עונת התיירות בשיאה וקשה להשיג מעבורת

אוספים אנרגיות ומחכים בג'ונו אלסקה.

הצג את הוראות נסיעה ל-Juneau, AK, United States במפה גדולה יותר

יום שבת 21.7.2012
אתמול אמרה לנו בעלת הבית בהוסטל שהיינו בו בסווארד שהיום צפוי להיות יותר גשום , אבל כל התקוות היו שלא כך יהיה אבל זה מה שהיה . הבוקר קיבל אותנו בקרירות ובטיפטופים שגברו ככל שהתארגנו לרכיבה . מכוון שהראות לא טובה ולא רואים כמעט נוף היה ברור שאנחנו חוזרים ישר ל – Anchorage ולא מטיילים בחצי האי לכוון Soldotna או אפילו Ninilchik שעל הים ובטוח שביום יפה חוויה להיות בה , אך לא הפעם . השעה הראשונה של הרכיבה היתה חוויה די רטובה מכוון שהגשם לא פסק לרדת לאורך כל הדרך . ההפסקה שעשינו התארכה מכוון שגם היה נעים בתחנת המידע שעצרנו , גם פגשנו רוכבים אחרים שקישקשנו איתם הרבה ,  וגם הקפה היה חינם . מוצר מושלם שנוצל עד תום . המשך הרכיבה היה קל יותר מכוון שפסק הגשם ולמרות שהזהירו אותנו שהרוח בדרך נוראית הדבר לא היה כך , ורכבנו בכף עד ההוסטל שלנו בשם Arctic Advrnture שהוא מקבל פנים ומאד נעים להיות בו , הרגשנו שחזרנו הביתה . מחר צפויה לנו רכיבה ארוכה בדרך להיינס שמשם ניקח את המעבורת לג'ונו .

יום שני 23.7.2012
הבוקר אחרי שהיינו מוכנים ליציאה להמשך הדרך נסענו לתדלק וכאשר נעמדתי לפני המשאבה באתי לקחת את הארנק מהמקום הקבוע בתיק מיכל ופתאןם אין ארנק , המשכתי לחפש אולי העברתי אותו למכנסי הרכיבה ועדיין אין ואז עלה בדעתי שהוא נשאר במכנסיים שלבשתי בערב אתמול כאשר הלכתי לקניות בסופר קרוב שהיה , אבל זה הצריך לפתוח את התיק הגדול שאני לוקח איתי בספסל האחורי שלי ועדיין אין . מתחיל חיפוש בכל מקום אפשרי ואין בקיצור איבדתי את הארנק שלי עם המזומן וכרטיס האשראי . התחלנו בחיפוש בחדר שכבר עבדו על הניקיון שלו הלכנו לסופר אולי נשכח שם ועשינו סיבוב מסביב למוטל מכוון שלפעמים במידה והארנק נמצא על ידי מישהוא לוקחים את המזומן וזורקים את הארנק בצורה כזאת שתימצא אותו מכוון שהם יודעים שאי אפשר לעשות שימוש בכרטיס האשראי כאן מכוון שכל גיהוץ מבקשים ממך תעודה מזהה ( או בדרך כלל ) . לאחר יותר משעה של חיפושים התקבלה החלטה שאין יותר מה לעשות ויוצאים לדרך לאחר שצילצלנו לויזה לבצע פעולה של עיכוב הכרטיס וכאשר שאלתי האם בוצעה פעולה נוספת בכרטיס התשובה היתה שלילית . כמובן שהרכיבה היום לא עברה בכיף , כל הזמן עברה לי בראש המחשבה לגבי היכן יכול להיות שהשארתי את הארנק . היום אנחנו רוכבים על כביש 2 לכוון דרום במטרה להגיע מחר ל – Haines. למרות שלפני 10 ימים עברנו פה הנוף היה כאילו ראינו משהוא חדש , אולי בגלל הכוון השונה או הראות האחרת אבל בכל אופן היה יפה . עצרנו בגבול לצלם את השלט של ברוכים הבאים לאלסקה שפיספסנו כאשר נכנסנו והמשכנו לעבר מעבר הגבול הקנדי . עברנו די בקלות את הגבול למרות שאחת השאלות היתה האם יש לך ויזה לקנדה ? כנראה שהבחור בתחנה חדש ולא ידע שאנחנו לא נידרשים לויזה , אך למרות הכל הוא הלך לבדוק ברשימות שלו לפני שהוא חתם לי על הדרכון . המשך הדרך בקנדה הוא על כביש מספר 1 והוא הרבה יותר משובש מהכביש באלסקה . ישנו קטע של כ 15 ק"מ שלא סלול והפחד של האופנוענים הוא להגיע אליו כאשר יורד גשם וכך קרה שהגענו כאשר ירד גשם חלש אבל עדיין אנחנו לא ברמה של רכיבה חופשית במצב כזה כך שלפחות אני רוכב מטוח ביותר מחשש להחלקה , וזה מה שחסר לי היום גם לאבד ארנק וגם להחליק על כביש בוצי . עברנו בשלום אבל אז בדיוק נפתחו ערובות השמים וכמויות אדירות של גשם ומיד עם זה ברד התווסף לחגיגה . לדעתי לא היה לנו מושג מה עושים במצב כזה , התלבטנו : לעצור , להאיט או להמשיך . המשכנו כאשר אנחנו בקושי רואים לאן , למזלינו זה עבר לאחר כ – 5 דקות ועוד 5 דקות היה יום שכאילו לא ירד מבול לפני זמן מה , דבר שייבש אותנו די מהר מלבד אזור החלציים שכאשר נירטב לא מתייבש מהר. המשכנו לרכב ואז חזרה בקטנה ידידתינו הרוח אבל לא הרעה , זאת שזורקת אותך אלה הניסבלת שרק רבים איתה על מקום בכביש . הגענו די מאוחר ליעד בעיקר מהסיבה שיצאנו מאוחר והרכיבה היתה איטית בגלל מצב הכביש הלא טוב , אבל מצאנו מקום נעים להעביר בו את הלילה האחרון באמת בקנדה .

יום שלישי 24.7.2012
בבוקר התמודדנו עם הזמנת מקום לינה ב – Haines מכיוון שלא היה לנו חשק לרכוב את המרחק הנותר ולהגיע ולהתחיל לחפש מקום לינה. בתקופה שכזו, יש חשש שלא יהיה מקום במסגרת האפשרויות שאנחנו רוצים ( שיא העונה בתיירות לאלסקה). לבסוף הצלחנו לעלות על מקום ראוי ויצאנו לדרך. את הקטע של 66 מייל עד Haines junction  לאורך האגם-Destruction bay בחלק הראשון ולאחר מכן לאורך Kluane national park היפה. זכרנו כי בדרך בה רכבנו צפונה לאלסקה, היה קטע ארוך של דרך לא סלולה, מלאה אבנים קטנות שיוצרות הרגשה של חוסר יציבות, הפעם עברנו את הקטע הזה בקלות. לדעתי ניקו אותו מהאבנים… כאשר הגענו לצומת, חיפשנו מקום נחמד לשבת לשתות כוס קפה והגענו ל"מאפיית הכפר" – כמו שהיא נקראת וזאת היתה הפתעה יותר מנעימה. המקום נעים מאד ומציע מגוון גדול של מאפים מריחים וטעימים. כמובן שהתענגנו על ההיצע והתחממנו קצת בשמש שהפציעה. ההמשך היה לכוון דרום, על כביש 3 להיינס שאורכו 150 מייל ועבר בנופים רגילים לאלסקה, כלומר, צמחיה לא גבוהה, משולבת ביערות לא צפופים של עצי מחט למינהם. הדרך עברה בטמפרטורות של כ – 11 מעלות וזה בתוספת מהירות של 90 קמ"ש – זה קר… הקטע הקנדי הזה נמשך עד ששוב הגענו לגבול עם ארה"ב כ – 40 מייל צפונית לעיירה היינס. ראשית, המעבר נוהל בחביבות על ידי בחור נחמד שזיהה את הדרכון הישראלי, שאל את השאלות הפשוטות והרגילות; האם יש לנו אלכוהול או סכום גבוהה של מזומנים ומייד אישר לנו את המעבר. למרות שלקנדה לא צריך ויזה ולארה"ב כן, שנית, אצלנו מעברי הגבול לקנדה היו פחות נעימים מאשר הכניסות לארה"ב. ההמשך היא לאורך נהר שאני לא מוצא את שמו והצמחיה סבוכה כמו של יער טרופי עם הרבה שרכים ורחבי עלים למינהם. כמו שאני מבין, זה נובע מהלחות הגבוהה והמשקעים הרבים, יחד עם אזור נמוך וחם יחסית. הנוף מדהים ביופיו וככה אנחנו מתקדמים ומגיעים להיינס שהיא הרבה יותר קטנה ממה שחשבתי. חיים כאן כ -2400  תושבים ולכן כמובן אין אף סניף של רשת המבורגרים, דבר שחשבתי שאני הולך לעשות היום;  לאכול המבורגר! התמקמנו ב – B&B מול המעגן ויצאנו להכיר את העיירה. בערב אכלנו אוכל שהתגעגנו אליו והוא האורז והשעועית והסלט המפורסם של יוסי.

יום רביעי 25.7.2012
את היום החדש פתחנו בארוחת הבוקר שהכינו לנו כאן שכללה מגוון גדול של אפשרויות, דבר שלא זכינו לו עד היום. כמובן שאחרי ארוחה כזאת, אי אפשר לזוז. לכן פשוט נחנו לנו במרפסת הפונה למעגן. לקראת בוקר עגנה בו אניית קרוז גדולה שהורידה עוד ועוד נוסעים. יצאנו לטייל ברגל באתרי העיר ולקראת הצהרים יוסי ואני עלינו על האופנועים לכוון צפון לעברChilkoot lake שהסתבר שהאגם יפה ויותר מזה, הדרך לשם מלאה בצמחיה עם נוף ההרים המושלגים שמסביב והמראה עם ההגעה לאגם מדהים. כמובן שמזג האויר היפה והבהיר הוסיף ליופי. פגשנו שם זוג ישראלים צעירים בטיול אחרי צבא מנסים לדוג, קיקשנו קצת ובאנו לחזור לכוון העיירה ואז ראינו דוב צעיר שמנסה לצוד את שארית הדג שזרק אחד הדייגים למים אחרי הניקיון של הדג שהוא הצליח לדוג. ברכיבה לאחר מכן, ראינו עוד דוב רץ לאורך הגדה השניה לכוון דרום וידענו שיש גשר בעוד כמה מאות מטרים רכבנו לשם בתקווה שהוא אכן יגיע לשם מה שבאמת קרה. אני עמדתי בקצה הגשר והדוב עבר מתחתי במרחק נגיע ממש , אך כאשר הוא חצה מתחת לגשר לצד השני, הוא החליט לעלות עליו גם ונוצר מצב שהוא הסתכל עלי ממרחק של מספר מטרים בלבד. יוסי שלף את המצלמה והצליח להנציח את המצב שהוא כזה שלא זכינו לו עד היום; תמונה עם דוב ממרחק קצר. מה שלא עשיתי זה לצלם בוידיאו ( שיש לי במצלמה ) את המעבר שלו מתחת לגשר במרחק כל כך קרוב, חוויה נחמדה ליום יפה. בהמשך המשכנו לכוון דרום העיירה אבל זה לא היה כבר יפה בימיוחד.
יום חמישי 26.7.2012
בארוחת הבוקר שאלנו את בעל הבית האם אפשר להשאר עוד שעה שעתיים אחרי שעת היציאה בגלל שיש לנו הפלגה בשעה 18:00, התשובה היתה שמכוון שנכנסים לחדר שלנו היום ב – 13:00 אין באפשרותנו להשאר לאחר 11:00. לרגע הרגשתי שלא כך הדבר זה קצת תסר את ההרגשה שנוצר קשר כלשהוא עם המשפחה, המסר הוא : "עד כאן לדבר ולצחוק"… יתכן מאד שאני טועה בגדול.
לאחר הארוחה, התחלנו להתארגן לקראת ההפלגה, שהיא קצרה הפעם כ – 4.5 שעות. כדי להעביר את הזמן, רכבנו קצת לאגם שהיינו בו אתמול ואחר כך חזרנו להיינס, כדי לקנות כמה דברים; לאכול ולהעביר את הזמן. הגענו 3 שעות לפני ההפלגה למעגן והתחלנו בתהליך שריפת הזמן כל אחד בדרכו. אין לנו מושג מה קורה בנושא ייצוב האופנוע בהפלגה או האם יש להם אמצעים לנושא. גם שני אופנוענים אחרים שנמצאים כאן לא יודעים איך הדברים בארה"ב – הם מקנדה. המעבורת הגיעה ולבסוף. עלינו ואז התבררו הדברים: ראשית, אנחנו אחראים לקשירת האופנוע והם מספקים מספר רצועות לקשירה שהפעם הספיקו – אך לא ברור לגמרי שתמיד יהיה כך. קשרנו את האופנועים בצורה שהצחקנו את אחד הימאים שראו את כמות הרצועות ששמנו על האופנועים והוא המשיך לאחר מכן, כאשר פגש אותנו בהפלגה ואמר שהאופנועים נפלו וצחק. גם כאשר קשרנו אותם, הוא שאל האם אנחנו יודעים על סערה צפויה, כי הוא לא יודע – הים כרגע רגוע ביותר. ההפלגה עברה חלק. הנוף מדהים ומאחר ועד 22:00 בלילה השמש מאירה, היה אפשר לראות. זאת פשוט חוויה נופית. הבנו גם את הפרינציפ של הסולריום ( הסיפון העליון שנמצא תחת כיסוי זכוכית ) שם אפשר רק לישון על מיטות הפלסטיק והדק הפתוח – שם אפשר להקים אוהלים. לא היה צורך בזה; ההפלגה לא ארוכה מדי. בסופו של דבר, רוב הזמן היינו בתוך אולמות הישיבה שלא היו מלאים כלל. בשעה 23:00 כמתוכנן, ירדנו מהמעבורת ופנינו לכוון המוטל שהזמנו מקום בו מראש – במחיר מופרז ביותר. רכבנו כ-10 דקות והתמקמנו בו. כמובן שהתקשנו לדלג על ארוחה במקדונלד שנמצא צמוד למוטל.

יום שישי 27.7.2012
כשהלכנו לישון מאוחר, חשבנו שנקום מאוחר. אך לא כך היה . בערב אתמול כאשר קיבלו אותנו דיבר הבחור בשבחה של ארוחת הבוקר. אבל מי חשב שבאמת כך יהיה… ובאמת כך היה, המגוון גדול ואפשר לאכול טוב ובכמויות שלא מביישות ארוחות שחיתות. לאחר הארוחה הרגשנו שאנו עדיין עייפים אז חזרנו לחדר וצפינו בסרט של ג'יימס בונד שרץ כל היום בטלוויזיה. רכבנו ל-  Ferry Terminal כדי לנסות להשיג חדר למעבורת לבילנגטון אליה אנחנו מפליגים מכאן (Juneau) ג'ונו. ההפלגה אורכת כ – 4 ימים מלאים, כולל העצירות בדרך בתחנות השונות ואנחנו נצטרך; או לתפוס מקום לבנות אוהל. או לישון על כיסא באולמות הפנימיים. בשלב זה, כל החדרים תפוסים. התחיל לרדת גשם ונייג'ל חזר למוטל. בבוקר, כאשר אכלנו את ארוחת הבוקר, התנצלה המנהלת על זה שאין חמאה למריחה ואמרה שמחר זה לא יקרה. עניתי לה שמחר לא נהיה מכוון שכאן יקר מידי. היא מיד אמרה שבמידה ונישאר היא תוריד את המחיר מ – 150 דולר ל – 85 ללילה ואכן היא סידרה את הדבר ולכן גם החלטנו להשאר כאן. יוסי ואני רצינו להמשיך לטייל אבל הגשם התגבר ולכן נכנסנו ל – Wall Mart  לסיבוב קניות. חזרנו גם אנחנו למוטל וצפינו בעוד ג'יימס בונד ובפתיחה של האולימפידה עד לשינה.

יום שבת 28.7.2012

בבוקר, כאשר התעוררנו ופתחנו את הטלויזיה כמעט ונתקענו בעוד סרט של 007 אבל הלכנו לאכול ובחזרה התמקמנו עד סוף הסרט. התארגנו ליציאה לכוון Mendenhall Glacier היפה, ואכן זה כך. עשינו 2 סיבובים קצרים של הליכה במשך כשעה וחצי והמשכנו לטייל באזור למשך כשעה נוספת. לאחר מכן עשינו סיבוב קצר לקניות ורכבנו לג'ונו להסתובב קצת בעיר הבירה של מדינת אלסקה. מדהים לגלות כמה היא קטנה ובאותה מידה יפה. צילמנו רחובות יפים את ה – Capitol  שלהם שהוא די פשוט בהשוואה למדינות אחרות והמשכנו לטייל ברחובות השונים ותוך כדי זאת, למדנו קצת להיכן אפשר לטייל עוד באזור ביומיים הקרובים שנישארו לנו כאן עד ההפלגה .

יום ראשון 29.7.2012
תנאי המקום הופכים אותנו למפונקים כל יום קצת יותר. למזלנו, הכל עומד להגמר בעוד יומיים, כאשר נעלה למעבורת. שם כזכור לא הצלחנו להזמין תאים, כך שנחזור או לאוהל בסיפון או לשינה בכסא באחד האולמות הפתוחים באוניה. מה שיכשיר אותנו בחזרה ללינות אוהלים בקמפינג עם הנחיתה ב -Bellingham  במדינת וושינגטון. בנתיים, יצאנו לטייל רכובים לכוון צפון של הכביש Glacier Highway  – מרחק של 40 מייל, זה בערך 60%  מסך הכבישים הסלולים באזור. הדרך יפה וכמובן עוצרים לצלם ( לא ממהרים לשום מקום )

בכף ב – Amalga Harbor שזהו מקום להורדת סירות דייג לים. מאחר והיום גם יום ראשון וגם יום יפה, כמות הסירות גדולה והיפה בסיפור הוא לראות איך כל אחד מוריד את הסירה במהירות ומפנה מקום לבא אחריו. אנחנו משוחחים מעט עם המקומיים שפשוט מתרגשים מהיום הנהדר שבא להם (שנבין על מה הם מדברים – 18 מעלות). כאשר מרחיבים מעט את הדיבור, מסתבר שהאזור כאן לא קופא כל השנה אבל פשוט "לא נעים לצאת לדוג בחורף " הטמפרטורות נעות על גבול ה -0 ונמוך יותר. ישבנו מעט, נהנינו מהחוייה והמשכנו על הכביש לכוון צפון עד ל – Eagel beach  שם זכינו למנה גדושה של עיטים. ממה שראינו, האזור חמים וכנראה שהוא מושך דגים שמושכים עיטים הניזונים מהם. לבסוף הגענו ל – Echo Cove  המערב הפרוע של האזור. לכאן מגיעים אנשים להתמקם לסופי שבוע עם אופנועי שטח וטרקטורונים והחגיגה בעיצומה. השתוללות פראית של הכלים שלדעתי גובל בחוסר אחריות כלפי עצמך וכלפי האנשים האחרים במקום. אני רק מתאר מצב ומשתדל לא לשפוט. כאן אני רוצה לענות ליוסי (המורה ליפנית) שהגיב על אחת הכתבות: הכוונה להתנהגות של מה שהגדרתי " יפני " מבלי שכאילו היו לי הכלים לכך. ראשית אני מגיב כאן מכוון שאין אפשרות להגיב ישירות אליך לא ברור לי למה. (גבי. אתה יכול. תקבל את המייל שלו. העורך). שנית, ברצוני שוב לציין, שאני כותב על הרבה דברים שאכן לא בטוח נכונים במבחן ההוכחה. אני כותב על מה ואיך שאני מרגיש ולהתייחסות הספציפית. לא התכוונתי לשפוט, כי אם רק לציין את השונה. לגבי העובדות, אכן אני לא מדבר יפנית אבל הדבר היה ברור בצורה כל כך ודאית, שגם יוסי שהיה עד לאירוע, הבין את אותו הדבר. יחד עם זאת, אכן יתכן ששנינו טועים. ואחרון חביב, אני לא מומחה למזרח הרחוק ולא תמיד אדע להבדיל בין יפני, קוראני, אינדונזי או סיני. אבל עדיין אני חושב שהם היו יפנים ואני לא מפרט, כדי לא להגרר לעוד פרשנויות או הכללות ושוב אני מציין, שלא היה בכוונתי לפגוע או להכליל.
שבוע טוב לכולם.          גבי

———————————————————————————————————–

ערך יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לגבי. יוסי ונייג'ל.

———————————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: הרפתקאות and כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

מזג האויר ממשיך להתל; רוחות, גשם וקור מקפיא.

הפיצוי הוא הביקור בילוסטון פארק.

הצג את הוראות נסיעה ל-West Entrance Road, Yellowstone National Park, WY, United States במפה גדולה יותר

יום ראשון 17.6.2012
כאשר הגענו אתמול בערב לקמפינג של k o a ב- Spearfish הרושם הראשוני לא היה מדהים. אך ככל שעברו הדקות, המקום והיחס שקיבלנו השתפרו עד שאמרנו שזה אחד המקומות הנעימים שהיינו בהם. אם היה לנו תרוץ טוב היינו נשארים עוד יום. בכל מקרה, השיא היה בשעה 19:30 כאשר נפתחת האפשרות של "אכול ככל יכולתך" גלידה במחיר של 2.5 $. אין מצב שנפספס את ההזדמנות וטרפנו גלידה כמו חזירים.
הבוקר, קמנו מוקדם. כך שגם הרכיבה לכוון מערב, התחילה יחסית מוקדם. עלינו על הכביש המהיר מספר 90 והתכנית הייתה לרוץ איתו כ – 160 מייל עד העיר Buffalo הנמצאת ב – Wyoming.  וזה מה שקרה בפועל עם 2 עצירות לתדלוק של קפה ומשהוא קל לאכול. ביציאה מבופאלו לכוון Worland שנועדה להיות תחנתנו האחרונה להיום, ההפתעה היתה גדולה, כשהנוף הפך מרגע לרגע יפה יותר. בהתחילה עם העליה לרכס הדרומי של Bighorn Mountains כבר נשקף נוף יפה ולאחר שמגיעים לשיא הגובה ומתחילים את הירידה, נכנסים לקניון יפהפה עד העיירה Ten Sleep. הקניון עצמו גם נקרא Ten Sleep Canyon והוא פשוט מחבק אותך במראות של עוצמה. למי שיעבור כאן בעתיד, מומלץ מאד לעשות את כביש 16. לא לפספס ולתכנן לעצור בעיירה הקטנטנה Ten Sleep שנראית כמו עיירת מערבון ויושבת על נווה מדבר מרענן. הגענו ל – Worlend והתמקמנו בקמפינג שהפעם… לא שייך לרשת של k o a וזה הורגש מאד באיכות המקום. למרות זאת, אין מה להתלונן, אנחנו יושבים בחדר עם שולחן נעים וכותבים.

יום שני 18.6.2012
כמו בצבא, אני מחלק את היום לשלושה חלקים. היציאה הבוקר מ – Worland  לכוון דרום על כביש 20 , היה רגיל לאזור ; מישורים רחבים עם חוות לבקר. לא משהוא מיוחד זה נמשך עד לעיירה Thermopolis. משם הדרך נופית יפה, עוברת דרך Wind River Canyon עד העיירה Shoshoni ומשם לעיירה Riverton . זהו החלק הראשון והיפה של היום. החלק השני, הוא יום מלחמה אבל מלחמה שלא היתה לנו עד היום.  יצאנו שוב למישורים והרוח כאילו אמרה לנו "אני אראה לכם מי הבוס פה" והיא הרביצה לנו כמו שלא קרה לנו עד היום. בכח ובעוצמה שממש זרקה אותנו לשוליים עד שנעצרנו נכנעים. לאחר מכן המשכנו במהירות נמוכה יותר וביחד עם העובדה שהאזור הפך ליותר הררי הצלחנו להגיע ל – Dobois עייפים ורצוצים ונכנסנו לתדלק. אבל הרוח לא הציקה רק לנו, אלה גם ניתקה את העיירה מחשמל! כך שתחנות הדלק שפגשנו היו מנוטרלות ואנחנו קצרים בדלק. ירדנו לנוח ולאכול משהוא במסעדה נחמדה, עם תכניות להמשיך למטרה; Grand Teton. המרחק עד העיירה הבאה כ – 40 מייל וזה גבולי, אבל אין ברירה ויוצאים לדרך. לאחר כמה דקות, מתחיל לטפטף ואנחנו עוצרים להתלבש בהתאם להמשך. הגשם אכן התחיל לרדת אך בצורה סבירה ולא מטורפת. לאחר עוד כחצי שעה, אנחנו רואים תחנת דלק בצד הדרך ועוצרים לתדלק ואז נוחתת עלינו הצרה של החלק השני של היום: יוסי בלי לשים לב, תידלק בסולר את האופנוע שלו ואז התחיל המאבק נגד הבעיה והגשם שהחליט להצטרף לצרות שלנו שעוד לא הסתיימו להיום . בהתחלה הכוונה היתה למצוא את הצינורית שיוצאת מהמיכל כדי לרוקן אותו , כדי להגיע לזה התחלנו לפרק את החלקים הנדרשים לזה עד שהבנו שלא נצליח בכלים ובתנאים הקיימים , בנתיים אבדו 2 ברגים, יוסי נחתך קצת והעצבים גברו. לבסוף, אימצנו פתרון שניג'ל הציע; לקנות צינורית המתאימה לשאיבה שהיתה בתחנת הדלק ולשאוב את הסולר ולתדלק מחדש בבנזין. ההרכבה של החלקים שפורקו בינתיים, לא עלתה יפה והוחלט לדחות זאת ולשפר את הדבר בערב. בינתיים השאיבה עבדה בהצלחה רבה והסולר נשאב החוצה. יוסי תדלק פעם נוספת, הפעם בבנזין ורוקן שוב, כדי למהול במכסימום את הסולר, במידה ונשאר במיכל ואז תידלק בפעם השלישית בתחנה זאת בלבד. ואז הגיע שלב התפילה לפני היציאה – בתקווה שלא יקרה כלום לאופנוע וכך היה. יוסי הניע ויצאנו לדרך. הכל בסדר רק שלפני שיצאנו אמרו לנו שיש תיקונים בכביש ולא ברור אם האופנועים יכולים לעבור, אחרי הגשם בכביש הבוצי. החלטנו להגיע למקום ולקבל החלטה שם. הגענו והחלטנו שנעשה זאת כ – 4 מייל של כביש מהודק אך רטוב. רכבנו לאט והצלחנו לעבור עם לא מעט חששות לפחות אצלי. הגשם המשיך להציק והאזור היה מעונן, כך שגם תמונה לצלם את האזור לא הצלחנו.  לבסוף, הגענו לצומת הפונה לשמורה והשעה כבר 18:00 משהוא שלא קרה לנו אף פעם. למרות הכל, עצרנו לכמה דקות כדי להצטלם ולהמשיך בדרך. לסיום, החלק השלישי והנעים וזה הנוף של ה – Grand Teton שהוא יפה בצורה בלתי רגילה. אך בגלל השעה המאוחרת, רכבנו ישר ל k o a דרומית לעיירה Jackson הגדולה באזור. למזלנו, הזמנו מראש Cabin כך שכאשר הגענו לאחר השעה 19:00, יכולנו להתארגן מהר להמשך הערב.

יום שלישי 19.6.2012
את היום פתחנו בסיור תיירותי ב – jackson בתוספת מספר קניות של פריטים שהיו נחוצים לנו. לאחר מכן, רכבנו לכוון השמורה של Grand Teton National Park ופתחנו בביקור ב – Teton Village , שם עלינו על רכבל, שלקח אותנו לפסגת ההר הסמוך בגוהה של כ – 3,400 מטר. הנוף של כל השמורה נשקף בצורה מרהיבה והראות היתה טובה בהשוואה לאתמול – המחזה פשוט מדהים. משם המשכנו צפונה, כאשר מדי כמה ק"מ, אנחנו עוצרים לצלם את רכס הרי הגרנית שיוצרים את הפארק – מהיותר יפים שראינו עד היום. כל הרכיבה מלווה בשיפועים ומדרונות שונים של ההרים וכל אחד מדהים ביופיו בכל זוית אפשרית. לקראת הצהרים, יצאנו את הפארק ונכנסנו ל שמורה הראשונה של ארה"ב:- Yellowston. עשינו זאת מהכניסה הדרומית, שהיא די חד גונית ואפילו משעממת. מאוחר יותר, חווינו את היחודיות של הפארק, כאשר הגענו לקניונים שחצבו הנהרות ולאזורי המעיינות החמים והגיזרים שהפארק מפורסם בהם. הקור קרע אותנו ויחד עם בעיות דחופות נוספות שלא נפרט… מצאנו עצמנו דוהרים לקמפינג שבחרנו להעביר בו את שני הלילות הבאים על מנת לטייל בפארק בצורה רגועה ומעמיקה. כרגע אנחנו ב – k o a שליד העיירה West Yellowston. הקמנו את האוהלים והקור לא מאפשר לנו לעשות כלום. אפשר לומר בקלות ש Wyoming- היא מדינה מדהימה ביופיה, אך יש לה בעיה קשה עם לוח השנה. נראה כי פה לא שמעו על העובדה שאנחנו בסוף יוני כמעט והרוח במישורים והקור בהרים, הופכים את החיים של אנשי ים-המלח לכמעט בלתי אפשריים. עכשיו 4 מעלות ובלילה זה עומד לרדת מתחת ל – 0 וצפוי גשם, בשעה 1 לפנות בוקר של מחר. למיטב הבנתי, את הדבר זה יכול להיות שלג! אתם מבינים שלג ביוני . מחר אספר על חווית הלילה .

יום רביעי 20.6.2012
היום מלאו חודשיים להיותנו מחוץ לבית. יוסי ציין הבוקר ששליש עבר ( מה שנכון לגביו ולגבי נייגל) ) למרות שאנחנו מרגישים כאילו אנחנו רק בתחילת הדרך. היום יצאנו רק נייג'ל ואני (יוסי מסיבות שלו בחר לנוח) לרכוב בשמורת ה – Yellowston ונכנסנו הפעם בכניסה המערבית West Entrance ואני חייב לתקן משהוא שכתבתי אתמול על הכניסה הדרומית, שהיא אכן לא מרשימה. אבל אין ליחס זאת לפארק כולו. היום התגלה במלוא הדרו. הכניסה מביאה אותך לדרך נופית יפה שמתקדמת מול הזרימה של ה – Madison River עם מרחבים בהם ניתן לראות בעלי חיים רבים כמו הביזונים ששולטים כאן. ראינו גם איילים, זאב לבן שלא הספקנו לצלם ועוד. בצומת מדיסון, המשכנו עם הנהר ועצרנו לצלם את מפלי מדיסון שהם מרשימים אבל לא גדולים, משם המשכנו בכביש המעגלי הפנימי של השמורה עד ה – Canyon Village שם עצרנו לשתות קפה, מבלי לדעת מה מצפה לנו. המשכנו לכוון המפלים של נהר ה – Yellowston וכאשר עצרנו והגענו לתצפית הראשונה נדהמנו , פשוט כך. המראה עוצר נשימה. קניון גדול שנחצב על ידי נהר גדול והצבע הצהוב הנובע מריכוז מינראלים גבוה, שולט בו – (אם שאלתם למה קוראים לפארק ילוסטון…) ויוצר מראה מהפנט שהרבה זמן ישאר חרוט בזיכרון.

כבר ביקרתי כאן לפני למעלה מ – 30 שנה ולא זכרתי את היופי הנפלא של שני המפלים שיוצר הנהר בקטע הזה של הפארק. ירדתי בשביל התלול המוביל עד המפל הגדול ושם ישנה טרסה שצופה על המפל מלמעלה שהוא בעצמו מראה נהדר. אין ספק, כי לא בכדי, רוב ספרי ההדרכה בנושא, מדברים על הפארק כאחד משיאי כל טיול של טבע. פשוט צילמנו מכל זוית אפשרית את המראה הנהדר הזה. לאחר מכן, המשכנו דרומה לאורך הנהר ומשם לאורך האגם ופנינו ב – West Thumb מערבה לצפות ב – Old Faithful Geyser שהוא הגייזר המתמיד ביותר בשמורה כולה ומזה אלפי שנים פורץ ממנו זרם אדיר של מי תהום רותחים בקצב כמעט קבוע של בין 45 דקות לשעה פלוס. כאשר הגענו לשם בשעה 17:05 אמרו לנו שב- 17:30 הוא אמור להתפרץ, מה שאכן קרה. המראה יפה וכמובן זכה לכמות מכובדת של צילומים. לאחר מכן בחרנו לחזור לקמפינג. זה היה יום ארוך ומעייף.

אני חייב לכם משהו מאתמול: אכן הטמפרטורות ירדו מתחת ל -0 אך לא ירד גשם, כך שלא זכינו לשלג ביוני. יוסי ואני עברנו את הלילה די בסדר, אבל נייג'ל סבל גם מהקור וגם מהעובדה שהמזרן שלו היה בשיפוע צד. מה שפגם לו קשות באיכות השינה. הוא ניצל את השמש החמימה של הבוקר לשעת שינה נוספת. היום כבר הרבה פחות קר ואנחנו מקווים ללילה נעים יותר.

יום רביעי 21.6.2012
הלילה היה הדבר הנורא ביותר שקרה לי מתחילת הטיול… אני מדבר על הקור. למרות שבערב כאשר כתבתי אתמול את הדברים אמרתי שהקור פחות מאשר ביום הקודם. הלילה הוכיח לי להפך. ההסבר הוא פשוט לא היו עננים והחום המריא לחלל ופינה דרכו לקור הנורא שהיה הרבה מתחת ל – 0. כמובן שבמהלך הלילה, אתה מוסיף ומוסיף לכסות עם כל מה שיש לך, על מנת להתמודד עם הדבר המפלצתי הזה. לפעמים בה לי לצעוק לאלה שטוענים שכדור הארץ מתחמם. בואו לפה תישנו לילה איתי באוהל ותחשבו פעם שנייה על התאוריה שלכם 🙂
את הבוקר לאחר ההתארגנויות, פתחנו ברכיבה לכוון הכניסה המערבית של הפארק, כדי לחצות אותו ולצאת מהכניסה הצפונית שלו. כרטיס הכניסה לפארק הוא ל – 7 ימים, כך שאין בעיה להכנס ולצאת במהלך הימים שהכרטיס בתוקף. עצרנו לצילומים אחרונים על נהר המדיסון ובצומת Noris פנינו צפונה לכוון העיירה Gardiner שנמצאת כבר ב Montana . כמובן שעצרנו ל – Mammot Hot Spring שזהו מקום יפיפה, בו יוצאים מים גפריתיים מהאדמה ויוצרים צורות מדהימות בצבעים מרהיבים, אסור להפסיד. בהמשך יורדים בקניון שיוצרים הנהרות Gardiner River ו – Yellowston River והוא המשכו של השמורה היפה הזאת . ביציאה הצפונית עוברים את העיירה Gardiner לא בלי לעצור לשתות קפה ודוהרים צפונה לאורך נהר היילוסטון, בליווי נופים הרריים נפלאים של הרי הרוקי, עד שמגיעים ל – k o a ליד העיירה Livingston לחניית הלילה שלנו .

אי אפשר לסיים בלי לציין שוב מספר דברים על שמורת היילוסטון; ראשית, יש תופעה מדהימה של התחדשות היער וזאת משתי סיבות עיקריות: היתה להם בעיה קשה עם מזיקים שפגעו בעצים בכמויות אדירות – ויש תמיד את השריפות . ראינו אזורים שלמים של עצי מחט, בגובה של 3-4 מטר בלבד. לא רואים עצים גבוהים. שנית, הנופים המדהימים. מכל זוית נסיעה, משאירים אותנו עם חשק לעוד.

מעומק הטבע של הרוקיס ד"ש לכולם.

גבי

———————————————————————————————————————————-

ערך, יוני. כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ליוסי, גבי ונייג'ל.

———————————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

(דבר העורך: התרוצצתי בשטח שבוע ולכן העיכוב הקל בהעלאת הדיווחים לאתר, סליחה).

מרכז ארצות הברית. הנוף מדברי יותר

והחווייה מתעצמת בכל מייל נוסף.

הצג את הוראות נסיעה ל-Alamosa, CO, United States במפה גדולה יותר

שלום כולם
אני מתחיל לתרגל את נושא הכתיבה, שמירה ואחר כך שליחה. בדיוק הפוך מאשר במייל. חלק מהקוראים יגידו " איזה מפגר הבחור הזה "… אני אומר לכם: אני מתקדם בצעדי ענק, לעומת השליטה שלי בנושא עד לפני חודש.
ולנושא שכתבתי עליו: לפני יומיים, ישנו ב – k o a ליד העיר Joplin . סיפרתי על מאורעות הלילה, עם ההזהרה בנושא הסופה המתקרבת. על כך שהכניסו אותנו עם האופנועים לאולם שלא היה בשימוש למשך הלילה. עד כאן, הכל ידוע מרגע זה, אלו מחשבות שעוברות על רוכב אופנוע באמריקה. בבוקר, כאשר קמתי, הרגשתי שלא ישנתי טוב. אבל לא נתתי על זה את הדעת בזמן ההתארגנות ורק ברכיבה עצמה – שהייתה נעימה ביותר – התחילו המחשבות ואז הבנתי את הנושא. אתחיל ברקע של גילוי הנושא שאני מדבר עליו; חלק מהאנשים יבינו אותי ואני בטוח שחלק לא יבינו, על מה אני מדבר. אז ככה: בגיל 50 ( לפני כ-8 שנים ) יצאתי עם תרמיל על הגב, מה שניקרא מוצ'ילה ונחתתי בקובה לטיול ארוך של כ- 11 חודש. כאשר הגעתי, ידעתי לאן אני מגיע למה שניקרא בספרדית Casa Particular זהו בית, שקיבל אישור מהמדינה לארח תייר מחו"ל שגם משלם בדולרים. כאשר הכנסתי את הציוד לחדר, הבנתי משהוא שלא היה ברור לי ורק בימים הבאים זה הסתדר לי; כאשר אני מגיעה למקום כלשהו, עם זה חדר במלון, או מיטה באכסניה ואפילו כאשר אתה מקים לעצמך אוהל, באותו רגע קיבלת את הביטחון שנחוץ לכל אחד – לדעת איפה אתה ולוודא שייכות. בלי זה אתה תלוש \ מנותק. במשך היום אתה נוסע באוטובוס או ברכבת, אתה לא שייך. אבל ברגע שקיבלת משבצת, אפילו שהיא קטנה ביותר, כמו מיטה לדוגמא, אתה בבית. זאת החלקה הקטנה שלך שיוצרת הרגשת שייכות ונותנת את הביטחון הבסיסי של האדם. איך כל הסיפור הזה נוגע ללילה בג'ופלין? אז ככה, כאשר קיפלנו את הציוד על מנת להכנס לחלל הגדול והמוגן מגשם, השארנו רק ציוד שינה והנחנו אותו על הריצפה ומאוחר יותר הלכנו לישון ואז הבנתי את הסיבה לשינה הלא טובה שלי: לא היו לי את הגבולות שלי. מזרון על הריצפה לי לא מספיק. אני צריך יותר, גבולות מוגדרים והיום אני יודע מה הפתרון במקרה נוסף כזה : להשאיר את החלק הפנימי של האוהל מורכב, הבל קטן לכאורה, אבל לי אין ספק שזה נכון לגבי. אם יש מישהו שמרגיש אותו דבר אז תדעו שאתם לא לבד.
בהמשך אני אכתוב קצת על דברים אחרים שאני רואה כאן:
1. נושא ההשמנה של האוכלוסיה בארה"ב.
2. ההתנהגות של האופנוענים אחד כלפי השני
ועל עוד דברים שעולים לי בראש מדי פעם תוך כדי נסיעה.

יום שישי 1.6.2012
החשש לגבי הלילה היה גדול, כאשר הלכנו לישון לאחר בילוי בקזינו (אכלנו, שמענו להקה ב live, וראינו חצי משחק של אוקלהומה נגד סן אנטוניו ) היה קר מאד ותמיד החשש מגשם לא צפוי. בפועל, לא היה נורא וקמנו לבוקר בהיר בלי רוח.
יצאנו לדרך כאשר בתכנית לעבור את Tulsa ולחפש מקום יפה לאורך ה – 66 שאנחנו ממשיכים לרכוב לאורכו. כאשר חצינו את טולסה על ה – 66 , ראינו לפתע מקום יפה שממש מזכיר את המסעדות של שנות ה – 60 של המאה שעברה. עצרנו וכאשר נכנסנו גם הרגשנו כאילו אנחנו במאה הקודמת. כמו תמיד, קיבלנו מיד קפה ממלצרית שגם היא מהמאה הקודמת השם של המסעדה הוא Tallys Cafe ואני מציע לכל מי שעובר, לעצור ולהכנס מכוון שזאת אכן חוויה. גם האוכל היה נהדר ואז נוספה לחוויה הפתעה; כאשר התקרב אלינו הבעלים של המקום ( מה שקורה כמעט בכל מקום ) ושאל מהיכן אנחנו וענינו מישראל הוא חייך ואמר שהוא מלבנון והגיע לארה"ב בשנת 1979 כאשר היה בגיל 19 וזאת לאחר שברח בתקופת מלחמת האזרחים של לבנון ( כמובן שהוא נוצרי ), אחרת אני מניח שהיחס היה שונה. שוחחנו קצת על הטיול שלנו ולאחר כמה דקות קיבלנו ( על חשבון הבית ) מאפה קינמון טעים ביותר לא הצלחנו לחסל אותו. ראשית הוא היה גדול, שנית היינו כבר אחרי ארוחה טובה. נפרדנו ממנו והמשכנו.

לאחר כמה דקות, ההפתעה הבאה בדמות קדימון של גשם קל. מייד עצרנו כדי לעלות על ציוד מתאים, מה שכמובן אף פעם לא מספיק. את זה מבינים כאשר מגיעים ומגלים רטיבות במקומות שונים… נחזור לזה. המשכנו ברכיבה איטית, כמובן בגלל הגשם שלא מאפשר ראייה טובה. עברנו את העיירות Bristov ו – Straoud וכאשר הגענו ל – Chandler התקבלה החלטה לחפש מוטל במקום, מכיוון שאין סיבה לרכוב לקמפינג בגשם כזה וידוע לנו כי זה ימשך בימים הקרובים. כאשר התפרקנו בחדר וגיליתי את החולשות של מערכת ההגנה נגד הגשם, רכבתי מייד ל – Wall Mart להחליף לכיסוי משופר. אתמול, כאשר כתבתי את סיפור היום, נפלה עלי רוח חשיפת המחשבות שלי והעלתי אותם על כתב ואז הסתבר לי שמרוב שהייתי מרוכז, נעלמה התקשורת ולא שמתי לב וזה לא נשמר ולא נשלח. אני כותב ישר במייל ומה שאני צריך לעשות זה לכתוב  ב – Word ואחר כך לצרף כנספח , (אני אשתפר עד סוף הטיול ) אבל מה שיותר מפתיע, זאת העובדה wi fi זה לא תמיד ברמה סבירה ובמקומות מסויימים נתקלנו בעובדה שזה לא קיים כלל. אשלח את הכתוב ( לפני שאולי יעלם ואוסיף סיפור בהמשך )

יום שבת 2.6.2012
הבוקר ב – Chandler הפתיע בדמות שמש שקרנית, אבל יותר טוב מגשם. עשינו ( בעיקר נייג'ל ), הכנות לחציית העיר הגדולה Oklahoma City ויצאנו לדרך. עצרנו ב – Arcadia על כביש 66 כדי להנות מיופיו של האסם הגדול, שלפי התורה של המטיילים (הלונלי פלנט ) יש במקום מופעים בסופי שבוע. אבל כאשר צילצלנו לפני מספר ימים כדי לוודא את הנושא, אמרו לנו שהמקום סגור כבר 5 שנים למופעים. כיום הוא מרכז למכירת מזכרות ובעבר שימש לאיכסון חקלאי.

בהמשך, למרות כל התכנונים, היינו צריכים מסלול חדש, הכביש שבחרנו לחצות איתו את העיר היה בשיפוצים. העיר גדולה, אבל בסוף חוצים אותה ואז הגענו ל – El Reno בפריפריה של העיר אוקלהומה ושם הכביש הראשי היה סגור ושילוט הוביל אותנו לכביש עוקף ופתאום קלטנו שמשהוא קורה כאן ועצרנו לראות ומה שהיה כך היה: היו מספר פעילויות של סוף שבוע הראשון שבהם Burnout. זו תחרות בה מכונית עומדת במקום ומריצה את הגלגלים האחוריים שלה בפול גאז על דלק ששופכים על הכביש. החיכוך עם הגלגלים עושה עשן אדיר והתחרות היא על מי עושה יותר עשן. הגענו לסוף התחרות אבל הספקנו לצלם. השני היה תחרות רכבים מכל מיני גדלים, במסלול מעגלי מ – מכסחות דשא, מכוניות בגדלים שונים, טרקטורונים וקרטינגים, אנחנו זכינו לצפות רק בחימום של כל הכלים וגם זה היה חוויה נהדרת לא צפויה, אך נאלצנו להמשיך כדי לא להכנס לשעות מאוחרות. התחרויות עצמן החלו מאוחר מהתכנית בגלל המסלול שהיה מעט רטוב מהגשמים של אתמול והמארגנים חיכו שהשמש תייבש את המסלול.

המשכנו בדרכנו על כביש ארצי מספר 40 עד Clinton שם רצינו להכנס למוזיאון נוסף של כביש מספר 66 ( כביש 40 סלול על התווי של כביש 66 ) אבל העובדה שהכניסה עולה כסף ורצון להגיע כבר לתחנה הבאה, הובילה אותנו לעלות על האופנועים עד ה – k o a שנמצא 10 מייל מערבית לעיירה קלינטון באמצע שום מקום. אבל קיבלנו יחס חם ומיקום נחמד בקמפינג. מקווים ללילה ללא הפרעות. ללא סיבה, אנחנו מרגישים עייפים .

יום ראשון 3.6.2012
הבוקר יצאנו מ – Clinton והרוח היתה חזקה, עד שהמאמצים לנסוע בבטחה גזלו המון כוחות, כך שעצרנו אחרי כשעה למנוחה ראשונה. ההמשך היה נעים יותר ואז חצינו את הגבול בין אוקלהומה לטקסס. למה אני מציין זאת דווקא בין שתי המדינות האלה? התשובה מתחלקת לשניים: אחת. לא היה שום גבול. ההבדל בנוף בין שתי מדינות פשוט כל כך גדול. אוקלהומה הררית מעט וירוקה וטקסס שטוחה וצמחיה נמוכה מאפיינת אותה. פשוט מדהים ששלושתינו ראינו את ההבדלים באותה צורה. הסיבה השניה, היא סובייקטיבית . לדעתי, אוקלהומה היא המדינה שהכי אהבתי עד עכשיו. הנוף שלה הרשים אותי יותר מכל המדינות שעברנו עד עכשיו. זאת כמובן דעתי בלבד ולא מייצג את כולם. למה אני מדגיש זאת? כי אתמול בערב, נייג'ל העיר לי שהוא קרא את הדיווח על זה שלא נהנתי בשיחזור של Red Oak ובעצם מה שאני בא להגיד שכאשר אני כותב שאהבתי משהוא או לא אהבתי… זאת דעתי בלבד וברור שמישהו אחר, רואה את הדברים אחרת. בצהריים נכנסנו לעיירה Mclean שהיא מומלצת לביקור וכאשר נכנסנו הבנו למה. זאת דוגמא קיצונית לעיירה שפרחה כל עוד כביש 66 עבר דרכה וכאשר שיפצו לכביש ארצי חדש שעקף את העיירה, היא פשוט התרוקנה למאות תושבים בלבד. בשיא גדולתה היו בה 20 תחנות דלק, היום יש בה בקושי 1. היה בה מפעל להרכבת מכוניות של שברולט, היום אין בה כלום. בקושי מצאנו מקום לשתות משהוא. מאוחר יותר הגענו ל k o a שבפאתי Amarillo והתמקמנו ל – 2 לילות. בערב, הלכנו לאכול במסעדה מפורסמת בבשר הטקסני שלה בשם Big Texan Brewery. רכב של המקום בא לאסוף אותנו מהקמפינג. הארוע המעניין שלי לא היה האוכל ( שניג'ל ויסי אהבו מאד ) כי אם דיון קטן שהיה לנו עם זוג אמריקאי נחמד שישב לידינו והתפתחה שיחה. באחד הקטעים שלה היא אמרה שבעצם ישראל מאד דומה לטקסס ויש כל כך הרבה מקום כאן, אז אולי נעביר את ישראל לכאן. אני הוספתי את הסיפור שבו אריק שרון הטיס את ג'ורג' בוש פעם מעל מרכז הארץ כדי להראות לו כמה היא צרה ואז אמר בוש: החווה שלי יותר גדולה. כששמעה זאת היא אמרה "אפשר לתת לכם את החווה של בוש". ברור שהשיחה לא היתה ברמת דיון גבוהה, אבל לדעתי שיקפה ולו במעט את חוסר ההבנה של הקשר של האדם למקורות שלו במיוחד בעם שלנו.

יום שני 4.6.2012
החלטנו להשאר יום נוסף כדי לבקר את שמורת הטבע Palo Duro Canyon Park, וזה מה שעשינו בבוקר לאחר ההתארגנות. יצאנו לכוון דרום כ – 35 ק"מ שזה המרחק של הקניון מהעיר. הקניון נוצר מאחד היובלים של Red River שחרץ בסלע האדום בכל מני צורות ויצר נוף יפה שלאורכו נסלל כביש שמאפשר לראות חלק יפה של הקניון. בכניסה הזהירו אותנו לא לעבור את מעברי המים במקום בגלל סכנת החלקה של האופנועים, אך בפועל המקום היה יבש מספיק, בשביל לאפשר לנו טיול לכל אורכו של המסלול, מלבד הקטע האחרון שסגור גם לרכבים. הצורה היפה ביותר שנוצרה במקום מחייבת הליכה של 15 ק"מ כדי לראות מקרוב, מה שלא היה בראש שלנו. חזרנו לקמפינג כדי להתארגן להמשך הדרך מחר.

יום שלישי 5.6.2012
הבוקר הגשם הפתיע אותנו באמצע ההתארגנות. משהוא לא צפוי שהפך את היציאה למאוחרת משהוא. מכיוון שנאלצנו לייבש מחדש חלק מהציוד. ביציאה מ – Amarillo עצרנו ב – Cadillac Ranch מקום בו קברו 10 רכבי קדילק בתוך שדה פתוח וכל אחד יכול לבוא ולהוסיף צבע משלו עם כל כתובת שבא לו לצייר. אותנו תפס כמובן ציור של צלב קרס. אבל בטיול כמו שאנחנו עושים, זה לא הוציא אותנו מהכלים. בהמשך הדרך, עצרנו בעיירה Adrian שהיא במרכז הדרך משיקגו ללוס אנג'לס; כלומר במחצית כביש 66 שהם כ- 1139 ק"מ לכל כיוון. המקום נקרא Mid Point והוא השתמר ממש כמו פעם. התפנקנו עם קפה טוב ופאי תפוחים טעים בתוספת גלידה. היה נהדר לשבת עם ההרגשה של פעם.
המשכנו לכוון Tucumcari ללינת לילה ב – k o a וזכינו לראות במקום את נצחון בוסטון על מיאמי בגמר המזרח בכדורסל בטלויזיה כמובן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יום רביעי 6.6.2012
אתמול בערב החלטנו לשנות כוון. להכנס עם כביש 104 לתוך ניו-מקסיקו ולעשות איגוף קטן כאשר סוף היום צריך להיות Santa Fe. כאשר אתה מנסה כיוון אחר, הציפיה היא להיות מופתע לטובה אבל מה שקיבלנו היה הרבה יותר מזה. הכביש הוא אולי הקטע הנופי היפה ביותר שזכינו לראות עד היום. הרכיבה בשטח הררי עם צמחיה ירוקה לא גבוה, עם תפאורה של הרי שולחן בכל מיני צורות. אין מילים לתאר. מקווה שהתמונות יעשו זאת במקומי.

לאחר כשעתיים, עצרנו במקום שהזמן נעצר לפני עשרות של שנים. התיישבנו לשתות והתמזגנו עם האנשים המקומיים שקצב החיים שלהם איטי כמו הסביבה. זזים לאט ועושים הכל בקצב המערב. אפשר להגדיר אותו ולהרגיש כאילו אתה מתיישב שזה עתה הגיע עם הכרכרה והמשפחה שלך להתיישב היכן שאין אף אחד. פשוט הרגשה נהדרת. אין ברירה וממשיכים קדימה. הנוף יפהפה עד שעלינו לרמה שמקיפה את העמקים הנהדרים שעברנו. כאן הרוחות חזקות יותר והשטח הופך לשטוח ולא מרשים כמו הקטעים שעברנו עד לשם. בצהרים, אנחנו מגיעים לעיירה Las Vegas שבניו מקסיקו לא זו המפורסמת שבנוואדה.

מטיילים בחלק העתיק של העיר ויושבים לאכול במסעדה מקומית נחמדה וכרגיל לאחר מכן, יוצאים לדרך עד שמגיעים ומתמקמים ב – k o a של Santa Fe. היום בבוקר, פיספסנו מעבר של שעה בזמן ובעצם כאשר קמנו וחשבנו שהשעה 7:30 והלכנו לקנות קפה של בוקר ואז התברר לנו שאנחנו מקדימים בשעה ומשרד אתר הקמפינג היה עדיין סגור. חזרנו לאוהל להתארגן יבשים מקפה וצמאים לזמן שיעבור. היום, כאשר הגענו לקמפינג, פגשנו שני אופנוענים שדיברו איתנו והחלפנו חוויות וכל אחד הלך לדרכו. עכשו כאשר אני כותב את סיפור הדרך אחד מהם הצטרף אלינו גם נתן טיפים לטיול באזור דנוור, שם הוא גר וגם הציע לנו להתקשר אליו כאשר נגיע לדנוור והוא ידריך אותנו באזור . נחמד…

יום חמישי 7.6.2012
בתכניות שלנו היה להתארגן בסנטה פה לקראת הרכיבה צפונה. בפועל, לא הצלחנו להסדיר את התקנת מחמם הידיים בידיות הכידון ורק קנינו 2 סטים ליוסי ולי ומקווים שיתקינו לנו אותם ( הפעם בתאום מראש ) בדנוור, שם ניג'ל מתכנן את הטיפול הבא שלו באופנוע. הלכנו לטריפל איי ( A A A ), כדי לנסות להשלים את תכנון הטיול עד אלסקה ומשם חזרה לדרום קליפורניה. מאחר שברוב הנושאים אנחנו שולטים, הצורך היה להעלות את התכניות לטיול על סיפור דרך במפה וכך היה . Carla Avalos ו – Jose Vazquez עבדו קשה במתן עצות ובעבודה מפרכת כדי להעלות הכל על מפות. הם הקדישו לנו כשעתיים ולבסוף נתנו לנו 4 כרכים עם מפות, שמציינות את הנקודות שאנחנו רוצים לבקר ואת הדרך המומלצת לעבור כדי להגיע לאותם נקודות. התיעצנו וקיבלנו כמה עצות לגבי הטיול באלסקה והאפשרויות הקיימות בנושא מעבורות ממקום למקום וקרוז שאנחנו חושבים לעשות ואיך לנייד את האופנועים בהתאם. התקדמנו הרבה בנושאים רבים. בנוסף לזאת Jose מכיר טוב את Baja California ונתן לי הרבה טיפים בנושא המקומות המועדפים לטייל בהם. עזרה גדולה! אנחנו מודים להם מאד על היחס החם ותשומת הלב הרבה שקיבלנו מהם. בצהרים היינו עייפים, כך שנסענו לאכול משהוא ורכבנו בחזרה לקמפינג.

יום שישי 8.6.2012
אתמול בערב, הבחור מדנוור, נתן לנו המלצה למסלול באזור שאנחנו מתקדמים אליו ואימצנו אותו במלואו. יצאנו צפונה לכוון סנטה-פה (הקמפינג היה מדרום לעיר) הדבר הבולט ביותר בעיר זה אופי התכנון שלה. צורת הבניה בעיר, הצבע הדומיננטי והעובדה שאתה מתקרב לעיר גדולה. ועד שאתה נכנס אליה, אתה לא רואה אותה כמעט, היא בנויה אך ורק בקומה אחת. הצבע השליט הוא חום בהיר (כמו הסביבה) ואפשר רק להתלהב מההשתלבות בסביבה. פשוט נהדר . יש מקום לראות את זה, כדי ללמוד איך בונים עיר שלא פוגעת בטבע. משם לקחנו את הכביש המהיר 285 לכוון העיירה Espanola שחשבנו שיש מה לראות – אך לא. לעומת זאת, הדרך עברה בנוף יפה הררי שמאפיין את ניו-מקסיקו ולכל אורך הדרך, הבניה לא משתנה ונשארת משתלבת בסביבה. לאחר מכן עלינו על כביש 68 לכוון Taos ופשוט נכנסנו בדלת האחורית לתמונת נוף יפיפיה לאורך קטע של כ- 30 מייל, שעולה לאורך נחל עד הרמה השלטת באזור הרחוק יותר. פשוט נפלא. העיר  Taos בנויה כולה מחומר דמוי חֵמָר וזה פשוט יפה. לצערנו, צפוי לנו יום ארוך. כך שעצרנו רק לצלם וחבל – היא שווה זמן איכות. המשכנו לפי ההמלצה לכביש 64 מערבה, לכוון העיירה Chama. גם כאן, הגענו לקניון מדהים שהפתיע אותנו. לא סיפרו לנו שהוא קיים ולא קראנו עליו בשום מקום. צילמנו כמובן והמשכנו לדרכנו ואז ראינו עשרות בתים מפוזרים בשטח שקועים באדמה ובולטים לכוון דרום ואז נזכרתי שראיתי כתבה בנושא לפני זמן מה, בנושא בניה טבעית, שמנצלת רק את מרכיבי הטבע כמו שמש ורוח לקיום היום יום. פשוט מדהים כמות הבנייה הזו שראינו. לאחר שכביש 64 חוצה את 285 לכוון מערב, הוא נכנס לשמורת טבע יפה והכביש מתפתל לאורך עשרות מיילים, בנוף מרשים עד לעיירה Chama. עצרנו למנוחה וקפה והמשכנו על כביש 17 לכוון Antonito אני מנסה למצוא את המילים שיתאימו ליופי של הקטע הנפלא הזה… באמת קשה לתאר יופי כזה. אולי התמונות יתעזורנה במשהו. הקטע האחרון לפני העיר, שטוח ולא מיוחד, אבל עדיין ברקע רואים את הרי הרוקי והנוף יפה. לבסוף הגענו ל – Alamosa כאן קבענו את משכננו להערב. היום, לסיכום, היה חוויה נופית מדהימה והסתיים ברכיבה של כ – 260 מייל שהם כ – 400 ק"מ. יום ארוך ומהנה.

עד כאן להיום סוף שבוע נעים לכולם.

גבי

————————————————————————————————–

ערך יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות לגבי פלקסר

————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

בולגריה מכשפת ביופיה

ויוסי שדה מגיע בדהירה… שבוע אחרי.

הצג את הוראות נסיעה ל-Veliko Tarnovo, Bulgaria במפה גדולה יותר

בולגריה 28.6. – 31.6

לא חשבנו שזה אמיתי ולא האמנו שזה יקרה, אבל יוסי שדה החליט שהוא מצטרף למיזם שלנו, לא וויתר ועלה על המעבורת של יום חמישי וביום ראשון בשעות המאוחרות של הבוקר, ירד לחוף והחל את דהירתו בעקבותינו. לא לגמרי ברור לנו פרץ המוטיבציה הקוסמית הזו, אבל הבטחנו לו שיתקבל בברכה ועל הסתר הפנים שעשה לנו ביום היציאה סולחים ומוחלים.

הוא כאמור יצא מנמל לווריו ליד פיראוס וללא עצירות גמא את המרחק של כ-700 ק"מ עד הגבול לבולגריה. בהמלצתנו העביר את הלילה באיזה מלון ולמחרת בבוקר חצה את הגבול ושוב הוכיח את יכולותיו כנווט או יותר נכון כמפעיל מוכשר של ג'י.פי.אס ומצא את המלון המקסים שלנו שממוקם בלב אזור נידח של כפרים ויערות. וכך בסביבות עשר בבוקר, הופיע בעיקול הדרך והחיוך שלו ממש פורע סדקים בקסדה. פלדמן ורוני יצאו לקראתו ומאז שסטנלי פגש את לווינגסטון לא נרשמה התרגשות כזו. לאחר מכן כשישבנו איתו לארוחת הבוקר, נשאל על הנסיעה המטורפת הזו וענה שזה לא הוא – זה האופנוע שלו שעבד ושמבצע כזה קטן עליו – נו, מה נגיד; 1200 אדוונצ'ר כמעט חדש.

לאחר ההתרגשות הראשונית והשלב של הקפה, נשאל על השתלשלות העניינים שמנעה ממנו להפליג איתנו. הסבריו לא הניחו את דעתנו ואת הביקורת קיבל גם קיבל ולאחר זמן, עזבנו את הענין וההתמקדנו במשימה של היום – התקדמות, כנראה גשומה למרות שהבוקר החל עם שמש גיבורה שנלחמה עבורנו בעננים שחורים ולעת עתה ידה על העליונה.

לאחר רכיבה של כמה שעות, הגענו לאיזה כפר עגמומי הצופה לאגם והגשם שהתגבר, שילח אותנו לתפוס מחסה במסעדה שקיבלנו עליה המלצה. העברת הזמן שם עד שהגשם יפסק, מוליכה אותנו לדיון ארוך ומיאש על המשך דרכנו, נדונה גם האפשרות  לוותר, לחזור ליון, לעבור במעבורת לאיטליה ולחקור את סיצליה, כי שם בטח השמש זורחת..

הדרך קוראת לנו ולקראת אחר הצהריים, הגשם פוסק ודרך ההרים שעכשיו יוסי מנווט אליה, היא כל כך מקסימה ונופי היער הבולגרי פשוט משאירים אותנו עם לסת שמוטה, הארץ הזו פשוט מדהימה, איפה שלא ננחת ולאיזה כיוון שלא ניסע ילווה אותנו נהר שוצף וגועש, עצי אשוח ענקיים ועצי אורן זקופים וארוכים להפליא, צומחים במדרונות ומסביב צמחיה ירוקה של עשב סמיך. לקראת ערב מגיעים לעיירה מקסימה, מעין כפר נופש לתירות הסקי של החורף וכנראה תיירות מכל העולם, כי הסטנדרט הארכיטקטוני פשוט מושלם. שילוב של עתיק עם ישן ומתוחזק בצורה מופלאה. המקום מזמין עצירה ועם כוסות האספרסו שמוגשים לנו, מחליטים שממשיכים ולא סוטים מהתוכנית המקורית, נתון נוסף שמובא בחשבון – רמת המחירים של הארץ הזו – נראה שבולגריה מתנהלת על כלכלה חוץ פלנטרית, מה שקורה בעולם לא מעניין אותם, הכל, חוץ מדלק, כל כך זול שזה לפעמים ממש מביך – כוס קפוצ'ינו במסעדה עולה כאן במונחים שלנו כ-90 אג'. קנייה של מזון לארבעה אנשים ליום עלתה כ-60 ש', כולל שני קילו חזה עוף, ירקות, גבינות, עוגיות משלושה סוגים ועוד מיני שטויות שמילאו שתי שקיות. באותה קניה גם התוודענו למאכל היחידי שהכרנו כמאפיין למדינה וזה כמובן הבורקס וכמו שלא הצלחנו במסע אחר, למצוא קפה טורקי בטורקיה, גם כאן היינו צריכים להרחיק לכפר הררי נידח כדי למצוא ארבעה כאלה ארוזים בניילון. המילה לבורקס היא "בניצ'קה" ויכול להיות שמהביקור הקצר שלנו בבולגריה זו המילה שתשאר איתנו.

בתי המלון, או יותר נכון הצימרים שאנחנו פוקדים, משכירים במחיר של 35 עד 50 ש' ללילה. ועוד ועוד דוגמאות. חוץ מהדלק שיותר זול מיוון אבל עדיין מהווה הוצאה עיקרית למי שמכסים כ300- עד 400 ק"מ ביום.

לאחר לילה שקט בצימר עם חדר ענקי בו הסתדרנו – עכשיו ארבעה וזה כבר לא כל כך פשוט – המשכנו כשהכיוון הכללי למעבר הגבול לרומניה. כל הדרך בכבישי הרים מפותלים, חלקם טובים. חלקם מלאים בורות ובכל מקרה עניין אמיתי לרוכבי אופנועים, גם עם האופנוע שלהם עמוס ומגיע למשקל של כ-350 ק"ג.

יום של חסד וללא גשם ומכאן שאולי אפשר להקים את מחנה הלילה על אחד ממשטחי העשב, בין העצים וכאלה הרי יש כאן בשפע. זה מה שחשבתי ולאחר יציאה מכפר סתמי, אני מוליך את השיירה לירידה בוצית לעבר הנהר, שם נראה מהכביש אתר נכון לחניה כזו. הם באים אחרי ולא נראה להם… יש עשב אבל הכל רטוב, העליה בוצית אין מספיק עצים.

יֶרד גשם בלילה, לא יֶרד, יֶרד, לא – בסוף; גשם כל הלילה…

באותו כפר שעברנו, פלדמן ורוני מזהים איזה מקבץ של צימרים סגורים בחומה ולאחר כשלון חלקת היער, חוזרים לשם ומופתעים לגלות את אחד ממתחמי הארוח היפים ביותר שנתקלנו בהם. גם בסטנדרטים של הגליל – בית גדול עם דשא בחזיתו. בפנים חלוקה לחדרים ומטבח מצויד היטב. הכל עשוי מעץ אורן ועל פי סטנדרטים של בקתות ציידים ויזמות חסכונית.

האישה שמנהלת את העסק, גרה ממול ולא רואים ולא שומעים אותה.

האופנועים חונים על הדשא ומאחר ויש לנו את כל מה שצריך להאכלה של 4 אנשים. גוררים פנימה את כל השקיות ויוסי מתנדב להכין אורז. לאחר שהעמיד עת הסיר אני מכין לפלדמן שעועית אדומה וחזה עוף בלימון ושמן זית. עניין השעועית חשוב מעין כמוהו – אם רוצים לגרום לפלדמן לשיר ולרקוד צריך להכין לו שעועית ובדרך מזהים איזה דוכן ירקות כפרי אני קונה שקית אחת של ק"ג ומכניס כרבע מהכמות לבקבוק של מיים מינרליים, ממלא מים וסוגר, את הבקבוק הצמדתי לתיק העליון ובסוף היום הייתה השעועית הזו מוכנה לבישול כשהיא כמעט מפרקת את הבקבוק מרוב לחץ. נוסף עלינו, יש גם אורחים מהולנד שקצת הפרנו להם את השקט, אבל הם אדיבים ונחמדים וסופגים באצילות את המהומה שאנחנו מחוללים.

הצימר הזה, המחירים הנמוכים של המדינה הזו והגשם הטורדני משנים לנו את כיוון ההתנהלות ובאמת ללא כל חשש, מגיעים לקראת ערב לעיר שנקראית ווליקו טרנובו ומכוונים ישר לעיר העתיקה, המקום של התיירים ותוך דקות מוצאים את שני החדרים שצופים על כל העיר, בעל המקום משאיר לנו מפתח ונעלם. בערב ארוחה במסעדה מקומית ומחר כבר מתכננים להגיע לדנובה ולחצות לרומניה.

ערן

———————————————————————————————

עריכה-יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור, שמורות לערן, אבי, רוני ויוסי.

———————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש 2 תגובות, הוסף תגובה    

קיום אופנועני או ליתר דיוק: צועני.

אוכל, נוף, שינה, רכיבה, תחזוקה וכתיבה.

הצג את הוראות נסיעה ל-Oakland City, IN, United States במפה גדולה יותר

נתחיל את הדיווח עם הקטע הבא:(נא להקליק) ג'ון דנוור (המנוח) שר על הדרכים הכפריות של מערב ווירג'יניה

יום חמישי 16.5.2012
הבוקר החליטו החברה להתעורר מוקדם. לא הבנתי למה ומה הסיבה (בערב התברר לי ששניהם ישנו רע, כל אחד מסיבות שלו). כך שההתארגנות היתה מוקדמת והיצאנו בסביבות השעה 10:00. צריך לזכור; על האוהלים להיות יבשים לפני קיפול. קיפול רטוב יבא עובש וסרחון…וזה אמור להיות הבית שלנו לכמה חודשים.
המשכנו עם כביש 340 לכוון Waynesboro והפעם בעזרת g p s, חיפשנו מוסך המטפל באופנועים יפניים, לבדוק את התקלה שיוסי דיווח עליה (רעידות בכידון ). קיבלו אותנו יפה ואיש שרות יצא לבדוק את הצמיגים והאופנועים. לאחר מספר דקות, הוא דווח על הממצאים שהיו מרגיעים ביותר:
א. אין בעיה להמשיך.
ב. הצמיגים באופנועים משופשפים בצורה כזאת, שזאת יכולה להיות הסיבה לרעידות.
ג. ידוע (למי ?) שדרכי הבלו ריד'ג אוכלים צמיגים. יתכן ואיכות סלילה מחוספסת תורמת לכך.
ד. יש צורך לבדוק אויר בצמיגים. נושא בעייתי, מכוון שלכל איש מקצוע דעה משלו בנושא.
לבסוף התפשרנו על הלחצים בצמיגים: הקידמי 36 psi והאחורי, 40. להפתעתנו ניג'ל גם מצא בחנות מרכז השירות את החלק הנעלם של הקסדה שלו. הם הורידו מקסדה חדשה את החלקים החסרים, (הם ישלימו את החסר בהזמנה שלהם) בהחלט פעולה של שירות איכותי. ירדנו על ניג'ל שזה קרה בסוכנות של אופנועים יפניים ולא בסוכנות של טריאומף, שלא הסכימו לעשות זאת (אנגלים חארות).
המשכנו במטרה לחזור לבלו ריד'ג ובהמשך לעבור ל Skyline Drive שהוא המשכו הצפוני של הבלו רק שהוא עולה כסף בכניסה . סיפרו לנו שאסור להפסיד , אז שילמנו ונכנסנו . איזו אכזבה אותו דבר רק בתשלום , לא רואים שום דבר שונה אבל בתשלום. נושא שני שנתקלנו בו הוא המהירות המותרת לנסיעה בבלו היה אפשר לרכב על מהירות של 45 מייל לשעה כאן 35 לפעמים 25 ואפילו 15 מייל לשעה וכל זאת עם הזהרות שהמהירות נעקפת ע"י מצלמות וראדר , איזה פחד ( אנחנו מקפידים בנושא מהירות מחשש להסתבך שלא לצורך עם המשטרה המקומית ) היו רגעים שהיה נדמה שעוד רגע נראה שלט שאומר : עצור !!! רד מהאופנוע ודחוף אותו בשקט עד שתעבור את הסיבוב הבא . באפשרות הראשונה ניג'ל עצר ואז הסתבר שמרוב צ'יעמום כולנו כמעט נרדמנו ברכיבה . רצנו לקנות קפה לפני שנירדם בחנייה עם האופנועים . המקום היה תחנת המידע Loft Mountain Center לאחר ההתאוששות בדקנו ומצאנו ירידה בעוד כ – 15 מייל יש ירידה לכביש 340 המקביל לרכס ההרים , התקבלה החלטה : גמרנו עם " הבלו " וה – "סקיי " .

לפני היציאה להמשך הדרך הלכנו לצלם את השילוט ( שמשהוא בכל זאת ישאר בזיכרון ) ואז ראינו בחור לא צעיר מסדר על שולחן קק"ל תיק ( מוצ'ילה גדולה ) למופת , פניתי אליו ושאלתי אותו האם אפשר לצלם והוא ענה בשמחה שכן ונתן להבין שאפילו הוא רוצה לדבר על זה . הוא סיפר לי שהוא יוצא כל קיץ לעשות קטע של טרק האפלצ'ים ( אורכו כ-3400 ק"מ ) הוא עושה השנה כ 750 ק"מ בחודש וחצי , וזאת השנה השלישית שלו . כאשר שאלתי האם אפשר לדעת בן כמה הוא ענה 71 , הבחור נראה גג 65. שוב עלתה המחשבה שבעצם הכל בראש ולא ברגליים . הוא סיכם את הפגישה כשאמר שטיול האופנועים שלנו הוא הכנה לטיול הרגלי שיבוא ( אולי , מי יודע ) .

המשכנו על הסקיי ליין עד הצומת שיורד מההרים לכוון כביש 340. הנסיעה מהירה יותר ועוברת בתוך אמריקה הכפרית, כמו שאנחנו קוראים לאזורים כאלה וזה כיף מיוחד. עברנו את העיירה היפה Front Royal עד למפגש עם כביש 50 ואיתו פנינו מערבה, עד לקמפינג שבחרנו ללון בו הלילה.

יום חמישי 17.5.2012
התחלנו את הרכיבה מערבה על כביש 50, כאשר בתכנית לנסוע עליו עד St Louis. בקטעים מסויימים, הכביש מתחלק ל- 4 מסלולים ומשעמם, בהמשך הוא הופך לדו מסלולי ויפה. אנחנו מתקדמים מערבה. הדבר המעניין היחיד שקרה לנו במשך היום, היתה הפסקת הצהרים שעשינו כמה ק"מ מערבית לעיר Aurora, תוך כדי נסיעה, קלטנו בזווית העין, מוזיאון קטן של טרקטורים מתחילת המאה הקודמת ומספר קטרים ישנים מאד. כאשר עצרנו לצלם נכנסנו למסעדה מקומית וההפתעה היתה גדולה – הרווחנו עוד משהו: האוכל היה טעים מאד, אכלנו שלושתנו מרק צ'ילי מדהים. שתינו קפה אין-סוף ( להזכירכם, כאן ממלאים את כוס השתיה פעם ועוד פעם כרצונך וכל זאת במחיר אחד ).

ניג'ל ואני לא יכולנו לוותר גם על pie תפוחים עם גלידה, חזירות אמיתית – אך מתוקה והכי חשוב עושה אותך שמח. ההפתעה השניה היה המחיר הכל ב -5 דולר לאדם. שקלנו להקים את האוהל שם ולחכות לארוחת ערב. אבל אין ברירה, המשכנו בדרך עד לקמפינג שרק ה g p s יכל להכניס אותנו לשם. כ-10 מייל בתוך שמורת טבע, ליד העיירה Smuthvilee שם הלכנו לאכול בערב במסעדה מקומית נחמדה. על הקמפינג אין מה לדבר – מקום יפה. אבל התנאים היו חלשים בעיקר בלאגן של כ-500 ילדים בחופשה או פעילות כלשהיא. כמובן שמקלחת מיותרת בתנאים האלה ולכן הלכלוכיות הלכו לישון ככה.

יום שישי 18.5.2012

דווקא ולמרות הכל, החבר'ה העבירו לילה בשינה טובה. התארגנו והמשכנו על כביש 50 מערבה, כאשר החשש הגדול בתכנון היום היה, איך לחצות את העיר Parkersburg מבלי לאבד את הדרך. החשש היה שכביש 50 נעלם לפני הכניסה ומופיע מאוחר יותר. המטרה להתחבר בלי לפספס שום יציאה. ההפתעה היה מושלמת, מכיוון שקרו 2 דברים: א. יום שבת היום והתנוע דלילה. ביום רגיל נכנסים בינינו רכבים ואז המעקב קשה יותר ב. כל השילוט למרות השינויים בכבישים – המשיכו לכוון, גם על כביש 50 ולכן עברנו די בקלות את המכשול. החלטנו היום להתפנק על קמפינג טוב, לכן עצרנו בקמפינג של k.o.a והוא גם יפה וגם מסודר למופת. ביררנו האם יש באזור מקום עם מוזיקת קנטרי חיה וכיוונו אותנו לעיר Nelsonville, שם מתקיים היום ארוע מיוחד. מקווה שלא נפסספס אותו.

יום ראשון 20.5.2012

מנוחה
אתמול בערב החלטנו על יום חופש. המקום נעים מאד וזה התאים מאד לשלושתנו. תרוץ טוב יכול להיות העובדה שאנחנו כבר חודש מחוץ לבית…אבל רק כתרוץ. פשוט בא לנו ועשינו את זה.
אתמול חשבנו אולי לצאת לשמוע מוזיקה, אבל כמו תמיד, המציאות חזקה יותר וכאשר גמרנו לאכול,ף היינו עייפים וחזרנו לקמפינג לישון. היום כל שעות הבוקר עברתי על המסלול המתוכנן לתקופה הקרובה ובדקתי מקומות לבקר. כבישים לרכב בהם ומקומות לינה אפשריים. בעוד כיומיים נגיע ל St Louis שם נחבור לכביש 66 המפורסם, שרק קטעים ממנו נשארו נגישים ובכוונתנו לעשות מקסימום ממנו. לכן למדנו גם את המסלולים האפשריים לרכיבה בו. לפני היציאה, חשבנו על המסלול שאנחנו רוצים לעשות וזה מה שקורה בגדול. אבל תוך כדי תנועה, אתה לומד יותר מה מתאים לנו ולפי זה אנחנו מסדרים מדי פעם את ההמשך. לדוגמא : רכיבה על כביש מהיר או על כביש צדדי ונופי יותר אך איטי? באיזה סוג מקומות לעצור? כמה זמן אפשר להקדיש לכל דבר? אלה סוג ההחלטות שמתקבלות תוך כדי תנועה. מבחינת הזמן, אנחנו בסדר. גם מבחינת ההתארגנות, אנחנו עומדים בתוכניות. הנושא היחיד שמתפספס קצת, זה נושא האוכל, שעד היום הגענו למעט מקומות בהם היתה תשתית לבישול והכנת אוכל עצמי. כך שיותר מהמתוכנן, אנחנו אוכלים בחוץ ולא בהכנה עצמית.

אני חייב לכם סיפור והנה הוא בא : האופנועים נפלו לנו 3 פעמים בחלוקה שווה של נפילה אחת לכל אחד ( בנתיים אתמול זה השתנה…) . אז איך זה קרה: הראשון, ניג'ל באחת העצירות לצילומים בבלו ריד'ג הוא עצר, השעין את האופנוע על הרגלית וירד לצלם. אבל אז החליט האופנוע שזה לא מספיק והחליט לרדת לצד השני של ההשענה ונפל. המהירות הייתה איטית כך שניג'ל הספיק לזוז בלי לקבל אפילו מכה. הרמנו את האופנוע ורק אז נזכרנו שלא צילמנו. לא נורא, כנראה זה יקרה עוד מספר פעמים בעתיד. ואכן קרה. יוסי הוא השני וכך היה: יצאנו לאכול הוא ואני. אני הובלתי ועצרתי בעצור לפני השתלבות עם כביש אחר. לאחר מכן התחלתי לרכוב ולפתע ראיתי משאית באה מימין ולא נתתי סיכוי לשנינו לצאת, לכן עצרתי. יוסי שלא שם לב שהחלטתי לעצור, נכנס בי מאחור והאופנוע שלו נפל לצד. לא התקשנו להעמיד אותו והמשכנו . והנפילה השלישית – המצולמת כאן – זה אני. אז איך זה קרה לי? באחד הקמפינגים, שהיה ספוג במים בעקבות הגשמים, העמדתי את האופנוע לפני החֵלקה עליה היינו צריכים להקים את האוהלים. אך מכיוון שזה היה רווי מים ובלתי אפשרי, עשינו סיור בשטח ואיתרנו מקום משופר. (מדי פעם, אנחנו מפגינים חוצפה ישראלית ומשפרים חלקות לפי ראות עינינו. העונה לא בשיא, כך שאין בעיה עם זה, בד"כ חוץ מפעם אחת שנתקלנו בפרצוף זועף והשארנו את הבעיה עם זה לבעלת המקום ול"שרינק שלה) . מכיוון שזזנו, גם "הסוס השחור" היה צריך להתקרב. אז עליתי עליו והתחלתי בנסיעה איטית, אבל אז הגלגל האחורי החליק ואני במקום לעצור, נתתי גז בתקווה לדהור החוצה, כאן האופנוע החליט דווקא להחליק הצידה, להשתטח על הארץ ולהקפיץ אותי ממנו. כמובן שאת הארוע הזה צילמנו ועכשיו יוני אתה יכול לפרסם גם את התמונה .

יום שני 21.5.2012
יצאנו הבוקר אחרי יום מנוחה. טריים ורעננים, להמשך הדרך. ירדנו על ה-664 ולאחר מכן על ה-327 וחזרנו לכביש 50 מערבה. הדרך יורדת לאט לאט מהגבעות של מזרח אוהיו והופכת להיות יותר דומה לנוף של המדינות שבדרך שמכונות: מדינות המישורים הגדולים. האזורים יותר חקלאיים, בסדרי גודל של חוות גדולות והגידול השולט הוא כמובן התירס. רואים יותר ויותר כלים גדולים שעובדים בשטחים הרחבים ורואים את החקלאות של מרכז ארה"ב. מזג האויר נעים והרכיבה עוברת בכף. כרגיל, עושים הפסקות לקפה, או סתם כדי למתוח אברים. אחר הצהרים אנחנו חוצים את סינסנטי. כרגיל, לקראת חציה של כרך גדול, עושים הכנות ללימוד הדרכים האפשרויות הקיימות על מנת להגיע ליעד שבחרנו. החשש בצמתים הענקיים האלה, שאחד מאיתנו יצא ביציאה לא נכונה ולך תמצא אותו אחר כך. פחות נורא זה עם המוביל טועה. כי אז, לפחות אנחנו נשארים ביחד. לא היו תקלות עד היום. מקווים שכך ימשך גם להבא. לאחר סינסינטי המשכנו לכוון העיירה Aurora וכ -6 מייל לפני העיירה, נכנסנו למוטל Riverside inn ללילה, מאחר ולא מצאנו שום קמפינג בסביבה. בתכנית, להמשיך מחר בדרך נופית מדרום לעיירה .
במסגרת הרכיבה באזורים השונים, רואים כל מני דברים. אחד הבולטים שבהם הוא: רגע…ראשית, שאלה – מהו הספורט הלאומי של ארה"ב? בייסבול …לא. פוטבול …. לא. הוקי קרח … לא. לפי מה שאנחנו רואים הספורט הלאומי של האמריקאים הוא: כיסוח דשא. לא יאמן, אבל כל הזמן כאן מכסחים דשא. לפעמים נדמה שאנשים לא הולכים לעבודה כי צריך לכסח דשא. וזאת בכל מני צורות: מכסחות שדוחפים, מכסחות שיושבים עליהן, מכסחות שעומדים עליהם. ואפילו ראינו מכסחות שמשכו אותם עם חוטים באזורי שיפוע. וזאת בלי להזכיר את הכלים הגדולים שמכסחים את צידי הדרכים. טרקטורים גדולים וכל מני כלים אחרים. לדעתי, זאת העבודה הכי מבוצעת בכל רגע נתון בכל ארה"ב.

שלישי 22.5.2012
יצאנו הבוקר מפאתי Aurora על פי המלצת הלונלי פלנט ועלינו על הכביש הנופי מספר 56 שממשיך על ה-156 לאורך הנהר  Ohio עד העיירה Madison. הדרך יפה אך לא הייתי מגדיר אותה נופית מי יודע מה. בעיה נוספת היא העובדה שהיא עוברת קרוב לאזורי תעשייה אדירים שפולטים עשן בכמויות מטורפות. בנוסף לזאת, הכביש היה חסום בהתחברות בחזרה ל – 65 כך שנאלצנו למצוא דרכים עוקפות כדי להגיע למדיסון. אבל כמעט כמו תמיד, הדרכים הקטנות והצדדיות, לקחו אותנו לנופים מקומיים וחקלאיים יפים ביותר. העיירה מדיסון אכן נחמדה. הסתובבנו בה כשעה וחזרנו לרכוב מערבה על כביש 56. האזור כמו שכבר סיפרתי הופך להיות שטוח יותר ויותר. יום הרכיבה התארך לנו בגלל ההתקדמות האיטית של הבוקר. הגענו לאזור שבחרנו להיות בו בשעות המאוחרות ובנוסף לזאת ה g p s הוביל אותנו לקמפינג בדרך צדדית שהפכה להיות חצצית, בלתי עבירה לחסרי ניסיון כמונו. סובבנו את האופנועים לאחור בדחיפה ויצאנו מהאזור הלא נעים הזה. באותו רגע, עבר רכב מקומי שאישר שאכן יש קמפינג במקום. למרות זאת, בחרנו לעשות עיקוף ולהגיע בדרך טובה ואכן כך היה. מספר מסקנות שלמדנו היום : א . מרחק של 235 מייל (378 ק"מ) בקצב שלנו [כ-35 מייל בשעה (56 קמ"ש )] גדול עלינו עדיין. זה מעשי עם נשנה את בחירת דרכי הנסיעה, אבל לא הגענו לפה כדי לרוץ על כבישים מהירים ולרשום הספקים. כך שכנראה נוריד מרחקים. ב. להגיע מאוחר לקמפינג פרטי ולא של רשת זה לא נכון. המקום שאנחנו נמצאים בו פשוט מאד. מלוכלך. מקלחות לא נקיות ואין מקום נעים לשבת עם חשמל. מה שקיים בכל הקמפינגים האחרים. ולבסוף הרכיבה לאחר יום ארוך פשוט מתישה.  גם זה משהוא שאנחנו נשפר בימים הקרובים. אנחנו נמצאים דרומית ל – Oakland City על כביש 41 לפני המפגש שלו עם 64.

המשך יבוא
יום טוב

גבי

—————————————————————————————

עריכה-יוני. כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שייכות לגבי פלקסר

—————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: הרפתקאות and כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה