לרכוב אל החלום במונגוליה. סיום

לבלוג של אלעד כאן

אני במונגוליה

זה מה שעובר לי בראש מיד אחרי מעבר הגבול .. על הרגע הזה אני חולם כבר מ 2008 , אז כבר קניתי סופר טנרה כדי לעשות את הטיול הזה , ולא יצא . סדר העדיפויות שלי היה אחר. אני זוכר שיחה עם חבר טוב שאמר לי אז להפסיק עם השטויות ולהתחיל להיות רציני …

אז נהייתי רציני , ואחרי 7 שנים הבנתי את הטעות וחזרתי להיות לא רציני ..

בכל מקרה , אני כאן . והגעתי לכאן ברכיבה מהארץ .

הילוך ראשון נכנס בכפר אביב , וכפתור הדימום נלחץ במלון אואזיס באולן באטור (UB  מעכשיו..)

אבל לפני הסיכומים , מה היה לנו במונגוליה ?

אל המעבר המונגולי הגענו לאחר יומיים רכיבה בחבל האלטאי המדהים של רוסיה . חבל הארץ ההררי והמדהים הזה משותף לרוסיה סין ומונגוליה . את הלילה טרם ההגעה למעבר עשינו על גדות נהר רחב אשר מתפתל לו בין רכסי ההרים .

בשלב הזה אנחנו שלושה רוכבים – אני , ריקארדו הספרדי, וברין הניו זילנדי . אני וריקארדו על שני אדוונצ'רים 640 כמו שני אינדיאנים , וברין על במוו R100 מודל 92' .

הרכיבה באלטאי היא על כבישי אספלט משובחים , הנוף מדהים , הטמפרטורות מושלמות , אני מודה שהתגעגעתי לאספלט טוב שאפשר לרכוב בו בלי לחשוב כל הזמן איפה לשים את הגלגל הקדמי , ושאפשר להנות מהנוף תו"כ הרכיבה. על הדרך אנחנו עוצרים בכמה סופרמרקטים ומצטיידים באוכל לקראת מונגוליה – אולי המדינה הכי לא קולינארית בעולם , למעט רואנדה בשנות הבצורת הקשות..  ברין ,שהאופנוע שלו נושא ארגזים קשיחים , מקבל על עצמו לסחוב את המצרכים הבעייתיים , ובשלב מסויים מתנייד עם 5 ליטרים של יין ..

בתחנות הדלק אני זוכה למנת הבידור היומית שלי .כאן נהוג לשלם טרם התדלוק עבור כמה ליטרים שאתה רוצה . האנשים כאן מכירים את המכוניות שלהם , ומתדלקים , כנראה , בכל פעם כמות מסויימת . הקופאים ספונים בד"כ בתוך חדר סגור ומסורג , ככה"נ ע"ר נסיון העבר , ומקבלים את התשלום ולהקצות את הכמות הנדרשת במשאבת הדלק הרלוונטית .

אנחנו , לעומת זאת ,  מתדלקים בכל פעם כמה שיותר וכמה שנכנס – נכנס , ובד"כ לוקח כמה דקות להסביר את העניין עד שהקופאי משתכנע שאנחנו לא הולכים לגנוב לו דלק ומשחרר לנו משאבה .

במקביל,  ריקארדו התחיל לגבש בימים האחרונים תאוריה חדשה שאומרת שאם גם ככה לא מבינים אותו באנגלית , עדיף כבר שידבר ספרדית . עכשיו , הבחור קצת עצבן (יותר ממני אפילו..) וכל תדלוק מגיע לכך שריקארדו עומד וצועק על הקופאי בספרדית , הקופאי צועק בחזרה ברוסית , ואני נקרע מצחוק מאחור … בד"כ אחרי שאני נהנה קצת , אני מתערב ופותר את העניין בשתי שניות עם הקופאי , אבל תמיד כיף לראות מישהו מתעצבן בספרדית – זה מתגלגל יותר טוב .

חזרה אל הגבול המונגולי ..

אנחנו מגיעים אל המעבר וצולחים את החלק הרוסי בקלות , למרות שלברין חסר המסמך של הכנסת האופנוע לרוסיה , אנשי המכס מסייעים לו להתגבר על הבירוקרטיה המיותרת בזריזות – ככה זה כשהשכל עובד .

אחרי הצד הרוסי אנחנו רוכבים ב no man's land  למרחק של בערך 20 – 30 ק"מ עד לנק' ביקורת רוסית נוספת לפני הצד המונגולי . שתי המדינות האלו כל כך גדולות והרצועה הניטראלית בינהן כל כך גדולה שהיא בטח יכולה לפתור לנו כמה בעיות .. (פיזיות לפחות , לא בטוח שאידיאולוגיות..).

אנחנו עוברים את השער האחרון , ומתקדמים לעבר המעבר המונגולי . הופ ! קופץ מולנו איזה פקיד מבוטקה קטנה ואומר שצריך להשפריץ חומר מחטא על האופנועים , המשפריצן עושה את העבודה שלו בצורה חפפנית , ואחרי שמסיים דורש תשלום – אני מתעצבן, זה בדיוק מה שבמקום הזה כל כך רגילים לעשות – לדחוף אותך לפינה ואז לדרוש כסף – למרות שהתשלום תמיד מינורי , העניין מעצבן . אני משלם חצי מחיר וממשיך.

ביקורת דרכונים – צ'ק .

בדיקה בטחונית – צ'ק .

מכס – איזה צ'ק ואיזה נעליים ..

ריקארדו , שמתכוון להשאיר את האופנוע שלו במונגוליה כדי לשוב לרכוב בשנה הבאה שואל על יבוא זמני , והופ מתחילות הבעיות .

פקיד המכס מתחיל לשאול שאלות , ואח"כ אומר שאנחנו צריכים לישון במעבר כי אפשר לעשות את הפרוצדורה רק מחר . בנוסף אומר לריקארדו כי עליו להפקיד סכום כסף כערבות להוצאת האופנוע בשנה הבאה (ידוע – מוכר).

אני וריקארדו יודעים שאת הפרוצדורה אפשר גם לעשות ב UB  ובגלל שאנחנו ממש לא מעוניינים להיתקע לילה במעבר אנחנו אומרים לפקיד תודה ושנפתור את העניין ב UB  ושאנחנו מעוניינים להיכנס רגיל למונגוליה . הבחור מתחיל להתקרצץ עלינו ואז לריקארדו משתחרר הקוף והוא אומר לפקיד "טוב , אז אני אטוס מכאן ופשוט אשאיר את האופנוע מאחור ".

זו הנקודה שבה נזרקה האבל לבאר שמליון שמליון חכמים לא יצליחו להוציא .

הבחור , רץ למנהל שלו ופה מתחיל תהליך שהוא חלומו של כל פקיד בירוקרט – איך להוציא את הנשמה ללקוח שלך  (מבחינתי אפשר לאסוף את כל הפקידים האלו , שבארצנו הקטנה מצויים גם כן לרוב , ולהשאיר אותם בלב ים על סירה בלי משוטים) .

אני אומר לריקארדו , שהבין את הטעות שלו , שמעכשיו אני מדבר והוא עושה פרצופים של ילד טוב .אני מדבר עם המנהל , ולמרות שבמהלך השיחה איתו בא לי לתת לו נגיחה בין הגבות לפחות שלוש פעמים (במיוחד בנקודות שהוא חוזר אחרי שיחה עם חבריו המוכסים ואומר לי בשיא הרצינות "דנו בבעיה שלכם"..) אני מתאפק , ומצליח אחרי 45 דקות לשכנע את הבירוקרט שיצא לנו מהוריד ויתן לנו להיכנס כרגיל . אחרי כמה דקות הוא חוזר שוב ואומר שהם מעוניינים שנעביר את התיקים במשקף – סתם כדי להציק לנו ולגרום לנו להוריד את התיקים מהאופנועים לאחר שכבר בדקו אותם . אני אומר לו שאין שום בעיה ושהוא צודק במאה אחוזים , בכל זאת הוא צריך איזשהו משהו שיוציא אותו עם הבולבול הגדול בכל הסיפור הזה ..

רק מה ? הליצן שכח שהגיעה שעת סגירת המעבר – דפק את עצמו . עכשיו תורי לקחת את הזמן , כל הפקידים במעבר עצבניים ורוצים לסגור כי כבר מאוחר , אבל אני סוגר כל רצועה לאט וביסודיות . שיחנקו . שונא פקידים .

סיימנו , הילוך ראשון , גז , עוד לא נכנסה הרוח לקסדה – מחסום .

מה עכשיו ? ביטוח + מס שמורות טבע . לא זה ולא זה דרוש . שני הפקידים במחסום שלא ברור למי הם שייכים מציקים לנו ולי כבר אין כוח להתווכח . 15 דולר ? קחו , ושיתקע לכם . קרציות , תנו לחיות בשקט .

הילוך ראשון , גז , רוח . ואז זה מכה בי . אני במונגוליה !

בערך חצי ק"מ מהמעבר הכל נפתח לפנינו , והמרחבים האדירים של המדינה הזו עפים לי ישר לתוך המוח . באמת לא יאמן . הייתי וראיתי כבר לא מעט מדינות ומקומות , ברגל , על אופנוע , 4X4 , אבל שום דבר לא משתווה לפראיות של המקום הזה .מרחבים אדירים , דרכי עפר , אוהל פה ושם – וזהו ! לא עמודי חשמל , לא אנטנות סלולאריות  – כלום . ריק .הזמן קפץ לנו בשעתיים קדימה , והחושך מתחיל להזדחל לכיוונינו כשמיכה עבה מכיוון מזרח , אנחנו מחפשים מקום להקים את האוהלים . מכאן בעצם ועד UB   למעט לילה אחד בדרך , אנחנו לנים בכל לילה באוהלים . פשוט מוצאים מקום ומקימים מאהל . לא חסר מקום וכל מה שצריך הוא למצוא את המקום המושלם והנסתר מהעין כדי שלא יבואו להציק .אנחנו מוצאים מקום ישר מאחורי שלוחה שמסתירה אותנו מהדרך ומקימים אוהלים . אני מבשל ארוחת ערב , תפריט קבוע בימים הקרובים , פסטה עם שעועית ויין אדום . האוויר מתקרר משמעותית ואני כבר עטוף בכמעט כל הבגדים החמים . האוכל מחמם את הבטן , היין את הלב ואני מזדחל לי להנאתי אל שק השינה , שקט . שקט אמיתי . אין כלום מסביב , לא מכוניות , לא כבלי חשמל , לא מטוסים – כלום .בימים הבאים אנחנו רוכבים בכל יום בכיף שלנו . אני וריקארדו רוכבים לאט כדי שברין יעמוד בקצב שלו , וברין מצידו עם האופנוע הכבד שלו מתרסק על ימין ועל שמאל .

ברין הוא סיפור קצת מוזר . בן 44 , ניו זילנדי , טייל לא מעט בעולם , עבד בכל מיני מקומות בעבודות בניין וחקלאות , בין היתר 3 פעמים בישראל (מברך אותי בכל בוקר ולילה ב"בוקא טופ" ו"לילה טופ" ) יש לו מחסן בניו זילנד שבו הוא גר . הבחור מינימליסטי באופן מוגזם – הולך עם שתי חולצות מהוהות למוות , מכנסיים אחד מגפי רכיבה וזהו . תמיד מלוכלך , גם כשיש מקלחת , תמיד נראה מוזנח . אבל יש לו תכונה אחת שלא תסולא בפז – הבחור חסר אגו , לפעמים קצת יותר מדי , אבל כלום לא נוגע בו . תמיד בסדר .ברין שרוכב על אופנוע אחר מהאדוונצ'רים שלנו , מנסה לעמוד בקצב האיטי שאנחנו מנסים לעמוד בו מהכיוון ההפוך , אבל לבחור יש שיטות רכיבה מוזרות .. הוא נכנס לכל בור , מקפיד לעבור בכל שלולית בדיוק באמצע , ועף מהאופנוע בכל שלולית בוץ שלישית .. עד שהגענו ל UB  הבחור שבר את מזוודת הצד שלו , את המנשא בשני מקומות , וחירפן את ההצתה באופנוע שלו מרוב מים שהוא מתיז על עצמו .

לי ולריקארדו יש , כל אחד בתורו , קטע עם הקרבורטור בדיקת מסננים מראה המון אבק ולכלוך . ניקוי וריקון עושים את העבודה והאופנועים ממשיכים .באופן כללי אני יכול לומר בדיעבד שבחירת האופנוע לטיול היתה בחירה טובה מאוד , הגיע עד הסוף עם 0 תקלות משמעותיות , כל מה שהיה צריך לעשות זה טיפולים בזמן , החלפת מצבר שכבר היה גמור בארץ , וניקוי שטח של הקרבורטור שאכל הרבה אבק בגלל מסנן לא מתאים – אבל נכנס לזה בהרחבה בסיכום אח"כ..הרכיבה במונגוליה לא דומה לכלום . קודם כל אפשר לרכוב איפה שרוצים . יש כמה וכמה שבילים וכולם מגיעים בסופו של דבר לאותו מקום . אין כבישים סלולים (למעט כביש אחד בהמשך כשמתקרבים ל UB  ) והתנועה היא על שבילי עפר מהודק \ חולי \ בוץ \ מים \ מעברי נחלים . שטח נטו .

המדינה הזו פראית בכל קנה מידה אפשרי . בשנת 2015 אנשים גרים פה עדיין ב"גר" (מה שבקזחסטן נקרא "יורט" פה נקרא "גר" – האוהל העגול שאתם מכירים) . עדרי ענק של עיזים כבשים פרות יאקים וסוסים מסתובבים חופשי בשטח , לכל עדר יש שטחי מרעה אדירים ואין מחסור . אי אפשר לעבור שניים שלושה ק"מ בלי להתקל בעדר כלשהו . המראה כל כך פראי וראשוני , שאם היה יוצא מהיער איזה דינוזאור , או חבורה של פראים עם חניתות ובולבולים מתנודדים ברוח ורודפים אחרינו , זה לא היה נראה חריג .בחורף המפגשים עם חיות הטרף (זאבים בעיקר) נהיים תכופים יותר בשל המחסור בטרף , וההתקרבות הטבעית שלהם למקורות טרף זמינים – בני אדם .

מסתבר שכאן , בכל חורף , הזאבים לועסים כמה בני אדם שנכנסים להם בטעות בין הכוונות ..

אתם יכולים להבין כבר לאן אני חותר עם העניין הזה ..

באחד הלילות אנחנו חונים באזור מיוער (עצים למשל יש ממש מעט ..) וכבר מההתחלה המקום לא נראה לי . מעבר לעובדה כי לידינו יש גולגולת של פרה ורגל של עז , משהו לא מרגיש לי טוב .  אחרי ארוחת הערב מתחיל לרדת גשם וכל אחד מתקפל לאוהל שלו . אני נרדם ובאמצע הלילה הגשם פוסק ודממה עוטפת את היער . בשלב מסויים אני שומע צעדים כבדים מתקרבים אל האוהל שלי . אני עובר ממצב חצי שינה למצב "עירני – יכול להטיס מטוס נוסעים" תוך שניה . מה שזה לא יהיה שמתקרב לאוהל שלי , הוא כבד , בודד ומתנשם בכבדות . הדופק שלי עף למעלה , הדם קופא בעורקי , ואני לא זז אפילו לא מילימטר .

בשלב מסויים המה שזה לא יהיה , מתקרב עוד יותר ונמצא בערך 20 ס"מ מהראש שלי בצד השני של היריעה של האוהל . ואז הוא מתחיל לרחרח .. אני נזכר שכל כלי האוכל שבישלנו בהם נמצאים מתחת ליריעה החיצונית של האוהל שלי , וכבר מדמיין את עצמי כמו רגל עוף לצד שאריות פסטה ..

אין לי סכין או אקדח או משהו להתגונן איתו , וכבר נראה לי שעוד שניה חוטף איזה ביס שאוכל אותי , או איזו כף יד של דוב שגוררת אותי מתוך האוהל .

אני הולך לגמור בתור ידיעה ב YNET  על ישראלי שאכל אותו דוב במונגוליה..

אחרי זמן נצח (בטח כמה שניות קצרות ) המה שזה לא יהיה מחליט שכנראה לא אבוא לו טוב בבטן ומתרחק בצעדים כבדים , מהפחד אני נשאר ער עוד שעה בערך בלי לזוז , מקשיב לכל רחש . איזה פחדן ..

אחרי שכלל מערכות ההתרעה שוככות אני נרדם שוב . יטרוף יטרוף – כוסאומו , רק  שיתן לישון ..

בבוקר ברין אומר לי שגם הוא התעורר וחשב שזה יאק .. אני מצטער לפעמים שאני לא כזה אדיש ..

למחרת אנחנו עוצרים באיזו נקודה לנוח כמה דקות , מגיע בחור מקומי על אופנוע קטן ונעצר לידינו . בכלל בכל עצירה ,לא משנה כמה באמצע שומקום אנחנו נמצאים , פתאום מגיחים שניים או שלושה אופנועים וכמה מקומיים עליהם ומתחילים לחקור להסתכל ולגעת באופנועים, מציעים וודקה מונגולית תוצרת בית בבקבוקי פלסטיק . המנטליות כאן שונה – אין כאן מרחב אישי , אני יכול לעשות משהו על האופנוע ויגיע מקומי וידחף את הראש לו באמצע להסתכל , או יקח את הקסדה וינסה למדוד או ינסה לעלות על האופנוע . בד"כ כששמים להם גבול הם נעלבים , אבל גם לנו לפעמים כבר נגמרת הסבלנות..בכל מקרה מגיע בחור על אופנוע , יורד ממנו ובקושי מצליח ללכת ישר לכיוונינו – שיכורים בצהרי היום הוא עניין שכיח כאן . והבחור הזה , שיכור כלוט . מתנודד לכיוונינו ומתיישב על הקרקע בין האופנועים ונואם לנו במונגולית . אני מצלם בוידאו בלי שהוא שם לב (למרות שגם אם הייתי שם לו את המצלמה בפרצוף לא נראה לי שהיה קולט) איך ברין מנסה לדובב אותו .

בימים הבאים אנחנו מקבלים כמה ימי גשם , כשהאמצעי קר באופן קיצוני . אנחנו רוכבים כל היום ולמרות חליפות הסערה והביגוד החם קופאים מקור ונרטבים גם בשכבות העמוקות יותר . אני רוכב עם כפפות קיץ ובכל עצירה תוחב את הידיים ליד הרדיאטור כדי שיתחממו .

באחד הכפרים אנחנו עוברים בסוג של מסעדה משפחתית ("המסעדה" היא אחד מהחדרים של הבית) . נכנסים כדי להתחמם ואוכלים מרק חם עם חצי מהכפר . הדבר הראשון שמגישים כאן בכל מקום הוא את התה המסורתי – מלוח . כשקר מוותרים על הבררנות , תה עם מלח , תה עם חמאה תה עם מה שלא יהיה , רק שיהיה חם .השעה כבר מאוחרת ואנחנו מבקשים להישאר ללון בלילה במסעדה . בעל הבית מאשר לנו ואנחנו פורשים שקי שינה בחדר המסעדה והולכים לישון .

בבוקר שאחרי עדיין קר מאוד ומטפטף , אך מעט פחות . אני קושר את הציוד על האופנוע , מרגיש את האצבעות מתקררות שוב לאט לאט . כמו בצבא , תמיד הדילמה מה ללבוש – חם או קל ? אני מתלבש חם מאוד ועוד לפני שעולה על האופנוע כבר מתחיל להזיע , 10 דק' אחרי כן באמצע הרכיבה הרוח כבר נכנסת לכל מיני חורים ומקפיאה , השמש יוצאת – נהיה חם , עוצרים שניה ונכנס ענן – נהיה קר …

בימים הבאים זכינו לקצת שמש  ומזג אויר ידידותי יותר . אני שם לב שגם עכשיו כשאני כותב הכל מעורבב לי ואין לי תחושת זמן , וזה מה שבעצם קורה פה . כל המושגים , המדדים וקני המידה שלנו לא שווים כאן כלום . הכל מעורבב .

אחד מהדברים המדהימים כאן הוא ריבוי העופות הדורסים . לא אלו המסכנים שמחזיקים אותם לטובת התיירים שרוצים לחזור הביתה עם תמונה של עיט מסכן . יש כאן פשוט כמות מטורפת של עופות דורסים , עפים בשמים , נחית על הקרקע , מכורבלים בתוך עצמם בגשם . חלק מהעיטים כאן כל כך גדולים , שאם איזו עז קטנה לא באה להם טוב על הבוקר , הם ירימו אותה באויר ויראו לה מה זה לעוף בלי כנפיים ..באחת העצירות , אני יורד מרחמים ולשניה מאבד שיווי משקל – בום טראח רחמים על הצד . אני מרים אותו – ידית בלם קדמי שבורה לחצי . לא נורא , אפשר לעבוד עוד עם החצי שנשאר . הנפילה כנראה חירפנה משהו בקרבורטור ורחמים מתחיל לגמגם . אני מפרק בשטח מנקה את הדיאפרגמה והמחט , ומחליף פילטר אויר – עובד חלק .

באותו יום ברין מספק כמה התרסקויות וירטואוזיות , באיזה שהוא שלב אני רוכב צמוד אליו מאחור עם ה GOPRO  מנסה לתפוס את ההתרסקויות שלו , אבל הוא מתרסק רק כשהמצלמה לא עובדת ..

אחרי כמעט שבוע בשטח בלי מקלחות ולינה באוהלים אנחנו מגיעים לטסהטסהרלג – "עיר" בינונית ולוקחים חדר ללילה . מקלחת טובה , כביסה – RESET . בכל פעם כזו אני שמח על המקלחת ועל המיטה החמה , אבל לפעמים מבאס אותי לשבור את הרצף .

בטסהטסהרלג אנחנו פוגשים אופנוען נוסף – מיכאל מרומניה , שרוכב על GS800 . ברין מכיר את מיכאל ממפגש קודם שלהם במהלך הטיול , ואני כבר מההתחלה לא מתחבר אל הבחור . משהו בו לא אמין עבורי , וההתנהלות הכאילו קלילה שלו לא מוצאת חן בעיניי . אני שם לב שגם ריקארדו מפתח אלרגיה אל הבחור .

למחרת ממשיכים לרכוב יחד ויוצאים לכיוון המפל הגדול במונגוליה . ולאזור קראקורום שהיתה פעם בירתה של האימפריה המונגולית , ובה מקדשים בודהיסטים .הבודהיזם במונגוליה דוכא כמו בכל חלקת אדמה מעליה התנוסס דגל הקומוניזם , והחייאת הדת מחדש הותנעה שוב בתחילת שנות התשעים עם נפילת הגוש הסובייטי .

מטסהטסהרלג אנחנו יוצאים לכיוון דרום מזרח אל אזור קראקורום , ואל המפל "הגדול ביותר במונגוליה".. למפל אנחנו מגיעים ברכיבה , ופתאום קולטים מישהו רץ אלינו עם שלט קטן ועמוד מחובר אליו ועליו סימן של "אין כניסה לאופנועים" . בגלל שנכנסנו דרך השטח לא שמנו לב שעברנו בשמורה סגורה , והבחור שעובד כנראה כשומר בסביבה , קלט אותנו מרחוק ומרוב לחץ כנראה תלש את השלט מהאדמה והתחיל לרוץ אחרינו . אנחנו מתנצלים משאירים את האופנועים מאחור והולכים אל המפל ברגל .

אנחנו חוזרים אל האופנועים כדי לגלות שהם תחת מצור של עיזים . ברין מחלק להן סוכריות ואני מצלם.

 

.בלילה תפסנו את אחת מנק' הקמפינג הטובות , מדורה , נהר , ומזג אויר מצויין . בבוקר אני מתעורר מניע את המדורה מחדש ומכין תה חם . אני מרים את הראש לקול רעידת אדמה מתקרבת ופתאום עדר של סוסים גולש בריצה מהשלוחה לכיוון המאהל ורץ ישירות לתוך הנחל כדי לשתות ולשחק קצת במים . הסיטואציה על גבול הדמיוני .הרכיבה כאן היא חוויה בפני עצמה . רוכבים בחול במהירויות נמוכות , בוץ חלקלק , שבילים מהירים על 90 קמ"ש , חוצים נחלים עד גובה הברכיים . וכל זה בתוך נוף פראי ולפעמים פשוט צריך לעצור כדי לעכל את המימדים והעוצמה של מה שרואים . לפעמים אני עוצר באמצע משטח עשב ישר שפרוש למרחק של קילומטרים רבים לכל הכיוונים , הכל מכוסה בעשב קצר – כמו מגרש גולף אינסופי , ברקע הרים קירחים , שמים בצבע כחול כהה , ורוח קרה. אשכרה עולם אחר .יום לפני שאנחנו מגיעים לאולן בטאר אנחנו חונים לגדות אגם , בידיעה שהלילה הולך להיות סוער , אני מרגיש ממש לא טוב כנראה משהו שאכלתי בצהרים באיזו "מסעדה" מקומית . אנחנו עוצרים ותוך 10 דק' אני כבר בתוך האוהל עם כאבי בטן וחום . חצי שעה אח"כ גשם זלעפות , רוח שמאיימת להעיף את האוהל ואותי בתוכו לכל הרוחות , וקור אימים . אני דוחף שני כדורים כדי לנסות להוריד את החום וסופר את הזמן בין הברק לרעם כדי להבין אם הסופה מתקרבת או מתרחקת .. 10 שניות , 8 שניות .. מתקרבת . אחרי שעה בערך הגשם נחלש מעט ואני מצליח איכשהו להירדם . באמצע הלילה אני מתעורר, כאבי בטן . יוצא החוצה ומתחיל להקיא את הנשמה שלי . אחרי כמה דקות של הקאת כל רכיב מארוחת הצהריים שלי , אני נרגע וזוחל לאוהל . בבוקר אנחנו יוצאים לרכיבה האחרונה לכיוון אולן בטאר , אחרי כמה עשרות קילומטרים עולים על אספלט ומתגלגלים איתו עד למלון אואזיס – בסיס מוכר של כל האופנוענים ובעלי 4X4 שמטיילים במונגוליה .

בימים הקרובים אני מתארגן על שילוח האופנוע בחזרה לישראל ועל טיסה לעצמי לארץ , בין לבין אנחנו פוגשים שוב את שירלי ובראין האוסטרלים ורוכבים איתם לאנדרטה המונומנטאלית של ג'ינגס חאן מחוץ לעיר .זהו , תם ונשלם עוד מסע . יוליה שיושבת עכשיו בארץ , קוראת את "זן ואומנות אחזקת האופנוע" ציטטה לפני כמה זמן משפט מדוייק – "…אני חש שמחה על היותי כאן, אך בצדה גם עצבות כלשהי. לפעמים עדיף להימצא בנסיעה מאשר להגיע אל היעד."

אז איך מסכמים כזה אירוע מהותי ? סופרים ק"מ ? ארצות ? צמיגים ? מסמנים את החוויות הכי מהותיות? את האנשים הטובים ? את האנשים הרעים ?

אני חושש שכל נסיון להכניס את כל החוויה הזו לתוך מספרים והגדרות רק תקטין ותגביל אותה . גם הדברים שכתבתי כאן היו כעשירית מהתחושות שעברו עליי במהלך הטיול . אי אפשר לתאר את התרוממות הרוח שלפעמים נוחתת עליך סתם ככה באמצע רכיבה , את הריחות שחודרים ישר לתוך הנשמה , את הפחדים שלפעמים משתלטים על הכל , את הויברציות של המנוע ופתיחת גז באמצע שביל בשטח , את אובדן האחיזה של הגלגל הקדמי והקפיצה בדופק הלב . החוויה הזו מורכבת ממליארד חוויות קטנות ולא מוגדרות וזה מה שעושה אותה משמעותית כל כך .

אז בינתיים – ועד לפעם הבאה , אני אעצום מדי פעם עיניים ואדהר לי בערבות האינסופיות על האופנוע שלי .

להתראות בפעם הבאה ..

————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאלעד לוי

————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

לרכוב בקאזחסטאן ולהתאהב ברוסיה

לבלוג של אלעד כאן

הכניסה הראשונה שלי לקזחסטן היתה לא נעימה בלשון המעטה , חום בלתי נסבל , תאונה קלה ורכיבה מתישה .

הפעם המעבר לקזחסטן מטשקנט הוא לטובת הגעה צפונה לרוסיה ואח"כ למונגוליה .

בטשקנט אגב, אנו פוגשים בכמה טיפוסים מעניינים – זוג הולנדי שמטייל על לנד קרוזר 75 מדוגם, וגבר צרפתי בן כ- 50 , עם פרקינסון , שהתחרה פעמיים בראלי פריז דקאר על XR400 (!) ועכשיו עם אותו אופנוע הגיע לטייל באוזבקיסטן , רק בשבילים ובשטח – בחור קשוח .

ריקארדו עדיין לא החליט מה הוא הולך לעשות עם עצמו , ואנחנו יוצאים מטשקנט אחרי לילה בעיר לכיוון אלמטי .

מעבר הגבול עובר באופן מפתיע בקלות יחסית , והופ , אנחנו בקזחסטן . אני כמעט עוצם עיניים לפני שאני חוטף את הסטירה שחטפתי בפעם שעברה כשנכנסתי , אך להפתעתי הכל  "רך" יותר . מזג האויר נפלא , הנוף נהיה ערבתי – ירוק ולא מדברי , והכל טיפה יותר נעים .

בגדול – בקזחסטן יש המון שום דבר ולא מעט כלום , מישורים אדירים וריקים , כמעט קל להבין למה הסובייטים השתמשו במדינה הזו כמבחנה הגרעינית שלהם ופוצצו לה את הצורה .

אחרי יומיים של רכיבה אינטנסיבית אנחנו מגיעים בשעת לילה לאלמטי ומחפשים מלון – סיפור מההפטרה. מפה לשם מצליחים להתאפס על עצמנו ובבוקר רוכבים ל"קפה אלדורו" כדי לפגוש את ילודס הבעלים .כשהיינו , יוליה ואני , בטורקיה , פגשנו לחלוטין במקרה את ארתו הפיני . מפה לשם כשסיפרתי לארתו שאני מתכוון לעשות טיפול לאופנוע בקזחסטן טרם הכניסה למונגוליה , הוא המליץ לי להגיע לקפה אלדורו ולפגוש את ילדוס "שיסדר לכם כבר את הכל" . אחד מהדברים שלמדתי בטיול הזה הוא ,שכש"נופל" לידי טיפ שכזה , אין מדובר במקריות או באירוע סתמי – בכל פעם שקיבלתי אינפורמציה כזו , היא התבררה אחרי כן כיקרה מפז .

וכך גם במקרה הזה . כשהגענו לקפה , ילדוס ישר יצא לקראתנו ושאל אם הגענו במקרה או בכוונה , ואני סיפרתי לו שקיבלתי את הפרטים שלו מאופנוען פיני שהיה אצלו לפני כשנתיים .

ילדוס אומר לי שאני האופנוען הישראלי השני שהוא פוגש וכי הראשון אותו פגש היה אדם שני שהגיע אליו לפני כשנתיים . ילדוס מספר איך אדם שינה את תפיסתו אודות ישראל ואודות ההתרשמות העמוקה שלו מאדם (כל הכבוד אדם !) .

אלמטי היא ה-עיר של קזחסטן . עד לא מכבר שימשה כבירתה של המדינה עד שהודחה למקום השני ואת הבכורה קיבלה אסטנה . אבל את הקסם של אלמטי לא הצליחו לקחת . והקסם נמצא באנשים . העיר הזו היא אי בתוך קזחסטן שלא קשור למה שקורה מטר אחד מחוץ לגבולות העיר . מסעדות , פאבים , מכוניות יוקרה , אנשים שנראים ומתלבשים אחרת וכמות לא מבוטלת של זרים אשר זורמים לעיר כתיירים וכאנשי עסקים .

באלמטי שהינו לבסוף כארבעה ימים, בהם ילדוס האגדי לא הפסיק לדאוג לנו , הסיע אותנו לחנויות לקנות בגדים ודברים שהיינו צריכים , סידר לנו את הרישום במשטרת ההגירה בקזחסטן , תוך שהוא עומד איתנו בתור ונותן את הפרטים שלו , חיבר אותנו למוסך ק.ט.מ. באלמטי כדי שנוכל לעבוד שם בנוחות על האופנועים , ואפילו יצא איתנו לרכיבת יום אל ההרים שמדרום לאלמטי . והכל רק בגלל שאנחנו וגם הוא אופנוענים .
אנחנו מנצלים את הזמן לעשות טיפול 5000 וכיוון שסתומים לאופנועים . אני מחליף את מזוודות האלומיניום הכבדות בשני תיקי צד רכים לקראת ההגעה למונגוליה , וקונה זוג מגפי רכיבת שטח.
חישובי זמן מראים שכדאי לנו להתחיל לתת גז אם אנחנו רוצים להגיע למונגוליה לפני שהחורף יכה בנו , ואנחנו מחליטים לרכוב את 1600 הק"מ מאלמטי לברנאול שברוסיה , התחנה הבאה, ביומיים .

הקומבינציה של ק.ט.מ עם 1600 ק"מ שוות ערך לרכיבה על חמור אליו קשור קרש גיהוץ. או במילים אחרות , קטסטרופה .

בלילה הראשון אחרי 750 ק"מ אנחנו יורדים מהכביש ורוכבים לנק' קמפינג שמסומנת לריקארדו ב GPS , וכשאנחנו מגיעים אליה אנחנו פוגשים במפתיע באופנוען נוסף שכבר היטה את אוהלו בנק' .

טים הוא בחור אמריקאי שמטייל על DR650 והגיע לקזחסטן ממונגוליה , אנחנו מחליפים חוויות ואני צוחק שוב בהזדהות עם סיפורי הצרות של אופנוען אחר . מצחיק לגלות כמה לפעמים אופנוענים סובלים ונהנים מאותם דברים , כמה דברים דומים מפחידים אותנו וכמה משמחים . הכל כל כך אנושי..

אנחנו מסמנים ביחד נק' על המפה לקראת מונגוליה ואחרי ארוחת ערב אני מזדחל לי לשק השינה בתוך האוהל – באופן כללי זה אחד מרגעי ההנאה הצרופה שלי בסוף היום – להיכנס עייף לאוהל , לסגור את הריצרץ ולהישאר לבד , מתחת לכוכבים שאפשר לראות מבעד לתקרה השקופה של האוהל.
בבוקר שאחרי אני מתעורר לקול צהלות סוס ויוצא החוצה לזריחה מהממת ביופיה עם סוס שחור שדוהר הלוך וחזור ומביט כל הזמן לכיווני , כאילו מנסה לומר לי משהו ..

את שאר היום אני מבלה באוכף של החמור שלי , נע ימינה ושמאלה כדי שלא ירדם לי התחת לגמרי .

רוסיה יקירתי

ביקורת דרכונים בכניסה לרוסיה מקזחסטן . כל אחד שמגיע אל העמדה של השוטר נעמד עם שתי ידיים בצדדים ומאחורי הקו האדום . אני מגיע אל העמדה של השוטר ונמרח לו כמו איזה מיתעאווז על העמדה , אני קולט את זה אחרי כמה שניות , מתיישר ואחרי חצי דקה עוד פעם נמרח לו על העמדה . קשה לי להיות פורמלי מדי.

כבר עשר דקות השוטר בודק את הדרכון שלי בזכוכית מגדלת , אחרי עשר דקות הוא קורא לשוטר נוסף שבודק גם הוא את הדרכון עם אותה זכוכית מגדלת . אני היחיד שמעוכב . אח שלי , סוכני מוסד נכנסים בסטייל בשדות תעופה , אני ? תסתכל עליי – כולי אבק , לא התקלחתי כבר כמה ימים ואני אחרי רכיבה של 1000 ק"מ .

אחרי רבע שעה כנראה נמאס לו שאני נמרח לו על העמדה והוא חובט לו בחותמת הכניסה . החייל בחוץ אומר לנו "ברוכים באים לרוסיה" בלבביות ושואל מה אני יודע לומר ברוסית . אני סופר מאחת עד עשר , אומר בירה , לחם ומים.  המילים שאני לא יכול להסתדר בלעדיהן ..

כמה ק"מ לפני מעבר הגבול אנחנו פוגשים בחור ניו זילנדי על במוו r100 מודל 92 – אופנוע קלאסי . הבחור נראה כל כך מצוקמק שבהתחלה לא ברור לי אם הוא סובל מאיזושהי בעיה. ברין ביקש להצטרף ולרכוב איתנו , ושלושתינו חוצים ביחד את הגבול .

אחרי המעבר אנחנו עולים על אספלט רוסי משובח , חלק כמו תחת של תינוק . איזה כיף.

זו הפעם השניה שאני עובר ממדינה מוסלמית למדינה שאינה מוסלמית , ופעם שניה שיש תחושה של שינוי מהותי במעבר. אני מרגיש כאילו שבמדינות המוסלמיות , גם אם הן מוסלמיות לייט , יש איזשהו מעצור , איזשהו חסם .

כבר בדק' הראשונות ברוסיה יש משהו אחר באוויר , אולי זה בגלל כל מיני סיפורים ששמעתי , אולי בגלל שפתאום הכל נראה מסודר ונקי יותר , אבל זה מרגיש עולם אחר כבר מהמטרים הראשונים.

אנחנו סוחטים את המצערות כדי להגיע לברנאול עוד באותו יום ולהשלים רכיבה של כ 1600 ק"מ ביומיים מאלמטי בקזחסטן .

התחת שלי כבר לא מתקשר עם מערכת העצבים מרוב ישיבה , ואני מתחיל לפתח התכווצויות בשרירי הכתפיים והשכם . אם במוו הוא סוס אציל , אז אני רוכב על חמור פרא , זה המחיר שאני משלם בכביש , כשמתחיל השטח הבמווים יכולים לחפש את האחורה של האגזוז שלי ..

אנחנו מגיעים לברנאול ומתכוננים לבית מלון שמופיע לריקארדו ב GPS  . ברין הניו זילנדי עולה לברר , חוזר עם חצי תשובות . הבחור בשוק . אני עולה בודק את החדרים והמחירים ויורד למטה , אני אומר לריקארדו שלא נראה לי ואנחנו מדלגים למלון השני .

אחד מהדברים שעובדים מאוד חזק בטיול הזה הוא הוא האינסטינקטים הטבעיים . אתה לומד מהר מאוד להקשיב למה שאתה מרגיש – איפה שיש תחושה לא טובה – יש סיבה . בדוק למה או התחפף לך .. מדהים כמה בחיי היום יום אנחנו מתעלמים מהאינסטיקטים האלה וכמה הם מהותיים ומדוייקים.

אנחנו מגיעים אל המלון השני , כבר חושך , הגוף כואב , קר (נהיה ממש קר בימים האחרונים) , תו"כ שאנחנו מחנים את האופנועים , יורד בחור פיני מהמלון (תייר) , עוזר לנו להתאפס על עצמנו , מוריד לנו בירה קרה וסיגריה , ועם החברה דוברת הרוסית שלו עוזר לנו לסגור על החדר. אנחנו מגלים גם שני אופנועי במוו בחניה של המלון , ברין אומר שאלו שני זוגות של אוסטרלים אותם פגש כבר לפני כמה שבועות .

החדר מדוגם , ואחרי יומיים אינטנסיביים טוב להיכנס למקלחת חמה וסדינים לבנים .

תו"כ התארגנות אני רואה את ריקארדו מתקתק את הטלפון שלו למוות , וקולט שהוא מבואס . מה ? אני שואל , "החברה שלי זרקה אותי" הוא עונה , "יש לי עוד שבוע לטייל " . קדימה הפועל …

גשם מתחיל לתופף על זגוגית החלון ואני רץ למטה לכסות את רחמים , שלא יהיה לו רטוב . לפני שלושה שבועות במדבר בקזחסטן , הייתי מוכר כליה כדי לקבל קצת קור וגשם . עכשיו אני לובש שתי שכבות של בגדים ונרטב מהגשם – איזה כיף !

בבוקר אני שולח מייל לדניס שהיה אמור לשלוח לי שני צמיגים שטח חדשים לברנאול כדי שאוכל לרכוב בתנאי השטח של מונגוליה . דניס אומר שיש איזו בעיה ורק ביום שני בבוקר תהיה תשובה לגבי הצמיגים . אני וריקארדו קופצים למוסך של ויקטור – אושיה אופנועית בברנאול , ומגלים שויקטור לא נמצא . החבר'ה במוסך בודקים אם יש צמיגים – אין . אני עוזר לריקארדו להחליף את האטם של גלגל השיניים הקדמי באופנוע שלו . בדרך למלון קונים מצרכים ומכינים ארחות צהרים במלון .

בערב אנחנו פוגשים את שני הזוגות האוסטרליים ויוצאים לאכול איתם במסעדה בעיר .

המפגשים בטיול הזה , ובכל טיול , הם כנראה גולת הכותרת של כל הטיול. המיוחד בכל הסיפור הוא המקריות שבה אירועים מתרחשים .

כשהגענו לברנאול בחרנו מלון ע"פ כיוון הרוח וע"פ תחושות בטן של מה טוב ומה לא . ובמקרה "נפלנו" על המלון הזה ופגשנו את החבר'ה הכל כך מיוחדים האלה .

"החבר'ה" הם שני זוגות אוסטרליים , בני 65 לערך , זוג אחד מטייל על במוו GS1200 מודל 2009 , השני מטייל על במוו R80 מודל 81 (!) עם 860000 (!!!) ק"מ .

החבר'ה מטיילים מסביב לעולם פעם שניה , ולזוג על ה r80 אין ילדים ואין בית , הם פשוט מטיילים מסביב לעולם . היו בדרום אמריקה 3 שנים , בארה"ב שנתיים פלוס , בכל אירופה , המזרח ואסיה . עולם אחר . פשוט מדהימים .

אנחנו מתחברים חזק כבר מההתחלה , ומחליטים להצטרף אליהם יום אחר מכן לטיול מודרך בברנאול עם מדריכה ומתורגמנית איתן קבעו מראש .

בבוקר אנחנו מתייצבים באיחור קל ויוצאים עם החבורה לטיול בעיר .

המדריכה מרביצה ברוסית והמתורגמנית מתרגמת , לפעמים זה נראה כמו הסצינה של צ'ארלי צ'אפלין בדיקטטור הגדול עם ההכתבה למזכירה שלו . נאום שלם- המזכירה מקלידה מילה אחת , אח"כ מילה אחת והיא מתפוצצת על מכונת הכתיבה במשך כמה דקות ..

ברנאול החלה את דרכה כמיזם לכריית נחושת , אחרי שידעה מורדות ועליות התבססה והחלה לשמש כמרכז לכריית נחושת וכסף . העיר אכלסה בעצם את משפחות ובני משפחות הכורים ואת מנהלי העבודה ואט אט החלה להירקם רשת חיה של תרבות וחיים שפעמה עם הדופק של האוכלוסיה בעיר. העיר זוכרת אירוע טראומטי אחד של שריפת ענק שהשמידה כשני שלישים ממבני העץ של העיר , חלק מהמבנים היפהפיים ששרדו קיימים עד היום וניתן לראות אותם ולגעת בהיסטוריה בת כמה מאות שנים . במלחמת העולם השניה בשל כח העבודה המצוי בעיר והמפעלים המתפקדים הועברו אל העיר אשר היתה רחוקה מקו החזית , מפעלים רבים וכן בוצעו הסבות למפעלים קיימים , ובעיר החלו לייצר נשק וטנקים מסוג טי – 34 , אשר היו אז בחזית הטכנולוגיה .

אני מבקש להגיע לאחד המפעלים האלו אך נאמר לי שכבר לא נשאר מהם כלום , כפרס ניחומים אני מצטלם ליד טי 34 שמוצב במרכז העיר , כמה אבסורדי, מתחת לסניף של KFC  האמריקאית..

בסיום הסיור אנחנו רעבים ומחליטים לכת לפאב מוכר של אופנוענים בעיר. כל מה ששמעתי על האופנוענים הרוסיים לא הכין אותי לחוויה אשר התרגשה עלינו .

בכניסה לפאב פגשנו חבורת אופנוענים רוסיים שרוכבת על אופנועי תיור  גדולים (גולד ווינג , קוואסאקי וולקן , ימאהה FJR ) , תוך כמה דקות כבר ישבנו כולנו סביב שולחן אחד עם אוכל ובירות , מספרים סיפורים וחוויות , מקסים מספר על משפחה שיש לו בישראל ומראה לי אינספור תמונות של הבת הקטנה שלו בטלפון , בהמשך השיחה אנחנו כנראה קצת מרגשים אותו והוא לא מצליח להסתיר את הדמעות בעיניים שלו .

הבירה נשפכת כמים , הסיפורים מרחפים להם באוויר ומציתים את הדמיון , וההרגשה היא של משהו אחר , משהו שרק אופנוענים יכולים לחוות ולהבין . לא ראיתי ולא הייתי שותף לאחווה כזו בשום סיטואציה אחרת בעבר , בלי להיות חייב להוכיח כלום ורק בגל שיש לי אופנוע אני חלק מקבוצה מיוחדת ונחשב לבן משפחה , בלי להיות חייב כלום ובלי שעשיתי כלום לטובתו של איש . פשוט מדהים .אחרי כמה שעות אנחנו עוזבים את הפאב עם תחושה של עוד , מקס בוכה שוב , כולם מתחבקים ואנחנו נפרדים מהחבורה המיוחדת הזו .
יום אחרי אני מנסה להבין מה קורה עם הצמיגים שהזמנתי באינטרנט . אנחנו מופתעים לגלות שאירנה המתורגמנית שהצטרפה אלינו בטיול יום קודם לכן , שלחה אלינו את אחד החברים שלה – אופנוען , כדי שיעזור לנו ועל הדרך יתרגל את האנגלית שלו , אנחנו נעזרים בבחור לנסות ולהבין מה קרה עם הצמיגים שהזמנתי לפני שבועיים , והבחור עושה כמה שיחות טלפון ואח"כ מסתובב איתנו בעיר עם הרכב שלו .

מפה לשם מתברר שהבחור שהיה אמור לשלוח אלי את הצמיגים לא שלח אותם ואחרי בירורים ונסיונות להסתדר אני מוצא צמיגים קדמי משומש במצב מצויין ואחורי חדש אך מעט צר יותר , זה מה שיש וזה יותר טוב ממה שמורכב לי על האופנוע עכשיו.

אני לוקח את הצמיגים ובהמשך מחליף בעצמי יחד עם ריקארדו .
בערב יוצאים שוב לשתות בירות , הפעם הבן של הבעלים של המלון לוקח אותנו לשתות איתו , ובדרך חזרה מהפאב עושה לנו סיור מודרך בעיר . הנדיבות של המקומיים מפתיעה אותנו מחדש בכל פעם ובאמת מדובר בהתנהגות יוצאת דופן לחיוב .

בבוקר אנחנו כבר ארוזים כשהבחור בא להיפרד מאיתנו לשלום , הוא מנסה לסדר לנו מלון בהמשך הדרך ואפילו פותח קבוצה בוואטסאפ כדי לעזור לנו במידה ונצטרך עד שנצא מרוסיה לכיוון מונגוליה.

את הדרך אנחנו מעבירים ברכיבה נעימה בכבישים הסלולים היטב של חבל האלטאי הרוסי . הרים מדהימים , ירוק בעיניים והרבה ישובים חקלאיים . בלילה אנחנו חונים לגדות אחד הנהרות והולכים לישון לאורו של הירח המתמלא.אחרי יומיים אנחנו מגיעים למעבר הגבול עם מונגוליה ונפרדים עם טעם של עוד מרוסיה היפיפיה , מבפנים ומבחוץ .
אני שואל את עצמי מה עשה את רוסיה כל כך מיוחדת עבורי ?

המפגשים עם האנשים ? האווירה ? הנופים ? האנשים החזקים ? התחושה היצרנית ? ככה"נ כל אלו גם יחד .

להתראות רוסיה יקירתי , אנחנו עוד נתראה..

—————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאלעד לוי

—————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

אלעד לא מקבל שום הנחות בקזאחסטאן ואוזבקיסטן

הבלוג של אלעד כאן

אוזבקיסטן , השעה 1800 בערך , 45 מעלות , אין טיפת צל מסביב , אני שוכב על הגב בצד הדרך בתוך אמבטיה של פודרה , הארגז השמאלי התנתק מהתושבת שלו , זרוק לצידי , האופנוע שוכב עלי ורגל שמאל שלי תפוסה מתחתיו , אני מזיע , מלוכלך , שבור ומותש ולא יכול לזוז .. איך לעזאזל הגעתי למצב הזה ..?

חזרה שלושה ימים קודם לכן אל באקו באזרבייג'ן ..

אני מצליח לקנות כרטיס למעבורת מבאקו ויוצא לכיוון העיר אלאת  (רק נשמע דומה) ואחרי רכיבה קצרה של 90 ק"מ מגיע למעבר הגבול בכניסה לנמל .

הפרוצדורות במעבר קצרות ואני נכנס ראשון למעבורת , מקבל הרבה פרצופים לא חיוביים מאנשי המעבורת שמנסים לסחוט ממני עוד כסף בגלל שבכרטיס רשום שהאופנוע באורך 1 מ' ובפועל הוא יותר . אני עושה פרצוף של זה מה יש ושואל עד שעונים לי איפה להחנות את האופנוע , אח"כ מקבל חבל ומעגן אותו בעצמי למקום . אנטיפתים .בשלב הזה אני יכול לומר על אזרבייג'ן שמלבד כמה מפגשים עם אנשים חיוביים , התחושה הכללית היא של מקום מאוד לא חיובי לתיירים , נראה שבכל מקום מנסים לסחוט ממך כסף בצורה גועלית ומושחתת .

אני לוקח את הציוד ומתמקם בתא השניה , אחרי כמה זמן מגיע סטפן הבחור הרומני שהכרתי בקופת הכרטיסים וחולק איתי את החדר .

סטפן  הוא מהפכן קונספירטור שאוהב לדבר , ואני , שכל מה שמעניין אותי הוא ללכת לישון , חוטף שעתיים של הרצאות על דגשים לטיול באפריקה , למה השלטונות מנסים לשלוט בנו ולמה השובל הלבן שמותירים המטוסים מאחוריהם הוא רעל שאמור להפוך את כולנו לאדישים וברי שליטה ע"י הממסד . אני מאבד אותו מהר ומתפלל שיכנס לאיזו קומה כדי שאוכל ללכת לישון מעט ..

סטפן נכנס להפוגה ואני מנצל אותה כדי להירדם .

בוקר , אני מתעורר ויוצא החוצה כדי לגלות שאנחנו עדיין בנמל , ממתינים למס' רכבים שאמורים לעלות על המעבורת גם כן . איזה יאוש ,הכל עובד לאט .

אחרי כשעה מצטרף ג'יפ טויוטה של זוג סקוטי – פיני ושני רכבים של "ראלי מונגוליה"  עם צוות אוסטרלי וצוות ספרדי .ראלי מונגוליה הוא ראלי שנתי שבו כל צוות אמור להגיע מאנגליה למונגוליה ברכב בנפח של לא יותר מ 1200 סמ"ק ושאח"כ הולך לגריסה.

התוצאה – כמה עשרות גרוטאות עם צוותים צעירים שנוהגים לרוחב היבשת בתנאים מצחיקים למדי , במסלול כפי בחירתם . כל מה שחשוב הוא לגייס 1500 יורו שהולכים לצדקה להתחיל בנק' ההתחלה ולהגיע לסיום .מפה לשם המעבורת יוצאת ואחרי לילה נוסף בים אנחנו מגיעים ב 1600 אל חופי קזחסטן , וממתינים עד השעה 2000 לערך לכניסה לנמל . בשל השעה המאוחרת לא נשארו אנשי מכס וביקורת דרכונים בגבול , ואנחנו פותחים  מאהל מאולתר בחנית הרכבים בנמל , וקופצים להביא ארגז בירות מחנות סמוכה .בבוקר המעבר נפתח בשעה 0900 ואנחנו עוברים 4 שעות של בירוקרטיה קזחית טהורה במעבר , אצל כל פקיד צריך להציג את כל המסמכים , לצלם מכל מסמך העתק , ולמלא טפסים רבים . אנחנו עוברים בין פקיד לפקיד כשכל אחד מהם מרביץ כמה חותמות על ניירות מיותרים .

בשעה 1300 אנחנו מסיימים את כל הבלאגן לא לפני ששולחים אותנו לצד השני של הנמל כדי להחתים עוד ניירת חסר משמעות בחותמת חסרת משמעות עוד יותר .ככה"נ שאריות של הבירוקרטיה הסובייטית שנהוגה היתה בעבר .

אחרי פרידה הדדית אנחנו יוצאים מהנמל , כל רכב לדרכו , אני שם את הGPS  על בינאו , 480 ק"מ בערך ויוצא לדרך . החום בלתי נסבל , אני בוער בתוך המעיל והקסדה , הרוח שנכנסת לקסדה מרגישה כאילו מחזיקים לי מפזר חום מול הפרצוף , מסביב הכל מדבר, נוף של ערבה יבשה , בלי עץ אחד להזדחל תחתיו .בתחילת הרכיבה הדרך סבירה , אבל מהר מאוד העניינים מתדרדרים עוד יותר והאספלט הופך לסירוגין לדרך עפר רצופה מהמורות או , יותר גרוע , אספלט שבור .

וכאילו שכל זה לא מספיק , התנועה על הצירים ברובה תנועת משאיות כבדות שמרימות ענני אבק שחוסמים את הראייה קדימה וממלאים אותי באבק שנדבק בשמחה לזיעה שנוטפת ממני – מהר מאוד אני נראה כמו גוש אבק על שני גלגלים .בגלל האיכות הגרועה של הדרכים יש לי שתי אפשרויות ,לרכוב לאט מאוד למת מחום בלי רוח ולא להגיע היום לבינאו , או לתת גז ולרחף מעל כל המהמורות , אני מוצא את עצמי עד מהירה רוכב במהירות של 90 – 100 קמ"ש בתוך כל הבלאגן הזה , רק כדי לסיים אותו כמה שיותר מהר .

באחד מענני האבק שאני נכנס לתוכם אני מבחין פתאום בארבעה פנסים מולי במקום שניים , אני שובר ימינה וקולט את הטויוטה של המטומטם שהחליט לעקוף משאית בתוך ענן אבק חולף סנטימטרים ספורים לידי ובמזל לא שולח אותי לאלף עזאזלים .

אני קובע לעצמי חוקים לפי תנאי הדרך – מתי אני רוכב מהר מתי לאט וממה להיזהר .

אחרי בערך 4 שעות רכיבה אני עוצר בתחנת אוטובוס נטושה , מזדחל לתוך הצל ואחרי קופסת תירס וליטר מים ישן על הרצפה בערך שעה כדי להחזיר לעצמי כוחות .500 מ' אחרי שאני יוצא מהתחנה אני רואה פתאום את שני הצוותים של הראלי עם המכוניות שלהם בצד הדרך , אנחנו נפגשים שוב בשמחה והצוות האוסטרלי אומר שיש להם בעיה של התחממות מנוע . אני ממליץ להם להעיף את התרמוסטט הלא נחוץ והבטח תקוע החוצה , הם עושים כך ובפועל עד הערב ממשיכים לנהוג ללא התחממות נוספת .בהמשך אני רוכב עד השעה 2000 בערך לבד , פתאום אני שם לב שאני מדבר לעצמי בראש באנגלית . what the fuck ? למה באנגלית ? ולמה אני אומר what the fuck ? stupid bitch .. השתגעתי .

אני מבין שאני נכנס לרכיבת לילה – אחד הרעיונות הגרועים שיכולים להיות בכזה מקום .

אני עוצר בצד ותוך כדי התלבטות אם להרים אוהל לבד באמצע שומקום או להמשיך לרכוב בלילה משיגים אותי שני הצוותים שוב . אני שמח לראותם ואני רוכב את 120 הק"מ שנותרו לי בין שני הרכבים ששומרים עליי משני הצדדים .

בלילה מגיעים לבינאו ומרימים אוהלים מחוץ לעיר כמה בירות קרות שמשיבות את הנשמה אוכל ולישון .

התחושות שלי אחרי היום קשות, הטמפרטורות הגבוהות וההתמודדות הקשה עם הצירים הבעייתיים מותירות אותי חסר אנרגיות לחלוטין ואני הולך לישון  בתחושה לא טובה , לא יודע שמחר יעבור עליי יום קשה לא פחות  .

בבוקר אני קם מוקדם ומתחיל לרכוב כבר בשעה 0600 בתקווה לתפוס כמה שעות של טמפרטורות סבירות , אני מגיע למעבר הגבול בין קזחסטן לאוזבקיסטן ועובר בצורה סבירה למדי .

בצד הקזחי חייל נחמד לוקח לי את הטפסים ומבצע חלק מהפרוצדורה בעצמו – כנראה הבין שמה שהוא עושה בדקה לי יקח חצי שעה של להבין בכלל לאיזה חלון לגשת , ביציאה לצד האוזבקי של המעבר כורזים ברמקול של המעבר "בהצלחה לאופנוען" ואני צוחק ומרים יד לאות תודה .

בצד האוזבקי ישנה תחושה מיידית של הקלה – כנראה בגלל ההתנהלות הלא פורמאלית של אנשי המעבר , הבדיקה יסודית וחלק ממנה כולל הכנסת ההחסנים הניידים שלי למחשב לבדיקה . החייל האוזבקי מפעיל את אחד השירים ו"9 בכיכר" של גזוז מתנגן לו במעבר האוזבקי ..

אחרי סיום הברדק אני יוצא לרכיבה ע"מ לצמצם טווחים לכיוון חיווה ובדרך לעבור בימת אראל ע"מ לראות את הספינות המפורסמות שתקועות כעת בלב המדבר .

הרוסים שהיטו את הנהרות אשר הזינו את הימה לטובת השקיית אוזרים חקלאיים וגידול כותנה , ייבשו את האגם הטבעי הרביעי בגודלו בעולם ויצרו משבר אקולוגי חריף בכל הסביבה .

הדרך קשה והטמרפטורות כבר לא סבירות , אני עוצר כל כמה זמן לשתות מים ומרוקן בלגימה אחת חצי בקבוק של מים חמים ..

החום גוזל ממני גם את התיאבון כך שאני אפילו לא עוצר לאכול , חצי מהדרך אני רוכב בישיבה וכשהציר נהיה משובש אני עובר לעמידה .סביב השעה 1800 אני קולט שפיספסתי את הפניה לכיוון ימת אראל .

מותש מהחום אני עוצר בצד וחוכך בדעתי אם להמשיך הלאה או לוותר , אם אני חוזר יש לי קצת יותר מ 100 ק"מ בדרך קשה עד למוינאק , ואני אצטרך לישון כבר שם , או להמשיך לכיוון נוקוס רכיבה של 240 ק"מ על ציר סביר , ולצמצם טווחים לחיווה .

אני חושב על עוד יום רכיבה ארוך ממוינאק לחיווה מחר , ונשבר , אני מוותר וממשיך לרכוב לכיוון נוקוס , רואה את ימת אראל מכיוון דרום בלי להגיע אל הספינות .

באחת הנק' אני שם לב שסטיתי מהציר הראשי ועולה על ציר קישור שמחזיר אותי אליו . אני רוכב בעמידה על הרגליות ופתאום מבחין בבריכת חול עמוק כמה מטרים מולי .

אני מאבד שליטה על הגלגל הקדמי ומתרסק על האדמה .

הארגז השמאלי עושה רעש ממש לא סימפטי ואני תפוס עם רגל מסובבת מתחת לאופנוע ולא יכול לזוז .

היאוש מגיע לרמות חדשות כשאני מנסה לזוז ובטעות שם את היד על האגזוז וחוטף כוויה חזקה דרך הכפפה .

אני מסתכל אם יש מסביבי מישהו שיכול לעזור לי לקום – נאדה .

שוכב בחול השמש על הפנים תקוע מתחת לאופנוע . רק חסר שיגיעו הנשרים ..

עם השריר של הקריזה אני מצליח איכשהו להרים את רחמים טיפה משחרר את הרגל , אני עובר לעמידה , מלא אבק , רחמים מטפטף דלק על הצד ואחרי שניים שלושה נסיונות נואשים אני מצליח להרים אותו .

החיבור של הארגז האחורי לתושבת שלו נתלש מהמקום ואני מתקן אותו בדפיקות עם אבן. הארגז חוזר למקומו ואחרי קשירה של כל מה שהתרופף אני ממשיך לרכוב .אחרי כמה ק"מ אני עובר ליד חניון משאיות , אני עושה פרסה ועוצר לשתות פאנטה קרה . השלב של לקחת את הבקבוק ולפתוח את הפקק נראה כמו נצח , הפה שלי יבש וכולי רותח . הלגימה הראשונה הופכת לעונג צרוף של קור עיקצוצים בלשון ומשקה קר שמחליק לתוך הבטן . מי אמר שפנטה זה רעל ?…

130 ק"מ אחרי כן אני מגיע לנוקוס ומתכוונן למלון שקראתי עליו בספר, נכנס לחנייה ולשמחתי הרבה  מוצא עוד KTM  אדוונצ'ר . כמה דק' אחרי כן ניגש אליי ריקארדו , ספרדי שמטייל על האדוונצ'ר ואנחנו עורכים היכרות .ריקארדו בן 36 , גרוש , עובד ככבאי באחת מהערים בצפון ספרד , רוכב על ק.ט.מ אדוונצ'ר 640 מודל 2004 , מדוגם ברמות כאלו שאני מתבייש לעצור עם רחמים לידו .  (איך תמיד לאירופאים האלה האופנועים נראים נקיים ???)ריקארדו מספר לי שלפני כמה ימים הוא התעופף מהאופנוע בגלל עדר כבשים שרץ לו לתוך הכביש ושהוא שבר צלע , הבנאדם במעט לא זז וכל תנועה שלו מלווה בכאבים .

אני פורק חלק מהציוד במהירות ונכנס להתקלח , עומד בתוך שלולית של מים חומים שזולגים ממני , מתגלח ומסתבן , מרגיש נורמלי שוב .

אני מפעיל את המזגן בחדר על הכי קר והכי חזק, ואחרי התאוששות קצרה יוצא לשתות עם ריקארדו בירה תו"כ שאנחנו מתכננים לצאת יחד מחר לכיוון חיווה .

חיווה

למחרת בבוקר אנחנו מתעוררים בשעה סבירה .

אחרי ארוחת בוקר קצרה יוצאים מנוקוס לכיוון חיווה לרכיבה קצרה של 170 ק"מ בערך.

הרכיבה יחד עם אופנוען נוסף משנה את המצב מקצה לקצה , אתה מבין שלא רק אתה נמצא על נקודות שבירה בדרך ושההתמודדות היא זהה . בעיקרון השינוי הגדול הוא בשל העובדה שאתה מבין שאתה ומה שעובר עליך נורמליים לחלוטין – ואז הקושי המנטלי נעלם כמעט לגמרי  .

אנחנו רוכבים בדרך קצת משובשת , ריקארדו  מצחיק אותי , על אספלט חלק הוא רוכב לאט , איך שמגיעים לקטע משובש משתחרר לו הקוף והוא נותן בגז .

בדרך עוצרים לשתות בירה קרה , ומגיעים לחיווה בשעות הצהריים . שוב מלון שוב מקלחת שוב מזגן – מנוחה .

חיווה היא סיפור מלא ניגודים .

גם כאן כמו מקומות רבים בסביבה , צבאות זרים כתשו ורמסו הלוך וחזור את הארץ , החל מג'ינגס חאן וכלה ביוסף סטאלין . העיר שבנויה ומשומרת להפליא , מכילה בתוכה מונומנטים מוסלמים רבים , וכן "מדרסות"  , בתי ספר , אשר בנויים סביב חצר גדולה שבמרכזה בד"כ – מקור חיים – באר מים.

מצד שני סביב העיר מרחפות נשמות רבות של עבדים ושפחות שנמכרו בעיר , וחלקם הומת בשלל מיתות שונות כמו השלכה מהמגדלים הגבוהים , או בילוי אינטימי בתוך שק עם חתולי מדבר .

מה שבטוח הוא שפה בפעם הראשונה אני מרגיש שהגעתי למזרח , פתאום מתחילים לצוץ כל מיני סממנים בודהיסטים , עיטורים ותמונות שמזכירות מאוד את הודו .. מדהים איך התרבויות מתמזגות כמו שבשעת השקיעה הלילה והיום חולקים גבול מטושטש ולא ברור .

העיר תיירותית עד מאוד , ובכל מקום דוכני רוכלות פרוות ובתי קפה רעועים , אבל הקסם עדיין שורה על המקום , גם אם צריך טיפה לצמצם את העיניים ולהפעיל את הדמיון .

באחת המסעדות יש מלצרית שמה שהיא יודעת באנגלית זה לדקלם את תפריט הערב באופן מאוד לא ברור , ולומר כל פעם שהיא מגיעה לשולחן "can I help you" באותו טון שאמרה זאת בהתחלה . בקיצור נשמעת כמו תקליט שבור , אני חוזר עם ריקארדו לארוחה נוספת במסעדה רק בגלל שהתופעה נורא מצחיקה אותי .

אחרי סיבוב בשעת שקיעה אנחנו מדדים בחזרה למלון , ריקארדו עם הצלע שלו ואני עם הגב שלי , ובדרך רואים בית מלאכה בו עובדים ילדים ומייצרים של מיני יצירות מדהימות מעץ . האוזבקים לא מנסים לדחוף לך בכוח ואחד הילדים מבקש שניכנס ונראה את העבודות , תוך כדי מנסה למכור לנו ויורד בעצמו במחיר בלי לדעת שהסיבה שאנחנו לא קונים היא כי אין לנו איפה לשים את זה . הלב נקרע . למרות שאני יודע שהאנשים פה חיים בסה"כ טוב הרחמים מציפים .

בבוקר ריככתי בעצת ריקארדו את המתלה הקדמי מעט , ובהמשך ניקיתי את פילטר האוויר שהיה סתום באבק והחלפתי את רפידות הבלם האחורי שכבר היו "על הברזל" . אני מחפש עכשיו בכל מקום מישהו שיתפור לי תיקי צד מבד כי נראה לי שלרכוב במונגוליה עם שני המונומנטים שיש לי כרגע בצדדים לא יהיה כיף גדול .

מחר כנראה נעזוב את חיווה לטובת איזו שמורת טבע שריקארדו רוצה לראות , אח"כ ננוע לכיוון בוכרה וסמרקנד .

——————————————————————————————————————-

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאלעד לוי

——————————————————————————————————————

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

אזרבייג'אן השער לעולם השלישי

 

אלעד מגיע (מעכשיו סולו) לאזרבייג'אן. הנה הבלוג שלו כאן

שוטרים מושחתים , חום בלתי נסבל ומעבורת נעלמת

27 ליולי 1000 , אני מתייצב בשגרירות אזרבייג'ן בטביליסי בתקווה לקבל את הויזה .

כבר בשבוע שעבר בשל העיכוב במתן הויזה והעובדה שאני צריך להמתין בטביליסי את כל סוף השבוע , אני מתחיל לחשוב על לוותר על מעבורת מבאקו באזרבייג'ן לאקטאו בקזחסטן , ועל לרכוב את כל הדרך מסביב  תוך כניסה לרוסיה .

חישובי מרחק מראים לי שכדי להגיע לאותה נקודה בקזחסטן אצטרך לרכוב 1600 ק"מ מסביב לים הכספי , וכי הרכיבה שתכלול את המעבורת תארך סביב ה 900 ק"מ .

בסופו של דבר אני ממתין בטביליסי וביום שני בבוקר מתייצב שוב בשגרירות . הפקיד מסמן לי כי הויזה עדיין לא אושרה ואומר כי אם אבוא ב 1600 , הויזה כנראה תהיה מוכנה . המשמעות היא עוד לילה בטביליסי מכיוון שמנסיוני עם מעברי גבול , הגעה בשעה מאוחרת יכולה להיות טעות מרה.

בשעה 1600 אני מגיע ומקבל לשמחתי את הויזה , ובדרך למלון קונה מים ופירות שיספיקו לרכיבה של מחר , אני מתכנן לחתוך את אזרבייג'ן בשני קיטועים ובאמצע הדרך לחתוך לאזור אגם גויגול ולישון באוהל .

בבוקר אחרי אריזה זריזה של הציוד , אני עולה על האופנוע לכיוון מעבר הגבול האזרי , ואחרי רכיבה קצרה מגיע אליו .

אם רק הייתי יודע שמהרגע הזה מתחיל אחד הימים הקשים שהיו לי בטיול , לבטח הייתי מסתובב ורוכב מסביב את כל הדרך ..

בכניסה למעבר אני עוקף את טור המכוניות והמשאיות , חייל אזרי מסמן לי ואני מתקדם לעבר השער. אני מגיע אליו הוא מסתכל עליי , אני מתסכל עליו .. נו אח שלי ? רוצה לפתוח את השער או לא ..?

עגל .

אני מבקש ממנו להיכנס והוא פותח את השער .

מגיע לעמדה של החתמת הדרכונים והמכס , חם בטירוף , אני מתבשל בתוך המעיל והקסדה .

פקיד עובר לידי בהליכה וזורק לי באוויר "טרנזיט לטורקמניסטן?" , לקזחסטן אני מתקן אותו ..

אני מול העמדה של החתמת הדרכונים , הפקיד בפנים יושב ומסמס בטלפון שלו בזמן שכולם מחכים .. אחרי כמה דקות הוא מסביר שאין מחשבים וצריך להמתין , אני נרגע קצת ואומר לעצמי שאני צריך להיות יותר חיובי , ושמעבר גבול הוא תמיד קוץ בתחת .

מפה לשם אחרי עוד שעה של המתנה וחזרה לאחור כדי לצלם את לוחית הרישוי של האופנוע אני מקבל חותמת בדרכון , ואת האישור לאופנוע .

הפקיד (ששאל אותי קודם לכן בדרך אגב אם אני עושה טרנזיט) מדגיש לי כי לי יש ויזה לחודש , אבל לאופנוע יש ויזה לשלושה ימים . התחלנו ..

אני מנסה להבין מה הבעיה , ונאמר לי כי בשל העובדה שהאופנוע ישן ובגלל שאמרתי שאני עושה טרנזיט, 3 ימים יספיקו לי . בא לי לתלוש את השערות מהראש , הבחור שאל שאלה אגבית בלי באמת לברר מה אני צריך , וככה קיבל החלטה מהותית עבורי .

אני מנסה להסביר כי 3 ימים לא יספיקו לי בשל העובדה כי המעבורת לא יוצאת בזמנים קבועים , והבחור  אומר שאי אפשר לשנות את האישור עכשיו וכי אם ארצה להאריך עליי ללכת לנמל בבאקו ולבקש אישור . אני מנסה עוד כמה פעמים לשכנע , ולא מצליח ומרים ידיים .

הולך לאופנוע ועושה חשבון מחדש.. משמעות הדבר היא שעליי לרכוב ישירות לבאקו ע"מ שלא לבזבז זמן , ולנסות לתפוס את המעבורת כמה שיותר מהר . מד מרחק מהמעבר לבאקו 520 ק"מ , ואני אחרי רכיבה קצרה של 60 . ז"א שבסוף היום אעמוד על 580 ק"מ רכיבה . לא פשוט . קדימה לדרך .

אני מגיע לשער היציאה מהמעבר עומד שם חייל שכנראה כבר נשרף לו המוח מלעמוד בשמש , הבחור מנסה להסתלבט עליי , כאילו שיש לי סבלות , הוא נותן דפיקה על הקסדה ומקבל בתמורה דפיקה חזרה על הראש שלו ומתעצבן , אני מרגיע אותו בלחיצת יד וחיוך שלא בא לי לתת לו , והוא מחזיר אותי אחורה כי חסרה לי חותמת .

משלים את החותמת וחוזר בחזרה , אחרי שהוא בודק שוב את כל המסמכים בקפידה כאילו בכלל מעניין אותו , הוא "עושה לי טובה" ופותח את השער , אני עושה לו פרצוף מזלזל ויוצא מהשער בדהירה .

עכשיו צריך לתת בגז כמה שיותר , אני עושה חשבון שברכיבה כמעט רציפה אני מגיע לבאקו תוך בערך 9 שעות .

מסתכל במראה- משטרה מסמנת לי לעצור . נו מה עכשיו ?

יורד שוטר מהניידת , אומר לי לבוא איתו . אני יורד מהאופנוע והשוטר מסביר לי שחציתי קו לבן , אני מתחיל להבין מה קורה ועושה את עצמי לא מבין , אחרי כמה דקות השוטר אומר לי גם שרכבתי על 130 קמ"ש , ואני מתחיל לאבד את הסבלנות , חם לי , אני מזיע , כל מה שאני רוצה הוא שיעזבו אותי בשקט , והבנזונה הזה מנסה להפיל עליי תיקים ,  כד לקבל שוחד . נבלה.

אני מתווכח איתו , והוא מבקש ממני להיכנס לניידת כדי לנסות להלחיץ אותי עוד , אני אומר לו שאני לא הולך איתו לשום מקום ושאם יש לו בעיה איתי , שירשום לי דו"ח . האדיוט אומר לי שאני צריך לשלם במקום על העבירה שעשיתי , ואני אומר לו שאם הוא רוצה הוא יכול לרשום לי דוח אותו אשלם בבאקו . בשלב הזה אני מבין שאין לו יותר מדי מה לעשות אלא להמשיך לנסות להפחיד אותי , ואני מחליט להמשיך עם קו נוקשה כדי לא לתת לו תחושה שהוא יכול להפחיד אותי . הליצן מוציא משהו שנראה כמו דו"ח ועושה את עצמו ממלא כל מיני פרטים , השוטר השני יושב ברכב ועושה כל מיני פרצופים של איש חשוב . מפה לשם הבחור מנסה עוד כמה הפחדות לא מועילות וכל מיני פרצופים , ולבסוף מתייאש , אני קולט את נק' השבירה שלו ואומר לו שעדיף שפשוט יעזוב אותי ויתן לי ללכת . אחרי בערך 40  דק' של מו"מ שני המטומטמים עוזבים אותי ואני מטיס את עצמי כמה שיותר רחוק – מושחתים .

בדרך אני כבר מכוון את עצמי כך שבכל מחסום משטרתי (ויש הרבה כאלו)  אני נצמד למשאית מהצד הנגדי כדי שתחצוץ ביני לבין המשטרה .

שעה מאוחר יותר עוצר אותי שוב שוטר במחסום , ואומר לי "רדאר רדאר" אני מקבל חום שוב ומבין ששוב מנסים לקחת ממני שוחד . השוטר מבקש ממני לרדת מהאופנוע ולהיכנס איתו לחדר במחסום. אני עושה את הכל לאט בתקווה שירד ממני , בחדר הוא מתיישב מול מחשב , גם עם ארשת פנים רצינית , כאילו שאני העבריין הכי כבד שתפס בחודש האחרון (באותו זמן שאר הנהגים כביש נוהגים כמו אינדיאנים שרופים אחרי עדר ביזונים..) .

הבחור מסביר לי שנסעתי מהר מדי ו"תפסו" אותי ברדאר , ואומר שאני צריך לשלם , באותה שניה נכנס גם שוטר אחר דובר אנגלית , אני אומר לו שאם יש להם בעיה איתי , שיתנו לי דו"ח ואני אשלם בבאקו ,השוטר אומר שאין בעיה ושבינתיים הרשיון שלי ישאר אצלהם .. מנסים להפחיד , אני אומר לו שלא מעניין אותי מה הוא אומר ושאם נסעתי מהר שיכתוב לי דוח , אני ממשיך באותה מנטרה בלי לסטות ממנה במילימטר והבחור מבין שאין סיכוי שיצליח לחלץ ממני משהו . בשלב הזה הוא כבר מבקש שאשאיר לו משהו לפני שאלך , לא יאמן , הדבר היחידי שאני מוכן להשאיר לנבלה הזה הוא סטירה מצלצלת באמצע הפרצוף , אבל אני ממשיך לשדר שאני רוגע ושלא אכפת לי , ובסוף משוחרר בלי כלום .

אני עולה על האופנע בתחושה כל כך מגעילה שכל מה שאני חושב על אזרבייג'ן עכשיו הוא שזו מדינה מסריחה ושחבל שנכנסתי אליה . חולרות , לא מבינים כמה נזק הם עושים לעצמם.

אני ממשיך לרכוב כל היום , מסביבי נוף מדברי מזכיר קצת את הערבה בארץ , ואני מקבל התקף געגועים לטיול של שבת עם הג'יפ בדרום . ככה זה כשרע , אתה עורג לרגעים הטובים בבית .

הקסדה , ששימשה עד עכשיו את יוליה , לוחצת לי בטירוף על האוזניים ובכל פעם שאני עוצר להוריד אותה כואב לי בטירוף .

אני דוחף את עצמי לקטעי רכיבה של 100 ק"מ ומנסה לעצור כמה שפחות , במיוחד לאור העיכוב בזמן באדיבות משטרת אזרבייג'ן האדיבה .

באחת העצירות אני יורד מהאופנוע לקנות מים קרים , אני עוצר בכוונה במקום שאין בו כמעט רכבים , לא בא לי שידברו איתי ויתחילו להציק לי .

10 שניות אחרי שאני עוצר אני מוקף בחמישה מקומיים שלא מפסיקים לשאול שאלות ולהתעניין באופנוע . אני מיואש , כבר לא אכפת לי .

החבר'ה כנראה קולטים שאני גמור ומיואש , מושיבים אותי ומביאים תה וסניקרס . אני מתעודד טיפה ואנחנו מדברים בעירוב של אנגלית וסימני ידיים . אני מפרק את הרפידות הפנימיות של הקסדה וחותך אותן כך שלא ילחצו לי על האוזניים ואחרי 10 דק' עולה על האופנוע , נפרד וממשיך לרכוב .

עוד מחסום , שוב עוצרים אותי , מגיעים שני שוטרים , אני כבר בעצבים ומצפה לעוד הצגה , השניים מגיעים אליי בחיוך שואלים מאיפה ולאן נוסע , ומשחררים אותי בלחיצת יד . כנראה שלא כולם רעים .

אני מגיע לבקאו בשעה 2200 לערך , חורג מההגדרה שלי של לא לרכוב בלילה , נכנס לעיר ומנווט ישירות אל הנמל . בשער הנמל שני שומרים עושים בשבילי בירור ואומרים לי שהלילה אין מעבורת ושעליי לשוב למחרת בשעה 0900 .

אני עומד בכניסה לנמל , השעה כבר 2230 , מותש מיום של כמעט 600 ק"מ על אוכף האופנוע , ועכשיו צריך לחפש מקום לישון בו .

אני מעריך שאוהל על החוף כככה"נ ימשוך את השוטרים ה"אדיבים" ואני יוצא לסיבוב מלונות בעיר , באמצע הסיבוב נדלקת לרחמים נורת חום מנוע ואני מאבד את רסיסי האנרגיה האחרונים שיש לי ..

אחרי שיטוט חסר תועלת אני נשבר ונכנס למלון של 40 דולר ללילה רק כי כבר אין לי כוח לכלום , בלובי אני מבקש מפקיד הקבלה מים קרים ופתאום קולט שכל היום אכלתי רק שתי בננות ואפרסק .

אני מתקלח ומתמוטט למיטה מודאג מההתחממות של רחמים .

בבוקר אני קם , בקושי מצליח להתיישר , הגב הורג אותי , אני אורז את הציוד ועולה על רחמים .

דבר ראשון – לנמל כדי לראות אם יש מעבורת .

אני מגיע לנמל ופוגש שם את סטפן – בחור רומני שמטייל בעולם כבר משהו כמו 6 שנים ברגל שמחכה גם הוא למעבורת לאקטאו . אנחנו מתבשלים עד השעה 1200 אז מגיעה הפקידה למשרד הכרטיסים , כבר בכניסה למשרד היא אומרת לנו שאין מעבורת היום ושאתמול בלילה יצאה ספינה אחת , בלי התראה מוקדמת , אנחנו מחליפים פרטים ופתאום היא מתחילה לדבר איתי בעברית , מסתבר שהיתה תקופה מסויימת בארץ והעניין מצחיק את שנינו , סטפן המיואש מנסה למנף את העניין באופן לא כל כך חינני ואומר לה שעכשיו היא חייבת לעזור לנו , מה שכמובן לא מחדיר בה מוטיבציה מיוחדת .. אנחנו מחליפים מספרי טלפון וקובעים לעמוד בקשר ב"ווטסאפ" . ויקה מבטיחה לעדכן בכל חדש ואנחנו נפרדים .

סטפן מסביר לי באיזה מלון הוא נמצא ואנחנו קובעים להפגש שם מאוחר יותר כדי לאחד כוחות בעניין המעבורת .

אני יוצא מהנמל תופס נהג מונית ושואל אודות מוסך לאופנועים , הנהג מוביל אותי באף למוסך של מישהו שהוא מכיר , ואנחנו מגיעים למין כוך של מוסכים קטנים מאחורי שכונת מגורים בעיר .

אדיל יוצא מהמוסך שלו ומברך אותנו לשלום , עומד מול רחמים ומסתכל עליו כאילו מדובר בעב"מ .

אני מתחיל להתייאש ואומר לעצמי שאין מצב שאני נותן לו לגעת ברחמים . אדיל אומר לי שאחיו הוא מנהל המוסך של הארלי דיווידסון בבאקו ומדבר איתו בטלפון , אחיו אומר לו שיגיע בעוד כשעה לראות את האופנוע .

אני עושה חשבון ואחרי כמה בדיקות זריזות מבין שהבעיה כנראה מסתכמת בתרמוסטט תפוס , אני שואל את אדיל אם אני יכול לעבוד על האופנוע אצלו במוסך בצל , והוא אומר לי שאין שום בעיה , אני מתחיל לפרק את רחמים כדי להגיע לתרמוסטט , תוך שיחה עם אדיל וחברים שמגיעים למקום לאט לאט , על הדרך אדיל מספר לי אודות ההיסטריה שלו על אופנועים ועל הטיולים שעשה באירופה כשהיה צעיר . מראה לי את הצלקות על הרגל שלו אחרי תאונת אופנוע ואת אופנוע האוראל שהוא בונה .

אני מגיע בנתיים לתרמוסטט ומגלה שאכן הוא תפוס , אני מוציא אותו החוצה וסוגר את המכלול בלעדיו , גם ככה חם פה כל הזמן ואין לתרמוסטט יותר מדי חשיבות .

אחיו של אדיל מגיע ועל הדרך עושה כמה בדיקות נוספות של משאבת המים ושל האופנוע בכלל , הוא אומר שהכל בסדר ושאני יוכל להיות רגוע .

בסופו של דבר אני עומד שם עם חבורה של 5 חבר'ה מעבירים חוויות וצוחקים על החיים , אני מקבל טיפים להתמודדות עם השוטרים המושחתים , ונפרד לשלום .

אני קולט פתאום שלא צילמתי כלום ביומיים האחרונים , כנראה בעיקר בגלל שהייתי עצבני ולחוץ , אני שולף את המצלמה ומצטלם עם החבר'ה במוסך .אחר הצהרים אני מגיע למלון ופוגש את סטפן ועוד כמה חבר'ה מגרמניה בלגיה ושוויץ . אני אוכל ארוחה ראשונה מאז אתמול בבוקר ונרגע מעט .

בערב יוצאים לשתות בירה , סטפן מתגלה אט אט כטיפוס טרחן מעט , ואני מבין שאני צריך לשמור אותו במרחק הנכון .

בינתיים אני ממתין למעבורת בתקווה שתצא כמה שיותר מהר לקזחסטן .

————————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולצילומים שמורות לאלעד לוי

————————————————————————————-

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!    

לרכוב בגיאורגיה ההררית והשופעת

מהרגע שהתחלנו לרכוב לכיוון סוונטי , כל מה שעובר לי בראש הוא מה היו אומרים שנים עשר המרגלים אם הם היו כאן , ומה היה כולל הדו"ח שלהם אם לארצנו הקטנטונת והשוממת הם קראו ארץ זבת חלב ודבש ..

אני לא זוכר רגע שלא היינו ליד מקור מים חיים כלשהו . רוכבים ליד נהר שוצף , עוברים ליד קרחון נמס , נביעות מים טבעיות , אגמי מי שלגים , גשם . המים , המרכיב העיקרי בכדור הזה , נמצאים כאן בשפע .ללכת לישון במזג אויר מושלם כשמחוץ לחלון רחש הנהר הזורם – איך יכולנו עד עכשיו בלי זה ?

אנחנו רוכבים לאזור הסוונטי בצפון מערב המדינה מתוך כוונה לצייר מעיין מסלול מעגלי שיקח אותנו בחזרה אל מרכז המדינה ולכיוון טבליסי עיר הבירה.

האזור מפורסם בעיקר במגדלים שלו אשר פזורים בכל חלקיו ושימשו בעבר כאמצעי התגוננות של התושבים מפני פלישות אלימות .הרכיבה למסטיה מתחלקת בסופו של דבר לשני שלבים בעיקר בגלל הגשם שסופר אודותיו בפרק הקודם , ואנחנו מגיעים לעיירה ביום שמשי ונעים .אחרי סיבוב קצר מתאפסים על חדר – בעצם כל הפנסיון שלנו לבד.

מחנים ומכסים את רחמים והופ מקלחת חמה – מתנה אחרי יום רכיבה .

בדרך למסעדה , עברית בכל מקום – האזור מלא בישראלים , צעירים לפני צבא , משפחות , חברים ומאורגנים .

אני מחפש מישהו להחליף איתו ספר קריאה ומופתע לגלות שהעניין לא כל כך מוכר בקרב המטיילים כאן . אנחנו פוגשים קבוצת ישראלים וזוג דתיים ואחרי שיחה והחלפת חוויות אני זוכה בספר קריאה חדש לאמתחתי .

ארוחת הצהרים משאירה אותנו עייפים ואנחנו פורשים לשינה ארוכה וטובה עד לערב .

למחרת אחרי שבר ענן (מסתבר שזהו משטר הגשמים כאן – שברי ענן כבדים שלאחריהם שמש ושמיים בהירים) אנחנו מטפסים לצלב מעל מסטיה – נק' תצפית יפהפיה .

הטיפוס הוא לגובה של 900 מ' בערך מעל מסטיה ואורך המסלול הוא כ- 2 ק"מ , על פניו נשמע נחמד , בפועל בחלק מהדרך פשוט נראה שמטפסים במדרגות עד שיוצאת הנשמה .

אבל כשמגיעים – הכל משתלם , כל אזור מסטיה והפסגות הסמוכות נפרד לנגד עינינו , וחוצמזה שאין כמו להגיע לפסגה , הנוף באמת מדהים .בדרך למטה אנחנו בעיקר נהנים לראות את כל האומללים שנשרכים מיוזעים לפסגה בעוד אנחנו מדלגים בקלילות ובמהירות מטה ..

אנחנו נהנים במסטיה עד למחרת היום בו אנחנו רוכבים לאושגולי – כפר סוונטי ציורי ששוכן לו בין ההרים .

בבוקר אנחנו חולפים על פני ידידנו ההולנדי (אין סיכוי שאצליח לבטא או לזכור את השם המסובך עד כאב שיניים ) ולאחר מכן ממשיכים בדרכנו .

ודרכנו אינה מסבירה פנים , בוץ , שלוליות ודרך מרוצפת אבנים עד לאושגולי .

בהמשך הדרך אנחנו פוגשים בבחור שוויצרי שרוכב על טריומף מדוגם וכבד , אומרים שלום אך הבחור לא כל כך מתקשר .אח"כ שמענו מידידנו ההולנדי שעבר את אותו בחור כמה וכמה פעמים , שהוא פשוט נפל שוב ושוב עם האופנוע שלו – כנראה לא הסתדר עם המשקל (למה לקחת כל כך הרבה ציוד ???)

באושגולי אנחנו עושים טיול יום קצר ופוגשים בעוד כמה ישראלים (כולם מתפלאים שהגענו מהארץ עם האופנוע ) .

האווירה פה באמת קסומה ואפשר להרגיש אותה בכל אבן שמונחת כחלק מקיר של בית , מכל משאית סובייטית ישנה , מאיך שהסוסים מסתובבים כמו סוסי פרא בלהקות והפעמונים של הפרות כל הזמן מנגנים לנו באוזן . קחו את נפאל , תקטינו בחצי – והנה קיבלתם את גיאורגיה . וזה אפילו יותר טוב , כי המימדים ההגיוניים מאפשרים לך לעכל את מה שאתה רואה .הנחלים פה זורמים מכל כיוון לכל כיוון , הכל מטפטף , הזויתן והיהודיה הם אפילו לא הפרומו למה שקורה כאן .

הבוקר אחרי תה וריבה עם בעלת הפנסיון שלנו אנחנו יוצאים לרכיבה של 160 ק"מ לקוטאיסי בציר שפתוח רק בקיץ. 60 הק"מ הראשונים רכיבת שטח בזוג עם ציוד מלא , שבילים זרועי חלוקים בוץ , מים זורמים ושלוליות , שבאחת מהם אני מאבד שליטה בגלל אבן סוררת מתחת למים ואני ויוליה מוצאים את עצמנו עומדים במים עד הקרסוליים . יוליה נשברת ותופסת התקף צחוק .. אחרי התקרית כבר לא אכפת להירטב עוד .. זה מה שטוב בלהתלכלך , פעם אחת ואחרי כן אפשר חופשי …

אנחנו חולפים שוב (כנראה בפעם האחרונה) על פני ידידנו ההולנדי ואחרי כמה ק"מ עולים על אספלט ענוג וחלק , רק כדי להיכנס לתוך שבר ענן ..בסופו של יום אנחנו מגיעים לקוטאיסי , ואחרי ארוחת שישי אנחנו פורשים לשינה ערבה מתחת לשמיכות נעימות ומחממות , עכשיו משתולל שוב גשם בחוץ – נקווה שמחר יהיה בהיר ..

———————————————————————————–

כל הזכויות C לסיפור ולהצילומים שמורות לאלעד לוי

———————————————————————————–

מאת: יוני   ·   קטגוריות: כללי   ·   לחץ כאן כדי להגיב ראשון!