17 ביולי 2017 דין רוכב את דרום אמריקה

ממוצ'ילה לאופנוע

מסע שמתהווה תוך כדי

דין אלבו יצא לטיול מוצ'ילרים והבין שצריך להוסיף פלפל.

איך מתחילים, מסבירים על רצון לעשות משהו שונה, עם אהבה אליו, מעשה שאנשים אחדים עושים אותו,על אחת כמה וכמה אנשים בגילי, טוב היו כבר כמה ולמזלי אחד חבר טוב, גיא מרמור, איש יקר אבל נזכיר אותו בהמשך.
כמו שאמרתי, משתחררים, עובדים המון, טובים לטייל להנות ובעיקר לחוות, לראות ולהכיר מקומות ואנשים חדשים.
אז הגעתי לדרום אמריקה בתחילת דצמבר עם חבר קרוב והתחלנו לטייל בק-פאקינג ברחבי פטאגוניה, באותו הזמן, לוקחים אוטובוסים רצחניים של 20 שעות ומעלה כדי לחצות מדינות ובעצם מפספסים את הדרכים עצמן, מה שכן בדרך רואים את כמות הרוכבים שעושים את הפאן- אמריקן ואין איך להילחם בהרגשה שאומרת: "בעצם למה לא אני, אני גם יכול במיוחד אחרי שגיא כבר בדרך לאלסקה!!"
אז מה עושים? כמובן שמדברים עם חברים ומתייעצים עם כל אחד שעשה, ומוכן לעזור כמובן שגם ב-hubb הפורום הענקי הזה לא חסר מידע ותכנים עוזרים, בכל מקרה אחרי חודשיים של באק-פאקינג אמרתי לעצמי מספיק, זה החלום וצריך את האומץ ליישם אותו, גם אם זה אומר לטייל לבד ולהיזרק ללא מודע שזה בעצם חלק גדול מהעניין.
אז התחלתי להתעניין ולחפש אופנועים, מה שעלה בגורל זה bmw gs 650 שנת 2007 וdr650se שנת 2010,
הייתי נעול על הג׳י אס, לפי איך שהיה נראה, הייתי צריך לקבל בעסקה שלל ציוד מרשים, הכולל מיגונים יקרים, חלפים, כלים ושאר דברים שכל רוכב חייב שיהיו לו, דיברתי עם הבחור וסיכמנו שהוא יורד מבוליביה אל צפון ארגנטינה ואנחנו ניפגש בכלל בברזיל, אני בכלל עולה למעלה ולא רוצה לוותר על ברזיל – הרי אני יודע שכמעט אף רוכב לא נכנס לברזיל, היא גדולה מדי, המרחקים עצומים ואין מעבר צפונה דרך ונצואלה, שלא לדבר בכלל על זה שהיא לא זולה בכלל.
בדיעבד, לשמחתי העסקה על הג׳י אס ירדה לטמיון ולא יצא לפועל (הבחור לא הספיק להגיע למקום שקבענו בזמן, ולפחות הודיע לי על זה שבועיים מראש)
אז התחלתי במשא ומתן עם דניאל הקנדי ולהתעניין ממש ב-dr כלי ניו זילנדי, שעשה כבר מסע וחצי בדרום אמריקה, האופנוע התחיל להיראות יותר ויותר מושך, אין בעיות, קלאץ׳ חדש, המון המון כלים וחלפים, רק לקנות מיגון, ולצאת לדרך.
קאץ׳ רציני, האופנוע יושב בפוז דה איגוואסו בדרום ברזיל על משולש גבולות ארגנטינה ברזיל פראגוואי והעניין היותר רציני, הבחור בכלל לא ביבשת, הוא חזר הביתה והשאיר את האופנוע אצל חבר עורך דין בשם רודולפו שלהפתעתי ממש מעורב בכל הקהילה של horizons unlimited ( הhubb שהזכרתי קודם ) ובעצם עזר בכל הקניה והעברת בעלות שלא הייתי צריך לעשות כלום, חוץ מלחתום עליו ולשלם כמובן.
אז ביליתי שבוע בפוז, התחברתי עם המקומיים וביליתי שבוע בין הטובים יותר בטיול שלי שכלל שיעורי קפוארה בפארק המרכזי של העיר, גיחות קצרות לקנות בקלאוות ואוכל ערבי מהמהגרים בפראגוואי ועוד שלל של פעילויות.
אז סיימנו את כל הניירת, ואני מעביר את הכסף לחשבון של דניאל הקנדי את הכסף דרך משפחה באמריקה, ומשאיר את האופנוע אצל בן אדם מדהים בשם ג׳ו שבהוסטל שלו התארחתי בפוז, הרי אמרנו שלא עושים את ברזיל על אופנוע ואחרי שיחות מעמיקות עם אחותי אני מחליט לא לפספס את ברזיל ובכלל את הצפון, אחת ההחלטות החכמות שעשיתי ( תום תודה לך אני אוהב המון).
חודשיים אחרי, ואני חוזר לאיגוואסו ולג׳ו, מגלה שהמצבר הלך להפתעתי, לא טיפש, ג׳ו הניע אותו פעמיים בשבוע ( אולי קצת טיפש כי ביקשתי שרק יניע ולא יסיע אותו )

אז בכל מקרה גם התחברתי עם האוכלוסייה המקומית וסידרתי שיטעינו לי את הבטריה ב-10 ריאל (בערך 11 שקל) בעזרת חברים אני דוחף את האופנוע למוסך ואחרי כמה שעות אוסף אותו ומחליט שיום אחרי אני יוצא לכיוון מעבר ברזיל בוליביה.
הבוקר מגיע, אני מעמיס את האופנוע בכל טוב עם ברכת הדרך של גיא " תיפטר מהתיק הגדול הזה, לא צריך מוצ׳ילה זה לא נוח לאופנוע, וכבר יש לך יותר מדי משקל וציוד שאתה לא צריך " ואני נאיבי.
כמובן שאני מתחיל לסובב את האופנוע, הוא נופל, ואני נאבק להרים, מטלה לא פשוטה בכלל עם 33 ליטרים והמון ציוד ושהרצפה מחליקה מדלק, למזלי ג׳ו בחור טוב ועזר לי וביחד סידרנו הכל בחזרה.

אני יוצא לדרך, כמו שאמרתי אני יוצא למעבר גבול, 1,100 קילומטרים, טיפה יותר מפוז, וזו נסיעה ראשונה, אני לא מקשיב לטיפים וחושב שזה יהיה קליל, אני מעיף את הנסיעה הזו היום והולך לישון בגבול, אחרי 12 שעות נסיעה חוסמים אותי וכמעט מעיפים אותי מהכביש באזור העיירה בוניטו ( שלוש שעות נסיעה מהיעד שלי), במקום להתעצבן אני קולט שהמוצ׳ילה שלי עולה באש, מסתבר ש-12 שעות שהבד נלחץ לתוך אגזוז רותח גרם לכך שהבד נשרף, ואיתו בערך כל מה שגיא ייעץ לי להיפטר ממנו, כי " זה סתם משקל ואתה לא צריך את זה" ( תודה גיא!) ועם כל זה, גם כמה דברים יותר חיוניים כמו כל הבוקסרים שלי ושקש לא זול בכלל. אז מכבים לי את האש ובאותה נשימה כל האופנוע מרוסס בחומר כיבוי, אז צוחקים ואומרים חוויה וכמובן שממשיכים לנסוע, הרי אמרתי שמגיעים לגבול.

בוליביה
לאחר בילוי שבוע כיף ממש בגבול הברזילי-בולביאני, והמון המון ספקולציות על למה לא מקבלים ויזה אנחנו נכנסים, אני מכיר שלושה ברזילאים ואני נוסע איתם לכיוון סנטה קרוז, בדרך לסנטה קרוז אנחנו מתפצלים ואני יוצא לתדלק, ערוך בהכנה. מוקדמת אני יודע שאני צריך להתווכח על מחירי הדלק בבוליביה, כי הם לא מוכרים לגרינגויים, יש המון השערות מדוע לא, ביניהם שמשתמשים בדלק לזיקוק סמים קשים למיניהם או דברים כאלה, בחור ספרדי שרכבתי איתו, סיפר חודש אחרי שהממשלה בבוליביה מסבסדת את הדלק לאזרחים והמחיר יוצא באזור ה 3.7 בוליביאן לליטר, מי שלא מכיר, זה יוצא טיפה פחות מ-2 שקל!!! נכון דלק לא הכי נקי, אבל עושה את העבודה.

אז מתווכחים על המחיר ויוצא שכל מה שבאזור ב5-6 בוליביאן לליטר זה בסדר מבחינתי, בכל זאת 3 שקלים זה סביר. אז אני צריך לתדלק, ואני מוצא את עצמי בעיירה שיש בה תחנת דלק אחת, ה-ypbf הראשית של בוליביה, והעובדת לא מסכימה לתדלק לי ואני חייב דלק אז מה עושים, אני נוסע אחרי נהג מוטו טקסי ( אופנוע שהוא בעצם מונית) אליו הביתה, הימור מפוקפק, הוא מסכים לתדלק לי בשביל 5 בוליביאן לליטר ( 2.5 שקל לליטר) ואני מסכים, ואז כמובן בשמיים כי ירוויח עלי 20 שקל בערך ובינתיים שהלך לתדלק בשבילי בג׳ריקנים אישתו בכלל פינקה אותי באוכל ומיץ טרי, אני מספיק לשחק עם הילדים ולעצום קצת את העיניים ותוך שעה אני כבר על הדרך.
אז אני מגיע לסנטה-קרוז פוגש שם חבר קרוב אומרים שלום שלום ואני ממשיך משם לסוקרה בדרך לסוקרה האופנוע לא מפסיק לכבות לי על סלד נמוך ואני מבין ( בייעוץ עם גיא) שזה מפני שהמנוע לא מקבל מספיק חמצן והולך למוסך מומלץ שיסדרו לי את כל העסק, מה שכן, ריקארדו עושה עבודה מדהימה, ואפילו מנקה לי ספארק פלאגס ולא גובה לי על זה שקל, גם העבודה זולה בטירוף, שלוש שעות עבודה חמישים שקל.
בכל מקרה, סוקרה היא העיר עם האוניברסיטה הראשונה בדרום-אמריקה ועיירה מגניבה ביותר, אוטנתית עם המון המון תיירים ואחלה חיי לילה, שבוע שם וממשיך לאויוני עם הסלאר המפורסם.
בואו נדבר על זה, אויוני עיירה לא סימפטית בכלל קר ולא יפה שם בכלל, העיקרון אין מה לראות או להישאר שם מעבר לסלאר עצמו,

אז ישנתי שם לילה בודד ויצאתי לסלאר עצמאית, אני האופנוע, פקל קפה והמון המון חופש, אין הרבה מילים שיתארו את החופש שמרגישים ברכיבה שם, אין גבולות, אין כלום, רק אדמת מלח לבנה ואם תרצה תרכב לכל כיוון שרק תרצה, מה שכמובן עושים, והדבר ממצה את עצמו מאוד מהר ומשם חוזרים לאויוני ללילה ומשם יציאה ללה פז.
ללה פז מגיעים דרך הירידות של אל אלטו וכמובן שגם שם חייבים שיהיה משהו, באחת העליות אני מחליק ושובר את השמשה הקדמית, לא סיפור סתם מהדברים שמבאסים ולוקחות אנרגיה וזמן.
לה פז עיר לא יפה במיוחד, אבל היא מגניבה, המון המון אטרקציות ומשם יוצאים לטרקים כאלו או אחרים ומה גם, יש שם את דרך המוות המפורסמת,

גילוי נאות, דרך יפה מאוד, לא כל כך מסוכנת, צריך להיות מאוד מאוד מוכשר כדי להתהפך או לעוף מהצוק, מסיים את דרך המוות, חוגגים בהוסטל עם החברים ועולה על האופנוע לכיוון קוסקו, פרו.
פרו
יומיים נסיעה. שכוללים מעבר בזירה דרך אגם טיטיקאקה ומעבר גבול לתוך פרו ששוב,

מצוייד בידע מוקדם אני אצטרך לשחד שם את הפקידים בכניסה למדינה כי להוציא כסף מתיירים הם טובים מאוד, לפרו יש חוק שאומר שחייבים להיכנס למדינה עם ביטוח רכב פרואני, אבל, וזה אבל גדול, אין דרך לעשות את הביטוח מחוץ לפרו, מה גם שבגבול עצמו אין דרך מי לעשות את הביטוח, רק בפונו (העיירה עם האיים הצפים) או בקוסקו עצמה, כמובן שמבחינת הפקידים, תשאיר את האופנוע ותלך לעשות ביטוח ולחזור. יום נסיעה לכל כיוון, מכאן הצורך לשחד, לא סכום גבוהה אך עדיין מרגיז, הזכרתי קודם את הספרדי שהסביר על הדלק הבוליביאני, בחור בשם ברוק, טייל כמעט בכל העולם על ה-gs800f שלו ובכלל אחלה גבר, אז אנחנו יוצאים משם וישנים בפונו, מתדלקים, בלי וויכוח או התמקחות ומשם יוצאים לכיוון קוסקו.
בקוסקו נשארתי חודש וחצי, בן דוד שלי גר שם ובכלל יש שם מלא ישראלים שהשתקעו באזור, השהייה שם כללה המון נסיעות שטח בעיקר בעמק הקדוש ובכלל להכיר את האזור, בלב שלם, באזור ההררי של קוסקו והעמק הקדוש ( כל הדרך ללימה) בין הדרכים היפות שראיתי בחיי.

למעלה, בכיכר המרכזית של קוסקו, ביקור בפאב נורטון המיתולוגי מצאתי מזכרות משני רוכבים ישראלים שביקרו כאן לפני גיא מרמור ולירן מרכוס

מקוסקו יצאתי לכיוון לימה, נסיעה של שלושה ימים, היום הראשון כולל פיתולים וירידות ונופים ירוקים דרך עיירות וכפרים עד שמגיעים לעיירה בשם אבנקאי, עיירה מגניבה שהגעתי בדיוק לאחד הפסטיבלים ואיפשרו לי להנות מהמקום ולא רק להעביר את הלילה.

כאשר הגעתי פגשתי שני אופנוענים ברזילאים, אותם פגשתי על הרי האנדים והמשכתי איתם דרך קווי נאסקה, איכה (והאווקאצ׳ינה – נווה המדבר ) ועד הפראקאס הדרך הזו, מנאסקה עד איכה, מדבר שהיה יכול להיות מדהים אבל תפסו אותנו סופות חול וערפל שלא איפשר לראות את הדרך, ממליץ בחום להירגע בנסיעה באזורי "zona de neblina " (. אזורי סופה), לילה באיכה ומשם לפאראקס לראות ציפורים וחיות ים אחרות
נפרדתי מהברזילאים והמשכתי ללימה, לא יכול לומר שקיים מחזה מרגש בדרך מפאראקס ללימה חוץ מהים עצמו, לאחר כמה חודשים בלי לראות אותו, זה מרגש אבל הריגוש מתחלף מהר מאוד בדריכות , הרי הרוחות שמקבלים מהצד המערבי בנסיעה צפונה מכריחות אותך להחזיק בידיות ואת מיכל הדלק ברגליים ולא להרפות לשעות, בסוף מגיעים ללימה ונחים מספר ימים, לראות את העיר, אין ברירה.

לימה עיר נחמדה, בשבילי לא יותר, קריר שם והמים עוד יותר – מה שלא גורם לגלישה להיראות מושכת יותר ההיי לייט בעיר, המוסך של קריסטיאן, בחור מוכר בפרו שעוסק לקורסים לא משנה אם הם לכיוון צפון או דרום, טיפלתי באופנוע, הצטיידתי בקסדה חדשה העמסתי את האופנוע ויצאתי מהעיר לכיוון מנקורה, ריסורט בצפון פרו, חם, חופים, גלישה והכי חשוב וייב מרגיע.

הדרך למנקורה כמובן לקחה יומיים, כלומר שני לילות שחוץ מכבישים הרוסים, ורכיבה מונעת מחורים והריבוץ בכביש לא היוו נופים משגעים או ראויים להיזכור.
בכל מקרה, מנקורה עיירת חוף מגניבה שבאים אליה להירגע במהלך השבוע ולחגוג במסיבות המקומיות בסופש, הגעתי לעיירה בידיעה מגיא ויובל ( רוכבים וחברים שטיילנו פה בעבר ) שאני מגיע להוסטל הלוקי, מדבר עם הבעלים דרה, ומטייל איתו באזור על הדי אר הנאמן על הארלי דוידסון המשוגע שלו.

———————————————————–

כל הזכויות לסיפור ולצילומים שמורות לדין אלבו

———————————————————

מאת: יוני · קטגוריות: כללי · לחץ כאן כדי להגיב ראשון!

13 במרץ 2016 לירן בבוליביה – הפרק המסכם

בדרך האתגרית בסאלאר – הרבה חולמים מעטים הגשימו

הפרק המסכם את בוליביה, מתוך מסעו של לירן מרכוס המרחף באלטיפלאנו בין בוליביה לצפון צ'ילה. הנה הבלוג המפורט והעשיר של לירן.
בוליביה- לב ליבה הפראי של דרום אמריקה חלק ג'.

22.02.15
כ 20 דקות לאחר מכן חזרנו אל הג'יפ ויצאנו לכיוון מדבר המלח,המרחק מאויוני לכניסה למדבר המלח הוא כ 25 ק"מ,נהגי הג'יפים של סוכנויות הטיולים ידועים בתור נהגים שנוהגים בפראות ובמהירות שלא מתאימה לתנאי השטח ולכן קורות הרבה תאונות קטלניות שבהן מעורבים תיירים. לי זכורות 2 תאונות קטלניות בהן היו מעורבים ישראלים,התאונה הראשונה והקטלנית ביותר ארעה בשנת 2008 כאשר 2 ג'יפים התנגשו אחד עם השני וכל נוסעי הרכבים נהרגו-5 ישראלים,5 יפנים ו 3 בוליביאנים(2 נהגים ואישה שעובדת באזור),התאונה השנייה שזכורה לי ארעה בשנת 2011 כאשר ג'יפ התהפך מסיבה "שאינה ברורה" ו2 ישראליות והנהג נהרגו והישראלית השלישית למזלה נפצעה קל.משום מה כל פעם שיש תאונה שכזו ה"סיבות אינן ברורות" אך משיחה עם הנהגים המקומיים עולה שרוב התאונות מתרחשות עקב מהירות מופרזת ויש עדויות שחלק מהנהגים היו גם שיכורים.

הנהג שלנו לא שונה מחבריו הבוליביאנים וגם הוא מתחיל את נסיעתו בפראות.למרות שמנהלת סוכנות הטיולים הבטיחה שהנהג שלה זהיר ואחראי אנחנו מוצאים את עצמנו משייטים במהירות של כ 100 קמ"ש בשבילי עפר מרובים בקפיצות ובחול עמוק.רולנד ואני מוצאים את עצמנו מעירים לו כמה פעמים והנהג בשלל תירוצים מסביר שככה לא מרגישים את הקפיצות ובלה בלה בלה.אך אותנו זה לא מעניין התהפכות במהירות שכזו תהיה קטלנית,אם זה לא מספיק גם הנהגים בנתיב הנגדי (חוזרים מהסאלאר)חולפים על פנינו במהירות מטורפת,כאילו שלא נלמד כאן לקח מהתאונות המרובות שהתרחשו כאן באזור.

כעבור כ 20 דקות אנחנו מגיעים אל "הכניסה הרשמית" למדבר המלח והנהג עוצר ואומר "יש לכם 30 דקות להסתובב כאן בשוק המקומי"כולם יורדים מהרכב ואני אומר "מה לעזאזל נעשה כאן 30 דקות,בדוכנים שמסביב מוכרים בדיוק את אותם השטויות שאפשר למצוא בכל מקום אחר בבוליביה וזו עוד דרך למשוך זמן ולגרום לתייר הממוצע להוציא כסף על דברים שהוא לא יצטרך לעולם".
כעבור כ 20 דקות כבר כולם נעמדו ליד הרכב יאללה איזה בזבוז של זמן אני מת כבר להיכנס אל מדבר המלח,כמה דקות נוספות חולפות והנהג מגיע ואנחנו מתחילים בנסיעה קצרה אל עבר תחילתו של מדבר המלח.כבר בכניסה אנחנו רואים שאריות מים מהגשמים שירדו כאן לאחרונה,בתחילה מי המלח די עמוקים ונראה שהג'יפ מתאמץ לחצות את הקטע הבוצי הזה,רולנד ואני אומרים לעצמינו מזל שלא הגענו עם האופנועים,לאחר כמה עשרות מטרים הבוץ הפך למשטח מלח ענק.

כאמור סאלאר דה אויוני(Salar de uyuni) הוא מדבר המלח הגדול בעולם,וגובהו הוא כ 3,650 מטר מעל גובה פני הים,לפני עשרות אלפי שנים היה כאן אגם גדול ולאחר שהאגם התייבש נוצר מדבר המלח ששטחו מתפרס על 10,582 קמ"ר(ק"מ רבועים)לצורך השוואה השטח של ישראל הוא 20,770 קמ"ר וכאשר נכנסים עמוק אל תוך המדבר קל ללכת לאיבוד היות ולכל כיוון אליו תסתכלו תראו רק מלח פרוס עד האופק.
ע"פ הערכות השכבה העליונה של המלח הוא כ 10 מטר ועומקו הכולל הוא כ 120 מטר לפי הערכות גסות מדבר המלח מכיל כ 10מילארד טונות של מלח,כאשר תעשיות המלח כורות כ 25,000 טונות בשנה כך שהם יכולים להיות רגועים יש להם מספיק מלח לעוד כמה עשרות שנים לפחות.
קדימה מספיק נתונים בואו נמשיך בסיפור,איפה היינו?אה כן,נכנסנו למדבר המלח והנוף השתנה בחדות והפך לפלטה ענקית שמשתרעת עד האופק והמלח באזור הזה אינו לבן כמו שדמיינתי אלא בגוונים של חום ולבן,שלוליות המים יוצרות השתקפות העננים בהן מה שמוסיף על היופי הפראי.
אנחנו עוצרים לצלם פה ושם וההתלהבות בעיצומה,כעבור כמה דקות של נסיעה המלח מתחיל להפוך ללבן יותר ושלוליות המים נעלמות,ואנחנו מגיעים אל מלון שבנוי כולו ממלח,בכניסה למלון נבנה פסל ענק בצורת הלוגו של מירוץ "פריס דקאר" שבעברו היה כשמו הוא מירוץ לרכבי שטח שיצא מפריס והסתיים בדקאר בירתה של סנגל באפריקה ועקב המצב הביטחוני באזור ההוא המירוץ עבר לדרום אמריקה ועבר כאן במדבר המלח,מיותר לציין שהפסל הענק נבנה גם הוא מלבני מלח שסותתו במקום.
כל הסיורים עוצרים כאן לפריסת ארוחת הצהריים שהנהג הביא בבוקר בצידניות,ובזמן שהמתנו שיתפנה שולחן עבורנו יצאנו לצלם ולהצטלם.
מדבר המלח ידוע כמקום ליצירת פוטומונטז" היות והמלח שמתפרס עד האופק יוצר אפקט שגורם לכך שקשה לראות את הקו החיבור בין השמיים והקרקע.
שוב אני אומר כמה מזל שלא נכנסנו עד כאן עם האופנועים היות וגם כאן למרות שאין שלוליות המלח עדיין רטוב ונדבק לנעליים ויוצר שכבה דביקה ועיסתית,אני לא רוצה לתאר לעצמי מה היה מצטבר על הקרנף אילו נכנסתי איתו לכאן.
2 הישראליות הביאו איתן בובה בצורת דינוזאור והתחלנו להשתטות ולצלם תמונות בכל מיני זוויות.
כעבור כחצי שעה התיישבנו כולם מסביב לשולחן ואכלנו צהריים.

לאחר שסיימנו לאכול צילמנו עוד כמה עשרות תמונות ולאחר מכן נכנסנו אל הג'יפ והמשכנו בנסיעה לכיוון ליבו של המדבר,אט אט המלח הפך ללבן בוהק שוב אנחנו עוצרים לצלם ולהצטלם ולאחר מכן ממשיכים בנסיעה וכעבור זמן מה אנחנו מגיעים לאזור שמוצף כולו במים.
האזור הנ"ל מרשים ביופיו וכולם פרצו בשאגות וואוו ואיזה יופי,ההשתקפות של העננים יוצרים אפקט כאילו אנחנו מרחפים באוויר,קו האופק מטשטש ופשוט אין אפשרות לקבוע איפה השמיים מתחילים פשוט מופלא ונהדר.
השלווה והשקט שמסביב יוצרים חוויה מושלמת המרחבים מסביב גורמים לנו להרגיש שוב כמה שאנחנו קטנים בעולם הזה.
לאחר כשעה במקום המופלא חזרנו אל הג'יפ ונסענו בחזרה קצת לפני היציאה נהג הג'יפ עצר ליד האנדרטה שהוקמה לזכר 13 ההרוגים בתאונת הג'יפים שקרתה במאי 2008 עליה כתבתי קודם,הנהג שלנו אמר שהוא הכיר את 2 הנהגים ולפי דבריו אחד מהם היה שיכור ועד היום לא מובן בדיוק כיצד התאונה נגרמה במקום פתוח שכזה,התוצאות הטרגיות גורמות לכולם לחשוב שוב על צורת הנהיגה של הנהגים המקומיים שללא ספק גרמו להתרחשות התאונה הזו.

לאחר כמה דקות מול האנדרטה חזרנו לאויוני והלכנו למלון.
לסיכום אומר שמדבר המלח המופלא מדהים ביופיו ושונה מכל דבר אחר שראיתי עד היום,למרות שחלמתי לרכוב על אופנוע במדבר הנ"ל אינני מאוכזב היות והמים שהצטברו על פני המלח גרמו למחזה מרהיב ועצמתי שאין כמוהו וברור שלא הייתי רואה זאת אם הייתי מגיע בעונה אחרת של השנה ומדבר המלח היה יבש,חשוב לומר שהבחירה לא לרכוב עם האופנועים כאן הייתה אך ורק מהסיבה שמי המלח יכולים להסב נזקים חמורים למיסבי הגלגלים,מערכות הבולמים והבלמים ולמערכות החשמל של הקרנף,הדרך עוד ארוכה לפנינו ולכן אני מעדיף לצמצם סיכונים לתקלות עתידיות בהמשך הדרך.
טוב חסל פטפטת וקדימה לתמונות….

בעל המלון הולנדי גאה שהתחתן עם אישה מקומית ידוע במומחיותו בהכנת "פיצות כבקשתך" אך המסעדה שלו שנמצאת במלון נפתחת עוד כשעתיים ולכן יש לי זמן ואני מוצא את עצמי מפרק את הגלגל האחורי לראות מהיכן הנזילה ממערכת העברת התנועה אל הגלגל האחורי.בגדול אסביר שלקרנף אין שרשרת הנעה וגלגלי שיניים כמו ברוב האופנועים וכאן מערכת העברת התנועה היא בעצם ציר העברת תנועה שמחבר בין המנוע והממסר האחורי שמשנה את מהירות הסיבוב וזווית התנועה ולשם מתחבר הגלגל.
לאחר שפירקתי את הגלגל חשדותיי התאמתו ונוכחתי לראות שמחזיר השמן מראה סימני גסיסה,בדקתי את מפלס השמן בממסר ולא היה חסר לכן החלטתי שעד שאשיג מחזיר שמן שכזה(בטוח שאין בבוליביה-הדגם הזה לא נמכר כאן)אני אנקה ביסודיות את האזור ואעקוב מקרוב אחרי הנזילה.

התקשרתי לסבסטיאן חברי הטוב איתו רכבתי בקנדה ואלסקה ומאז אנחנו בקשר וסיפרתי לו על הבעיה וביקשתי שיצלם לי מספר הרכב שברשותו את המספר קטלוגי של מחזיר השמן,רולנד מחכה לחבילה שתשלח לו מגרמניה לצ'ילה ולכן הוא יבקש מאחיו לקנות מחז"ש שכזה ולשלוח אותו יחד עם החבילה לרולנד.
הרכבתי הכל ונגשתי להתקלח ומשם ישר למסעדת המלון שהייתה מוצפת בישראלים,וגם בחור אמריקאי שרכב מפרו ועד כאן על אופנוע מסוג KLR 650,פגשנו אותו אתמול באחד מרחובות העיר והמלצנו לו על המלון בו אנחנו שוהים,הזמנו לנו כל אחד פיצה כבחירתו וכעבור כ 20 דקות ישבנו לאכול,את האמת היה טעים אך לא נפלתי מהכיסא.
לקראת חצות הלכנו לישון ומחר אנחנו נעמיק אל ליבו של מדבר אטקמה בדרך מאתגרת לכיוון צ'ילה לא לפני שנעבור שוב בבית הקברות לרכבות בתקווה שמוקדם בבוקר נהיה לבד שם.

ערב יורד על הרחוב הראשי ביויוני

ואני יורד על ארוחה

לקראת 7:00 התעוררנו לבוקר קריר ויפה,למרות שאינני סומך עליה התחזית קלעה בול והשמיים כחולים ואין ענן באופק,היום אנחנו נעבור באותה הדרך בה פיליפה וסילביאנה התהפכו וכזכור הנפילה הסתיימה בשבר ברגלה של סילביאנה.
לאחר שהעמסנו את הציוד יצאנו מהמלון ונסענו אל תחנת הדלק שנמצאת ביציאה מן העיר,עצרנו לתדלק והמתדלק סירב למכור לנו דלק,לאחר דין ודברים עם המתדלק החלטנו לא לבזבז זמן ולצאת לדרך.
גם ככה מיכלי הדלק שלנו כמעט ומלאים ומהמידע שקיבלנו מפיליפה יש עוד תחנה בעיירה הבאה שנקראת סן קריסטובל שנמצאת כ 90 ק"מ מאויוני.אמרנו "שלום ולא להתראות והלוואי שתתקעו בלי דלק בתחנה" ויצאנו בפול גז מהתחנה והשארנו את המתדלק הסרבן לנשום ענן של אבק מדברי.
כמה דקות לאחר מכן פנינו מהשביל הראשי וכעבור כ 2 ק"מ נכנסנו ל"בית הקברות לרכבות" שהיה שומם ושקט,יששש בדיוק מה שרציתי להצטלם בשקט ולהנות מהמקום הזה כמו שצריך.
צילמנו את עצמינו לצד הקטרים שעמדו מלכת ולמעשה מתו כאן לפני כ 70 שנים,לא דילגנו גם על תמונה איתנו יחד עם הקטרים שלנו שעדיין כוחם במותנם וכעבור כ 45 דקות המשכנו הלאה אל עבר המדבר.

כעבור כמה דקות נוספות חזרנו אל השביל שהיה מהודק די טוב וטסנו אל עבר האופק.פתיחת המצערת גרמה לקרנף לכשכש בזנבו וענני האבק ענקיים נוצרו מאחורי גבי,ככה זה שוכבים על מפלץ שכזה במהירות תלת ספרתית,מאוחר יותר אנחנו עוד נתגעגע אל המהירויות האלו היות ומצב השבילים הלך והפך לגרוע מרגע לרגע
לאחר כשעתיים הגענו לסן קריסטובל ונסענו לתחנת הדלק,כאן המתדלק יצא לקראתנו בשמחה היות והוא חשב שהוא "דג שני דגים שמנים" ושהיום הוא יעשה מכה עלינו,הפעם בויכוח ידו על העליונה היות והוא יודע שב 400 ק"מ הבאים אין לנו סיכוי למצוא תחנת דלק,מצד שני אנחנו גם לא ממהרים היות ואנחנו מנצלים את העצירה גם כדי לנוח,אז קדימה מתחילים לדבר ולהתמקח על המחיר,לא נרבה בסיפורים שדברנו עליהם במהלך רבע השעה בה צחקנו ודיברנו עם הבחור אך בסופו של דבר קיבלנו דלק במחיר נמוך בהרבה ממה שהבחור דרש בתחילה.אמרנו תודה ויצאנו אל האופק.

מסן קריסטובל והלאה השבילים הפכו לגרועים ומהירות הרכיבה ירדה פלאים.כאן כבר אי אפשר לרכוב מהר עם אופנועים כבדים שכאלו,המשקל מורגש היטב וחסרה קפיצה אחת או פשוט בור עמוק כדי לגרום נזק לאופנוע או לעצמנו,אם לא מספיק שיש בורות עמוקים יש גם סלעים ומלכודות חול עמוקות שמפתיעות את הרוכב וגם את צמיגיו של האופנוע שבמצמוץ עין מאבדים אחיזה ומורידים את הלב לתחתונים.
כעבור כ 55 ק"מ נוספים הגענו לעיירה מאובקת בשם אלוטה (Alota) בה תכננו לישון היום,התחלנו לחפש מקום ללון בו,רולנד נכנס לברר כמה עולה ובינתיים אני שמרתי על האופנועים ופטפטתי עם זוג גרמני שבדיוק הגיע עם אחד הג'יפים שלוקחים את המטיילים מבוליביה לצ'ילה ולהפך.
כעבור כמה דקות רולנד חזר מהמלון ולאחר שהוא הבין שהם מגרמניה הם התחילו לדבר בגרמנית,בגדול הם המליצו לנו לנסוע אל העיירה הבאה בשם מאיוקו(בספרדית L כפולה מבטאים כמו יו)Mallku
שע"פ דבריהם העיירה מאוד ציורית והרבה יותר יפה מאלוטה ולכן כדאי שנמשיך לשם,אמרנו תודה והגרמנים המשיכו בדרכם.

מאיוקו

התייעצנו בינינו קלות והחלטנו להקשיב להמלצה ולהמשיך לשם/גם ככה אין מה לעשות כאן והשעה קצת אחרי אחת בצהריים כך שיש לנו עוד כמה שעות טובות עד שיחשיך,הכנסנו את היעד החדש אל ה GPS ויצאנו לדרכנו.מיד לאחר שיצאנו מאלוטה פנינו שמאלה והמשכנו עם השביל שממשיך דרומה.השביל הפך לחולי והדרך הייתה גרועה ביותר,עולים יורדים,נלחמים להישאר על הגלגלים חוצים אין ספור שלוליות עמוקות וגם כמה נחלים,מדי פעם אנחנו גם זוכים לקטעים נפלאים בהם אפשר לפתוח קצת גז אך לתקופה די מוגבלת,אה ואתם שואלים מה עם הנוף?אז תדעו לכם שהנוף נהדר,הערבות הצחיחות האלו נפרסות לכל כיוון עד האופק ומדי פעם הרים עצומים שבחלקם גם מושלגים הופכים את האווירה למושלמת,מדי פעם אנחנו נתקלים בעדרי גואנקו ואפילו בפלמינגואים שעומדים ללא תזוזה באחד האגמים בדרך,בכל זאת אין כמעט מי שיטריד אותם כאן.אנחנו נוסעים כאן כבר כמה שעות טובות וחוץ מהגרמנים לא ראינו נפש חייה,כמה ק"מ לפני הכניסה אל העיירה מאיוקו אני שומע רעש חריקה חזק מאזור הגלגל האחורי שלי,דפיקות הלב מרקיעות שחקים ואני עוצר מיד,כן אנחנו בשום מקום ובאמת אבל באמת לא מתאים להיתקע כאן העיר הקרובה ביותר היא אויוני שנמצאת כמעט 200 ק"מ מכאן.
רולנד נעצר לידי ואני מסביר לו על הרעש החריג ושאני חושש שמדובר במערכת העברת התנועה מהמנוע לגלגל האחורי,היות והרעש מגיע מהאזור הזה ומהסיבה שראיתי נזילה ממחזיר השמן של הממסר,אני עוצר מביט ולא רואה כלום,נראה גם שלא נזל הרבה שמן ולכן אני מעמיד את הקרנף על ג'ק האמצע כך שהגלגל האחורי יהיה באוויר ומסובב את הגלגל האחורי באמצעות המנוע אך הרעש נעלם,מוריד את הגלגל אל הקרקע ומתקדם כמה מטרים קדימה ומנסה גם אחורה ושום דבר הרעש נעלם,טוב בו נמשיך אל העיירה ונבדוק מה הסיפור שם.
המשכנו קדימה ונראה היה שהרעש נעלם כעבור כמה ק"מ הגענו בשלום אל העיירה.

העיירה המאובקת הזו שנקראת מאיוקו נדמה היה לרגע שאנחנו היצורים היחידים שחיים כאן באזור.השקט שמסביב נשבר על ידי נהמת המנועים שלנו ולאחר סיבוב קצר בשניים וחצי הרחובות שכאן עצרנו ליד משהו שנראה כמו בית הארחה,רולנד נכנס לברר פרטים ואני נשארתי להשגיח על האופנועים שלא תבוא איזו למה ותשב עליהם.במקרה מול בית הארחה הזה יש בית שחלקו הוא גם קיוסק קטן,קניתי לנו בקבוק שתייה וחיכיתי לרולנד שיחזור,כעבור כמה דקות רולנד חזר ואמר שהמחיר די זול ויש חנייה,יופי ניקח שם חדר,שנייה לפני שעלינו על האופנועים בעלת הקיוסק הוציאה לחם בצורת פיתות חם מהתנור,אז קפצנו על המציאה וקנינו כמה שיהיה מה לנשנש ליד הקולה.
כבר לפני כמה ימים רולנד סיפר לי שהוא רוצה לתת מתנה לילד/ה מקומי/ת ונראה שזה המקום הנכון לעשות זאת,בדיוק באותו הזמן שאנחנו שותים בהנאה קולה קרירה ילדי העיירה סיימו ללמוד ועברו לידינו,על פי המבטים של רולנד הבנתי שהוא מחפש את הילד הנכון ולו הוא יתן את המתנה.כמה דקות נוספות ומגיעה ילדה קטנה וממש חמודה אני אומר לרולנד זו האחת והוא מיד מסכים וקורא לה לבוא,רולנד מוציא מהכיס בובה בצורת ברווז שהוא קיבל מהאקסית שלו ובמקום לזרוק אותה הוא החליט להביא את הבובה איתו מגרמניה ולתת אותה לילד/ה במהלך הטיול,אם רק הייתם רואים איך הילדה הייתה מופתעת,נראה היה שזו הפעם הראשונה שהיא רואה בובה שכזו ובמיוחד שקיבלה אותה מאיזה גרינגו זר,בכלל היה נראה לנו שהילדים כאן באזור מופתעים לראות זרים שכמותנו ואולי אפילו זו הפעם הראשונה שלהם לראות אנשים זרים מקרוב.
הילדה אמרה בביישנות תודה רבה והלכה לביתה,כמה דקות לאחר מכן סיימנו את הלחם והקולה ונסענו כמה מטרים לחניית ה"מלון".

בזמן שהתחלנו לפרוק את הציוד הגיעה לעברנו הילדה החמודה שרולנד נתן לה את הבובה ובצירוף מקרים היא גם בתה של בעלת המלון.מאותו הרגע היא לא עזבה אותנו,כדי להמחיש עד כמה היא שמחה כל כמה דקות היא הלכה והחליפה שמלה,שרה ללא הפסקה,שאלה מלא דברים ואפילו תלתה חוטי קישוט על האופנועים שלנו.

לאחר ששמנו את כל הציוד בחדר ויצאנו להסתובב בעיירה כדי לראות מה יש מסביבנו.
היות ואנחנו נמצאים בגובה של מעל ל 4,000 מטר הנוף מסביב מדהים ולמרות שאין כאן כלום מסביב נראה היה שהתושבים נהנים משלווה ואושר אותם אי אפשר למצוא בחיינו המחופצים (מלשון חפצים).
כעבור כשעה חזרנו למלון ורצינו להתקלח,כנראה בזמן שיצאנו בעלת המלון נעלה את המקלחות וכאשר שאלנו מדוע היא אמרה עבור מקלחת יש לשלם,שאלנו כמה והיא זרקה מחיר שהיה קרוב למחיר הלינה במלון,רולנד ואני מיד אמרנו אחד לשני "מה לעזאזל?"ההפתעה הייתה גמורה ואנחנו החלטנו לוותר על המקלחת גם ככה אין מים חמים וקור כלבים כאן.נראה היה שכאן באמצע שום כלום התושבים מנסים להרוויח מכל דבר כדי להתקיים.

רחובות מאיוקו

מכונת (מיקסר) כביסה

טוב אז היום לא תהיה מקלחת,הלכתי לאופנוע כדי לבדוק מה פשר הרעש ששמעתי במהלך הנסיעה לכאן,מבחינה ויזואלית לא ראיתי בעיה שנראית לעין,חששתי שמפלס השמן נמוך בממסר האחורי נמוך עקב הנזילה שראיתי בדרך לאויוני יש בממסר הנ"ל רק 200 גרם של שמן גיר כך שכל נזילה הכי קטנה תשפיע על מפלס השמן.לכן בדקתי שמן בממסר העברת התנועה והמפלס היה בדיוק כמו שצריך,סובבתי את הגלגל קדימה ואחורה ולא שמעתי רעש והנחתי שאולי משהו נתקע בגלגל ולכן הרעש הופיע, נקווה שזה לא יחזור שוב.
בהזדמנות זו שטפנו את הרדיאטורים והבלמים של האופנועים ואמרנו להם שלום עד מחר.
לקראת ערב שאלנו את בעלת המלון אם יש מסעדה או שהיא יכולה להכין משהו ואנחנו נשלם על הארוחה והיא סירבה,אמרתי לרולנד "ואני לתומי חשבתי שהיא מנסה להרוויח מכל דבר כדי להתקיים",מתברר שגם בעיירה אין איפה לאכול ולכן הלכנו וקנינו עוד כמה לחמים טריים בקיוסק שממול,על הדרך קניתי כמה קופסאות טונה והנה יש ארוחת ערב איכותית,מה צריך יותר מסנדוויץ' מלחם חם וטרי וטונה בשמן.
לקראת 21:00 כבר חשוך וקריר,לפתע נכנסו לחניית המלון 4 ג'יפים עמוסים במטיילים,צחקתי לעצמי ואמרתי שאני עוד חשבתי שאנחנו הזרים היחידים שעברו פה במהלך השנה האחרונה.
אם זה לא מספיק אז לאחר שכל החברה פרקו את הציוד לחדרים הם התיישבו סביב שולחן בחדר גדול שאורגן ונפתח עבורם ובעלת המלון הוציאה סירים מלאים באוכל עבורם.אמרתי לרולנד שוב "מה זה ללכל הרוחות ההרים והנחלים?כשרצינו לאכול היא אמרה שהיא לא מבשלת ופתאום היא מוציאה סירים?היא יכלה בקלות להכין עוד 2 מנות ולהרוויח משהו גם מאיתנו"רולנד ענה ואמר "אתה צודק נראה שהתושבים כאן אינם חושבים כמונו בעולם המתועש" את האמת נראה לי שהגבתי ככה היות וההתלהבות מהסנדוויץ' טונה נעלמה כלא הייתה בעקבות ריחות הסיר עם הבשר שעבר לי מתחת לאף,נו מה לעשות ככה זה שאתה קרניבור.

לקראת השעה 22:00 הלכנו לישון מהסיבה שאין פה יותר מדי מה לעשות,ולאחר יום ארוך בו רכבנו כ 200 ק"מ לא יזיק ללכת לישון מוקדם.

בבוקר שלמחרת קמנו מוקדם העמסנו את הציוד על האופנועים ויצאנו לדרך.
לאחר כ 20 ק"מ אני שוב שומע רעש חריקה חריג מאזור הדרייב שאפט(גל הינע).רעש החריקה כל כך צורם ומזכיר רעש כמו ציר דלת חלוד.הלב יורד לתחתונים ואני עוצר מיד.בעזרת הרגלים אני מזיז את הקרנף קדימה ואחורה והרעש ממשיך,כאן הלחץ מתגבר ואני מקלל אין ספור קללות.פי כוסאומו איזה נאחס מה עושים?מבט ימינה ועוד מבט לשמאל ולעזאזל אני תקוע באמצע שום כלום בשביל עפר באמצע הערבות המדבר השוממות של בוליביה.

רולנד אומר "בוא ננסה להתקדם עוד קצת" ואני עונה לרולנד "ככה אני לא ממשיך קדימה אפילו עוד מטר".אני בועט בחול ואומר לרולנד "אני מפרק את הגלגל האחורי ונראה האם הרעש ממשיך,אם הרעש מפסיק אזי הרעש ממיסבי הגלגל ואם לא,אז אכלנו אותה".
בזריזות אני מפרק את הגלגל,מניע את הקרנף,משלב להילוך ומשחרר קלאץ' כדי שציר העברת התנועה יסתובב.מיד לאחר שהציר הסתובב רעש החריקה השמיע את קולו הצורמני.אני מנסה להקשיב ולזהות מהיכן הרעש מגיע וכעבור כדקה אני מזהה שהרעש מגיע מגל ההינע עצמו.

אני בודק שוב שמן בממסרת העברת התנועה והשמן בדיוק במפלס הנכון.כמו כן מחזיר השמן שהזיע כרגע יבש ואני מבין שפשוט אין ברירה אנחנו באמצע שום כלום וחייבים להתקדם הלאה,ולכן אני מחליט לפרק את גל ההינע(דרייב שאפט)ולראות מה קורה בפנים.
רולנד הוציא יריעת יוטה אותה הוא פרס על הקרקע כדי שאשב בנוח ואוכל להניח את הכלים והברגים עליה ולא על החול.
בסופר טנרה פירוק ציר העברת התנועה פשוט למדי,אני פותח 4 אומים ולאחר מכן אני מנדנד ומושך את הממסרת האחורית יחד עם הציר החוצה.מיד לאחר שהציר התחיל לצאת ממקומו נפלה אבן קטנה שאלוהים יודע מאיפה היא נכנסה לשם.אני ישר מבין שזו הסיבה לרעש החריקה וחיוך ענק נמרח לי על הפנים,תוך כדי כך גם האבן השנייה,זו שישבה והכבידה לי על הלב וכתוצאה ממשקלה הלב נפל לתחתונים נעלמה כלא הייתה.כי ברור לכל אחד שלא מתאים להיתקע כאן באמצע המדבר.

למעלה: כאן התמקמה האבן שהרעישה בתוך מוביל גל ההינע

אנחנו דופקים כמה תמונות,סיגריה,עוד איזה וידאו קטן ואני מרכיב הכל בחזרה למקום.תוך כדי ההרכבה אנחנו מנסים לחשוב מהיכן האבן נכנסה ומגיעים למסקנה שכנראה האבן נכנסה מהפתח שנמצא בצידה השני של הזרוע האחורית שהיה מכוסה במכסה גומי שכנראה נפל אי שם בדרך ועקב הקפיצות האבן עשתה דרכה בזרוע החלולה עד שהגיעה אל הדרייב שאפט.
לאחר שהרכבתי הכל בחזרה למרות שכבר ידעתי שפתרתי את הבעיה עשיתי ניסיון נוסף כאשר הגלגל באוויר.הנעתי שוב את הקרנף ושילבתי להילוך,שיחרור קל של הקלאץ' והגלגל מסתובב בחופשיות והרעש נעלם כלא היה יופי טופי אפשר להמשיך קדימה.קיפלתי את הכלים והעמסתי את הציוד בחזרה למקומו,את האבן הסוררת שמרתי לי למזכרת.
קדימה ממשיכים לעוד יום בערבות השוממות של בוליביה,הדרך לא פשוטה,אבנים גדולות,חולות עמוקים,שלוליות מים ומה לא,לפחות מזג האוויר יפה והנוף העצום שמסביב משוויץ בעצמתו.המשכנו עוד כ 50 ק"מ בקצב איטי מאוד,כאן השבילים במצב גרוע ביותר.בגלל שהאופנוע כבד גם ככה+הציוד בארגזים והתיק על המושב האחורי אני משתדל לא לעבור את ה 40-60 קמ"ש היות שאני שומע שארגזי הציוד/הציוד שבתוכם מקפצים ומקרקשים ומהסיבה שאינני רוצה שתושבות הארגזים יקרסו וישברו תחת משקלם הרב כמו שקרה ללא מעט אופנוענים וכך גם אצל רולנד שתיקן כבר כמה פעמים את תושבות הארגזים שלו,למרות שפעם אחת הם נשברו בגלל התאונה שהייתה לו.

כאשר השבילים אפשרו לפתוח קצת גז הגענו למהירויות שעוברות את ה 120 קמ"ש אך הקטעים האלו היו נדירים ונגמרו יותר מהר ממה שהם הופיעו לפתע,בנוסף דווקא בשבילים האלו ראינו לא פעם אחת "מלכודות חולות עמוקים" ולכן עדיף גם בהם לנסוע לאט,אך מה לעשות לפעמים הקוף שבך קופץ החוצה ולכן צריך לפתוח עיניים ולדעת כיצד לקרוא את פני השטח.
כמו כן כאן גם נתיב הנסיעה אינו ידוע ב 100% ה GPS נותן את הכיוון הכללי בו אנחנו אמורים לנסוע אך לפעמים השביל נגמר ועלינו לנחש לאן לנסוע,כמו כן במקרים רבים הנהגים שכן עוברים כאן פותחים שבילים חדשים עקב מצבם הגרוע של השבילים הישנים.
איפה היינו אה נזכרתי.כעבור כ 50 ק"מ הגענו למחסום ומיד השומר קפץ לעברינו וסימן לנו לעצור לצידו,מתברר שהגענו לכניסה לשמורת טבע בשם "אדוארדו אוארואה"(Eduardo avaroa)ועל השלט כתוב ברוכים הבאים לשמורת הטבע של חיות הבר באנדים" וואוו זה לא היה בתכנון.
נאלצנו לשלם כניסה כי פשוט לא הייתה ברירה,זה השביל היחיד פה באזור והשומר הסביר לנו ואמר"מעט מאוד אנשים עוברים פה ובכלל לראות זוג אופנועים ושני תיירים על גבם זה בכלל מקרה נדיר.בדר"כ רב התיירים שמגיעים לשמורה מגיעים מצידה השני של השמורה ובכלל אינם עוברים באזור הזה".נו יופי אנחנו איננו מטיילים רגילים ולכן אנחנו מתלהבים מהרעיון למעט הקטע של התשלום כמובן.
פטפטנו עוד כמה דקות עם הבחור אמרנו תודה ולהתראות והמשכנו קדימה אל עבר האופק.
השומר בכניסה לשמורה נתן לנו מפה וכאשר פתחנו אותה הבנו שאנחנו רחוקים מ"דרך הלגונות" בה תכננו לנסוע,הסיבה היא שאתמול הקשבנו לעצתם של שני התיירים הגרמנים שהמליצו לנו להגיע לכפר מאיוקו מה שגרם לנו לסטות מהדרך הראשית ולנסוע בדרך הזו.אט אט מתחברים לנו הדברים ששמנו לב אליהם,איננו רואים הרבה רכבים,הגענו לשמורה דרך כניסה שבדר"כ לא מגיעים אליה תיירים,השבילים גרועים עד מאוד ועוד,בדיעבד(יומיים לאחר מכן)יתברר שהשביל בו אנחנו נוסעים אינו מופיע במפות של גוגל וגם פספסנו 2 לגונות והכל בגלל שני גרמנים,האשמה גם מוטלת עלינו שהלכנו אחר המלצתם כעיוורים מבלי לבדוק קודם כל במפה מה ההשלכות של הנסיעה לכפר מאיוקו.
טוב הכל לטובה נכון?אז ניקח זאת בקלות לא נורא לפחות נוכל לומר שרכבנו בדרכים שלא כולם רוכבים בהן.
כעבור כשעה וחצי החל גשם,שיט זה רק מה שחסר לנו,עכשיו השבילים יהיו בוציים וחלקלקים,החלטנו להמשיך ולנסות לברוח מהגשם.
המשכנו כ 20 דקות בגשם קליל שלא הספיק להרטיב את האדמה יותר מדי כך שהשבילים היו רטובים אך לא בוציים יתר על המידה.

נראה שההחלטה להמשיך ולנסוע גרמה לכך שהגשם נשאר מאחורינו,השבילים מסתירים בתוכם מלכודות שונות כגון שברי סלעים חדים,אבנים גדולות וחלקות,חולות עמוקים ועוד הפתעות שכאלו ולכן תשומת הלב והריכוז ברמת דריכות גבוהה,אנחנו כל הזמן ממשיכים לטפס בגובה,4,500 מטר כעבור כמה דקות 4,600 מטר והשיא של היום ובעצם השיא של כל הטיול עד כה 4,819 מטר,כן אנחנו רוכבים בשטח בגובה שעולה על פי 2 מגובהו של הר החרמון הגבוה במדינה הזעירה שלנו.

כעבור פרק זמן לא קצר הגענו לצומת שבילים ועצרנו לצלם,פתאום הגיח טנדר מקומי במהירות ורולנד סימן לו שיאט כדי שלא ימלא אותנו באבק,הנהג כנראה חשב שרולנד מסמן לו לעצור ולכן הוא עצר לצידנו ושאל,"טודו ביין?"(הכל בסדר?)כן הכל בסדר ענינו לו,רולנד הוסיף ושאל האם יש כאן באזור מקום שאפשר ללון בו והבחור ענה שיש כמה בתי הארחה קרוב ללגונה קולורדה(Laguna colorada)שנמצאת כמה עשרות ק"מ מכאן,אמרנו תודה והבחור המשיך בדרכו,אנחנו נשארנו בצומת הדרכים עוד כמה דקות ואח"כ המשכנו לעבר הלגונה .

המשכנו לכיוון הלגונה קולורדה כמה עשרות ק"מ לאחר מכן התחלנו לראות את הלגונה מרחוק,מסביב אפשר לראות עשב ירוק לשם שינוי ועשרות למות רועות ומלחכות עשב,מזמן כבר לא ראיתי למות ועוד יותר מזמן לא ראיתי ירוק בעיניים,איזה יופי.התקרבנו עד ללגונה,כנראה שמי הלגונה הגיעו עד כאן בעבר ולכן כאן השבילים הקשים והמהודקים הפכו לאדמת חצץ דק ועמוק שמכונה ע"י רוכבי השטח כ"דשדש",הנסיעה די קשה על המצע הרך והעמוק הזה ומשקלו של הקרנף אינו מקל על התענוג,נסענו לאורכה של הלגונה ובערך באמצע הלגונה החלטנו לעצור וללכת כמה עשרות מטרים אל עבר שפת הלגונה,השמים התבהרו במקצת אך לא לגמרי וכמו כן כבר אחרי צהריים וכנראה בגלל זה הלגונה אינה נראית אדומה כמו בתמונות שראיתי באינטרנט,בתוך המים המלוחים האלו יש מלא פלמינגואים שנהנים מאכילת סרטנים קטנים שחיים באגמי המלח ומכילים פיגמנט בטא קרוטן ולכן חלק מנוצותיהם אדומות,ולא מהמים המלוחים והאדמדמים.

לגונה קולורדה

כעבור כמה דקות צעדנו בחזרה אל האופנועים והמשכנו בנסיעה אל עבר בית הארחה שנאמר לנו שנוכל ללון בו.המשכנו עוד כ 20 ק"מ והגענו לבית הארחה,פשוט באמצע שום וכלום פתאום 3 מבנים מבוץ שנבנו אך ורק עבור המטיילים שיוצאים לטיולים בדרך הלגונות,בדרך כלל הטיולים יוצאים מהעיר אויוני שבבוליביה עד לסן פדרו דה אטקמה שבצ'ילה שלשם אנחנו נוסעים,אפרופו מדבר אטקמה אנחנו נמצאים כרגע ממש בפתחו של המדבר היבש והצחיח בעולם.נראה שבית הארחה ממומן ע"י סוכנויות הטיולים ואני אומר זאת מהסיבה ששאלנו את העובדת האחראית לגבי מחירי הלינה והאוכל והיא לא נתנה תשובה ברורה ואמרה תשלמו כמה שאתם רוצים.לקחנו חדר משותף וניגשנו לשטוף את האבק והבוץ מהבלמים והרדיאטורים של האופנועים בצינור מים מאולתר שמחובר בקצהו למיכל מים גדול.כבר כמעט חושך ומתחיל להיות קר מה לעשות ככה זה שנמצאים בגובה של קצת יותר מ 4,600 מטר מעל פני הים.
מיד אחרינו הגיעו כמה ג'יפים עמוסים במטיילים ולאחר שהחשיך כולם נקראו אל המבנה שמשמש כחדר אוכל,הוגש לשולחננו תה חם וכמה ביסקוויטים והתחלנו לפטפט עם שאר התיירים ונראה היה שיש כאן מפגש של האו"ם,היה שולחן של יפנים,שולחן של בריטים,אחד של האיחוד האירופאי ואפילו נציגות אוסטרלית,ושולחן אנשים מאובקים,למי שלא הבין מדובר בנו האופנוענים,סה"כ נחמד מאוד לראות עוד אנשים לשם שינוי.
כאן כולם אוכלים אותו הדבר וכעבור כמה דקות הגיעה המנה שלנו לשולחן,צלחת ספגטי ברוטב עגבניות וגבינת עזים או יותר הגיוני גבינת למות,טרפנו בזריזות את הארוחה ומיד ביקשנו עוד מנה,מה לעשות ככה זה שרעבים,בחוץ כבר קר ורוח חזקה נושבת ומכה על קירות המבנה,לקראת השעה 20:30 נאמר לנו שעוד שעה הגנרטור יכובה ולכן לא יהיה חשמל עד הבוקר,מיד כולם הוציאו מטענים וטענו את הטלפונים שלהם,ממש עוזר חוץ משעון מעורר לטלפון אין שום שימוש אחר כאן.

למזלי במכשיר האיתור לוויני שלי יש אפשרות לשלוח הודעת אס.אמ.אס(SMS)כתובה מראש לטלפון של ההורים ככה שהם ירגעו "אין לי אינטרנט והכל בסדר איתי"כשיהיה לי אינטרנט אבא שלי יאמר לי שהוא ראה בגוגל היכן אני נמצא ואפילו יתאר לי את הבתים מבוץ מה שנקרא פלאי הטכנולוגיה.
נראה שגם היום לא נתקלח היות ובמקום אין מקלחות מסודרות נקווה שמחר נמצא מקום עם מקלחת. ב21:30 בול הגנרטור כובה ואנחנו ניגשנו לחדר שנמצא במבנה המרכזי ונסינו לישון,לרולנד היה קשה לישון עקב הגובה ואילו אני ישנתי כמו תינוק מתחת לשמיכות הכבדות שהיו בחדרנו.שינה טובה לאחר יום קשה ומלא בהפתעות בו רכבנו כ 150 ק"מ
למחרת בבוקר התעוררתי מוקדם בדיוק באותה התנוחה בה נרדמתי פשוט בלתי אפשרי להסתובב או להתהפך תחת משקלן הרב של השמיכות.רולנד כבר היה ער אך התקשה לצאת מהמיטה,בחוץ קר וכנראה שבלילה הטמפ' צנחו אל מתחת לאפס.מסביב הכל שקט ומתברר שחבורת התיירים עזבו כבר את בית הארחה. התלבשתי ויצאתי להעמיס את הציוד על הקרנף ולהפתעתי גילית שהקרנף מכוסה בשכבת קרח,איזה מגניבבב, צילמתי את הקרנף הקפוא ולאחר מכן העמסתי את הציוד עליו.כמה דקות אח"כ רולנד הגיע והלכנו לשתות משהו חם בחדר האוכל,מאוד התחשק לי קפה טוב,אז הוצאתי את שקית ה"קפה טורקי" שאני סוחב עוד מניקרגואה ואני שומר אותה לאירועים מיוחדים,ללא ספק אירוע מיוחד פעם ראשונה שאני ישן מעל ל 4,600 מטר ופעם ראשונה שהקרנף מכוסה בקרח,אפילו באלסקה זה לא קרה.

רולנד גם טועם בפעם הראשונה את ה"קפה טורקי"מישראל ונראה שהוא אוהב את זה.לאחר ששתינו את הקפה ואכלנו כמה ביסקוויטים ופרוסות לחם קלוי עם גבינת צאן כלשהו או ריבה,אמרנו תודה וניגשנו לשלם שאלנו את האישה האחראית כמה עלינו לשלם והיא אמרה לא יודעת ולכן נתנו לה קצת יותר ממה שהיא ציפתה לקבל,סה"כ כ 50 בולביאנוס לאדם וכאן באזור העני של בוליביה זה המון.

עד שסיימנו לשתות את הקפה השמש המיסה את הקרח הנעתי הקרנף ורולנד ניסה ולא הצליח להניע כנראה שעקב הקור המצבר שלו ניסה לתחמן אותנו דחיפה קלה אך לא פשוטה בגובה שכזה עקב חוסר בחמצן והאופנוע הניע,ישבנו להחזיר נשימה ועל הדרך עישנתי סיגריה ולאחר כמה דקות יצאנו לדרך.
מזג האוויר נפלא והנוף מסביב משגע ושוב כמו בבוליביה הערבות השוממות נפרסות עד האופק,הרים חומים ואדירים מלווים אותנו לכל אורך היום אנחנו ממשיכים לטפס בגובה ושוב שוברים שיא כאשר אנחנו מגיעים לגובה של 4,924 מטר,כן ללא ספק גובה מרשים.למרות הגובה והדלק הדל באוקטן (84 אוקטן) והקרנף לא מתלונן אפילו לא לשנייה.כמו כן הוא אפילו יותר חסכוני בגבהים ובטמפ' הנמוכות האלו ולאחר כ 270 ק"מ מד כמות הדלק מציין חצי מיכל.

בהמשך אנחנו עוברים קרוב לגייזרים שמתיזים אדים חמים ומסריחים לאוויר ולאחר מכן אנחנו חולפים ליד לגונות נוספות ומצלמים ללא הרף.
בהמשך אני מבחין ברוכב אופנוע שמגיע ממולנו ואני עוצר בצד והוא נעצר לידי וכמעט נופל,מתברר שזה בחור אמריקאי שרכש את האופנוע מסוג סוזוקי DR650 בצ'ילה וזו הפעם הראשונה בה הוא רוכב בשטח.ע"פ זה שהוא כמעט נפל כבר הבנתי שאין לו הרבה ניסיון ולכן נתנו לו כמה טיפים והחלפנו מידע על המשך הדרך עבורו ועבורינו.בנוסף הוא שאל האם יש דלק בהמשך אמרנו לו שב 300 ק"מ הקרובים אין תחנות דלק ועליו לנסות ולקנות דלק מהג'יפים של המטיילים שנושאים מיכלי דלק על גגות הג'יפים שלהם.פשוט לא ברור הקטע הזה אנשים יוצאים אל הלא נודע מבלי לברר פרטים לפני,לא פלא ששומעים כל הזמן על אסונות שקרו למטיילים בעולם.
בהמשך אנחנו עוצרים ליד ג'יפ שעצר בצד ושואלים "טודו ביין?"(הכל בסדר?)והם עונים שכן הכל בסדר ושהם רק עצרו לצלם,על הדרך הם שאלו אם הם יכולים להצטלם איתנו וכמובן שהסכמנו,רולנד עשה טעות והציע לאחד הילדים לשבת על האופנוע ושחבריו יצלמו אותו,מה שקרה בהמשך הוא שהוא פתח פרצה שגרמה לעוד המון ילדים לומר "גם אני רוצה" כך שכ 10 דקות ילדים עלו וירדו מהאופנוע ואנחנו מצאנו את עצמינו מחייכים למצלמות כמו איזה סלבים עד שכאבו לנו הלחיים.

לאחר שכל הילדים הצטלמו המשכנו הלאה,הדרך לא פשוטה וחוץ מהסלעים והאבנים שעל הכביש נוספו למשוואה מלכודות של "פודרה",בכמה מילים אנסה להסביר למי שלא מכיר מהי "פודרה" הכוונה לגרגירי חול קטנטנים שנטחנו עד דק והפכו לאבקה בדרך כלל עקב מעבר מרובה של כלי רכב באזור.בתחילה המלכודות הנ"ל מגיעות בהפתעה ופתאום באמצע הנתיב יש בורות מכוסים בפודרה ולפעמים אפילו כמה מטרים של האבקה הזו,הפודרה כל כך רכה שהיא מזכירה קמח או מלט למי שעדיין מנסה להבין במה מדובר.

הבעיה הכי גדולה היא לזהות את המלכודות ולהימנע מהן,כמו כן בעת רכיבה בפודרה האבק שנוצר מסביב גדול וסמיך יותר.
המשכנו עוד כמה ק"מ והגענו לעוד לגונה יפיפייה,כאן הופתענו לגלות שהמקום מוצף בתיירים שהגיעו מהכיוון ההפוך והאטרקציה במקום היא בריכת מים שנבנתה במקום וכולם נכנסים לטבול במים החמים(45 מעלות), עצרנו לראות ולנוח קצת וכמובן שגם לצלם,נראה לי שכבר סיפרתי לכם שהנוף מסביב נהדר נכון?אז זהו שלא מספיק שיש מסביב הרים עצומים שחלקם מושלגים,לגונות גדולות ושקטות,למות שמהלכות ברוגע,צבעי חום אדום משגעים אז כאן יש גם כמה תיירות ותיירים בבגדי ים נהנים מהמים החמים של הלגונה.המים שזורמים לבריכה מגיעים מנביעה שיוצאת מהאדמה וזרם המים החמים מנותב אל הבריכה וממנה אל הלגונה,כך שכל הזמן המים מתחלפים ושומרים על החום שצברו במעמקי האדמה.

רולנד ואני החלטנו לוותר על השכשוך במים היות וכבר צהריים ואנחנו לא יודעים מה צפוי לנו בהמשך הדרך,כמו כן עלינו לחצות את הגבול דבר שלוקח זמן יקר לפעמים,כמו כן התבדחתי ואמרתי שכבר יומיים לא התקלחנו ולא נעים לנו לזהם את מימי הבריכה בזיעה ובאבק,נשארנו שם קצת יותר מחצי שעה ורולנד דיבר עם כמה תיירים גרמנים שאני מקווה שלא נתנו לו עצות כמו הזוג משלשום,טוב יאלה אמרנו שלום לכולם והמשכנו אל עבר האופק,מד הדלק מראה שיש עוד כרבע מיכל והדרך עוד ארוכה,נקווה שכמות הדלק תספיק עד למעבר הגבול,אנחנו נמצאים כבר במדבר אטקמה(Atacama)המדבר הצחיח והיבש בעולם,יש שטוענים שכבר למעלה מ 400 שנה לא ירד כאן גשם רציני וכמות המשקעים השנתית עומדת על 1 מילימטר בשנה.
טוב אז מגשם לא צריך לחשוש כאן.מסביב גם הנוף החל לתפוס צבעים חדשים וההרים הענקיים הפכו לאדמדמים ובחלקם צהובים,למרות שאינני נמנה בקבוצה של חובבי המדבר אני נהנה מהרגע כי פשוט נפלא כאן.
מדי פעם אני מבחין בסלעים ענקיים שמונחים ונראים שאינם שייכים אל הנוף ממש כאילו נחתו מהשמים.

המשכנו לנסוע והשביל הפך לגרוע ביותר לסלעים,אבנים ובורות אנחנו כבר רגילים אך כאן התווספה לה שכבת פודרה ענקית לאורך כמה ק"מ טובים,על פי הסימנים של רכבים שכבר עברו כאן נראה שבחלק מהמקומות שכבת הפודרה עוברת את ה 40 ס"מ אם זה לא מספיק הג'יפים שהגיעו ממול יצרו ענני ענק של אבק עצומים,גם רולנד אכל כמות אדירה של אבק שהקרנף העלה מאחוריו,בחלק מהמקומות הפודרה הייתה כל כך עמוקה שנראה היה שחצי גלגל שקוע באבקה הזו.עוד דבר שקורה באדמת פודרה הוא שבנסיעה איטית אפילו הגלגל הקדמי של הקרנף מעלה ענני אבק שמכסים את כולי באבקה המלכלכת הזו.
כעבור כמה עשרות ק"מ הגענו ללגונה האחרונה לגונה ורדה(Laguna Verde)שאמורה להיות בצבע ירוק תכלת אך בשעת הצהריים המאוחרות כנראה וזווית השמש לא אפשרה לראות את הצבעים הנ"ל,צילמנו קצת והמשכנו אל עבר 2 מבנים וכבר מרחוק ניחשנו שזה כנראה מעבר הגבול לצ'ילה.

לגונה וורדה

שני המבנים שראינו מרחוק בקצה הלגונה אכן היו מעבר הגבול לצ'ילה,פתאום באמצע שום כלום בלב הערבות השוממות החליטו להציב כאן את שני המבנים האלו עם מחסום ברזל פשוט שכתוב עליו אלטו(Alto) "עצור" שכל אחד יכול לחצות מבלי לעצור.עצרנו וניגשנו אל עבר המשרד,המשרד מלא בניירת ונראה שהבלגן חוגג כאן,מה שטוב הוא שאין פה תור בכלל ולכן מילאנו את פרטינו בטופס שהוגש לנו ומסרנו לשוטר הגבולות,הוא הסתכל עלינו במבט עייף החתים את הדרכונים בחותמת יציאה ואמר "אדיוס"(להתראות).עניתי לו "אדיוס אמיגו" והמשכנו אל עבר עמדת הגבול של צ'ילה.ללא ספק מעבר הגבול הכי הזוי עד כה בטיול.
ממידע מוקדם ידענו שעמדת הגבול של צ'ילה נמצאת בעיירה סן פדרו דה אטקמה(San pedro de atacma)ועלינו לנסוע עוד כ 50 ק"מ עד לסן פדרו.נורית הדלק כבר מהבהבת כ 30 ק"מ,כבר כמעט 400 ק"מ על המיכל דלק הזה ואני מקווה שאגיע עד לעיירה מבלי שאצטרך להשתמש בדלק הרזרבי שבארגזו של הקרנף.המשכנו בנסיעה וכעבור כ 20 ק"מ פתאום ראינו משהו שחור שממשיך עד האופק.וואוו איזה כיף סוף סוף לאחר כ 550 ק"מ שוב אספלט.אי אפשר לתאר כמה שמחתי לראות שוב את השחור הזה למרות שהאספלט לא היה חדש הוא נראה שחור מתמיד בימים אחרים הייתי מתלונן שהוא ישן ואינו סלול ברמה טובה אך כאן זה סיפור אחר.

צילמנו את הרגע והמשכנו אל סן פדרו דה אטקמה.מכאן ועד סן פדרו יש ירידה ארוכה שאינה נגמרת,כדי לחסוך בדלק אני מכבה את המנוע של הקרנף ומדרדר אל האופק,פה שברתי שיא אישי חדש 29.5 ק"מ של דרדור ללא מנוע במהירות של 80-110 קמ"ש ללא מנוע,גם רולנד כיבה את המנוע בקטע הארוך הזה וניסינו לראות מי מתדרדר יותר מהר והקרנף פשוט התגלגל חלק ורולנד לא הצליח לעקוף אותי,רולנד מדי פעם הניע את המנוע ועקף אותי אני לא נשברתי והמשכתי להתדרדר וליהנות מהשקט הפסטורלי של נסיעה במהירות ממוצעת של 90 קמ"ש כשרק רעש הרוח נשמע בקסדתי.
קצת לפני סן פדרו הירידה נגמרה והתחיל להיות חם ויבש מתמיד היות וירדנו מ 4,500 מטר ל 2,400 כן "איבדנו" 2,100 מטרים בגובה הברומטרי,פתאום שמתי לב שרולנד נעלם מאחור עצרתי ושבתי על עקבותיי,ראיתי שרולנד עומד בצד ומיד הבנתי שפשוט האופנוע של רולנד נתן את פמפומיו האחרונים היות והדלק במיכל האופנוע שלו אזל,רולנד תדלק את המיכל עם הג'ריקן הרזרבי שלו ואני אמרתי שאני אנסה להמשיך עד שהדלק יגמר מעולם לא נגמר הדלק במיכלו של הקרנף ואולי עכשיו זה יקרה.
אך לא הצלחתי להגיע עד אל העיירה ומיד נכנסנו אל עמדת ביקורת הגבולות הצ'יליאנית,גם פה השוטרים היו נחמדים,כמה טפסים,מכס ואנחנו שוב תיירים חוקיים כאן(כבר נסענו 50 ק"מ בתוך צ'ילה ללא אשרות שהייה).

בוליביה לסיכום-

סה"כ היינו בבוליביה כחודש בו רכבנו כ 4,000 ק"מ.ללא ספק חוויה נהדרת ,בוליביה הפראית ברובה שוממת והנוף בה מגוון, ממדבריות עצומים ועד ג'ונגלים סבוכים, הרים ופסגות מושלגים דרכי עפר טובות ובעיקר גרועות, חלק מהאנשים אינם מקבלי פנים כל עוד הם חושבים שאתה אמריקאי, אך למזלנו גם פגשנו אנשים מדהימים כמו אדוארדו וחבריו בסנטה קרוז המפותחת והעשירה. הבדלי המעמדות באוכלוסיה נראים כל הזמן או שאתה עשיר או שאתה עני. בדיוק כמו מצב הדרכים: או שיש כביש או שהדרך גרועה במיוחד. בוליביה נחשבת למדינה מפגרת לעומת שכנותיה והעלויות בה נמוכות להפליא. הסיפור היחיד שהכי הפריע לי בבוליביה הוא מחיר הדלק לזרים, לא מספיק שהדלק שזמין כאן הוא 84 אוקטן שבחלק מהתחנות הדלק גם נמהל ומעורבב עם מים ולא רק זה, תחנות הדלק בחסות הממשלה מכפילות את מחיר הליטר עבור רכבים שאינם נושאים מספר בוליביאני.
שוב אומר, בוליביה מדינה נפלאה בעלת נוף מופלא ותרבות עשירה, אינני יודע האם אחזור לשם שוב, אך ללא ספק אני ממליץ לכל מי שחושב או עובר באזור לבקר בארץ הזו.
אדיוס בוליביה ויוה צ'ילה.

בפוסט הבא- ממשיכים צ'ילה מדבר אטקמה,סנטיאגו,ודרומה אל ארגנטינה.

תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

——————————————————————————————————————-

כל הזכויות C לצילומים ולסיפור שמורות ללירן מרכוס

——————————————————————————————————————-

מאת: יוני · קטגוריות: כללי · לחץ כאן כדי להגיב ראשון!

24 בינואר 2016 לירן ממשיך לרכוב בבוליביה

עם שותף לדרך בבוליביה השבעה

סיכום נדיר של רוכב המתחבר לכל פרט בדרכים קסומות, בתשוקה אותה ניתן לחוות רק על אופנוע – הבלוג של לירן – כאן.
08.02.15

"לאחר שסיימנו להחתים את הדרכונים ניגשנו לצד הבוליביאני שמשום מה היה ריק,כמה דקות וכמה טפסים וסיימנו את תהליך הכניסה בחזרה לבוליביה,סה"כ כ 3 שעות היינו שם,ללא ספק אחד ממעברי הגבול הארוכים והמעצבנים עד כה.ויוה בוליביה."
מיד לאחר שחצינו את הגבול בחזרה לבוליביה ראינו תחנת דלק בצד ימין.עצרנו "בשביל הספורט" לברר כמה עולה ליטר דלק ומיד המתדלק אמר לנו "אני מתדלק אך ורק רכבים עם לוחיות רישוי בוליביאניות".צחקנו לו בפנים ואמרנו לו "לא צריך המיכלים שלנו מלאים היות ותדלקנו בצד השני של הגבול,אז לא צריך טובות" וטסנו משם.

מזג האוויר קריר ונעים כמו שאני אוהב,השמים כחולים והנוף מדהים.בצד הזה של בוליביה הכביש יצוק מבטון מחוספס שהופך את הנסיעה למחוספסת ופחות חלקה ונעימה מאשר רכיבה על אספלט.
כמו שהתרגלנו עד כה בבוליביה המרחבים עצומים ופראיים וחלק מפסגות ההרים שמסביב מכוסים בשלג, פשוט יפה.
לפתע מצד ימין אנחנו מבחינים במשהו עצום בצבע לבן ואנחנו מבינים שזה חלק ממדבר המלח של בוליביה.התייעצות קלה ואנחנו מחליטים לרדת מהכביש ולנסוע לכיוון הלבן הבוהק הזה כדי לבדוק במה מדובר.נראה שבשבילי העפר בהם אנחנו נוסעים כעת חלפו מספר מכוניות בודדות בחודשים האחרונים ולכן הם אינם מתוחזקים כמו שצריך.כעבור כמה ק"מ בשבילים הנ"ל החול הפך לעמוק בחלק מהקטעים.לפתע בשבריר של שנייה רולנד מאבד אחיזה בצמיג הקדמי שהתחפר בחול העמוק,איבוד האחיזה הרגעי גרם לרולנד לאבד שליטה וליפול בעצמה אל הקרקע ואם זה לא מספיק האופנוע הכבד נחת על קרסולו השמאלי.

עצרתי מיד וניגשתי לעזור לרולנד שהיה לכוד מתחת למפלץ הכבד.החול העמוק ומשקלו הכבד של המפלץ הקשו על הרמתו ובכוחות משותפים הצלחנו להעמידו על גלגליו.האופנוע לא ניזוק אך לעומת זאת רולנד התקשה לעמוד על רגלו השמאלית שכבר חטפה מכה בהתרסקותו הקודמת של רולנד בפרו.רולנד נשכב בחזרה על החול מתפתל מכאבים.התיישבתי לצידו וניסיתי לעודד אותו עם בקבוק מים וכמה בדיחות שטותיות.רולנד שבדר"כ לא מעשן ביקש סיגריה כדי להירגע ולהעביר את הכאב.כ 20 דקות לאחר מכן החלטנו לוותר על הרעיון להמשיך אל אגם המלח שנראה באופק ולחזור על עקבותינו אל הכביש הראשי.גם ככה לא בטוח שהיינו מצליחים להגיע לשם היות ואנחנו די קרובים אל הגבול.
חזרנו אל הכביש בנסיעה איטית והמשכנו ע"פ התכנון המקורי אל עבר העיר אורורו(ORURO).גם בהמשך הדרך ברובה ישרה ולא הכי מעניינת.כל הזמן אני חוזר ואומר "המרחבים העצומים" כדי להמחיש לכם כמה הם עצומים,פשוט קשה להבין זאת,פשוט בכל רגע לאן שלא נסתכל המרחבים יהיו פרוסים עד האופק.למרות הנוף העצום והפראי שמסביב תשומת הלב מופנת אל הכביש כדי לאתר עדרי גואנקו ולמות שאוהבות להפתיע ולחצות את הכביש בדיוק כשמתקרבים אליהן.כמו כן מדי פעם אפשר להבחין באגמים יפים בצידי הדרך ואט אט הנוף החום משתנה לירקרק(עקב העשבים שצמחו לאחר הגשמים שירדו לאחרונה)כמו כן באזור הנ"ל יש מלא קקטוסים גדולים ואני די מופתע שהם גדלים כאן בגובה של מעל 3500 מטרים ובמזג האוויר הקריר שכאן.
בהמשך הכביש הסלול נגמר והפך לשביל עפר מלא בבורות שנמשך לאורך של כ 40 ק

לקראת השעה 17:00 הגענו לעיר אורורו ולאחר כמה דקות של התברברות מצאנו מלון עם חנייה.הסיבה להתברברות נבעה מכך שחצי מרחובות העיר סגורים לתנועה עקב ההכנות לחגיגת הקרנבל.

מתברר שדווקא היום נערכת חזרה גנרלית למצעד הקרנבל שיתקיים בעוד כמה ימים.נו יופי זכינו לערב מעניין ביותר.רולנד ואני מסתדרים מעולה ולכן לקחנו שוב חדר משותף,פרקנו את הציוד ועלינו לחדר לנוח קצת לפני שנצא להסתובב בעיר.כשהתחברתי לרשת האינטרנט במלון שיחות הוואצאפ לא הפסיקו לצפצף.כאשר אני רואה מעל ל 30 הודעות מאחי חגי שנמצא בארץ.אני מתחיל לקרוא את ההודעות "מה קורה?" ו"איפה אתה" ו"נו תתקשר אלי עכשיו"מיד הבנתי במה מדובר.בגדול אספר ששנה לפני שיצאתי לטיול אמרתי לאחי ולזוגתו "תשמעו עוד חצי שנה פלוס אני יוצא למסע שחלמתי עליו ואם אתם מתחתנים אחרי חודש מאי הבא אני אשלח לכם מתנה בדואר אוויר".היות ולא הגיוני שאני אפספס את החתונה הראשונה לבית מרכוס אחי וזוגתו החליטו להתחתן כמה חודשים לפני שאצא למסע.טוב מגניב,חגגנו ושמחנו בחתונתם הנהדרת של אחי ואישתו אוריאן וכבר עברו כמה חודשים מאז החתונה ותאריך היציאה למסע התקרב.כשפתחתי את שיחות הוואצאפ חזרתי בזמן אל ארוחת ערב שישי האחרונה לפני צאתי למסע.ישבנו סביב שולחן השבת ולאחר הקידוש אחי ואישתו אוריאן הודיעו לי ולהוריי "אנחנו בהריון".וואו איזו הפתעה מזל טוב!!! הוספתי ואמרתי בצחוק "אם זה בן זכר אראה את הברית בסקייפ" כמובן שלאחר כמה שבועות כשכבר הייתי בעיצומו של המסע הם הודיעו לי שזה בן.בעוד המחשבות רצות התקשרתי לאחי מיד לשאול "מה קורה והאם כבר הפכתי לדוד?"אחי ענה לי מיד ואמר "אנחנו בבית חולים וכרגע אנחנו ממתינים,זה יכול לקחת עוד כמה שעות אם בכלל" וואוו איזה יופי,דיברנו כחצי שעה.היות ובארץ כבר מאוחר בלילה אחי ביקש שלא אספר להוריי ואחיותיי כדי לא להדאיג אותם וסכמנו שהוא יתקשר אליהם אם יהיו התפתחויות.למרות שאני נמצא בצד השני של העולם אני יודע ומעודכן ראשון,איזה כבוד!!!,לקראת סיום השיחה אמרתי לאחי שאנחנו יוצאים לאכול משהו ואנחנו נדבר בעוד כמה שעות.

חגי אחי והמרכוס הצעיר (מזל טוב)

סיפרתי לרולנד את החדשות המשמחות וההתרגשות בעיצומה,אולי היום אהפוך לדוד.
יצאנו לאכול משהו ולאחר מכן המשכנו ללכת בעקבות המוזיקה.הרחובות עמוסים באנשים שרוקדים ושרים.הקבוצות שחולפות על פנינו לבושות ומקושטות בשלל צבעים המורל בעננים והאלכוהול זורם כמו מים.
כמו כן גם הקהל שעומד או יושב בטריבונות משולהב ומתודלק בכמויות אדירות של בירות ומשקאות אלכוהוליים אחרים.
המשכנו לפלס את דרכנו בין ההמון עד שהגענו לטריבונה שהיה בה מקום פנוי ונעמדנו שם להסתכל על המצעד.החברה שמסביב התלהבו למראה הגרינגואים וכל רגע דחפו לידינו כוסות מלאות במשקאות משכרים.

כאן באורורו מזג האוויר קריר יותר ובגלל שאני לבוש בבגדי קיץ כולם שולחים מבטים מוזרים לעברי,בטח המקומיים חושבים "איזה משוגע הגרינגו הגדול והמזוקן הזה".
בגדול האווירה נהדרת ואני מנסה להנות כמה שאפשר אך ראשי עסוק והמחשבות על "האם הפכתי כבר לדוד?"רצות בראשי ללא הפסקה.
לאחר כשעה וחצי החלטתי שאני רוצה לחזור למלון ולראות מה קורה.אמרתי לרולנד שאם מתחשק לו להישאר הוא יכול ושאני חוזר למלון,רולנד אמר שהוא מעדיף לא להשאר לבד וחוזר איתי למלון.

כשהגענו למלון התחברתי שוב לוואצאפ.ומיד התבשרתי לדעת שההורים שלי כבר הגיעו לבית החולים ושהלידה אמורה להתרחש בכל רגע.יופי בדיוק בזמן,אני מתקשר ומדבר עם אחי ונראה שהוא מתרגש אך לא לחוץ יותר מדי עד לרגע שאמא שלי קוראת לו ואומרת לו "זרוק את הסיגריה ותכנס פנימה הלידה מתחילה עוד רגע",באותם הרגעים הוואצאפ של המשפחה רועש ורוגש עד לבשורה המיוחלת שהגיעה בשעה 1:50 לפנות בוקר(שעון בוליביה) "מזל טוב נולד בן חדש ונכד ראשון למשפחת מרכוס"איזה יופי הפכתי לדוד.הקטנטן נולד בריא וגם גיסתי אוריאן מרגישה טוב.הלכתי לישון ברגשות מעורבים,מצד אחד אני באושר עילאי מצד שני עצוב לי שאני רחוק ולא נמצא קרוב למשפחתי בזמן אירוע מרגש שכזה.
לילה טוב עפתי לישון.

למחרת בבוקר קמנו יחסית מאוחר והתארגנו ליציאה.רולנד ואני רוכבים כבר שבוע ביחד ונראה שמצאתי שותף למסע.בהרבה דברים אנחנו דומים ולכן העברנו את הימים האחרונים בכיף ובהנאה מרובה.במהלך הימים האחרונים המון פעמים מצאנו את עצמנו צוחקים מכל שטות ולוקחים הכל בקלות,בדיוק כמו שאני אוהב.
כמו כן סגנון הרכיבה של רולנד מתאים לי בול ולכן החלטנו להמשיך הלאה ביחד לתקופה הקרובה.לפני כמה ימים רולנד אמר לי שהוא חייב להגיע לסוכנות טריומף היחידה בבוליביה שנמצאת בעיר סנטה קרוז(SANTA CRUZ)כדי לטפל באופנוע וגם לתקן כמה נזקים שנגרמו לו בנפילה הרצינית שקרתה לו בקניון דל פאטו בפרו.אני מצידי לא ממהר לשום מקום ומוצא שהרעיון די מתאים לי.בנוסף שמעתי שסנטה קרוז נמצאת באזור נמוך וחם ולכן הקרנבל נחגג בצורה שדומה לריו דה ז'נרו.אם זה לא מספיק סנטה קרוז נמצאת באזור הג'ונגלים הטרופים של בוליביה ולכן יהיה נחמד לראות קצת ירוק בעיניים.
החלטנו שהיום אנחנו רוכבים עד לעיר קוצ'אבמבה(COCHABAMBA)שנחשבת לעיר השלישית בגודלה אחרי לה פאז וסנטה קרוז.
המרחק לקוצ'אבמבה הוא כ 220 ק"מ והדרך ההררית די יפה,האספלט ברובו סלול טוב והמרחבים מסביב עצומים.

מדי פעם מתחיל טפטוף קל שלא מטריד את מנוחתנו,המרחק הכולל די קצר ולכן איננו לחוצים בזמן היום ובגלל זה אנחנו עוצרים לנוח ולצלם עשרות פעמים במהלך הדרך.
לקראת 14:00 בצהריים אנחנו מגיעים אל העיר ולאחר כמה דקות אנחנו מוצאים מלון נחמד במחיר סביר וארוחת בוקר שכלולה במחיר.בגלל שאין חניה מסודרת במלון בעל המלון מאפשר לנו להחנות את האופנועים בלובי המלון.
מגניב,לקחנו חדר משותף ופרקנו את הציוד.לאחר מכן החלפנו לתלבושת תיירים ויצאנו להסתובב בעיר.
קוצ'אבמבה היא עיר מאוד מתוירת ויפה.העיר נמצאת בגובה של 2,574 מ' ואוכלוסייתה מונה מעל ל 600,000 תושבים.המבנים הקולוניאליים יפים ורחובות העיר נקיים ומסודרים.

הסתובבנו ברחובות העיר שסמוכים למלון ואכלנו ארוחת צהערב ולאחר מכן קינחנו בבית קפה מקומי.משם הלכנו לראות מה קורה בשוק הנחמד שנמצא לא רחוק מבית המלון שלנו,ובסביבות השעה 21:30 חזרנו לחדר ולקראת חצות הלכנו לישון.
באמצע הלילה התעוררתי לקול זמזום היתושים שנמשך כמה דקות טובות בהן אני מקפץ עם מגבת ומנסה לקטול את החרקים העוקצים האלו,רולנד גם התעורר ולא בגללי ואמר "כל הכבוד לירן,אולי עכשיו נוכל לישון כמו שצריך" הוספתי קללה ואמרתי "סססאמק למה בראו את החרקים האלו שנקראים יתושים"רולנד צחק ונראה לי שהוא למד קללה חדשה בערבית היות ובהמשך הדרך הוא ישתמש במילה הזו הרבה פעמים.
לסיכום קוצ'אבמבה עיר מגניבה ושלווה ויכולנו להעביר בה עוד יום או יומיים לפחות אך היות והקרנבל מתקיים בעוד כמה ימים החלטנו להגיע לסנטה קרוז כבר מחר כך שהאופנוע יהיה מוכן לפני הקרנבל שאורך כמה ימים.

בשעה 7:20 בבוקר התעוררתי לאחר לילה מועט בשינה כאמור בו מצאתי את עצמי קופץ עם מגבת וצד יתושים כאשר רולנד מעודד ונותן הכוונות מהצד.ארזנו את הציוד וירדנו לאכול ארוחת בוקר שלא הצדיקה את השם ארוחת בוקר.לאחר מכן העמסנו את הציוד אמרנו תודה ויצאנו לדרך אל עבר העיר סנטה קרוז(Santa cruz)שנמצאת כ 500 ק"מ מקוצ'אבמבה,אל סנטה קרוז אפשר להגיע בשתי דרכים מקוצ'אבמבה. הראשונה דרך כביש מס' 7 והשנייה דרך כביש מס' 4.החלטנו לנסוע בהלוך דרך כביש 4 שעובר בג'ונגלים וכשנעזוב את סנטה קרוז ניסע דרך כביש 7.
לפני היציאה עצרנו לתדלק ושוב הסיפור שמוכר לנו בנושא מחירי הדלק לגרינגואים.אנחנו כבר די מתורגלים בנושא ואפילו מצאנו שיטה להורדת המחיר שנקראת "התמקחות אגרסיבית תוך כדי שיחה על הא ודא עם המתדלק" ,כאשר אנחנו חוסמים את הגישה למשאבה עם האופנועים ואם אנחנו לא מתדלקים אף אחד לא מתדלק כאן.עד אשר נתדלק במחיר שפוי,אמנם קצת יותר יקר מאדם מקומי אך עדיין בתור גרינגו המחיר זול להפליא.אמרתי לכם שתוך כמה ימים רולנד יספוג קצת מהתרבות הישראלית לא?
לאחר שתדלקנו יצאנו מהעיר והכביש הפך למפותל וסלול ברמה בינונית מינוס.לאחר כשעה של נסיעה הנוף הפך לירוק וטרופי.הג'ונגל השתלט על הנוף ומזג האוויר השתנה גם כן והגשם התחיל לרדת.

עצרנו בצד כדי שרולנד ילבש את חליפת הסערה שלו(חליפת הרכיבה שלו אינה ממוגנת ממים)ואני לעומת זאת רק סגרתי את רוכסני האוורור.המשכנו קדימה והתאמנו את מהירות הרכיבה לתנאי הדרך,באזור הטרופי הזה הלחות גבוהה ולמרות שיורד גשם די חם ואני מזיע כמו סוס היות ורוכסני האוורור סגורים.
בהמשך הדרך היו קטעים בכביש שספגו בעבר מפולות סלעים עצומות ונראה היה שנמאס לרשויות לסלול את אותם הקטעים שוב ושוב ולכן במקום לסלול הם בנו את הכביש מסלעים וחלוקי נחל,בגדול אין בעיה לעבור את הקטעים האלו,הבעיה מתחילה ברגע שיש גשם והסלעים והאבנים הופכים לחלקים.מה גם שהקטעים האלו מופיעים בפתאומיות וכמעט תמיד לאחר סיבוב.בגדול קצת מסוכן ולא נעים להיכנס לקטע שכזה ב 80-90 קמ"ש אך לשמחתנו אנחנו עוברים את הקטעים האלו ללא בעיה.
לאחר כ 200 ק"מ יצאנו מהג'ונגל והכביש הפך למישור.מסביב הכל ירוק טרופי כמו שאני אוהב.כמה עשרות ק"מ לאחר מכן עצרנו לתדלק שוב.אמנם היה לנו עדיין דלק במיכל אך לא ידענו מתי נוכל שוב לתדלק,ומה שבטוח הדלק לא יספיק עד סנטה קרוז כי המרחק שנשאר לנו הוא קצת פחות מ 300 ק"מ.
החלטנו שזו הזדמנות וסיבה טובה לתדלק כאן.המתדלק ניגש אלינו בזריזות(בגלל שזו השעה בה הוא אמור לצאת להפסקה),רולנד שאל אותו "שלום,כמה עולה ליטר דלק?" והמתדלק הצביע על המשאבה וענה "3.74" ואוו מחיר רגיל כמו כולם מבלי לשאול שאלה נוספת תדלקנו כל אחד מיכל מלא,שילמנו אמרנו תודה והמשכנו בדרכנו,אולי זו השיטה לתדלק במחיר רגיל בבוליביה,פשוט להגיע דקה לפני הפסקת הצהריים של המתדלק.
כעבור כמה ק"מ הרגשנו שהמנועים שלנו מצלצלים ומשתנקים ברמה לא סבירה ואז הבנו מה הסיבה למחיר ה"רגיל" שקיבלנו.
כדי להימנע מצלצולי שכאלו נאלצנו לנסוע בהילוך נמוך יותר מהרגיל בעת האצה כאשר אנחנו כבר בתזוזה ורוצים רק להגביר מהירות לצורך עקיפה או משהו שכזה.בכל מקרה גם בתחילת נסיעה הופיעו הצלצולים ונאלצנו להאיץ פחות מהר מהרגיל,ולהתנהג בעדינות עם ידית המצערת.מה שבטוח שהדלק שמכרו לנו היה מהול או שעמד הרבה זמן בצוברים של התחנה ואיבד מתכונותיו.
לקראת 17:30 הגענו לסנטה קרוז ואת האמת די התקשינו למצוא מלון.באחד לא הייתה חניה,באחר רצו מחיר מופרז (300$ ללילה ברור שזה לא בשבילנו)ולאחר כשעה נוספת מצאנו מלון במחיר סביר ועם חניה,אמנם קצת רחוק מהמרכז(10 דקות הליכה)אך עם חניה וחדרים זולים ואפילו ארוחת בוקר שכלולה במחיר.
אנחנו נשאר 3-4 ימים ולאחר הקרנבל נמשיך הלאה,כך שיש לנו זמן להסתובב בעיר וגם לנוח,יצאנו לאכול משהו לארוחת ערב ולאחר מכן התקפלנו למלון לנוח לאחר יום ארוך בו רכבנו 490 ק"מ.

למחרת בבוקר קמנו מאוחר יחסית וירדנו לאכול ארוחת בוקר בפינת האוכל של המלון.אתחיל ואספר כמה מילים על העיר סנטה קרוז(Santa cruz) שנראית כמו ארץ אחרת.ואני אומר לעצמי ולרולנד יותר מפעם אחת שכנראה אנחנו כבר לא בבוליביה אלה בארץ מערבית כלשהי.פשוט זה לא הבוליביה שהכרנו עד כה.סנטה קרוז היא העיר הגדולה ביותר בבוליביה והעיר הזו נמצאת במקום ה 14 ברשימת הערים בעלות אחוזי הצמיחה הגדולים בעולם.בסנטה קרוז מתגוררים כ 1.7 מיליון תושבים,ויש שטוענים(בעיקר התושבים המקומיים)שזו הבירה האמתית של בוליביה היות ורוב העסקים וההשקעות שמגיעות מעבר לים מתרחשות דווקא כאן.היות והעיר נמצאת בגובה של 416 מטר בלבד בדר"כ חם,לח ודביק ולפעמים אף יורד גשם,רצינו להיות באזור טרופי לא?אז זהו למזלנו כרגע די נעים כאן.
לאחר שסיימנו לאכול נסענו לסוכנות טריומף והסקווארנה.לפני כשבועיים רולנד יצר קשר עם בעל הסוכנות בשם אדוארדו פארה והודיע לו שאנחנו בדרך.כשהגענו לסוכנות אדוארדו המתין לנו שם וקיבל אותנו בצורה חמימה שאין כמותה.לאחר שהסתיים טקס "השלום והנעים מאוד ובואו תראו את המוסך והסוכנות שלי"נגשנו לאופנוע של רולנד.אדוארדו קיבל תדריך קצר מרולנד מה ברצונו לתקן ולהחליף שכלל חלקי פלסטיק ומחזירי שמן נוזלים במזלג הקדמי כמו שנהוג אצלנו אדוארדו פתח כרטיס ורשם הכל והאופנוע נכנס למוסך.בנוסף אדוארדו הבטיח שהאופנוע יהיה מוכן עד לקרנבל שמתקיים בעוד כיומיים,כך שביום למחרת הקרנבל נוכל להמשיך הלאה.
נשארנו בסוכנות של אדוארדו עוד כשעתיים וסיפרנו על הטיולים שלנו.לאחר מכן אדוארדו המליץ שנבקר בקניון שסמוך לסוכנות ונתרשם מהחנויות והמסעדות שבו.בנוסף מחר בערב הוא יבוא ויאסוף אותנו מהמלון וניסע אל המתחם בו הוא נפגש עם החברים שלו בכל סופה"ש.
אמרנו לאדוארדו "תודה רבה,נפגש מחר בערב" ונסענו לקניון.

יצאנו מסוכנות טריומף/הסקווארנה ועלינו על הקרנף וההרגשה הייתה מוזרה.שני ענקיים שכמונו רוכבים על הקרנף שמתליו מרגישים רכים מתמיד.נראה שהבולם האחורי של הקרנף אינו בנוי לסחוב משקל שכזה.
לאחר כמה דקות הגענו לקניון ונכנסנו להסתובב בקניון עברנו בין החניות שמוכרות את מבחר המותגים ולאחר מכן חיפשנו משהו לאכול.
עלינו לקומה השלישית בה נמצאות כל המסעדות וראיתי מסעדה לבנונית שמציאה חומוס ושווארמה.יששש איזה יופי,אני אומר לרולנד בוא נאכל כאן התגעגעתי לאוכל שכזה.רולנד מיד מסכים ולכן הזמנו כל אחד מנה וישבנו לאכול.ביס ראשון ונפלתי,גועל נפש,זוועה,פשוט התעללות בלקוחות.הרגשתי בושה שהמלצתי לרולנד לאכול גם,אם זה לא הספיק שלא היה טעים אז גם לא שבענו.אני מסתכל על רולנד בעיניים רעבות ואומר "טוב רולנד מה עושים?"המבט של רולנד דמה לשלי ולכן הוספתי "שנבדוק את מסעדת הבשר הסמוכה?" רולנד הגיב בחיוך ואמר "כמובןןןן",נכון שאמרתי כבר שרולנד ואני מסתדרים נפלא וגם הוא אוהב לאכול?.

אז קדימה נגשנו למסעדת הבשר.הזמנתי נתח צלעות על האש ורולנד הזמין סטייק.בינתיים התיישבנו בשולחן והמתנו בכליון עיניים שהמספר שנתנו לנו יופיע על המסך.כעבור כמה דקות הגיע תורנו והמראה היה נפלא.וואוו איזה בשר,מזל שיש לי אוזניים שיגבילו את גודל החיוך,כבר מזמן לא נשנשתי משהו שכזה.חשבתי שעד ארגנטינה לא אמצא בשר איכותי.רולנד כבר הבין שיש לו עסק עם קרניבור וצפה את הבאות מה שיהיה בארגנטינה.
הוספתי ואמרתי בהצהרה "בארגנטינה אני אוכל סטייק לארוחת בוקר עוד אחד בצהריים ואחד לקינוח בערב."
לאחר שסיימנו הסתובבנו עוד קצת בחנויות ואח"כ נסענו לשנת צהריים במלון,נראה לי שבדרך חזרה הקרנף הרגיש שאכלנו שתי ארוחות צהריים כל אחד.
לקראת ערב יצאנו שוב וכמובן שאכלנו ארוחת ערב נחמדה כי כנראה לא הספיקו לנו 2 ארוחות צהריים,משם חזרנו שוב למלון כי כבר מזמן לא ישנו,אז שיהיה לילה טוב.

בבוקר שלמחרת שוב התעוררנו מאוחר ולאחר שאכלנו ברוגע ארוחת בוקר במלון יצאנו להסתובב בשוק המקומי שנמצא ברחובות הסמוכים למלון.בסנטה קרוז אפשר להרגיש את הגבול החד בין עושר ועוני,או שאתה מליין או שאין לך כלום.למרות שאלו שהם לא עשירים נראים ממש מאושרים וחווית הטיול בשוק מתעצמת מהסיבה שכמעט כל אחד מחייך או מתחיל לדבר עם הגרינגואים המגודלים שהחליטו להסתובב בשוק.
לרולנד יש הרגל משונה והוא להעיר אנשים שנרדמו ברחוב,בבסטה שלהם או סתם על ספסל.כאשר הוא מבחין באחד שכזה הוא מעיר אותו בברכת אולה ובואנוס דיאס(שלום ויום טוב).את האמת זה גורם לי לחייך וגם לחלק מה"מתעוררים" זה מעלה חיוך על הפנים.
כמו כן באזור סנטה קרוז יש הרבה אנשים שנראים ומזכירים את ה"אמישים" שהם קהילה נוצרית פרוטסטנטית שרובם מתגוררים בצפון אמריקה.ע"פ מה שאדוארדו סיפר לנו הם היגרו לבוליביה ומתעסקים בעיקר בחקלאות.השפה בה הם מדברים מזכירה גרמנית אך כשרולנד ניסה לדבר עם אחד מהם הוא אמר לי אחר כך שהוא בקושי הבין מה הם אומרים.

השוק הזה נפרס על פני כמה רחובות והוא הומה באנשים ואפשר למצוא כמעט הכל כאן,בגדים,מוצרי חשמל,כלי עבודה,חומרי ניקוי והיגיינה,מוצרי קוסמטיקה,ירקות,פירות,בשר,דגים ואפילו חיות.לקראת 14:00 בצהריים ישבנו לאכול במסעדה מקומית שמנוהלת ע"י סיני עצבני שצועק על עובדי המקום ללא הפסקה,כנראה שהשיטה הזו עובדת היות והמסעדה הייתה מפוצצת בלקוחות והאוכל הוגש בזריזות.
ע"פ טעמה של המנה שהזמנתי נראה היה שעל הטבחים הוא צועק פחות.

לאחר שסיימנו לאכול חזרנו אל המלון לשנת צהריים נחמדה ובערב אדוארדו הגיע ואסף אותנו בג'יפ שלו.
לאחר שאדוארדו עשה לנו סיור קצרצר בעיר שבמהלכו גם עברנו במוסך וראינו את האופנוע של רולנד מפורק לחתיכות נסענו אל המתחם שהוא וחבריו רכשו ושיפצו אך ורק עבור מועדון החברים שלהם.רב החברים רוכבים או רכבו בעבר על אופנועים.

כאשר הגענו למתחם התקבלנו בברכה ע"י כל החברה של אדוארדו.לאחר הכרות זריזה עם החברה עשינו סיור במתחם,תשמעו החברה האלו רציניים ובדר"כ בכל יום חמישי הם נפגשים לערב גברים שכזה.במתחם יש להם שולחן סנוקר,גינה ענקית,בריכה,בר משקאות,מערכת סאונד איכותית ואפילו טבח שמגיע לבשל להם ארוחות גורמה.
ישבנו,דיברנו,שיחקנו סנוקר,ואכלנו ארוחת ערב טעימה.

החברים של אדוארדו התעניינו במסעות של רולנד ושלי וסיפרו לנו על טיולים וחוויות שגם הם עשו ועברו בתור אופנוענים.אחד מהחברים של אדוארדו הוא חוזה גאמון אלוף בוליביה לשעבר ברכיבת מוטוקרוס. גאמון החליט לפרוש לאחר קרירה ארוכה בגלל גילו המתקדם ואין ספור פציעות שהגבילו את תנועתו,כעת הבן שלו הוא האלוף הנוכחי,למרות פרישתו חוזה סיפר לי שהוא מתכוון להתחרות במירוץ פריז דאקר 2016.
המשכנו לפטפט ולשתות ולקראת חצות אדוארדו החזיר אותנו למלון לא לפני שנפרדנו מהחברה של אדוארדו שהפכו בין רגע לחברים שלנו.

למחרת בבוקר לאחר שאכלנו ארוחת בוקר יצאנו להסתובב בעיר.היום התכנית העיקרית היא למצוא לרולנד חליפת סערה חדשה,היות והחליפה השנייה עשתה כבר את שלה וכולה מכוסה בנייר דבק לאחר שרולנד התרסק בפרו(בזמן שהוא לבש אותה).עברנו בכמה חנויות לציוד אופנועים ולאחר אין ספור מדידות בהן רולנד לא מצא משהו מתאים החלטנו להמשיך הלאה וללכת לחנויות לחומרי בניין וכלי עבודה כדי לקנות שם חלפ"ס פשוטה כמו שעובדי מע"צ משתמשים.

לאחר שמצאנו את מבוקשנו חזרנו אל הכיכר המרכזית ונהנינו מהשלווה ששוררת במקום.

בצהריים נשנשנו כמה כנפיים ברוטב חמוץ מתוק ואח"כ המשכנו להסתובב ברחובות העיר,כאשר ירד הערב קינחנו בסטייק טוב כי מזמן כבר לא אכלנו וחזרנו למלון עייפים אך שבעים.
מחר בבוקר נלך לראות מה קורה עם האופנוע של רולנד.

בבוקר שלמחרת התעוררנו לעוד יום בסנטה קרוז.אכלנו ארוחת בוקר במלון,כן שוב אכלנו!! ונסענו לסוכנות טריומף כדי לראות מה קורה עם האופנוע של רולנד שאמור להיות מוכן היום.כשהגענו אל המוסך הבנו שזה לא המצב,האופנוע מפורק כולו.אמנם הרדיאטור חזר כבר מתיקון והותקן בחזרה למקומו אך הנזילה בטלסקופים של הבולמים הקדמיים עדיין לא תוקנה.חיכינו לאדוארדו שיחזור מסידורים ובינתיים דיברנו עם המכונאי הראשי שלו שכבר הפך לחבר היות ופגשנו אותו כמה פעמים במהלך הימים האחרונים וגם במפגש במתחם של החברה.המכונאי הסביר לנו מה שנעשה עד כה:הרדיאטור תוקן והורכב למקומו,תושבות הארגזים הולחמו ויושרו(נשברו והתעקמו בתאונה)הגלגלים נשלחו לאיזון,והאופנוע עבר שטיפה יסודית.
כשאדוארדו הגיע הוא רמז לנו שהאופנוע לא יהיה מוכן היום.את זה כבר הבנו היות ונראה שאף אחד לא עובד היום וכולם מתכוננים לקרנבל בערב.
אמרתי לרולנד שכנראה לא הגיעו החלקים שדרושים לתיקון הנזילה מהמזלג(מחזירי שמן)ולכן אדוארדו מרגיש לא נעים ונראה שהוא מתחמק מהתשובה מדוע האופנוע לא מוכן.
אתחיל ואומר ש"הבעיה"(שהיא לא בעיה עבורי) היא שחגיגות הקרנבל אורכות כשלושה ימים.מה שאומר שאם האופנוע לא יהיה מוכן היום אנחנו נאלץ להישאר כאן עוד 4 ימים לפחות.
רולנד גם מיד הבין זאת ולכן הוא אמר לי "אני לא רוצה שתתעכב עוד בסנטה קרוז,אם אתה רוצה אתה יכול להמשיך הלאה מחר בבוקר".עניתי לרולנד "אני לא ממהר לשום מקום וגם אף אחד לא רודף אחריי,לא יזיק לי לנוח עוד כמה ימים",כמו כן הוספתי ואמרתי ש"אני לא משאיר חבר מאחור ואתה צריך להבין שאני החלטתי בלב שלם להישאר איתך כאן".

כמה דקות לאחר מכן אדוארדו הציע לנו לבוא איתם למסלול המוטוקרוס הפרטי שלו.איזה באסה אם הייתי יודע הייתי מגיע עם מגפיים וציוד רכיבה,טוב לא נורא נסתכל קצת ונהנה מהאלוף של בוליביה(הבן של חוזה גאמון) עם האופנוע החדש שאדוארדו נתן לו בתור ספונסר.

לאחר שהעגלה הועמסה נסענו למסלול של אדוארדו,האופנוע החדש הורד מהעגלה והונע לראשונה בנוכחותו של האלוף.
כעבור כמה דקות הוא החל להקיף את המסלול ולהתרגל לאופנוע החדש שלו.שאר החברה של המוסך רכבו על האופנועים שלהם ושל אדוארדו.גם רולנד ואני עשינו סיבוב קצר מסביב למסלול על האופנוע הפרטי של אדוארדו היות והיינו ללא מיגון וקסדות,לא נכנסנו למסלול.
רולנד התלהב מהקלילות של האופנוע וזו הייתה הפעם הראשונה בה הוא רכב על סוס שטח גזעי.
לצד המסלול של המוטוקרוס יש עוד מסלול קטן שמיועד למכוניות עם שלט וכמה חברה באו והפגינו את כישוריהם.כמו כן מאוחר יותר החתן של אדוארדו הגיע עם טנדר ועליו שני אופנועים ננסים,אחד עבור הבן של אדוארדו והשני עבור נכד אחר.לאחר שהקטנטנים לבשו את ציוד הרכיבה והמיגון שלהם,הם יצאו לרכב במסלול הקטן.פשוט תענוג לראות כאלו חמודים מתחילים את דרכם בצורה שכזו,מתי זה יתאפשר בארץ הקודש?

אוסיף ואספר שאדוארדו מגיע ממשפחה אמידה מאוד החולשת על מספר רב של עסקים ושטחים בסנטה קרוז.לכן סוכנות האופנועים שלו היא רק בתור תחביב ולא משמשת כמקור פרנסתו העיקרי,ואכן זה גם מרגיש ככה שאדוארדו עושה הכל מהלב שלו,אך ורק כדי לספק הנאה לו ולאחרים ולפתוח את השוק ליצרן שנחשב כאן בבוליביה כמוצר בוטיק.
אם לא מספיק כל היחס החם שאדוארדו הרעיף עלינו עד כה נוספה לרשימה הזמנה לחגיגות הקרנבל בערב על חשבונו בטריבונת מועדון החברים שלו ולכן לקראת אחה"צ חזרנו למלון אך לא לפני שנעצור לנשנש איזו פיצה משפחתית כי מזמן כבר לא אכלנו.משם נמשיך כדי לנוח כמה שעות לפני שנצא לקרנבל.

לקראת 21:00 התעוררנו מהתרדמת וב 22:00 תפסנו מונית עד לסוכנות של אדוארדו ומשם נסענו כולם למתחם הקרנבל.
נסיעה קצרה והגענו לרחוב בו נערך המצעד המרשים הזה.בזמן שאדוארדו הלך להביא לנו כרטיסי כניסה למתחם הטריבונות.בינתיים בזמן שאנחנו ממתינים הצטיידנו בספריי קצף כדי שיהיה לנו אמצעי תגובה והרתעה מפני החוגגים שמסביב שמתיזים קצף לכל עבר במיוחד על אלו שאינם מוכנים וערוכים לתגובה מהירה.כעבור כמה דקות אדוארדו חזר עם כרטיסים עבורנו וצעדנו אל הטריבונה הפרטית של מועדון החברים אליו הוא שייך.הרחוב הראשי בו עובר המצעד מוקף משני צדדיו בטריבונות שאליהן מורשים להיכנס אך ורק חברי מועדונים אשר שילמו המון כסף כדי לרכוש את הזכות לחגוג בטריבונה פרטית שכזו.

עם אדוארדו

ואילו "פשוטי העם"יש מקום נפרד שאינו מואר או מוגבה מעל הכביש בו הצועדים עוברים.
אם לא מספיק שאנחנו חוגגים בטריבונה פרטית הרי גם שהחברה של אדוארדו הצטיידו היטב בצידניות מלאות בקרח ושתייה וכמות האלכוהול זרמה ללא הפסקה.אני עוד לא מספיק לשתות את כל הכוס שהוגשה לי וכבר בא חבר ודוחף לי ליד עוד כוס מלאה.
מסביבי כולם רוקדים ושמחים והמוזיקה שמתנגנת מקפיצה את כולם ללא הפסקה.מלחמות הקצף בין החברים תורמות למורל ומשום מה החברה של אדוארדו לא מנסים להיכנס איתי למלחמת קצף שכזו.מספיק שאני מראה להם שיש לי מיכל קצף ביד שלפעמים בכלל הוא היה ריק והם נרתעים ומחפשים קורבן אחר,אולי מתוך כבוד או אולי בגלל שאני גדול ומזוקן.
קדימה המצעד התחיל.הקהל שגם ככה כבר שמח ובחלקו גם שיכור מריע בקול ובמחיאות כפיים.בתחילה עוברות קבוצות של צועדים ששייכים למועדונים בהם הם חברים ולכן גם תלבושות שלהם צבעוניות ומעוטרות בשלל קישוטים הקשורים למועדון.לאחר הצועדים הגיעו ה"תותחים הגדולים" בצורת עגלות ענק שנראה היה שהושקעו בהן המון שעות של עבודה ועיצוב.
זו פעם ראשונה בה אני נוכח בקרנבל מושקע שכזה ואני נהנה מכל שנייה.הצועדים ממשיכים לחלוף על פניי והמוזיקה מתנגנת ללא הפסקה וכך גם זרימת המשקאות בטריבונות.

לקראת השעה 1:00 אחרי חצות קבוצת הצועדים האחרונה שחתמה את המצעד הייתה לא אחרת מאשר המשטרה הצבאית.צילמתי גם אותם ולאחר מכן עייפים ושמחים הלכנו לחפש מונית שתיקח אותנו חזרה למלון.בדרך אנחנו נתקלים בעשרות רוכלים שממתינים מחוץ לטריבונות ומנסים למכור אוכל,שתייה,מזכרות וכו' לקהל החוגגים שמתחיל להתפזר מאזור המצעד,כעבור כחצי שעה בה התמקחנו עם כמה נהגי מוניות מצאנו מונית שנהגה היה לא שיכור ונסענו למלון.
חסל דיבורים נעבור לתמונות שימחישו קצת יותר טוב את מה שראינו וחווינו.

למחרת בשעות הבוקר סנטה קרוז עדיין שלווה ונראה שכולם עדיין ישנים לאחר לילה מרובה בשתייה.
קבענו להיפגש עם אדוארדו וחבריו באחד הרחובות הסמוכים בשעה 13:00 ומשם נלך אל החגיגות "היום שאחרי הקרנבל".על פי מה שאדוארדו סיפר לנו כמה ימים לפני הבנו שבסנטה קרוז נערכות מלחמות צבע בין תושבי המקום ולכן הוא ביקש שנגיע עם בגדים שלא אכפת לנו מהם.
בתחילה נראה שהרחובות ריקים ונראה היה שכולם מתכוננים לקראת מלחמות הצבע שיותזו לכל עבר.כמעט כל המכוניות שעברנו לידם כוסו ונמרחו בבוץ או בשמן כדי להקל על שטיפתן לאחר סיום המלחמות.

מכסים המכונית בבוץ כדי שהצבע שיותז בקרנבל – לא ידבק אליה

פגשנו את החבורה של אדוארדו ולאחר כמה רחובות נראה שהגענו למרכז ההמולה.כבר מרחוק אפשר להבחין בהצטופפות ענקית של קהל משולהב סביב במות שמוקפות ברמקולים ענקיים.נראה שהגענו למקום הנכון.עשן המנגלים שמסביב גורם לי להזיל ריר ואני מחפש מקום בו אוכל להשביע את תאבוני,אך לדאבוני המנגלים הענקיים צולים בשר אך ורק לקבוצות החוגגים והם אינם מוכרים בשר לעוברים ושבים.
טוב נמצא לאכול משהו מאוחר יותר ועכשיו נתרכז במלחמות הצבע.אדוארדו וחבריו הגיעו מצוידים ברובי צבע ובבקבוקי קצף וכמובן גם אלכוהול.ע"פ אדוארדו רב החברה ברחוב זורקים צבעים על בסיס מים ויש כאלו שזורקים גם צבעי שמן מלכלכים.אני משתדל לא להיכנס למלחמות שכאלו פשוט כי אין לי רצון להיות מכוסה בצבעי שמן בשבוע הקרוב,למרות זאת אין מצב שלא להתלכלך ביום שכזה,

הצבעים ניתזים מכל עבר ובלונים מלאים במים וצבע נזרקים לכל כיוון וללא הבחנה.לקראת אחה"צ נפרדנו מהקבוצה של אדוארדו שהלכה לחגוג במתחם פרטי משלהם שמחיר הכניסה למתחם הוא 200 דולר לאדם,ללא ספק יקר בכל קנה מידה ואפילו עכשיו בחג אפשר להרגיש את הבדל המעמדות בחברה הבוליביאנית.בסנטה קרוז הבדל המעמדות פשוט עצום או שאתה מפוצץ בכסף,חוגג,לבוש בקפידה,שר,קופץ וטוחן כמויות אדירות של בשר או שאתה עני לבוש בבגדים ישנים ומרוטים,ואוסף פחיות ובקבוקי פלסטיק וזכוכית שהעוברים ושבים השליכו לאחר שלגמו עד תום את הבירה שהייתה שם רק לפני רגע.
רולנד ואני חזרנו למלון,נכנסתי מיד למקלחת,מים חמים וסבון והצבע בקושי יורד מחלקי גופי,נראה שכתמי הצבע ישארו על גופי עוד כמה ימים.לסיכום היה יום שמח ונהניתי מההמולה שהתחוללה בסנטה קרוז.

את היומיים הבאים העברנו בעיקר במלון היות ואלו הימים בהם המקומיים חוגגים בקרב משפחותיהם.
ניצלנו את הימים הנ"ל להשלמת פערים בכתיבת הבלוג ותכנון נתיב ההמשך מסנטה קרוז למדבר המלח הבוליביאני ומשם לצ'ילה.כמובן שמדי פעם יצאנו לגיחות קצרות,כדי לנקות את הראש וגם להסתובב בשוק שעובד כמעט כרגיל.לי זה ברור שלפשוטי העם קשה ובלתי אפשרי לסגור את העסקים ולחגוג 3 ימים,כמו כן ניצלנו את הגיחות הנ"ל כדי לאכול משהו.
באחד הימים קיבלנו הודעה בוואצאפ מפיליפה(רכבנו בכביש המוות ביחד)בה היה כתוב "נסענו לכיוון כביש הלגונות שמוביל לצ'ילה וגשם זלעפות ירד באזור,מה שגרם לשבילי העפר להפוך למלכודות בוץ חלקלקות לאחר כ 25 ק"מ של נסיעה איטית צמיגי האופנוע שהיו מלאים בבוץ איבדו את האחיזה והתרסקנו אל הקרקע.סילביאנה ריסקה את הרגל וכעת אנחנו ממתינים לניתוח בבית החולים בעיר סוקרה(Sucre)" הלם היכה אותנו איזה חדשות עצובות,נראה שהמסע שלהם מקליפורניה יסתיים כאן בבוליביה.
רולנד ואני גם מתכננים לנסוע בכביש הנ"ל ולכן עלינו להיות קשובים לתחזיות מזג האוויר שאינן כל כך מדויקות כאן.
הודענו לפיליפה שאנחנו נעבור דרך סוקרה ונבדוק לשלומם.

ביום השלישי(מהקרנבל)אדוארדו הודיע לרולנד שהאופנוע מוכן ושאנחנו יכולים לבוא אחה"צ ולקחת אותו.
יופי אנחנו כבר 9 לילות בסנטה קרוז והגיע הזמן להמשיך קדימה.כאשר הגענו לסוכנות של אדוארדו לא האמנו למראה עינינו,וואוו האופנוע של רולנד נראה כאילו יצא מהקופסה רק עכשיו,מתברר שאדוארדו הביא בחור שמתמחה בניקוי אופנועים ונראה היה שהוא עבר במברשת שיניים על כל מ"מ באופנוע של רולנד.
המחיר גם הוא היה די זול כ 400 דולר סה"כ לאחר שהוחלפו מחזירי השמן בבולמים,הרדיאטור נוקה ותוקן,הגלגלים אוזנו,תושבות הארגזים יושרו ורותכו חזרה למקומם,ידיות האחיזה הוחלפו,רפידות הבלמים הוחלפו ועוד אין ספור רכיבי פלסטיק הוחלפו והורכבו בחזרה וכמובן השטיפה הקפדנית שהאופנוע עבר.
אדוארדו ללא ספק עמד בהתחייבותו(למעט העיכוב עקב הקרנבל)כמו שהוא אמר ביום שהגענו "האופנוע יצא מכאן כמו חדש" ואכן כך היה,חוץ מזה שאדוארדו עשה מעל ומעבר כדי לארח אותנו וללמד אותנו עוד משהו על הכנסת האורחים שלו.

אמרנו עשרות פעמים תודה על הכל,הצטלמנו ביחד ונפרדנו בחיבוק.ללא ספק בן אדם נדיר שהתייחס אלינו כאל V.I.P מהרגע שהגענו ועד לרגע שנפרדנו,למרות שהיינו רק לקוחות שעברו כאן במקרה ואני שבכלל רק הצטרפתי לרולנד קיבלתי יחס שווה כאילו שאני לקוח שלו,אז שוב בהזדמנות זאת תודה רבה אדוארדו נהניתי מכל רגע ואני מקווה לפגוש עוד אנשים מופלאים שכמותך בהמשך הדרך.
עלינו על האופנועים ונסענו אל הקניון לחגוג בארוחה בשרית במסעדה שהיינו בה רק לפני כמה ימים.
אם כבר חוגגים אז נעשה זאת כמו שצריך.לכן הזמנתי לי סטייק אדיר(800 גרם)וניגשתי לשולחן.כעבור כמה דקות המספר שלי הגיע ונגשתי לקבל את הסטייק,החיוך לא ירד לי מהפנים עוד כמה שעות לאחר מכן פשוט סטייק נהדר מעניין מה יקרה לי בארגנטינה.

ללא ספק סיום נהדר ולאחר 9 לילות בסנטה קרוז,מחר אנחנו נצא מוקדם וניסע אל העיר סוקרה שנמצאת כ 500 ק"מ מסנטה קרוז.

בבוקר לאחר שארזנו את הציוד והעמסנו אותו על האופנועים יצאנו מסנטה קרוז.
ביציאה מסנטה קרוז הגשם התחיל לטפטף וכחצי שעה לאחר מכן הגשם התחזק והפך למבול,האטנו את מהירות הנסיעה ונסענו במשנה זהירות.מזמן כבר לא רכבתי בגשם שכזה.האדים שמצטברים בקסדה יחד עם הטיפות שנערמות על המשקף מקשים על הראיה ובחלק מהזמן אני מעדיף לנסוע עם משקף 3/4 פתוח כדי לראות את הדרך.כמו כן מדי פעם יש בורות עמוקים שמוצפים במים ולכן קשה לאתרם,הזמן עובר והמרחק המצטבר גדל והמבול אוי המבול ממשיך לרדת ללא הפסקה.מדי פעם אני מרגיש שחלק מטיפות הגשם חודרות את שכבת הגורטקס של חליפת הרכיבה שלי ונראה שהיצרן לא כיוון לכמות גשם שכזו.פעם ראשונה שאני רוכב במבול שכזה שנמשך כ 3 שעות בהן רכבנו ללא הפסקה כי פשוט לא היה היכן להסתתר מפני הגשם.

לאחר שהמבול פסק עצרנו למנוחה.סה"כ נשארתי די יבש מתחת לחליפת הרכיבה אממה הכיסים החיצונים של החליפה שאמורים להיות מוגנים ממים לא עמדו בכמות הגשם ומים חדרו אליהם,הארנק שלי נרטב כולו,אך חמור מכל גם הטלפון שלי מסוג גלקסי S5 שאמור להיות חסין למים קיבל גם זאפטה מים ופעולתו השתבשה,איזה עצבים.
הנוף שמסביב ירוק להפליא והאספלט סלול ברמה בינונית מינוס,נראה שהגשם מאחורינו ומכאן והלאה נשאר יבשים.המשכנו בדרך על פי הוראות ה GPS ולאחר כ 300 ק"מ האספלט נגמר והכביש הפך לשביל עפר.המשכנו עוד כמה שעות טובות ונראה היה ששביל העפר שמוגדר ככביש ראשי ימשיך ללא סוף.

כבר אחה"צ והעיר סוקרה עדיין רחוקה רכבנו כבר למעלה מ 100 ק"מ בשטח חולי ומאובק ולפעמים גם בוצי והאופנוע של רולנד כבר לא נקי כמו שהיה רק לפני כמה שעות.לעומת זאת הקרנף נראה די נקי היות והמבול שטף את רב הלכלוך שהצטבר עליו בשבועות האחרונים.כל הזמן אני מתבדח עם רולנד ואומר "איך שאני אוהב גשם,באותה ההזדמנות אני גם שוטף את האופנוע וגם עושה כביסה".מדי פעם אנחנו מגיעים לקטע אספלט קצר והשמחה מופגנת בקולות צעקת שמחה ושימוש מוגזם בצופר.כמה עשרות מטרים לאחר מכן מתברר שמישהו החליט לעבוד עלינו ומשום מה החליט לסלול כאן באמצע שום מקום קטע קצר של אספלט(כמה מאות מטרים).כעבור זמן מה השמש מראה סימני עייפות ונראה שבקרוב מאוד היא "תלך לישון" ואנחנו ממשיכים לרכוב כמעט ללא הפסקה עוד כ 80 ק"מ ושביל העפר הפך בחזרה לאספלט.מסביב כבר חושך מצרים ואנחנו מקווים שהאספלט ימשיך עד לעיר סוקרה שנמצאת כ 20 ק"מ מכאן.
אינני נוהג לרכוב בחושך במהלך המסע אך לפעמים אין ברירה וחייבים להגיע אל היעד עקב כך אנחנו רוכבים בזהירות ולקראת השעה 22:30 אנחנו מגיעים אל המלון שפיליפה המליץ לנו בעיר סוקרה.

לאחר שקיבלנו את החדר יצאנו בזריזות למצוא משהו לאכול,כמעט כל העסקים בעיר כבר סגורים ולכן המקום היחיד שפתוח הוא פאב שעורך ערב קריוקי רעשני.ישבנו בשולחן צדדי והזמנו כל אחד משהו לאכול ועד שהאוכל הגיע סבלנו מאותם האנשים שבתוך תוכם הם בטוחים שהם זמרי על למרות שגם אם הם היו שרים במקלחת המים היו מפסיקים לזרום.מה שבטוח שהאנשים שמסביבם מבינים די מהר שהם רחוקים שנות אור מלהיות זמרים.

לאחר שסיימנו לאכול חזרנו למלון ולאחר מקלחת התקפלנו לישון,ללא ספק יום ארוך ומאתגר בו רכבנו
כ 500 ק"מ מתוכם כ 180 ק"מ בשטח ובסה"כ 13 שעות של רכיבה מאתגרת.
מחר נלך לבקר את פיליפה וסילביאנה,לילה טוב.
למחרת בבוקר קמתי מוקדם ושמתי את הסמארטפון בשמש שיתאדה קצת.בגדול הטלפון עובד אך נראה שנגרם נזק לתפקוד מסך המגע שאינו מגיב כמו שצריך.נקווה שלאחר שהוא יתייבש הוא יחזור לתפקד כמו שצריך היות והוא משמש אותי ליצירת קשר עם המשפחה,גלישה באינטרנט וצילום זריז(קטן ונגיש).כעבור כשעה יצאנו להסתובב בעיר סוקרה(Sucre) שנחשבת לעיר הבירה החוקתית של בוליביה ובית המשפט העליון שוכן כאן.בעיר יש למעלה מ 300,000 תושבים והעיר נוסדה ע"י הספרדים בשנת 1538,כשתשאלו את תושביה האם לה פאז היא עיר הבירה הם יענו לכם בבוז "לא,סוקרה היא הבירה" ולהיפך שתשאלו את תושבי לה פאז.
העיר מתוירת עד מאוד היות והמבנים הקולוניאליים שבה השתמרו בצורה יוצאת מהכלל.רחובות העיר די נקיים ונראה שהסדר תופס כאן מקום עיקרי.המשכנו להסתובב בעיר ובהמשך רולנד נכנס להסתפר אצל ספר מקומי ואני חיפשתי לי מגן מסך לסמארטפון שלי,אולי הגלקסי שלי יראה שאני משקיע בו ומצב רוחו יתעודד ויאדה את המים במהירות.

לקראת אחה"צ הלכנו למלון בו שוהים פיליפה וסילביאנה.היות והוריה של סילביאנה הגיעו לבקר את ביתם פיליפה וסילביאנה עברו למלון קצת יותר יוקרתי ממה שהם היו רגילים עד כה.כמו כן סילביאנה צריכה מקום נוח ומרווח כדי לנוח ולחזור לעצמה,בכל זאת היא ריסקה את 2 העצמות ברגלה השמאלית.
ישבנו ודיברנו ובעיקר שמענו על סיפור התאונה והמשך הימים שלאחר מכן,פיליפה איכסן את האופנוע אצל אחד הכפריים ויומיים לאחר מכן הוא חזר כדי להחזיר את האופנוע לסוקרה.איזה באסה נראה שהמסע שלהם נעצר כאן,סילביאנה תזדקק לפחות ל 30 ימי מנוחה בטרם תעלה בחזרה על האופנוע,וגם אם היא תצליח לעלות אני בספק אם היא תשרוד את הכאבים העזים שהיא תחווה בזמן הרכיבה.ע"פ מיטב הבנתי הדרכים שמובילות מכאן לצ'ילה אינן סלולות,והרעידות והקפיצות יקשו על המשך הדרך.

נשארנו עם הזוג הנחמד ועם הוריה של סילביאנה כשעתיים ולאחר מכן שכבר החל להחשיך נפרדנו בחיבוקים ואמרנו להתראות ואיחלנו לה איחולי החלמה מהירה למרות שהבנתי שלא נפגש יותר במהלך הדרך דרומה הוספתי ואמרתי להם "נפגש בהמשך הדרך" בדיוק כמו שכבר אמרתי להם בפנמה ובפעם השנייה לאחר שסיימנו לרכוב בכביש המוות.משם רולד ואני חזרנו לכיוון המלון אך כמובן שלא נלך לישון רעבים,אז החלטנו ללכת למסעדת בשרים שבדיוק סגרה אתמול בלילה כשהגענו לסוקרה וחיפשנו מה לאכול.ישבנו והזמנו מנת סטייק מלווה בסלט וצ'יפס,ביקשנו ישר מהמנגליסט שהוא גם בעל המסעדה והיה מטר מאיתנו לשים לנו נתח בשר ולא לשרוף אותו.כעבור כמה דקות הבשר הגיע וכעבור כמה דקות נוספות הצלחות כבר היו ריקות ומבריקות.ביקשנו מנה נוספת ובמקומה המלצרית הביאה לנו חשבון.כנראה שהמנגליסט חשב שאנחנו טועים בספרדית כאשר אמרנו לו "דוס מאס"(עוד 2).

כשהעמדנו אותה על טעותה היא התנצלה ובעל המסעדה חייך ושם עוד 2 נתחים על המנגל,הפעם שבענו אך בכל זאת רק בשביל הבדיחה זרקנו לו שוב "דוס מאס", בתחילה הוא חשב שאנחנו רציניים אך לאחר שהוא הבין שאנחנו צוחקים הוא הגיב בצחוק מתגלגל.
חזרנו למלון ומחר נמשיך אל עבר עיר המדבר אויוני.

מצב הצמיג האחורי שלי

בבוקר שלמחרת יצאנו אל עבר העיר אויוני(Uyuni)שנמצאת במרחק של כ 360 ק"מ מהעיר סוקרה, הסמארטפון שלי חזר לתפקד כמעט כרגיל ואני חזרתי לחייך.אני אומר כמעט מהסיבה שהמצלמה מתפקדת כמו שצריך אך לאחר זמן מה בו מסך הטלפון דולק מופיעה שכבה של אדים על גבי העדשה האחורית.תופעת האדים אינה מופיעה כל הזמן מה שהקשה על זיהוי התקלה בזמן ולצערי אני מבחין בתופעה הזו רק כמה ימים לאחר מכן ולכן המון תמונות מדהימות יצאו מעורפלות.מסוקרה לאויוני הדרך סלולה ובחלקה יצוקה מבטון,הנוף מסביב בתחילה ירוק ואח"כ הופך למדברי וחום,והמרחבים אוי המרחבים העצומים כמו שרק בוליביה הפראית יודעת לספק.לקראת צהריים אנחנו מגיעים לעיר פוטוסי שנמצאת בגובה של 4,100 מטר ועוצרים לתדלק בתחנה הראשונה,המתדלק ניגש אלינו ואומר "אני לא מתדלק גרינגואים" נמאס לנו להתווכח אז רולנד מקבל ממנו הסבר היכן אפשר לתדלק ואנחנו נוסעים לתחנה הבאה.בתחנה הבאה המתדלק שוב מפריז במחיר ואנחנו פוצחים בהתמקחות רצינית כאשר אנחנו חוסמים 2 משאבות והתור שמאחורינו גדל ומתארך,פשוט כבר הבנו שזו השיטה ו"אם לא תוריד במחיר אנחנו ניצור לך פה פקק תנועה עצום".
לחץ הצפצופים של הרכבים מאחור עושה את שלו והמתדלק שמאס להתווכח מוריד את מחיר הבנזין לכמעט מחיר רגיל ואנחנו מתדלקים כל אחד מיכל מלא ולאחר מכן ממשיכים הלאה.

החלטנו לדלג על העיר הזו כי היא פשוט לא עניינה אותנו במיוחד,מה גם שנראה היה שהמשטרה פורסת מחסומים בעיר ולכן המשכנו קדימה.ביציאה מהעיר החלטנו לעצור לאכול ארוחת צהריים במסעדה בצד הדרך.לאחר בדיקה קצרה נראה היה שהם מגישים דגים ענקיים על האש,"יאלה רולנד מתאים לי זה נראה טוב בו נשב" ביקשנו מהמלצר שיוציא לנו שולחן החוצה לשמש לצד האופנועים והזמנו כל אחד חצי דג על האש.
בעל המסעדה הוציא שולחן וגם סט של רמקולים עצמתים והמוזיקה החלה לנגן בקולי קולות,סססאמק ביקשנו לשבת בחוץ בשמש היות ובתוך המסעדה היה קריר ורועש להזכירכם אנחנו בגובה 4,000 מטר. כעבור כ 15 דקות הגיע הדג מלווה בגרעיני תירס ענקיים.זללנו בתאווה את המנות שלנו ולאחר ששילמנו המשכנו בדרכנו.
בהמשך באחת העצירות בדרך אני מבחין במן נזילה קלה מאזור גל ההינע של הקרנף,אני מנקה את הסימנים ומחליט להמשיך ולבדוק מאוחר יותר האם זה חוזר על עצמו.

מכאן היה נראה שסערה מתקרבת ולכן האצנו את מהירות הרכיבה.הכביש מפותל וחלקו סלול ברמה טובה ולכן אנחנו מצליחים לשמור את העננים בעורפנו ובכך אנחנו נמנעים מהגשם.

לקראת אחה"צ אנחנו מגיעים לעיר המדבר אויוני שמשמשת כמקום יציאה לטיולים במדבר המלח הגדול בעולם הידוע בשמו סאלאר דה אויוני(Salar de Uyuni).

בשיחות שערכנו בשבועות האחרונים עם אנשים שהיו שם הבנו שעקב הגשמים שירדו באזור בעונה זו חלקו הגדול של הסאלאר מוצף במים כולל שביל הגישה בכניסה למדבר המלח.המים אינם עמוקים אך יכולים להסב נזק עצום למכלולי האופנוע,כגון:מיסבים,בולמים,בלמים ובעיקר למערכת החשמל,כאשר המלח יבש הוא נדבק לאופנוע ואח"כ מוסר בשטיפה אך כאשר המדבר מוצף במי מלח הסכנה גודלת היות ומי המלח מגיעים לכל מקום ויכולים לחדור למקומות שהמלח בצורתו היבשה אינו יכול להגיע.אפילו אדוארדו אמר לנו שבשנה שעברה במירוץ פריז דאקר המפורסם האופנוענים וחלק מהרכבים סבלו מתקלות חשמל חמורות ולכן המסלול לא יעבור יותר דרך מדבר המלח.היות והדרך עוד ארוכה לפנינו אנחנו מחליטים לוותר על ההרפתקה.כל כך רציתי לרכוב עם האופנוע במדבר המלח הזה אך כדי להימנע מתקלות אני מעדיף לנשוך את הלשון ולצאת לסיור בג'יפ שאינו בבעלותי.לכן לאחר שהתמקמנו במלון הלכנו לחפש לעצמנו סיור ליום המחר.
יצאנו לרחוב הראשי ועברנו בין כמה סוכנויות טיולים שכולן מציעות את אותו הדבר,קנינו לנו כרטיסים והלכנו להסתובב קצת בעיר ואיך לא גם לאכול שוב משהו.
כמו בכל עיר עד כה גם פה נתקלנו במצעד מלווה בתזמורת נגנים ונראה שזה מה שעושים בכל עיר בבוליביה לאחר שמסיימים לעבוד,מתלבשים יפה ויוצאים לצעוד ולנגן ברחוב.
לאחר שסיימנו לאכול חזרנו למלון,מחר אגשים עוד חלום ואבקר במדבר המלח הגדול בעולם.

בבוקר הגענו בדיוק בזמן לסוכנות בה קנינו את הכרטיסים והמתנו לרכב שיאסוף אותנו.ההמתנה נמשכה זמן רב ונראה שכאן המילה דיוק עדיין לא הגיעה.בשעה 10:30 לאחר שאנחנו ממתינים כבר שעה וחצי סבלנותנו החלה להתפוגג ולכן התחלנו "להציק" לסוכנת שהבטיחה לנו שנצא בשעה 9:00 בבוקר.האישה חזרה ואמרה "עוד רגע והרכב פה",וגם "אנחנו ממתינים לארוחת הצהריים שתגיע"ועוד שלל תירוצים שכאלו.

מזהה לחות בחיבור הגלגל לתיבה האחורית של גל ההינע

בשעה 11:00 הרכב הגיע ולאחר שעלינו לרכב התברר שסה"כ יש 7 נוסעים וחוץ ממני ורולנד יש עוד זוג ישראליות ו 3 צ'יליאנים.אמרנו שלום ונהג הרכב התניע ונסע לתחנת הדלק,שם המתנו עוד כ 15 דקות עד שהמתדלק קיבל טלפון מהסוכנת שאישרה לו לתדלק כמה ליטרים בודדים במיכל הדלק של הג'יפ.לאחר התדלוק נהג הרכב החל לנסוע אל עבר האטרקציה הראשונה בסיור והיא "בית קברות לרכבות" שנמצא בצידה הדרום מזרחי של העיר.
ראיתי כבר המון תמונות מהמקום אך תמיד רציתי להגיע לשם ולראות זאת בשידור חי.

בסוף המאה ה 19 העיר הקטנטונת הזו שימשה כמרכז להפצת מינרלים שנכרו במכרות שנמצאים מסביב לעיר ובשנת 1888 הבריטים החלו לבנות מסילות רכבת אל עבר הנמלים באוקיינוס הפסיפי. בשנות ה 40 תעשיית המכרות קרסה ותנועת הרכבות פסקה,ולכן קטרי הקיטור פסקו מלנסוע ובעצם עמדו במקומם עד עצם היום הזה.למעלה מ 70 שנים הם כבר עומדים ללא תנועה ועקב מזג האוויר היבש ששורר באזור גרם לכך שהם נשתמרו די טוב יחסית לגילם המופלג.עשרות קטרים וגם קרונות זוכים לביקורם של תיירים מדי יום והאתר הזה הפך לנקודת חובה ממש כמו מדבר המלח שנמצא בצידה השני של העיר.צילמתי כמה תמונות אך כמות התיירים שמסביב גרמה ליופי שבדבר להיפגע במקצת.פשוט השקט האופייני במקום שכזה הפך לקולות של צילומים ואנשים שמדברים בקולי קולות ומפריעים לצלם כמו שצריך את המקום שעמד מלכת עשרות שנים לפני שהם נולדו.

בפוסט הבא- ממשיכים בבוליביה-מדבר המלח,דרך האגמים והחצייה לצ'ילה.

——————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

—————————————————————————-

מאת: יוני · קטגוריות: כללי · לחץ כאן כדי להגיב ראשון!

הרפתקה דוט קום

17 ביולי 2017 דין רוכב את דרום אמריקה

ממוצ'ילה לאופנוע

מסע שמתהווה תוך כדי

13 במרץ 2016 לירן בבוליביה – הפרק המסכם

בדרך האתגרית בסאלאר – הרבה חולמים מעטים הגשימו

24 בינואר 2016 לירן ממשיך לרכוב בבוליביה

עם שותף לדרך בבוליביה השבעה

תגובות אחרונות

פוסטים מחודשים קודמים

לוח שנה

עמודים

Sponsored By

הרפתקה דוט קום

17 ביולי 2017 דין רוכב את דרום אמריקה

ממוצ'ילה לאופנוע

מסע שמתהווה תוך כדי

13 במרץ 2016 לירן בבוליביה – הפרק המסכם

בדרך האתגרית בסאלאר – הרבה חולמים מעטים הגשימו

24 בינואר 2016 לירן ממשיך לרכוב בבוליביה

עם שותף לדרך בבוליביה השבעה

תגובות אחרונות

פוסטים מחודשים קודמים

לוח שנה

עמודים

Sponsored By

ענן תגים