רכס כחול. יום אפור. חלב לבן ונוף ירוק משכר

שגרת ההנאה תופסת תאוצה

הצג את הוראות נסיעה ל-Waynesboro, PA, United States במפה גדולה יותר

יום שני 14.5.2012
בבוקר, הדבר הראשון שלמדנו לבדוק… האם ממשיך לרדת גשם ואכן המים זורמים ללא סוף מלמעלה. למרות זאת, התארגנו ויצאנו לדרך. חזרנו לדרך הנופית בלו ריד'ג מאונטן (שהיא לא כל כך נופית, בגלל הגשם והערפל). לאחר כשעה וחצי, הפתעה… אור יום הפציע ככה פתאום. בחיי,  כאילו לא נסענו בלי גשם מזה ימים רבים. פתאום רואים את הירוק היפה של האזור, בעלי חיים מציצים מהחוות שבצד הדרך. תענוג. מדי פעם, הגשם חוזר, אך לא בעוצמה של אתמול והבוקר. לאחר עוד כשעה, מצאנו עצמנו מול שלט המודיע שהכביש סגור. אין בעיה, פנינו לכביש מקביל שמספרו 18. לרגע חשנו אכזבה, אך בתוך דקות התהפך המצב ומצאנו עצמנו משקיפים על אחד מהנופים היותר יפים שראינו בימים האחרונים. ללמדך, כי תמיד יש מצב שבעיה מסוימת היא גם הזדמנות. המשכנו על הכביש הצדדי עוד כשעה עד שהגענו למרכז המוזיקה של הבלו ריד'ג. מקום שהציעו לנו לא לפספס ואכן, כאשר הגענו בסביבות השעה 13:30 , מצאנו חבורה של ארבעה נגנים שניגנו מוזיקה עממית מכל הגוונים. לצערי, יוסי הרגיש לא נוח והעיר אותי כאשר נרדמתי. אבל היה חם ונעים… מה יותר טוב מאשר לתפוס תנומת סיאסטה קלה ( להזכירכם אני יליד ארגנטינה ). התרוץ שלו היה שהוא פחד שאני אתחיל לנחור. לקראת השעה 15:00 המשכנו לרכוב צפונה, לכוון הקמפינג ב- פנסי גאפ. כאשר הגענו, התלבטנו בין אוהל לצריף ובחרנו בביתן העץ (סוג של צימר אך רק ללינה, בלי שרותים ומים זורמים). מזל, מכיוון שעכשיו ערב כאן, כאשר אני כותב את הדברים ובחוץ גשם זלעפות. אכלנו ארוחת ערב במסעדה קרובה עם אוירה מקומית נחמדה. אני עדיין מחכה בהתרגשות, למפגש הראשון עם מוזיקת הקאנטרי והתרבות המקומית המוכרת של מרכז ארה"ב.

יום שלישי 15.5.2012

כן, גם היום מתחיל בהושטת יד מבעד לפתח לבדוק שאינה רטובה כשהיא חוזרת… לא תאמינו: חזרה יבשה. כמה שזה נחמד. לאחר התארגנות רגילה ושתיית כוס קפה (טקס חובה אצל השותפים שלי) יצאנו ברכיבה מענגת ועלינו שוב על הבלו ריד'ג צפונה ואיזה יופי: הפריחה, הנופים, ריח נקי ואויר צלול. פשוט כיף. הבוקר עוד התבדחנו שאנחנו רוכבים לא על ה-Blue Ridge אלה על ה- Gray Ridge. הבוקר הדרך עברה בהרגשה מתקנת שככה צריך טיול להיות. כמובן שעצרנו לצלם. לשתף אתכם בהרגשה הטובה שיש לכל אחד מאיתנו והמשכנו הלאה. הכוונה היתה להכנס לעיר Roanoke לנסות למצוא את החלק המשקף של הקסדה שעף לניג'ל לפני שלושה ימים. אבל מספר שיחות טלפון, הבהירו לנו שהדרך היחידה להשיג את החלק, היא להזמין אותו מהחברה והם ישלחו לאחת החנויות שנעבור בדרך הלאה. זה מה שכנראה נעשה. לקראת אחר הצהרים, כרגיל, מתחילים את שלב חיפוש חניית הלילה הקרוב והפעם הפור נפל על קמפינג בשם Middle Creek  שנמצא כ – 7 מייל מהעיירה Bucharan בק"מ ה – 90 של הבלו ריד'ג. המקום יפה אך פשוט. הפעם הלכנו על לינה באוהל בתקווה שהגשמים של השבוע מאחורינו. לפי כל התחזיות, הימים הקרובים יהיו יפים ללא גשם. נשאר לנו עוד יום אחד על ה Blue Ridge ולאחר מכן נמשיך צפונה על ה – Skyline Drive עד העיר Winchester משם נתחיל לרכוב מערבה על דרך מספר 50 כמה מאות מייל. התכנית המקורית הייתה גם להגיע לאזור Lancaster שבו רצינו לראות קצת מאורח חייהם של בני האיימיש, אבל בשלב זה ההרגשה היא שנוותר על זה. ההרגשה שלי טובה מסיבה פשוטה : אני אוהד הפועל ולקחנו גביע וזה עושה טוב – גם מרחוק!

יום רביעי 16.5.2012
לא תאמינו, הלילה עבר – לראשונה בימים האחרונים – ללא הטרדות משמים ואיפשר לנו שינה מתוקה ושקטה. היציאה היתה עם שמש מלטפת וחמימה של בוקר, לאחר הרבה ימים קודרים. בחרנו להמשיך בדרך צדדית ולא לחזור למסלול הבלו ריד'ג למשך היום כולו. בהמשך התחבררנו לכביש מספר 11 צפון שיקח אותנו לכוון Staunton. הבחירה היתה שווה ביותר; הכביש הוביל אותנו בתוך תוכו של האיזור הכפרי בוירג'יניה. סביבה יפה ביותר. ההרגשה היא שאנחנו עכשיו באמריקה האמיתית, לא הנופית  ולא עירונית, כי אם באמריקה של האנשים הפשוטים. אחר הצהרים המוקדמים הגענו ל – k o a של Stauton והתמקמנו. מכויון שהיתה שעה מוקדמת, היתה אפשרות להתקשר עוד בשעה סבירה לארץ וזה מה שכל אחד מאיתנו השקיע בו בשעה הראשונה של הקמפינג. רכבנו לעיר Waynesboro לקנות כמה דברים ולבדוק אפשרות למצוא מוסך לאופנועים, מכיוון שיוסי הרגיש שברגע שהוא מחליש את האחיזה בכידון האופנוע שלו רועד קצת החלטנו לבדוק האם יש בעיה באיזון של הגלגל הקידמי.

בדרך חזרה לקמפינג, החלטתי להמשיך לטייל באזור ונכנסתי לדרך צדדית ביותר, על מנת לצלם כמה שיותר את העבודה של החוואים המקומיים, שאני מרבה לדבר אליהם. תוך כדי הסיבוב, התמקדתי בחווה קטנה ונעמדתי בכניסה אליה בציפיה שמישהוא יראה אותי ואז אבקש רשות לטייל ולצלם וכך היה. לאחר המתנה של כ-15 דקות, עבר טרקטור נהוג על ידי בחורה צעירה ששאלה אותי מה רצוני. אמרתי לה שאני מבקש לראות את החווה, היא פנתה לבעלת הבית שאכן הסכימה ואף ליוותה אותי בסיור והסבירה לי כל דבר. היא ובעלה קנו את החווה לפני מספר שנים ומגדלים עדר של 85 חולבות שווה ערך למשק חלב מושבי. הם חולבים פעמיים ביום במחלבה של 8 עמדות בלבד. החלב נאסף מהחווה בכל יום – לכן המיכל שלהם לא גדול. גם הציוד והמחלבה די ישנים, בערך כמו בשנות ה – 70 בארץ. מרכז המזון שלהם די פשוט ואת התחמיץ הם שומרים בשרוולים גדולים. דווקא מבחינת תוצאות החלב, הייתה לי הפתעה נעימה – הם מגיעים לתפוקה של כ-9000 ליטר ויותר לפרה בשנה וזאת בשתי חליבות יומיות. את העגלים הם מגדלים בכלובים משהו שנהוג גם בארץ ברפתות מסויימות. אמרתי הרבה תודה ושמחתי שהעזתי להכנס ולראות (זה אגב, הדף באתר הקיבוץ שלי המדבר על הרפת). חזרתי שמח לקמפינג. עד כאן להיום. בהמשך אספר על העובדה שהיום גמרנו סבב ראשון של נפילת האופנועים… פעם אחת לכל אחד!
להתראות וד"ש גבי

————————————————————————————————–

עריכה-יוני. כל הזכויות C על התמונות והסיפור שמורות לגבי פלקסר.

————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה    

מסע של החבורה הקליפורנית. והפעם: בעקבות סיפורי התנ"ך

ברגוע, ברוח, בחול…ובסטייל!

הצג את הוראות נסיעה ל-Idyllwild, Irvine, CA, ארצות הברית במפה גדולה יותר

"קליפורניה בעקבות סיפורי התנ"ך"

מרץ 2012. האביב כבר נושף בערפו של החורף  ובכל זאת עדין קריר. האמת, בפארק ג'ושוע טרי (Joshua Tree) עדיין לא ביקרתי.
במהלך ההכנות לטיול ולתכנון המסלול, התברר לי, שבתחילת המאה ה-19 נתנו המורמונים לפארק את השם Joshua Tree ,כיוון שראו בעצים הגדלים בו, דמיון רב לדמותו של יהושוע המניף ידיו ומצביע אל עבר ארץ הקודש (יהושע ח' 18 –"ויאמר יהוה אל יהושע נטה בכידון אשר בידך אל העי כי בידך אתננה ויט יהושע בכידון אשר בידו אל העיר ").
זה היה הניצוץ שהדליק בי את הלהבה…
בעקבות ה"הארה" עיינתי בספר הספרים, התנ"ך וניסיתי לאתר מקומות נוספים בקליפורניה, שאפשר לקשר אותם אל הפסוקים מן התנ"ך ואל הפארק ג'ושוע טרי.
הגיתי בו יומם וליל ואכן, מצאתי !

כך נולד הטיול "קליפורניה בעקבות סיפורי התנ"ך".

בישרתי לחברי האופנוענים על צאת הטיול לפועל.
אף אחד מהם לא ידע למה התכוון המחבר עד…עד שימים ספורים לפני היציאה לטיול טיפין טיפין "שיחררתי" רמזים. היה סוג של "סיעור מוחות". חלקם נעזרו ב"חברים טלפוניים" חלקם התייעצו בבני המשפחה, חלקם פנו אל המושיע "האינטרנט".תעשית ההימורים פרחה…
בגדול, חלק מהחברים זיהו כמה מקומות/אזורים שאליהם תכננתי להגיע.

-1-

עפ"י תאום מראש, ביום הטיול, הגיע צלם מקצועי לצלם את הקבוצה לסרט פרסומת לפסטיבל יום העצמאות ה-64 למדינת ישראל (כאן בלוס אנג'לס). האופנועים מעוטרים ומקושטים בדגלי ישראל סודרו בשורה, לפחות כמו לפני מצעד צבאי ואנחנו זכינו לעוד חוויה יוצאת דופן.
לאחר הסבר על ציר הנסיעה והקשרו לפסוקים, יצאנו לדרך.
בתוכנית, נסיעה של 90 מייל בכביש מהיר (כביש 10). מזג האויר היה סגרירי למדי ולא כל כך האיר לנו פנים בשעה מוקדמת של אותו הבוקר.
ידענו שחזי שלנו רגוע יהיה יותר אם תזדמן לו ארוחת בוקר. היה בכך יתרון נוסף: שעד שסיימנו לאכול את ארוחת הבוקר, השמש הגיחה מבין העננים והפשירה אותנו.
מהכביש המהיר (10) פנינו שמאלה לכביש 62.
כבר בכניסה לכביש מקבלת את פנינו רוח מערבית חזקה שטלטלה את האופנועים וגרמה להם להגיע לזויות של כ-50 מעלות ביחס לכביש (חוויה די מפחידה על אחת כמה וכמה  שאתה עם מורכב).
הגענו לפתחו של פארק Joshua Tree, המאופיין כאמור, בעצים שצורתם מזכירה את יהושע מניף ידיו ומצביע אל עבר ארץ הקודש. לאחר הסבר קצר על המבנה הגיאולוגי של המקום, על הצמחייה ובעלי החיים במקום המשכנו.
לצד הכביש אנחנו מבחינים בסלעים המיוחדים ובצוקים שנראו כפסלים ענקיים, פרי יצירת הטבע, כמו גם הצמחייה המיוחדת והייחודית לאזור מדברי זה. הפריחה, כך אומרים יודעי דבר, ממש בשיאה בתקופה הזאת של השנה.

בנקודת תצפית מדהימה במיוחד ה- Keys View, נפתח ספר התנ"ך – דברים ל"ד פסוקים 1-3: "ויעל משה מערבת מואב אל-הר נבו ראש הפסגה אשר על-פני יריחו ויראהו יהוה את כל הארץ ואת –הגלעד עד-דן: ואת כל –נפתלי ואת ארץ אפרים ומנשה ואת כל-ארץ יהודה עד הים האחרון".

-2-

המקום מקבל משמעות חזקה עוד יותר עם הקראת הפסוקים.
שמוליק מתמסר לערכת הקפה ומכין קפה שחור עם טעם של עוד.

גם מירי לוקחת יזמה, מכנסת את כולם ומרביצה בנו תורה – "תורת היוגה" הלכה למעשה!
רגועים ושלווים אנחנו ממשיכים בדרכנו לכיוון היציאה הדרומית של הפארק מרחק של כ-50 מייל. תמונת הנוף משתנה לפרקים. היעד הוא העיר  Palm Springs ללינת לילה.
על מנת לא להכנס לשעות החשיכה, אני מחליט (תוך כדי תנועה) שלא להמשיך בנסיעה בדרך העוקפת, אלא לעלות על הכביש המהיר – כשמו כן הוא. אלא מה, רוח בעוצמה רבה מקדמת את פנינו. הפעם קיבלנו גם "בונוס" – סופת חול של ממש!!! החול נערם בתלוליות על הכביש . למרות הנסיעה האיטית, חזי ואיריס החליקו עם האופנוע על החול. לנוכח המקרה כמו כל הרוכבים הייתי בתהליך של ירידה לשוליים לצורך עצירה. גם אני נקלעתי לתלולית חול שגרמה לי להחליק. כך מצאנו את עצמינו עתליה ואני על החול במצב מאוזן.
למזלנו הרב, יצאנו מן המקרה שלמים למעט כמה "מכות יבשות".

לאחר עיכוב של למעלה משעה, לאחר שיצאנו מן ההלם, העמסנו האופנוע של פזית על ה- pick up של אברי והמשכנו בנסיעה.
חוויה מסוג אחר חיכתה לנו בבית המלון "קיימברידג' "ב- Palm Springs. את פנינו במשרד המלון קיבלו אנשים נחמדים (עובדי המקום), יהודים מלבנון שדיברו איתנו כמה משפטים בעברית. הרגשנו בבית, כמעט.
האנשים הנחמדים האלה, נתנו לנו את הזכות לקיים טקס ההבדלה שאורגן ונוהל ע"י מירי ב"לובי" הקטנטן של המלון.
את הערב קינחנו בארוחה ובציון יום ההולדת של טל חברינו לקבוצה.

-3-

היות ולמחרת, יום ראשון יצויין ה-אחד באפריל שהוא "יום השוטים", חברי הקבוצה קיבלו משימה: לחשוב על סיפור אחד שהוא שיקרי והסיפור השני שהוא אמיתי. על שאר הקבוצה היה לגלות מהו הסיפור האמיתי מבין השנים.
יום ראשון בבוקר. כמובן שפירצי הצחוק נשמעו למרחק לנוכח הסיפורים המקוריים והצ'זבטים שהאנשים סיפרו…..מצב הרוח בהחלט מרומם!
על בטן מלאה באוכל ובצחוק, שמנו פעמינו לכיוון "ימת סולטון" SalIton Sea. איך הוא מתקשר לנושא הטיול? אז ככה: בספר דברים ל"ד פסוקים 1-3 הוזכר "הים האחרון" שראיתי אותו בעיני רוחי כמקביל לים המלח שלנו.
לאחר הסבר קצר על המקום וסיור בו, המשכנו אל עבר "הר נבו" המקומי Idyllwild, ככתוב בתחילת הפסוקים "ויעל משה מערבת מואב אל-הר נבו ראש הפסגה אשר על……."
בדרך חלפנו על פני העיר אינדאו Indio המכונה "עיירת התמרים" ובהקבלה – העיר יריחו.

עלינו על כביש 74, על שום מה? גם כאן מסתתר מסר –בכביש ישנם שבעה סיבובים חדים. כן, גם כאן ראיתי את ההקבלה ל- 7 ההקפות שהקיף יהושע בן – נון את יריחו עד שנפלו חומותיה. בפרק יהושע פרק ו ' פסוק 4 –"ושבעה כהנים ישאו שבעה שופרות היובלים לפני הארון וביום השביעי תסבו את-העיר שבע פעמים והכהנים יתקעו בשופרות:"
לאחר תצפית מרהיבה מלמעלה על הנוף ועל שבעת הסיבובים, המשכנו עוד כ-50 מייל והגענו לעיירה Idyllwild .
ארוחת צהריים קלה ופיזור כל אחד בדרכו הביתה  (לפנינו עוד  כ-125 מייל).

-4-

זהו , עוד טיול מאחורינו.

אני מבקש להודות לכל משתתפי הטיול :

טל ובת זוגו, דיויד, משה ובת זוגו, רון, אשר, מייקל, אדם וגיא, רוני, גדעון, דורון ונאוה, חזי ואיריס, שמוליק ורנדי, זאב ומירי, פזית ואברי.
תודה מיוחדת לאברי (בעלה של פזית) שליווה אותנו בדבקות עם רכבו, בהסעה, בנשיאה ותרם בחוש ההומור המפותח שלו להצלחת הטיול וסיומו בשלום.

כמו- כן תודתי האישית לעתליה האישה שאיתי, שעזרה לי בהכנות, בצילומים ובעריכת הכתבה.

חברים –אנא ריכבו בזהירות כדי שנוכל להפגש גם בטיולים הבאים.

שלכם
דרור עינב.

drorein@walla.com

————————————————————————————

עריכה קלה, יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לדרור ותלי עינב

———————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

איש, אישה, אוסטרליה, אופנוע.

לופ ממלבורן לאדלייד

חופשת הקריסמס ובאוסטרליה קיץ. אם אתה אופנוען החג שלך כפול!

הצג את הוראות נסיעה ל-הסיטי של מלבורן ויקטוריה, אוסטרליה במפה גדולה יותר

אנחנו שוהים ביבשת הדרומית כבר כמה חודשים טובים. ב-22 בדצמבר יוצאים פה לחופש. החיים במדינה בה החגים הרשמיים מזמנים לך במתנה שבועיים של חופש… שכנעו אותנו לעלות על האופנוע ולנסוע לכיוון כללי ממלבורן לאדלייד… אם תביטו במפה. אז אנחנו בצלע הדרום מזרחית של אוסטרליה. איזור הנהנה ממזג אויר נוח בעונת הקיץ, בזכות האוקיינוס הדרומי שבקצהו נוגע באנטארקטיקה מדרום לנו. יצאנו מערבה.
החלטנו על מסלול רגוע ורכיבה מפנקת, בלי סכין בין השיניים. למצות את המפגש הכי אינטימי עם מקום מיושב ושולי הפרא והטבע שמקיפים אותו ואין כמו אוסטרליה לספק את התערובת המנצחת הזו: ים, יבשה ושולי מדבר רחוק. עיירות ציוריות. תשתית מעולה ואמצעי תיירות. אוכל ולינה שמעניקים חוויית רכיבה מהסרטים.

כמו כל יציאה למסע רכוב שמכבד את עצמו, העמסנו כל כך הרבה ציוד מיותר, שכעבור שעה חזרנו על עקבותינו והורדנו חלק גדול ממנו בבית. כן, על אופנוע אין מקום!

יצאנו לדרך ממלבורן לכיוון ה-Grampians התכנון היה להגיע לשם, ללעוס צהריים, להמשיך לכיוון הגבול עם South Australia ולעשות את הלילה באוהל. הדרך ל-Halls Gap שזו עיירה הממקומת באמצע פארק, היתה מהממת ואם אתם זוכרים את החרקים שצחי (שהקיף את אוסטרליה לפני כמה חודשים) נתקל בהם, הארבה הזה בעצם… המממ (אני עדיין לועס בדמיוני אחד מהם) למדנו כמה דברים מעניינים מהם: אם אתם לבד על הכביש והם מונחים שם, אז להמשיך לנסוע, לא לתת לאוטובוס שמאחוריכם לעבור ו"לנקות" את הכביש מהם. כשזה קורה, הם מתעוררים וקופצים גבוה. מאד גבוה… אתם מגיעים בעקבותיו מבסוטים… ואתם חוטפים את ההרמה להנחתה שלו. וזה כואאאבב. כאילו מישהו משליך לך בפרצוף אבנים בקוטר 4 ס"מ שפוגעות…  אאאוץ'!!!
צהריים קצר בהולס גאפ והמשכנו בכיוון כללי מערבה. הגענו עד ל-Horsham שם חיכה לנו מזג אויר רטוב למדי. סלח לנו אוהל… אנחנו מצאנו מוטל ללילה.

בוקר כמו כל בוקר במסע: קמים עם דופק גבוה ועיניים לשמיים מאיימים ולאופק רחוק ומבטיח. ארוחת בוקר קלילה במזנון בסגנון של פעם והמשכנו בגשם לכיוון Naracoote ובדרך לכיוון הים. כשמצאנו את הים, גם הרוחות מצאו אותנו. זוכרים שהים הזה הוא גם שגריר של אנארקטיקה כאן, אז קיבלנו ד"ש… קור פסיכי כל הדרך. רוחות שבקושי אפשר לשלוט באופנוע …  עצרנו להתאושש למרגלות הסרטן הענקי שליד תחנת הדלק ב-Kingston עם עוד הרבה רוכבים מופתעים ורטובים. משם חתכנו למעלה, צפונה לכיוון אדלייד. נסיעה של 3-4 שעות. עם רוחות צד עצבניות שהעיפו אותנו מצד לצד והאופנוע, יש לו חיים משלו…  נסענו כל כך לאט., לפעמים ירדתי ל-60 קמ"ש, כדי להשאר בקו אחד.
אמרו קיץ בתקופה הזו…  אז אמרו. באולפני טלויזיה אף פעם לא יורד גשם… במסגרת תעתועי מזג האויר העולמי, הקיץ לא רוצה לבוא. עכשיו גשום וקר. עצרנו למנוחה על נהר ה-Murray. עורק המים ההיסטורי של חבל ארץ זה, שהרבה דרמות וטלנובלות טלויזיוניות, ליטפו את גדותיו בתסריטים מופרכים. צילומים קצת והמשכנו. נחתנו בעיר אדלייד ונכנסנו לעוד הוטל מזדמן…. מי אמר אוהל?

אדלייד, עיר יפיפיה בסגנון אירופאי מודרני. שוכנת לחוף מפרץ מפתה. יצאנו לשייט. להחליף מזג אויר דולף בדולפינים. חיפשנו וחיפשנו… אולי הדולפינים ראו אותנו. אבל אנחנו רק השתזפנו לנו בשמש. החזרנו טמפרטורות לגוף אחרי היומיים הצוננים האחרונים ודולפנים לא ראינו.
למחרת, עלינו לתצפית מעל העיר על הר Lofty היתה ראות טובה לכל אורך המפרץ. המשכנו לגן החיות המקומי לא רחוק משם. המיוחד בגן הזה: המבקרים מהלכים בתוך סביבת המחייה של בעלי החיים ואנחנו עם חיות מתחברים תמיד. מדהים. פשוט חוויה .
בבוקר, יצאנו לרכוב בדרך חזרה הביתה. שמחים, ויחד עם זאת גמורים.

עשינו 2,200 קילומטר ב-6 ימים. האמת, אנחנו לא רגילים למרחקים כאלה. (לחשוב שהמרחק האוירי בין מטולה לאילת, הוא כ-420 ק"מ – אז תעשו חשבון)
היה מעולה. מחכים לעוד הרפתקה כזו.

אסי  ומירב.

—————————————————————————————————————–

עריכה בקטנה-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאסי מילר

—————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

דרום אמריקה נפתחת בעוצמת מרחביה

ויואב מגיע למקומות בדרך השמורה לאופנוענים ספורים.

מדבריות, חופים, עיר מודרנית, שוקולד, ישראלים וקרחון מדהים.

המעבר מפרו דרומה, היה המשך של רצף ישימון וציה. נכנסתי אל הקטע המדברי והעשיר במחצבים של המדינה היפה והארוכה בעולם: צ'ילה. לאחר החתמת דרכון וביקורת מסמכים מהירה יחסית, שמתי לב מייד למספר דברים שקשה להתעלם מהם:  הדבר הראשון, זו איכות הכבישים והתמרורים. יש תחושה של חזרה למאה ה-21 והדבר השני – ממש לא אשכח;  מייד ביציאה מאיזור מעבר הגבול, ישנו שלט המודיע על המרחק לסנטיאגו;  יעד מרכזי בתכניתי בצ'ילה. אבל אוי מה רואות עיניי : 2,250 ק"מ ….כן כן , כן זה המרחק שיהיה עלי לעבור בימים הקרובים. מאחר וזו היתה הפעם הראשונה בה חציתי גבול בשעות אחה"צ, נכנסתי לנקודת היישוב הראשונה, מייד לאחר 40 ק"מ. עיירה בשולי מדבר ועל חופו של האוקיינוס בשם אריקה ARICA נמל עסוק מאד המשרת גם את מערך הייצוא של בוליביה לה אין גישה לים.

למעלה: איזור החוף של צפון צ'ילה

לאחר הוצאת קצת מזומנים, שיהיה משהו במטבע מקומי, הלכתי לישון במוטל משפחתי נחמד, בבוקר קמתי כמובן מוקדם, ליום רכיבה מתיש עם רוחות צד מאוד רציניות שהכו בי מימין כלומר מצד מערב. חשוב מאוד להיות ממש מרוכז. היציאה לדרך הובילה אותי דרך הרים מדבריים תוך עלייה לגובה, ניתן לראות בצילומים המצורפים, שהיו קטעים בהם מצאתי עצמי רוכב מעל העננים (זו בעצם תופעה אקלימית ייחודית לחלק המערבי של צפון דרום אמריקה-פרו וצ'ילה, הלחות העולה מהאוקיינוס השקט, "זוחלת" נמוך באיזור החופים וממריאה במהירות מעל לאיזור החוף מזרחה. למעשה לא נוצרים שם ענני גשם. הלחות מתעבה לכדי עננים, רק באיזור האנדים הגבוהים. כך שבעצם כל האיזור לא חווה גשמים מאות שנים! ולמרות הקרבה לים, נחשב למקום היבש בעולם). אין מילים ….
לאחר מכן נכנסתי לקטע מישורי שממש לא נגמר. מדבר האטקאמה ATACAMA. האיזור גדוש מכרות של מינראלים (כאן באיזור נלכדו אותם כורים שחולצו מעומק 700 מ') זה המקום בו נאס"א NASA עורכת אימונים לאסטרונאטים ורכבים שאמורים לנחות על המאדים… חלפו  עוד יומיים של רכיבה. לאחר אנטופגאסטה ANTOFAGASTA, טלטל TALTAL , לה סרנה LA SERENA ועוד יישובי חוף קטנים ומפרצים מהפנטים, כמה מאות ק"מ לפני סנטיאגו SANTIAGO בירת צ'ילה, הנוף השתנה והתחיל להוריק. עברתי בסמוך לחוות ייצור חשמל מרוח וגם הם היו ממש אינסופיות (אני חושב שהמקום שבו החוות הגדולות ביותר שראיתי היה בדרום מקסיקו, לפני הכניסה לגווטמאלה ….אבל אלוהים, מי זוכר. זה נראה לי ממש מזמן ),

סוף סוף הגעתי לסנטיאגו ונכנסתי מייד למוסך המפיץ המקומי  של קווסאקי, בכדי לרכוש פילטר אוויר. במוסך אני פוגש רופא מקומי, שרוכש לעצמו אופנוע והתלהב כמו ….אתם יודעים בדיוק. נראה שאופנוע היא מחלה קשה שהתרופה לחיידק טרם נתגלתה. כמובן שהרופא הסכים לאבחנתי שגם חולה אנוש. הבחור שמע שאני מישראל וחיבר אותי עם משפחה יהודית עשירה שפינקה אותי בכל טוב במשך 3 ימים. כמובן שסיור בעיר עם מקומי, מוסיף המון!!! המון תודה!!!

לאחר שלושה ימי מנוחה ושוטטות בעיר הכי מודרנית בצד הזה של אמריקה, המשכתי דרומה. עברתי את הערים  צ'יאן CHILLAN וטמוקו TEMUCO והמשכתי לכיוון פוקון PUCON עיירה הידועה בעיקר בשני דברים: הראשון זה הקרבה להר הגעש וויאריקה VILLARICA שהוא צורת חרוט מושלם ומדהים. אבל ביומיים ששהיתי בפוקון, כולל יום הגעתי, ירד גשם אימים שאיים להציף אותי… או למעשה מימש את איומו. הגעתי לעיר רטוב עד לשד עצמותי. אך מצאתי הוסטל מחבק ובעיקר חם. הדבר השני שהעיירה ידועה בו הם המעיינות החמים השוכנים בסביבתה. לקחתי אוטובוס לאחד מהם. קיבלתי חלוק ועוד כיסוי ראש –  לא שיש הרבה שיער… אבל מה לעשות ונכנסתי. יש שם 3 בריכות הבנויות לפי טמפרטורות. זה העביר לי 4 שעות לצבירת אנרגיה להמשך המסע .

למעלה: פוקון
למחרת המשכתי בדרך שרובה חצץ ועפר רטוב וחציתי את הגבול לארגנטינה לכיוון בארילוצ'ה BARILOCHE. הנופים מדהימים. חלפתי בדרך שבעת האגמים המפורסמת ונחתתי ממש במקרה על מלון נחמד, בעליו מסתבר היה צנחן, אחד משלנו. שחזר אליו לפני 12 שנים וקנה את המלון.

הוא נתן לי חדר מדהים עם נוף לכיוון האגם הצמוד לעיר. למחרת עליתי לקתדרל CATEDRAL  בהמלצתו. אתר סקי מפורסם מאוד באיזור בארילוצ'ה. פעילות הסקי באתר בעונה הזו מושבתת – אביב-קיץ. אבל חברים, הנוף ….שווה כל רגע !!!
ירדתי לכיוון מרכז העיר  – שנראית כאילו תלשו עיירה מצפון איטליה או אוסטריה ותקעו אותה למרגלות האנדים – ומייד פשטתי על מספר חנויות שוקולד וגלידה. שהעיר מפורסמת בהן. מה אגיד לכם חברים, אני מאוד שמח שאף אחד לא בדק את כמות הסוכר שבגופי ברגעים אלו, כי חריגה תחשב למצב מעולה למה שהייתי .

מברילוצ'ה, המשכתי דרומה על דרך מס' 40 RUTA QUARENTA המיתולוגית החוצה את ארגנטינה לאורכה, לכיוון אל-בולסון EL BOLSON הנחשבת כעיירת היפים נחמדה. משם המשכתי רק 15 ק"מ דרומה לעיירה בשם לאגו פואלו LAGO PUELO, לשם כיוון אותי בעל המלון הישראלי בברילוצ'ה.  שם ישנו מקום מדהים אשר נבנה בחזון של בחור צעיר בשם יואב (שם מוכר לי …), הוריו ממוצא ארגניטאי והוא לפני כ-8 שנים לאחר טיולים בעולם, החליט למצוא את מזלו בארגנטינה שהיתה באותה תקופה במשבר כלכלי עמוק (דבר אשר חוזר על עצמו מעגלית כל 15 שנה בערך ), הם קנו שטח של 17 דונם – כמדומני – על נהר ופיתחו אותו, ממש מדהים. כל הכבוד!!! המקום קרוי "החווה" (onda azul) ויש שלט בעברית שמוביל אליו. מסתבר שזו נחשבת נקודת ציון בקרב המטיילים. בעיקר ישראלים ובעיקר הללו אחרי צבא. משם תכננתי לרכוב לעבר הקרטארה אוסטראל שבצ'ילה.

יצאתי אליה בליווי של זוג ישראלי בירח דבש, הם עם פיק אפ מדוגם ואני לפניהם. אחרי חצי שעת רכיבה, אני חש תחושה מוזרה בריח האויר. אני מביט למטה ויוק אין כלום. לאחר עוד 15 דקות, אנו מגיעים לצומת, אני עוצר ואז מגלה כי עשן עולה מצד ימין של המנוע. אני מביט היטב.. אבוי, מכסה פתח מילוי השמן פשוט עף לו ….חברים, זאת בעייה, בדקתי ולמזלי היה עוד מספיק שמן במנוע. חוץ ממכנסי שנטפו את הנוזל היקר הזה. החברים שנסעו בעקבותי, אמרו לי שהם ראו משהו עף, אבל לא יחסו לזה חשיבות מן הסתם.  אחרי שהבנו את הבעיה, הם פנו לאחור לנסות ולאתר את האבידה, אך לשווא. עד שהם חזרו, עצר לידי בחור מקומי ולאחר שאבחן את הבעייה, כמו קרוקרודיל דנדי, הוציא סכין וגילף לי פקק לתפארת כולל ההברגה. עטף אותו בניילון וקשר באזיקון וזה עשה את העבודה ל-120 הק"מ הבאים עד לעיירה אסקוול ESQUEL שם בתחנת הדלק, מצאתי את המלאך השני שלי לאותו יום. הוא כיוון אותי למקום שפתח לכבודי את מרכולותו (זה היה יום ראשון). שם נפרדתי מזוג הישראלים. אצלו מצאתי פקק חליפי ומתאים להברגה. באותו מעמד, הבנתי שזו העת להפרד מהצמיג האחורי שליווה אותי דרך ארוכה מסנטה מוניקה בארה"ב. זה אומר 18,000 ק"מ. הצמיג תוצרת חברת קנדה. מומלץ!!! צמיג חדש נרכש ב-100$ (שהוא נחות מ"מצלר" שמיוצר בברזיל ועולה-200$ ). אבל אני מקווה שהוא יספיק לי לדרך הקצרה שנותרה עד לאושואייה.
המלאך השני שלי גם אירגן לי מוטל מצויין עם מזרונים קצת פחות רכים שהיו מעולים, להבטחת כאבי גב לאורך שעות אחר כך…

השמיים בסוף אותו יום התקדרו והומלץ לי לא לנסוע לקרטרה אוסטראל CARETERRA AUSTRAL (הדרך הדרומית) החולפת בצד הצ'יליאני של האנדים. אני מצטער על כך בדיעבד. המשכתי מערבה לכיוון כביש 3 המלווה את החוף המזרחי של ארגנטינה והידוע בשיממונו וברוחות הצד החזקות שלו. עליו המשכתי דרומה עד ל- RIO SANTA CRUZ שם החניתי את האופנוע בתחנת המשטרה המקומית. הללו עדיין עושים כבוד ללוחית רישוי מאלסקה.
נכנסתי לביקור בחוף האטלנטי של מפרץ ריו סנטה קרוז (צילומים למטה), אל חופיו מגיעים פינגווינים ועופות מים האופיניים לדרום הקר. רמז להגעתי לקרבת והשפעת מזג האויר בקוטב הדרומי…(נהר סנטה קרוז הוא נהר בצבע כחול טורקיז חלבי, המגיע ממערב. מקורו בקרחון פריטו מורנו המתפורר ונמס לאיטו ליד העיירה אל-קאלאפטה, אליו התכוונתי להגיע.)

על ההצטלבות עם כביש העפר 288 שנמתח 211 ק"מ מערבה, המשכתי לכיוון אל צ'אלטן EL CHALTEN המוכרת בכינויו ה"פיץ". [הכפר יושב למרגלות גמלוני הסלע "פיצ רוי" FITZ ROY שנקראו על שם קברניט האוניה "ביגל". בה הפליג דארווין. מכאן. ממוצא הנהר לים, הם הפליגו בשנת 1834 למסע מחקר בעומק פטגוניה, בשלוש סירות במעלה הנהר עד למקורותיו. מאוחר  יותר הם עקפו את דרום אמריקה מדרום לאושואייה (הם עברו בתעלת "ביגל", שנקראה על שם האוניה שנקראה על שם כלבו של דארווין… :-)), בדרכם לביקור ההיסטורי שלו באיי גלאפגוס. מהם שב דארווין עם תיאוריית "מוצא המינים". אגב, פיצרוי שנחשב לאחד הנווטים הגאונים/משוגעים של דורו, השאיר את חותמו על עידן מגלי העולם. הוא התאבד בלונדון (תודה ששון, לתיקון 🙂 – אך זה כבר סיפור אחר] הגעתי לכפר היאפי והמאד מעוצב בסגנון אירופאי – אל צ'אלטן. כוס תה טוב.

למעלה: אל צ'אלטן וגמלוני הסלע של פיצרוי

עוד באותו היום, המשכתי דרומה לכיוון אל-קלפטה EL CALAFATE . זו העיר הסמוכה לקרחון המתנפץ פריטו מורנו PERITO MORENO. רכבתי לעבר השמורה בה ניתן להשקיף על הקרחון ממרפסות וגשרי מתכת ועץ המשולבים בצלע ההר ממול. הכל מדוגם ומעוצב כמו מתוך ז'ורנאל של מעצבי נוף. מקום שלא מהעולם הזה. המצלמה כמעט עלתה באש מרוב הקלקות…היה נחמד מאוד. לא. בעצם היה מעולה …

מכאן אני מתחיל את הירידה לארץ האש ל…אושוויה רק עוד 980 ק"מ!!!.

שלכם

יואב

———————————————————————————————————————————————

ערך-יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליואב דולב

———————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 5 תגובות, הוסף תגובה    

————————————————————————————————————————————

צילום הכותרת: דרור עינב- קליפורניה דבר העורך: מי שהגיע לכאן כדי לקרוא רק על המסע שלי, נא להקליק פה. בכל דף אליו תגיעו, הסדר הכרונולגי של הכתבות הוא מלמטה למעלה (הכתבה העליונה בדף, היא האחרונה שעלתה לאתר) -סרט קצר הנוגע להרצאה שלי על מסע האמריקות, הועלה ליו-טיוב . תודה, יוני).

התחלה: הקיץ השנה באלסקה, קר ולכן יואב נתן בגז!

אם אדם מחפש נקודות אחיזה לזכרון נִצבָּר, אין כמו רגע היציאה למסע. השניה החמקמקה, שכל הֶרֶף של הרהור או געגוע בעתיד, יגעו בה.

הצג מפה גדולה יותר

מי רוצה אוהל בגשם? מי רוצה לרכוב בשלג? מי רוצה לעמוד ברוח? יאללה דרומה!

ביום הראשון, ליוותה אותי התרגשות עם אותן חששות שאינן מרפות לרגע. אני מקווה שהן תהיינה מהסוג שיעזר לי לעבור את המסע בשלום. הכוונה היא לשמור על רמת קשב וריכוז גבוהים במיוחד. לאורך הרכיבה לפחות.
ראשית, עלי לעבור את המרחקים הבלתי נתפסים, בתוך מספר ימים.
כשאני מדבר על מרחקים, הכוונה היא לרכיבה כמעט רצופה מפיירבנקס אלסקה, עד למבואות סיאטל בצפון מדינת וושינגטון בצפון מערב ארה"ב – מדובר על מרחק של כ-3,600 ק"מ ב-6 ימים בלבד. הדבר נעשה מכיוון שהשנה – כך לפי דברי המקומיים – הקיץ דילג על האיזור. הקור הוא קור שחודר עד לעצמות גם אם אני מכוסה בשש שכבות עליונות ושלוש תחתונות ובמזג אויר הזה, כשאני ברכיבה על אופנוע, הקור הירושלמי החורפי – יחסית למה שאני חש כרגע – הוא עוד משב קור כמעט חסר משמעות.
אז זהו מתחילים? נכנסתי לתחנת הדלק הקרובה מלאתי מיכל מלא ויצאתי לנסיעה הארוכה בחיי. תמונות הנוף עוברות, הדרכים – רובן לפחות, נראות סבירות למדי בתחילה. מדי כמה שעות רכיבה, עצרתי לחילוץ עצמות ומילוי מיכל דלק נוסף – עצירות שהן הזדמנות לשיחה עם בני המקום. מצאתי כי רבים מבין האמריקאים המתגוררים באלסקה, נחשבים כמתבודדים. גם בעיני עצמם. הם מספרים, כי הם מאוד אוהבים את המקום ואת השקט ויחד עם זאת, הם ממש צמאים למפגשים ולסיפורי אנשים חולפים. מתוך המפגשים החפוזים האלה. אני לומד משהו על המבנה החברתי של צפון אמריקה. שמתי לב בכמה מקרים כי העבודות הקרויות "שחורות", נעשות ע"י צאצאי אינדיאנים החיים באזור וזאת כאשר בינם לבין האדם הלבן יש לא מעט חיכוכים. אחת הטענות היותר נפוצות היא על רמת הפשיעה וצריכת הסמים בקרב אותם צאצאים. תופעה מטרידה נוספת שנתקלתי בה באלסקה, זו בעיית ההריונות המוקדמים (בגיל בית הספר).

הרכיבה בחלקה, מאוד מהנה, בתחילה החושים מחודדים מאוד ולוקח זמן עד שאני מתרגל לתרבות הנהיגה של אותה המדינה בה אני נמצא.
למחרת רכישת האופנוע יצאתי לדרך ולאחר 600 ק"מ של רכיבה אין סופית, ראיתי כי שעת שקיעה מתקרבת. החוק הראשון של מסעות רכובים: "לא רוכבים בלילה!!!".  לאחר עוד כ-20 ק"מ, מצאתי חניון הצמוד לאגם (שכמובן אחריו עוד אראה עשרות כמוהו) והקמתי בו את האוהל בפעם הראשונה.

טוב, חוויית השינה באוהל החדש אותו קניתי בפיירבנקס – בואו נגיד את האמת: ממש לא היתה משהו. לא רק שמזג האויר היה קר עד מאוד, בנוסף, החל הגשם לטפטף ובמהרה חשתי מים קרים מלטפים את גופי. בבוקר, לאחר לילה גשום וקריר מצאתי כי נקודת הקמפינג שבחרתי סמוכה למעין "תחנת איסוף" של עובדים במעמקי הפרא הצפוני. הלכתי לאכול את ארוחת בוקר עם קבוצת עובדי מכרה זהב, שחיכו שמסוק יבוא לאוספם, בערך 20 מטר מהאוהל שלי. לזה הם קוראים "מונית". החבר'ה האלה מרווחים המון כסף בחודש (משהוא כמו 12 אלף דולר בחודש) תמורת 13 שעות עבודה קשות ביום, במשך 5 חודשים בלבד בשנה. בשאר החודשים, לא ניתן לעבוד במכרות הללו לא רק בגלל דרכי גישה קפואות או מוצפות בשטח אזורי המכרות, (המסוק מגיע עד שפת המכרות בלבד ואז צריך לתפוס רכב לירידה לפי המכרה) אלא בעיקר, עקב השפעת הטמפרטורה הנמוכה על המחצבים. הפרשי הטמפרטורה משנים את תזוזות הקרקע באזור. החברה משלמת להם על הכל: אוכל + לינה+ נסיעות+ מגורים. כך שאחרי מס, הם חוסכים לא מעט.
לאחר ארוחת הבוקר, קפצתי על האופנוע לעוד פרק של הכרות עם המכונה הכחולה והמשכתי לתוך היום השני. גם יום זה עבר ברכיבה רצופה, במגמה כללית לצאת כמה שיותר מהר מאזור הקור. תחנת דלק רודפת תחנה. הנופים משתנים; מנופים ירוקים, לצהובים וחזרה לירוקים. וכל הדרך ממטרים מרטיבים הכל. וכעבור עוד כ-600 ק"מ, מצאתי מקום נחמד להניח את הראש. היה לי ברור: הלילה אני לא יכול לישון באוהל – הוא היה עדיין ספוג ורטוב מחוויית הלילה הקודם. לכן דפקתי על דלתו של מוטל קטן, שילמתי 40 דולר ונכנסתי לחדר עם מיטה ומקלחת. חדר פשוט ומצעים שנראים נקיים. מקלחת חמה! אוי אלוהים – ואני, חשוב לומר: מאוד חילוני – כמה שזה טוב.

את היום שלישי, לא אשכח הרבה זמן. ההתחלה היתה טובה; מעט גשם, ראות קצת לקויה, אך המשך היום היה מדהים; האויר המשיך להיות קר והראות התבהרה. גם אני התחלתי לחוש יותר בנוח על האופנוע , כלומר לאתר את הנקודות והזוויות, שעכוזי יוכל למצוא בהן מנוח משעות הרכיבה הרבות.
לאחר מספר שעות, אני עוד בטריטוריית יוקון (הטריטוריה הצפון מזרחית של קנדה) ממש לפני כניסתי לפרובינציית קולומביה הבריטית, (קנדה היא פדרציה הכוללת 10 פרובינציות ושלוש טריטוריות). אני יורד דרומה בכביש מס' 37, הקאסיאָר Stewart Cassiar Hwy (איזה כביש? בחלקו הגדול הוא עפר כבוש) אני מתחבר לשני דברים: האחד, שלטים המזהירים כי באזור חיים דובים שחורים והם קרובים לדרך! והדבר השני, השמיים הנמוכים, שופכים מים ללא הפסק. אז המצב הוא כזה: אני רוכב על אופנוע עמוס לעייפה שהוא די כבד, מדי פעם עלי לחצות גשרים העשויים ברזל, כלומר, משטח הנסיעה הוא רשת ברזל צפופה וחלקה, באופן שמאוד קל לרוכבי אופנועים להחליק עליו (אין לי מושג מדוע חוסר ההתחשבות הזה). מסביב ישנם דובים שאני רואה מפעם לפעם – על ובסמוך לכביש וכשהם שומעים את טרטור האופנוע ורואים אותי, הם בורחים חזרה לשיחים. אך מדי פעם, אומרים המקומיים, קורות תאונות קשות בגלל שהדובים קופצים בחזרה לכביש. על זה תוסיפו גשם רציני מאוד וכמובן ציר נסיעה שאני לא מכיר בעל-פה מן הסתם (ממש לא איבן-גבירול).

לאחר שעה של נסיעה בתנאים אלו, הגעתי כולי קפוא ורועד לאיזה לודג' בשם; 2bell, אתר מפואר אותו הקימה קבוצת שוויצרים באזור. ברגע שהם ראו מה עומד להם בפתח, הם כיסו אותי בשמיכה והשקו אותי תה. לקח לי… אולי 20 דקות, עד שאספתי את עצמי לשאול אותם אם יש חדר. מנהלת המקום אמרה כי יש רק את הסוויטה והיא תבדוק שוב וכעבור 5 דקות חזרה ואמרה כי הכל תפוס. לאחר מבט נוסף, היא אמרה לי: "יש לי חדר בשבילך… והוא חינם". זה היה החדר של הצוות האווירי שמתפעל את טיסות המסוק הפרטי של הלודג'. באותו יום, הטייסים היו ביום החופש שלהם – כך שהיה לי חדר משלי תמורת הבטחה שאזמין ארוחת בוקר. הבטחה שכמובן קויימה.
יום רביעי ליציאתי לדרך ואני מתחיל לחוש חיבור למסע. כן, גם זה לוקח זמן – להבין שאני נמצא כאן ועשיתי זאת מבחירה. מדי פעם, רואה חדשות ודיווחים על הנעשה במזה"ת על מסך טלווזיה מזדמנת. אך זה באמת נראה רחוק ולא רק פיזית.

היום הרביעי הסתיים בחניון RV'S (רכבי מוטור-הום, וקראוונים). נחתי באוהל, כאשר הוזמנתי לאכול אצל זוג פנסיונרים חביבים בסמוך. הם האכילו אותי המבורגרים והשקו אותי בירות עד צאת נשמתי. בני הזוג החביב רואים עצמם כקנדים פטריוטים. הם שיתפו אותי במחשבותיהם על הבעיות שיש לאדם הלבן כאן בקנדה. בעיה שהם מכנים: "המתיישבים הראשוניים" שזו שפה מכובסת לאינדיאנים/אינואיטים הקנדיים. הללו סובלים מאותן הבעיות המיוחסות לאחיהם באלסקה. היו שנים, בהן ניסו לחנכם מחדש באמצעות גזירות ואיסורים. למשל: אסור היה להם לדבר בשפת שבטיהם בתחומי בתי הספר, אלא רק אנגלית. דבר המזכיר לי "תיקון" זהות שהאדם הלבן חוקק לאבוריג'ינים באוסטרליה ולמאורים בניו-זילנד. למעשה, במחשבה נוספת, הבריטים השאירו אחריהם לא מעט אדמה חרוכה. לא מתוך כוונה רעה, אלא מתוך תפיסה שהאמת שלהם היא האמת המוחלטת והיא זו שצריכה לחול על כולם – אבל זה כבר טיול אחר לגמרי… מארחי סיפרו וסיפרו… עד שברחתי בזהירות ושכבתי לישון. בבוקר קמתי ליום שכולו …לא תאמינו – גשום!!! כל כך צפוי.

גם היום החמישי הצטיין בנהרות מי שמיים. כך שמפאת המים הרבים…אני מוצא את עצמי כותב לכם מעליית-גג של זוג אנשים קנדים חביבים, שאימצו אותי ללילה לאחר שראו אותי בבית-קפה, נח לאחר רכיבה לכיוון סיטאל. 20 ק"מ בלבד מהגבול עם ארה"ב .
ביי בינתיים – יואב.

——————————————————————————————————————————————-

ערך – יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים, שמורות ליואב דולב

——————————————————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: אופנועים and החיים הם הרפתקה and הרפתקאות   ·   יש 3 תגובות, הוסף תגובה