24 בפברואר 2011 מסע ליוון ולהרי הבלקן – חלק ראשון
שָני ויוסי שדה במסע צמוד לארץ שנוגעת, במיוחד במי שעובר בה על אופנוע.
זו רק ההתחלה, זו ההרגשה אחרי שחזרנו לארץ ממסע מדהים על גבי אופנוע באזור הרי הבלקן שבאירופה.
זה שנים שאני מטייל בארץ ובחו"ל, לפעמים עם אופנוע שטח לפעמים בג'יפ וגם ברגל. לפני כ-13 שנים חבר טוב ואנוכי, משפחתו ומשפחתי, יצאנו למסע ג'יפים של חודש ימים ביוון שרובו היה בשטח, את הג'יפים העברנו מחיפה לפיראוס. אז היה ברשותי טויוטה לנדקרוזר 73 ולחברי עופר אוגש לנדרובר דיפנדר, זה היה מסע מיוחד. אחד הדברים המשמעותיים שגרמו לי להנאה, היה דווקא השלב שלפני המסע, הכנת הרכב למסע והעברתו לחו"ל, כמובן שהטיול היה מדהים. עוצמות הטבע, הנופים, הלינות בשטח, המפגש עם המקומיים והחברה. כל אלו גרמו להצלחה.
פריקת האופנוע בנמל פיראוס והתארגנות ראשונה עם הציוד באחד הרחובות הצדדיים של העיר
הרעיון של אשתי אהובתי ושלי; מסע עם האופנוע לחו"ל, נולד בערך לפני כשנה. עוד לא ידענו אז לאן או לכמה זמן, אך הניצוצות בעיניים כבר החלו.
לאחר בדיקת אפשרויות, התגבשה ההחלטה; מסע לחודש וחצי באזור יוון והרי הבלקן.
ברשותנו BMW R1150GS מתוחזק טוב, אופנוע מצוין למסעות מסוג זה. ההכנות לטיול החלו: מחשבות רבות, שוטטות באינטרנט אל תוך הלילה, קניית ציוד וספרות, שפצור ושדרוג האופנוע, רשימות ציוד, רכישת מפות, הכנת המסלול והרבה שימחה בלב.
יום לפני היציאה, הדבר נראה לי אמיתי. הכל כבר מוכן; הציוד על האופנוע, ניירת מסודרת. אני בדרכי מביתי בערבה, אל דני מאלון הגליל, העברתי שם את הערב בבדיקות אחרונות של הציוד והניירת, למחרת רכבתי לחיפה ואחרי סידורים קצרים בנמל, העליתי את האופנוע לתוך בטן האוניה. זמן ההפלגה מחיפה לפיראוס היה ארבעה ימים, אנחנו הגענו בטיסה יומיים קודם להגעת האוניה. תהליך קבלת האופנוע היה קל ומהיר (חובה להצטייד בבטוח חובה לאירופה green card , ללא ביטוח לא ניתן להוריד\לקבל את כלי הרכב מהאוניה).
פיראוס היא עיר סואנת למדי עם כמות רכבים גדולה ולחצי תנועה בעיקר סביב הנמל. תחילת הרכיבה בעיר הייתה איטית ומסורבלת. האופנוע היה כבד מהציוד הרב שנשאנו ורחב יחסית למימדים מקובלים. אך האופנוע תיפקד טוב ועם הזמן התרגלתי למימדים ולמשקל. צלחנו עם פקקי התנועה והרגשתי טוב והחיוך חזר לפני.
הכיוון היה דרומה לפולופונז, לכפר בשם קלו נרו. (Kalo Nero) כבר ביום הראשון לרכיבה, הופתענו משינויי מזג האוויר הקיצוניים, מהפך בתוך דקות ספורות; משמש חמה, ליום חורפי מלווה גשם. הרעיון היה לרכוב לקצה הדרומי של יוון ומשם לעלות צפונה. באותו ערב התמקמנו ללינה ראשונה ומרגשת בשטח ולמחרת המשכנו לקלו נרו.
שמורת צבי הים:
מקום הקן המדויק, מאותר ע"י צוות הארגון ע"פ עקבות הצבות. לאחר חשיפתו הוא מכוסה ברשת המוצמדת לאדמה בבמבוקים, זאת כדי למנוע חפירה ואכילת הביצים ע"י כלבים משוטטים או שועלים.
מקלו נרו המשכנו דרומה. אגב תקופת הטיול הייתה בחודשי יוני יולי, לפני עומס התיירות. מזג אויר מצוין, עם גשם שהקפיד להגיע יום יום מתחילת המסע ועד לסופו – בדומה להסתגלות למשקל האופנוע, גם לגשם הסתגלנו. מתקן ייבוש הכביסה הממונע מתוצרת BMW היה לאחד האבזרים החשובים במסע. הדרך דרומה הייתה יפה, חלקה לאורך החוף וחלקה בהרים. הכבישים רגועים ומדי פעם חצינו כפרים ציוריים. בדרכים נופיות מסוג זה, בשונה מנסיעה בתוך רכב, הרכיבה על האופנוע מעצימה את חווית הטיול, מרגישים ונושמים את האוויר הפתוח ואת הטבע. בערב הגענו לקרדמילי, (Kardamili) כפר מדהים עם חופים נפלאים, במרכז הכפר בתי קפה, טברנות וחנויות קטנות למזכרות. הכפר הוא גם בסיס יציאה לטרקים. התמקמנו בקמפינג מדרום לקרדמילי, קמפינג נחמד ויחסית ריק. תשומת הלב שלי נמשכה לאוהל שלידו חנה BMWr1200gs. מיד עלה חיוך גדול על פני, לאחר דקות ספורות פגשנו את בעליו של אופנוע. את המשך הערב העברנו ביחד, שתינו בירה וניהלנו שיחות אל תוך הלילה. הבחור מגרמניה מטייל לבד ושוטר במקצועו. בנוסף, בקמפינג היו זוג גרמנים נחמדים שמטיילים עם קרוון, הזוג הם חובבי טיולי מערות. מאוחר יותר מצאנו את עצמנו בתוך מערה שאורכה כ-12 קמ' ומאוד קווינו להצליח לצאת ממנה. נשארנו בקרדמילי ארבעה ימים, יצאנו לטרק יומי בהרים, טילנו בחופים, נהנינו משיחות על אופנועים וטיולים עם חבורת הגרמנים בקמפינג (מה צריך יותר הבנאדם בחיים).
למעלה: החוף באיזור קרדמילי. למטה: בתוך המערה
החבורה מהקמפינג
כך נראה הנוף בבוקר מפתח האוהל
זמן סידור הציוד והעמסתו על האופנוע השתפר מיום ליום; פרידה מהחבר'ה, צילומים והחלפת כתובות. המשכנו צפונה לכיוון העיר פטרס, (Patras) מרחק רכיבה היה כ- 300 ק"מ. מדי פעם הרגשתי ששָני נרדמת במושב האחורי, בדרך כלל זה מאוד מלחיץ אותי, אבל הפעם בגלל הציוד הרב על האופנוע, שעטף את שָני ושימש לתמיכה, זה קצת הרגיע אותי. בפטרס הצטיידנו במזון, לקראת חשכה (בתקופה זו של השנה, אור יום עד 22:00) התמקמנו ללינת שטח בהרים שמצפון לפטרס. הכנו את ארוחת הערב, שתינו קפה וסיכמנו את היום.
ארוחת הבוקר שעל שפת הנהר נמשכה עד הצהריים. התלבטנו אם להתעכב כאן או להמשיך; המקום היה מדהים.
כשיצאנו צפונה, גילינו כי הנוף והדרכים, שונים מהפולופונז; הרים גבוהים, נהרות וצמחיה עבותה, הדרכים צרות ומפותלות ומדי פעם חוצים מִנהרות החצובות בהר. אנחנו בדרכינו לכפר ששמו מלוחורה ולעיר קרפניסי. (Karpenisi) קרפניסי ממוקמת במרכז יוון למרגלות הר טימפריסטוס, שגובהו כ- 1700 מ'. קרפניסי ידועה כבסיס לטרקים ולרפטינג ובחורף אפשר לבלות באתרי הסקי שבאזור. כשהגענו לעיר ניגשנו מיד למרכז המבקרים כדי לרכוש מפות ולגרד אינפורמציה. להפתעתנו הפקידים במרכז התיירות מאוד נחמדים, אך לא מדברים אנגלית. רצינו לקבל מהם פרטים על אתר בשם פלדברכי, זה לא ממש הצליח. רכשנו את מפת האיזור, שאלנו אנשים לגבי פלדברכי. קיבלנו הרבה עצות, רובן לא עזרו בכלום. אך יש לנו כיוון; לחזור למלוחורה ומשם ההמשך דרך השטח.
הדרך לקרפניסי
למעלה: המסעדה היחידה במלוחורה
למלוחורה הגענו בערב. כפר ציורי, שקט ומאוד נעים. ניסינו לברר על מקום שינה. אדם נחמד שהוא בעל המסעדה היחידה בכפר, הפנה אותנו לאחת המשפחות המשכירה חדרים. הפעם לא הינו צריכים לפרוק את הציוד והאוהל מהאופנוע, שכרנו חדר מדהים מעוצב בטוב טעם, כולל מטבח גדול עם כל הציוד הנדרש ומרפסת קטנה המשקיפה אל הנוף.
הדרך לפלדברכי הייתה בשטח, כדי להגיע עדיה, רכבנו בנתיב קשה במגמת עליה, עד למעבר ערים בגובה של 2,300 מ'. לאחר מכן, התחיל להיות מעניין; ירידות מאוד תלולות, אדמה בוצית ופניות מאוד חדות שבחלקן לא הצלחתי להסתובב בפעם אחת. באחת העצירות למנוחה, עלה מולנו ג'יפ מיצובישי פג'רו. הנהג הזהיר אותנו לגבי המשך הדרך. הוא אמר שהדרך קשה, בוצית ועם מעט אחיזה. באותו הרגע איבדנו משהו מהבטחון ויחד עם זאת החלטנו שאנחנו ממשיכים לנהר. האדרנלין התיז לתוך הדם והמשכנו לרכב במורד. הדרך הפכה להיות קשה יותר וכללה מעברי בוץ ומים שבתוכם זרוקים בולדרים. בקטעים הקשים, שָני ירדה מהאופנוע ואני עברתי אותם לבד. לקראת ערב הגענו לנהר, מקום מדהים לסיים את היום ולהקים בו את בית הטקסטיל שלנו.
למחרת בבוקר, צעדנו בתוך המים במורד הנהר לפלדברכי, (פרוש השם; "גשם לעולמים") המקום הוא תופעה מעניינת; תקרת סלע עם מים שנובעים ממנו ללא הפסקה. הדבר מדמה יער גשם עם צמחית אופיינית ליערות גשם ואולי היה בכך רמז לגשם הסוחף שעוד מחכה לנו בהמשך. היה כיף גדול.
אם מחפשים מקום לחניון לילה. אין כמו להרדם לצליליו הצלולים של נחל
למחרת המשכנו דרך השטח בתוך יערות ארזים, שבילים מפותלים, עליות ומורדות, תצפיות יפות ומדי פעם, חציית כפרים. לאחר כארבע שעות, עלינו לכביש ופנינו שוב לקרפניסי, כמובן שהגשם היומי הגיע, אך הפעם בעוצמות חזקות במיוחד. לא הספקנו לעבור לחליפות הגשם. ניסינו למצוא מקומות מסתור אך לשווא. באחד הכפרים שלאורך הדרך, פגשנו זוג אנשים מבוגרים שראה אותנו רטובים וסחוטים, בחמלתם כי רבה, הציעו לנו להיכנס לביתם ולחכות עד שהגשם יחלוף. הם כיבדו אותנו בקפה, תוך ניהול שיחה מעניינת בשפת הידיים. הגשם נחלש, לבשנו את ציוד הגשם, נפרדנו ממארחינו הנדיבים והמשכנו צפונה לקרפניסי.
הגשם המשיך לרדת כל הדרך עד לקרפניסי. באותו יום שָני לא הרגישה טוב, החלטנו שהלילה אנחנו לנים בבית מלון. למחרת בבוקר, ניגשנו לבית החולים. שָני עברה בדיקות מקיפות, כמובן שלא הופתענו מתוצאת הבדיקות, צוות הרופאים בירך אותנו במזל טוב והודיע לנו חגיגית כי שָני בהריון (-: בסוף החודש השני.
שמחים וטובי לב, עלינו שלושתנו על האופנוע ועזבנו את קרפניסי סופית. המשכנו צפונה. רכבנו בדרכים צדדיות ובדרכי עפר. נהנינו מעוצמות הטבע, מהנופים ומהלינות בשטח. לאחר יומיים, הגענו לחבל תסאליה לעיר קלמבקה (Kalambaka) שהיא שער הכניסה לאתר המרשים מטאורה. קלמבקה היא עיירה ציורית ותוססת, יש בה מגוון של מסעדות ומבחר בתי קפה. התמקמנו בקמפינג מסודר בעיר, עם תנאים מצויינים שכללו בריכה, מכבסה, שרותים ומקלחות ברמת נקיון גבוהה במיוחד. למחרת ביקרנו בצוקים המדהימים בני ה-60 מליון שנה שבאתר מטאורה. צוקים מהמרשימים בעולם ועל כל אחד מהם מונח מנזר. פירוש השם "מטאורה" הוא "מנזרים תלויים" וזו ההגדרה הטובה ביותר לתאר את קסמו של המקום. ניתן להגיע לכל אחד מהמנזרים, אנחנו הסתפקנו רק בשניים. מכאן עלינו על הנתיב לצפון יוון.
בדרכנו צפונה, לאחר הביקור במטאורה, נכנסנו לעירה הרומאית מצובו במטרה לערוך סיור קצר ולהצטייד במזון. כאן הבנו את הצד החיובי של המושג "תזמון", באותו ערב החל שם פסטיבל פולקלור מסורתי, כזה המתקיים רק פעם בארבע שנים; תהלוכת להקות בדרך לכיכר המרכזית של העיירה, עם כלי נגינה, דגלים ותלבושות ייצוגיות, מלווים בשירים וריקודים מסורתיים. תושבי מצובו הם צאצאי נוודים. שבט של רועי צאן. הגברים הזקנים לבושים עדיין בגדים מסורתיים והנשים לבושות חצאיות ארוכות, לראשן מטפחת ושערן קלוע צמות. הפסטיבל נמשך יומיים. כמובן שנשארנו שם לרקוד עד לסוף הפסטיבל.
הכיוון שלנו הוא חבל זגוריה שבצפון יוון (יוון ההררית). אך לפני זגוריה, עצרנו בעיר יונינה (Ioannina) שבמחוז אפירוס, הממוקמת על גדות אגם פאמבוטיס. יונינה היא עיר נעימה. ברובע העתיק מפוזרים בתי קפה ומסעדות. בזכות האוניברסיטה הממוקמת כאן, ישנה בעיר אוירה צעירה ושמחה. בנוסף, מוקדש פארק נכבד לשליט עלי פאשה שמונה ע"י העות'מנים במאה ה-18 למושל העיר. יונינה היא שער הכניסה לאזור זגוריה. התוכנית שלנו הייתה דווקא לא להתעכב שם, אלא כרגיל להצטייד במזון וכוס קפה ולהמשיך צפונה. אבל כל תכנית היא הרי בסיס למשהו אחר…וכ-30 ק"מ צפונית ליונינה תקלה באופנוע. רעשים איומים מאזור הבקאקס, חופש בציר הגלגל האחורי ונזילת שמן. הבנתי שהמיסב הגדול בתוך הבקאקס התפרק. טלפון ל"אלכסים" (מוסך BMW בארץ), תאור הבעיה – ואכן הם מאשרים את האבחנה. החלטנו לחזור אל יונינה וקיווינו למצוא מוסך של BMW. כנראה שהיינו תמימים ממש. נו. למחרת מצאנו מוסך קטן, לא ממש של BMW, אבל זה מה יש. המכונאי דווקא נראה לי מבין עניין. אמר שהוא מסוגל לבצע את התיקון. את החלקים היה צריך להזמין מאתונה, דבר שעלול לקחת מספר ימים. חזרנו לקמפינג ללא האופנוע, במהלך הטיול כשהתמקמנו בקמפינגים מסודרים, פגשנו מדי פעם מטיילים עם אופנוע, מיד נוצר קשר בזכות האופנועים, הפעם בקמפינג ביונינה היינו טיילים רגילים ללא האופנוע. ובלי אופנוע, אופנוענים אחרים לא ממש התלהבו ליצור איתנו קשר, שיהיה.
לאחר יומיים, הגיעו חלקי הבקאקס מאתונה והמכונאי סיים את התיקון. העמסנו את הציוד ויצאנו לכיוון חבל זגוריה שבהרי הפינדוס. הרכיבה הייתה מלווה בהרבה עצירות לצורך בדיקת חופש הגלגל, נזילות שמן ובעיקר כדי לשקם את השקט הנפשי שלי. זגוריה היא אחד מהאזורים היפים ביוון; מרחבים ירוקים, הרים גבוהים והמון מים. בתור ישראלים ובמיוחד כאלה מהערבה, קשה להתרגל לכמויות המים האלו. המיוחד בזגוריה הם 46 כפרים ציוריים, עם סמטאות צרות, בתי האבן ייחודיים עם גגות צפחה. בנוסף, ישנם באזור גשרים עתיקים מרשימים העשויים אבן. באיזור זגוריה יש מגוון מסלולים רגליים. ראשון הכפרים שהגענו אליו היה מונדנדרי. (Monodendri) כפר יפה ומאד תיירותי המהווה נקודה מרכזית לקבלת מידע על האזור. עצרנו שם כדי לחפש מידע על טרק בקניון הוויקוס. מסלול היוצא מהכפר הזה. קניון וויקוס הוגדר כפארק לאומי והוכר כקניון העמוק והצר ביותר בעולם. קירותיו מגיעים עד לגובה של 1000 מטר (!) והוא מושך לתוכו מטיילים רבים. באותו ערב התמקמנו ללינה בשטח על גדות הנהר, כרגיל הכנו ארוחת ערב, כוס קפה,שיחות לאור הכוכבים רק שלא יגמר לנו הלילה.
למחרת, המשכנו דרך השטח בתוך יערות ארזים, שבילים מפותלים, עליות ומורדות, תצפיות יפות ומידי פעם חצינו כפרים. לאחר כארבע שעות, עלינו לכביש ופנינו שוב לקפרניסי. כמובן שהגשם היומי הגיע, אך הפעם בעוצמות חזקות במיוחד. לא הספקנו לעבור לחליפות הגשם. ניסינו למצוא מקומות מסתור, אך לשווא. באחד הכפרים שלאורך הדרך ראה אותנו זוג אנשים מבוגרים, שאנחנו רטובים וסחוטים. הם הציעו לנו להיכנס לביתם ולחכות עד שהגשם יחלוף. בבית שתינו קפה. ניהלנו איתם שיחה מעניינת בשפת הידיים. הגשם נחלש. לבשנו את ציוד הגשם, נפרדנו מהמארחים הנדיבים והמשכנו צפונה לקפרניסי.
זה המטבח שלנו וזו אחת מהשפיות המדהימות בעולם
למחרת השכמנו קום, מתכוננים ומתרגשים לקראת הטרק בקניון הויקוס. השארנו את האופנוע במונדנדרי. קבענו עם אחד התושבים שבסוף המסלול הוא יגיע לאסוף אותנו. התחלנו את המסלול במגמת ירידה לתוך הערוץ. ירידה ארוכה מלווה בשיחי פטל לרוב ובעצי דולב. ההליכה בערוץ היתה מאוד נעימה וכללה הפסקות קפה ושחייה בנהר. לקראת אחר הצהריים, כשהיינו עדיין באמצע המסלול, התחיל גשם זלעפות. מבול שלא נפסק ולא חשב להרגע. מצאנו מחסה מפניו אך הזמן התחיל לדחוק, היינו חייבים להמשיך ולסיים את הציר לפני רדת החשיכה. ככל שהתקדמה הצעידה, מצאנו שאנחנו לא רק סחוטים ממים אלא גם מעייפות. למרות המצב העגום לא הפסקנו לצחוק. העלייה מתחתית הערוץ לנקודת סיום המסלול, היתה מתישה ובנוסף, סחבנו משקל עודף של הבגדים שנרטבו והכבידו. כך שכשהגענו לסוף, סמוך לכפר ויקוס היינו גמורים קומפלט. היה קר ולא היו לנו בגדים יבשים. התקשרנו לבחור היווני ממונדנדרי כדי שיגיע לאסוף אותנו.הוא הופיע רק לאחר כשעה . בחור נחמד עם דייהטסו- טריוס גיר רגיל, שלא סוחב בעליות ובקושי נוסע. הנסיעה נראתה לנו כמו טירונות שלא תיגמר לעולם. כשהגענו לאופנוע, רוב הציוד עליו היה רטוב. למרבה המזל, לבחור היה מלון במונדנדרי וכמו שאנחנו אנשי שטח, אוהבי טבע – כל כך שמחנו להיכנס לבית המלון, כל מה שרצינו זה להפשיר, להפשיר ולהפשיר.
למטה: הפארק הלאומי, קניון וויקוס
למחרת בצהריים לאחר שרוב הציוד התייבש עזבנו את חבל זגוריה, בסביבות השעה 20:00 הגענו למעבר הגבול עם אלבניה.
במהלך המסע, כאשר החלפנו חוויות ומידע עם מטיילים אחרים, רובם הזהירו אותנו מפני כניסה לאלבניה. לא אמרו לנו דברים ספציפיים, אבל הזהירו. בכניסה לאלבניה היו לנו קצת פרפרי חרדה בבטן. השעה הייתה 22:00, היעד; העיר הדרומית סרנדה. (Saranda) מרחק של כשעתיים רכיבה. כבר בתחילת הדרך, ראינו שיש הבדל תשתיתי עצום בין יוון לאלבניה; הכבישים נידחים וצרים, ללא סימון, תאורה ושילוט. ברכיבה הייתי צריך להתרכז יותר מהרגיל בבלת"מים בכביש שהיה מחורר בבורות, חריצים ושקעים לרוב. חצינו כפרים שבמרכזם מסגד. מרבית כלי הרכב שפגשנו היו מרצדס מהסוג הישן – כמו בלבנון. הרגשנו שאנחנו מטיילים ברשות הפלסטינאית.
זה היה מאוד מצחיק ומהנה. לגבי החרדות מפני אלבניה; מיד עם הכניסה למדינה, הן חלפו כלא היו וההרגשה הייתה מצויינת. לאחר כשעתיים – בסביבות חצות – הגענו לעיר סרנדה. בשעה כזאת מאוחרת, העיר נראתה כאילו הערב רק התחיל. מצאנו מקום סואן. צפיפות רבה של רכבים במרכז העיר ובטיילת. הרחובות היו גדושים באנשים, בתי הקפה ומסעדות היו פתוחים ופעילים. מסתבר שהעיר הדרומית סרנדה היא בירת התיירות והבילויים של אלבניה. כשהגענו למרכז העיר, ניגש אלינו שוטר (אגב אין רמזורים בעיר, השוטרים עומדים בצמתים ומכוונים את התנועה) ושאל אותנו במה אפשר לעזור. השבנו כי אנחנו מחפשים את אזור המלונות. הוא שלף מיד טלפון וביקש שנחכה כמה דקות. צ'יק צ'ק הגיעה מרצדס והנהג סימן לנו לנסוע אחריו. לאחר נסיעה קצרה, הגענו לבית המלון. הוא נראה לנו מאוד מפואר-בנוסח מזרח תיכוני כמובן. זוהר בצבעי בורדו וטורקיז. לא התלהבנו במיוחד ויחד עם זאת, החלטנו לבדוק מה הוא מציע. מחיר לחדר וארוחת בוקר, כולל חניה בטוחה לאופנוע, תמורת 25 יורו. לקחנו את הדיל. יצאנו להסתובב ולבלות באיזור הטיילת ומאוד נהננו. לבסוף חזרנו לביתנו הצבעוני והזמני לחנוק את המזרון.
מעבר הגבול יוון-אלבניה
בבוקר, אחרי שעות שינה מעטות. התארגנו במהירות ועזבנו את סרנדה, המשכנו צפונה לאורך החופים המדהימים של אלבניה. אני שוב מציין – חופים מדהימים! מצד מערב חופי לגונות חוליות וממזרח, מקומות בהם ההרים משתלבים עם הים. הכבישים הם נופיים ומפותלים. הנסיעה בהם איטית. מדי פעם חצינו כפרים ופגשנו תושבים פשוטים ומסבירי פנים. שָני לא הצליחה לעמוד בפני יופי החופים ומדי כשעה, עצרנו כדי שהיא תוכל לבדוק את איכות המים וזה היה חייב להיות בשחייה כמובן. בהמשך הדרך צפונה, חצינו את עיר החוף וולורה (Vlora)שם נחה אחת הלגונות היפות ביותר בעינינו; נרטה.
למעלה: העיר סרנדה לחופי הים האדריאטי
הנוף הטיפוסי של מרכז אלבניה
מדורוס המשכנו עוד צפונה, לכיוון שקודרה (Shkodra) שבצפון אלבניה. במהלך הרכיבה האיטית והצפופה בתוך שרשרת הכפרים, הרגשתי שאנחנו נמצאים במדינה שעוד רגע אחד הולכת להשתנות. השינוי הוא ממצב של מדינת עולם שלישי, למדינה מודרנית המצליחה לממש את הפוטנציאל הכלכלי והתיירותי שבה, בזכות השמש הים תיכונית, החופים ועוצמות הטבע שבמרכז המדינה. לאחר כ-200 ק"מ, הגענו למרגלות העיר שקודרה. חצינו את אגם שקודרה המרשים. באחד הכפרים שבדרך על שפת האגם עצרנו במסעדה קטנה ושָני הזמינה מרק. בעקבות ההזמנה, הלך בעל המסעדה לקנות את המצרכים, רק כשחזר התחיל להכין את המרק ומאוד השקיע בו. כמו בבדיחה על מסעדה שהלכו בה לגדל ירקות ברגע שהזמנתם סלט, כלומר צריך סבלנות של ברזל. כשהמרק נחת לבסוף על השוחלן, הוא השכיח את הכעס בשניה, היה פשוט נ פ ל א. פניו של בעל המקום שזכה מייד למחמאה, התמלאו בחיוך גדול ובגאווה. עזבנו את אלוף המרקים של אלבניה וכעבור זמן קצר הגענו אל מעבר הגבולות בין אלבניה למונטנגרו.
בפרק הבא: מונטנגרו. מדינה קטנה קטנה ויחד עם זאת, מעצמת טבע.
ערך יוני. כל הזכויות C על הסיפור והצילומים שמורות ליוסי שדה
מאת: יוני · קטגוריות: אופנועים and הרפתקאות and יוני בן שלום · יש 9 תגובות, הוסף תגובה
