יצאתי מלימה עם שחר. עיר של 10 מליון תושבים וכדאי לצאת לפני המולת הבוקר. האופנוע נארז ערב קודם, וחיכה בשקט בחניית הבניין שבו שהיתי שבוע. הנעתי את המנוע וחיברתי את התיק על המיכל. הכול מוכן- טיפסתי על המושב ויצאתי לתוך החשכה. בחוץ עיר שעדין ישנה.

הפעם בחרתי במסלול חדש עבורי- דרך החוף מלימה לגבול עם אקוודור. לפני 10 שנים רכבתי צפונה על דרך ההר, מסע נהדר, אבל תמיד רציתי לראות את החוף. מדבר יבש קידם את פני. זו תופעה מעניינת בדרום אמריקה, ממערב לרכס האנדים ישנו מדבר יבש, הרכס עצמו גבוה, וממזרח שוכן אגן הניקוז של האמזונס.

כאן הפאן אמריקנה זה פס שחור על פני מדבר צחיח. פה ושם עיירות קטנות לאורך החוף.

לקראת הגבול עם אקוודור פניתי צפון מזרחה וירדתי מהפן אמריקנה. כביש קטן בלי משאיות ואוטובוסים, וקיוותי לעבור לתוך אקוודור במעבר גבול שקט וקל יחסית. וכך היה.

הדרך התרחקה מהאוקיינוס השקט, שזרם הומבולט זורם לאורכו ומקרר אותו מאוד. הטמפרטות עלו מעל 40, והורדתי כמה שכבות לבוש. לולים, כול הדרך רצופה בלולי תרנגולות שצבועים בלבן. "מישהוא אוהב לאכול עופות" הרהרתי לעצמי.

מעבר הגבול "מאקארה היה שקט לשמחתי. דרך עפר עם כמה צריפים . קשקשתי עם הפקידים הפרואנים תוך כדי שהם מחתימים את ערמת הניירות הלטינים (שעוד רגע יתויקו בתיק שאיש לעולם לא יבדוק) .

אופנוע הגיח מעבר לסיבוב וחנה ליד האופנוע שלי. כך פגשתי את ואליד מפקיסטאן, שרוכב כבר שנתיים וחצי מסביב לעולם. חמד של בחור. מייד התיידדנו והחלטנו לרכב לתוך אקוודור יחד.

הדרך טיפסה משפלת החוף של צפון פרו, צפונה אל רכס האנדים. שמענו שעל הכביש הראשי שהולך לאורך החוף יש הרבה מחסומים ושוטרים מושחתים, והחלטנו לרכב על דרך ההר. יותר סיבובים, אבל פחות כאב ראש. ואחלה נופים!!

לקראת הערב עצרנו בחלקה לצד הדרך, עלינו על שביל קטן ורכבנו חצי קילומטר. מצאנו גבעה חמודה ומקום נהדר ושקט ללילה. ערב ירד, צרצרים ברקע, אנחנו לבד באמצע שום מקום. מבשלים קצת אוכל ולומדים להכיר אחד את השני. ואליד עשה טיול מדהים ולמדתי ממנו המון על מולדתו פקיסטאן, על חבל קשמיר, הרי הקרקוראם שמשם מוצאו. מי שאומר לכם לא להביא אוהל לדרום אמריקה, פשוט לא יודע על מה הוא מדבר.

לחצות חבלי ארץ נידחים, לישון בשטח ולחיות חיים פשוטים, זו חוויה מיוחדת. מומלץ.

למחרת כבר עלינו לגובה של 2000 מטר פלוס, האוויר התקרר והמקומיים השתנו, פרצופים יותר אינדיאנים וקצב יותר רגוע.

ואליד לא האמין שהרבה ישראלים מבינים ערבית, לפחות ערבית בסיסית. הסברתי לו שזו שפה שמית, בת דודה של העברית, ושצריך להיות די סתום כדי לא להבין לפחות חלק מהשפה השניה. צחקנו המון על המצב בבית ועל הסטריאוטיפים שמפחידים אנשים משכניהם מעבר לגבול.

נפרדנו בפאתי קיטו, בירת אקוודור. ברקע הר הצימבוראסו, שעד לפני 250 שנה נחשב להר הגבוה בעולם (ולא רחוק מהמציאות, זו הנקודה הכי מרוחקת ממרכז כדור הארץ).

לחצנו ידיים וכול אחד המשיך לדרכו. ואליד לחקור את בירת אקוודור, ואני, מזרחה לשפלת ההר, ומשם לגבול עם קולומביה.

הפאס בהרים היה מושלג, ותוך חצי שעה לבשתי את כל הבגדים שהיו לי מרוב קור. מחסום משטרה נתן לי כוס תה, שהציל את המצב.

מייד אחרי הפאס הדרך נופלת ומאבדת גובה, ושעה אחרי ממינוס 3 מעלות, מצאתי את עצמי ב29 מעלות ומוריד שכבות ביגוד.

ג'ונגל ירוק קידם את פני.

אין ספק שדרום אמריקה היא יבשת מדהימה עם מגוון של טבע ותרבות.

שדות הנפט של אקוודור נמצאים בג'ונגלים האלו, והסביבה משלמת מחיר.

התקרבתי לאזור הגבול עם קולומביה בזהירות, ועצרתי ללילה אחד בעיירת הגבול נואבה לוחה. עירית גבול טיפוסית, אבל סה"כ הרגע בסדר.

בהוסטל פגשתי אמריקאי חמוד בן 26 שסיים קולג' איפשהו בחוף המזרחי ויצא לכבוש את דרום אמריקה על 800 דולר לחודש וימאהה 250. לא יאמן, אבל האופנוע עם 80,000 קמ, ועדיין עובד.

למחרת חצינו את הגבול ביחד. המקום נראה שומם, אך תוך חצי שעה כבר היינו בצד הקולומביאני. חום טרופי כבד, ואנחנו נמסים בתוך הציוד. חצינו את נהר סן מיגל, ורשמית נכנסנו לקולומביה, לאזור שנקרא פוטומאיו. אם אתם בקולומביה, ומחפשים את מורדי הפארק, זה המקום לחפש אותם, אבל האמת, שאלו חדשות מאתמול- האזור כבר נקי 10 שנים, ואין שום בעיה לחצות אותו.

בערב ראינו נהר צלול לצד הכביש המשובש שהולך צפונה, ועצרנו לחניית לילה. קפצנו לתוך הנהר הקריר, יחד עם כמה מקומיים חביבים, והגוף התקרר מייד. מים צלולים ועמוקים, בדיוק בזמן- נהר מדהים ביופיו.

אחרי כמה ימים ידידי האמריקאי התאהב בנערה מקומית שעבדה בתחנת דלק. העניינים התחממו די מהר, והוזמנו לארוחת ערב אצל המשפחה שלה. נפרדתי מהזוג הצעיר למחרת, נראו יופי ביחד.

הדרך השתפרה אחרי סן אוגוסטין. ביקרתי חבר שווצרי שמגדל שם קפה, ומשם עליתי על דרך המלך לכיוון בוגוטה. בדרך עשיתי עיקוף לאזור שהקולומביאנים קוראים מדבר טטאקואה.

רכבתי לתוך הלילה בחום כבד, מתרחק מהכפר ומחפש מקום לשים את האוהל אחרי 10 שעות רכיבה.

בסוף פשוט ירדתי מדרך העפר, והקמתי מאהל. אין נפש חיה.

בלילה ירד מבול, ככה שאני לא חושב שזה בקטגוריית מדבר (פחות מ100 ממ בשנה) אבל מי אני שאתן לאמת לעמוד בדרכו של סיפור טוב?

קמתי בבוקר למדבר מכוסה שלוליות. תוך כדי שאני מכין קפה, גיליתי שמטייל נוסף חנה 200 מטר ממני – רוכב אופניים. נתתי שריקה, והבחור הגיע אלי לקפה מה שנקרא. עולם קטן.

מורה אוסטרלי שלקח שנת שבתון ורכב מפטגוניה לקולומביה. החלפנו סיפורים, חלקנו את המעט שהיה לנו, וקבענו להפגש בבוגוטה בעוד כמה ימים.

הדרך הראשית טיפסה לבוגוטה, ומראות מוכרים מהתקופה שעבדתי בקולומביה קידמו את פני בברכה. טוב לחזור.

מהעבודה התקשרו וביקשו שאגיע מהר, אז ארזתי את האופנוע ושלחתי באוויר לארצות הברית.

ביקרתי חברים, ואחרי שבוע בערך טסתי חזרה לארצות הברית.

בשדה התעופה מדדו לי חום, כששאלתי למה, אמרו לי: וירוס חדש, מתפשט מהר.

הקורונה הכתה בעולם, ממש כשיצאתי מדרום אמריקה. חברי למסע שנשארו מאחור עדיין תקועים שם בסדר, ויש צפי שאזרח אמריקאי עומד להוולד בדרום קולומביה לזוג האמריקאי/קולומביאני .

העתיד זה לא מה שהיה פעם.

————————————————-

 דרום אמריקה על אופנוע (1)

קולומביה

לפני שממשיך, שני אירועים מפנמה שלא סיפרתי. משום מה פרחו מזיכרוני. נעצרתי ע"י שוטר על מהירות באחת מהדרכים הראשיות. השוטר הראה לי במצלמה 100 קמ"ש במקום 80 התחיל להסביר לי כל מיני דברים שלא ממש הבנתי, התחיל לכתוב בפלאפון "בגוגל תרגום" והראה לי שהדוח הוא 400 דולר ושלא אוכל לצאת את המדינה עד שאשלם, בלי להוציא מילה מהפה הוצאתי את הארנק ומיד שמתי לב שהוא מסתכל לצדדים לראות עם אין אף אחד, שטר של 10 דולר לא הספיק לו אז הוצאתי עוד שטר והכל בסדר, יש לציין שלפני שעזבתי אותו, הוא כתב שוב בפלאפון שאסע כחוק, כי יש הרבה שוטרים בדרך – ואכן היו. שלטי המהירות לעיתים מראים 100 ולעיתים 80 אך עם הבדלים של כמה עשרות ק"מ בודדים והם מחכים בצד הדרך מיד שמופיע 80 או שלא הספקת להגיב או שלא שמת לב. לא ממש נורא אבל כנראה שזה השפיע עלי באיזו שהוא אופן בכל זאת, עוד באותו היום בערב במוטל בו שהיתי, בזמן הירידה מהאופנוע הנחתי לדקה את הקסדה על טנדר שחנה לידי, להתארגנות… ורק למחרת בבוקר שמתי לב שהקסדה חסרה במצלמות האבטחה ראו אותי מניח את הקסדה על הטנדר ולמחרת בבוקר הטנדר נוסע עם הקסדה עליו. (לא היתה דרך לתקשר עם האדם) באסה נוראית, אבל מזל שמצאתי בקרבת מקום קסדה ממוצעת ובעיקר בגודל המתאים, חלק מחוויות המסע… היום אני מרגיש כבר כאילו זה לא קרה.

לאחר הגעתי לוקלומביה, בסך הכל שהייתי בבוגוטה הבירה 4 ימים. טיילתי בעיר העתיקה, כמובן בכיכר בוליבאר המפורסמת וסתם ברחובות העיר, לא עליתי לרכבל כי הראות היתה לקוייה לגמרי. עיר סואנת מאוד הנהגים פה זה משהו איום ונורא. צופרים ללא הפסקה משלל סיבות. חותכים אחד את השני כמה פעמים על כמה עשרות מטרים, שלא לדבר על הולכי הרגל – סכנת נפשות לחצות כביש, ואני חשבתי לעצמי וואווו איך אני יוצא מהעיר הזו. בסה"כ עיר דרום אמריקאית אופיינית, הבתים מסורגים בצורה מסיבית: חלונות, דלתות וחצרות הבתים וגם פה, האנשים שפגשתי מאוד נחמדים. בדיעבד 4 ימים אחרי שעזבתי את העיר, היו בה הפגנות ענק ומהומות חסרות תקדים נגד השלטונות (עיקר ההפגנה היתה בכיכר בוליבאר שם טיילתי לפני מספר ימים), עד כדי שהוכרז עוצר בעיר משעות הערב (בר מזל). היציאה מהעיר לקחה יותר משעה של רכיבה בפקקים, אך ככל שיצאתי החוצה הרגשתי את החופש  – כאילו מעבדות לחרות. הרגשה נהדרת. אחרי יומיים רכיבה בתוך טבע ירוק כבישים מפותלים שעולים ויורדים,

כפרים קטנים לצדי הדרך, הגעתי לקאלי, אחת הערים הגדולות בקולומביה מודרנית ומערבית אך יותר רגועה מבוגוטה. בערב פינקתי את עצמי בארוחה טובה במיוחד. עוד לפני קאלי שהיתי ליד העיר ארמניה אצל משפחה שמארחת בחדרים בחצרה הפרטית אני הייתי האורח היחידי, התנהגו אליי כאילו שאני בנם.

עד כדי שלא היה לי נעים כמובן שארוחת הערב אכלנו כולם ביחד והשתדלנו לפתח שיחה למרות השפה. איזה כיף! וחיכו לי גם לארוחת הבוקר. (הגעתי לפה מהמלצה שקיבלתי מהבחור מבוגוטה שעזר לי), מזג האויר די מוריד לי את מצב הרוח, שמיים מעוננים כמעט לחלוטין וגשם יורד מדי פעם. בתקווה שכמה שאדרים, מזג האויר ישתפר. מקאלי הדרמתי ל- Popayan ולמחרת בבוקר, כל הכבישים הראשיים היוצאים מהעיר היו חסומים ע"י מפגינים (אותה הפגנת מחאה בכל המדינה) השוטרים במקום אמרו שזה יקח שעתיים…

די מוטל בספק, לאור כמות האנשים שהיו שם. לאחר שעה ארוכה מאוד של המתנה כבר התחלתי לחשוב על לחזור חזרה העירה ליום נוסף, אך לאחר כמה דקות ניגש אליי סתם בחור ואמר לי משהו במספר משפטים, לא הבנתי כלום ממה שהוא אמר, אך כן הבנתי שהוא רוצה לעזור לי, עוד כמה משפטים חצי אנגלית/ עברית/ספרדית ושפת ידיים, הבנתי שהוא מציע לקחת אותי בדרכים צדדיות לעקוף את ההפגנה, וכך היה. רכבתי אחריו כשהוא רוכב על טוסטוס. כשהגענו לצד השני, כמובן שעצרנו – לחיצות ידיים הרבה תודות ונפרדנו. כמו שאני תמיד אומר רוב האנשים בעולם טובים. מזג האויר אינו משתפר משעותית. אני רוכב בגובה 2000/3000 מטר, די קריר וכשיורד גשם אנ משתדל לעצור תחת מחסה. אפילו באחד הימים הרגשתי התקררות קלה. בערב, צלחת מרק חמה ו-10 שעות שינה וקמתי חדש.

לפי מה שאני מבין, הרכיבה הזו בגובה תהייה עד איפה שהוא באמצע אקוודור כשאגיע קרוב לקו החוף. אוי מחכה כבר למישורים האין סופיים של דרום ארגנטינה, יש עוד זמן על דאגה, גם זה יגיע. עוד כמה ימי רכיבה עברתי דרך העיר Pasto והגעתי ל- Ipiales עיירה קטנה ממש ליד הגבול עם אקוודור שאותו אני אחצה מחר. מקווה ללא בעיות מיוחדות.

אקוודור

מעבר הגבול לאקוודור, היציאה מקולומביה נמשכה 5 דקות, ולולא טעות של פקיד מכס ברישום מס. הרישוי של האופנוע על טופס המעבר לאקוודור, גם בצד האקוודורי היה לוקח מספר קטן של דקות. וכן, שוב יש את אותה ההתרגשות של מעבר ממדינה אחת לשנייה. העיירה הראשונה בה עברתי היתה Ibarra. קטנה, חמודה, שקטה כמו שאני אוהב.

למחרת יצאתי לכיוון Quito עיר הבירה, בדרך עברתי דרך Laguna Cuicocha לגונה יפיפייה הנמצאת בגובה 2800 מטר,

וב- Quitsato Sundial אתר המציין שפה עובר בדיוק קו המשווה, אפילו קיבלתי הסבר קצר (באנגלית) על מערכות השמיים.

ושוב הכניסה לעיר Quito לקחה זמן רב עם כל הפקקים של עיר בירה, במוטל בו שכנתי, הסבירו לי שראש העיר רוצה לשפר את מצב הכבישים מהר, אז עובדים ב-15 מוקדים באותו זמן. שוהה פה יומיים קצת לטייל בעיר ובעיקר לנוח, מציין שמזג האויר משתפר טו טו טו.. לא עפתי על העיר. מ- Quito בחרתי את הדרכים לפי עד כמה הם מפותלים ועד כמה שהם לכיוון דרום. הרכיבה מאוד מהנה. נוף הדרכים שונה מזה שבקולומביה לדעתי גם יפה יותר,

לצערי מזג האויר אחרי יומיים יפים ב- Quito חזר להיות אפרורי וגשם קל ירד מדי פעם. אך אני אופטימי לימים יפים יותר ככל שאדרים. עברתי דרך הערים/עיירות San Miguel – Ambato– – Milagro – Machala – Zapotillo השוכן ממש ליד הגבול עם פרו. 10 ימים סה"כ באקוודור, מאוד נהנתי מהדרכים ומהגבהים שהגעתי עד 4020 מטר זה היה השיא. מאוד זול פה בפרו לאנשים שבאים מבחוץ, המקומיים עושה רושם אנשים מאוד שמחים ונראה שעושים מאמץ לשמור על ארצם, הרבה אנשים פנו אליי כשעצרתי במיני מקומות לשאול מי אני, מאיפה באתי וכל הסיפור ואני מצדי סיפרתי כמה שרצו. ביום האחרון של הרכיבה לפני המעבר לפרו, רואים איך שהנוף משתנה ויש פחות ירוק, העיירות שעוברים בדרך נראות יותר דלות וקטנות ונראה שהאנשים ממש קשיי יום. די להפתעתי לא פגשתי רוכב אופנוע המטייל כמוני מאז מקסיקו, אולי דרומה יותר אפגוש. זהו מחר עובר לפרו מדינה חדשה, יש למה לצפות.

פרו

מעבר הגבול לפרו לקח ממש מספר דקות מכל צד, לא פלא, אני הייתי היחידי שם. המליצו לי לעשות ביטוח לאופנוע. החוק בפרו מחייב כך הבנתי ניגשתי לבוטקה 22 דולר ויש ביטוח לחודש. Piura העיירה הראשונה בפרו ובדרך לשם כבר מרגישים את שינוי מזג האויר ואת הנוף מסביב שהולך והופך להיות יותר מדברי,

הכפרים הקטנים שבדרך נראים יותר מוזנחים ודלים מכל המקומות שראיתי עד עכשיו. המטבע פה נקרא ״סול״ שווה ערך לשקל פחות או יותר, כך שקל מאוד לחשב את ההוצאות, בכללי מאוד זול פה בפרו. למחרת עליתי על כביש מס. 1 Panamericana שארכב בו עד ל-Pisco ושם אפנה מזרחה ל- Cusco הרכיבה בו מהנה כשרואים מדי פעם את האוקיינוס הפסיפי מצד אחד והנוף המדברי מצד שני, איכות הכביש מאוד טובה ומזג האויר עד עכשיו נוח מאוד.

לאט לאט הנוף המדברי המישורי, הופך להררי יותר ויותר והמראות יפים יותר, אני מאוד נהנה פה מהרכיבה. מרחבים פתוחים אין סופיים עם הרבה עוצמה. למעט הרוח המערבית שלעיתים די חזקה, כיף. עד עכשיו עברתי דרך Chiclayo – Trujilo – Chimbote – Casma District – Barranca בדרך נכנסתי לעיירת דייגים קטנה בשם Playa Tortuga השוכנת על גדות מפרץ קטן יפה וציורית במיוחד.

האנשים פה מאוד נחמדים ומאוד שלווים ביחס לקולומביה למשל. נ.ב שאתמול פגשתי ב-5 רוכבים מקולומביה שיעדם Mendoza שבארגנטינה ומשם חוזרים לקולומביה, כולם על GS שלהם, נפגשנו בתחנת דלק דיברנו ארוכות ואפילו רכבתי איתם עד סוף היום היה כיף. אני מרגיש שכל מי ששומע על המסע שלי, נותן כבוד ומתפעל מאוד לא יודע כל כך על מה ולמה, אולי כן !!!!

לא רוכב הרבה ביום ולא יותר מ-400 ק"מ לערך, אלא עם יש ממש צורך. עוצר הרבה ומנסה לספוג כמה שיותר מהווי החיים בארצות בהם עובר. זהו, מחר ממשיך ל-Lima הבירה שם אכנס למוסך BMW לבצע טיפול קטן ובדיקה שגרתית אולי אחליף צמיג אחורי, כנראה שאשהה שם יומיים. כבר מתחיל לחשוב על העלייה ל- Cusco והוצאת ויזה לבוליבה. אגב מ-1.1.2020 אין צורך יותר לישראלים לויזה לבוליביה, לפחות על פי הפרסומים במדיה. אני אהיה שם הרבה לפני. מקווה שהכל יסתדר. עוד לפני לימה נכנסתי בדרך לאתר המשמר את המורשת של פרו Eco Truly Park"" די יפה שם הייתי אומר.

ושוב הכניסה ללימה לקחה שעה ארוכה כיאה לעיר בירה עם כל התנועה והפקקים, השתכנתי במוטל קרוב למוסך ולמחרת בבוקר התייצבתי במוסך. קבלת פנים ראוייה. ביצעו בדיקה כללית, החליפו חיישן לחץ אויר בגלגל הקדמי (הפריע לי מאוד נורת אזהרה בצג) והחלטנו יחד אני ומנהל המוסך שהצמיג האחורי מספיק טוב עד לסנטיאגו שבצ'ילה 4500 ק"מ בערך, שם אכנס לטיפול גדול. מקווה שהחלטנו נכון. בזמן הטיפול, הסתובבתי קצת בעיר בקרבת המוסך והרושם שלי, העיר לא מרשימה במיוחד אפילו בחלק היותר מערבי שלה ששם ישנתי לילה נוסף לפני שהמשכתי דרומה. Pisco זו העיר האחרונה על קו החוף בפרו. מחר פונה מזרחה לעולה לכיוון קוסקו הבירה העתיקה של פרו,

והכוונה משם להדרים לפונו ולעבור לבוליביה ודרך לה-פז, אורורו, אויוני לעבור לצ'ילה לקאלאמה. ב ה צ ל ח ה. עד עכשיו בפרו עצרו אותי שוטרים 5 פעמים לביקורת. יש לציין, אדיבים מאוד וכשיש את כל הניירת כמו שצריך אפילו מקבלים מהם את ברכת הדרך, שימשיך כך.

היציאה מ- Pisco היתה מרגשת, לקראת העלייה ל- Cusco הגובה מעל פני הים, הכבישים המפותלים ובטח הנוף המדהים שמלווה את הדרכים. ואכן אחרי כמה מאות ק"מ הכביש מתחיל להתפתל, הנוף משתנה לירוק ומתחילים לעלות. (לוקח כדורים נגד מחלת גבהים מה שבטוח) הנוף בדרכים משגע ונהנה מהרכיבה, עד שהגעתי ל-Ayacucho מצאתי מקום ממש במרכז העיר העתיקה ועם דמדומים, יצאתי למתוח את הרגליים בעיר. מפה המשכתי ל-Andahuaylas עיירה קטנה על אם הדרך. למחרת המשכתי ל-Abancay ובדרך עבר מולי רוכב על BMW ADV. עצרתי מיד בצד הדרך בתקווה שיבחין ונוכל לדבר הבחור שם לב הסתובב והגיע אליי (האמת ששכחתי את שמו) הבחור מפרו גר ב- Ayacucho הייתי שם לפני יומיים, והוא חוזר הביתה מהסאלר בבוליביה, יופי אמרתי לעצמי ושאלתי אותו את כל השאלות הנדרשות לגבי ההתנהלות בבוליביה. הכל טוב אין שום חשש למעט התנועה ב- La Paz ומחיר הדלק שגובים מתייר, קצת יותר מפי 2 ממחיר לבולבייני, עם זה אוכל להסתדר. דיברנו על המסע שלי, הבחור התפעל השאיר לי מספר טל. שלו למקרה שאצטרך ונפרדנו לשלום. (דיבר אנגלית טובה) הנוף בדרכים – אין לתאר הכפרים הקטנים בדרך ממש כמו בתמונות, הנשים בלבוש המסורתי פה ושם רואים גם את הגברים בלבוש מסורתי. כיף לעיניים ולנשמה. עוצר די הרבה בקיוסקים/מסעדות בצדיי הדרך. גם למנוחה וגם כדי לספוג את האוירה המקומית. ב- Abancay הייתי יומיים. קצת מנוחה והסתגלות לגובה. זהו, עוד יום נסיעה בנופים מדהימים והגעתי ל-Cusco לדעתי אחת הערים היפות בפרו, אם לא היפה ביותר. ידעתי מראש היכן אשתכן (עם חנייה בטוחה לאופנוע) בידיעה שאשהה פה מספר ימים.

Cusco מקום מאוד מתוייר. מפה יוצאים לכל האתרים בסביבה, אף שהעונה לא בשיאה כרע, יש הרבה תיירים. היעד המרכזי Machu Picchu החלטתי לא לרכב לשם עם האופנוע ולהשתמש בתחבורה המקומית כדי להגיע לשם. עוד לפני זה הגשתי בקשה לויזה לבוליביה 3 ימי המתנה עד לקבלתה. בינתיים ארגנתי את כל סידורי ההסעה הלוך וחזור ל- Machu Picchu. ב-4 לפנות בוקר כבר הייתי על המיניבוס שלקח אותנו ל- Ollantaytambo ומשם ברכבת הכחולה

ל-Aguas Calientes שני הכפרים העתיקים האלה מדהימים (התעכבתי בהם בדרך חזרה) הנוף שרואים בנסיעה מהרכבת שנוסעת לאורכו של נהר האורובמבה מרהיב ביותר. Machu Picchu אין פלא שזה אחד משבעת פלאי עולם. עוצמתי ומרהיב. מרגישים התרוממות רוח כשנמצאים פה וגם למזלי, מזג האויר היה נפלא. גם המדריך היה מקצועי והאתר לא היה עמוס בתיירים.

4 שעות ביליתי פה ועשיתי את דרכי חזרה, הגעתי למוטל בקוסקו ב-22:00 מרוצה עד השמיים. את יתר הימים ביליתי בביקור באטרקציות של העיר, פגשתי חברה ישראליים במסעדה שמגשים אוכל ישראלי היה נחמד מאוד. קיבלתי ויזה לבוליביה ללא בעיה כלל, סך הכל שהייתי ב- Cusco חמישה ימים. שמח ומלא אנרגיה להמשך הדרך. מפה המשכתי ל-Puno עם עצירה ב-Sicuani Puno נפלאה נוף מרהיב מלמעלה כשרואים גם את ימת טיטיקאקה בגובה 4300 מטר מעל לפני הים, אגם טיטיקאקה נחשב לאגם המים המתוקים הגבוה בדרום אמריקה. רואים את היופי של הערים האלו מרחוק כשנמצאים על איזו פסגת הר המשקיף על העיר,

והרכיבה על האופנוע בכל הערים עד עכשיו דורשת מיומנות עם כל העליות והירידות החדות. זהו, מחר עובר שוב למדינה חדשה בוליביה לעיירה Copacabana ההתרגשות ניכרת והכל טוב. פרו היא המדינה היפה ביותר שרכבתי עד כה בדרום אמריקה ויש אומרים שהיא אחת המדינות היפות בעולם. אפשר לטייל פה חודשים ארוכים ולא להספיק לראות הכל, אני מאוד שמח על המקומות שראיתי וביקרתי. קדימה לבוליביה.