שניים על שניים בקסמי פרו

כל מי שהחזיק פעם בכף ידו הפרושה, טיפה של כספית, מכיר את התחושה הכרוכה בשמירה עליה שלא תחמוק ותיפול לרצפה, תתנפץ לאין ספור גרגירי מתכת קטנים וקסמה המהפנט יאבד לעולם. כך הרגשתי כשגופי הפקיד אצל ראשי ובתוך חדרי רגשותי, את העיר קוסקו (Cusco) ומייד אחריה את האתר המיתולוגי מאצ'ופיצ'ו (Machupicchu) (יש לקרוא: מאצ'ו פיקצ'ו – הפירוש: "הפסגה העתיקה") שניהם שוכנים בדרום מזרח פרו. לקוסקו הגענו בשעה בה גשם קל שטף את כל מה שהיה עד אותו רגע. כמו עובד נקיון המכין את האתר למתרגשים הבאים בתור. בעיקרון, לא ממש עניין אותנו עד כמה האיזור נגוע בכמה מווירוסי התיירות המקובלים ואף שבאנו מהדרך על אופנוע, חשדניים כלפי כל גרם נוסף של ציוד שמנסים למכור לנו, או לכל עלון או סיסמא, של מארגן טיולים שפונה אלינו – הבנו שכאן בקוסקו, כללי המשחק שונים. מי שרוצה באמת להוציא את המקסימום מקסם האינקה, המונח כנוגה על הסביבה, להפיק את המירב מההשקעה האדירה שממשלת פרו שפכה על קוסקו ובנותיה. כדאי לו שיחליף דיסקט בראש ומהר.

הפגנת עובדים עם דגל הצבעים. זה עם הפסים, סמלן של קוסקו והאינקה, שהקדימו מן הסתם את קהילת הגאים בשימוש בו.

את קרלוס הכרנו בארוחת ערב אליה הוזמנו על ידי אבי ורוזי בלימה הבירה, לפני ארבעה ימים. קרלוס שאיבד אצבע באחד מתעלולי ההשרדות שלו בהרי האנדים. הוא בן לשושלת מפוארת שמתפרנסת מתיירות משימתית בקוסקו. האיש הצעיר שהיה מלוהק בקלות לכל סרט על אינדיאנה ג'ונס הלטיני. מחזיק במשרד צנוע בקומה שניה הצופה ממזרח, על הפלאזה דה ארמאס בקוסקו. מכאן הוא מזיז מנגנון מקצועי של מדריכים, טיולים ומסעות לכל מכמני התיירות בדרום ובמזרח פרו. כן, כמה טוב להכיר את האיש הקובע. כבר בארוחת הערב ההיא, כשכולם ניגבו את חמאת הדגים מהמחבת. הוא ואני שירטטנו על נייר בצד, כל מיני נון צדיקים ויעדים לקראת השבוע הקרוב. וכמובן סיכמנו שניפגש בקוסקו.

הילולת סאן-חרונימו

רוב סוכני הטיולים בכיכר המרכזית הם בעצם מעין קואופרטיב לא מוכרז, של נותני שירותי תיירות. כלומר. אתה סוגר עם קבלן תיירות פלוני, והוא ניגש ל"פול" השירותים שרוב הסוכנים משתמשים בו ומצרף אותך, לאותם אלמנטים הרלוונטיים לתוכנית שביקשת לתפור עבורך: הסעה, הסעדה, הדרכה, שימוש במתקנים כמו מלון דרכים, שייט וכו'. רוצה לומר. אין כאן סודות או טריקים. יש נהר של שירותים וכולם שטים בו תחת שם תואר כזה או אחר. גם שידענו כי ניתן להגיע למאצ'ופיצ'ו בדרך עפר עם האופנוע, החלטנו שבמקרה הזה, נלך עם הצורך, הסקרנות וההתלהבות שלנו. ולא ניתן לטיפת הכספית להתנפץ. נחווה את הביקור לאט ולאורך כל המסלול התיירותי האפשרי בארבעה ימים. קרלוס פגש אותנו בצהרי היום השני שלנו והוביל אותנו לסיבוב היכרות עם קוסקו וסביבתה. אחרי שהחננו את האופנוע ברחבה הפנימית של המלון הצנוע בקרבת הכיכר. התיישבנו במכוניתו ועלינו מעל להרים מערבית לעיר. אור השקיעה האדמדם, היכה בעיר כמו אור מדורה ביושבים סביבה, שניה אחרי שמושלך אליה קרש דליק. זה לא היה אור זה היה פיצוץ של להבה שקרנה מכל גג ובית. גלשנו לאט מההרים, בדרך עפר נסתרת והגענו לפאתי הכפר סן חרונימו (San Jeronimo) קרלוס שגדל בעיר ודובר את שפת הקאצ'וה המקומית, שחה בשטח כבתוך ביתו. מצאנו עצמנו בעיצומה של הילולת טקס דתי חברתי, שהשכונה כולה היתה שותפה לו. דוכני מזון בשיטה הלטינית הידועה. כלומר. בשלנית ביתית על שלל תבשילה סיריה ועוזריה, ממוקמת במרכז וסביבה שולחנות עמוסי סועדים. ומה אכלו? עור חזיר קלוי, מעי פרות ממולאים, סרטני נחל בתחמיץ אבוקדו טרי. חזירי-ים קטנים צלויים ואוזני כבש מעושנים ברוטב חריף. מעבר לפינת אחד הרחובות, עלתה תהלוכה אותה הוביל איש המחזיק בקופסה קטנה ושקופה בה נעוץ פסל מדונה צבעונית ועצובה ומייד אחריו הפטרון. איש נשוא פנים שהוא המממן של כל הפייסטה הססגונית הזו. כלומר בפשטות. הספונסר המוחלט – האיש ש"עשה את זה", מחזיר לקהילה במימון החגיגה העונתית. וכולם שרים בהתרגשות סביב, מוחאים כפיים ועושים לגביר כבוד. מייד לידו ומאחוריו, קיפצו רקדנים ורקדניות צעירים, עטויים תלבושות מחול השזורות רקמות צבעוניות, לרגליהם מגפי עור, אליהם הודבקו עשרות פעמוני מתכת. וממש בסוף הילכה בקצב מתנדנד, תזמורת כלי נשיפה ותופים של אנשים, שניכר מהבעת פניהם הרצינית, כי כל אחד מהם מרגיש כאילו הוא לבד נושא על כתפיו את ההילולה כולה. בכיכר שליד הכנסיה, עצרה התהלוכה והפכה למופע מחולות סוחף שגם אם לא רקדתי מעודי את הריקוד ההוא, אני מרגיש שגם כרגע, בהשמע התוף אני מסוגל לקפוץ למדרכה הקרובה ולחולל כמוהם. עד כדי כך זה היה מלהיב, חודר ומדבק.

עוד באותו ערב, קרלוס 'תפר' לנו תכנית נוחה הכוללת את אתרי "העמק הקדוש" ואת הביקור בחורבות המאצ'ופיצ'ו. שמנו בידיו את התשלום ויצאנו לסגור את הערב ב"פאב נורטון" הנחשב מיתוס בקרב אופנוענים החולפים בעיר. הפאב האנגלי, ממוקם בפינה הצפון מזרחית של הכיכר ומשקיף עליה מהקומה השניה. הקים אותו בשנת 2003 ג'פרי הבריטי, שהגיע על אופנוע ב.מ.וו לקוסקו לפני עשרים שנה והתאהב במקום. לפני כארבע שנים נסע הלוך וחזור לאושואיה על אופנוע "נורטון" תוצרת אנגליה שהיה אז ברשותו. כשנודע (מה נודע?… נדחפנו!) שאנחנו כאן במסע על אופנוע, הוזמנו להכניס כמה מילים בספר האורחים השמן. שמנו מדבקה וכמה מילים בעברית ואנגלית (ולא היינו הישראלים הראשונים שחתמו בספר הזה). אחר כך צירפנו את סדרת המדבקות שלנו, לקיר המדבקות בו מופיעים רוכבי מסע מכל העולם ובהתרוקן כוס הבירה השלישית, זחלנו בחזרה למלון. (וכן, חזרנו לפאב, אחרי יומיים)

בבוקר הסתבר לנו שתכניות מדוייקות הן בסיס לחיפופים. קבלן טיולים משני שאמור היה לאסוף אותנו לביקורים שנכונו לנו היום. לא עמד בסטנדרט שהובטח על ידי קרלוס. גלי, שאינה לוקחת שבויים במצבים כאלה. הודיעה לכל הנוכחים שהבינו רק ספרדית, וטוב שכך. כי אנחנו יורדים מההסעה עד שיסדרו לנו הדרכה באנגלית ורכב קטן יותר כמו שהובטח. מאחר וגם קרלוס לא לוקח אויר לפני שהוא מתרגז. הוא התייצב תוך עשר דקות במקום, סינן משהו באינטונציה של "חכה לאחר שהאורחים ילכו" אל קבלן המשנה. הזעיק אליו בתוך שתי דקות מדריך מוסמך דובר אנגלית וביחד, כשארבעתנו ישובים בתוך הפאג'רו המצוחצח של קרלוס, יצאנו לגלות את העמק הקדוש, בסוג של הדרכה וליווי השמור לוי. איי. פי.

עצירה בדרך בחווה בה מוצגת כל משפחת הלאמות, גואנאקו והאלפקות של האנדים, יחד עם הדרך בה הופכים צמר גולמי לסריג אלפאקה מרשים (ויקר להחריד)

אבר (Eber) המדריך בן האינקה, נתן לנו הסברים עמוקים על מה הוא בעצם העמק הקדוש וחשיבותו של נהר האורובמבה באמונת האינקה. בלי להרחיב רבות; כל בן אינקה צריך היה לעלות לרגל פעם בחייו לאתר הקדוש במאצ'ופיצ'ו והוא עשה זאת לאורך הנהר המתחיל בביצות שבאיזור קוסקו. הנהר מייצג את המסע הגשמי הארצי שאדם עושה בחייו. בעוד ששביל החלב העובר בשמים ממזרח למערב הוא המסע המחכה למי שעובר מהעולם. שלושה בעלי חיים מקומיים נחשבים כמרכזיים בהבעת ערכי האמונה: הקונדור בשמים, מקשר בין העולם הזה לבא. הפומה מייצגת את ההווה והקיום הנוכחי. והנחש מייצג את כל האפל, המסתורי, המאיים והמכושף. שלושת אלה מקבלים הרבה כבוד במבחני רורשך, שכנראה הפכו לספורט לאומי ברחבי האנדים הפרואניים. בכל הר, עמק, סלע, שדה, נהר, ואולי גם עננים חולפים, מוצאים בני המקום איזו דמות המביעה את אחד מבעלי החיים הללו. ולעיתים את שלושתם.(קצת סבלנות, במאצ'ופיצ'ו הדבר מגיע לשיא).

אחרי יום מהנה שהסתכם בטיפוס ושיטוט בחורבות אוייאנטאיטאמבו (Ollantytambo) נפרדנו מקרלוס ואבר שחזרו לקוסקו ואנחנו המשכנו לעיירה אגואה קליינטה  (Agua Caliente), (פירוש השם: מים חמים).שכל כולה בנויה חיה ונושמת, מעצם היותה בתחתיתו של אתר התיירות מספר אחד בדרום אמריקה. וכשזה המצב. מכונת הביקורים במקום עובדת בתיאום מדהים בין כל חלקיה הנעים והקבועים. רכבות מיוחדות שועטות כל שעות היממה הלוך וחזור מכאן לקוסקו. כל העיירה בנויה סביב תעשיית האירוח. מוטלים הוסטלים, מלונות קטנים פשוטים או מפוארים. מסעדות לכל טעם ושוקי מזכרות שיספיקו לכל המדפים בכל בית בעולם. וכמובן המחירים בהתאם. כל מה ששכחת לקנות בקוסקו, יעלה כאן הרבה יותר. מים מינראליים, כובע או סוללות. הרכבת הכחולה הביאה אותנו לאגווה-קליינטה בשעה שבע בערב. מצאנו את המלון שהוזמן עבורנו ובתוך דקות המראנו כבמעלית מהירה, לתוך תרדמה השמורה למי שכל היום טיפס במדרגות.
כאבי הראש מהשפעת הגובה, הקפיצו אותנו מוקדם. מהחלון שפתחנו, ניבטו אלינו חרוטי הרים עצומים בגובה מאות מטרים, שדמו למגבעות מחודדות עשויות אבן, עוטות סבך צמחיה טרופית בירוק כהה. משהו שכאילו נגזר מתוך ספריו של טולקין. מסתורי, מאיים ולא בפרופורציות שאנחנו רגילים להן וכשאדי הבוקר זחלו לרגלי ההרים, חיכינו לפרש עוטה פונצ'ו ארוך ומתבדר ממשי לבן, רכוב על חד קרן שיעלה מכיוון הערפל לעברנו וכשהוא בושש להגיע, תפסנו מקום בתור לאוטובוס המעלה תיירים למרומי האתר בשעה שש וחצי.

נסיעה של חצי שעה בדרך מתפתלת, הביאה אותנו לפתח הכניסה לחורבות. מדריך דובר אנגלית הוביל את הקבוצה אליה הצטרפנו במעלה קצר אל תוך מאצ'ופיצ'ו ובאחת, נגלה לפנינו המראה המוכר כל כך ממאות צילומים. ברקע עמדה שן הסלע וואיינאפיצ'ו (Waynapicchu) ובתווך חורבות עיר/כפר אשר שרתה פעם את אנשי הדת והפולחן, פרט לגגות (הקש), מאצ'ופיצ'ו נשארה כמו שהיתה כשנעזבה על ידי מתיישביה. מקום אליו לא הגיעו הספרדים, לשמחת משרד ותעשיית התיירות של פרו ושאר האנושות. לפרטים מדוייקים יותר על האתר אפשר להכנס לכאן.
שעת הבוקר בה השמש מאירה ממזרח ומעניקה נפח לכל מבנה או קפל קרקע. היתה שעה נהדרת למיצוי היופי הגלום במקום. לא רק יופי אלא סוג של הוד, של קדושה. האפור על שלל דרגותיו, אשר קרן מהאבנים המסותתות. הירוק שכיסה באייריס נעים, את הרווח בין המבנים והמדרגות, העניקו מראה של פוסטר שאינך יכול או רוצה להסיר את עיניך ממנו. קבוצות המבקרים הרבות שכיסו כל משעול באתר, נעו באיטיות ודיברו בקול נמוך. מבלי להכנס לעומקם של פרטי התכנון והחדשנות הטכנולוגית שהותירו בני האינקה במקום, גם ההצגה היתה מקצועית. ממול על שיני לוחות הסלע הדרומיים – הוסבר לנו – כי ניתן לראות פני פומה ודמות של קונדור ממריא. או. קיי. מקבל. והנחש? אני מניח שזה הנהר הזורם בתחתית המצוק. או שמא הנהר שם הוא קדוש… נעזוב. מרשים בכל קנה מידה.

להלן הסבר על הדמויות הנשקפות מן ההר.

זה המראה:

וכאן למטה, הקוים הדמיוניים שהוספתי על הצילום, שיעזרו לכם להבחין בפומה ובקונדור.

הקצה העליון של וואיינאפיצ'ו אליו שמתי פעמי

אחרי סיור מקיף בו ראינו מצפן אבן שמבדיל בין הצפון המגנטי לצפון האמיתי. מדרגות סלע אשר עוזרות לדייק בתאריכי השנה. ובניית סיתות מדוייקת להפליא, נפרדתי מהקבוצה ובתיאום עם גלי שנשארה להמתין בנקודה מוצלת, רצתי אל שן הוואיינאפיצ'ו. טיפסתי לפסגתו ולאחר 40 דקות של קריעת שרירים, במדרגותיו התלולות עם קטעים בהם מימין ומשמאל תהום ישירה של אלף ומשהו מטר, לקטעים ארוכים של המדרגות יש מעקה עשוי כבל פלדה. הגעתי בתוך שיירה ארוכה של מטפסים נוספים, לטיפ של החוד של הקצה של השפיץ. שם כבר התנחלה חבורת ישראלים צעירים שסעדה את ליבה. ובכל זאת כשהתקרבתי כדי לנסות ולצלם. קיבל את פני אביתר, שעבור הערה נבזית כלפי, כשלא ידע שאני ישראלי ומבין מה הוא אומר, הוא התנצל ונודב לצלם אותי פרוש ידיים, שם על הטיפ. כשצעקתי בליבי בלחש הכי חזק: "יש!".

אחר הצהריים נפרדנו מהאתר המדהים וירדנו בחזרה לאגווה-קליינטה. המתנו במסעדה קטנה ברחוב הראשי עד להגעת הרכבת שלנו, תוך האזנה לחבורת נגני רחוב. הנסיעה ברכבת הכחולה בחזרה כבר היתה בחושך. אולי פספסנו את מראה הפיתולים לאורכם עוברת המסילה מעל הנהר. אבל בתוך הרכבת, היה מעניין לא פחות. צוות השירות בקרון, אחרי איסוף כרטיסים וחלוקת סנדביצ'ים. הפך לצוות הווי פיקוד מאצ'ופיצ'ו. הדייל האחראי לרישום, עטה על עצמו תחפושת איש הרים מבני האינקה. הדייל הראשי והדיילת המשנית, יצאו בתצוגת אופנה כשני דוגמנים לכל דבר, בהציגם גרדרובה מרשימה של בגדים עשויים צמר אלפאקה. לא בצחוק, כי אם בשיא הרצינות והמקצועיות. החליפו בגדים בחדר צדדי ויצאו טופפים בצעידה מקצועית, במעבר שבין המושבים. לקול תשואות הנוסעים, שחלקם הצטרף להילולה רווי בירה ושמחת חיים. איזו נסיעה! אני רוצה לראות את דיילות אלעל מביאות אותה בתצוגת אופנה של אוברזון, לתיירים העושים דרכם לארץ.

דוגמנים במעבר בתוך הרכבת. הזוי, מקורי ומהנה.

מאוחר בלילה, חזרנו לבית המלון בקוסקו, לאחר יומיים שהפכו את האינקה מסתם שם אצלנו, למושא הערצה. קמנו בבוקר והלכנו לחפש בשוק המקומי משהו שישאיר לנו מזכרת מהחווייה. ובמקביל נערכנו ליציאה לכיוון פונו השוכנת כ- 400 ק"מ דרומית לקוסקו על שפת אגם טיטיקאקא, המפריד בין פרו לבוליביה במרומי האנדים. הבדיקה שעשינו, הבטיחה כביש איכותי בגובה שנע בין 3200 ל 4000 מטרים.

יצאנו בשעה שמונה בבוקר. קיווינו למצוא דלק איכותי, אך בתחנות מכרו רק אוקטן 84 בכל זאת, ובניגוד לכל מה שאני מייעץ לאחרים, יצאתי עם חצי מיכל, מתוך תקווה למצוא דלק איכותי בהמשך הציר. הכביש עבר בתוך נוף חקלאי שכלל מטעים, שדות, נחלים, עיירות וכפרים דלי מראה. לקראת הצהריים הגענו למרומי פאס בקצה רכס ההרים שסגר על העמק בו רכבנו בגובה 4,335 מטר. כמובן ששטח החניה היה רווי דוכני מזכרות וצלמים עם מצלמות פולארוייד (חשבתי שהם כבר סגרו את בית החרושת) תיירת אוסטראלית קשישה, ניגשה אלינו בהתלהבות ושאלה שאלות מהן למדתי שהיא מבינה באופנועים לא פחות ממני. והתנדבה לצלם אותנו. תודה שילה. כמה קילומטרים מעבר לפאס מצאנו תחנת דלק עם אוקטן 90. מזל.

שני שוטרים שהתחילו קשוחים וסיימו חברים

הדרך לפונו(Puno)  , חלפה בעיירה חוליאקה (Juliaca) במבואותיה באה לקראתנו שיירת רוכבי הארלי דיווידסון, שעלו מכיוון דרום צפונה. אלה היו חבורת הארליסטים שיצאה מפוארטו אלגרה בברזיל, לפני ארבעה ימים ושעשתה דרכה לקוסוקו, בה אמור להתקיים מפגש כלל דרום אמריקני של רוכבי הארלי. החלפנו מזכרות וכתובות והמשכנו. לקראת פונו כבר קיבלנו רמז על ריחוקה מהלב הכלכלי של פרו. הכביש הפך מוזנח ומטולא והכניסה לעיר הייתה מבוקעת ומעופרת בערימות עפר וזבל, ששלחו אותנו לרכיבת שטח ממש.

שולי פונו וברקע אגם טיטיקאקא

פונו יושבת על מעין שלוחה חצי מעגלית כמו אמפיתאטרון ענק, משקיפה ממערב על משטחי המים של אגם טיטיקאקא (Titicaca) בחלקו הצפוני. עיר מאובקת בצבע חלודה. אך יחד עם זאת נעימה, ומתוחזקת. רוב הבניינים ישנים מאד ופרט למרכז התיירותי הסמוך לכיכר ולרחוב לימה. רוב בנייני העיר נראים כאילו הם נמצאים בתהליכי בניה, או שקבלני השלד ברחו באמצע העבודה לפני הרבה שנים. בחרנו מלון על פי המלצה. והאופנוע הוכנס לחניה ציבורית נעולה עם שמירה צמודה של 24 שעות. הכל היה טוב ויפה עד שירד הלילה ואיתו זחל אלינו קור מקפיא. מילא זה, אך השיטה לחמם אנשים בבתי המלון כאן זה לצייד אותם בשמיכות צמר שהן סוג של שטיחים עבים וכבדים במשקל עצום, המקשים בחוסר גמישותם ועוביים, על נשימה או התהפכות מצד לצד.

בפונו הולכים לאט. כלומר תיירים שאינם מורגלים בגובה. כל השאר נעים ברחובות במוטו-טקסי שהוא אופנוע ריקשה, או בתלת אופן המדווש ברגל על ידי רוכב. כמו שכבר ציינתי בעבר את הערצתי למדוושי האופניים, החוצים ארצות ויבשות, כאן אני מוריד את כל הקסדה לנוכח האנשים העושים את העבודה הזו במקום שכזה. גובה של כמעט 4000 מ', עליות חדות. ועליך לדחוף בכוח השרירים, שתי נשים לא קלות, שחזרו מקניות בשוק שבמורד הרחוב. אם היתה באולימפיאדה תחרות תלת אופן. פונו לוקחת את הזהב קבוע.

סככות האוכל בכניסה לנמל

למחרת בבוקר ירדנו לנמל וכשעברנו ליד בסיס חיל הים הפרואני (אגם אגם, אך יש כאן בסיס גדול של הנייבי), מצאנו ספינת מנוע קטנה, שתיקח אותנו לביקור באחד מהאיים הצפים שבאגם. הפלגה של חצי שעה, הנחיתה אותנו באי צף של משפחה המתפרנסת מהצגת מורשת המגורים על איים עשויים צמח מים בשם טוטורה, שאם מועכים אותו ביד יש לו תכונות של קל-קר, שלד המבני עשוי במבוק, (שמנו לב כי מתחת לחיפוי הטוטורה, המבנים עשויים פח שאינו חדיר לגשם). הליכה על משטחי הקש דומה להליכה על טרמפולינה או מזרן ענק. האיים צפים במרחק כמה קילומטרים מהחוף. המים כאן הם בעומק כ- 40 מטרים ולכל משפחה יש אי קטן עליו היא מנהלת את חייה המתנדנדים. חשמל נצבר בעזרת מערכת פוטו אלקטרית. בתום שעה, שבנו לפונו ולארוחת דגי שמך, באחת הבאסטות שראינו כי היא הכי עמוסה ולכן הערכנו שהמזון בה הכי טרי.

יציאה מפונו להמשך הדרך מערבה

מכאן שמנו את החרטום לכיוון אנטופאגאסטה בצ'ילה, ממנה תיאמנו לגלי טיסת קונקשן חזרה לארץ. כן. חמשת השבועות של גלי במסע כבר מתקרבים לסופם. ככה זה כשנהנים. יצאנו את פונו מערבה ושעטנו לכיוון אריקיפה כשעינינו ממוקדת כל הזמן על מד הגובה בג'י.פי.אס. רוצים כבר לרדת מגובה שמעל 3000 מ' ולסיים את הסיוט של קוצר נשימה, כאבי-ראש, בחילות ונדודי-שינה, ששיגעו אותנו מזה כמה ימים. אריקיפה היפה, נתנה לנו מנוח.

בפעם הבאה: אריקיפה והמעבר מפרו לצ'ילה. מדבר האטאקמה ופרידה באנטופאגאסטה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 14 תגובות, הוסף תגובה    

המדבר שלאורך הים

אחרי הכניסה לפרו מאקוודור, שמחנו לגלות כי הכביש בצד הפרואני היה חדש ונוח. הרושם שלי הוא שמהפכות יוצאות לדרך במתיחת כבישים איכותיים. ההרים סביב החלו להעלם והפכו לגבעות, לדבשות, לגלי עפר ולבסוף לדיונות מזדמנות שרק שיחים עקשניים שנאחזו בקרקע, יצרו תלליות בתוך מישור עצום שהאופק נראה בקצהו, כמו קו קיפול של דף נייר חלק ורחוק. היינו בדרכנו לעיר פיורה (Piura) עיר מחוז בצפון מערב פרו, הרגשנו ברוחות שהביאו ריח אצות ומלח ים. הנוף סביבנו היה עני. וכמו בבכל מקום בעולם אדמה ענייה זה מה שנשאר לעניים. ככל שהתקרבנו למקום שאינו נמצא על שום מפה של מטייל המחפש את חוויית חייו.

הבנו שאנחנו רוכבים באחד האיזורים שמייצגים את פרו האפורה המנסה לשרוד בתוך שגרה קשה. פיורה נראתה כאילו עברו עליה עם מברשת פלדה ושחקו ממנה כל ברק חדות או צבע. שולי העיר מכוסה באבק. בכתובות מתקלפות וברחובות מפוררים. אלפי אנשים מילאו את הרחובות בצפיפות של יום חול. כלי רכב עשנים מסמורטטים. מוניות דחוסות בגודל זעיר ותלת-אופנועים מעין ריקשות, נדחפו לכל רווח קטן שהשארנו בין האופנוע לרכב אחר. רוכלים קפצו מכל פינה, נושאים מגשי ממתקים, מחברות, פירות, משקאות, בגדים. משוטטים בין הרכבים בכל עצירה. שוטרים עם משרוקיות בשני טונים, מכוונים את התנועה בתנועות תיאטרליות. בקיצור מרגע הכניסה לעיר ועד רגע ההגעה למלון הקטן בשולי שכונת וילות מקומית. לא יכולתי להרפות לשניה אחת מהמתח המלווה כל מי שרוכב על אופנוע עמוס, בשעה חמה, בעיר לא מוכרת, בה לא עושים שום הנחה, גם לרוכב שכתוב עליו בגדול שהוא זר. קאסח, שטעות אחת קטנה, מעידה קלה, אי הבנה קלילה, יכולים לעצור אותנו פור גוד.

זה השבוע השני של הרכיבה המשותפת שלנו. גם אם התחלנו להתרגל לשגרת הפירוק האריזה והתנהלות הרכיבה. עדיין אני מרגיש כי גלי חושקת שיניה ומתגברת על הרבה בעיות הנובעות מרכיבות ארוכות, סדר יום ספרטני ומפגש לא קל עם מציאות אנושית מזעזעת.
נהג קטנוע ריקשה, זכה בשלושה סול הכי קלים בחייו אחרי שהוביל אותנו לכתובת המלון מרחק חמישים מטרים. מלון "לוס חרדינוס" (הגנים) סיפק לנו מיטה. מקלחת חמה, חניה ואינטרנט שזחל כמו הכניסה לירושלים.

בבוקר מוקדם, הפלגנו להמשך הציר דרומה לכיוון העיר צ'יקלאיו (Chiclayo) כארבע מאות קילומטרים. כבוגרי מסע לסהרה המצרית, אנחנו מנוסים ברכיבה מדברית ויודעים להעריך ישימון. אבל כאן היה עירוב של כלום ענק, עם שום דבר עצום. חולות ושיחים נפרשו למרחקים. והנידחות של הכביש היתה בניגוד להיותו אייקון תחבורתי עולמי: היינו על ה"פאן אמריקאן הייוויי". הכביש שחוצה את כל דרום אמריקה לאורכה. כביש שציפיתי לראות בו תנועה סואנת יותר מאותן שש משאיות, שמונה אוטובוסים וארבעה טנדרים שפגשנו במשך כל תשע שעות הרכיבה.

תשע שעות על אוכף אופנוע אינן דבר של מה בכך. גם לרוכב מיומן עם תחת מברזל. לא מדובר רק בישיבה פשוקת רגליים עם מרווח זעיר לשיפור תנוחה. אלא בעיקר להתמודדות עם מזג אויר ישיר. חם או קר. יבש או רטוב. ולנהל את כל המכונה הזו בסביבה משתנה ומאיימת. תוך מפגש עם כלי רכב אחרים, רובם ככולם גדולים יותר, נהגיהם המכירים את הציר ורובם אינם זורקים לכיוון שלך. עכשיו, קחו את הנ"ל ונסו לחשוב כמו מי שיושב על האופנוע מאחור. כלומר כמו גלי. איני מתיימר לכתוב בשמה דבר, לה בנוסף, אין כל שליטה על התנהלות האופנוע וההחלטות שלי כנהג. וזה קשה שבעתיים. לצידי הכביש נמתחו מדי פעם שורות עצי שיטה או אקליפטוס. וכמה נסיונות חקלאיים מעוררי רחמים. המונוטוניות של הכביש המתוח כמו קו אפור. הנוף שאינו משתנה, נקטעו מדי פעם, כשעברנו ליד ישוב שהיה לא יותר משורת מבני בוץ או קש, בסמוך לשולי הכביש, בו ניטעו כמה עצים והועמדו כמה דוכני רוכלים.

באמצע שום מקום, נזכרנו שהיום בעצם ראש-השנה. הרי אתמול שלחנו ברכות למי שרק יכולנו. ואנחנו כאן בסוף העולם של סוף העולם, טרם הכנסנו כלום לפה. עצרנו בצד הכביש וחגגנו ארוחת חג מלאה של חופן סוכריות m&m שבמקרה נותרו בתיק המיכל. כעבור עוד כמאה קילומטרים, עצרו אותנו שני שוטרים שארבו בצד הדרך, כמעט אמרנו להם תודה על שבירת הרכיבה המרדימה. אני בטוח שגם אנחנו עזרנו להם להשאר ערים. חיפשנו מקום לאכול משהו,

לפני כניסה לקטע כביש שמעליו התנוסס שלט "כביש אגרה", מצאנו את הבקתה הכחולה של מריה מרצדס שעליה לוגו יצרן משקאות מקומי. חשבנו, לפחות בקבוק מים יצא לנו ממנה. אך כניסה זהירה בדלת המבנה השאירה אותנו מבולבלים, לנוכח התפאורה הסכרינית של פוסטרים מסדרות טלויזיה, ריפוד קטיפה אדומה, קריסטלים, שברי מראות מנצנצים ומריה בכבודה ובעצמה לבושה על אף שנותיה, טייטס מנומר ולראשה תסרוקת מגדל, שהביטה בנו כמו סצנה שנחתכה בעריכה, מ"פרסיליה מלכת המדבר". והאם היא מוכרת מים? ממש לא.

שלט כביש האגרה היה אילוסטרציה נהדרת לחוסר התפקוד של איזה בורג ברשויות הפרואנים. פרט לרוכלים שניצלו את האטת הרכבים המגיעים לקידום עסקיהם, האתר כולו היה נטוש. וכך היה לאורך כל הציר גם בימים הבאים.

במבואות צ'קלאיו, הגענו למוזיאון ארכאולוגי מפואר המציג את מיטב ממצאי אתר הקבורה סיפאן (Sipan) אתר קבורה מהמרשימים בעולם. שכבר בשלבי התכנון המוקדמים שלי ידעתי כי הוא יהווה פיצוי הולם להגעה השוחקת דרך המדבר מצפון פרו. המוזיאון היפהפה הנחשב לגדול בדרום אמריקה שיועד לאתר אחד בלבד, אשר עלות הקמתו עמדה על שישה מליוני דולר, ממוקם כאילו הצניחו אותו מהסרט הראשון של מלחמת הכוכבים. בתוך שכונה עלובה בנויה מלבני בוץ ברובה, בחלקים גדולים ממנה אין מדרכות אלא שבילי עפר עמוסי אשפה.

מישהו גידר חלקה בגודל כחמישה מגרשי כדורגל. ובנה מבנה יפהפה שניכר כי מיטב האדריכלים, המעצבים וממציאי ויצרני טכנולוגיות תצוגה בעולם, הימרו בשמם הטוב במקום הזה. בשטח הסטרילי (מנוכחות מקומיים), חנינו במגרש מבהיק ושמור. לאחר הפקדת מצלמות, טלפונים סלולריים, אייפוד, משקפי-שמש ושאר ציוד ריגול ידוע. נכנסנו לתוך המוזיאון. תשעים וכמה אחוז מהמוצגים כאן הם מקוריים. פרמידות הסיאפאן הן אתר קבורה הבנוי כמה שכבות בו קברו את מלכי המוצ'יקה בין המאה הראשונה והשבעית לספירה. המקום נחשף רק בשנות השמונים ומתחרה במעמדו הארכאולוגי עם ממצאים שנתגלו בפרמידות במצרים. הביקור במוזיאון לוקח את המבקר, במסלול עוקב כרונולוגית ובקומות המסודרות בשבעה מפלסים, המקבילים לשבעת מפלסי הקבורה שנתגלו. מציג אלפי פריטים מדהימים של תשמישי טקס ומשקף את התקופה מבעד לתרבות הקבורה. מוצגים במקום תכשיטי זהב וכסף, המעוצבים בהדגשת השניות של החיים. מחרוזות אלמוגים ששוחזרו בעבודת נמלים מרשימה וכמובן כמה שלדים על כל אוצרותיהם. את הביקור שלנו ליווה פדרו בן השבע עשרה, הלומד בתיכון המקומי,  ומתפרנס מליווי של אנשים כמונו ללא הגדרת שכר. הוא עשה זאת כל כך יפה וגלי שילמה לו ביד נדיבה גם מעצם אהדתנו את העובדה, שהוא שידר משהו אופטימי על הסביבה העלובה המקיפה את המוזיאון שממנה בא. לאחר כשעתיים, היום התקרב ליציאה, באנו לתוככי צ'קלאיו. עוד עיר החיה על אדרנלין הישרדותי שמשליך לאוויר הרבה אבק, עשן, צפירות, צעקות, ועקשנות רוכלים להצמד לכל מבט מקרי לכיוונם. (מה אנחנו אמורים לעשות עם חבילת עשבים קשורה בשרוך?)

מצאנו כאן את מלון "פירמיד" שהדבר הכי טוב בו היה, שלמדנו ממה להזהר בהמשך הדרך – לעולם לא לקחת חדר הפונה לרחוב – כל הלילה העיר הזו צופרת. לכל מונית וריקשה יש מין צופר שנשמע כמו סירנה של אמבולנס צעצוע, כך היא מודיעה להולכי הרגל שהיא פנויה. (או אולי מההדף של הצפצוף היא נעה קדימה, אין לדעת). והדבר הזה לא סותם ת'פה לשניה.

עוד יום של רכיבה שוחקת חיכה לנו. הצפון המדברי של פרו נמתח ונמתח דרומה לאורך החוף. התופעה האקלימית בה מדבר נושק לים, הפוך לכל הציפיות של מי שאינו מורגל בהגיון האקלימי הדרום אמריקני. רוחות האוקיינוס ממערב הטיסו מעל ראשינו עדרים אין סופיים של עננים באפור בהיר, שדחפו זה את זה קדימה כמו תור לאיזה מופע חשוב באמזונאס. שמנו על האף את טרוחיו (Truhillo) עיר חוף (השלישית בגודלה בפרו) שמבלי להתחשב בנו, מיקמה עצמה במרחק עצום מצ'יקלאיו. שמענו שמצפון לטרוחיו יש עיירת חוף בשם הואנצ'אקו (Hoanchaco) שאפשר למצוא בה לינה מול הגלים ללילה הבא. מדדנו בגוגל שלוש מאות ק"מ ויצאנו ללעוס אותם מוקדם בבוקר. באיזורים כאלה אין הרבה רכבים המשתמשים באוקטן גבוה. כלומר. אין בכלל. לכן מוכרים כאן רק דלק , 84 או 90, כל כניסה שלנו לתחנה לוותה בהתגודדות של "מבינים בטכנולוגיות" ששאלו שאלות בהתלהבות ושאני בספרדית בת החודשיים שלי, מצליח רק לומר להם שהאופנוע הוא מתוצרת. בע-עמעה-דובלע-עו. כי סמל היצרן בצידי המיכל מכוסה, למנוע מנודניקים ואספני מזכרות לשים לב. הנוהל בתחנות הוא שאני מדבר על הדלק וגלי מנהלת את הקופה מהמושב האחורי. הבלונד המבצבץ מתחת לקסדה, מזכיר לכולם כמה רחוקים שני הגרינגוס האלה מהמציאות כאן.

הדרך לטרוחיו המשיכה בנוף מדברי אבל הפעם עם קטעים ארוכים של טיפוח חקלאי, המוכר לנו מחוברות קידום מכירות של חברות השקיה בטפטוף. באמת מרשים. בנוף צחיח לחלוטין, עמדו שדות תירס וקנה-סוכר עד האופק בירוק, שבא לך לקפוץ ראש לתוכו. באחת העיירות המרוטות בדרך, ראינו גם שלט קטן של חברת נטפים. סוג של ד"ש. שטחי החקלאות האלה היו עצומים וברור כי מאחורי היוזמה עומדות חברות ענק ולאו דוקא חקלאים קטנים או בינוניים מהאיזור. שדות פלפל חריף, תפוחי אדמה וקטניות. מוקפים גדרות ושומרים.

כשהגענו לשערי טרוחיו. הרגשנו שהיום לטובתנו ויש מקום לשקול המשך הדרך לעיר צ'יבוטה (Chibote) מה שיהפוך את המרחק היום לסך 470 ק"מ. יש לנו תכנית להכנס לקניון דל פאטו (Canyon Del Pato) הרץ לתוך ההרים ממזרח ומגיע למרומי הקורדירה ולעיר הוארז(Hoarez) שבמרכזם ולכן רצינו כבר לסיים את קטע הדרך הזה, לפנות זמן לרכיבת השטח התובענית, שעוד מחכה לנו שם. גלי איתרה שתי מסעדות על הציר שעמדו בסטנדרט ההגייני שלנו ושם חיסלנו צלחות מרק בכמויות משפחתיות. ושוב פגשנו את האספלט המטופח בדרך דרומה.

צ'יבוטה יושבת ממש על ציר התנועה דרומה. תלויה עליו כמו שורת בגדים מרופטים ברוח על חבל כביסה שהאטבים בו רופפים. עיר שאין בה שום דבר המצביע על חזון. אלא תחושה של מכונת בינגו שיצאה משליטה. בורות בכבישים, רחובות עפר ללא הגיון, כיכר מרכזית שהזמן קפא בה לפני שלושים שנה. ועם כל המוזנחות הזו כל אדם שלישי נראה הולך ונואם משהו לתוך מכשיר סלולר סופר עדכני. וברחוב הראשי, קאזינו עם כל הנצנצים והשומרים החמושים –  כנראה גם כאן, משחקי מזל חיים בכפיפה עם עוני ויאוש. אחרי שלא הצלחנו להסביר לכמה עוברי אורח נחמדים מה אנחנו רוצים. מצאנו לבד את מלון צ'יינה, הסמוך למזח הדייגים. צ'יבוטה היא עיר דייג. במפרץ הטבעי לחופו היא שוכנת, עגנו עשרות ספינות דייג. מהמזח לאורכו טיילנו עם שקיעה, העיר נראתה באמת מקום עצבני ועצוב שנתקע ללא מטרה מוגדרת. לפני כיבוי אורות, עשינו חזרה כללית על הציר למחר. בדקנו שוב תחזית מזג אויר וחיפשנו מידע עדכני על איכות הציר בפורומים של רוכבי אתגר.

הבוקר התעצלנו, רצינו להגיע לאמצע הדרך של ציר קניון דל פאטו ולכן יצאנו רק בשעה 10, חזרנו על ציר החוף כשמונה ק"מ צפונה לעיירה סנטה (Santa)  וממנה עלינו על כביש צר ומתפתל שהחל לאסוף גובה לכיוון מזרח, לתוך הרים צחיחים במזג אויר יבש, חם ומאובק.  52 ק"מ של  כביש ובקצהו מחסום משטרה ומייד אחריו, נגמר הכביש ובבת אחת, עלינו על דרך עפר טחונה היטב משובצת אבנים חדות, שהובילה אותנו לאורך גדתו הדרומית של נהר ששעט ממזרח מערבה, בעומק עשרה מטר מתחת לשולי הדרך. מעלינו ההרים שלחו מצוקי סלע אדירים. שנטו מעל הדרך כעומדים ליפול עם כל התעטשות. הסביבה היתה ריקה. נטושה, שוממת. רק רחש הנהר וצווחת דורס ממעל נשמעו מדי פעם, כשדוממתי את המנוע להקשיב לפרו האחרת.

מהר מאד מצאנו עצמנו מתקלפים משכבות ביגוד ומחסלים את בקבוק שני הליטר מים שקנינו ביציאה לדרך. החום היה כבד. רכבנו עמוסים בכל הציוד, במהירות של בין 15 ל-20 קמ"ש בזהירות, בין חריצי הדרך ואבניה. חצינו מספר גשרים ומנהרה מקסימה שנראה כי נחצבה באופן פראי. הדרך עלתה בהדרגה ולאחר שעתיים היינו כבר בגובה של 900 מטר.

על פנינו חלפו מספר אוטובוסים קטנים וחבוטים, שדילגו כמו עיזים על הדרך שאיכותה הלכה והפכה לחצצית עם אבקת פודרה בקטעי עליה קצרים. קירות מפתח ההרים בינם זרם הנהר, הלכו והתקרבו זה לזה. בנקודה מסויימת הדרך התפצלה. זה לא הופיע בשום מפה. לכן חיכינו לרכב הראשון ונהגו הפנה אותנו שמאלה לכיוון המשך הקניון. נטלתי טוש עבה וסימנתי על עמוד החשמל הסמוך חץ קטן, שיעזור לבאים אחרי. לאחר עוד כמה קילומטרים הגענו למסעדה/חורבה/תחנה בשולי הדרך.

נכנסנו לקנות עוד מים ולשאול על המשך הדרך. השעה היתה שתיים אחר הצהריים. הבנתי שאנחנו נכנסים לקטע עם מרכיבי סיכון וקושי שלא הערכתי נכון. לאחר דיון עם גלי, קיבלתי החלטה: חוזרים לאחור. כן, החלטה קשה אבל נכונה. הצלחנו לחדור כ- 15 ק"מ לתוך הציר, אבל היה ברור שאנחנו בדרך להתקע שם לתוך לילה ושתנאי המסלול הולכים ומחריפים. בדרך חזרה הגיע מאחור רוכב על אופנוע קוואסקי KLR  שעצר לידנו. זה היה ג'אספר מקליפורניה שהיה בדרכו צפונה לפגוש את חברתו באקוודור. הוא נתן לנו להבין שעשינו החלטה נכונה בכך שלא המשכנו. מחכים לנו עוד 60 קילומטרים בדרך המטפסת בחדות בפיתולים קצרים ואיכותה בעייתית, גם לאופנוע קליל כמו שלו.

התגלגלנו חזרה לכביש החוף ופנינו שמאלה ודרומה, חצינו שוב את צ'יבוטה וכיוונו עצמנו לכפר הדייגים טורטוגה (Tortuga) השוכן במעגל סביב לגונה טבעית, כשלושים וחמישה ק"מ מדרום לצ'יבוטה. באור אחרון הגענו למקום שנראה נטוש. אבל מדליק. בתים חד קומתיים מסודרים מול הלגונה השקטה, כמו אבני לגו. רוב הבתים היו סגורים ומסוגרים, עצומי תריסים ומסורגי דלתות. פנינו שמאלה על החוף לאכסניית "אל פארול" השוכנת במורד ההר ובקצה שורת הבתים. הגענו אליה ממש בחושך. שכן נענה לצלצול הפעמון שלנו וקרא לבעלים שנכח באותו זמן במפגש תושבי הכפר שהתכנס בכנסיה, לדון בצורך לגבות מכולם תשלום אחיד לחיבור את הכפר לחשמל. הבנו איפה אנחנו.

חואניצ'ו הגיע במהרה והבנו ממנו שאנחנו האורחים היחידים בכל הכפר, שכרגע זה חוץ-עונה והכל סגור. בכל זאת, הוא פתח וסידר לנו חדר במרומי הגבעה המשקיפה על הלגונה, המפרץ ושורת האיים שבפתחו. זה היה לילה מוזר. פרט לנביחות קלושות של כלבים ממרחק, הכל היה דומם. מעל למים השקטים, ניצת מין זוהר כסוף שנשקף מהעננים הלבנים וכל הכפר עמד בעלטה. בבוקר יצאנו למרפסת מול הנוף והכנו ארוחת בוקר מלאה מתוך מלאי הירקות הלחם והפירות שקנינו אתמול בדרך. כל האיזור היה שלנו. דייגים יצאו בסירות קטנות למפרץ ושחפים, שקנאים וקורמורנים חגגו מולנו באקרובטיקה של צלילות לתוך הים. החלטנו להשאר כאן עוד יום וקפצנו לעיר הסמוכה קאסמה (Casma)  לשלוח מיילים ולקנות כמה מצרכי מזון. בילינו שם שעתיים. חזרנו לכפר שלנו לארוחת פירות ים שנשלפו זה הרגע מהים שממול.

אחרי יומיים של רוגע והחלטה שאנחנו מייבאים את הלגונה לארץ. יצאנו לקטע רכיבה ארוך במיוחד. ללימה בירת פרו. מזג האויר בעונה הזו מתאפיין בבקרים קרירים, בהם האויר מלא מעין ערפל עננים ואובך מדברי, הרובצים כמה עשרות מטרים מעל לקרקע ורק לקראת צהרים, השמיים מתבהרים פתאום. הכביש המדברי שעד עתה עבר בנוף שטוח, נמוך וישר, הפך לכביש שהתפתל ממש על קו המים. עלה וירד בהפרשי גובה של מאות מטרים מעל ובתוך מפרצים סלעיים ולמרגלות דיונות ענק.

ככל שהתקרבנו ללימה, הכביש השתפר, התרחב. וכעשרים קילומטר לפני ההגעה לעיר פגשנו את עיירות הלוויין חשופות הטיח והריקות מצמחיה או אותות שרומזים על איכות חיים מקובלת. וללא התראה מוקדמת, מצאנו עצמנו בתוך כביש פקוק בשעת שיא, כשאני מנווט את האופנוע בין מכוניות ששוב לא נתנו לנו שניה אחת של חסד ויתור או התחשבות. עד שבאחת העצירות ליד שוטרת עצבנית, הצלחנו לקבל ממנה הפניה לכיוון שכונת מיראפלורס (Miraflores) שאליה היו מועדות פנינו. שם תיכננו להקים את מחנה הנופש העירוני שלנו, להעמיד את האופנוע  בחניה ולנהוג כאחד התייר.

בפעם הבאה: עיר בתוך עיר. מישורי הנאסקה. פרידה מהמדבר ונסיקה לגבהים חדשים

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 11 תגובות, הוסף תגובה    

ארץ נופי הוד ואנשים טובים

אגם אטיטלאן

יוג'ין ואני החלטנו כאמור לרכוב ביחד לכפר סן-פדרו השוכן לחופו הצפון מערבי של אגם אטיטלאן, אחד משכיות היופי של מרכז אמריקה, שנוצר מקריסה של הר געש למרכזו. כשדיברנו בינינו על המסלול, לא ממש טרחנו להסתכל למפה בעיניים. הניווט באיזורים כאלה לא אמור להיות מסובך. יש סדרה מרכזית של כבישים שלא ניתן לטעות בהם וכמה ישובים גדולים שאי אפשר להחמיץ. כך שרכבנו צפון מזרחה ולא ממש רצינו שמישהו יטריד אותנו עם ידע מדוייק. והאמנו ש"יהיה בסדר".

מצאנו בקלות את הפניה ימינה. לא זו שהיינו צריכים. אבל כן, מלה פילאס (Las Pilas) הכביש ירד לכיוון אגם אטיטלאן. אנחנו בסדר.
הגענו לפאתי העיירה סולולה (Solola) ממנה הנמיך הכביש בעוד סדרת פיתולים וקטעי נוף מדהימים, שניבטו לכיוון האגם ורכסי ההרים המקיפים אותו במעגל. כל הסביבה היתה ירוקה ומלבלבת. זה איזור חקלאי פורה במיוחד. מגדלים כאן קפה וגידולים אופייניים כמו בננות, תירס וירקות בחלקות קטנות וציוריות. בתחתית הירידות הגענו לפנחאצ'ל (Panajachel) עיר יפה, סואנת, צפופה ובשעה בה כל מי שגר שם, גם יצא לרחוב. יוג'ין רכב לפנים ואני התנהלתי בעצלתיים בעורף, נהנה מכל אוטובוס צבעוני וחנות מקושקשת הצבועה באסטטיקה מחממת לב. בשלב מסויים בו התפתלתי בין אוטובוס למשאית, האופנוע נטה ימינה, נשענתי בשארית כוחי על רגל ימין ועוד רגע והאופנוע היה נופל, גבר אלמוני רץ מבין הקהל שצפה בי וסייע לי לייצב את האופנוע בשניה האחרונה. מפנאחצ'אל  יוצאות מעבורות לצידו השני של האגם ומובילות תיירים לסן-פדרו ולישובים נוספים על קו המים. עצרנו לשאול על הפניה לסן-פדרו ואז הסתבר לנו שטעינו בכארבעים קילומטרים.

כלומר, היינו אמורים לפנות הרבה קודם. וכרגע מה שנותר כדי להגיע לסן פדרו, הוא להקיף את האגם. מה רע? אנחנו בטיול, אז קדימה. יוג'ין לפנים, לפניו על אופנוע קטן, בחור מקומי שהתנדב להוביל אותנו לכיוון הנכון ואני במאסף. הנוף הלך ונפתח מימין לדרך, ככל שטיפסנו מעל לאגם, בכביש שנסלל על הצלע ההררית המזרחית. הנוף היה עוצר נשימה. בכפר סן-לוקאס נפרדנו מהנווט שלנו והמשכנו ליעדנו. כחמישה עשר קילומטר לפני סן-פדרו, הפך הכביש באחת לדרך עפר, עד כי חשבנו שטעינו. לא. נהגים אישרו שזו הדרך. וככל שהתקדמנו היא הפכה להיות קשה יותר.

בורות, סלעים בולטים ושכבת פודרה עמוקה שלא איפשרה להעריך את המתרחש מתחתיה. הדרך החלה לטפס בתלילות וכללה מספר פניות חדות. אצלי המצמד החל להחליק מעודף מאמץ וסירחון שריפתו עלה באפי. זהו. סטופ. אני מכאן לא ממשיך. הצמיגים שלי הם צמיגי כביש חלקים ומראש קבעתי לעצמי גבולות. אני חוזר לאחור. נפרדתי מיוג'ין וברכיבה איטית ומדודה חזרתי את שלושת הקילומטרים חזרה לדרך הסלולה. זהו. היום אני מגיע לאנטיגואה (Antigua). כל תוכנית היא בסיס לתוכנית אחרת. ולי יש מגירה מלאה. לא קרה כלום. מאוחר יותר, קיבלתי מיוג'ין מסר במייל שהוא נחת בסן-פדרו. הודעתי לו שגם אני בסדר ולאן אני ממשיך. אולי עוד ניפגש שוב בהמשך.

מאגם אטיטלאן חיפשתי דרך קיצור לאנטיגואה, ופניתי מזרחה בסן איגנציו (San Ignacio) ושוב הסתמכתי בעיקר על תחושה ולא על ניווט מדוייק, רוב היום היה עוד לפני ולא היה איכפת לי "ללכת לאיבוד" קצת. ואכן רכבתי לאיבוד באיזור מדהים, חרוץ בנקיקים שכאילו עוצבו באולפני דיסני. הכביש נראה כמו צוייר בידי צייר קומיקס שלא מתחשב בחוקי המשיכה. סיבובים בנטיה חדה הצידה ופניות עם נפילה פתאומית לשקע, שהלב נופל לתוך הבטן. רכבתי באיטיות ופרט לזוג תיירים בקרוון קטן ושלושה טנדרים מקומיים, לא פגשתי איש לאורך כמאה ועשרים קילומטרים, בסופם עליתי על הכביש הראשי המוביל לאנטיגואה. בשוליו היה שלט שאי אפשר לטעות בו "סולל-בונה". אנחנו על המפה.

הגעתי לאנטיגואה וחיפשתי הוסטל קטן שגם אוכל לאכסן בתוכו את האופנוע. מצאתי אחד כזה, ממש בכניסה. את האופנוע דחפתי לתוך משרד הקבלה, בין שולחן הפקידה לחדר ששכרתי. עליתי על מדי הולך רגל. ויצאתי לספוג את הרמזים המסקרנים שקיבלתי כבר בכניסה לכאן. אנטיגואה שימשה כעיר הבירה של גואטמאלה עד לרעש אדמה שהחריב אותה בשנת 1773 ובתוך כמה שנים איבדה את מקומה כבירה, לעיר הסמוכה גואטמאלה סיטי. אנטיגואה השוכנת בין שלושה הרי געש, המציצים מעבר לקו האופק השטוח שלה. שוקמה על ידי השליטים הספרדיים. היום היא אחת הערים המשומרות והיפות בעולם. רחובותיה מרוצפים אבנים בסיתות גס, ביניהם בורות/סדקים/רווחים. אמנם זה יפה, אבל להיות נהג מונית ריקשה עם גלגלי קטנוע כאן, זו לדעתי העבודה המקפיצה והמנערת בעולם.  לאנטיגואה יש קסם. הרחובות רחבים יחסית, הבניינים החד קומתיים, גבוהים וצבועים גוונים צהבהבים ואדומים, העיר מלאה אנשים צעירים, מכל מקום בעולם. בכל פינה מסעדות, בארים, חנויות עיצוב ואופנה, כנהוג במרכזי תיירות נחשבים בעולם. חרשתי את העיר הזו שתי וערב ולא הרגשתי שובע, בשוק הצבעוני קניתי לי פירות טרופיים טריים וביליתי רגעים של געגוע לקפה טוב בבית קפה איטלקי של ממש. פגשתי חבורת אופנוענים מגואטמאלה סיטי שהקיפה אותי בשאלות שהפשוטה בהן הייתה אם אני שפוי.

מצאתי באנטיגואה אוירה של שמחת חיים, מהסוג שלא ראיתי בשום מקום במרכז אמריקה עד עכשיו. אולי בגלל הקוסמופוליטיות, אולי בגלל שכדי ליהנות מהמקום הזה, יש סף כלכלי שאינו מאפשר לדפוקים להשתקע בה. או אולי בגלל שהחלטתי פתאום לשים לב לזה.
ביליתי כאן במשך יומיים, בסופם הייתי בדרכי לגואטמאלה סיטי, אליה הגעתי בשעת עומסי הבוקר. אבל כמי שמתורגל לעייפה בהתמודדות עם הפקקים התל-אביביים, פרצתי בצחוק וצלחתי אותם כמו סכין לוהטת בחמאה רכה ביום חמסין. שוב שכרתי את שירותיו של נהג מונית ססגוני, שהוביל אותי בסדרת צפירות, משל אני איזה אח"מ. כך שאפילו שוטרים מופתעים הושיטו יד ועצרו רכבים, כדי להניח לנו לחלוף והולכי רגל עצרו להביט. הגעתי לסוכנות הרשמית של יצרן האופנוע שלי ברובע 4. שם חיכתה לי קבלת פנים מקצועית. ג'ני שדיברה אנגלית ומרקו מנהל המוסך, הורידו ממני כל דאגה שהגעתי רווי בה. הציוד אוחסן בחדר סגור במשרדי החברה. ישבתי עם מרקו על פרטי הטיפול הנדרש ובצורך להחליף את הצמיג האחורי השחוק (הותקן בקאלגארי בקנדה לפני עשרת אלפים קילומטר). אחר כך הגיעה מונית מיוחדת שלקחה אותי לקצה השני של העיר לרובע 13, לבית קפה/מסעדה שהוא גם חנות למכירת אופנועים חדשים ויד שניה. כל הזמן נכנסו ויצאו אנשים. ועסקאות עמדו באויר. קונספט מעניין. אחרי ארוחת צהרים. הודיעו לי שהטיפול באופנוע הושלם ומונית ספיישל באה להחזיר אותי לאופנוע שלי. עברתי עם מרקו על כל פרטי הטיפול. בדקתי שכל הברגים מהודקים וכי החלקים אכן הוחלפו במפרט הנכון. על אף שביקשתי לא לנקות את האופנוע. הוא עבר ציחצוח יסודי שודאי עוד ימשוך אלי כל מיני נודניקים – אופנוע מבריק הופך אותי למטרה. מחיר הטיפול והחלפת הצמיג, היה נמוך באופן מדהים יחסית לארץ. מדהים. לא פחות! ג'ני הזמינה לי חדר במלון "ספרינג" בו כלולה גם חניה סגורה לאופנוע. ונפרדנו בחיבוקים וטיפ, שלא שכחתי לרגע את חשיבותו. מגיע להם.

מלון ספרינג

מלון ספרינג נמצא בשדרה השמינית ברובע 1 בבניין משופץ בסגנון קולוניאלי, עם כמה איזורי פאטיו וגינון טרופי, תקרה בגובה 4 מטר ודלתות בגובה שניים וחצי מטר. חדר מרווח הועמד לרשותי עבור 23 דולר ללילה. הרגשתי שאחרי שבועיים כמעט, של תנאי מחתרת בכל הקשור לאיכות השינה שלי. אוכל לפוצץ את הסכום הדמיוני הזה. פרנקלין, האיש החביב בקבלה, החל לצטט באזני בעל פה, פסוקים שלמים מהתנ"ך בעברית. מסתבר שמסתובב כאן תנ"ך הכתוב עברית באותיות לטיניות. וזה הספורט האינטלקטואלי של נוצרים המאמינים כי עליהם לשמור על היהודים וישראל וכל הסיפור ששמעתי בדיינר "הביזון" בדלתא ג'אנקשן אלסקה, חוזר כאן. רק הפעם בספרדית. נו טוב.

למחרת בבוקר, שמתי פני למסלול בן כמעט 500 קילומטר לכיוון טיקאל (Tikal) אתר מקדשי המאיה בחבל אל-פטן (El Peten) בצפון גואטמאלה המישורית הלחה והמג'ונגלת, מקדשים הנחשבים בעיני מבינים ממני, לאתרי הפוחלן היפים בכל מרכז אמריקה. תכננתי להגיע הכי קרוב למקדשים, לבלות שני לילות באוהל,  התגעגעתי לחיבור שהוא איפשר לי למקומות שהייתי בהם. כביש CA9 הראשי לכיוון צפון מזרח, סלול באיכות מעולה וכך גם כביש 5 המוביל צפונה וחולף מעל אגם איזאבל (Lago de Izabal) בחלקו הצר על גשר בראשו, כולם עוצרים לצלם – אז גם אני – והמשכתי לכיוון אל-פטן. הגואטמאלים מבינים יפה מאד כי מקדשי הטיקאל הם היהלום בכתר התיירות שלהם ולכן, כל הקשור אליו מתוחזק באיכות גבוהה, בכל פאראמטר. לקראת הצהרים, החל לרדת גשם. זה לה היה בדיוק גשם, כי אם סוג של בלון מים בגודל הכנרת שמישהו תקע בו סיכה מעל לראשי. שוב, כולי רטוב. כל הציוד נוזל. המצלמה הפסיקה לתפקד. האיי-פוד טבע ואני? פי מלא שירה. מה נשאר לי לעשות חוץ מלהנות מכל שניה, אנשים שהסתתרו מהגשם, בצידי הדרך בכפרים שחלפתי בהם, חשבו ודאי כי איזה לוקו ברח מאיפה שהו. הם לא טעו בהרבה.

הצילום האחרון לפני שהמצלמה הושבתה מעודף מים…

הגעתי למתחם הטיקאל לקראת חמש אחה"צ. שכרתי חלקת דשא לצידה של מסעדת/לודג' ה"יגואר". מתחתי את האוהל למרגלות עץ זקוף ונישא, בגובה בנין בן ארבע קומות לפחות. את המצלמה והאיי-פוד תליתי מעל למנוע האופנוע הלוהט והם התייבשו וחזרו לתפקד. ישבתי במסעדה עם הלפטופ וניהלתי קצת עניינים בבלוג ובכלל.

האור מעל התפורר לאבקת חושך אפרפר. בישלתי לי ארוחה קלה; ביצה קשה, סרדינים, וכמה ירקות וקינחתי בכוס תה מתוק. סביב החלו להשמע קולות הג'ונגל שבליבו שוכנת קרחת התיירות הזו. המוסיקה הכי טהורה שאפשר לדמיין. איזון מושלם בין צלילים שכל מטרתם היא תקשורת בין דיירי המקום; מי שמחפש, מי שמאיים, מי שמתגונן ומי שמכריז על קיומו.  קולות של מצוקה. של כמיהה. של געגוע. של צער. של שמחה. – נכון, אלה תארים שאני נותן – להם אין בלוג.   בשעה תשע, הופסקה פעולת הגנרטור והחושך הודלק. הספקתי עוד לשלוח מייל לאבי אתגר מרשת ב', שהיום לא תהיה שיחה בשידור ישיר, כי כאן אין עכשיו כלום. לא סקייפ, לא סלולר ולא מורס. נשכבתי על הגב בתוך האוהל הקטן שלי. והעולם דיבר אלי בשפתו של הטבע. וככל שהעמיק הלילה לכהות, גברה יכולת ההקשבה שלי. הצלחתי לשמוע רחשים מתקרבים ונסוגים מהשיחים הסמוכים. נשימת חיה רובצת. איוושת נפנוף כנפיים נמרץ של עוף לילי שחלף מעל. רחש ניעור וסידור נוצות של ציפור גדולה שישבה בסבך. ואפילו ציוץ קלוש של גוזלים. התאמצתי בכל כוחי לא להרדם. הרגשתי כי אם אעשה זאת, אחמיץ את ליחשוש טפיפת רגלי היגואר, את ציקצוק נקישת מקורו של הקאצל. עודי מהרהר והנה נחת על כיפת האוהל תוכי מסוג ארה אדום. נוצותיו בהקו באור פנס הראש שהדלקתי. ברגלו האחת הוא החזיק פיסת מנגו כתומה. הושטתי אליו יד ולהפתעתי הוא התיישב עליה, לרגע הרגשתי את מגע טפריו האוחזים בזרועי בעדינות מתחשבת. הציפור הגדולה קירקשה משהו בשפה לא מובנת וחזרה על דבריה בשנית. הבנתי רק את המילה "סניור". בפעם השלישית, נפתח רוכסן האוהל ופרדי מנהל המסעדה הציץ פנימה ואמר לי, "סניור רצית השכמה בחמש, אז הגיע חמש". הודתי לפרדי, אף שהוא קטע חלום נהדר, קפצתי לתוך בגדי הקלים. הנעתי את מנוע האופנוע וייבשתי את המצלמה עוד כחמש דקות בגזי המפלט החמים, מה שבטוח. מיהרתי ונעמדתי בכניסה למסלול מקדשי הטיקאל. מאד רציתי לצפות בזריחה מראש פירמידת מקדש מספר ארבע. אבל לא עזר כלום. בשער עמדו שומרים שלא מיהרו לשום מקום. 150 קצאל שהם כ-90 ש"ח הועברו בשניה לשש לידי הקופאי ופתחתי בריצה לכיוון הכיכר המרכזית. למדתי את מפת האתר בעל פה. רציתי להספיק לטפס במעלה הפירמידה כל עוד השמש ממש נמוכה. הייתי לבד. הכל סביבי היה ירוק, גבוה ולח.

הגעתי לפירמידה 4 והסתערתי על גרם מדרגות העץ האינסופיות. כשהגעתי לקצה, השמש כבר סינוורה ממזרח. אך בכל זאת, המראה היה מדהים. כל אמירי הג'ונגל הצפוף נשקפו אלי למרחק קילומטרים רבים כשמיכת טלאים מצמר צמרות ירוק וכבד. מבין קטעי קרחות יער ביצבצו מקדשים נוספים. חשתי שוב כמה בר מזל אני. רגע שבו רציתי יותר מכל לחלוק אותו עם מישהו שמחובר אלי, לקירות הפנימיים שלי, לחוטים שקושרים אותי לחבילה אחת. אלף מצלמות ומיליארד מגה פיקסלים לא יוכלו לתעד את שבריר השניה כשליבי עלה על גדותיו… אז צילמתי סביב עם מה שהיה לי ביד. לאתר החלו להגיע קבוצות מטיילים שבאו באוטובוסים והסעות מעיירות השינה באיזור. ובתוך כחצי שעה כבר אי אפשר היה לצלם משהו, מבלי שיהיו בפריים לפחות עשרה אנשים. החלטתי ללכת בעקבות הקולות ששמעתי מדרום. שאגות קופים וצווחות ציפרים. מצאתי שביל צר שהוביל ממש לתוך הסבך.

הילכתי בדממה בשביל רמוס. רחוק מהמולת המבקרים הרבים. אכן ראיתי בעלי חיים במספר עצום. קופי עכביש, טוקאנים (אולי הציפור האהובה עלי) שריחפו בדממה אצילית מענף לענף, נקרים שהקישו על גזעים חלולים במיומנות, תרנגולי בר צבעוניים, תהלוכות נמלים כתומות שנראו כמו תצלום אוירי של כביש מהיר, עכביש טרנטולה שחור כתום שהילך באיטיות בטוחה בעצמה. ואף הצלחתי לצלם קופים שאגנים.

הציפור שהפליאה לשיר לסיום

לקראת חשיכה, הבנתי שאמנם אני זוכר את המסלול היטב, כי שיננתי נקודות אחיזה ועצמים בולטים, אבל לא רציתי להקלע לאפילה במקום הזה. מה עוד שנחילי יתושים היו ב- Happy hour  שלהם ויצאו לסיבוב שתיה בשכונה. שבתי דקות לפני נעילת הפארק אל פונדק הסמרטוטים שלי. האופנוע, האוהל וכל הציוד שלי זכו להשגחה של עובדי ה"יגואר" ודבר לא נגרע. הכנתי לעצמי ארוחת פאסטה מהירה. ממש לפני חשיכה נעמדה על ענף מעלי ציפור קטנה, אפורה פשוטה ורגילה שפצחה במזמור ציוצים ושריקות, אולי היפה והמורכב ששמעתי מעודי. קונצרט פרידה שהזכיר לי משהו: גם כשאתה מוקף בכל יפעת ועושר הטבע המוחצן והצבעוני. גם אם הדבר מולך, נראה בתחילה כדבר הכי משעמם בעולם, תן לו צ'אנס. אולי כשיפתח את הפה תימס מרוב תדהמה. מוקדם בבוקר ארזתי את עצמי ויצאתי לכיוון העיירה אגווה-קליינטה (Agua Caliente) במרחק 360  ק"מ. שם, על אף כמה אזהרות שקיבלתי על הבלאגן במדינה הבאה במסלול שלי, עקב אי שקט פוליטי ועוצר לילי – עבור אעבור להונדוראס.

בדרך לגבול עם הונדוראס

בפעם הבאה: המעבר להונדוראס. לא כל מה שאומרים בסי.אן.אן. מדוייק ויש דברים שלא אומרים ואולי חשובים יותר. עיר בירה שנראית כמו כוס בירה ששכחו לסגור את הברז מעליו. ואיזו ארץ יפה.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום   ·   יש 11 תגובות, הוסף תגובה    

דרומה דרומה ללטינו שבי

על הכביש ללאס-ווגאס

מי לא שמע על לאס ווגאס. אני מניח שרבים לא ביקרו בה אבל המושג, האיקון הויזואלי הזה מוכר לכל אחד, כמו פסל-החירות. מגדל-דוד או הביג-בן בלונדון. גם ווגאס היא מושג, אורות מרצדים, אנשים מהמרים, רולטות, ז'יטונים, קרופייה, בניינים מוארים. עיר החיה את החלום. הכסף זורם ברחובות.

המדבר של נבדה קיבל אותי כשדלת התנור פתוחה והמאוורר עובד. בלי הנחות לאופנועים, בלי חוקי משחק ובלי מצפון. הרגשתי מה זו צלייה מהירה, וכל שהייתי צריך זה טנדר קטן עם אורז בצד שמאל ואחד עם ירקות מצד שני כדי להקרא "מנת היום". וטראח, ישר מתוך הכביש הנידח באמצע שום מקום.

נדחפתי מבלי להבין איך, לפלטפורמת מחלף בת 5 מסלולים מבטון בהיר וחלק בו דוהרות מכוניות חדישות וגם פחות במהירות שאסור להסס בה. ולחשוב טוב טוב, אם כתבתם צוואה לפני שאתם עוברים נתיב. הוקפתי משאיות עם קבינה מכרום, לימוזינות מואורכות עם שמשות אפלות, רכבי מוסטנג נטולי גג, ומרכבות האמרים נישאים על צמיגי חתך נמוך וחישוקי נחושת קלל. לא הצלחתי לגמרי להבין מה מסנוור אותי, כשנשקפתי לפתע מתוך קיר בגובה עשרות קומות שכולו מכוסה שמשות הנוגהות כמראות זהובות. ועוד בניין זהוב מימינו ועוד אחד מאחור ושניים שוכבים באלכסון. והי! מגדל אייפל. ופסל פרומתיאוס שנלקח ישירות מוורסאי תלוי מעל דשא פלסטיק מלאכותי מוול-מארט. ובניין בסגנון מוזיאון גוגנהיים בבילבאו נשען על צילו של מבנה בצורת בקבוק קוקה קולה. בחיי, הו! הנה גיטרה ענקית ויש גם גונדולה. ועל כל הסצנה הרידלי סקוטית הזו משגיחים מסכי ענק עם מיטב נציגיו של אורוול בהנחיות צבעוניות מה לקנות, על מה לחשוב, את מי לאהוב. עשיתי שני סיבובים על הרחוב הראשי. ולא הצלחתי להבין מה זה הפאתטי-מורגאנה הזו. אז כן כן, הבנתני שאני בלאס וגאס. אני לא אידיוט וגם כתוב בכניסה. אבל הגעתי אליה בשעה הכי דפוקה להתאהב במישהי. בשעות האור הכי אכזרי. צהריים. בלי צל. בלי חמוקים. בלי מסתורין, בלי הסתרות ועם הרבה מדי קמטים, גוף נובל ופיגורה של תפאורה – זו שהלילה יודע להעלים. תפסתי את ווגאס לא מוכנה.

רק רגע, לפני שמישהו נפגע לי, נכון גם שהגעתי לוגאס עם דעות קדומות. זה לא שאני לא אוהב להרוויח במשחקי מזל. אני אוהב את זה בטירוף. אני מאלה שממש אוהב להרוויח מהימורים, הבעיה היחידה שלי זה שאני לא מהמר. (כן כמו בבדיחה), אבל שוב. מפרגן מכל הלב למי שנהנה מכך, מי אני שאשפוט. לבריאות ובהצלחה. אני מדבר על ווגאס.

חיפשתי את האדם ברחוב. הייתי סקרן לעמוד מהצד ולהבין מה אני רואה. עוד סיבוב בשכונות היותר שפופות של לאס ווגאס, מנת פיצה אצל מהגר מרוסיה ובירור מחירי חדר במוטל מתפורר, שנוהל על ידי בחור שבקושי דיבר אנגלית, עוד שלוש עצירות לדבר עם אנשים ונהג מונית שנתן כיוונים. ומלצר קשיש לבוש טוקסידו שיצא לצהרי היום ברחוב מאפלולית של איזה בר וברחתי משם מהר. נכון, אני יודע אין זה הוגן לשפוט מקום כזה מושקע ברגע, אבל לי יצא כבר החשק להכיר את הגברת הזו בלילה.

היידי ורפי

מעבר לגורדי השחקים המדבר נשאר אותו מדבר. עם אותה רוח חמה המעלה תמרות אבק המתערבל ונוסע לתוך ההרים הכהים בצד הדרך. חום מעיק ממש. אף  שהקפדתי לשתות כמו דג, הגעתי חצי יבש וצרוב לעיירה ויקטורויל ושם, מוטל שעלה 56 דולר ולדעתי נרדמתי באמבטיה

אני מקבל הרבה מיילים לכתובתי הפרטית. אחד מהם היה מרפי המתגורר באיזור לוס אנג'לס שהזמין אותי למנוחה בביתו. החלטתי להענות. ממש התאימה לי תחושת בית לעשרים וארבע שעות. ומקולו הצברי של רפי בטלפון כבר ידעתי שאני בכיוון הנכון. היידי ורפי מתגוררים בעיירה אמאריו מצפון ללוס אנג'לס. רפי אסף אותי מהכניסה ונסעתי בעקבותיו לבית באמת חלומי. כמו שהגעתי הביאה לי היידי מהגינה הפרטית שלה עגבניות טריות. איתות ברור ששני החבר'ה האלה קוראים את הבלוג שלי בשקדנות. כי איפהשהו ציינתי שאני בלי עגבניות לא זז. שאפו חברים. החדר הכי יפה/נוח/פרטי בבית הועמד לרשותי. היידי ורפי שני שייטים עם נסיון ותאווה להרפתקנות. רפי הנמצא בארה"ב כבר מעל שלושים שנה, מתכנן ובונה יאכטות, הציג בפני את הקטאמרן המתקפל שתכנן ובנה בהזמנה מיוחדת במספנה בניו-זילנד. לדעתי לא פחות מגאוני. אתה מסיים את השייט. והיאכטה הזו המתאפיינת בדרך כלל ברוחב גדול במיוחד, מתקפלת לרוחב של שני שוחלנות צמודים בערך, וכך אפשר להעלותה על נגרר והביתה. אחרי שסעדנו ליבנו במסעדה צמחונית. ישבתי את שאר הערב לסגור חובות דואר למשפחה, לחברים ותשובות לכמה עשרות מיילים נוספים שקיבלתי במהלך המסע. למחרת בבוקר רפי והיידי כבר ריקדו סביבי מארוחת בוקר נהדרת ועד לכל מיני רעיונות לטיפול באופנוע ועצות מחכימות על ההמשך וניהול הג'י.פי.אס שלי. כולל טיפים על מקסיקו, שכבר מהבהבת לי בראדר כמה וכמה ימים. נפרדנו. תודה יקרים. אני לא מאמין שהיינו נפגשים בשום שילוב אחר. זכיתי!

יצאתי לדרכי בשעת בוקר מאוחרת. רפי המליץ שאעבור באיזה קפה נחמד בו מתרכזים אופנוענים בכל יום ראשון. אולי אצליח לקבל קצת מידע או לפרסם שאני מחפש פרטנר לכניסה לצפון מקסיקו. זאת בעקבות כמה וכמה מיילים מאנשים שטענו שאני בדרך למוות בטוח. ובעיקר כדי להרגיע את משפחתי הדואגת, החלטתי שאשתדל לא לעשות את הקטע הזה ברכיבת בדד.

בית הקפה עמד במקום. ואופנוענים כמו כל אדם. באים לאכול, לשתות, להשוויץ ולתת בגז. שניים שלושה שדיברתי איתם על הנושא אמרו בקיצור : "בולשיט, סע. זה סתם ניפוח". לא ממש שוכנעתי. ואז יצאתי משם לאורך פיתולי כביש המתאימים לאופנועי ספורט משופשפי מפלט. וגלשתי לכביש החוף היורד דרומה ותוחם את אל.איי. ממערב. מה אומר? כביש גרוע.

בית קפה/אופנועים

וכמו כל הכבישים מהרגע שהתקרבתי לאיזור: קאסח אחד גדול. תעצור. תמות. נסחפתי בעקבות הג'י. פי. אס. שאני מפעיל אותו רק באיזורים עירוניים כשאני מחפש כתובת. ולא מצאתי את הדרך להשתחרר. בסוף עצרתי בצד ושאלתי. כן, אני מנוגה ואין לי שום בעיה, רק צריך לדעת את מי לשאול. וכך לאחר עוד שאלה פה ושם, מצאתי עצמי בנתיב הכי איטי  במהירות של 124 קמ"ש, בחום כבד, על כביש בן 5 נתיבים דרומה לסן-דייגו.

וכמו רמזור ירוק שאנחנו מנסים לשכנע במבט מרוכז, שיחזיק עד שנעבור, ניסיתי בכל כוחי לגרום לשמש לאחר קצת בשקיעתה. אבל זהו, חושך ירד ואיתו ירדתי ליד המוטל הראשון מימין (טוב לא צריך להגזים, כי עשיתי בדיקה עם שלושה מוטלים צמודים וסגרתי על הכי זול). כל שרציתי זה להתקלח ולישון במזגן. חמישים ושבע ג'ובות כולל מס. קבעתי למחר בבוקר בתשע עם המוסך בסן-דייגו. יצרתי איתם קשר עוד כשהייתי בקאלגרי. מנהל השירות היה אדיב, והסכים שכתובתם תשמש אותי לקבלת הטפסים הרשמיים וחידוש הרישוי, שהגיעו בינתיים לכתובתה של שירלי אחותי בסן-פרנסיסקו. הגעתי למוסך בשעה היעודה. ביקשתי בדיקה יסודית של כל המערכות, החלפת צמיג קדמי ותיקון מפסק האור הגבוה. כמו כן הלכתי וקניתי בחנות סמוכה מצבר חדש תוצרת "יואסה", כדי להחליף את המצבר המקורי באופנוע. מצבר עליו שמעתי דברים איומים. וגם לי הוא כבר עשה כמה גמגומים בדרך. צריך להבין אם המצבר הולך באמצע הדרך, האופנוע מגיע בגרר למוסך. (או שמביאים לו מצבר. – דמיוני לחלוטין באמצע נו-ווייר אי שם בבאחה במקסיקו למשל) כשהגעתי למוסך דבר ראשון עליתי לנט והכנסתי הודעה באתר מועדון הרוכבים של העיר, כי אני מחפש פרטנר לרכיבה ללג הראשון במקסיקו.

דן טופ

מציג לי את מגב משקף הקסדה שהמציא. (וגם נתן לי במתנה). חתיכה ממגב שמשות ביתי מחובר בכבל קפיצי לדש המעיל, כשצריך מושכים ומנגבים – נהגי מכוניות לא יבינו לעולם את האובססיה הזו של אופנוענים להמציא את המגב האולטימטיבי.

בתוך עשר דקות חזר אלי דן טופ. ואחרי עוד עשר דקות הוא התייצב לפני, העמיד עצמו לרשותי לכל היום לכל משימה שאחפוץ לקראת המסע. ראשית מאחר והבחור נשוי לאשה ילידת גואטמלה הוא על הקו עם מרכז אמריקה כבר הרבה שנים, עם האופנוע הזהה לשלי. דן בן 69 פנסיונר של צי הצוללות האמריקני, מהנדס ימי בהכשרתו. גר בלב סן-דייגו. הוא חזר לא מכבר מעוד סיבוב במקסיקו ויודע הכל על כמעט הכל. איפה לנים, אוכלים, מתדלקים. יחס השוטרים, האוכלוסיה. הכבישים. מה שלא זרקתי לו הוא ענה בגוף ראשון הווה. זה מאד הרגיע אותי. התחלתי לקבל פרספקטיבה אמיתית על הצפוי לי. תוך כדי סיור בשכונותיה של סן-דייגו היפהפיה, קפצתי להתקין אצלו במוסך בבית, יציאה קבועה לחיבור ישיר לתקע משאבת האויר החשמלית שקניתי. לארגן תיק מיכל מחנות שעשתה מבצע ועוד סט קטן של מפתחות טורק.

דן טופ מסדר לי את החיבורים למשאבת האויר

לקראת הערב יצר איתי קשר עוד חבר במועדון, ישראלי בשם עמיר פורת. השוהה כאן לרגל עבודתו בחברה המייצרת מוצרים בתחום הביו טכנולוגיה. הוא הזמין אותי לישון בדירה שהוא שכר עם שותפה על הספה בסלון. וכמובן, גם עמיר העביר לי כל פיסת ידע שרק יכול היה, כולל תרגול על רטוב של החלפת רפידות בלם. אחרי שגם קיבלתי סיור של סוף ערב של שכונות, פארקים, חופים ושקיעות מעל מצוקי העיר היפה לה-הויה שנושקת לים.

עמיר פורת וחוף לה הוייה

קמתי בבוקר מאוחר יחסית ועליתי על הכביש המוביל לגבול המקסיקני. זהו, צריך להחליף דיסקט בראש. לפחות את זה של השפה. כמה קילומטרים לפני הגבול עצרתי למלא את מיכל הדלק וגם את ארגז האוכל באיזה מינימרקט קטן. ושם כבר כולם דיברו ביניהם רק ספרדית. לאחר עוד כמה קילומטרים של כביש מהיר ורב מסלולי ללא כל שילוט מכוון, פתאום הייתי בחניה ענקית ומקורה, מחסומי בדיקות מוקף דגלי מקסיקו. אני בצד המקסיקני של הגבול כשפקיד משופם וחייכן הסביר לי שעלי לנסוע לתוך טיחואנה העיר ולחפש את משרד המכס. רגע? מה עם ביקורת דרכונים. הוא ניפנף באצבעו קדימה קדימה. וכבר הייתי בתוך כאוס תחבורתי שהזכיר לי את ג'נין או איסטנבול או קהיר. עשן, רכבים מצ'וקמקים, אלפי אנשים ברחובות, רוכלים עם עגלות עץ משדלים אנשים לקנות שתיה ממיכלים בהם גוש קרח צף במים צבעוניים. לא נסעתי מאה מטר וכבר ניגשו אלי שלושה אנשים לא מגולחים שניסו למכור לי שעונים, סט מברגים, בובה שעושה פיפי וטרנזיסטור עם אוזניות. חיפשתי עמוד עם הסמל של מקדונלד, זה הסימן שהפקיד ההוא נתן. למרגלות הסמל הזה מצאתי מגרש מגודר בחומה ועליו שלט חלוד שכתוב בו משהו שדומה ל- Transport אז נכנסתי. הפקיד הבא כבר הסביר לי ששכחתי להסיר את אישור השהות האמריקני בדרכון שלי. אבל איפה הייתי אמור לעשות זאת? הרי הכביש שואב אותך ישר לתוך הצד המקסיקני אין שום משרד או הנחיה לאנשים כמוני. טוב ניחא. האמריקנים כבר יתחשבנו איתי בעתיד. לאחר טרטור לא גדול מדי,

היציאה מטיחואנה דרומה לאורך החוף

אבל בסגנון שהזכיר לי את המעבר עם רכב לסיני דרך טאבה, שילמתי 45 דולר לויזה לי ורישוי לאופנוע, קיבלתי מדבקה יפה ויצאתי משם בלוויית כמה נודניקים שביקשו למכור לי דברים או לשאול אותי לשלומי. בטח. ראיתי מרחוק שלט Ensenada ולשם כיוונתי עצמי. והכביש, איזה בלאגן, באמת שמח. הרגשתי נהדר.

הכניסה לאינסינאדה

אני בא מהלבנט ומייד מצאתי שפה משותפת עם חוכמת הרחוב בכל הקשור בהשתלבות עקיפה וזרימה. ויללה עליתי על הכביש הנוסע ישר מערבה, ממש צמוד לחומת הגבול עם ארה"ב. כביש העוקף בעצם את טיחואנה. לאחר כמה קילומטרים, הכביש מגיע לים ושובר בתשעים מעלות דרומה לאורך החוף. כבר בראשיתו – מין שער כזה עם קופאים. תשלום לכביש אגרה. שני דולר (כן, כסף אמריקני הולך כאן חופשי, רק צריך לשים לב לשער) אחרי עוד עשרים קילומטר שוב שני דולר במעבר נוסף עם קופות. אחרי עוד שלושים ק"מ שוב שני דולר. זה בסדר. אני לא מתרגש הכינו אותי לזה, אבל משום מה הרגשתי בתוך סצנה מסרט על טראס-בולבה וכנופיות השודדים שכל אחד גובה סכום על המעבר בשטחו. וקצת היה קשה לי להסביר לקופאי בכביש למה אני צוחק. זהו, הגעתי לאינסינדה ושוב רק כדי לצאת ממנה דרומה. כל ההמלצות שקיבלתי דיברו על התרחקות של לפחות מאה ק"מ מהגבול. והערב מתחיל לרדת. לקראת השעה שבע הגעתי לנקודת ישוב שדן טופ המליץ עליה, כי יש בה חניון קמפינג צמוד לכביש.

החניון בסנטו תומאס

ב- Santo Tomas נכנסתי למכולת בפינה, שבעליה הם גם בעלי אתר הקמפינג. שילמתי עשרה פזו שזה בערך 80 סנט. ופתחו לי את השער. אז באמת כל מה שאנחנו כולנו יודעים על קמפינג, גם המקסיקנים יודעים. העניין הוא באיכות יישום הדברים. וזה באמת סרט אחר. זה סוג של אינסייט על קפיצת המדרגה בין המערב לשאר העולם. הגעתי למין פארק פרטי, שהיה פעם מטע זיתים. שולחנות קק"ל מעץ עקום אבל מתפקדים יופי. ברזים מעלי ירוקת אך עובדים, שירותים נקיים גם אם סדוקים ומתפוררים. חוטי חשמל גלויים אבל עם הרבה שילוט אזהרה סביבם, כמה כלבים משוטטים ומחטטים בפחים, כל השטח מגורף ונקי מאד. אני חושב שהסתגלתי מהר, כי עם כל הפשטות, זה היה מקום שמישהו השקיע בו את הנשמה וזה אולי המסר הכי בולט שאני מקבל עם הכניסה למקסיקו. יש פה נשמה. יש פה חיים. סוף סוף סביבה שמסתכלת לסטנדרט הלינה שלי בגובה העיניים. אי שם בין העצים מצאתי פיסת דשא. את האוהל הקמתי בחושך. הייתי לבד אך קריאת השטח והאינטואיציות שלי אמרו לי להרגע. קשרתי את האופנוע לאיזה עמוד ונרדמתי בצ'יק. מחר אני נכנס למדבריות הבאחה.

בהמשך: אכן הבאחה חיכה לי בצהוב מתעתע ורותח. פגשתי את סטאן ויורי הבלגים הרוכבים גם הם על אופנועים בדרך למרכז אמריקה. חופים נהדרים אוכל נפלא. וכן, פגשתי גם מקסיקנים נחמדים, ברובם.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום   ·   יש 7 תגובות, הוסף תגובה    

המדבר מדבר אלי

זה הולך להיות פוסט קצת מוזר. –  יש כמה תבניות נוף שאני מהונדס לגביהן, מדבר הוא החזק שבהן. הוא התניה המפעילה אצלי מנגנון המוכר לחוקרי התמכרויות. אני יכול להתפייט עם 2000 מילה רק על דיונה אחת. יש לי עבר וישבתי על זה. בטח אחרי שני מסעות לסהרה המצרית.

כשיצאתי מהעיירה גרין ריבר לכיוון כללי מואב (Moab), מרחק כ- 70 ק"מ דרום מזרחה, לא תיארתי לעצמי כמה חזק יהיה המפגש שלי עם עוצמת המדבריות האדומים של דרום יוטה. נכנסתי לפארק הקשתות  (Arch Park) וחזרתי בסוף היום לאוהל הנהדר שלי בעיירה גרין-ריבר. מכאן אני שותק ושם הרבה צילומים. כי כל מילה מיותרת. (פרט לכמה הערות והסברים קצרצרים, שהרי לא יכולתי להתכחש לגמרי לטבע שלי להסביר דברים מובנים).

הכניסה לפארק הקשתות

יצאתי מפארק הקשתות לקראת הערב, חיפשתי מקום לינה בעיירה מואב כמה ק"מ דרומה. עיירה תוססת שניזונה גם ממעברו של נהר הקולורדו בתחומה. יש כאן ריכוז גדול של חברות המוציאות פעילות הרפתקנית בכל תחום. אסדות לווייט-ווטר. קייאקים. טיפוס הרים, אופנועי שטח מדבריים, ג'יפים, הכל. עיירה רוגשת תיירים עם עיניים נוצצות. ומחיר המלונות נוצצים בהתאם, אולי אגיע פעם לביקור בתבנית אחרת. נראה שהפעם אעדיף את האוהל שלי. אז חתכתי חזרה לגרין-ריבר. למחרת המשכתי לכיוון דרום מערב לכיוון  כביש 24 שעבר גם הוא בתוך לונה פארק מדברי.

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and יוני בן שלום and כללי   ·   יש 8 תגובות, הוסף תגובה