמורת. איני רגיל לכזו חשיפה. תודה שוב לכל מי שבא עם רעיונות (מצלמה לשמאליים) להזמנה להתארח. או כאלה שמתקנים אותי על שמות מקומות (סנטה-רוזה שהפכתיה לסנטה-ברברה ועוד). הי וד"ש לסטודנטים שלי במכללת "ספיר" שבשדרות. ואפילו תודה לתלמידי תיכון "קוגל" בחולון על הקשר המקורי איתי. אני ומשפחתי מודים לכולכם מעומקינו.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 25 תגובות, הוסף תגובה    

אל הדרכים הזועקות אלי ״איפה היית עד עכשיו!״

נהר ה-Umpqua באורגון

אף שכבר שלחתי דיווחים מתומצתים מהמשך הדרך. אני מכניס כאן פוסט מסודר של המשך הדרך מהמקום בו דיווחתי לאחרונה באופן מפורט.

ראשית אני חייב (לא חייב, רוצה) להודות למאות האנשים שמגיבים למסע הזה שלי במילים ובמעשים. לא תיארתי לעצמי שמאמצי לממש חלום הזוי לחלוטין. יביאו שמחה כזו להרבה אנשים. כמות כניסות כזו לבלוג ונכונות לתת עצה כתף ויחס חם. יחזירו אלי חברי ילדות שנעלמנו פתאום זה לזה. יחשפו בפני סיפורים מרגשים של כאלה שמסעי משיק להרבה מחשבות ומעשים שלהם. תודה!

אני מאלה המאמינים כי "מי שנכווה במרק עושה פוווו על יוגורט". משתדל ללמוד מהנסיון. במיוחד עם דגם זה של אופנוע. זכרתי כי ביוג'ין יש סוכנות של היצרן ואפילו דיברתי איתו בטלפון לפני כחצי שנה. כרגע נוצרה בעיה. כדי להניע את האופנוע אני צריך לשלב לניוטראל. ולכן אני חייב לתקן זאת עכשיו ולא איפה שהוא בדרך באמצע שומקום.. הגעתי ליוג'ין אורגון לאחר שלושה ימי רכיבה כל כך מהנים שאני עדיין גדוש בהתרגשות ובאמת הכל קרה נכון ובמקום. שמתי לעצמי כמה כללי ברזל. ראשון מציית לחוקי התנועה באדיקות. לא עובר במיקרון את המהירות המותרת, עוצר כמו עץ שתול בכל עצור, ונותן לכל מי שרוצה לעקוף בכיף. נו פרובלמו באתי להנות מהדרך. שנית (ואולי ראשית) כל יום אני רוצה לדבר ולהתעמק לפחות בדברי שלושה אנשים שאפגוש. וזה קרה ביג טיים. (מייד). שלישית שינה בשטח ככל האפשר. בישול עצמי כמה שניתן. לצלם, ולאייר, (לא לצאת מהדעת' כי גיליתי שציור כמו שרציתי הוא צרכן זמן ו…חשמל ולכן זה קצת סיפור לצייר ישר לתוך המחשב בערכת ה-Wacom שאיתי. אבל אכניס איפה שהוא בעוד כשבועיים פוסט עם ציורים שאני מוסיף מדי כמה ימים.).  מאוחר יותר אתעמק בטכנולוגיה ובאפשרויותיה.

כשיצאתי מאיזור העיירה Gold Beach הסמוכה לחוף מן הסתם, הבוקר זרח כמו ציור של ואן-גוך. משיכות צבע טרי ובשרני היו על כל דבר. ונכנסתי במצערת פתוחה בעדינות, לתור יצירת המופת הקרויה אורגון ההררית. נהר ה-Umpqua הזורם ממזרח למערב ליווה את הכביש הרחב יחסית שדהרו בו רכבים בנינוחות של סופשבוע. הנהר הרחב נע לאט בנתיבו ללא גלים או מפלים מה שנתן את ההרגשה של עוצמה ורוגע. מימיו השקטים שיקפו כמראה את ההרים הנישאים מעליו, מיוערים בצפיפות בירוק עז. בינות לעצים בצבצו בתים צנועים בגוונים של לבן חום ואדמדם. ועל גדות הנהר היו מדי פעם כאלה שמזח הצמוד אליהם חבק גם סירה קטנה.

שוב מצאתי עצמי מרחיק מבט לשמאל הרחוק, ולכן רכבתי במשנה זהירות. בשלב מסויים עבר הנהר לימיני. כלומר עברתי בגשר מעליו. שורת עצים צפופה הסתירה אותו מעיני. ורק חיזקה את רצוני, לעצור לרגע ולהביט, להריח ולהכיר את הענק המזדחל לצידי. אבל זה נמשך ונמשך. לא היה ולו רווח אחד, או חניון ציבורי אחד שניתן היה לעצור בו ולהביט. אז כמנהגי עוד מכביש מס 1 בקליפורניה, עברתי לאפשרות ב' והיא להכנס ימינה בצומת הראשון שיקרה בדרכי. אני את הנהר הזה לא עוזב בלי לומר שלום. וכך היה ראיתי לפני כניסה ימינה ונכנסתי.

מצאתי שורת וילות מצועצעות כמו משחק ילדים. מדשאות מוריקות בחזית כביש כניסה מבהיק וחנייות מקורות לשורת רכבים סירות וטרקטורונים לצד כל וילה. והפרחים כאילו הודבקו בסופר-גלו זקופים בינות לעצים גזומים כמו חנוכיות. באמת הנזל וגרייטל. היה ברור לי שאלה ניצבות לאוך הגדה של הנהר הנסתר. אז נסעתי עד לקצה הרחוב. והנה שם הציץ אלי מהסבך קנה של רובה ציד ובעקבותיו צעד אל המסלול שלי גבר גבה קומה מזוקן וזעוף שפשוט נעמד ובמבטו… "הו דה פאק אר יו?" כזה. אני לא אוהב לנבל את הפה אבל זה בדיוק מה ששפת הגוף שלו אמרה. עצרתי כמובן ומיהרתי להסיר הקסדה. מראה פנים חשוב לשבירת קרח וחשש. הוא ניגש אלי ואז אמרתי לו באנגלית שרוצצתי בכוונה את הגייתה. שאני מקווה שאיני נמצא בשטח פרטי והאם יש דרך בה אוכל להציץ אל הנהר ולצלמו. ראיתי איך הוא הוריד שני הילוכים במתח שהיה בו. ואז הוא הפליט בעגה צרחנית קצת דרום ארצותהבריתית. שאני וכל הרוכבים על האופנועים מהסוג שבאתי עליו. הומואים נקבות חלשלושים וכו' אמרתי שקוראים לי יוני. אני ישראלי ובסך הכל אני עובר בסביבה. אופנוע זה אופנוע לא? "אה, כן. אתם היהודים יכולים להרשות לעצמכם לקנות כל דבר וללכת להוציא עיניים…" ירדתי מהאופנוע. וניגשתי אליו. הושטתי את ידי לקראתו, הוא בהיסוס קל תקע לידי אצבעות עבות ולחות והציג את עצמו כג'רי. שאלתי אותו " ומה אם אני אגיד לך שקניתי את האופנוע והגעתי לכאן בזכות משכנתא שאשתי ואני לקחנו?" ו"תגיד לי של מי שלושת הטנדרים הענקיים כאן בחנייה?" ג'רי כנראה קלט שיש לו עסק עם אקזמפלר. ושתק ואז בפרץ של הבעת דעה הוא פלט "אתם יחד עם הערבים והאירופאים גונבים לנו את כל הכלכלה והממון ולאחרונה שמתם לנו נשיא מוסלמי. אני מקוה לא להרבה זמן!"…. תשמע ג'רי. אני רוצה לצלם את הנהר זה אפשרי? וחוץ מזה אני חושב שיש בך כמה אי הבנות בקשר לפוליטיקה העולמית…" "אתה יודע מה?" אמר ג'רי. "בוא כנס אלי הביתה נשתה משהו…". סירבתי בעדינות כי באמת חשבתי להגיע עוד היום ליוג'ין למוסך. אבל נעתרתי לפגוש גם באשתו לה הוא קרא בקול והיא צייתה בהכנעה והגיעה במורד מדרגות הברזל שפנו אל הנהר. כשאני בינתיים מצלם לי. שניהם נעמדו לצילום וביקשתי רשותם לפרסם זאת בבלוג שלי. והם נעתרו בשמחה. כשבאתי ללכת, ליווה אותי ג'רי כשרובהו כבר על כתפו. בשביל היוצא מחלקתו לחץ את ידי בשתי ידיו ואמר לי פתאום :"אתה יודע מה ג'ונתן, שמעתי שיש בישראל פיוניירז. ואני חושב שכל הכבוד לכם." היה ברור לי שמהמפגש איתי הוא כבר יקבל חומר למחשבה. נו לפחות הוצאתי ממנו כמה גרושים לטובת הציונות.

הגעתי ליוג'ין בשעות מאוחרות. ובעזרת הג'י.פי.אס. הגעתי ממש למול סוכנות האופנועים, כדי לצפות במנהל מוריד את התריס על המוסך. תבוא מחר פותחים בשמונה. אז הלכתי. יוג'ין (זו שאני פגשתי) היא עיר ענקית ושטוחה. ירוקה ורחובותיה רחבים במיוחד. נטועה גנים לרוב ולא ראיתי בה בניין מעל 3 קומות. שכונות רגועות של וילות ובניינים עתיקים ופחות מפוארים. מרכזי קניות ענקיים ומגרשי חנייה עצומים. וכמו בכל הערים האמריקניות עד עתה. הכל מתנהל מתוך הרכב, אין צורך לצאת. כספומט. שתית קפה. מזון מהיר. הכל. בקרן רחוב מוצלת (כי היו באויר משהו כמו 28 מעלות צלזיוס) ראיתי שוטר במכנסיים קצרים רכוב על אופניים. ניגשתי אליו וביקשתי לשאול מספר שאלות. כמובן שהצגתי את עצמי. בו ראנקין, זה שמו, סיפר שהרכיבה והשיטור על אופניים נעשים כאן בזוגות. בכל יום יש תורנות בתחנה ושני שוטרים מחליפים את הניידת במשמרת רכיבה, בה הם מפגינים נוכחות  מחזקים את הקשר בינם לבין הקהילה שלא לדבר על איבוד כמה קלוריות טובות.

הלכתי לישון בסביבה לאחר היכרות ראשונה עם מנה טאקו (מזוויע) באיזה פאסט פוד מפלסטיק.

למחרת בבוקר הגעתי בזמן למוסך הנ"ל והבעיה תוקנה ובנוסף ביקשתי שיעברו על כל האופנוע לבדוק מערכות. שלום ל310$ . יללה, אטצרך לחסוך במקום אחר. בעודי אורז ונפרד מסקוט בעליה של הסוכנות ודייב המכונאי ולכניסה מגיעה ניידת במלוא שלל זיקוקיה המנצנצים ומתוכה קופץ איש מלבורו רק בלי הסוס. הוא לא התמהמה הרבה וניגש ישר אלי: "תגיד, אתה הבחור שעומד לעשות את המסע מאלסקה לארגנטינה?"… "כן" זה אני עניתי תוך בליעת רוק איטית, מה הבשורה? יללה תוריד עלי!…הוא הציג עצמו כשריף מייקל האסלי מפקד משטרת מחוז דאסצ'אטס. את המידע עלי קיבל כנראה מאופיסר ראנקין. הוא ביקש להודיע לי שאני גיבור, שהוא ובניו שגם הם שוטרים מעריצים את ישראל. הוא אמר זאת בקול רם ברור ונחרץ כך שסוף סוף מישהו לא לוחש זאת על אוזני אלא עושה לנו כבוד פומבי. יש!. אחר כך המתיק שריף האסלי איתי סוד. על כך שיצא לו לעבוד בעבר עם שירותי הבטחון של ישראל. וכל שאבקש ושאומר הוא כבר ידאג לי כל הדרך. (מייל שהגיע ממנו יומיים אחר כך, בישר לי שבדנבר יש לי הגנה מחברו הקרוב שמנהל שם את העניינים). זהו. נפרדתי ממנו בלחיצת יד שכמעט השאירה ברשותו את אצבעותי. והפלגתי לדרכי. מאוחר יותר גיליתי שכל היום צילמתי ללא כרטיס זכרון במצלמה. ככה זה כשמצלמים תוך רכיבה בשיטת שלוף וצלם. לא מבחינים באותו משפט שמודיע שאין כרטיס. מילא.

ביתם של ערן וסינדי במדינת ואשינגטון

ערן וסינדי (סינטיה) גרים בלב הירוק של מדינת וושינגטון לשם התכוונתי לעלות באותו יום. ערן כבר יצר איתי קשר לפני כמה ימים והציע לי שאעבור דרכם, הם מבטיחים לי תחושת בית חם. מה אפשר להפסיד. סיכמתי עם ערן שאני בדרך. והוא חיכה לי באחד הצמתים בטנדר הלבן שלו, ונסעתי בעקבותיו אל העיירה Yelm בשוליה רכש ערן לפני כמה שנים כמה אקרים של שטח חקלאי ובנה לעצמו שם בית. לאחר זמן הצטרפה אליו גם סינדי והם עוסקים בעבודתם המקצועית וגם מגדלים תרנגולות כבשים בשטח מרעה. ביתם הוא בן קומה אחת בנוי משילוב בין יחידות מודולריות. מרוהט בפשטות עשירה. מחממת לב, ממנה ניכר שכאן גרים אנשים ששמים לב לפרטים החשובים בחיים. לא מפואר ולא צעקני כי אם משהו שמזכיר את המושבות והמושבים של פעם. משהו שיש לו קשר עם ערכים.

נתקבלתי במקום בחיבוקים ושמחה כאילו חזר הביתה בן אובד. סינדי מייד קפצה על הכנת ארוחה צמחונית וחדר שינה מרווח הועמד לרשותי שלא לדבר על עמדת האינטרנט הפרטית של סינדי שממנה שלחתי מליון מיילים.

למחרת בבוקר חיכה לי אביב נעים מחוץ לדלתות. עשיתי סיבוב מהיר בחצר הירוקה, כדי למתוח אברים ולהחליט מה הלאה להיום. בינתיים אירגנתי ערימה של בגדים וחפצים שמצאתי שהם מיותרים. ערן אמור לנסוע לארץ בקרוב והתנדב לקחתם איתו. (ואני בטוח שעוד חבילה כזו תצא לארץ ). ערן וסינדי חזרו במיוחד מהעבודה כדי להפרד ממני. וערן ליווה אותי  באופנוע שלו עד לכביש הראשי. אנשים מדהימים באמצע הדרך. איך יצא לי, איך?

עליתי לכיוון סיאטל. עיר שהיא סוג של מושג במשפחה שלי. יש לנו בבית אוסף תקליטורים של להקת "פרל-ג'אם" בכמות שיכולה לפרנס שידור רצוף של שנה שלמה כולל חגים. כך שמקדש הגראנג' ממנו יצאו גם להקת נירוונה, ג'ימי הנדריקס הגיטריסט המיתולוגי של נעורי. להקת סאנטנה ועוד. סומן מראש על ידי בנותי כמקום שעלי לדווח ממנו בבחינת "זמרי ספרי ציפורי היקרה מארץ מרחקים נפלאות. הגם שם בארץ החמה היפה"… וכו' וגומר בשירו של

ביתם של עופר והגר בסיאטל

ביאליק, על סקרנותו וערגתו לארץ אחרת. הייתי אמור לדווח אם אכן בסיאטל יש אוירה מיוחדת שעושה אנשים ליוצרי מוזיקה שכזו. אז לצערי לא הגעתי עד לרזולוציה הזו. הג'י.פי.אס. שלי לקח אותי ישירות לפתח ביתם של הגר ועופר חברים מהארץ שעושים בסיאטל בענייני עבודה. הגר קיבלה אותי כמו בן משפחה. חדר מוכן. עמדת מחשב. וארוחה ביתית של אוכל ישראלי. איזה כיף! ביליתי כשעתיים בעדכון הבלוג ומיילים לכל העולם ואחותו. ואז הגיע עופר שכבר הוזהרתי שנחשב לאלוף ארה"ב בסיאטל. כלומר בידע מעמיק על מה יש בה ואיך לראות זאת. אך בשלב זה כבר היה ברור לי כי עלי לנטוש את רעיון סיאטל לעומק. כי הלו"ז שלי דוחק, יש לי תאריך יציאה מפרודו-ביי שבצפון אלסקה והדרך ארוכה ביותר. קמתי בבוקר. חיכתה לי כביסה נקיה וסנדביץ ארוז בידיה של הגר. נפרדתי מעוד אנשים שבא לך להשאר איתם להרבה זמן. אבל כמו שסיכמנו. בשביל זה צריך לבוא לביקור אחר.

עליתי על הכביש צפונה מתוך כוונה להכנס לקנדה באיזור העיר וונקובר. לפני כן בעודי מסתובב בשכונה של הגר ועופר, ראיתי מימין את סוכנות האופנועים Ride West שהוקמה על ידי קית' טאי. שכתב בזמנו ספר על נסיעתו לדרום אמריקה (מופיע בפוסט על הספרות שליוותה ההכנות) אז עצרתי להציץ ולא פחות, אלא האיש עצמו יצא לקראתי והחלפנו כמה מילות נימוס, צילום. הלאה.

הכניסה לקנדה היתה פשוטה ומהירה מהצפוי. שלום. דרכון. מה? למה? איפה? כמה? תן גז!

בריטיש קולומביה כבר רמזה לי ממרחקים מלבינים, שאני מתקרב למשהו אחר. והייתי מלא בציפיות אבל עד לרוקי'ס היה לי עוד יום וחצי של מישורים וקוי כביש מעצבנים. התרחקתי כמה שיותר מהר מוונקובר מזרחה והצלחתי להגיע עד לעיר הופ Hope שבה צנח החושך כמו טריקת דלת. בווום! ואני בחושך לא זז מטר עם אופנוע. אז נזרקתי לתוך ערימת הבדים שיצרנים ממולחים הפכו לאוהל, שק שינה ומזרן דק.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and כללי   ·   יש 18 תגובות, הוסף תגובה