חציית האמריקות מאלסקה לדרום ארגנטינה ברכיבה זוגית

את גדי ולאה נחימוב גם אתם מכירים. אם לא סעדתם פעם באל-גאוצ'ו כשהם היו בעלי הרשת, בטח ראיתם את ביתם (או טעמתם את יציר כפיהם) הנח לו ממערב לכביש היורד למצפה רמון כשלושה וחצי ק"מ מדרום לצומת טללים. אין מצב שלא עברתם ליד חוות נאות.

גדי הגיע אלי לפני כשנתיים לשוחח על תכניותיהם לעשות את האמריקות. בגדול רצו לצאת הכי מהר. רק מה, להגיע לנקודת ההתחלה באלסקה בחורף לא ממש מומלץ, אז עד שמזג האויר ישתפר, ירד הזוג המופלא לכמה חודשים לתור את דרום יבשת אפריקה ברכב 4X4 מאובזר כקמפר שטח כמו שצריך. חרשו היטב את דרום אפריקה, נמיביה ובוצואנה,

הזדכו על הרכב וחזרו לארץ רק כדי לוודא שהדור הצעיר אכן מאופס על האחריות שנחתה עליו בעיקר בתחזוקת חוות הבודדים המושקעת. ואז יצאו לממש הרפתקה שרבים וצעירים חושבים כמה פעמים לפני שהם מתחילים בכלל לחשוב בכיוון. ופרומיליונצ'יק מבינהם אכן יוצא לדרך.

אני מתנצל על הדיווח המאוחר הזה. כי בעת כתיבת הדברים לאה וגדי כבר חזרו מהמסע. לא השתלטתי בזמן אמת על העידכונים כאן באתר הרפתקה, בעיקר מעצם היותי בתוך מסע משלי. לאה וגדי כתבו וצילמו בלוג נהדר וייחודי, הכולל המון מידע וחוכמת דרך, מנקודות מבט לא שגרתיות שבחנו את המושג הרפתקה מתוך נסיון חיים וזוגיות רבת שנים, זה לא פשוט להסתכן ולהעמיד במבחן הרבה נכסים כשאתם הציר המקשר והאחראי במשפחה רב דורית. בהקשרים עסקיים ופיזיים אין צורך להכביר מילים בסיכונים הקבועים כשעפים על דו גלגלי בדרכים הזויות, במזג אויר לא סלחני ובמחוזות נטושים בידיעה שלא היו להם אפילו שניה אחת לחפף או הזדמנות אחת לטעות – לאורך עשרות אלפי קילומטרים ולמשך חודשים. הקטעים שיובאו כאן הם תמצית הדיווח שמופיע בבלוג שהם כתבו. ולמי שרוצה צפיית בינג', הנה הקישור. הנאה מובטחת!

——————————————————
26 באוגוסט 2016
לפני ההתחלה.
גדי נוסע ללוס אנג'לס לחפש אופנוע. סוף יוני, ויש המון מודעות באינטרנט. משם צריך עוד להעביר את מה שיקנה לאלסקה- אלפי קילומטרים, כשבועיים נסיעה. ההפתעה הגדולה- כשהוא מגיע העונה כבר בעיצומה, ואין אופנועים מתאימים. כמה ימים מייאשים ויקרים בעיר הגדולה, ואז מודעה חדשה על אופנוע אפשרי באנקורג', אלסקה. גדי מתארגן לנסיעה, ובינגו- זה מה שהוא רוצה~ GS1200 BMW שנת 2014, פחות מ 5000 מייל, עם צמיגים 70/30 2 ארגזי מתכת, ידיות עם חימום, החלום בהתגשמותו. הבעיה היחידה- עכשיו צריך לחכות שבועיים שאני אגיע… חישוב מהיר מגלה שהשהייה שם תעלה כמו לחזור לארץ, ועם ההתעוררות של המינהל והדרישה לחתום על חוזה ולשלם מיידית ההחלטה קלה. גדי חוזר. היציאה הרשמית לדרך נקבעת ל 10/7. יש כרטיסים, נפרדים מכולם, והיידה לדרך!

אלסקה. ancorage

המטוס נוחת באחת בלילה. אור יום מלא. בין הנוסעים כאלה עם חכה ביד, מחכים למזוודה ולמיכל שבו יאכסנו את הדגים ואיתו יחזרו הביתה. מזג האוויר נעים – כולם בחולצה קצרה וסנדלים. אנחנו ישנים במלון הכי זול שמצאנו- 90 $ ללילה, ממש לא מזמין.
היום מנוצל לקניית ציוד, וביקור אצל ג'ף כדי לשלם על האופנוע. הוא מזמין אותנו לישון בחדר האורחים שלו – אבל היום כבר יש לנו חדר מוזמן באכסניה. 17000 דולר עוברים ידיים- וזורו שלנו!

נקבל את ההזמנה מחר כדי שנוכל להתארגן על האופנוע ולצאת לדרך. יום חמישי בבוקר אנחנו במשרד הרישוי עם הניירות, ממלאים טפסים ותוך פחות מעשר דקות האופנוע רשום על שמנו.
אנחנו מטיילים קצת בעיר, בודקים את מה שיש ומה שחסר, משלימים ונחים. אם רוצים לעמוד בתקציב של 100 דולר ביום חייבים להתארגן על ציוד קמפינג שלא היה בחשבון בהתחלה, לא ברור אם מזג האוויר יאפשר וזו הוצאה נכבדה, אבל לא נראה לנו נחמד לישון תמיד בחדר, וגם כך יהיה קשה לעמוד בתקציב. אנחנו מחליטים ללכת על זה. מאחר ובדרך יש עוד ארגז אחורי ושני תיקים חסיני מים, נראה שלא תהיה לנו בעיית מקום אכסון. עוד היום- ביקור במוזיאון היהודי- (יש פה בית חב'ד!) מתעד 7 משפחות שהגיעו לפה בתחילת ימי ההתישבות והן מרכזיות בחיי העיר, ויש בו תערוכה מרשימה שמתעדת את העלאת יהודי תימן.. מסתבר שלאלסקה על טייסיה ומטוסיה היה תפקיד מכריע אז. האוצרת של המוזיאון מספרת לנו ומסבירה מה שעושה את הביקור מעניין במיוחד.
המזוודה הנוספת הגיעה ואנחנו אוספים אותה בדרך, נוחתים עם כל הציוד בבית של ג'ף ויושבים איתו על בקבוק יין. ג'ף הגיע לאלסקה בעקבות 2 אחיו, הוא מנהל צוות שעובד ב DEADHORSE ופעם בשבוע טס לשטח. בשאר הזמן עובד במשרד בעיר. הפריזר שלו מלא שקיות ואקום עם חלקי דגים ובשר- הוא יוצא לדוג ולצוד מדי פעם. כשהיה צעיר הציד היה בשביל הכיף, היום הוא לא יורה בחיה שאין לו כוונה לאכול.. ג'ף אומר שתוך כמה ימים נתרגל לאור ואז נצטרך לישון פחות שעות בלילה. אנחנו נגלה בהמשך שזה לא עובד עלינו.בחצות הוא נפרד מאיתנו, מסביר איך לנעול כשנגמור ואיפה להשאיר את המפתח. אנשי אלסקה נותנים אמון באופן די גורף, וזה מוצא חן בעינינו.
שישי בבוקר, אנחנו מצליחים לדחוס את כל חפצינו למזוודות, כולל ספרים וערכת סריגה, ויוצאים ליומיים נסיעת מבחן. להתרגל לזורו, לבדוק שהציוד מתאים ולוודא שה'נהגת השניה' מסתדרת במקומה. דרומה לחצי האי KENAY נוסעים לעיירה SEWARD. שעתיים נסיעה עם הפסקת אוכל בקפה על שפת אגם.
כל אופנוען שחולף מסמן שלום, ויש הרבה כאלה. רובם הגדול בגילנו פלוס. רוכבים בעיקר גברים אבל יש גם הרבה זוגות ופעמיים- אשה נוהגת. סוף שבוע והעיירה מלאה במטיילים ונופשים. במזל מצאנו מקום בקמפינג על שפת הפיורד- יש יחסית מעט מקום לאוהלים כי האמריקאים מטיילים עם הבית. כמות עצומה של קמפרים- מארגז שמותקן על הטנדר ועד רכב בגודל של אוטובוס שגורר אחריו רכב פרטי. כמובן שככל שהרכב גדול יותר הוא מצויד יותר- מטבח, שרותים, סלון עם טלויזיה- כמו בבית. טיול רגלי קטן להתאוורר, ובלי לשים לב כבר כמעט חצות- כולם בפעילות, ילדים מתרוצצים, אנשים עושים BBQ- רעש שתואם את האור. מזל שאין לנו בעיה לישון בכל מצב..
למחרת- ארוחת בוקר בסגנון שנאמץ מעכשו- מנה אחת, שתיה אחת. הכל פה נמכר ומוגש בכמויות ענק- גם כשאנחנו אוכלים חצאי מנות אנחנו לא נשארים רעבים. מאחר ולא נהיה יותר לחופי האוקיינוס באלסקה- אנחנו יוצאים להפלגה של 6 שעות. מפליגים לאורך הפיורד (גם כאן זה נקרא כך) , בתקווה לראות בעלי חיים אופייניים, מגיעים לקרחון שיורד לים וחוזרים. מיד ביציאה הקברניט מפנה את תשומת ליבנו לאריה ים שצף להנאתו לידינו, ואחר כך לא מפסיק להסביר על הציפורים, על כלבי ואריות הים, על הליוויתנים ועל הצמחיה.

מדי פעם הוא קולט לוויתן ועוצר את הספינה כדי שכולם יצאו לסיפון וינסו לתפוס במצלמה. מאתגר מאד כי הליוויתנים צצים לשניות ועד שמרימים מצלמה כבר הזנב שלהם נעלם במים… טוב שאפשר להנות מהמראות גם בלי לתעד כל דבר!

לילה שני בקמפינג, ויש דברים לשיפור- האוהל שלקחנו מאביתר נהדר אבל קטן עלינו- אין בו מקום לציוד, ורב הטיול לא נוכל להשאיר דברים בחוץ אם נרצה למצוא אותם בבוקר. דבר נוסף- חייבים סיר קטן שנוכל להכין קפה. נסיעה חזרה לצפון- אנקורג' בדרך, אבל חוץ מארוחת צהריים אין מה לחפש בה, עוברים דרך כמה עיירות קטנות מנומנמות, ונכנסים לישון בקמפינג ממשלתי ליד נהר. רב שכנינו הם דייגים, ובבוקר גדת הנהר מלאה בהם. אנחנו לומדים שיטות שונות לדייג- אין ספק שזה לא בשבילנו… בדרך החוצה לכביש נקבת מוס מסתכלת עלינו בהפתעה- איזו חיה מכוערת! לזכר יש קרניים מפוארות, אבל בלעדיהן הנקבה מגוחכת. סטייה קטנה מהכביש לעיירה TALKEETNA ממנה יוצאים סיורים במטוס אל הפארק. עיירה תיירותית, צבעונית ומאד צפויה. למרות שהתכוונו לצאת לטיסה המאד יקרה- אנחנו מוותרים בגלל מזג האוויר. בהמשך הדרך מתחיל לטפטף וכשאנחנו מתקרבים לכניסה מחליטים לישון במלון. זו גם הזדמנות לפרוס בחדר את כל הציוד, לזרוק, למיין ולארגן מחדש את התיקים שלנו. שלישי בבוקר אנחנו בפארק. DENALY הוא השם המקורי, אך משתמשים גם בשם מק'קינלי. זו הפסגה הגבוהה ביותר בצפון אמריקה, ואפשר להכנס עם רכב רק 15 מייל- התנועה בפארק היא ברכב שלהם או רגלית. מאחר ומטפטף כל הזמן אנחנו עולים לנסיעה של שש שעות באוטובוס. הנהג-מדריך לא סותם את הפה לרגע- זה מעניין אבל טוב שיש הפסקות להסתובב קצת בשקט בחוץ… האזור הקרוב לכניסה סגור לתנועת מטיילים בגלל 'פעילות דובית' אבל יש די מקום לטייל. האוטובוס עוצר בכל פעם שמישהו מהנוסעים רואה חיה כך שמלבד נופים ירוקים ראינו גם מוס, קריבו ודב.
את הסיור אנחנו גומרים בעשר בלילה, אבל מאחר שיש אור מלא ואנחנו לא עייפים,
ממשיכים בנסיעה צפונה. נישן בדרך. למחרת לקראת צהריים אנחנו ב FAIRBANKS , העיר הצפונית ביותר. העיר פרוסה מאד, ונוחה מאד להתמצאות. אנחנו מוצאים קמפינג חביב, חנות ציוד שבה נשלים את החוסרים, כמו קומפרסור קטן ומיכלי דלק נוספים, בגדים לימים קרים במיוחד או לילות כמו האחרון (פיג'מה ראשונה שקנינו בחיינו הבוגרים…) וגם כמה אופנוענים שחולקים איתנו מידע על מזג האויר הצפוי לקראת הנסיעה צפונה. בלילה יורד גשם. האוהל עומד בגבורה במצב, אבל בבוקר אנחנו מתעוררים כשהשכנים מודיעים שהאופנוע נפל בבוץ. גם איפה לחנות צריך ללמוד. אנחנו אורזים ציוד מיותר ומשאירים בקמפינג, ויאללה- לדרך! מפיירבנקס יש 260 מייל עד COLDFOOT, שם תחנת הדלק האחרונה על DALTON HIGHWAY עד PRUDHOE BAY, DEAD HORSE. אחר כך 240 מייל נוספים. היום, יום חמישי צפוי מעט גשם, ואחר כך כל סוף השבוע כמעט יבש- 20% אפשרות לגשם נחשב טוב! הכביש עד דלתון הייווי בסדר גמור, ושם הוא נגמר. דרך עפר טובה, אבל יורד קצת גשם ויש בוץ.

להפתעתנו הכביש חוזר. זה לא כביש משובח, יש הרבה בורות וקטעים מכוסים עפר, אבל יחסית למה שציפינו- טוב. הנוף ירוק, עצי אשוח, צפצפה וערבה, הרבה מים זורמים וכמובן- צינור הנפט. כל הכביש הזה נועד לטובת צינור הנפט- בדדהורס עובדים למעלה מעשרת אלפים איש בכל זמן נתון והכביש משמש לאספקה שוטפת של מזון וציוד. לפני שנתיים הנהר הציף את הכביש והרס חלקים ממנו ועכשיו יש גם 3 חברות שעוסקות בהגבהתו והרחבתו וגם כאן מדובר על מאות רבות של עובדים שצריכים אספקה. זה פרוייקט שצפוי להמשך שנתיים ו 36 המייל האחרונים הם אתגר גדול לאופנועים. עוד נגיע לזה.. בינתיים נהנים מהנוף, הגשם פוסק, ואנחנו עוצרים על הגשר שעל נהר היוקון לצלם.
על הגשר מותקנים רמקולים שמסתבר אחר כך שהם נועדו להזהיר נהגים וגם להרחיק חיות. חניה קצרה לאכול בתחנת הדלק, ממשיכים צפונה. גדי רואה פתאום בין השיחים דב ועוצר בצד הדרך, אבל לא שם לב שהשוליים משופעים ואנחנו מתגלגלים עם האופנוע במקום. מזל שזה במקום- אנחנו מתגלגלים מצחוק ובעזרת צופים אחרים מרימים את הכלי הכבד הזה. הדב? הסתלק כמובן ואנחנו כבר לא נקיים כל כך..מגיעים לקולדפוט בשעת ערב מוקדמת. ה'מלון', אכסניה בנוסח צבאי, עולה 290$ ללילה, אבל אפשר להקים אוהל על הדשא ללא תשלום. אם רוצים מקלחת- משלמים. יש שמש, דובים לא נצפו לאחרונה, מקימים אוהל. בחדר האוכל אנחנו פוגשים זוג הודים שנסעו איתנו באוטובוס בדנלי. הם כל כך שמחים לראות אותנו, ואנחנו עומדים לפטפט קצת. ג'ף ופינגה באו לעבוד 5 שנים בהיי טק בקליפורניה, והם מנצלים את הזמן לטייל. המשך הדיווח בבלוג "ברגוע" של לאה וגדי כאן.

—————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללאה וגדי נחימוב

————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

קולומביה-אהבה ממבט ראשון פרק 2.

17.12.14

לירן מרכוס ממשיך להפליא בדרכי קולומביה הירוקות והמפותלות. הנה עוד פרק.

לעיון מעמיק בבלוג השקדני של לירן כנסו בבקשה לכאן

מדג'ין היא עיר גדולה בכל מובן המילה,אינני חובב ערים גדולות אך את מדג'ין אהבתי ולכן שהיתי בה 3 לילות.
בבוקר הרביעי במדג'ין לאחר שהכנו לעצמנו חביתה ושתינו קפה עם סיגריה של בוקר לבשנו את חליפות הרכיבה,(במקרה של מישל זה ג'ינס ומעיל רכיבה) והעמסנו את הציוד על האופנועים.התכנון להיום הוא לנסוע אל עיירה מיוחדת ביופייה עליה שמעתי וקראתי עוד לפני צאתי למסע.שמה של העיירה הוא גואטפה(Guatape),
הנסיעה ממדג'ין לגואטפה קצרה מאוד רק 90 ק"מ ואמורה להימשך לכל היותר שעתיים,מישל לא שמע על המקום אך לאחר שהראיתי לו תמונות בגוגל הוא השתכנע והחליט שהוא גם רוצה לראות את המקום הזה. אמרנו יפה תודה לבעל הגסטהאוס ואישתו ויצאנו לדרכנו,היות ויצאנו מוקדם היציאה מהעיר הייתה קלה ומהירה.הכביש בו בחרנו לנסוע מטפס בפיתולים אין סופיים אל התצפית שמשקיפה על העיר,האוויר הקריר והנקי עם ריחות הצמחייה מסביב,מעצים את החוויה. וכמו בכל סופה של עליה מגיעה ירידה ארוכה ומהנה.
הנוף הירוק זוהר של קולומביה פשוט משגע וסוחט המון קריאות וואוו בתוך הקסדה.

כעבור כשעה וקצת אני מתחיל מדי פעם לראות את המטרה אליה רציתי להגיע,מדובר בסלע ענק שנמצא באמצע עמק עם נוף מרהיב ביופיו ונקרא לה פדרה-האבן של אל-פנול (La Piedra Del Penol)הסלע הענק הזה בגובה של כ 200 מטר נראה מרחוק מאוד,הסלע הנ"ל בולט בשטח ונראה כאילו הוא נפל מהשמיים,בכל האזור מסביב אין עוד אחד כמותו או קטן ממנו.
על הסלע הנ"ל אפשר לטפס באמצעות מאות מדרגות שנבנו עליו ומראש הסלע אפשר לראות נוף עוצר נשימה.היות ואנחנו לבושים (לפחות אני),בחליפת רכיבה ומגפיים כבדים וגם האופנועים עמוסים בציוד נמשיך קודם כל אל העיירה ונמצא מקום לינה.כמו כן נפרוק את הציוד ואחליף את ציוד הרכיבה הכבד והחם במשהו יותר קליל ומאוורר.
הכביש המפותל עובר למרגלות הסלע ובעודנו חולפים ליד הסלע אני מנסה שלא להביט לכיוונו ולשמור את החוויה לכשנגיע אליו.המשכנו אל העיירה גואטפה שנמצאת כ 5 ק"מ מהסלע.כעבור כמה דקות מצאנו מלון זול וחנייה ברחוב ממש מתחת לחלון,גואטפה מתוירת מאוד ולכן בטוחה מאוד,השוטרים מסתובבים ברחובות העיירה ורמת הפשיעה נמוכה.עקב כך אני מרגיש בטוח לחנות את הקרנף ברחוב,למרות זאת כיסיתי ונעלתי בשני מנעולים,מישל אינו סוחב איתו מנעול ולכן קשרתי את הגלגלים שלנו יחד.

במהלך הטיול מצאתי סימן היכר שקל לזהות וכך אני יודע האם הגעתי למקום בטוח או למקום שרמת הפשיעה בו גבוהה,הסימן שלי הוא סורגים.בערים שהפשע חוגג בהן יש סורגים על כל שער וחלון,לא משנה אם זו מסעדה,בית מלון,פיצוציה או כל מבנה אחר וכאשר אני מגיע למקום בו אין סורגים בכלל אני יודע שהגעתי למקום בטוח.
טוב ממשיכים,החלפנו בגדים בזריזות ונסענו כ 5 ק"מ חזרה אל הסלע,ההתרגשות בעיצומה,הפעם אני מביט אל הסלע מרחוק,ככל שאנחנו מתקרבים אליו הוא נראה יותר ויותר מרשים,לסלע קוראים "לה פדרה" שבתרגום חופשי הוא האבן ובעצם מדובר בסלע גרניט עצום המתנשא לגובה של כ 200 מטר וניצב במרכזו של עמק ציורי ירוק שמוקף באין ספור אגמים וישובים קטנים.
האגמים שמסביב נוצרו בעקבות בנייתו של סכר ענק באזור שגרם להצפת שטחים גדולים מסביב לגואטפה.
כאשר הגענו אל החניה למרגלות הסלע העצום הזה החיוך נמתח על פניי,באותה השנייה אחזה אותי שמחה אדירה,כל כך רציתי לראות את הקסם הזה,כבר בחנייה הנוף מסביב מהמם ביופיו ומספיק מבט חטוף כדי להוציא קריאת וואוו ואיזה יופי.אך אני השתדלתי שלא להביט ולשמור את הבום שאקבל שאראה את הנוף מראש הסלע.שילמנו כניסה ועכשיו כל מה שנותר הוא לטפס את גרם המדרגות האדיר הזה.מתחילים לטפס, המדרגות ממוספרות בצבע צהוב בקפיצות של 25,זווית הטיפוס לא קשה במיוחד והמספרים מעודדים ומקלים פסיכולוגית על המטפסים,

יאלה קדימה 100 מדרגות,ממשיכים לטפס,250 מדרגות וממשיכים לטפס,הנוף מסביב כבר מראה את אותותיו,400 מדרגות והסוף לא נראה באופק,אני עוצר למנוחה והסדרת נשימה,בסיס הסלע וגואטפה נמצאים בגובה של 2,135 מטרים מעל גובה פני הים,כמעט כמו פסגתו של הר החרמון ולכן צריך לנוח ולהשלים את המחסור בחמצן אז סיגריה וממשיכים,500 מדרגות,אני מביט מטה והקרנף נראה כנקודה קטנה בחנייה,600 מדרגות,675 מדרגות,700 והסוף נראה קרב ובא עוד קצת ואני בפסגה,725 מדרגות,כן רק עוד 15 בלבד ואני רואה את המספר המיוחל,כעבור 10 שניות הגעתי למדרגה האחרונה 740 מדרגות,ישששש סיימתי אני בראש הסלע,החיוך שנמרח על פניי שוב והפעם לא בגלל שסיימתי את הטיפוס אלא בגלל הנוף האדיר ועוצר הנשימה מסביב, "לה פדרה" איזה יופי,כל כך רציתי להגיע לכאן ועשיתי זאת,אני פשוט מאושר וגאה בעצמי.
היינו בתצפית קצת יותר משעה,צילמתי ללא הפסקה ומכל זווית אפשרית,לאחר שסיימתי לצלם פשוט התיישבתי ונהניתי מעצמתו של הטבע שבמקרה הזה גם יד אדם גרמה לו להראות ככה,ללא ספק המקום הזה הוא דובדבן אדום ומתוק בנוף המהמם של קולומביה.
עכשיו הדרך למטה מתחילה,מה שיפה בקולומביה זה בכל מקום שיש בו מדרגות או הרבה אנשים יש נתיב לכל כיוון וכך גם פה,יש גרם מדרגות לאנשים שעולים ואחד כזה לאלו שיורדים,כאן המדרגות אינן מסומנות ולכן אינני יודע כמה מדרגות היו בירידה מן הסלע,אך הירידה עברה בקלות ובמהירות.
לאחר כעשרים דקות הגענו לחנייה.אמרתי למישל שאני חייב תמונה יחד עם הקרנף והסלע.
ע"י הקרנף חיכה לי בחור שביקש לצלם את בנו עם הקרנף,הוא שאל אותי את סדרת השאלות הרגילה והתעניין במסלול הטיול,לאחר שהוא צילם את בנו לא נשארתי חייב והצטלמתי איתו גם.מיד לאחר מכן הנעתי את הקרנף שמנועו כבר התקרר לגמרי ונסעתי לקצהו של חניון הכורכר,מישל החליט לבוא לשם ברגל ואת האמת נראה לי שהוא הצטער על כך היות והוא ביקש להצטלם כאשר הוא יושב על הקרנף(האופנוע שלו נשאר בכניסה אל החניון),תיירים מקומיים ביקשו גם הם להצטלם עם הקרנף ונראה שהוא היה אטרקציה גדולה יותר מאשר הסלע הענק שמאחור.
לאחר שסיימנו את הביקור בסלע המדהים הזה חזרנו אל העיירה גואטפה,חנינו ליד החדר במלון ויצאנו להסתובב בעיירה המיוחדת הזו.
מה שמיוחד בגואטפה הוא המנהג שלהם לקשט כל דבר מסביב ובמיוחד את הבתים,כל בית מעוטר בקישוט יצוק בקיר הבית או העסק ע"פ הזמנה אישית,יש חברה מיוחדת שזו עיסוקה והעיטורים פשוט מדהימים,יש מי שיעטר את ביתו בפרחים,אחר בחיות,אחר במשאיות וכו'.

באזור הכיכר המרכזית בעיירה כל בית צבוע בצבע אחר.חלקם צבועים בכמה צבעים
אי אפשר להאמין כל דבר בעיירה הזו מקושט וצבוע בשלל צבעים,מכוניות,ריקשות(תלת אופן), משאיות,חנויות,המוצרים בחנויות,כל רגע המבט נמשך לכיוון אחר,האנשים ברחוב מחייכים והאווירה נינוחה ומהנה.
מעולם לא ראיתי עיירה כל כך צבעונית וכל כך מקושטת,והכוונה לקישוטים קבועים ולא כאלו של יום העצמאות. במילה אחת-מדהים ובשתי מילים פשוט מדהים.
לקראת ערב ישבנו ואכלנו במסעדה שצמודה למלון ולאחר מכן חזרנו אל המלון למנוחה,המיטות בחדרים היו כל כך קשות שברגע שהתיישבתי על המיטה חשבתי שזזה לי חוליה,גם מישל אמר לי שהוא היה בשוק ובעל המלון אמר שככה הם אוהבים את המיטות שלהם,ההרגשה שלי הייתה כאילו שישבתי על ספסל מבטון,בדקתי מתחת למצעים ואכן זהו מזרן.

למרות המזרן הקשה ישנתי טוב ובבוקר בשעה 8:00 נפגשנו לארוחת בוקר ומשם נסענו אל עבר בירתה של קולומביה עיר בוגוטה(Bogota),כשתכננו את הנתיב לבוגוטה עוד כשהיינו במדג'ין אמרתי למישל שיש עוד מקום שאני רוצה לראות בדרך לשם,המקום אותו אני רוצה לראות נקרא הסיאנדה נאפולס(Hacienda Napoles)שהוא מבצרו של פאבלו אסקובר.המרחק מגואטפה לנאפולס הוא כ 100 ק"מ.החלטנו לצאת מוקדם היות ולאחר שנבקר בנאפולס עלינו להמשיך לכיוון בוגוטה המרחק המשוער מגואטפה לבוגוטה הוא כ 550 ק"מ,מישל אמר "סבבה נצא מוקדם,נבקר בנאפולס ומשם נמשיך לבוגוטה",עניתי לו "לפי דעתי לא נספיק הכל ביום אחד,550 ק"מ בכבישים מפותלים כולל עצירות לתמונות והפסקות רענון+ביקור בביתו של פאבלו אסקובר,זה קצת לחוץ ולכן עלינו למצוא נקודת עצירה חלופית ללילה" מישל אמר "אל תדאג אנחנו נספיק הכל" ,אמרתי לו "כשמתכננים נתיב נסיעה,עלינו לחשוב ולחשב גם דברים נוספים כגון:פקקים,עבודות בכביש,תקלות,משאיות איטיות וכו' ולא לחשב ולתכנן על יבש" כן כבר אמרתי לו את זה כמה פעמים אך הוא נשאר בשלו,אז סבבה אני אבדוק אופציה חלופית ואשמור אותה במגירת ההפתעות שלי,יצאנו לדרכנו מהמקום הציורי והנפלא הזה שנקרא גואטפה,ב 30 הק"מ הראשונים עברנו באותו הכביש בו נסענו אתמול בצהריים,כמו שכבר אמרתי בעבר גם הפעם הדרך בכיוון ההפוך נראתה כמו דרך חדשה והנוף שהיה במראה אתמול הפעם הופיע בחזית,הרים וגבעות מכוסים בעשבים בצבע ירוק זוהר,מאות עצים פזורים מסביב
ריח הצמחייה נשאב לאפי,פשוט התענוג.
בדרך אנחנו נתקלים בכמה מחסומי דרכים,חלק מהמחסומים הוקמו עקב שיפוץ ועבודות בכביש וחלקם הם נקודות בדיקה של הצבא או המשטרה הקולומביאנית.
באחד המחסומים עצרתי בצד והתחלתי לפטפט עם החיילים,כל החיילים נושאים רובי גליל וכאשר הם שומעים שאני מישראל החיילים מתלהבים ואומרים שישראל הכי חזקה בעולם ומתחילים לשאול שאלות.
סיפרתי לחיילים על הטיול של מישל ושלי והם כל כך התלהבו מזוג התיירים המוזרים שרוכבים על מפלצות עמוסות בציוד.החיילים אינם דוברים צרפתית ולכן שאלתי את מישל בצרפתית, "רוצה להצטלם על הטנק?" הוא ענה לי שהוא מעולם לא טיפס על טנק,ניצלתי את הרגע החברותי עם החיילים ושאלתי  אותם "אפשר לטפס על הטנק שלכם?"הם לא יכלו לענות בשלילה ואמרו "בטח שכן",לא חיכינו יותר מדי ומיד מישל ואני טיפסנו כל אחד בתורו על הטנק.הקלקנו כמה תמונות עם הטנק ועם החיילים אמרנו תודה רבה והמשכנו בדרכנו.

בהמשך נתקלנו בעוד מחסומי דרכים הפעם לרגל עבודות בכביש בכל אחד שכזה עצרנו לכמה דקות,זמן ההמתנה הארוך ביותר היה כחצי שעה.בכל מחסום שכזה האופנוענים מחכים בראש התור וכאשר זמן ההמתנה ארוך נוצרת קבוצה ענקית של אופנועים ברובם אופנועים קטני נפח.מישל ואני מנצלים את ההזדמנות למנוחה ולפטפוט עם המקומיים.בכל מפגש שכזה אנחנו אנחנו עונים על השאלות הרגילות שבדרך כלל נשאלות ע"פ אותו הסדר כאילו שכל מקומי קיבל דף "שאלון לתייר המזדמן",מאיפה באתם?,לאן אתם הולכים?,איזה נפח המנוע?,וכמה הוא עולה?.
הנושא הזה של השאלות הנ"ל הפך לבדיחה בינינו(מישל ואני)מישל אוהב להתבדח וכך גם אני ולכן אנחנו צוחקים הרבה כמעט על כל דבר.
כעבור כמה דקות עובד המחסום מקבל הוראה במכשיר הקשר לפתוח את הדרך ולאפשר לנו להמשיך בדרכינו,בכל פעם שכזו כל האופנועים יוצאים מהמחסום כמו בזינוק למירוץ,אנחנו נותנים להם לזנק לפנינו שירגישו טוב עם עצמם וכעבור כמה פניות בהמשך הם כבר ינופפו לנו לשלום כאשר נחלוף על פניהם ונביט בהם במראה שלנו.לקראת 11:00 הגענו אל הכניסה להסיאנדה נאפולס(Hacienda Napoles)אחוזתו של פאבלו אסקובר.
פאבלו אסקובר ברון הסמים קולומביאני מהמפורסמים בהיסטורית הפשע המאורגן.פאבלו החל כגנב פשוט והפך עם השנים למבוקש מספר 1 ע"י ארה"ב,יש הטוענים כי בשנות השבעים והשמונים הוא שלט ב 80% משוק הסחר בקוקאין ועמד בראש ארגון אכזרי ביותר,שלא בחל ברציחת שוטרים,שופטים,אזרחים,פושעים או כל אחד אחר שעמד בדרכו,אפילו מועמדים לנשיאות חוסלו ע"י אסקובר,בנוסף כחלק מהלחימה ברשויות ארגונו אפילו הפיל מטוס ופיצץ בניינים,למרות זאת בעיניי העניים הוא נחשב כ"רובין הוד" הקולומביאני

היות והוא הרבה בתרומות לקהילה הענייה בעיקר בעיר מדג'ין בה הוא גדל,הוא בנה בעיר כנסיות,בתי חולים, מגרשי כדורגל,רשת בתי מרקחת ועוד,בזכות הקרטל שלו הוא הפך לדמות מוערצת עד מאוד שהטילה אימה על כולם.בשיא ההצלחה שלו הוא דורג ע"י מגזין "פורבס" במקום שביעי בעולם כאשר הכנסתו השנתית עמדה על כ 30 מיליארד דולר בשנה.
פאבלו היה חובב מכוניות וגם השתתף במירוצים שהתקיימו במדינה,הוא ניצח בהמון מירוצים וכנראה לא מהסיבה שהוא היה נהג כל כך טוב לעומת מתחריו,אלא מהסיבה שמתחריו פחדו לעקוף אותו.עד היום בקולומביה אנשים מפחדים כאשר הם שומעים את שמו ומפחדים לדבר עליו לטוב ולרע,פאבלו השתמש במשפט השכנוע שלו שאמר פלטה או פלומו (plata o plomo)והכוונה לכסף או עופרת,או שתקבל את השוחד או שתקבל כדור.בדצמבר 1993 לאחר שנים מרובות בהן המשטרה הקולומביאנית בסיוע ארה"ב ניסו לתפוס אותו הוא אותר במדג'ין ולאחר קרב יריות מול המשטרה הוא נהרג.יש הטוענים שהוא שהוא הוצא להורג ע"י השוטרים אך אין הוכחה לכך.
את הכניסה לאחוזה הסיאנדה נאפולס מעטר שער ועליו דגם של מטוס ישן שאיתו ביצע אסקובר את הברחת הסמים הראשונה לארה"ב,בתוך האחוזה הענקית הזו יש גן חיות בו אפשר לראות,פילים,היפופוטמים,אריות, נמרים ועוד.החיות הנ"ל הוברחו מאפריקה לקולומביה ע"י אדון אסקובר.כחלק מהמלחמה נגדו הממשלה הלאימה את כל נכסיו ומסרה אותו לידי האנשים העניים שגרים באזור הנכס,כך גם האחוזה הזו שכיום משמשת כגן חיות ציבורי ומוזיאון המציג את אורח חייו המפואר.שילמנו כניסה ונסענו בדרך עפר לסרוק את האחוזה,כמו בכל קולומביה גם פה הכל מסודר,השבילים מסומנים.
כמו כן יש הסבר על המפה המצוירת אותה קיבלנו בכניסה אשר מראה ומספרת בקצרה על כל נקודה בשטח העצום  הזה, סה"כ 20 ק"מ מרובע שכולל: אגמים, עצים,חיות,מסלול המראה,מכוניות מפוארות(כיום גרוטאות),אופנועים,מסלול מירוץ,בית עם בריכה ובקיצור כל מה שכסף יכול לקנות הבן אדם חי כמו מלך.

כיום הבית שנהרס ברובו מעוטר בפוסטרים ותמונות שפורסמו בעיתונים והחדשות בה הוא מוצג כרוצח נבזה שרצח מאות אזרחים,אז כנראה ש"רובין הוד" הוא לא היה.
קראת 14:30 סיימנו את הביקור באחוזה המפוארת וחזרנו אל הכביש הראשי,סוף סוף קצת אוויר זורם בפתחי האוורור של חליפת הרכיבה והקסדה.החום הכבד ששורר באזור הנ"ל מכביד מאוד בעיקר כשרוכבים לאט.לאחר כחצי שעה עצרנו לרענון בצד הדרך,המרחק לעיר הבירה בוגוטה הוא כ 270 ק"מ כבר 15:00 וע"פ חישוב מהיר אנחנו זקוקים לקצת יותר מ 5 שעות כדי לגמוע את המרחק הנ"ל.כן למרות שרב הכבישים סלולים ברמה טובה פלוס המהירות הממוצעת בכבישי קולומביה נעה סביב ה 50-60 קמ"ש.היום כנראה כבר לא נגיע לבוגוטה,זה הזמן לשלוף את אופציה ב' מהמגירה,היעד החדש תהיה העיר הונדה(Honda)כן בדיוק מה שקראתם,יש עיר בשם הונדה,התבדחתי עם מישל שאולי לא יכניסו אותנו העירה היות ואנחנו מגיעים עם ימאהה ו BMW.

המשכנו בנסיעה וקצת לפני חשיכה הגענו העירה ועצרנו ליד המלון הראשון שמופיע ב GPS.בנוהל הרגיל מישל נכנס לבדוק ואני נשארתי להשגיח על האופנועים.משום מה כל מי שעובר ברחוב מסתכל עלי בחשש כאילו שאני רוצה לאכול אותו,אולי בגלל שאני גדול?אולי בגלל שאני קרניבור?או אולי בגלל הזקן שגדל על פניי בחודשים האחרונים.בכל מקרה זו האסטרטגיה שלי במרכז ודרום אמריקה,כאן מכבדים אנשים מזוקנים.לאחר כמה דקות מישל חוזר ואומר שהמלון יקר(ִִִִ20$ לאדם) ויש רק חדרים משותפים,אמרתי למישל "לא!! גם יקר וגם חדרים משותפים,בוא נמשיך למלון הבא,יש לי עוד אחד ב GPS סע אחרי",המשכנו למקום הבא וכעבור כדקה הגענו להוסטל נחמד,מישל נכנס לבדוק ולשאול את השאלות הרגילות,"יש חנייה?,יש אינטרנט?יש מקלחות?"וכו' כן אנחנו כבר מתורגלים ועלינו לשאול הכל מראש כדי שלא נופתע לאחר קבלת החדר.לאחר כמה דקות מישל חוזר ואומר שהמקום לא כל כך נראה לו וגם אין אינטרנט,נכנסתי לראות ואמרתי למישל "לא כל כך נורא,אבל אם לא מתאים לך בוא נמשיך לבא בתור" בעל ההוסטל המליץ לנו על מקום אחר בהמשך הרחוב,מישל הלך ברגל לבדוק וחזר מחויך,שאלתי אותו נו איך?מישל אמר"קדימה בוא ניסע לשם,המקום נראה מעולה הכל חדש רק 12$ לחדר פרטי ויש חנייה ענקית!!",אמרתי לו "סבבה,נשמע טוב,אם זה מתאים לך אז מתאים גם לי" נסענו לסוף הרחוב,חנינו בחנייה,פרקנו את הציוד,מקלחת וקדימה לאכול הבטן שלי כבר נדבקה לגב.
יצאנו לחפש מקום לאכול,העיר הונדה אינה מעניינת במיוחד ונראה שהתושבים פשוטים למדי,העיר הזו נמצאת במקום נמוך בין ההרים ולכן חם פה.כמו שכבר הבנתם אינני אוהב את מזג האוויר הזה אך אין ברירה זה חלק מההרפתקה ואני לוקח זאת בקלות.כאשר הגענו להוסטל שמנו לב שלא רחוק משם יש גשר תלוי גבוה ויפה שחוצה נהר רחב ידיים ולכן לפני שיחשיך הלכנו לצלם קצת,בעודנו צועדים על המדרכה שבנויה על הגשר שמתי לב שברגע שמשאית כבדה חוצה את הגשר הוא מתנדנד קלות,וואו הרגשה מוזרה בהחלט, צילמנו קצת והמשכנו בחיפוש אחר מקום שימלא את קיבותינו,האנשים ברחוב מביטים בנו כאילו שנפלנו מהירח,כנראה שאין הרבה תיירים שעוצרים כאן,לאחר כמה דקות האף שלי תפס שובל של ריח שהוביל אותנו למסעדה שצולה עופות על הגריל,הזמנו עוף שלם כל אחד והיה ממש טעים.

משם חזרנו ישר להוסטל ולקראת חצות הלכנו לישון,מחר נגיע לעיר הבירה הענקית בוגוטה.מחרת בבוקר לאחר ששתינו קפה יצאנו לדרכנו עוד כ 170 ק"מ אנחנו נגיע לבוגוטה,לאחר שיצאנו מהונדה הנמוכה והחמה התחלנו שוב לטפס בכבישים המפותלים של קולומביה,שוב עולים ויורדים בין ההרים.הטמפ' שוב קרירה וצוננת והנוף ירוק כמו שאני אוהב,גם כאן אנחנו נתקלים במחסומי דרכים עקב עבודות בכביש וגם כאלו של הצבא,לקראת הצהריים הגענו לכניסה לבוגוטה,היעד הראשון שלנו בעיר הזו הוא יבואן צמיגי היידנאו בקולומביה.מישל יצר קשר והתכתב עם היבואן וקבע איתו שנגיע לקנות צמיגים,הצמיגים של מישל כמעט וגמורים במיוחד הקדמי שלו,אצלי המצב טוב יותר-אחורי חדש(כמה מאות ק"מ)והקדמי הורכב באלסקה אך עדיין תקין,ע"פ מה שנאמר לי בדרום אמריקה קשה למצוא צמיגים במידות שאנחנו צריכים ולכן כדאי לקנות כאן.
הכניסה לעיר הפקוקה והסואנת הזו אינה נעימה כלל,במיוחד כאשר רוכבים על מפלצות במשקל 450 ק"ג ברוחב של חצי מכונית.היות ואנחנו רוכבים ביחד הסיפור הופך למסובך יותר,כמו בכל כניסה לאזור עמוס שכזה עברתי למוד ריכוז מקסימלי,המוזיקה בקסדה הופסקה,ועכשיו כל מה שנותר הוא:

להיזהר מכל הנהגים שמסביבי,קטנועים,אוטובוסים,משאיות,מוניות,הולכי רגל וכו',לשים לב לחוקי התנועה,לשמור על קשר עין עם מישל שגם מנסה לשרוד את התנועה הכבדה הזו ולשים לב להכוונות הGPS.
סתם לדוגמה כל כך צפוף כאן והנהגים חסרי סבלנות כמו בכל עיר גדולה,פעם אחת בעודי עומד בין המכוניות בפקק אני מרגיש נדנוד קל,אני מסתכל שמאלה ואני רואה פגוש של מרצדס יוקרתית נצמד ונוגע בצידו של ארגז המתכת של הקרנף,סימנתי לנהג בתנועת יד ים תיכונית "מה אתה דפוק איפה העיניים שלך?"נראה לי שהוא נבהל מהאיש המגודל שצועק עליו.הסתכלתי שהוא לא גרם לי לנזק וכעבור שניה התנועה התחילה לזוז,נתתי גז ובמבט חטוף הספקתי לראות שלמרצדס נשארה שריטה מכוערת על הפגוש,למזלי זה לא קרה באשמתי אז שיתמודד עם התוצאות בעצמו .
לאחר כשעה בה נסענו כ 10 ק"מ בלבד הגענו ליבואן הצמיגים,מישל צלצל בפעמון וכעבור דקה נפתחה הדלת ואיש נחמד ניגש לעברנו לחץ את ידינו ואמר "שלום שמי גונזלו,בואו תכניסו את האופנועים פנימה".
מתברר שגונזלו רוכב בעצמו על אופנוע מסוג BMW מדגם GS1200R Adventure בצבע אדום בדיוק כמו ששקלתי לקנות בעודי מפנטז על המסע הזה.בזמן שאנחנו יושבים ושותים קפה במשרדו של גונזלו הוא סיפר לנו שהוא מתעסק ביבוא חלקי חילוף למשאיות ובעל חברה ענקית בתחום.הנושא של יבוא הצמיגים הוא עסק צדדי ופחות למטרת רווח ובעקרון הוא נועד לעזרה למועדון האופנועים בו הוא חבר.ע"פ דבריו קשה מאוד למצוא את הצמיגים הנ"ל כאן והוא היחיד בדרום אמריקה שמייבא את הדגם הנ"ל.לכן הוא החליט לקחת זאת על עצמו ולייבא אותם בעצמו עבורו ועבור חבריו ומדי פעם גם תיירים שכמונו עוצרים אצלו להתחדש בצמיגים.

גונזלו מוכר את הצמיגים אך לא מתקין אותם,כדי להתקין את הצמיגים יש לגשת למוסך אופנועים שנמצא לא רחוק משם,מישל קנה זוג צמיגים ואני החלטתי לקנות צמיג קדמי בלבד אותו ארכיב בהמשך הדרך,מישל היה מופתע הוא לא תיאר לעצמו שגונזלו אינו מתקין את הצמיגים,אמרתי לו גם ככה אתה מתכנן להכניס את האופנוע לטיפול אז קח איתך את הצמיגים ומחר או מחרתיים ירכיבו לך אותם במוסך.שילמנו לגונזלו על הצמיגים ואת האמת המחיר היה טוב מאוד,שילמתי בדיוק את אותו המחיר כמו באלסקה.מישל אמר "אין בעיה נעשה ככה אני אקשור את הצמיגים מאחור ואתקין אותם במוסך".גונזלו אמר "מה פתאום תגיד לי איפה אתה מטפל והצמיגים ישלחו לשם מיד על חשבוני,בנוסף עכשיו כבר 2 בצהריים אז בואו נלך לאכול משהו", אמרנו לו "מתאים לא אכלנו כלום היום קדימה אחריך" ויצאנו יחד עם גונזלו לקניון שנמצא כ 3 רחובות ממשרדו.גונזלו שאל אותנו מה אנחנו רוצים לאכול ואמרנו לו "מה שמתאים לך מתאים גם לנו" הוא אמר "יאלה בואו תנסו משהו מקומי".הזמנו ארוחת צהריים טיפוסית ע"פ המלצתו של גונזלו.
גונזלו לא הסכים שנשלם היות ואנחנו אורחים וככה זה בקולומביה.
ניגשנו אל השולחן ולאחר כמה דקות הזמזם אותו קיבלנו זמזם וסימן לנו שצריך לגשת אל הדלפק כדי לקבל את מה שהזמנו.ניגשנו לדלפק וכל אחד קיבל מגש עם אבוקדו,אורז,צלפים,כמה רטבים מרק ירקות עם חתיכות עוף ותירס ואפילו סוכריה,

המשכנו לדבר ולספר חוויות.לאחר שסיימנו לאכול המשכנו לסניף של רשת בתי קפה קולומביאנית מפורסמת בשם חואן ולדז (Juan Valdez) אחחח איזה ניחוח נישא באוויר והקפה פשוט מעולה,גם כאן גונזלו לא נתן לנו לשלם היות ואנחנו אורחים שלו.בזמן ששתינו את הקפה ארובות השמיים נפתחו ומבול שטף את הרחובות,חיכינו כשעה עד יעבור זעם וחזרנו לקחת את האופנועים והצמיגים החדשים.פרדנו לשלום מגונזלו הסופר נחמד אמרנו תודה רבה ונסענו לדרכנו.מישל אמר שהוא קרא על הוסטל מומלץ בו אנחנו יכולים לישון ולאחר כרבע שעה הגענו לשם,מישל נכנס לברר וחזר עם תשובה שלילית,"אין מקום וגם אין חנייה"אמר מישל,למזלי קראתי על מקום מומלץ בשם הוטל פלאזה ששייך ליהודי באזור העיר העתיקה,נסענו לשם וכאשר הגענו גם שם לא הייתה חנייה.לא רחוק משם נמצא מקום מפורסם בקרב התרמילאים הישראלים בשם "הבית של יפתח",כאשר צלצלתי בפעמון נשאלתי דרך האינטרקום "מי זה איתך?" עניתי "זה מישל הוא צרפתי ואנחנו מטיילים ביחד" נאמר לי שהמקום הוא לישראלים בלבד,לא צריך נישן במקום אחר,חזרנו להולטל פלאזה,לקחנו חדרים ונאמר לנו שברחוב ליד ישנו חניון מאובטח בו נוכל לחנות את האופנועים תמורת תשלום,ניגשנו לחניון וסגרנו על מחיר טוב עבור 4 ימים מלאים.
לאחר שהחנינו את האופנועים קשרתי אותם אחד לשני עם מנעול שקניתי בארה"ב(למישל אין מנעולים) חזרנו למלון וקבענו להיפגש  בלובי בעוד כעשרים דקות.
קפצתי להתקלח,בעודי פותח את המים השטוצר(הצינור שיוצא מהקיר)ניתק ונופל על הראש שלי,ניגשתי מיד לקבלה ודרשתי להחליף חדר,פקיד הקבלה שאל אותי "מי ישלם על הנזק?" אמרתי לו בחצי חיוך "עוד רגע וגם לך יהיה נזק,תן לי מפתח לחדר אחר" נראה לי שהוא נבהל ממני ומיד ללא היסוס הוא שלף מפתח אחר ונתן לי אותו. חזרתי אל החדר התקלחתי ופגשתי את מישל בלובי,יצאנו להסתובב קצת באזור המלון.אכלנו שתינו,צחקנו ודיברנו,אני לא מאמין,כן אנחנו בבוגוטה בירת קולומביה.חזרנו למלון אמרנו לילה טוב מחר נצא לחרוש את העיר.בפוסט הבא-בוגוטה,עמק הקפה והמשך הנסיעה דרומה.
תודה שקראתם ואני מקווה שנהניתם מהפוסט.

בפוסט הבא-בוגוטה,עמק הקפה והמשך הנסיעה דרומה.

—————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

———————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

על אופנוע אל תוך המסלול ירוק של קוסטה ריקה

לירן ממשיך בדיווח מהנה בדרך דרומה. והפעם ממעצמת הטבע הירוקה של מרכז אמריקה. קבלו תקציר וכנסו לכאן אם תרצו עוד.

קוסטה ריקה-נפלאות הטבע.
19.11.14

כאשר ירדתי מהמעבורת ניגש אלי בחור ואמר לי "ישנת במלון זה וזה ולא שילמת עכשיו תן לי את כסף או שאני מתקשר למשטרה" מה??? מאיפה באת לי על הבוקר??שילמתי מראש עבור הלילות אז אתה יכול ללכת לחפש את החברים שלך,נתתי לו מבט של בואיינה על מי באת לעבוד?ואמרתי לו "תתקשר למי שאתה רוצה פוליס נו פוליס, פריזידנטה אנד אקסטרה " הבחור הבין שהוא מנסה לעבוד על הבן אדם הלא נכון עשה כאילו הוא מתקשר ונעלם בקהל שעל המזח,אני מצידי הנעתי את הקרנף ותוך כשעה הייתי בגבול קוסטה ריקה ככה שהנוכל הזה יכול רק לחלום שהוא יראה אותי שוב.

כאשר הגעתי אל מעבר הגבול בצידה של ניקרגואה פגשתי זוג קנדי שגם נוסעים דרומה, כריס רוכב על קוואסאקי KLR650 ואישתו רוכבת על קוואסאקי KLX250 סופרמוטו (אופנוע שטח שמותאם לנסיעה בכביש) התחלנו לדבר ולעבור את תהליך היציאה מניקרגואה,בביקורת הדרכונים נתבקשנו לשלם דמי יציאה בסך 1.5 דולר היות והדולרים נשארו באופנוע ביקשתי לשלם את דמי היציאה בכסף מקומי(קורדובה) ושוטר ענה לי בגסות "התשלום בדולר בלבד פה לא מקבלים קורדובה", כריס נתן לי 2 דולר ומסרתי אותם לשוטר החוצפן הוא החתים את הדרכון והחזיר לי עודף בקורדובה,אמרתי לו "מה זה??למה העודף אינו בדולר?חשבתי שפה אתם לא עובדים עם קורדובה?" הוא אמר "ככה זה פה" אמרתי לו "תודה ולא להתראות ושכדאי שיתנהג יפה יותר מול התיירים שנותנים הכנסה טובה למדינה הענייה שלו" הוא הנהן בראשו ואני הסתובבתי והלכתי להמיר את הכסף המקומי(קורדובה) שנותר לי כסף של קוסטה ריקה שנקרא קולון, כאשר קיבלתי את השטרות של קוסטה ריקה הבנתי שזאת ארץ החיות והטבע,בדר"כ על שטרות כסף יש תמונות של אנשים מפורסמים,מנהיגים,אמנים וכו' ופה על כל שטר יש חיה וטבע,כן זה מה שאני מקווה לראות פה בארץ הזו, לאחר מכן ניגשנו אל המכס כדי לסיים את תהליך המעבר של האופנועים לך לפה, לך לשם,תחתים את הפקיד הזה וגם את הפקידה הזו וכמובן את השוטר ההוא והשוטרת ההיא,לאחר כשעה שכולם סיימו לחתום והדף שקיבלתי בכניסה לניקרגואה התמלא בחתימות ונראה כמו מגילת העצמאות עלינו על האופנועים וניתבנו את דרכנו בין המשאיות אל עבר קוסטה ריקה, שמעתי שבקוסטה ריקה יותר מאורגנים ותהליך המעבר אמור להיות קצר,הגענו אל מעבר הדרכונים והתור היה ארוך, לאחר כ 40 דקות דרכוננו הוחתם ונגשנו אל המכס, גם פה לקח לנו זמן והנוהל זהה למדינות הקודמות לך תצלם את המסמכים ותחזור לכאן, צילמנו וחזרנו אל הפקידה ואז היא אמרה לכו תעשו ביטוח ותחזרו שוב,"מה לא יכולת לומר זאת לפני זה?" עכשיו לך תעשה ביטוח ותמתין שוב בתור,עשינו ביטוח וחזרנו אל הפקידה שתדפיס את המסמכים,ואוו כמה זמן מעבר הגבול הכי ארוך עד כה סה"כ כשעתיים וחצי בכלל לא מה ששמעתי על המעבר הנ"ל, לפחות הייתי עם כריס ולורי והיה לי עם מי לדבר בזמן הזה,יופי אפשר לצאת לדרך, כריס ולורי הציעו לעצור בדרך לאכול משהו,התחלנו לנסוע ולאחר כרבע שעה החל גשם,המשכנו בנסיעה עד שראינו מסעדה מקומית בצד הדרך אז עצרנו לאכול,כריס סיפר לי שלפני 7 שנים הוא כבר עשה את המסע הזה מקנדה לפטגוניה וזו הפעם השנייה שלו וואוו מגניב זה מה שקוראים לו טיול משלים,לאחר ארוחת הצהריים כל אחד יצא לדרכו, כריס ולורי נסעו לפגוש חברים באזור פלאיה דל קוקו ואני נסעתי לחוף בשם פלאיה תמרינדו (Playa Tamarindo) נפרדנו לשלום ואמרתי להם שמאוד נהניתי בחברתם ושהם האופנוענים הראשונים אותם אני פוגש מאז שפגשתי את אל האוסטרלי בבליז,

הדרך אל החוף הייתה נהדרת למעט עבודות בכביש במקום אחד שם התעכבתי כחצי שעה,לקראת אחה"צ הגעתי אל החוף,התחלתי לחפש מקום לינה,אם יש משהו שאני לא אוהב בטיול זה למצוא מקום ללינה בסיומו של יום ארוך,וואוו הכל יקר פה,כל מקום בו אני מברר מה עלות החדר אני מקבל חום,יותר יקר מארצות הברית כאן, במוטל אחד שהיה ריק לגמרי אני מנסה להתמקח על המחיר אך ללא הצלחה נתקלתי בכמה מקומות כאלו שבעל המוטל מעדיף שהמוטל יהיה ריק ולא לתת הנחה לתייר מזדמן ואת זה אני לא אבין לעולם עדיף ציפור אחת על המנגל מאשר 2 על העץ,המשכתי להסתובב עד שמצאתי מקום במחיר סביר,פרקתי את הציוד ויצאתי לראות את החוף ואת העיירה המאוד מתוירת,רצועת החוף רחבה ומלאה בגולשים מכל הארצות,מכל המינים, בכל הגילאים ובכל הגדלים, לקראת ערב ולא רחוק מהמוטל שלי מצאתי מסעדה ישראלית, בעלי המסעדה הם זוג ישראלים בשם איציק וקרן שירדו מהארץ ופתחו מסעדה,האוכל שהם מכינים מדהים וטרי,הזמנתי סלטים וחומוס כמו בארץ ופשוט נהניתי מכל נגיסה,איציק מוכר בשוק האופנועים הישראלי ובעברו היה שותף במוסך גדול ומוכר בתל אביב בשם "אישימוטו",כאשר הוא שמע שהגעתי עם אופנוע הוא ישר התיישב והתחלנו לדבר,כמובן שהוא התעניין במסע ושמח לשמוע חוויות מהטיול שלי,

למחרת היום הלכתי שוב אל הים,טיילתי על החוף ונהניתי לראות את הגולשים שברובם הם גולשים מתחילים אז היה קצת מצחיק לראות אותם מתרסקים בפוזות משונות ואת המנוסים והמקצועיים שבהם גולשים במהירות ובהנאה כמעט עד לחוף עצמו,לאחר כ 3 שעות מזג האוויר השתנה ועננים כיסו את השמיים כבר צהריים וצריך לנשנש משהו,שמעתי על מסעדת בשרים ארגנטינאית בשם "פטגוניה" וכאשר חזרתי מן החוף הלכתי לבדוק במה מדובר כ 50 מטרים לפני המסעדה חוש הריח גבר על חוש הראייה וכמו בסרטים המצוירים האף שלי הוביל אותי אל המסעדה,התיישבתי והזמנתי סטייק 500 גרם ,המתנתי בציפייה בינתיים החל מבול ואני שמחתי שהחלטתי לעזוב את החוף בדיוק בזמן,לאחר כ 15 דקות אני מבחין במלצרית ניגשת לכיווני ואני אומר בלב "או סוף סוף כבר התעלפתי מהריח שמסביב ועכשיו הגיע תורי",המלצרית הניחה את הצלחת ואיך שאני חייכתי באותו הרגע ולא בגלל שהמלצרית הייתה יפה(כי באמת היא לא הייתה יפה) הסטייק נראה נפלא ורמת הצלייה בדיוק כמו שביקשתי,אכלתי בזריזות את התוספות ומיד ניגשתי אל הסטייק שהמתין בסבלנות במיציו,חתכתי את החתיכה הראשונה והכנסתי אותה אל הפה,וואוו איזה טעם ואוי הרכות ממש תענוג,כל ביס נוסף מהסטייק רק הגביר את חיוכי,פשוט מעולה ואפשר לומר ללא ספק שזה אחד הסטייקים הטובים שאכלתי עד כה בטיול.

משם חזרתי למנוחת אחה"צ במוטל,מאוחר יותר לקראת ערב חזרתי שוב למסעדה של איציק וקרן ופגשתי שם שלושה חברה ישראלים-אביעד,איתמר ויוני אותם פגשתי לפני כמה ימים בניקרגואה,דיברנו ואכלנו,לאחר ששמעו מה שאכלתי בצהריים הם אמרו שהם גם חייבים לנסות ולכן קבענו למחרת ארוחת צהריים בשעה 13:00,נפרדנו וכל אחד חזר למלון שלו.
למחרת בבוקר לאחר ששתיתי קפה הלכתי שוב אל החוף, צעדתי לאורכו של החוף, אספתי צדפים וקונכיות, שוב צפיתי בגולשים, בהמשך התרחקתי קצת וישבתי רחוק מכל ההמולה ופשוט נהניתי מהשלווה ומרעש הגלים, לקראת השעה 12:45 הלכתי לכיוון מסעדת פטגוניה,

הגעתי אל המסעדה בדיוק בשעה 13:00 כמו שקבענו, גם אביעד, יוני ואיתמר דייקו כמו שעון שווייצרי והגיעו בול בזמן,התבדחתי ואמרתי שלמסעדה שכזו אסור לאחר היות וזה שהגיע ראשון וממתין לשאר יכול למות בזמן ההמתנה עקב הריחות שבוקעים מהמטבח,הזמנו כל אחד סטייק רציני,לאחר המתנה קצרה הגיעו הצלחות והחיוך שעלה על פניי אתמול חזר רק כפול 4, לא אשכח איך שכולם אמרו וואו כאשר הסטייקים הגיעו, שקט השתרר סביב השולחן כל אחד חתך חתיכה וטעם, שוב נגיסה בבשר הצלוי והעסיסי הזה,בדיוק כמו שאני אוהב והטעם פשוט מופלא  לאחר שסיימנו לאכול נתתי לכל אחד מדבקה עם הלוגו של "פעם בחיים" יוני הבטיח לי שהוא ידביק את המדבקה על הגיטרה האהובה עליו שממתינה לו בביתו בישראל,

נפרדנו ואמרנו אחד לשני דרך צלחה ואולי נפגש בהמשך הדרך,משם חזרתי למלון לארוז את הדברים מחר אני ממשיך דרומה אל עבר חוף אחר קצת פחות מתויר בשם סמרה(Playa Samara)מאוחר יותר שוב ביקרתי במסעדה של איציק וקרן,נפרדתי גם מהם והתקפלתי לישון.בבוקר העמסתי את הקרנף ויצאנו לדרכינו,בחרתי לנסוע על קו החוף היות וחשבתי שהדרך משם תהיה יותר יפה ומעניינת ואכן כך היה, לאחר כ 20 ק"מ הכביש הסלול הפך לדרך עפר העוברת בין כפרים וישובים קטנים, הדרך ברובה טובה ומאפשרת נסיעה במהירות סבירה של 65-85 קמ"ש,עליות ירידות,גשרים מעץ,שדרות עצים,פרות,שדות מסביב,פרפרים בכמויות עצומות, פה ושם גם הים מציץ מבעד לעצים ולפעמים גם פוגשים כמה אנשים בדרך,מכשולי מים והכוונה לנחלים זורמים חלקם עמוקים, התלהבתי כל כך מהמעבר המים הראשון שחציתי אותו הלוך ושוב כמה פעמים כדי להרטיב ולשטוף את הקרנף,בהמשך חציתי לפחות עוד 15 נחלים שכאלו,לקראת אחה"צ שכבר הייתי כ 15 ק"מ מהיעד הסופי הגעתי למעבר מים נוסף וראיתי ג'יפ שתקוע ומפלס המים הזורמים מגיעים עד לגובה החלונות אז את המעבר הזה לא אנסה לחצות,שיט כמעט כבר הגעתי מה עושים עכשיו? איזו אכזבה אם הייתי נוסע דרך הכביש כבר הייתי בסמרה,החלטתי לחזור אל העיירה האחרונה שראיתי ולחפש מקום ללון בו,לאחר שהסתובבתי שם כחצי שעה והבנתי שהמחירים פה בשמיים הבנתי שהעיירה הזו לא בשבילי,אמרתי לעצמי שאכנס לעוד מלון אחד ואם לא אקבל מחיר טוב אחזור עוד עיירה אחת אחורנית, כאשר נכנסתי לחניית המלון שמשכיר בונגלוסים בעל המלון יצא מיד לעברי ואמר "איזה יופי סופר טנרה גם אני רוכב ויש לי BMW,אפשר להצטלם יחד עם האופנוע שלך?" אמרתי לו "כמובן ודרך אגב קוראים לו קרנף" התחלנו לדבר והוא סיפר לי שקוראים לו הנרי והוא אמריקאי שהחליט להגר ולפתוח מלון בקוסטה ריקה,סיפרתי לו שאני הייתי בדרך לסמרה והנהר שדרומית לעיירה כלכך עמוק שאי אפשר לחצותו ולכן חזרתי ואני ממש מאוכזב, הוא כיוון אותי לדרך אחרת ואמר "אתה יכול לנסוע לשם עוד היום ואתה תגיע לפני חשיכה" אמרתי לו "איזה יופי" ובשנייה החיוך חזר אל פניי,הוספתי ואמרתי לו "תודה רבה הנרי וטוב שיש אנשים טובים באמצע הדרך",אמרתי שלום צילמתי אותו יחד עם הקרנף ויצאתי לכיוון סמרה,כשעה וחצי לפי השקיעה הגעתי אל החוף,כל המלונות יקרים בקוסטה ריקה ומחיר ללילה הוא בסביבות ה 60$ עברתי בין כמה מקומות עד שמצאתי אחד ב 20$ ואכן גם החדר נראה ככה ממש "חירבה" לא נורא,אשאר פה לילה אחד,החלפתי בגדים ויצאתי אל החוף,צעדתי לאורך החוף, צילמתי את השקיעה וישבתי לנשנש משהו במסעדה שעל החוף,היות ולא שבעתי יצאתי להסתובב ברחוב הראשי ואז הבחנתי בשלט "פלאפל" איזה יופי בו נבדוק מי נגד מי,נגשתי למוכר שדיבר ספרדית שוטפת התחלתי לדבר בספרדית שבורה כמה עולה וכו' והוא(המוכר) שאל אותי באנגלית עם מבטא ספרדי מאיפה אני, עניתי לו "מארץ הפלאפל" אז הוא שאל "אתה מדבר עברית?" עניתי לו בעברית "כן כמובן ואתה? הוא ענה "בטח" אז אמרתי לו תוך כדי שאני קורץ לו "אז למה לעזאזל אנחנו מדברים בספרדית שבורה ובאנגלית בנינו",התחלנו לדבר ושוב אותן השאלות שאני עונה עליהם כבר כמה חודשים, מאיפה באת? ולאן אתה הולך? רק שהפעם זה היה קצת אחרת אליאס הוא בחור ישראלי ממוצא ארגנטינאי שהתחתן בקוסטה ריקה עם בחורה מקומית שהחליט להמשיך את חייו עם אישתו כאן בקוסטה ריקה, אליאס אוהב לחייך וממש מנומס והיה לי מאוד כיף לאכול אצלו וגם הפלאפל שלו טעים, לאחר שסיימתי לאכול ואליאס ניגש לשרת את שאר הלקוחות נפרדתי ממנו לשלום וחזרתי למלון,אם אפשר לקרוא לזה ככה.

למחרת החלטתי לנסוע לעבר העיירה סנטה הלנה(Santa Elena)שנמצאת קרוב לשמורת מונטה וורדה(Monteverde)שמורה יפיפייה ומלאה באטרקציות ובבעלי חיים,יצאתי בבוקר בדרך שסלולה היטב, לאחר כחצי שעה עצרתי לצלם את מד המרחק של הקרנף ברגע שהתחלף ל 30,000 ק"מ,הנוף מסביב ירוק ומזג האוויר חם ולח,הכביש המישורי סלול ברמה בינונית וחלקיו הישרים מפתים לפתוח מצערת ולעוף קדימה,באחד הקטעים אני מבחין בשוטר עם מד לייזר המנסה לצוד נהגים ממהרים מניסיון אם יש אחד כזה אז בהמשך יהיו עוד כמה ולכן אני משתדל לנסוע במהירות החוקית(למרות שכולם עוברים את המהירות המותרת בכמה עשרות קמ"שים,לקראת הצהריים החל גשם והכביש המתפתל מטפס בין ההרים ומוביל לסנטה הלנה הפך לדרך עפר חלקלקה עליות,ירידות,בוץ,אבנים בכל הגדלים,ציפורים,נוף מרהיב ואפילו תוקן (ציפור) אחד שחולף ממש מולי פשוט מרהיב,הטמפ' ירדה בחדות והלחות נעלמה,לקראת ערב הגעתי אל העיירה וחיפשתי מלון, עצרתי במקום שמומלץ ע"י ישראלים רבים וביררתי מחיר,המחיר יקר 50$ בחדר משותף אין חנייה והבחור שעובד שם אמר זה הכי זול שתמצא בעיר "באמת??לא מאמין אני אמשיך לחפש" לאחר כרבע שעה מצאתי מלון ב 35$ עם ארוחת בוקר שכלולה במחיר וכמובן חנייה,פרקתי את הציוד ונכנסתי להתקלח ואיזו הפתעה מים חמים ואפילו רותחים ישר מהקיר ולא באמצעי חימום מאולתרים,

כבר כמה חודשים ואפשר לומר שמאז מקסיקו בבית של יגיל שבסן קריסטובל היתה הפעם האחרונה שהיו לי מים חמים ישר מהברז,לכן התענגתי במקלחת ארוכה מהרגיל,לאחר מכן יצאתי להסתובב בעיירה ולחפש לי דיל עבור אחת מהאטרקציות שבגללה הגעתי לכאן והיא גלישה על כבלים בגבהים עצומים ונקראת קנופי(צמרות עצים) זיפליין, מה שאנחנו בארץ מכנים כ"אומגה", מתברר שכולם מוכרים את אותו הדבר וההבדלים במחיר זניחים אז לקחתי את הדיל שהמלון בו אני שוהה מציע,מחר מוקדם בבוקר אני יוצא להגשים עוד חלום אמרתי לילה טוב ועפתי לישון.

בבוקר קמתי ב 6:30 אכלתי ארוחת בוקר ויצאתי להמתין להסעה שתאסוף אותי בשעה 7:20 בפתח המלון, ההסעה הגיע בזמן ולאחר כ 25 דקות הגענו אל האתר,הולבשנו ברתמות הבטחה קיבלנו תדריך בטיחות ויצאנו לדרך בתכנון 17 כבלים,נדנדה(טרזן) ומעלית(ירידה בחבל סנפלינג),ההתרגשות בשיאה היות ואני מגשים חלום היום,תכננתי לצלם עם מצלמת הגופרו כאשר היא מותקנת על ידית אחיזה טלסקופית אך המדריך אמר שאסור,ראיתי שלחלק מהקסדות אותן אנחנו מקבלים יש מתאמים למצלמת גופרו וביקשתי מאחת הבחורות שקיבלה קסדה עם מתאם להחליף איתי קסדה ולמזלי היא הסכימה,התחלנו מהקל אל הכבד והכוונה בתחילה היו כבלים קצרים ונמוכים ולאט לאט הגובה עלה ואורך הכבל גדל,השיא הגיע לקראת הכבלים האחרונים ואורך הכבל עליו אנחנו גולשים עלה בהדרגה 300 מ' אח'כ 450 מ' ,650 מ' בגבהים שנעים מ 60 -150 מטרים מעל פני האדמה והשיא הגיע בכבל הארוך מכולם בו תנוחת הישיבה האנכית הופכת לשכיבה אופקית ובעצם הגוף מקביל לכבל והתנוחה נקראת "סופרמן",אורך הכבל כ 1200 מטרים והגובה מעל פני האדמה הוא כ 200 מטרים,אני חולה על השטויות האלו ואת האמת היה שווה כל אגורה, הכבל הארוך מהנה מאוד ופשוט כיפי הידיים חופשיות ואני פורס אותן לצדדים ומזמר לי את המוזיקה הידועה מסרטי סופרמן,הכבל עובר מעל עמק בין 2 הרים ואני מרחף מעל העננים במהירות סבירה, נוף מדהים, הכל ירוק וממש נפלא, לקראת ההגעה לצדו השני של העמק בכמה מהמטרים האחרונים האדמה מתקרבת ואני עובר בין צמרות עצים עד לנקודת הבלימה פשוט נפלא אין מילים.
לאחר שסיימנו וגלשנו על כל הכבלים חזרנו אל הכניסה אל האתר והמתנו להסעה שתחזיר אותנו לסנטה הלנה,פתאום אני מבחין במשהו צבעוני עף מעלי ונוחת ממש לידי, אני מסתכל שוב ולא מאמין תוכי מזן ארה גדול ויפה, ראיתי בחיי כבר תוכי שכזה אך מעולם לא ראיתי אותו עף וחופשי בטבע,זה פשוט מהמם,
לקראת ערב חזרנו לסנטה הלנה ורכשתי דיל נוסף למחר בבוקר אל הגשרים התלויים,וחוות הפרפרים.

למחרת בבוקר לאחר ארוחת בוקר ההסעה אספה אותי ואת גבריאלה הארגנטינאית שגם יוצאת לראות את הגשרים התלויים מהמלון ולאחר כחצי שעה הגענו אל הפארק שילמנו כניסה והתחלנו לצעוד בג'ונגל לאורך השביל במסלול מעגלי,כל כמה מאות מטרים היה גשר שתלויי מעל פני האדמה ומעל צמרות העצים סה"כ כ 10 גשרים תלויים שהארוך מכולם באורך של 350 מטרים, הנוף מדהים והצמחייה פראית לגמרי, קולות הציפורים המצייצות וחלקן גם שרות נשמעות מכל עבר,שאגות הקופים נשמעות מרחוק לאחר כ 3 שעות הסתיים השביל והגענו בחזרה אל נקודת המוצא מפה אני ממשיך לבד אל חוות הפרפרים הנמצאת באתר,
כבר בכניסה לחוות הפרפרים אפשר לראות עשרות פרפרים ובתוך החווה רואים כיצד הפרפרים בוקעים מהגולם ומתעופפים בפעם הראשונה בחייהם הקצרצרים, פרפרים קטנים וגם כאלו גדולים בגודל של כף יד בצבעים מרהיבים פשוט נהדר,הקבוצה קיבלה הסבר מפורט מהמדריך ולאחר 40 דקות הסיור הסתיים וחזרתי אל הקבלה והחלטתי ללכת לראות את הצופיות באזור בו הן אוכלות וגדלות עשרות צופיות יונקות דבש מצוף מקנקנים מיוחדים ומתעופפות במהירות מסחררת בין האנשים למרות שקשה לתפוס צופיות בעדשת המצלמה הצלחתי לתפוס כמה בעדשתי,פתאום מישהו קורא לי בשמי "לירן" אני מסתובב ורואה את כריס שפגשתי בגבול,אני שואל אותו "איפה לורי"(אישתו) והוא עונה לי בחיוך "היא מחכה בחוץ עד שאסיים לצלם את הצופיות",לאחר שסיימתי לצלם יצאתי החוצה ופגשתי את לורי,דיברנו עד שהגיעה ההסעה שלי,קבענו להיפגש בסנטה הלנה וכך עשינו אחה"צ.
למחרת היום נחתי במלון כתבתי פוסט חדש וקצת עדכונים מהארץ ארזתי את הציוד והכנתי נתיב בו אסע למחרת היום.

בבוקר לאחר ששתיתי קפה ונשנשתי ארוחת בוקר העמסתי את הקרנף ויצאתי לכיוון הר ארנל,היות ובימים האחרונים ירד המון גשם הדרך מסנטה הלנה(מונטה ורדה) הייתה רטובה וחלקה במיוחד צמיגי ההיידנאו רק הקשו על הרכיבה היות ורמת האחיזה שלהם בתנאים רטובים גרועה ביותר במיוחד האחורי שכבר עשה את שלו.
לאחר כ 60 ק"מ בתנאים חלקלקים הגעתי שוב אל האספלט והמשכתי בנתיב המתוכנן הדרך עברה בין הרים ירוקים בלי סוף, כל כך ירוק פה שזה פשוט מדהים והנוף עוצר נשימה, באחד הכפרים בדרך עצרתי לאכול במאפייה גרמנית שמפורסמת בקרב רוכבי האדוונצ'ר וגם בעל המסעדה רוכב בעצמו, הזמנתי סנדוויץ' ולאחר שסיימתי המשכתי בדרכי את האמת היה יקר ולא מי יודע מה כנראה שחוש הטעם שלי קצת שונה מאלו שהמליצו עליו בפורומי האופנועים בחו"ל, בהמשך הכביש המשיך להתפתל בין ההרים ועבר ליד אגמים כחולים מדי פעם חוצה גשרים יפיפים,לקראת הצהריים הגעתי לארנל, כל מקומות הלינה בתקציב שלי תפוסים וההר געש מכוסה בעננים אז אני ממשיך לתכנית ב' שהיא מלון המנוהל ע"י ישראלים כ 50 ק"מ מארנל, לקראת אחה"צ הגעתי לשמורה מבודדת בה נמצא המלון הישראלי,נכנסתי לקבלה ושאלתי כמה עולה חדר ללילה,לאחר שנאמר לי שחדר עולה 120$ עניתי בחיוך "מה כל כך יקר?זה חורג מהתקציב שלי אז תודה ובהצלחה אני ממשיך הלאה" המשכתי אל העיר הבאה בשם סן רמון(San Ramon)הנוף ההררי עם הירוק המשגע הזה פשוט חלום,בהמשך ערפל כיסה את הנוף מסביב וגם את הכביש אך לא לזמן ארוך,לקראת ערב הגעתי לסן רמון ולאחר חיפושים מצאתי מלון במחיר סביר 30$ כולל חנייה,יצאתי להסתובב בעיר,אכלתי וחזרתי למלון.למחרת בבוקר המשכתי בדרכי דרומה אל עבר שמורת הטבע מנואל אנטוניו,שמעתי שבכפר שנמצא קצת לפני הכניסה אל השמורה הכל יקר ובהגזמה ולכן תכננתי לישון בעיירה שנמצאת סמוך אליו בשם קואפוס

(Quepos)הכביש ההררי ממשיך ומתפתל בירידה ארוכה,הטמפ' מתחילה לעלות וכך גם הלחות,באחת העצירות בדרך לתדלוק ורענון,נעצר ליד הקרנף בחור עם טריומף 1200 אקספלורר,ניגשתי לדבר איתו, מדובר בבחור קנדי בשם מייקל, בעל חברה לכריתת עצים והוא בחופשה קצרה מאוד ולכן את הדרך מקנדה לקוסטה ריקה הוא עשה ב 11 ימים בלבד,את האופנוע הוא יאחסן כאן עד לתחילת הקיץ הבא ולאחר מכן הוא יחזור וימשיך לחקור את האזור,החלטתנו להמשיך ולרכב ביחד היום, נתתי לו להוביל כדי שאראה את תגובותיו ואיך הוא רוכב,לא מתאים לי שמישהו לא מנוסה ישב לי על הזנב ובמקרה חירום לא יבלום כמו שצריך ויכנס בי,כמו כן כאשר מישהו לא מנוסה נוסע מאחורי מישהו עם ניסיון זה מסוכן גם בשבילו היות והוא יכול להיבהל ממהירות הכניסה לפנייה שאליה הוא לא רגיל ואם הוא היה לבד אז מהירותו הייתה שונה, טוב אז ממשיכים, הדרך הפכה למישורית וגם הלחות חזרה להציק ומורגשת במיוחד כאשר עוצרים ומשב הרוח נפסק,לאורך הדרך עברנו בין כפרים וישובים,תרבות הנהיגה כאן הרבה יותר טובה מהמדינות האחרות במרכז אמריקה,כאשר חצינו את אחד הגשרים ראינו שכולם עוצרים ומסתכלים למטה מעניין מה יש שם ששווה לראות מבט חטוף ואני מבחין בתנינים ענקיים,לאחר שחצינו את הגשר עצרנו בחנייה מסודרת צמוד לזוג שוטרים נחמד שהסכימו לשים עין על הציוד והאופנועים,מייקל ואני הלכנו בזריזות לצלם את המפלצות שרובצות לצד הנהר וחזרנו אל האופנועים,אמרנו תודה לשוטרים הנחמדים, הצטלמנו והמשכנו בדרכנו, לקראת אחה"צ הגענו לקואפוס, מייקל החליט שהוא מוותר על השמורה וממשיך למקום אחר, אמרנו אחד לשני היה נפלא,תודה וניפגש בהמשך,מצאתי מלון בכניסה לעיירה קואפוס וכעבור 20 דקות אני מבחין במייקל שוב, מתברר שהוא חזר לתדלק היות ובהמשך הדרך תחנת הדלק סגורה,"סבבה אולי נלך לאכול משהו?"אני אומר, והוא עונה לי "בטח" ישבנו במסעדה ליד המלון אכלנו ושתינו מייקל היה כל כך רעב שהוא אכל 3 מנות עיקריות,לאחר הארוחה שוב נפרדנו ומייקל המשיך בדרכו ואני חזרתי למלון.

למחרת בבוקר נסעתי לראות את שמורת הטבע מנואל אנטוניו(Manuel Antonio)התור הארוך בכניסה מוכיח שזו אחת משמורות הטבע הפופולריות באזור,שילמתי כניסה והתחלתי לצעוד בשבילי השמורה,כל אותה העת אני מביט לצדדים ומנסה לראות חיות,ציפורים ופרפרים,אך כלום,פשוט שום חייה חוץ מכמה סרטנים אדומים,מה זה? איפה כל החיות?אולי הם יצאו לחופשת קיץ?המשכתי להסתובב ולטפס במעלה המדרגות,לאחר כשעה וחצי אני מתחיל לשמוע קולות של קופים,מחפש על העצים ופה ושם מצליח לראות איזה קופיף או שניים,וגם משפחה שלימה שעוברת בין הענפים ממש מעלי,איזה יופי!! אני ממשיך ורואה עוד הרבה קופים ואז השביל במעלה ההר מסתיים בתצפית יפה אל הים,חזרתי אחורה וירדתי אל עבר החוף שהוא גם חלק מן השמורה,הגעתי אל רצועת החוף ובעודי יושב על החוף איגואנה חולפת לידי,לאחר 2 דקות קופיף מגיע ומנסה לחטוף תפוח מאחת הבחורות בהמשך ראיתי גם רקונים(דביבונים),שקנאים מאות סרטנים,פרפרים ועוד היה פשוט נפלא ושווה כל גרוש.

לקראת אחה"צ חזרתי לכיוון המלון אך לא לפני שאעצור בבר מסעדה אל אוויון(El Avion) או בעברית "האווירון" מקום מוכר שהוא בעצם מסעדה ובר שבנויים סביב מטוס תובלה המחירים יקרים אז רק עצרתי לצלם והמשכתי אל עבר המלון.

למחרת ארזתי את הציוד ויצאתי אל עבר שמורת הטבע קורקובדו(Corcovado)נסיעה של כ 250 ק"מ שוב הכביש עובר צמוד לקו החוף ומדי פעם אני עוצר לצלם,הנוף פשוט מרהיב והצמחייה הירוקה מגיעה כמעט עד למימיו של האוקיאנוס,כאשר הגעתי לחצי האי אוסה (Osa Peninsula) הכביש הפך למשובש ובהמשך גם לשביל עפר הגשמים הרבים שירדו באזור גרמו לנזק לחלק מהשבילים,חציתי שוב נחלים שחצו את הכביש ולקראת המלון בו תכננתי ללון תנאי הדרך הפכו לגרועים ולא מתאימים לרכיבה עם הקרנף וצמיגיו,הבוץ וחלוקי הנחל החלקים גרמו למערכת בקרת האחיזה לעבוד שעות נוספות,גם ה ABS התערב הפעם מוקדם מן הצפוי,גשם זלעפות החל לרדת וכאשר ראיתי שזה רק הולך ונהיה גרוע החלטתי להסתובב ולשוב לעיירה פוארטו חימנז(Puerto Jiménez),אין מה לעשות לפעמים צריך לוותר ולא להיות חמור וללכת עם הראש בקיר בסביבה שוממת שכזו,עדיף לפספס מקום שכזה ולא לגרום לנזק או פציעה שתחסל את המשכו של המסע,מצאתי מלון קצת יקר עם מיטה קטנה ובקושי מאוורר במחיר לא זול אבל יש חנייה, מחר אני ממשיך אל עבר הגבול עם פנמה.
למחרת היום נסעתי את כל הדרך חזרה אל הכביש הראשי ולקראת 12:00 הגעתי אל מעבר הגבול עם פנמה הצד של קוסטה ריקה עבר בזריזות וניגשתי אל עבר הצד של פנמה אך זה כבר יהיה בפוסט הבא.

 

לסיכום:
קוסטה ריקה היא מדינת הטבע ובעלי החיים,רכבתי בקוסטה ריקה קצת יותר מ 1,200 ק"מ ב 10 ימים,היות והיא מתוירת עד מאוד היא יקרה להפליא בהשוואה לשאר מדינות במרכז אמריקה,רב התיירים מגיעים מארה"ב וממערב אירופה דבר שמקפיץ את המחירים עד לשמיים,בחלק מן המסעדות והמלונות המחירים הופיעו בדולרים ובחלק מהמקומות בקולונס(כסף מקומי)כאשר המחירים הופיעו בדולרים שילמתי בדולרים עקב החישוב בשער נמוך מהשער הנכון ע"י אותם בעלי מלונות או מסעדות ולכן יוצא שמשלמים יותר קולונס עבור אותה המנה(ובחישוב פשוט יותר דולרים),ציפיתי לראות בקוסטה ריקה קצת יותר חופים פראיים ופחות מתוירים,כדי למצוא אחד שכזה צריך רכב 4X4 ופשוט לנסוע על החוף עד שמגיעים לאחד שכזה,כמו כן הופתעתי מכמות הכבישים הלא סלולים שמצוינים במפות ככבישים סלולים,שמורות הטבע פשוט מופלאות וכמו שכבר ציינתי אפילו השטרות מעוטרים בשלל חיות,המקומיים ממש נחמדים בעיקר מחוץ לערים המתוירות,בקיצור קוסטה ריקה מדינה נפלאה ואולי יום אחד אחזור לכאן שוב ואשאר קצת יותר.

לבלוג הנפלא של לירן הקליקו כאן

לדף הפייסבוק שלך לירן כאן

—————————————————————————————————————————

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות ללירן מרכוס

—————————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!