שלום מרכז אמריקה

למעלה, מסעדה קפה אל אוויון בקוסטה ריקה

מקסיקו

מעבר הגבול בין ארה"ב ב duglas למקסיקו ב–Agua Prieta עבר חלק. שוטרי המכס בצד המקסיקני קצת חיטטו אבל היו מאוד נחמדים וגם דוברי אנגלית במקצת. גם ביקורת הדרכונים עברה בסדר, רק לקח יותר זמן למילוי כל הפרטים במחשב ובנוסף שילמתי 400 דולר ערבון שמבטיח שאוציא את האופנוע ממקסיקו ושאקבל אותם חזרה כשאצא את המדינה. במעבר הגבול פגשתי  רוכב גרמני על 1200GS אבל יותר מכמה שאלות; מאיפה אני ואיך הגעתי לפה, הבחור לא הראה יותר מדי נכונות לפתח שיחה… לא רוצה לא צריך. נפרדתי לשלום משוטרי המכס הנחמדים וממש ביציאה החלפתי כסף ופניתי לישוב (יותר נכון כפר) הראשון: Esqueda . הרכיבה היתה מלאה ברגשות ומחשבות על איך יהיה לי במקסיקו , צריך לשים לב יותר על כל דבר ולהתכונן לכל תרחיש, תשומת לב כפולה ומכופלת כל הזמן. נחמד היה לי בכפר הראשון אליו הגעתי, אישה מאוד נחמדה קיבלה את פניי במוטל היחידי שכלל אפילו  wi fi, בערב אכלתי בדוכן רחוב אוכל מקומי, עם בירה מקומית חמה – לא רע.

אני מתכנן את כיוון הנסיעה דרום–מזרח ובוחר בכבישים לא ראשיים מדי. מתכנן בכל יום את המסלול שלמחרת מקסימום ליומיים. הכבישים די נוחים לנסיעה והכפרים בדרך מפתחים בי סקרנות, על איך האנשים חיים כאן ,שמחים ממה שיש להם. עצרתי הרבה בכפרים כאלה כדי לנוח בדוכני דרך למיניהם, כדי לשתות משהו קר ולספוג קצת את האוירה המקומית. בדיקה של תחזית מזג האויר מראה שיש סופה טרופית בחוף המערבי שעלולה להשפיע ביומיים הקרובים על האזור שבו אני נמצא. לקחתי בחשבון ואכן הסופה השפיעה במקצת, עם קצת גשם ורוחות – ממש לא נורא כשאתה לבוש כראוי.

אחד הכבישים שבחרתי כביש מס׳ 16 (האמת שלא היתה אפשרות אחרת) עובר בתוך שמורת טבע ונוף נהדר. כביש מפותל עולה ויורד כיף של רכיבה. כ-200 ק"מ לפני צ'יוואווה פגשתי באמצע הדרך ב-4 רוכבים אמריקאים שרוכבים לצ'יוואווה לכנס של רוכבי BMW. פה כבר התחילה שיחה ארוכה על המסע שלי, היו מאוד סקרנים ורצו לשמוע כמה שיותר ואני סיפרתי להם בשמחה כל מה שרצו לדעת. לנוכח הצעתם להצטרף אמרתי שאני לא אצטרף לכנס. הסברתי להם שזה המוני מדי בשבילי… יותר מ-600 רוכבים אמורים להגיע לשם כך אומרים. אחרי לחיצות יד וברכות לדרך צלחה המשכנו לדריכנו. ואכן באותו יום פגשתי בהמון אופנועי BMW שחלפנו על פניי (עקפו אותי) עם הנפת היד המוכרת.

הרכיבה נעימה מזג האויר טוב, רואים יותר כפרים קטנים בדרך שדות של גידולי תירס בעיקר והמון שטחי מרעה בקר.

באחת מהדרכים ממש לפי העיירה Saltillo עצר אותי שוטר (בדיעבד רק לבדיקת מסמכים) כל הספורים על שוטרים מושחתים עלו לראשי. עצרתי, הורדתי את הקסדה מהראש והוא פנה אליי בצורה מאוד מנומסת וביקש רישיונות ואישורים (בספרדית הוא לא דובר אנגלית), הסבתי את תשומת ליבו למדבקת ההולוגרמה שמודבקת על מגן הרוח (אותה מקבלים במעבר הגבול וממליצים לך להדביק אותה בחזית) בדק שהכל תקין, שאל עוד כמה שאלות שלא הבנתי כל כך – אך עניתי תשובות על מה שחשבתי לנכון. ממש לפני שאני מתארגן להמשך הנסיעה, עצר רכב שממנו ירדו זוג מקסיקנים

שכנראה מכירים את השוטר. החליפו ביניהם כמה משפטים ואז פנה אליי הבחור באנגלית שוטפת ושאל שאלות מאיפה אני ולאן אני נוסע – ושוב התפעלות רבה כששמעו את התשובות וגם השוטר התפעל לאחר שתורגמו לו התשובות שלי. קיבלתי מהבחור המלצה על איזה דרכים כדאי לרכב ובאילו ערים כדאי לעצור – מבחינת ביטחון מפני חמדנים (אני קורא להם). ובאמת שיניתי את המסלול (אני התכוונתי לרכב לאורך החוף המזרחי דרומה – לא מומלץ) הצטלמנו, התחבקנו אפילו …לא עם השוטר 🙂 ונפרדנו לשלום. המסקנה שלי: רוב האנשים בעולם טובים הם. ככל שמדרימים, הכבישים יותר רחבים עם תנועה צפופה יותר וצריך להשקיע יותר תשומת לב. תחנות הדלק יותר גדולות עם חנויות שרות שרואים בהם יותר ויותר רשתות אמריקאיות. היום בפעם הראשונה נכנסתי לכביש אגרה. יקר אך לא נורא. הכיוון הכללי אזור צ'יאפס/קמפצ'ה/יוקטן שם אפגוש את שחף בני עוד 4/5 ימים. כנראה שלא אפגוש את "אלה" הבחורה שרכבה איתי את כל אלסקה – היא טסה לאיטליה לביקור מולדת.

אחרי כמה שיחות עם שחף על איפה נפגשים ומה עושים ולכמה זמן, הוחלט שניפגש ב– Cancun בשפיץ המזרחי של מקסיקו ומשם נטוס יחד לקובה (שעה טיסה) ל-5 ימים אאכסן את האופנוע ואצא לפסק זמן איכותי עם שחף וניצן. על זה הוחלט עוד כשהייתי כבר ב–Villahermosa ומשם רכבתי לאורך חוף מפרץ מקסיקו צפונה. פה כבר הייתי צריך להשתמש בכבישי אגרה וזה ממש לא נורא (אגב, אופנוע משלם חצי מחיר ממכונית) האזור הזה של מקסיקו מקסים. תשתית הכבישים מצוינת, הנופים לאורך החוף נפלאים, מזג האויר טוב – למעט הלחות בשעות הצהריים, היה כיף אדיר. אני מגלה כי הערים שאני עובר בהן יותר ויותר שקטות, מטופחות יותר ופחות עמוסות בכלי רכב. האנשים גם נראים יותר תרבותיים ויש יותר דוברי אנגלית , כאילו מקסיקו אחרת.

הפגישה עם שחף וניצן היתה מרגשת עד מאוד, איך לא !!! את השעות הראשונות העברנו בעיקר בהחלפת חוויות כל אחד וסיפורי. בערב יצאנו לארוחת ערב חגיגית ולמחרת כבר איחסנו את האופנוע אצל בחור ישראלי בשם דרור שחי פה בקאנקון הרבה שנים. טיפלנו בסידורים אחרונים לקראת הטיסה לקובה.

קובה

זו מדינה מאוד ענייה וזה ניכר בסגננון החיים של האנשים שחיים פה, אך כפי שהתרשמתי מכל המקומות שהייתי בהם, ככל שיש עוני קשה יותר האנשים יותר שמחים ורחבי לב וזה הרושם שקיבלתי גם פה בקובה. ביקרנו בשלוש ערים; La Habana עיר הבירה,

מאוד סואנת וצפופה ולא נקייה בלשון המעטה, למעט אזורי התיירות שיש בהם מלונות מפוארים המוקפים מסעדות ובתי קפה. ביקרנו בכל האטרקציות והסתובבנו בסמטאות העיר, כדי לספוג את האוירה המיוחדת שיש פה. הוקסמתי מהמכוניות הענקיות והעתיקות (תוצרת ארה"ב) נראות בכל מקום והן בני 50/60 שנה מצוחצחות ומטופחות ועדיין נוסעות . Trinidad עיירה קטנה בת מאות שנים,

מאוד ציורית ושקטה. הרחובות מרוצפים באבן. בתים קטנים וצפופים- אך נקיים עם גינה קטנה ומטופחת. מסעדות קטנות ברחוב הראשי ומוסיקה קובנית נשמעת בכל מקום. יצאנו לטיול רכיבה על סוסים למפל נסתר, היה די מייגע – אך המפל וטבילה במים פיצו על הדרך. פה גם חגגתי יום הולדת 64… Vinales עיירה קצת יותר מודרנית מאוד שלווה ותחושה שהאנשים שגרים פה מאוד אוהבים את המקום, הצטרפנו לאוטובוס תיירים וביקרנו בכל האטרקציות בסביבה – היה קצר וקולע. ביקרנו עצמאית בחווה משפחתית לגידול טבק וקיבלנו הסבר על כל תהליך הייצור התכבדנ בסיגר לעישון ובקוקטייל מקומי בקוקוס טרי. בקובה לנו בבתים מארחים (בתשלום) היה כיף להרגיש כמה האנשים אירחו אותנו מכל הלב באמת.

זהו קובה. חזרנו למקסיקו היישר לביתו של דרור שם חיכה לי האופנוע, ישנו בקרבת מקום ולמחרת נפרדנו, שוב. ושוב ברגשות מעורבים, כיף על מה שהיה וכיף על מה שיהיה. 7 ימים קסומים שעברו כהרף עין.

בליז

רכבתי דרומה לכיוון מדינת בליז, בלי יעד מוגדר. ישנתי עדיין במקסיקו בעיירה סמוך לגבול ולמחרת חציתי את הגבול, המעבר היה חלק ומהיר משני צדדיו של הגבול. השפה המדוברת פה אנגלית קל יותר למטייל שלא דובר ספרדית, התושבים פה מזכירים קצת את ג'מייקה למרות שרואים פה ושם גם אסייתים והודים כמובן.

סביר להניח שאהיה פה 3-4 ימים ואמשיך לגואטמלה. בעלת המוטל שבו שהיתי היתה בשנות ה-70 לחייה היא נולדה פה, "סופי" שמה, היה לה מבטא חצי ג'מייקני מדליק והיא סיפרה אלי בקצרה על ההיסטוריה של בליז. דקות ארוכות שוחחנו ובכל הזדמנות אחרת, הקסימה אותי האישה הזאת. עקב יום גשום במיוחד התעכבתי ליום נוסף, בליז היא מדינה קטנה, לא מפותחת במיוחד. הכל כאן שקט ונינוח אנשים נחמדים ומקבלי פנים, נהנתי מהשהייה והרכיבה .

גואטמלה

הכניסה לגואטמלה לקחה יותר זמן, ביורוקרטיה מהסוג הישן: המתנה בתור לצילומי מסמכים וכו' אך לא נורא. פה פגשתי 2 רוכבים מקסיקנים שמטיילים בגואטמלה והתוכנית שלנו היו זהות ליומיים הקרובים. אז רכבנו יחד ל-מקדשי המאיה באתר היחיד מסוגו במרכז אמריקה ב- Tikal

שם תיירנו כמה שעות והמשכנו לעיירה– Flores הסמוכה שם בילינו את הלילה.

את ארוחת הערב העברנו בסיפורי מסע שלהם ושלי בעיקר. (לשמחתי הם היו דוברי אנגלית) היה כיף לארח אחד לשני חברה. למחרת בבוקר הם המשיכו בדרכם לכיוון מקסיקו ואני נשארתי ליום נוסף ב-Flores לתייר את העיר ולנוח קצת. מכיוון שנכנסתי לגואטמלה מבליז, ידעתי מראש שאוותר על אגם אטיטלן הנמצ הרבה צפונה מהכיוון אליו התקדמתי (לא נורא ממש – יהיו אחרים) וגם ויתרתי על ביקור בעיר הבירה  Guatemala City שבה תכננתי לבצע טיפול לאופנוע, גם על זה איני מצטער, אבצע את הטיפול לאופנוע בסן-חוזה שבקוסטה ריקה. העיירה האחרונה בגואטמלה היתה Rio Dulce עיירה קטנה רועשת ותוססת. למחרת בבוקר על הדרך סטיתי קצת מהמסלול כדי לצפות ב–Lake Izabal והמשכתי למעבר הגבול עם הונדורס. שהייתי בגואטמלה 5 ימים ואני יכול להגיד שבערים היותר גדולות, רואים התפתחות והשפעה מערבית. הרכיבה היתה כיפית, בתוך כל הנוף הטרופי הירוק מסביב. בתחילת החודש הבא חוגגים פה את "חג המתים" או בשם אחר "יום הנשמות" חג מאוד ססגוני ושמח למרות הנושא הרבה אוכל וצבעוניות, לא יכול להתעכב עד אז.

הונדורס

מעבר הגבול לקח זמן; כשעה וחצי. אך ללא בעיות, רכיבה של כמה שעות בתוך נוף ירוק, כל הזמן עולים ויורדים בדרכים מפותלות והנה הגעתי לעיירה Copan (משמעות השם "אבן פינה") עיירה עתיקה שהוקמה לפני מאות שנים ע"י שבטי המאיה ואכן על פי המבנים והרחובות רואים שזו עיירה עתיקה. נהניתי פה, מה גם שהאירוח במוטל היה יוצא מהכלל. את הונדורס עברתי ב-5 ימים לא רכבתי הרבה ביום והתעכבתי במקומות שעברתי כמו עיר הבירה טגוסיגאלפה כמו רוב הערים הלטיניות היא עיר מחולקת – מרכז העיר מערבי לכל דבר ומסביבו על מורדות ההרים שכונות העוני הבתים הקטנים הצפופים והצבעונים. מדהים איך שזה ניראה. הרכיבה גם פה כיפית בכל הירוק שמסביב ומזג האויר מאוד נוח. מחר שוב מעבר גבול למדינה הבאה בשרשרת המרכז אמריקאית; לניקרגואה.

ניקרגואה

כמו בכל מעברי הגבול במרכז אמריקה, גם פה נצמדים אלייך כמה בחורים ״פיקסרים״ המתפרנסים מעזרה בהליכים הביורוקרטיים לאנשים שעוברים את הגבול עם כלי רכב – מהם אתה בוחר אחד שמלווה אותך לכל אורך תהליך מעבר הגבול, לאן ללכת? מה לצלם ואיפה? הפיקסר עם הקשרים שלו אפילו מביא את הקצין לבדיקת האופנוע. יש לציין כי זה עוזר, במיוחד לאלה שלא דוברי ספרדית והכל תמורת תשלום כמובן עניין של כמה עשרות ₪. כבר ביום הראשון בניקרגואה, הרגשתי שהאנשים פה מאוד נחמדים, יש יותר דוברי אנגלית ובכל הזדמנות אני מפתח שיחה עם המקומיים. מסתובב רגלית במקומות שאני נמצא ויש להגיד שעד כה כל ארצות מרכז אמריקה נראות די דומה; הערים, הנוף, סיגנון החיים וגם האוכל. ב–Tipitapa לנתי במוטל משפחתי שקיים כבר 30 שנים ושם קבלתי אירוח VIP , אחד הבנים שמנהל את העסק, דיבר אנגלית שוטפת והיה סקרן לשמוע מימני סיפורים מן המסע. ישבנו ודיברו ארוכות. היה כיף גם לשמוע ממנו על חייו ועל ניקרגואה. למחרת עם הקפה של הבוקר, הוא שוב הצטרף אליי וכשסיפרתי לו שהיום אני רוכב לאי Ometepe שבימת ניקרגואה המליץ בחום (הוא היה שם בקיץ האחרון) על רכיבה ל– San Jorge (שם עולים למעבורת לאי) ואכן הרכיבה היתה נהדרת ורגועה, אין מה למהר. עברתי בין כפרים קטנים שממש נראים אותו דבר. המתנה של כמעט שעה ועליתי למעבורת.

משך ההפלגה היה כשעה. הים היה שקט ומולנו נגלה האי כשבמרכזו מתנשא הר געש Concecpcion – מרשים ביותר. הכוונה היתה להישאר באי יומיים, אך הספקתי לתור בה ביום שהגעתי וקצת למחרת עד הצהריים, אז קיצרתי ועליתי למעבורת חזרה ליבשת. המשכתי לעיר תיירותית במיוחד San Juan del Sur ואכן עיר קטנה מלאה בתי מלון מכל הסוגים. חוף ים נהדר ולכל אורכה – בתי קפה ומסעדות מכל הרמות והטעמים. הרחובות היו גדושים תיירים מרחבי העולם. נהניתי מהשקיעה היפה. אחלה בירה וארוחה טובה.

אפילו ביקרתי ללא תכנון מוקדם בבית חב"ד המקומי שנתקלתי בו במקרה בזמן ששוטטתי בעיר. זהו מחר עובר לקוסטה ריקה.

קוסטה ריקה

מעבר הגבול לקוסטה ריקה, כמו בכל המדינות פה מתנהל בעצלתיים, לוקח זמן אך בעזרת הבחור שעוזר לך (פיקסר) זה יותר פשוט. Liberia היתה העיר הראשונה בקוסטה ריקה. הדרך לשם היתה נהדרת הנוף הירוק יופי של רכיבה. העיר עצמה מאוד מפותחת וכבר רואים שקוסטה ריקה יותר מתקדמת, נקייה ומסודרת מהמדינות שעברתי עד כה. אפילו בכפרים הקטנים בדרך רואים פחות עוני אם זה באיכות הבתים, החנויות הקטנות אפילו בלבוש של המקומיים, ויש גם יותר דוברי אנגלית. למחרת המשכתי ל–La Fortuna, הדרך היתה מהממת, הכבישים המפותלים לצידו של Lake Arenal, העיירה קטנה ותיירותית במיוחד יש פה המון אטרקציות שני הרי געש: "ארנל" ו– "צ'אטו" שבראות טובה המראה פשוט מרגש. תכננתי על טיולים רגליים לכיוון המעיינות החמים, אך הגשם החזק שירד ללא הפסקה שינה לי את התוכניות. (למרות שאומרים שזה הכי כיף כשיורד גשם) קבעתי תור טיפול לאופנוע בבירה סן-חוזה לעוד יומיים ומקווה שהכל יסתדר.

עוד לילה אחד באלחואלה (פרבר קרוב לסן-חוזה) שכונה קטנה ושקטה ושוב, האנשים מאירי פנים בכל מקום. למחרת בבוקר יצאתי למוסך שם קיבלו אותי בכבוד. כולם דוברי אנגלית כך שהיה קל לתקשר, אנשי המוסך החליפו באופנוע מה שצריך וטיפלו גם בי וגם באופנוע באופן מעורר הערכה. למרות שידעתי מראש שבקוסטה ריקה יקר יותר… יצאתי מרוצה. הגעתי לפארק– Manuel Antonio הידוע אחה"צ ונשארתי בקרבתו יומיים. די זמן לטייל בפארק הלאומי הנפלא הזה ולספוג קצת מהייחוד של הטבע של קוסטה ריקה ומהאוירה המקומית. קוסטה ריקה היא מדינה בה התיירות היא משאב מרכזי, מלאה בתיירים מכל רחבי העולם. בשל כך המחירים פה גבוהים משאר המדינות במרכז אמריקה, עצרתי ליד אל אוויון מסעדת קפה בה יושב מטוס שהוחרם עי השלטונות בימי תור הזב של הברחות הסמים בסביבה והיושבת על המתלול אל מול האוקיינוס השקט. פגשתי פה ושם במסעדות ישראליות – עצרתי לקפה ולמעין דרישת שלום מהארץ וכיף היה לדבר קצת עברית. מחר עובר לפנמה וכבר כמה ימים חושב על המעבר לקולומביה… מקווה שהכל יסתדר.

מפנמה לקולוביה

מעבר הגבול לפנמה עבר בקלות יחסית, אך פנמה קיבלה אותי בגשם סוחף. נאלצתי להמתין במעבר הגבול שעה ארוכה עד שירגע. מזה כמה ימים איני רואה שמש. השמים אפורים ומדי פעם יורד גשם. התוכנית הייתה לשהות בפנמה כשבוע, אך מזג האויר הגשום וגם התחזית שלא בישרה שינוי לטובה, שלחה אותי לשנות את התוכנית ותוך 3 ימים ימים מההגעה לפנמה כבר הייתי בחברת השילוח האוירי (מפנמה לקולומביה אין דרך קרקעית וכדי לעבור לקולומביה אפשר לבחור בדרך הים או בדרך האויר – אני בחרתי בהובלה אווירית.) להטיס את האופנוע לקולומביה. פה קיבלה אותי פקידה מקצוענית נחמדה דוברת אנגלית טובה והסתבר שאוכל לבחור בטיסת מטען למחרת או לזו שתצא בעוד 4 ימים. החלטתי לבחור בקרובה יותר כך שלקראת המחר טיפלנו בכל הניירת ארגנתי את האופנוע.

ותוך 3 שעות הכל היה מוכן, זהו נפרדתי מהאופנוע ועכשיו צריך לדאוג לי לטיסה, בחור שעבד במשרד השינוע הציע לי לנסוע לטרמינל הנוסעים הסמוך בשדה תעופה של פנמה סיטי שם יוצאת טיסה לבוגוטה בירת קולומביה בתוך שעתיים, וכך עשיתי ותוך 3.5 שעות הייתי בבוגוטה. מחיר הטסת האופנוע עמד על 1100$ בחברת CIRAG ומחיר כרטיס הטיסה שלי לבוגוטה עמד על 210$.

התמקמתי במוטל קרוב לשדה (האופנוע צריך להגיע מחר אחה"צ) בעזרתו האדיבה של בעל המוטל שהסיע אותי למסוף המטענים ובא איתי לעזור לשחרר את האופנוע – כי ידע שאני לא דובר את השפה. לא הצלחנו לשחרר באותו יום, כי השעה היתה כבר מאוחרת – למחרת האיש הנחמד הזה בא איתי שוב ואחה"צ האופנוע שוחרר. משום מה קיבלתי ויזה לשהות של 15 יום בקולומביה, לא ידעו להסביר למה… ויחד עם זאת זה מספיק זמן עבורי.

 אני חש עייפות. החומרים מראים סימני שחיקה. הדבר בא לידי ביטוי למשל כשלאחר שעתיים רכיבה, אני מרגיש את הגב, מדי פעם גם את הברכיים והעייפות צונחת עלי מהר ממה שהתרגלתי בצאתי לדרך. למרות זאת, אני עדיין נהנה מאוד מהרכיבה לחוות את המסע לראות מקומות חדשים ואנשים נהדרים. גם הגעגועים לארץ ולמשפחה הולכים וגוברים. מזג האויר כאן עכשיו האפרורי כל הזמן והגשם דוחף אותי למהר ולהדרים בעקבות הקיץ העובר בחודשים האלה לחצי הכדור הדרומי. למזג אויר נוח יותר. עוד 15/20 אלף ק"מ קטן עלי.

————————————————

כל הזכויות c לסיפור ולצילומים שמורות לשמואל שוקר – שמולה

————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

לא רבים הגיעו לבליז על אופנוע

הנה סיפור של רוכב מיוחד, במקום מיוחד.

לירן חורש ברכיבה את מרכז אמריקה – כמנהגו מוצא יופי שנסתר מתיירים רגילים. הדיווח שלו מבליז נוטף אהבת אדם ותרבות המקום

קטע ישירות מהבלוג של לירן כאן

דף הפייסבוק של לירן

פליז נא הכירו את בליז!!

10.10.14 לאחר יום מושלם חזרתי למוטל ארזתי את הציוד והלכתי לאכול משהו קטן ומשם חזרה לחדר וקדימה לישון מחר חציית גבול לארץ חדשה ולא מוכרת בליז(Belize).

בבוקר לאחר ששתיתי קפה העמסתי את הציוד על הקרנף, הכנתי את הניירת בהישג יד עבור מעבר הגבולות, המסמכים הדרושים הם: רישיון רכב, רישיון נהיגה, דרכון ואישור מהמכס על הכנסת הקרנף למקסיקו, הדרך למעבר הגבול קצרה ולאחר כחצי שעה הגעתי למעבר הגבול בצדו המקסיקני של הגבול, ניגשתי אל עמדת ביקורת הדרכונים (אימיגרסיון) הדרכון הוחתם בחותמת יציאה ומשם ניגשתי אל המכס (אדוהנה) אמרתי לפקידה "שלום הגעתי לקבל אישור יציאה והחזר פיקדון (400$ אותם שילמתי כפיקדון בטיחואנה שבבאחה קליפורניה בעת הכניסה למקסיקו ) הפקידה ואני יצאנו אל הקרנף, היא ובדקה מספר שילדה+מס' רכב, חזרנו פנימה ותוך כמה דקות כל הניירת הייתה מוכנה, הפקידה אמרה לי "החזר הפיקדון יזוכה בחשבון כרטיס האשראי בו שילמתי, היות והיום יום שישי אתה תראה זיכוי תוך כמה ימים" אמרתי לה "מוצ'ו גרסיאס ואסטה לואגו" חזרתי אל הקרנף ונסעתי לצידו הבליזי של הגבול, חניתי ליד הכניסה לבליז ונכנסתי אל עמדת ביקורת הדרכונים, בבליז כולם דוברים אנגלית מה שיקל עלי מאוד בעת ביקורי בארץ הקטנטונת הזו, השוטרים הנחמדים שאלו אותי את השאלות הרגילות ששואלים במעבר גבול "מאיפה באת? לאן אתה הולך? כמה זמן תשהה בבליז? " וכו', לאחר החתמת הדרכון נאמר לי שעלי לעשות ביטוח צד ג' בליזי שהוא חובה על פי החוק ולאחר מכן עלי לחטא את גלגלי האופנוע בעמדת החיטוי לפני קבלת אישור מהמכס, טוב נו אם אתם אומרים אז אני אעשה אין לי ברירה, מצאתי חלפן כספים והמרתי את הפסו המקסיקני בדולר בליזי, (2 דולר בליזי =1 דולר אמריקאי) אח"כ קיבלתי הוראות הכוונה למשרד הביטוח ואל עמדת החיטוי, לאחר רכישת הביטוח שעלה 30 דולר אמריקאי לחצי שנה (מוזר אבל חודש עלה 40$ בליזי) ניגשתי אל עמדת החיטוי,הבן אדם רשם את מס' האופנוע וגבה 1$ לאחר סיום הרישום הוא יצא ממשרדו והחל לרסס את הגלגלי הקרנף בחומר חיטוי, אמרתי לו "אל תגזים עם החומר הוא יקר מאוד וגם חבר אל תרסס חלקי פלסטיק שונים", לאחר שהוא סיים הנעתי את הקרנף,הוא התעטש ושאל אותי "מה זה החרא הזה שהם ריססו עליו?" אמרתי לו "אל דאגה ראיתי שלולית ליד המכס נעבור דרכה ונשטוף את הדרעק הזה ממך" וכך עשיתי בשלולית הנ"ל , חזרתי אל המכס קיבלתי אישור כניסה לקרנף אמרתי תודה רבה והלכתי לכיוון הקרנף, הראיתי לשוטרת הנחמדה שעמדה במחסום את כל האישורים הנעתי ונסעתי אל תוך בליז , סה"כ כשעה וחצי במעבר הגבול יחסית מהר אז אני לא מתלונן,

למרות שלא שבעתי יצאתי עם חיוך כזה שאם לא היו לי אוזניים החיוך היה עושה סיבוב שלם מסביב לראשי, המשכתי להסתובב בעיר ולצלם את הבתים העשויים מעץ וצבועים בצבעים שונים ומגוונים, במרכז העיר או שאפשר לקרוא לזה עיירה ניצב שעון שעמד מלכת ממש כמו העיירה עצמה, דייגים דגים עם חוט ללא חכה, בקתות העץ מכל עבר, מסעדות פשוטות, רחובות לא סלולים, אנשים פשוטים וחייכנים, אך למרות זאת נראה שבלילה העיר אינה כה בטוחה, רב חלונות ודלתות הבתים והעסקים מסורגים סימן שמראה על פשיעה או חוסר ביטחון, לאחר כשעתיים ישבתי לאכול שוב במסעדה סינית ראיתי בתפריט טיבון ענק (500 גרם) שעלה 4 דולר אז הרשיתי לעצמי להתפנק שוב והזמנתי לי אחד, לאחר כמה דקות הגיעה הסטייק שוחה בתוך רוטב מוזר, "מה? מה זה? מה לעזאזל עשיתם לטיבון שלי? נו מה ציפיתי?מסעדה סינית, בבליז שבמרכז אמריקה ואני מזמין לי טיבון וחולם שהוא יגיע פשוט מהגריל על הצלחת ממש כמו בארה"ב, למרות זאת היה טעים, לא נפלתי מהכיסא או עפתי אל העבר כמו עם הפיצה אך לפחות הפעם כן שבעתי וחזרתי למלון שבע ומאושר, במרחב הפתוח שצמוד לחדרי ישבו כמה חברה צעירים מגרמניה, שוודיה וארה"ב, ישבתי איתם וקשקשנו עד חצות הלילה.

למחרת בבוקר ארזתי את הציוד ויצאתי לשתות קפה בתחנת הדלק שמול המלון,לאחר מכן נסעתי לכיוון הכפר סרטאחנה (Sarteneja) ראיתי תמונות משם עם חופים נפלאים וים כחול טורקיז ורציתי מאוד לראותם, כבר בתחנת הדלק אמרו לי שבעקבות הגשמים הדרך לשם לא כל כך טובה אמרתי לעצמי מה יכול להיות ננסה ואם לא נעבור לתכנית ב',מיד לאחר יציאה מהעיר שהייתה מלאה בבוץ הדרך הפכה לגרועה מאוד העפר הלבן שנראה כמו סיד חלק כמו סבון על שיש רטוב,אפילו האוטובוס שנסע לפניי מדי פעם נסע על הצד כמו סרטן שרץ על החוף,המשכתי וקיוויתי שהדרך רק תלך ותשתפר,אבל זה לא מה שקרה, מצב הדרך רק החמיר ומצאתי את עצמי לבד בין שדות,לאחר כשעה בה עברתי רק כ 10 ק"מ מתוך ה 85 ק"מ שעלי לעבור כדי להגיע אל הכפר, במהלך אותם 10 ק"מ אמרתי חצי מיליון פעם "אופס ושיואוו והופ הופ"  החלטתי לפרסס ולחזור על עקבותיי עד לאספלט הגרוע שכרגע נראה כמו גן עדן לעומת הדרך בה אני נמצא, הקרנף הפך ללבן והתמלא בבוץ ונראה כאילו עבר התעללות, החלטתי לנסוע אל היעד הבא שנקרא קרוקד טרי (Crooked Tree) כל הדרך התפללתי לגשם שיבוא וישטוף אותי ואת הקרנף,המרחק הוא כ 50 ק"מ בכביש + 13 ק"מ בשטח,לאחר כשעה הגעתי אל הכפר קרוקד טרי השוכן לצד אגם שבעונה הטובה אמור להיות מלא בציפורים, הגעתי לכפר וחיפשתי מקום לינה, בכל הכפר יש רק שלושה מוטלים, עברתי בשניים הראשונים, אחד היה סגור כי הבעלים יצא לחופשה והשני היה בשיפוץ אז נסעתי לשלישי וכאשר הגעתי לשם ראיתי את החבורה מאתמול בלילה, גם הם שינו את תכניתם עקב הכבישים הגרועים באזור והגיעו לכאן, גם הם עברו בשאר המוטלים והבינו שזה המקום היחיד לשהות בו, החדר נראה טוב וגם הנוף נהדר ולכן אשאר כאן כמה ימים, היות ואין אינטרנט שלחתי הודעת SMS דרך הספוט להורים שלא ידאגו ויצאתי ליהנות מהנוף, בעל המוטל בשם ארל מקומי שמשפחתו חייה כאן כבר כמה דורות אמר לי שבעקבות הגשמים הרבים מפלס האגם עלה בשלושה מטרים יותר מהרגיל ולכן המון ציפורים עברו לאגם או לביצה אחרת, המפלס אמור לרדת שוב בעוד כחודש, בערב עשינו מדורה וצלינו נקניקיות, שוב קשקשנו וצחקנו עד מאוחר והתקפלנו איש איש לחדרו, נשארתי שם שלושה לילות בהם נחתי הסתובבתי בכפר וגם בביצה שנמצאת כ 5 ק"מ מהכפר, רב תושבי הכפר חיים בצריפים ובתים מעץ והשקט והרוגע בכפר פשוט מהנים, תושבי הכפר ובעצם רב בליז הם צאצאי עבדים מאפריקה ומדברים אנגלית עם מבטא כבד סטייל ג'מייקה.

במהלך שלושת הימים בקרוקד טרי בהם בעיקר נחתי ורבצתי רב היום מול האגם מבלי להיכנס למימיו היות ותושבי המקום אמרו שאפשר להיכנס רק כדאי להיזהר מהתנינים שחיים בו בזמן הגאות, אז כדאי שהם יזהרו(המקומיים) כי אני לא נכנס למים שכנראה יש בהם תנינים,התושבים במקום חיים בגן עדן השקט מסביב,האגם הנפלא,ילד בן 10 יוצא לדוג בקיאק באגם פשוט נהדר, באחד הימים הלכתי אל החנות היחידה בכפר, המוכר סיני (כמו בכל הסופרים בבליז) מוכר מוצרים דרך הסורגים, הגעתי והוא שאל "מה אתה צריך?" אמרתי לו מה אי אפשר להיכנס ולראות מה יש, אולי עוד משהו יתחשק לי" הוא אמר "לא רק אני בפנים" שאלתי אותו "מה עשית שאתה מאחורי סורגים וכמה שנים קיבלת בפנים?" הוא חייך ולא ענה נו טוב לא חברותי הבחור, קניתי קולה ותרסיס נגד חרקים וחזרתי לרבוץ מול האגם, דמיאן הבן הגדול כבר בן 12 באחד הימים הוא אמר לי שהוא יגדל הוא רוצה לגור בעיר ולא להמשיך את מורשת אבותיו שחיים על שפת האגם אין ספור דורות, טיילור(האמריקאי) ואני אמרנו לו שאנשים בעיר חולמים על מקום כמו שיש להם ושיראה לדוגמא אותנו התיירים שבאנו כלכך מרחוק כדי לראות מקום נפלא שכזה ושיבין שמקום כזה הוא נכס לנפש ולא רק לכיס,

הבעיה היחידה במקום הפסטורלי הזה הן הנמלים האדומות שעקצו אותי בכל הזדמנות שהתחשק להן וכנראה הן רצו שגם אני אהיה אדום כמותם, לאחר שלושה ימים הספיק לי מעקיצות הנמלים והחלטתי להמשיך דרומה אל עבר העיר דנגרינגה(Dangriga) כ 200 ק"מ דרומית לקרוקד טרי, נפרדתי מהמשפחה המקסימה-ההורים ארל ונרי ומהילדים דימיאן , ריצ'ארד ופרינסס הקטנה, אמרתי תודה רבה על אירוח נפלא במלונכם הנחמד.יצאתי לדרכי ולאחר שעברתי חזרה את 13 הק"מ בשביל הגישה הרעוע הגעתי חזרה אל הכביש הראשי העובר בין שדות וכפרים,כל הדרך הכביש היה משובש ומלא בורות ולכן תשומת הלב הופנתה בעיקר אל הכביש, לאחר כשעה בעודי עובר ליד תחנת דלק הבחנתי באופנוע מסוג BMW שנראה כאופנוע של מטייל כמוני, עשיתי פרסה וחזרתי לומר שלום, ראיתי שלאופנוע יש לוחית רישוי של בליז, כנראה שהוא לא תייר, הבחור בדיוק בדק לחץ אוויר בגלגלים עצרתי בכל מקרה ולאחר שהוא הוריד הקסדה הבנתי שהוא לא מקומי, לבחור קוראים אל והוא מאוסטרליה הוא רוכב על BMW R80GS משנות ה 90 המוקדמות,

התחלנו לדבר והוא סיפר לי שהוא מטייל כבר כמה שנים והוא הוציא לאופנוע רישוי בבליז כי הוא נשאר כאן תקופה ארוכה, הוא שידרג את האופנוע והוסיף לו מיכל דלק ענק, החליף את הבולם האחורי וקדימה הוא הרכיב פרונט שלם של KTM(אופנוע אנדורו)הוא אמר לי שהוא מחכה לחברים אמריקאים שגרים בבליז ושאם אני רוצה אפשר ללכת לשתות משהו ולאכול צהריים ביחד, אמרתי לו "למה לא אני לא ממהר לשום מקום", אז קפצנו לפיצה שליד יחד עם חבריו שהגיעו לשם גם, הזמנו פיצה וקנקן בירה קרה,לזוג האמריקאי קוראים ג'ואנה ואנטוני שהוא רוכב בעצמו והם החליטו לעזוב את ארה"ב ולהשתקע בבליז,דיברנו קשקשנו והיה מאוד נחמד,לאחר כשעה הם הציעו לי שאבוא יחד איתם אל ביתם שנמצא בפלסנסיה(Placencia) עיירת חוף שנמצאת כ 50 ק"מ דרומית יותר לעיירה בה רציתי לבקר,אמרתי למה לא אסע יחד עם אל לכיוון ביתכם,יצאנו לדרך,הכבישים הפכו למפותלים וממישור הגענו להרים השדות הפכו ליערות והטמפ' ירדה והלחות נעלמה,לאחר כשעה עצרנו לאכול גלידה שזוג גרמני מכין בביתו והיה טעים מאוד,אחה"צ הגענו לביתם הצנוע ואנטוני הראה לי את החנייה שלו, כאשר הוא פתח את הדלתות התחלתי לחייך, בתוך החנייה המשמשת גם כמוסך עמדו כמה אופנועים-DRZ400,BMW R70 וגולת הכותרת BMW HP2 אנטוני מומחה ל BMW ולעוד אופנועים ובקרוב הוא יפתח מוסך משלו וכל מי שמגיע לבליז ויש לו בעיה מכאנית יכול להיעזר בשרותיו,אנטוני רוכב ואוהב אופנועים מושבע,ג'ואנה ואנטוני הציעו לי ולאל להישאר לישון אצלם, אז אל ואני קפצנו לסופר מארקט לקנות כמה דברים לארוחת ערב, הגענו לסופר שכמו כל הסופרים בבליז שייך לסינים שהיגרו לבליז ופתחו סופרים,קנינו כמה דברים וחזרנו לביתם של אנטוני וג'ואנה,אנטוני הדליק פחמים בגריל וצלה בשרים על האש,ישבנו סביב השולחן פטפטנו ואכלנו והיה פשוט מעולה,חדר האורחים בו ישנתי נראה כחדר במלון 5 כוכבים, לקראת חצות הלכתי לישון וישנתי כמו תינוק במיטה המפנקת,בבוקר שתינו קפה ואל אמר לי שהוא אמור לנסוע לדגרינגה לחדש את רישוי האופנוע אז אמרתי לו שאסע איתו ואח"כ אמשיך לכפר על החוף בשם הופקינס (Hopkins) אמרתי לג'ואנה ואנטוני שאני אסע עם אל ואח"כ אמשיך להופקינס הם אמרו לי שהם חשבו שאשאר עוד קצת איתם אך אמרתי להם שאני ממשיך הלאה,לא היה לי נעים לנחות עליהם לעוד לילה למרות שהם פתחו בפני את ביתם ונתנו לי להרגיש חופשי כאילו זה הבית שלי,בהזדמנות זו אומר שוב לאנטוני וג'ואנה שהם אנשים מדהימים ושזה לא מובן מאליו שמישהו כמותם פותח את דלתות ביתם לאדם זר שהם הכירו לראשונה בתחנת דלק באמצע שום מקום , נפרדתי מאנטוני וג'ואנה המקסימים הצטלמנו יחד אמרתי להם את הדברים הנ"ל ומה שבטוח שיש לי זוג חברים חדש.
אל ואני יצאנו לדרכינו, אל לקח אותי לסיור בפלסנסיה שיש בה בתים מפוארים פשוט חלום עצרנו לארוחת בוקר ומשם יצאנו לכיוון דגרינגה,שוב טיפסנו אל ההרים ורכבנו בכבישים מפותלים עם אספלט גרוע ומלא בבורות לפחות הנוף היה ירוק ויפה,לקראת צהריים הגענו אל משרד הרישוי בדגרינגה ובעוד אל נכנס לסדר את הרישיונות אני נשארתי להשגיח על האופנועים ולפטפט קצת עם המקומיים,שוב הציפו אותי זיכרונות מאפריקה וההבדל היחיד מהמדינות בהן הייתי באפריקה הוא שכאן המקומיים דוברים אנגלית,לאחר כחצי שעה אל יצא מחייך עם רישיונות חדשים,נסענו לאכול משהו על החוף ומשם לבקר חברים שלו בפאב מקומי, לקראת אחה"צ אל החליט שהוא יבוא איתי להופקינס וישן שם ללילה,הדרך קצרה וחלקה אינה סלולה לאחר כחצי שעה הגענו להופקינס ומצאנו מקום נחמד שהוא בעצם דירה עם מטבח על החוף, בעלת המקום נחמדה והמחיר סביר לכן החלטתי להישאר כאן 3 לילות, בערב יצאנו למסעדה ואכלתי מנה מקומית המורכבת מעוף ירקות,בננה,סלט ואורז מעולה אחד הנפלאים שטעמתי, לאחר שסיימנו לאכול חזרנו אל הדירה וישבנו עד מאוחר על המרפסת ונהנינו מבריזה שהגיעה מהים,למחרת בבוקר אל החליט שהוא חוזר לחבריו שבדגרינגה ואח"כ לאנטוני וג'ואנה, נפרדנו בחיבוק ואיחולי דרך צלחה אחד לשני.

ביומיים הבאים נחתי, טיילתי בכפר ורבצתי מול החוף, באחד הימים החלטתי לבשל משהו קליל לעצמי ורכשתי כמה דברים בסופר, גיליתי שבבליז הרבה יותר זול ללכת למסעדה מאשר לקנות מוצרים בסופר.

לסיכום:
בליז ארץ מגניבה, אנשים סופר נחמדים נוף נהדר וכבישים גרועים, בליז החזירה אותי בזמן כמה פעמים, פעם אחת לילדותי עם הפיצה הנהדרת שאכלתי באורנג' וולק ופעמים אחרות כאשר צפיתי במקומיים שהם צאצאים של עבדים שהובאו בכפייה מאפריקה והעלו בי זיכרונות מאפריקה ולמאות החברים שלי שם,רציתי להישאר יותר בבליז אך יוקר המחיה ובעיקר התנאים בדרכים גרמו לי לקצר את שהותי, רב האתרים בהם רציתי לבקר הצריכו נסיעה בדרכי עפר לא מתוחזקות שעקב הגשמים הפכו למלכודות של בוץ,הקרנף ומשקלו הרב ובמיוחד עם הצמיגים שמותקנים כרגע עליו אינו מיועד לנסיעה בתנאים שכאלו, היו אנשים שאמרו לי שכדאי לוותר על בליז כי היא יקרה ולא מעניינת אך אני שמח שכן עברתי שם וזכיתי לראות תרבות נוספת ולהכיר אנשים נפלאים, לא יודע אם יום אחד אחזור לבליז אך אני ממליץ לכם אם אתם באזור לנסוע ולבקר בבליז לכמה ימים.

בפוסט הבא- החצייה לגואטמלה המהממת.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

———————————————————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

———————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!