הרפתקה דוט קום

ארכיוני הבלוג

23 בספטמבר 2014 רום רוכב את אפריקה מדרום לצפון- בוצואנה

באפריקה יש הרבה פילים, תנינים, מטוסים,

סירות קאנו, אופנועים ואחד רום בן אליהו!

[youtube_sc url="http://youtu.be/T9JFi8withE"]

DSCN3766.JPG

הבלוג של רום כאן

ודף הפייס של רום כאן

זה היה הפיל השלישי שחצה את הכביש כמה מאות מטרים לפני שגרם לי להבין למה נהג משאית הזקן ממעבר הגבול אמר לי לא להוריד לרגע את העיניים מהכביש. חלקה הצפוני של בוטסואנה הוא כמו ספארי אחד גדול. אין שום גדרות המפרידות בין הכביש לשטחי חיות הבר. פילים, ג'ירפות, זברות, פרות וחיות אחרות פשוט מתפרצות לכביש וגורמות למפגשים בלתי נעימים.
בכדי לא ליצור הפרדה בשטחי הטריטוריה ולפגוע בתנועות הנדידה של החיות בין העונות החליטו בממשלת בוטסואנה פשוט להגביל את מהירות הנסיעה ל-80 קמ"ש.
כדי לסבר את האוזן, שטחה של המדינה הזאת גדול פי 28 משטחה של ארצנו הקטנטונת.
תארו לעצמכם מה היה קורה בארץ אם היו מורידים קצת את מהירות הנסיעה בכביש שש.

DSCN3998.JPG
לאפריקה יש את הקצב שלה ובתור אורח אני צריך להתאים את עצמי לקצבה ולהיעזר בסבלנות ובערנות גבוהה במיוחד. כבר ידעתי נסיעות ארוכות ומשעממות בחיי אך בבוטסואנה הגעתי לשיאים חדשים.
הגעתי למאון, עיר בדרום דלתת-האקוונגו הגדולה והייחודית בעולם.
מצאתי מקום להניח את האוהל ללילה על שפת נהר רחב שוליים יפיפה ושורץ קרוקודילים ויצאתי לבדוק מה יש לאיזור הביצתי ביותר בעולם להציע. באחת הירידות לנהר עמד בחור צעיר ולחוץ ליד טנדר עם עגלה שתקועה במצב ר' [מצב שמגיעים אליו אם לא יודעים לעשות רוורס עם עגלה] כשניסה להוריד את העגלה למים כדי לאסוף את חבריו שהיו עם סירה במים.
עצרתי לידו והצעתי את עזרתי: "למזלך פגשת את אלוף מושב חרות ברוורס עם עגלה לשנת 2008" אמרתי לו וחילצתי את סירת חבריו השיכורים מהמים.

אחד מהם, קטוע רגל, החזיק בשק גדול שבתוכו היה תנין צעיר. מאוחר יותר התברר שאת רגלו החסרה איבד כמה שנים קודם לכן ממסע ציד דומה באותו נהר על ידי קרוקודיל ענקי ורק במזל נשאר בחיים.
"החייה הזאת אכזרית, היא נתפסת עלייך ומתחילה להסתובב ולמשוך אותך פנימה לתוך המים עד שאתה טובע, הסיכוי לההחלץ מזה הוא אפסי" סיפר לי הבחור הצעיר והלחוץ. הציג את עצמו כטייס וכאות תודה לעזרתי, הציעה לי להצטרף אליו למחרת לטיסת ראווה מעל האיזור לראות להקות של פילים מהאויר.
לא יכולתי לסרב. אני מתחיל לצבור שעות טיסה כה רבות שבסוף אצא טייס מכל הסיפור הזה…

הסיפור של הבחור קטוע הרגל ריתק אותי וסיקרן אותי לראות את התנהגותם של הקרוקודילים במים.
לא רציתי לקחת סיכון גדול מידי והחלטתי לנסות למצוא מישהו שאני יכול לסמוך עליו, בעל ציוד מתאים וניסיון בתחום.
מצאתי דייג מקומי עם קאנו ישן מעץ ומקל ארוך שבעזרתו הוא מתמרן והחלטתי שזה הבן אדם המתאים ביותר למשימה.

שילמתי לו כמה ג'ובות ויצאנו במעלה הנהר למצוא קרוקודילים. הגענו לאיזור ביצתי פראי ויפייפה, השתקפות העצים על המים יצרו אשלית מראה כה אמיתי שהיה קשה להבדיל בין שמים וארץ.
הדייג תימרן את הקאנו בין שיחים וקני סוף המחוברים בקורי עכביש גדולים וחזקים שנתפסו רובם על פני וגרמו לי לחבוט בעצמי בפראות כדי להעיף אותם ממני וכמעט הפכתי את הקנו.
הרגשתי חוסר שיוויון קל כשהיתושים האימתניים לא חדלו לתקוף רק אותי למרות שהייתי לבוש מכף רגל ועד ראש והדייג עם מכנס וחולצה קצרים לא ניראה מוטרד אפילו לרגע.
משפחה של היפופותמים רבצו להם לא רחוק מאיתנו, ציפורים התעופפו וזימרו סביבינו, אלפי יבחושים נכנסו לנחירי ואוזני אך שום קרוקודיל לא נראה באופק.
"יותר מסוכן מלראות קרוקודיל זה לא לראות קרוקודיל" אמר הדייג וצמרמורת קלה עברה בגופי.
מידי פעם הדייג חבט בקנו עם המקל הגדול כדי לנסות לגרום לתזוזה במים, אך שום דבר לא קרה.

שקיעת שמש אפריקאית אדומה ליוותה אותנו בדרכנו החוצה מהנהר. אחרי הדלתא, היה לי דבר נוסף להספיק בבוטסואנה וזה לראות את שמורת המחאדיחאדי – אגן מלח ענקי  שמזכיר את הסאלאר בבוליביה.

בהצעתו של מקומי שפגשתי, נמנעתי מלהכנס מהדרך "הרגילה והמשעממת" לדבריו והמשכתי לדרך "המיוחדת"
עמוד אבן ישן ודהוי סימן בחץ את הכיוון לשמורת האגן והצביע על שביל צר שהתפתל ונעלם בין שיחי הסוואנה.  בלב -ממש לא שלם- התחלתי לרכוב על השביל המוביל לשמורה.
ילד עירום שישב ועשה את צרכיו ליד השביל התרומם ורץ לכיווני בהתרגשות עם חיוך גדול מלא בזבובים וביקש נדבה.
לפי תגובתו הבנתי שכנראה מטיילים נוספים עוברים בשביל הזה וזה בטוח להיכנס. נתתי לו 10 פולה, נייר טואלט והמשכתי פנימה.

חיפשתי סימן טרי שלי צמיגים שעברו לפני, אך השביל היה מלא בעקבות של בעלי חיים ולא נראה ששום רכב עבר שם בימים האחרונים.
הדרך הלכה ונהייתה חולית וטובענית יותר ככול שהמשכתי פנימה. עצרתי מספר פעמים וחשבתי לחזור על עקבותיי אך הרגשתי שזו תהיה החמצה לוותר בשלב הזה, הורדתי עוד אויר בצמיגים והמשכתי. ניסיתי להגביר קצב כדי להגיע באור יום לקמפ-סייט שנמצא בתוך השמורה.

החול הרך הפך לפודרה טובענית שגרמה לאופנוע להיזרק מצד לצד ללא שליטה, הייתי חייב להמשיך במהירות ולשמור על מומנט גבוה כדי לא להתחפר ולשקוע. הרגשתי כמו לוחם שוורים היושב על גבו של שור זועם המנסה לזרוק אותי מעליו ונלחמתי בכל כוחי להישאר על האופנוע ולא ליפול או לצאת מהקוליס. האבק והזיעה הקשו עלי מאוד והחלטתי שאם אמשיך אני עלול להיפצע ולהישאר זרוק לבד בשטח. עברו כמה שעות מאז שנכנסתי לשטח ועוד לא ראיתי נפש חיה.

סיימתי את הקטע הקשה וראיתי בגי' פי אס שנותרו לי עוד 30 ק"מ ליעד.

בשלב זה בטחוני להמשיך היה מעורער לחלוטין והשעה הייתה מאוחרת מידי בכדי לחזור בחזרה את כל הדרך. הרגעתי את עצמי בכך שבמצב הכי גרוע אעשה את הלילה בשטח ואחזור למחרת בבוקר. האזור היה עשבי ומלא בשיחים גבוהים שהגבירו את חששותיי למפגש עם חיות טרף במהלך הלילה.

פחדתי, ממש פחדתי והתחלתי להילחץ שלא לצורך.
ירדתי מהאופנוע, שתיתי מים וליקקתי קצת מחפיסת השוקולד שנמסה מהחום.

הדבר הגרוע ביותר במצבים כאלו זה לתת לפחד להשפיע על שיקול הדעת. צריך להירגע, לשמור על קור רוח ולמצוא פתרון.

פתחתי מפה וראיתי שהשביל רץ במקביל לאגן המלח בקו אווירי של פחות מקילומטר אחד.
בהעדר אפשרויות נוספות, ירדתי מהשביל ונסעתי באזידוך דרך הסוואנה לכיוון אגן המלח בתקווה שיהיה יבש וקל יותר לרכוב עליו.

עד שהצלחתי לפלס את דרכי בין השיחים ולהגיע אל משטחי המלח האדירים, השמש החלה לשקועה והגעתי בדיוק בזמן לשעות דמדומים שצבעו את האופק בגוונים עדינים של ורוד וסגול ורק פס דקיק הפריד בין המישור האין סופי לרקיע.
עקבות ישנות של בעל חיים גדול מילאו את השטח בבורות עגולים והצורות היחידות ששברו את המישור המוחלט היו צלליות רחוקות של בנות יענה שרצו להן לכל מיני כיוונים ללא היגיון.

עצרתי לרגע להתענג על הרגע הקסום הזה. דבר שאני נמנע ממנו בכל מחיר הוא רכיבה בחושך והחלטתי שעדיף לעצור ולהתמקם ללילה בלב השממה הזאת.

בישלתי קוסקוס עם שעועית, קידשתי על כניסת השבת ונשכבתי להסתכל על השמיים המוארים.

הירח זרח בדיוק מעלי והכוכבים היו קרובים יותר מאי פעם. רוח קרירה נשבה וצננה את גופי.
שמחתי שלא ויתרתי.

————————————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור, לצילומים ולקטעי הוידאו שייכות לרום בן-אליהו

————————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   יש תגובה אחת, הוסף תגובה    

28 באוגוסט 2014 רום רוכב את נמיביה בחול ובמרום

משחקים בארגז החול הגדול

ובשמיים הפתוחים של דרום היבשת

[youtube_sc url="http://youtu.be/hvP5ztZsYBM"]

ff (2).jpg

קמתי בבוקר במצב רוח קרבי במיוחד, קיפלתי את הציוד ויצאתי לכיוון סווקופמונט, העיר השניה בגודלה בנמיביה.
מצב רוחי היה גרוע והחלטתי לנסות לרומם קצת את האוירה. מצאתי בפלאפון כמה שירים של המלך, הנסיך והדוכס (אייל,שלומי ופרץ) והרמתי חפלה שלא ניראתה כמותה בכל הסוואנות של נמביה גם יחד. אפילו בנות היענה והאנטילופות שקפצו לי לתוך הגלגלים של האופנוע רצו להצטרף. הגעתי לסווקופ אחרי 6 שעות מתישות, נעצרתי עלידי שוטר במעגל התנועה בכניסה לעיר, שיירה ארוכה של מכוניות שחורות ורכבי משטרה חלפו על פניי, ראש ממשלת נמיביה בכבודו ובעצמו.
החלטתי שזה זמן מתאים ללכת לדבר איתו על המצב בארץ ולצלם אותו נותן כמה מילות חיזוק לישראל.

הדבקתי את השיירה ונצמדתי לשוטר המאסף. הדגנרט היה כל כל כך מרוכז בלחטט באף שלא שם לב שאני אחריו. נכנסנו לתוך בסיס של חיל הים. חשבתי לעצור לבקש רשות אבל החלטתי לשמור על המומנטום, להצדיע בבטחון לשומר בכניסה ולהמשיך אל תוך הבסיס. שכבר הייתי ממש קרוב קפצו עלי כמה מהמאבטים והתחילו לתחקר אותי. אמרתי להם שבאתי להצטלם עם ראש הממשלה, הם צחקו עלי ואיימו לעצור אותי אם לא אסתלק משם. למזלם הייתי אחרי 6 שעות רכיבה רצופות והייתי חייב להשתין אחרת לא הייתי מוותר להם כל כך בקלות.(;

למזלי, חודשיים קודם לכן קיבלתי מספר של בחור בשם רודי שגר בעיר סווקופמונד, כל מה שידעתי עליו זה שהוא אלוף נמיביה במוטוקרוס. זה הספיק לי כדי לדעת שזה אדם שאני יכול לסמוך עליו ולהשאיר אצלו את האופנוע בבטחה.

רודי קיבל את פניי בשמחה, ואמר שיעזור עם מה שצריך ושאני יכול להשאר לכמה זמן שארצה.
מהבית שלו יצרתי קשר עם היחידה שלי ועם חברים בארץ וגילתי שרוב חברי הקצינים בכלל לא גוייסו , "תשאר, העם בינתיים מסתדר בלעדייך" הרגיע אותי אחד החברים.

GOPR2797.JPG
כשהעניין של החזרה נדחה לבינתיים , יכולתי להתפנות לדברים הפחות דחופים כמו לתקן את הנזילה של האופנוע או לרכוב עם רודי בגן עדן לאופנועים שסובב את ביתו, בין גבעות לס לדיונות זהבהבות ענקיות הנשפכות אל הים האטלנטי.

רודי פתח את שלושת דלתות החנייה האוטמטיות שלו ולסתי צנחה מטה.
שלושה אופנועי מוטוקרוס חדשים, שני טרקטורונים, אופנוע ים, מכונית ראלי וטרופי טראק עמדו שם והתחננו בפני שאעלה אליהם, שאפרק להם את הצורה. "הולך להיות לנו כיף השבוע" אמר לי רודי וטפח על שכמי

רכבנו במשך שבוע שלם כל בוקר עד שכל שרירי גופי (הלא מאומנים) עייפו.
בעודנו יושבים על אחת הדיונות ומסדירים נשימה הגיח מטוס קרב סיני וחג מעלינו למשך כמה שניות, רודי ראה שאני מתעניין במטוס ושאל אם אני מעז לטוס עם מטוס כזה
גיחכתי בזלזול ושאלתי אותו מה הביג דיל כולה מטוס סיני ישן.

….

יום למחרת הגענו למחסן גדול בשדה תעופה קטן לא רחוק מביתו, גיסו של רודי, טייס קרב נמיביאני הוציא את מטוס הקרב הסיני שלו. התיישבתי בתוך הקוקפיט המשני ולמען האמת אפילו מעט חששתי. רגע לפני שסגרתי את תא הטייס שמעתי את רודי מתגרה בגיסו "רום אומר שהטייסים הישראלים לא סופרים אותנו…״ תראה לו מזה.

דף הפייס של רום

הבלוג של רום

—————————————————————————————–

כל הזכויות C  לסיפור לצילומים ולקטעי הוידאו שייכות לרום בן אליהו

—————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

12 באוגוסט 2014 רום בדרך צפונה כבר רוכב בנמיביה

נמיביה כבר לא משחק ילדים

dunes.jpg

רום ממשיך לעלות צפונה. נמיביה זהכבר סרט אחר. כד לקבל את כל התמונה נא כנסו לבלוג של רום

דרך עפר רחבה וארוכה לאין סוף מובילה אותי אל תוך נופיו האדמדמים של המדבר הנמיביאני..

ענני גשם מלווים אותי מלמעלה ומידי פעם מורידים מטר של גשם קריר ומלוכלך שמעורר אותי ועוזר לי לשמור על ריכוז גבוהה בדרך הרטובה והחלקלקה. מצב הרוח שלי בשמיים, ואני שר ורוקד על האופנוע..

את היום הראשון בנמיביה אני מסיים על מצוק הפיש ריבר קניון המרהיב..
אני מספיק להגיע בדיוק לשקיעה ומתיישב לשטוף את העינים עם הנוף האדיר הזה, מוציא שוקולד ומסיים חצי חפיסה בלי לשים לב. הנוף הזה, השקיעה והשוקלד – חצי אורגזמה
למחרת הגעתי לעיירה שהזמן בה עצר מלכת, הרגשתי שחזרתי בזמן כמה עשרות שנים. האוס, הייתה התחנה האחרונה לפני כניסה לתוך הדיונות ו900 ק"מ של חול, עוד חול וחולרע. באותו לילה נכנסה קרה לאיזור שהקפיאה את המדבר.
4 וחצי בבוקר הייתה השעה ששנתי נכנעה לקור העז ששרר מחוץ לאוהל, כאב לי לנשום מחוץ לש"קש. הקור חדר לעצמותיי וניסיתי להתחבק עם כל עצם שהיה לי באוהל בניסיון להתחמם מעט. כשיצאתי מהאוהל ב6 בבוקר התברר שהכל קפא. מד הטמפרטורה עמד על 5- מעלות..
התארגנתי בזריזות כדי להתחיל את היום מוקדם, התישבתי על האפנוע, מנסה להניעה ו… כלום.
חיישני ההצתה קפאו!!

DSCN3333.JPG

העמדתי את האופנוע בשמש וחיכיתי מעט שיפשיר. הכנסתי להילוך שישי ודחפתי אותו קצת כדי לגרום לדברים לזוז קצת בתוך המנוע. ניסיון שני, מניעה בקושי, ויאללה בחזרה למדבר…

הקור לא מרפה גם ביום, הרוח מכה בי מהצד, השמש שורפת את פניי והאבק מייבש את שפתיי. נמיביה זה כבר לא משחק ילדים.

באחד הימים גיליתי נזילה של מים מהמנוע, קיוותי שזה אחד האטמים שנפרץ ושזה לא יזיק למנוע עד שאגיע למקום שאוכל לטפל בבעיה. הגעתי לסלסרים חצי מעולף ובאפיסת כוחות מיום רכיבה ארוך. כשעצרתי לתדלק כבר לא היה לי כח להחזיק את האופנוע ונפלתי. למזלי, סלסרים הינה נקודה מרכזית המושכת טיילים רבים בגלל דיונות החול האדומות  שיש בה ומייד אנשים נחלצו לעזרתי להרים את האופנוע הכבד.

אישה דרום אפריקאית נדיבה, זיהתה את מצוקתי והזמינה אותי להצטרף אליהם לקמפינג ולבריי [על האש] כמו שרק דרום אפריקאים יודעים לעשות.

DSCN3410.JPG

ההמשך בבלוג של רום

———————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור לתמונות ולוידאו שמורות לרום בן אליהו

———————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

20 ביולי 2014 רום בן אליהו סוגר את דרום אפריקה

לפני העליה לנמיביה

נגיעה בטיפ של הקצה של אפריקה

cape1 (3).jpg

סיכום הפרק הדרום אפריקני. דיווח מלא השראה, כמו שרק רום יודע לזקק.

המשכתי דרומה לנקודה הדרומית והדרמטית ביותר ביבשת אפריקה, הקייפ פוינט, מנקודה זאת כיוון הרכיבה מקבל זוית של 130 מעלות צפונה. מכאן כל מטר שאתקדם יקרב אותי אל היעד הסופי…ישראל.
לאורך כל שהותי בדרום אפריקה, אני שומע על קייפטאון וזה עתה סוף סוף הגעתי לעיר המדוברת.
אני חושב שזהו העיר היפה והעצמתית ביותר שראיתי בחיי.

קשה להשאר אדישים כשבהינף מבט אחד העיינים נשטפות בכל כך הרבה דברים.
מהחופים הלבנים אל הר השולחן הכביר [שנבחר לאחד מ-7 פלאי עולם] לראש האריה, לעיר,  כל כך הרבה לראות.
לקייפ טאון הגעתי ממש דקות ספורות לפני כניסת השבת.
חבר ביוהנסבורג קישר אותי לאחד הרבנים והגעתי ישר אליו לארוחת שישי מסורתית.
יום למחרת הגעתי לרונן, שגר באיזור הכי יפה של העיר. רונן, רוכב אופנועים מושבע לקח אותי לרכיבה דרך כביש פתלפל חצוב בהר מעל הים למראות עוצרות נשימה עד להרמאנוס, לראות להקנות של לוייתנים.
לרונן יש אופנוע גדול, הכי גדול, בעצם הכי גדול בעולם. טריומף עם 2300 סמק על מרכב ששוקל 300 קילו ומייצר 140 כ"ס. המכונה הזאת משתגרת כמו טיל בליסטי ומשאירה אבק לרב אופנועי הכביש התחרותיים.
אולי בגלל זה קראו לאופנוע הזה הרוקט 3…עובדה נוספת על קייפטאון היא שכמות הבחורות עולה על כמות הבחורים פי 2, ומסיבות בא בלי הפסקה. החלטתי להשאר עוד כמה ימים בעיר לבדוק את העניינים.

טיפסתי על כל הר באיזור, עליתי לפרנצ'וק, עיירת יין משגעת לא רחוק מקייפטאון, השארתי את האופנוע לנוח ורכבתי עם אופניים עד לקייפ פויינט, הנקודה הדרומית ביותר בדרום אפריקה.לאחר שבועיים וחצי של טיפוסים, ומסיבות מסביב לשעון עזבתי את העיר המופלאה הזאת וכיוונתי פעמוני צפונה, אל היעד הבא, נמיביה.

אחרי הקילומטר ה600 הנוף התחיל להשתנות וכך גם הטמפרטורות שהתחילו לעלות ככל שהעמקתי אל תוך המדבר.

הגעתי לעיירה מדברית כמה עשרות קלמטרים מהגבול.

ראיתי רכב עמוס עם ציוד מלא לטיול והחלטתי לעצור ולדבר איתו.
הוא המליץ לי להאריך דרכי דרך שמורת הרוג'רס בלייד הידועה בתור אחת מתוך שתי מדבריות הסלע היחידות בעולם.

אחרי הכותרת המפוצצת הזאת החלטתי להאריך את החצייה ולהספיק לראות עוד משהו במדינה המופלאה הזאת.

הכנסתי להילוך לראשון והתחלתי לנסוע כששמעתי מן מכה כמו של אבן שפוגעת בגלגל הקדמי, הסתכלתי אחורה וראיתי בורג גדול מתגלגל על הכביש. חשבתי שסתאם עליתי על איזה בורג והמשכתי לנסוע עוד כמה מטרים. משום מה, זה הציק לי והחלטתי לחזור לבדוק. חשכו עייני כשראיתי שזה הבורג המרכזי מהקאליפר של הבלם הקדמי שלי, עצרתי ובדקתי את הברקס, הוצאתי אותו עם היד… משמע, רכבתי 600 ק״מ עם ברגים משוחררים בברקס הקדמי. אם הייתי נותן עוד ברקס אחד הקאליפר היה מתנתק מהמקום שלו ורץ עם הדיסק, סביר להניח שלא היה עוצר ואני הייתי ממשיך עד לדבר הבא השהיה עוצר אותי.

איזה מזל!!!

הוצאתי את ערכת הכלים שלי, תיקון זריז, בדיקה שהכל תקין והמשכתי הלאה.

לאט לאט הדרך הפכה כורכר ומכורכר לדרך עפר משובשת.
מאות קילומטרים של במפים שלא איפשרו לי לרכוב יותר מ40- ק״מ בשעה.

החום הכבד, השמש שהיכתה בפניי והדרך המשובשת עייפו אותי מאוד והתחלתי להרגיש שאני מאבד ריכוז. החלטתי להמשיך עוד 20 קמ ולהתחיל לחפש מקום להעביר את הלילה.רגע ליפני שהשמש שקעה מצאתי חורשת מדבר טבעית על שפת הנהר הכתום (orange river). בישלתי אורז עם מלח ופלפל שחור, הוספתי קצת פפריקה בשביל הבארק׳ה ונכנסתי לתוך האוהל. בלילה התעררתי מצרחות מוזרות, זה הפחיד אותי אבל החלטתי שאין לי מה לעשות בדקתי שהאולר לידי והמשכתי לישון. רעשי דפיקות העירו אותי שוב לפנות בוקר , פתחתי את עייני וראיתי צללית של דמות מוזרה שנוגעת באופנוע, שקלתי עם להשאר בשקט אבל החלטתי לצאת לתקוף את הפולש.
פתחתי בשקט את הסכין ולאט לאט את הרוכסן של האוהל, כדי לקבל זוית טובה יותר לראות מי נוגע לי באופנוע.

לפתע שתי עיינים הציצו אל תוך האוהל, מהבהלה יצאה לי צרחה שגרמה גם ליצור לצרוח ולברוח. הוצאתי את הראש וראיתי שימפנזה ענקית נסה על נפשה. הלב  של פעם בחוזקה ולא הצלחתי להמשיך לישון.
דירבקתי קפה שחור כדי להתעורר ויצאתי לכיוון הפארק.

אחרי הדרך המתישה הזאת סוף סוף הגעתי לכניסה לפארק.
שמח ומחוייך ירדתי לשלם לפקידה בכניסה, והיא בלי להסתכל לי בעיינים אמרה בזלזול שאין כניסה לאופנועים!

הלסת נפלה לי מרב עצבים, עברתי את כל הדרך הזאת ואף פקידה לא תעצור אותי. "או שאת קוראת למנהל, או שאני נכנס גם בלי האישור שלך". נכנסתי למשרדו של המנהל שהיה מלא בתמונות ישנות שלו במדי צבא. ״איש צבא" חשבתי לעצמי, "זה יהיה קל״ כמעט שעה ישבתי עם מנהל השמורה והעברנו חוויות מהצבא. ״משמעת, אני אוהב אנשים עם משמעת״ הוא אמר.

קיבלתי אישור לכנס.

ככל שהעמקתי פנימה אל תוך הפארק הדרכים הפכו חוליות יותר וקשות עבורי לרכוב, אני מנסה לשמור על הקו אחיד אך האופנוע הכבד נזרק מצד לצד. אני אוחז את הכידון, מחבק עם הברכיים ומנסה למנוע מהאופנוע לשקוע וליפול.

10 שנות רכיבת אנדורו עושות את העבודה ואני מצליח לפלס את דרכי עם האופנוע הכבד בין חול טובעני לאבנים חלקות. בערב הגעתי לקאמפ סייט, כנוע מהיום המתיש, התחלתי להכין לי סנדוויץ להרגיע את הבטן.
קופיף קטן וחמוד הגיע והתיישב על ידי, זרקתי לו חתיכת בשר מיובש [טעות חיי] והמשכתי במלאכת החיתוך. כשהרמתי את ראשי לחפש את הקופיף העץ שלמולי התמלא ב-13 קופים נוספים. הנפתי את מבטי לאחור וזיהיתי עוד ארבעה קופים נוספים שמנסים להתקרב עלי ולגנוב לי את הסנדוויץ שזה עתה סיימתי להכין. למרות שהייתי מוקף מכל כיוון לא איבדתי אישתנות וגם ולא התכוונתי לוותר על הסנדוויץ.

התחלתי עם אבנים, עברתי למקלות וכשראיתי שהם לא נרתעים עברתי לנשק יום הדין והוצאתי את הפפר ספריי שאמור ליהיות נגד אריות. ריססתי שניים מהפולשים הקטנים והם ברחו בצרחות ואחריהם שאר הלהלקה. בלילה החלה רוח חזקה לנשוב ואחריה גשם זלעפות. עוד לא יצא לי להיות עם האוהל הזה בגשם ולא ידעתי איך אתעורר בבוקר. למזלי קמתי בבוקר יבש לחלוטין, האוהל עמד במבחן בהצלחה רבה. קרירות הבוקר הקשתה עלי לקום מהשקש אך הקופים, שהתחילו להתקרב שוב לא נתנו לי ברירה ונאלצתי לקום. למרות שבדקתי בלילה שאין שום יתושים באוהל קמתי עקוץ בכל גופי, זה היה ניראה עקיצות שונות משל יתושים וכשראיתי את אחד הקופים שעמד מעלי מתגרד לו הבנתי שהצטרפו אלי כמה פשפשים בלילה..

DSCN3129.JPG

זרקתי כמה אבנים לשחרר את התסכול שלי על הקופים, ארזתי ויצאתי לדרך..

הבוקר אחרי הגשם היה בהיר ונקי כקריסטל וריח האדמה הרטובה רוממה את רוחי. הגעתי למעבר גבול מיוחד במינו שנחצה על ידי נהר צר שוליים.

למוד קרבות ממעברי גבול, הגעתי מוכן עם כלל המסמכים ועם סיפור שאני מצלם אותם לסרט דקומנטארי שיגיע לטלויזיה בקרוב.

ובפעם השנייה בחיי אני עולה עם אופנוע על סירה. הפעם המבט מופנה אל נופה של דרום אפריקה המתרחק לאט לאט.

שניות לאחר מכן כבר היינו בגדה שבצד השני. אני, האופנוע והפשפשים החדשים שלי ירדנו לתוך מדינה חדשה.

border passing.jpg

נמיביה היר איי קם.

(כאן הוכנס רק הסיפור שטרם הופיע באתר זה) למלוא הכתבה, נא הכנסו לסיכום של רום או לבלוג המסע של רום או לדף הפייס של רום

——————————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שייכות לרום בן אליהו

—————————————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

15 בנובמבר 2013 עודד ויטליס סוגר את אפריקה. (כתבה 18)

הדרך נגמרת בצפון אתיופיה

עודד מסכם ומבטיח עוד

עודד, בשם קוראי הרפתקה דוט קום, תודה לשיתוף ולהזדמנות להציץ לסיפור מרתק. מחכים להמשך.

למעקב אחר המסלול של עודד על תוכנת הניווט שלו נא הקליקו כאן

סוף ק ורס 002.JPG

לא יכול הייתי לבקש שני ימי רכיבה אחרונים באתיופיה ובאפריקה כמו אלו שהיו לי. נפרדתי מבלה לליבלה לכיוון אדיס א(ס)בבה. הדרך כל כך יפה, מתפתלת על אספלט משובח והאופנוע שש לסל"ד.

על הג'יפיאס פנסיון בארו באדיס – נעים לחזור למקום מוכר (שהיתי פה לילה בדרכי צפונה), מה שעורר אצלי מייד את הגעגוע הביתה.

אפריקה לא השאירה בי לא תא אחד ולא חוש אחד אדישים. לא פגשתי שמחה ואנשים מחייכים כמו באפריקה אבל גם עצב. מצב חלק מהאנשים, הנשים, הילדים ובפרט הבנות. המראות והצבעוניות אבל גם תנאי מחייה קשים. המוסיקה הנפלאה והרעש. המרחבים העצומים אבל אתה לשניה לא לבד באפריקה – עצירת השתנה במקום הכי נידח ואני מייד מוקף בסקרנים. אוויר משכר ואבק. הרבה, הרבה מאד סקרנות לאחר.

מספר ימי התארגנות להטסת האופנוע למינכן, שם יעלה על יצועו לשנת החורף. מכונה מדהימה שהיתה אתי בכל תנאי השטח והשגיונות – 50,000 ק"מ – ולא הכזיבה לכל אורכם.

אתם שליוויתם אותי – הורגש ועזר.

20131106_125243 (Mobile).jpg

האופנוע (מימין) לאחר הנחיתה – בחניה בבית במינכן – (ליד  אחיו)

————————————————————————————————————————————————-

כל הזכויות C לטקסט ולצילומים שמורות לעודד ויטליס

————————————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

« פוסטים נוספים - פוסטים קודמים »